חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ב · בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה
הנה אי התחלת המצוה חשוב בעידנא ודוחה ל"ת הנה בנ"י בב"מ פ' א"מ הקשה על הא דמקשה הגמ' שם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה למאי צריכין להאי טעמא דטומאת כהן עשה ול"ת אפי' אי לא היה רק ל"ת גרידא לא דחי דלא הוי בעידנא וקיי"ל דלא דחי אלא היכא דבעידנא דקא מיעקר ללאו קא מקיים לעשה וע"ש דכתב דהכא נמי בשעה שעבר על הלאו מקיים להעשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבת אבידה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא נגמרה מה בכך דגם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ועי' בתוס' גיטין (ד' מ"א) ד"ה לישא במה שכתבו דכי מיעקרא לאו לא מקיים לעשה נראה דלא סובר כנ"י הנ"ל:
ועיין בנב"י דרצה ג"כ להוכיח מתוס' יבמות דסוברים דהא ל"ח בעידנא ומסיק שם דזה תליא בפלוגתא דרבא ור"א בזבחים (ד' צ"ז) דרבא הוכיח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מהא דאמרה תורה ועצם לא תשברו אחד עצם שיש בו מוח וכו' ואמאי לא דוחה עשה ל"ת ור"א משני דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו בתוס' דמשמע לר"א דחי אפי' ל"ת שבמקדש ותקשה דאמאי לא דחי עשה דקרבן פסח ל"ת דלא ישברו וע"כ טעמא של ר"א דמהתם אין ראיה דלא הוי בעידנא ואע"ג דמתעסק הוא במצוה ל"ח בעידנא ורבא סובר דזה חשוב בעידנא וע"כ שפיר מייתי ראיה מהתם ובזה ניחא הא דהקשו בהא דפליגי ר"י ור"ש אי עובר לפ"ז דלר"י בעינן ההיקש לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצה לקובעו חובה בזה"ז ור"ש יליף מבערב תאכלו מצות והרמב"ם יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות והקשו דכיון דפסק כר"י לפ"ז א"כ ילפינן לקובעו חובה מהקישא ועי' בלח"מ אך הקשו הא הקישא בעינן על מצוה של טבל דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן שיהי' איסור חמץ והכא יהיה איסור טבל אך בתוס' סוכה הקשו דת"ל דהוי מה"ב ובש"א מתרץ דעשה דוחה ל"ת וליכא עבירה אך הקשו דלא הוי בעידנא דח"ש אסור מה"ת ומצוה אינו מקיים עד שיאכל כשיעור כזית וע"כ משום דזה חשוב בעידנא ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפסק דאינו יוצא במצה של טבל ואע"ג דפסק דאחע"א בכולל ועי' בלח"מ שתמה על זה אך הרמב"ם סובר כר"א ול"ח בעידנא וממילא לא יצא משום מה"ב ול"ש דעשה דוחה דל"ח בעידנא וא"כ הסוגיא דפסחים דיליף לקובעו חובה מהיקש ולא צריכין על מצה של טבל קאי לר"א וממילא לא יצא בטבל משום מה"ב ורבא לשיטתו דסובר דזה חשוב בעידנא וא"כ צריכין הקישא לטבל וע"כ יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו וכו' אך על הרמב"ם תקשה דאמאי לא יליף לקובעו חובה מהקישא אך לפ"ז קושית התוס' על רבא ניחא דמש"ה יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות:
ולי נראה דזה תליא אי מקלקל בחבורה חייב אי פטור דהנה מ"ד דחייב יליף ממילה דצריכין קרא דדוחה שבת ואע"ג דחשוב מקלקל וע"כ דחייב בחבורה ומ"ד דפטור סובר דמילה חשוב תקון דמתקן גברא ועי' בשבת וא"כ למאן דפוטר מקלקל והא דצריכין קרא על מילה משום דחשוב מתקן וא"כ לדידיה אין ראי' דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דלעולם דל"ח בעידנא ולא קשה דמל ולא פרע כאילו לא מל וחילול שבת נעשה מיד דליתא דאז הוי מקלקל ופטור והתיקון נעשה בשעה דפרע וא"כ בא בב"א דקודם שפרע דלא נעשה התיקון חשוב מקלקל ופטור ובשעה דנעשה התקון גברא לאחר הפריעה אז שייך לומר דעשה דמילה דוחה אך למ"ד מקלקל חייב בחבורה ואז תקשה דקודם שפרע נעשה חילול שבת ואע"ג דהוי מקלקל אז והמצוה הוא לאחר הפריעה וע"כ משום דחשוב בעידנא ולפ"ז ניחא בפשיטות הרמב"ם הנ"ל דאליבא דר"ש לשיטתו דסובר מקלקל חייב וא"כ ליכא משום מה"ב דעשה דוחה דהא חשוב בעידנא לדידיה וע"כ קאמר הברייתא דלר"ש לשיטתו בלא"ה לא יצא דלא סובר איסור כולל ואליבא דידן דמקלקל פטור בחבורה וא"כ ל"ח בעידנא א"כ בלא"ה לא יצא משום מה"ב ול"ש דעשה דוחה דלא הוי בעידנא וכו':
ובזה ניחא מה שהקשו על הא דאיתא בפסחים דנזיר וחטאת הוי ש"כ וקשה דהא יקדש כדי שיהיה עשה ול"ת ולא דחי העשה כמו דמשני ר"א בזבחים ומנ"ל דאתא לשני כתובים ועי' בס' שעה"מ. ולכאורה נראה דהא בתוס' ביבמות הקשה דאמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא דלא דחי הא לאו הכי הוי שרי ותירצו דשאני התם דהותר מכללו אצל אוכל נפש והנה אי ילפינן מהתם הוי שמעינן דל"ג בעידנא דהא התם איכא גם כיבוי ותחילתו מכבה ולא הוי בעידנא אך לא ילפינן מהתם משום דהותר מכללו וכבר אמרנו דמאן דל"ס מתוך ע"כ משום דסובר דחויה הוא וא"כ ל"ש תירץ התוס' דהותר מכללו ויש למילף מהתם דלא בעינן בעידנא וא"כ הא הסוגיא דפסחים קאי לר"ע דלדידיה משני דהוי נזיר וחטאת שני כתובים ואליבא דר"ע יש למילף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מהא דלא ישבר אפי' עצם שיש בו מוח ולא דחי העשה ואע"ג דלא הוי בעידנא דהא בשריפת קדשים ג"כ לא הוי בעידנא וע"כ משום דאין דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ ל"צ יקדש להיות עשה ול"ת וע"כ הוי ש"כ ושפיר משני לר"ע לשיטתו:
והנה לפ"ז אפילו לדידן דאמרינן מתוך וע"כ דהותרה ואי אפשר למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ואפי' בעידנא לא בעינן דיש לומר דשאני התם דהותר מכללו אבל מלאכת יו"ט יש למילף מיו"ט גופי' דגלי קרא דאסור לשרוף הא לא"ה שרי משום דעשה דוחה ואע"ג דלא הוי בעידנא דאיכא איסור כיבוי בתחלה ונהי דאי אפשר למילף מהתם בכל התורה אך עכ"פ איסור מלאכת יו"ט משריפת קדשים יש למילף דלא בעידנא אך זה הכל אי אמרינן מלאכת שא"צ לגופו חייב ואז איכא גם איסור כיבוי בשריפת קדשים אע"ג דל"צ לגופו משא"כ למ"ד דפטור מלאכה שא"צ לגופו אין ראי' דבאיסור מלאכת יו"ט דחי עשה ל"ת אפי' היכי דלא הוי בעידנא דמשריפת קדשים אין ראיה דהתם הוי בעידנא דאיסור כיבוי ליכא דהוי מלאכה שא"צ לגופו:
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דהנה על הא דאיתא בסוכה אין ממעטין ביו"ט ור"ש ב"א אומר ממעטין ומסיק שלקטן אכילה דהוי דש"מ ופריך והא הוי פ"ר ומשני דאית ליה הושענא אחריתי והרמב"ם השמיט זה והקשו עליו וע"כ נראה דלכאורה תקשה מה בכך דהוי פ"ר דעשה דוחה ל"ת וע"כ משום דלא הוי בעידנא דהתיקון הוא קודם המצוה אך כבר אמרנו דבאיסור יו"ט לא בעינן בעידנא אך לר"ש לשיטתו דסובר דמקלקל בחבורה חייב ולדידיה מלאכה שא"צ לגופו פטור ועיין ברש"י בשבת דכתב כן וא"כ אין ראיה דבאיסור מלאכה דיו"ט לא בעינן בעידנא משא"כ הרמב"ם דפסק מלאכה שא"צ לגופו חייב וא"כ שמעינן דבאיסור יו"ט ל"צ בעידנא וע"כ השמיט הרמב"ם דאיירי באית ליה הושענא אחריתי דאבל"ה שרי משום דעשה דוחה ואין לומר דא"כ ל"צ הרמב"ם להביא בלקטן לאכילה דבלא"ה שרי משום דעשה דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא אך י"ל דכיון דקיי"ל באפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ל"ת וא"כ לפ"ז יש לומר דה"ה היכי דאפשר שלא יהיה עשה ול"ת רק ל"ת לחוד אז לא דחינן שניהם היכי דאפשר לתקן שלא יהיה רק ל"ת לחוד וע"כ לפי מה דאיתא במחברים דאע"ג דיו"ט עשה ול"ת מ"מ היכי ש"מ רק דהוי פ"ר אז ליכא רק ל"ת לחוד וע"כ בעינן שלקטן לאכילה דהוי דש"מ ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ לא נשאר רק ל"ת לחוד ודחי העשה ואע"ג דלא הוי בעידנא וכו':
ובזה נראה לבאר שיטת הרמב"ם דפסק דכהנים שלא בשעת עבודה אסורין ללבוש הבגדים משום כלאים והראב"ד חולק על זה וסובר דאפי' שלא בשעת עבודה והקשו עליו מהא דאיתא בערכין נהי דבשעת עבודה אישתרי שלא בשעת עבודה לא אישתרי אלמא דאסור שלא בשעת עבודה ולשיטת הרמב"ם הקשו מסוגיא דיומא דמשמע דשרי אפי' שלא בשעת עבודה דאיתא שם דבמקדש אם יצא בבגדי כהונה פטורין ועי' בש"א וע"כ נראה דעיקר הוכחה של הרמב"ם משום דהא הקשה דסמוכין דכלאים בציצית למה לי דשרי דממילא ידעינן דשרי משריפת קדשים דגלי קרא דאסור לשרוף ואי לא גלי היה שרי אלמא דעשה דוחה ל"ת וע"כ דסמוכין אתא להתיר אפי' שלא במקום מצוה ואי לאו הסמוכין ה"א דאסור וא"כ בבגדי כהונה דליכא קרא על זה ע"כ יש לומר דשלא בשעת עבודה אסור דאין לומר הואיל ואישתרי אישתרי דא"כ ל"צ הסמוכין דהא יש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה וע"כ דסמוכין אתא להתיר אפי' בכסות לילה וא"כ חזינן דאי לא גלי הסמוכין דשרי שלא בשעת מצוה היה אסור וא"כ ממילא דאסורין הכהנים ללבוש ב"כ שלא בשעת העבודה דע"ז לא גלי קרא. אך אין זה ראיה דיש לומר דסמוכין אתא דמשריפת קדשים א"א למילף משום דה"א דהכא אסור משום דלא הוי בעידנא דהמצוה אינו מקיים רק לאחר שנתעטף וכן הקשה בש"א ולעולם דזה ידעינן מכח סברא הואיל ואישתרי אישתרי. אך באמת גם בשריפת קדשים לא הוי בעידנא דאיכא מכבה וזה הכל לרמב"ם לשיטתו דסובר מלאכה שא"צ לגופו חייב ואז ידעינן משריפת קדשים דעשה דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא וע"כ דסמוכין אתא להתיר כלאים אפי' שלא בשעת מצוה וא"כ בב"כ דלא גלי סובר הרמב"ם דאסור שלא בשעת עבודה משא"כ הראב"ד לשיטתו דפסק דפטור מלאכה שא"צ לגופו וא"כ ליכא משום כיבוי וא"כ יש לומר דסמוכין אתא דה"א דלא דחי משום דלא הוי בעידנא ולא להתיר שלא במקום מצוה דזה ידעינן ממילא הואיל ואישתרי אישתרי וע"כ סובר דמותר אפילו שלא בשעת עבודה וא"כ יש לומר דסוגיא דערכין דאסור שלא בשעת עבודה קאי למ"ד דמלאכה שא"צ לגופו חייב ולהרמב"ם לא קשה מסוגיא דיומא דהתם קאי למ"ד מלאכה שא"צ לגופו והרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וגם לפי המג"ש דכתב לתרץ קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא ילפינן משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ומתרץ דהתם אי לא דגלי קרא ה"א דשרי משום מתוך ולא משום דעשה דוחה ולפ"ז לר"ע דל"ס מתוך יש למילף מהתם דעשה דוחה ואז אמרינן דלא בעינן בעידנא כמו התם דאיכא בתחלה כיבוי וליכא בעידנא וא"כ לדידיה ע"כ הא דלא דחי עשה דפסח לאו דלא ישברו וע"כ משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דאין לומר משום דלא הוי בעידנא דהא לדידיה ל"ב בעידנא וא"כ ל"צ יקדש שיהיה עשה ול"ת וע"כ קאמר שפיר דאליבא דר"ע דהוי ש"כ. ולפ"ז נראה עוד לתרץ הרמב"ם והראב"ד על דרך הנ"ל דהא קשה דלא צריכין סמוכין הנ"ל דיש למילף משריפת קדשים וע"כ דאיצטריך כדי להתיר אפי' שלא במקום מצוה א"כ בב"כ דלא גלי קרא אסור שלא בשעת עבודה. אך יש לומר דאי אפשר למילף משריפת קדשים דהתם ה"א דשרי משום מתוך ולא מטעם דעשה דוחה אך הא איכא כיבוי ובזה ל"א מתוך ואין לומר דהוי מלאכה שא"צ לגופו דהא הרמב"ם פסק דחייב וע"כ הרמב"ם לשיטתו והראב"ד לשיטתו והסוגיא דערכין לא קשה לראב"ד דקאי למאן דמחייב וסוגיא דיומא קאי למ"ד דפוטר והרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו:
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דפי' על הא דאמר רב בפסחים דבמצא חמץ ביו"ט דבלא ביטלו מותר לשרוף ולקמן פ' שני סובר דאסור לשרוף וע"כ נראה דבאמת מהראוי להתיר בלא ביטלו משום מתוך דהא רבא הוכיח מר"ע דאוסר לשרוף דש"מ דל"ס מתוך אלמא דאי אמרינן מתוך שרי אך הא הקשו דהא אפי' אי אמרינן מתוך אסור דהא דחמץ הוא בשריפה משום דילפינן מנותר וא"כ כשם דנותר אסור לשרוף ול"א מתוך ה"ה חמץ אך התירוץ דהתם אסור משום דאיכא כיבוי ובכיבוי ל"א מתוך לעולם מצד הבערה היה אמרינן מתוך אך כיבוי הוי מלאכה שא"צ לגופו וע"כ משום הבערה ל"א מתוך דאיסור כיבוי ליכא אך במ"מ איתא דאליבא דרב דאוסר דש"מ ה"ה דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וע"כ על רב לשיטתו פי' רש"י שפיר דבביטלו מותר לשרוף משום מתוך והתם בנותר ל"א מתוך משום דאיכא כיבוי משא"כ אליבא דאמת דפטור מלאכה שא"צ לגופו וליכא משום כיבוי בנותר רק משום הבערה ואפ"ה אסור לשרוף ול"א מתוך וה"ה בחמץ וע"כ סובר רש"י דאפי' בלא ביטלו אסור שרוף ול"א מתוך:
אך לפ"ז נדחה מה שאמרנו דגם דר"ע ל"ס מתוך ול"ס דהותרה ול"ש דהותרה מכללו מ"מ אי אפשר למילף מהתם דלא בעינן בעידנא דכיון דכיבוי מלאכה שא"צ לגופו הוא ופטור וע"כ נראה דהנה בתוס' פסחים (דף צ"ג) ד"ה ר"ע הקשה דמנ"ל דר"ע סובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא לעיל אמר דמ"ד אין שוחטין סובר לה כר' יצחק דאמר טמאי מתים היו שחל וכו' ואילו ר"ע סובר דמישאל ואלצפן היה ולכאורה נראה לפי מה שהקשה בתוס' פסחים (דף ס"ט) ד"ה שוחטין וכו' דהקשו למ"ד דשו"ז על ט"ש אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו ותירצו דאיצטריך דצבור עבדי בטומאה דאיש נדחה ואין צבור נדחין יע"ש אך הקשו הא שמעינן מקרא במועדו אפי' בטומאה ותירצו דאיצטריך אפי' בשבת אך הקשו הא שבת ילפינן מפסח שעשו במדבר דלפי החשבון היה אז בשבת ותירצו דמהתם אי אפשר למילף דע"כ היה ע"פ הדיבור דהא לא נתחייבו עד לאחר ירושה וישיבה וא"כ ר"ע לשיטתו דסובר בקידושין דכל מקום שאתם יושבין משמע וא"כ יש למילף מהתם דדוחה שבת ובמועדו אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא וע"כ דאין שו"ז על ט"ש:
אך נראה עוד דהנה הא דלא ידעינן דפסח דוחה שבת מתמיד תירצו דכיון דמי שאין לו קרקע פטור מפסח ועי' בתוס' בריש פסחים ועי' במל"מ א"כ ה"א דלא דחי פסק שבת דבידו להפקיר את נכסיו ואז פטור מפסח ועי' בשבת פ' ר"א דקאמר גבי' ציצית דלא דחי שבת מה"ט דבידו להפקיר ולפ"ז דהא בס' א"ח איתא דלמ"ד דמישאל ואלצפן היו ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ וע"כ לדידי' אפי' במי שאין לו קרקע חייב בפסח ולפ"ז ניחא קושי' התוס' דכיון דסובר ר"ע דמישאל ואלצפן היו אך לא צריך קרא במועדו על שבת דיש למילף מתמיד וא"כ קרא במועדו קאי אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושי' התוס' לדוכתא וע"כ לר"ע אין שו"ז על ט"ש וא"כ אדרבה דכיון דסובר דמו"א היו מזה ידעינן דאין שו"ז על ט"ש ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דהא באמת עשה דחמיר לא בעינן בעידנא וא"כ פסח דחמיר מהראוי לומר דדוחה לאו דלא ישברו אע"ג דלא הוי בעידנא אך אדרבא קיל דיכול להפקיר נכסיו ואז פטור מפסח וא"כ ר"ע לשיטתו דלדידי' ע"כ חייב אפי' אין לו קרקע וא"כ הוי עשה דחמיר ולא בעינן בעידנא וע"כ משום דאינו דוחה ל"ת שבמקדש ול"צ יקדש וע"כ הוי ש"כ:
אך לפי מה שאמרנו דדין זה אי חשוב בעידנא תליא בפלוגתא דמקלקל בחבורה ניחא קושיא הנ"ל דיש לומר דגם ר"א מודה דלא דוחה ל"ת שבמקדש וראיה משבירת עצם אך היה קשה לו דמהתם אין ראיה דיש לומר דדוחה והתם לא הוי בעידנא ואין לומר דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דליתא דהא סתם ספרא הוא ר"י ור"י סובר דמקלקל פטור בחבורה וא"כ אין ראיה ממילה וע"כ משני דיקדש עשה הוא והסוגיא דהכא קאי לר"ש ולדידי' ע"כ חשוב בעידנא וא"כ ע"כ שמעינן מעצם לא תשברו בו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ול"צ יקדש להיות עשה וע"כ הוי ש"כ:
וניחא בזה רש"י במנחות דכתב דמש"ה אוסר ב"ש סדין בציצית משום דלא דריש סמוכין והקשה בתוס' הא במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין וע"ש ונראה דהנה בראשונים איתא דהא דפליגי ר"י ור"ש במלאכה שא"צ לגופו הוא משום דרש"י פי' בחגיגה (דף י') ד"ה מלאכת מחשבת וכו' וז"ל שהמחשב חשבה בדעתו ונתכוין לה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיב אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפ' ויקהל שבת לפרשת משכן אנו למידין דבעינן מ"מ ולפ"ז ר"י לשיטתו דלא דריש סמוכין ולכך מחייב מלאכה שא"צ לגופו אע"ג דלא הוי מ"מ אבל ר"ש דריש סמוכין בכל התורה ולכך פוטר מלאכה שא"צ לגופו דלא הוי מ"מ. ולפ"ז ניחא קושי' התוס' ביצה על יש מפרשים דאסור צידה ביו"ט שמא יצוד דגים טמאים והקשו בתוס' דא"כ הוי מלאכה שא"צ לגופו וע"כ נראה דיש מפרשים מודים לטעמא של הירושלמי דדרשינן סמוכין דלא שרי אלא מלישה ואילך אך היה קשה למאן דלא דריש סמוכין וע"כ תירצו שמא יצוד דגים טמאים ואע"ג דחשוב מלאכה שא"צ לגופו הא אי לא דרשינן סמוכין גם מלאכה שא"צ לגופו חייב והנה בס' ש"א הקשה אמאי שרי כלאים בציצית הא לא הוי בעידנא דמצוה אינו מקיים רק לאחר לבישה והאיסור דכלאים מיד יע"ש אך אי התחלת המצוה חשוב בעידנא ניחא וראיה ממילה דדוחה שבת אך זה אי מקלקל בחבורה חייב משא"כ למ"ד דפטור אין ראיה וברש"י בשבת איתא דמאן דפוטר מלאכה שא"צ לגופו אז מקלקל בחבורה חייב משא"כ למאן דמחייב אז מקלקל בחבורה פטור. וא"כ יש לומר דכוונת רש"י דלא דריש סמוכין דבעינן מלאכת מחשבת ומלאכה שא"צ לגופו חייב ואז פטור מקלקל בחבורה וממילא אין ראיה דהתחלת המצוה חשוב בעידנא וממילא אסור כלאים בציצית וע"כ אוסר ב"ש ולעולם במשנה תורה דריש סמוכין:
והנה בפסקי תוס' איתא דהיכא דאי אפשר בענין אחר לא בעינן בעידנא ובזה פליגי רבא ור"א דרבא דמייתי ראיה משבירת עצם ע"כ דסובר דהיכי דאי אפשר לא בעינן בעידנא ור"א בעי לעולם בעידנא ובזה ניחא קושי' התוס' הנ"ל דמנ"ל לר"ע דאין שו"ז על ט"ש דהנה לר"ע דע"כ אתא יקדש לשני כתובים וע"כ דסובר דל"צ יקדש לעשה דבלא"ה לא דחי דל"ת שבמקדש לא דחי וראיה משבירת עצם וע"כ משום דלא אפשר לא בעינן בעידנא ואע"ג דיכול לשבור מב"י דליכא משום שבירת עצם וע"כ דאיירי בע"פ שחל בשבת דלא יכול לשבור בשבת ועי' בא"ח וא"כ ממילא שמעינן דפסח דוחה שבת ולא איצטריך במועדו רק אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא וע"כ דר"ע סובר דאין שו"ז על ט"ש:
ולפ"ז נראה לתרץ קושי' התוס' בביצה דהכא משמע דגם רבא סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת ובשבת לא משני כר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא רק דגלי קרא דלא דחי. וע"כ לפי מה שכתבו דאע"ג דיו"ט חשוב עשה ול"ת מ"מ היכי דאינו מתכוין רק דהוי פ"ר אז ל"ח רק ל"ת לחוד. ולפ"ז ניחא הא דהקשה בתוס' על הא דקאמר בשוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דב"ש הוא דל"ס מתוך והקשו דאמאי לא קאמר ר"ע היא יע"ש. ונראה דהנה בתוס' יבמות הקשה דאמאי לא ילפינן דעשה לא דחי ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא ליתן בקר שני לשריפתו ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו לאחר יו"ט ומ"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק וה"א דדחי וכו':
ולפ"ז יש לומר דהא הקשו איך הוכיח רבא מר"ע דל"ס מתוך דילמא שאני חמץ דילפינן דבשריפה מנותר וע"כ כמו בנותר אסור לשרוף דגלי קרא ול"א מתוך ה"ה בחמץ ותירצו דהתם הוא משום כיבוי ל"א מתוך אך קשה דאיך אפשר לומר דהוא משום כיבוי דהא אינו מתכוין לכיבוי רק דפ"ר הוי וא"כ לא הוי רק ל"ת לחוד ואמאי אסור לשרוף דהא ר"א אמר הטעם משום דעשה ול"ת ואי משום כיבוי ליכא רק ל"ת לחוד וע"כ משום הבערה אלמא דל"א מתוך בנותר וה"ה בחמץ והיכי הוכיח רבא אך רבא לשיטתו דלא סובר טעמא דר"א רק משום דגלי קרא ויש לומר דל"א מתוך משום כיבוי ושפיר הוכיח רבא וזה לרבא לשיטתו משא"כ לדידן דאמרינן טעמא דר"א אין ראיה דר"ע לא סובר מתוך רק כמו בנותר ל"א מתוך דאין לומר משום כיבוי דא"כ לא הוי רק ל"ת לחוד דעל כיבוי אינו רק פ"ר לחוד דא"מ לזה:
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דעל רב דאמר במצא חמץ ביו"ט פי' דבלא ביטלו מותר לשרוף ולקמן לא פי' כן ולפ"ז ניחא דרב לשיטתו דאוסר דש"מ שפיר יש לומר בלא ביטלו מותר לשרוף משום מתוך ואין לומר דאמאי בנותר אסור יש לומר דהתם משום כיבוי ואע"ג דא"מ לכבות ולא הוי רק פ"ר וליכא רק ל"ת דליתא דלרב דאוסר דש"מ לעולם איכא עשה ול"ת ויש לומר משום כיבוי ל"א בנותר מתוך משא"כ אי דש"מ שרי אע"ג דהוי פ"ר מ"מ ליכא רק ל"ת לחוד וא"כ אי אפשר לומר משום כיבוי וע"כ דאיסור משום הבערה ואעפ"כ גלי קרא דל"א מתוך וה"ה בחמץ דילפינן מנותר וא"כ אסור לשרוף:
וניחא קושי' המג"א על הפוסקים הסוברים דאסור לשרוף ול"א מתוך ואמאי הא רבא הוכיח דל"א מתוך לר"ע וא"כ לדידן תקשה אמאי אסור לשרוף הא קיי"ל דאמרינן מתוך ולפ"ז ניחא דרבא שפיר הוכיח דאי אמרינן מתוך שרי ואע"ג דבנותר ל"א מתוך התם משום דאיכא כיבוי ואין לומר דכיון דאינו מתכוין לכבות וליכא רק פ"ר ליכא רק ל"ת לחוד ואמאי לא דחי ליה העשה דליתא דהא לרבא גלי קרא דלא דחי דכיון דיכול להמתין משא"כ לר"א דסובר הטעם משום דעשה ול"ת וא"כ ליכא למימר משום כיבוי דאז לא הוי רק ל"ת לחוד וע"כ משום איסור הבערה וגלי דל"א מתוך וה"ה בחמץ וע"כ פסקינן דאסור לשרוף החמץ ול"א מתוך אך תקשה לר"א דמשני משום דעשה ול"ת הא האיסור רק משום כיבוי דע"ז ל"א מתוך וא"כ ליכא רק ל"ת לחוד אך יש לומר משום דלא הוי בעידנא דאיסור מלאכה הוא מיד בשעת הכיבוי והמצוה לא מקיים עד לבסוף ור"א לשיטתו דסובר דאפי' היכי דאי אפשר בעינן בעידנא ורבא לשיטתו לא מצי לתרץ כר"א דהא הוא סובר דהיכי דאי אפשר לא בעינן בעידנא וע"כ דרק משום דגלי קרא דאסור לשרוף ולפ"ז ניחא הרמב"ם דלא הביא דאית ליה הושענא אחריתא דהא קשה דאמאי לא דחי עשה ל"ת דכיון דא"מ ורק פ"ר הוא ליכא ל"ת לחוד אך על ר"א לשיטתו דלא הוי בעידנא והוא סובר דאפי' בלא אפשר בעינן בעידנא משא"כ הרמב"ם סובר כרבא וע"כ השמיט דאית ליה הושענא אחריתי:
ובזה יש לתרץ הרשב"א דסובר דאפי' היכי דאיכא הנאת הגוף אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והא דקונם תשמישך עלי דאסור משום דאפשר באחרת והקשו מהא דמשני הגמ' באונס שגירש שביטלו לעשה דאדרה על דעת רבים וקשה דהא הכא ל"ש דאפשר באחרת דהמצוה בזו וע"כ נראה דהנה שיטת הכלבו דבמודר הנאה משופר דקיי"ל דמותר לתקוע תקיעה של מצוה דווקא שאחר יתקע והוא ישמע אבל הוא אסור לתקוע משום דנהנה בזה והקשו עליו דא"כ מה אפשר לעשות בשופר של ע"ז או של שלמים דאמרינן ג"כ דמצות לאו ליהנות נתנו ואמאי הא איכא הנאה חוץ מהמצוה והכא אי אפשר לתקן ע"י אחר דגם אחר עושה איסור גם הקשו על שיטת בעה"מ דסובר דווקא בתקיעות דאורייתא שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא בתקיעות דרבנן והקשה בר"ן דאדרבה דכש"כ דמצוה דרבנן ל"ח הנאה גם האמר רבא לולב של עבודת כוכבים דאם נטל כשר והתם איירי ביו"ט שני ועי' בשעה"מ גם הקשו על התוס' דראש השנה דכתבו דגבי סוכה חוץ מהמצוה איכא הנאה בישיבה בסוכה והקשו דא"כ מאי פריך רבא בנדרים הא מצות לאו ליהנות ניתנו הא היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מצות לאו ליהנות נתנו ועי' בס' מ"א:
וע"כ נראה דהא הקשו על הא דנדרים חלים על דבר מצוה ואמאי לא דחי עשה ל"ת דקונם ותירצו דאיכא גם עשה כל היוצא וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז יש לומר דמה בכך דאיכא הנאת הגוף ג"כ הא אינו מתכוין ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ תו ליכא רק ל"ת לחוד וא"כ עשה דוחה וזה קושי' רבא דבשלמא אי מצוה דגופו חשוב הנאה וזה נתכוין ואיכא עשה ול"ת משא"כ אי מצות לאו ליהנות נתנו נהי דאיכא הנאת הגוף מ"מ הא א"מ ורק פ"ר הוא וליכא רק ל"ת לחוד וע"כ העשה דוחה ל"ת ואמאי אסור ולפ"ז יש לומר דטעם של הכלבו דאסור הוא לתקוע דכיון דאיכא הנאת הגוף ואע"ג דא"מ וליכא רק פ"ר וליכא רק ל"ת לחוד אך כיון דאפשר שאחר יתקע א"כ הא באפשר לקיים שניהם קיי"ל דלא דחי אפי' ל"ת לחוד משא"כ בשופר של ע"ז דכיון דלא אפשר באחר אע"ג דאיכא הנאת הגוף כיון דא"מ וליכא רק ל"ת העשה דחי ל"ת וזהו טעמא של בעה"מ דסובר דבתקיעה איכא הנאת הגוף ובשלמא בתקיעות דאורייתא עשה דחי דכיון דא"מ ליהנות לא נשאר רק ל"ת אע"ג דהוי פ"ר משא"כ מצוה דרבנן לא דחי ל"ת דאורייתא וזה תינח בתקיעה דאיכא הנאת הגוף אסור בדרבנן משא"כ בלולב דליכא הנאת הגוף שרי אפי' ביו"ט שני וניחא דברי הרשב"א דסברת הרשב"א דאמרינן לאו ליהנות אע"ג דאיכא הנאת הגוף מ"מ כיון ש"מ וליכא רק פ"ר וליכא רק ל"ת לחוד א"כ עשה דחי ל"ת וע"כ מתרץ דאפשר באחרת דאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ל"ת משא"כ באונס שגירש דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל וע"כ אע"ג דלא אפשר באחרת לא דחי דמה בכך דלא נשאר רק ל"ת מ"מ לא דחי עשה:
ולפי הנך הסוברים דנהי דאשה אינה מצווה על פו"ר מ"מ על לשבת מצווה א"כ הא דאיתא בנדרים בנטולה אני מן היהודים ועי' בר"ן דמדאסרה על עצמה הנאת תשמיש של כל העולם מוכח דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא יע"ש וא"כ לפי מה שתירצו דמש"ה לא דחי בנדר משום שבא ע"י פשיעה והכא דמוכח דקשה לה התשמיש א"כ אמאי לא דחי עשה דלשבת לאו דנדר וכן תקשה לפי מה שפי' הר"ן דמשו"ה ל"א דמצות לאו ליהנות בקונם הנאת תשמיש משום דאיכא הנאת הגוף והכא דתשמיש קשה ל"ש ואמאי ל"א דלאו ליהנות נתנו כיון דגם בדידה איכא מצוה דלשבת וגם לפי מה שמתרץ הרשב"א משום דאפשר באחרת והכא דאסרה כל העולם עליה ל"ש זה:
גם נראה לתרץ דברי רש"י הסותר דעל דינא דרב אמר דבלא ביטלו מותר לשרוף דהא התוס' הקשו דיש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ותירצו דשאני לאו דיום טוב דקל דהותר מכללו ועל כל פנים לאו דיום טוב יש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה וכו' ונפקא מינה דאז אמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כמו בשריפת קדשים אי לא גלי קרא הוי שרי רק דלא מצינן למילף שאר איסורים מיו"ט משום דשאני יו"ט דקיל דהותר מכללו אבל עכ"פ לאו דיו"ט יש למילף מהתם דדוחה אפי' ל"ת ועשה דיו"ט ולפ"ז יש לומר דה"ט דבלא ביטלו מותר לשרוף משום דתשביתו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט דהא גם בשריפת קדשים אי לאו דגלי קרא היה דוחה העשה וכו' אך יש לומר דהתם אי לא גלי קרא היה רשאי לשרוף לאו משום דעשה דוחה רק משום מתוך והכא ל"ש מתוך דבשלמא התם חשוב צורך קצת משום המצוה דכיון דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר והא דהוכיח רבא דר"ע ל"ס מתוך משום דקאי על התורה איכא צורך קצת משום דיכול ליהנות מגחלים ולצורך גדול לא הוי דכיון שמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות כמו דכתבו בתוס' וזה הכל לדין דאורייתא דשרי ליהנות מגחלים משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליהנות מגחלים וליכא צורך קצת ל"ש מתוך משא"כ התם בנותר יש לומר דאי לא גלי קרא היה שרי משום מתוך ולא משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט אע"ג דקיל דהותר מכללו. אך לרב לשיטתו דאוסר דש"מ ואוסר גם מלאכה שא"צ לגופו וא"כ לא מצינן לומר דהתם בנותר הוא משום מתוך דהא איכא משום כיבוי ואע"ג דמלאכה שא"צ לגופו חייב לרב לשיטתו:
וע"כ רק משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט משום דקיל דהותר מכללו וה"ה הכא בחמץ רשאי לשרוף משום דבלא ביטלו דאיכא עשה דתשביתו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט וזה לרב לשיטתו משא"כ אי מלאכה שא"צ לגופו פטור וליכא למימר משום דאיכא כיבוי וא"כ דלעולם דלא דחי ל"ת ועשה דיו"ט אע"ג דהותר מכללו רק דאי לא גלי קרא שרי משום מתוך והתם איכא צורך קצת משום המצוה משא"כ הכא דליכא צורך קצת משום המצוה דכיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ומגחלים לא יכול ליהנות וע"כ סובר רש"י דאפי' בלא ביטלו אסור לשרוף
ובזה דרב כיון דאוסר דש"מ ה"ה דמחייב מלאכה שא"צ לגופו ניחא הסוברים דקטנה יש לה קנס ובכתובות פ' א"נ קאמר שם אלו נערות שיש להם קנס נערה דווקא קטנה לא אמר רב ר"מ היא והקשו דאמאי סוברים דאפי' קטנה יש לה קנס וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה דהקשה הגמ' בסנהדרין דאמאי חייבי כריתות יש להן קנס הא ניתן להצילו בנפשו ומשני ר"פ דאיירי במפותה וא"כ בקטנה דל"ש מפותה דפיתוי קטנה אונס הוא וע"כ לא קתני קטנה דאז תקשה דניתן להצילו בנפשו ולעולם דבעלמא גם קטנה יש לה קנס אך לפי המל"מ דסובר דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו משום חילול שבת והקשה בס' שעה"מ דא"כ מה מקשה הגמ' דניתן להצילו בנפשו דילמא איירי בשבת ואמרנו דעכ"פ ניתן להצילו בנפשו ע"י שנים דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ובזה ניחא הא דמשני דאיירי ביכול להציל באחד מאבריו וקשה לפי מה דקיי"ל דווקא איש אחר אינו רשאי להורגו ביכול להצילו באחד מאבריו אבל הבע"ד גופי' יכול להורגו וא"כ מה משני הגמ' דאכתי ניתן להצילו בנפשו אך לפ"ז ניחא דאז משכחת בשבת דל"ש דניתן להצילו בנפשו ע"י שנים דאיש אחר אינו יכול להורגו ביכול להציל וכו':
וא"כ לפי מה דכתבו המחברים דזה דווקא אי מקלקל בחבורה פטור אז איכא היתר ע"י שנים משא"כ אי מקלקל חייב וא"כ רב לשיטתו שפיר הוכיח דקטנה אין לה קנס ואין לומר דבקטנה דל"ש מפותה דאונס היא וא"ש תקשה דניתן להצילו בנפשו דליתא דמ"מ משכחת בשבת דאז לא ניתן להצילו ואין לומר ע"י שנים דהא אי מקלקל בחבורה חייב חשוב מלאכה אפי' בעשו ע"י שנים אלא ודאי מדלא קתני קטנה דאין לה קנס משא"כ אי מקלקל פטור וא"כ אפי' בשבת ניתן להצילו ע"י שנים וא"כ יש לומר דאפי' קטנה יש לה קנס והא דלא נקט קטנה דאז תקשה דניתן להצילו בנפשו ואפי' בשבת ע"י שנים ניתן להצילו בנפשו:
וברש"י בשבת איתא דאי מלאכה שא"צ לגופו חייב מקלקל בחבורה פטור וא"כ יש לומר דרב לא הוכיח דקטנה אין לה קנס רק למ"ד דמלאכה שא"צ לגופו פטור ואז מקלקל בחבורה חייב אבל רב גופא דסובר דש"מ אסור וה"ה מלאכה שא"צ לגופו ואז מקלקל פטור אין ראיה מדלא קתני קטנה:
ובאמת יש לומר דאפי' אי לא אמרינן מתוך הוצרך הכתוב דנותר אין רשאי לשרוף ביו"ט דה"א דשרי מקרא ביום השבת דביו"ט אתה מבעיר ועי' בילקוט דאיתא שם וז"ל בחריש ובקציר תשבות חריש של ע"ש א"כ יהא קו"ח בשבת ומה שביעית שהיא בלאו ואסור לעשות מע"ש לשביעית מכש"כ שבת שלא יעשה מלאכה מע"ש לשבת תלמוד לומר ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל מע"ש לשבת מותר וא"כ ל"ש דר"ע מתיר הבערה ביו"ט מקרא ביום השבת דצריכין להתיר מע"ש לשבת משא"כ ר' ישמעאל דצריך בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף ק"ר יצא קציר עומר של מצוה ופריך מנ"ל תוספות שביעית וקאמר לר"י הלכתא ואין דנין קו"ח מהלכה וא"כ ע"כ קרא ביום השבת אתא דביו"ט שרי הבערה יע"ש וקשה לי הא דאיתא בשבת (דף קי"ד) כשתמצא לומר לר"י נדרים ונדבות קריבין ביו"ט וע"כ צריך קרא על יוה"כ לדברי ר"ע אין קריבין ביו"ט וצריך קרא על חלבי שבת קריבין ביו"ט ולא ביו"ה. וקשה מנ"ל דאליבא דר"י נדרים קריבין ביו"ט דילמא ר"י לשיטתו דלדידי' קרא ביום השבת אתא להתיר הבערה ביו"ט וע"כ לא צריך קרא דחלבי שבת דקריבין ביו"ט וע"כ דקאי על י"ה משא"כ ר"ע לשיטתו דלדידי' אסור הבערה ביו"ט וצריכין קרא על חלבי שבת ביו"ט ואפי' אי סובר ר"י דהבערה לחלק קשה:
והנה באחרונים איתא דרבא ור"א פליגי בהא דאיתא במג"א בחמץ שמצא לאחר זמן איסורו אי חשוב עשה דרבים וטעמו לפי שמוטל על כולם ביום אחד מצוה זו של ביעור חמץ ולפ"ז מצות אכילת פסח פשיטא דחשוב ג"כ עשה דרבים דמצוה זו מוטל על כל ישראל כעת וממילא לא בעינן בעידנא דבעשה דרבים ל"ב בעידנא וכן לסברא זו ניחא קושית הש"א דכלאים בציצית חשוב שפיר בעידנא דכיון דמצות ציצית מוטל על כל ישראל בכל יום והרבה סוברים דווקא ת"ש חשוב בעידנא משום דאחד יכול להוציא א"ח וע"כ חשוב עשה דרבים ולא בעינן בעידנא משא"כ ציצית נהי דכל ישראל חייבין בכל יום לא חשוב עשה דרבים ובעינן בעידנא וכן פסח ל"ח עשה דרבים כיון שאין אחד יכול להוציא את חבירו ורבא סובר דזה חשוב עשה דרבים וע"כ מביא ראיה שפיר מעצם לא תשברו אע"ג דלא הוי בעידנא דלדידי' חשוב עשה דרבים ור"א סובר דזה ל"ח עשה דרבים וא"כ בעינן בעידנא ואין ראיה דלא דחי ל"ת שבמקדש ולפ"ז יש לומר טעמא של ב"ש דאוסר סדין בציצית משום דסובר דאע"ג דהמצוה מוטל על כל ישראל בכל יום ל"ח עשה דרבים ובעינן בעידנא והתם לא הוי בעידנא:
ולפ"ז ניחא מה שהקשו לב"ש דל"ס מתוך ואסור הוצאה שלא לצורך ביו"ט א"כ תקשה דאמאי גזרו על ת"ש בשבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה והא אפי' בחל בחול שייך גזירה זו ואפ"ה לא גזרו וא"כ גם בשבת ליכא גזירה זו דהא מה"ט לא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר משום דא"כ גם ביו"ט יש לנו לגזור ועי' בשעה"מ:
וע"כ נראה דלפי מה שפירשו דקושית רבא הא לאו מלאכה הי' וכו' כך היא דבשלמא אי מלאכה היא איצטריך קרא לאסור משום דאז גם בחול אסור ואפ"ה שרי התורה ה"א הואיל ואישתרי אישתרי גם בשבת אבל השתא דלאו מלאכה ע"כ מה דאסר רחמנא לתקוע מקרא דשבתון ומאי דאתי משבתון אפי' בי"ה שרי וכש"כ ביו"ט ול"ש לומר הואיל ואישתרי דהא ביו"ט לא נאסר כלל מלאכה זו ואף דשבתון הוא רק עשה מ"מ לא נדחה וע"ש בס' נ"י אך תקשה הא שופר עשה דרבים ודוחה עשה דשבתון אך לרבא לשיטתו גם יו"ט חשוב עשה דרבים משום דנאמרה לכל ישראל בשעתא חדא משא"כ ב"ש דאוסר סדין בציצית וע"כ דל"ח באופן זה עשה דרבים לדיד' לא קשה קושית רבא הא לאו מלאכה היא ויש לומר משום דילפינן מקרא:
אך קשה לי אי חשוב עשה דרבים מצות אכילת פסח א"כ למאי צריך הגמ' לומר בפסחים דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה משום דבכרת ות"ל דחשוב עשה דרבים וע"כ דחי עשה דהשלמה אלא ודאי דל"ח עשה דרבים רק ת"ש שאחד מוציא את חבירו:
גם נראה לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דהכא משמע דרבא לא סובר דיו"ט עשה ול"ת הוא ובביצה משמע דגם רבא סובר דיו"ט עשה ול"ת ונראה דהנה בפסחים פריך הגמ' כתישה ביו"ט מי שרי וע"ש (דף מ"ז) בתוס' דהקשה ריב"א כמו חרישה דשרי משום מצות כסוי ה"ה כתישה ועוד תקשה הא יו"ט עשה ול"ת הוא ולא דחי עשה דכסוי ל"ת ועשה ומאי פריך על חרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסוי וכתבו דלשיטת הריב"א ניחא דל"ת עכ"פ נדחה וליכא מלקות ועי' בס' נב"י דהקשה דכיון דנשאר עשה א"כ הוי מה"ב ולא עביד מצוה וממילא גם ל"ת איכא ותירצו דהא מה"ב שהמצוה בא מכח העבירה והכא דהוי מלאכה שא"צ לגופו רק בקרקע דידי' ל"ש זה דנהנה בחרישה אבל עכ"פ המצוה לא מכח העבירה דאי לא נהנה בחרישה ג"כ היה יכול לעשות המצוה ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דהשמיט תירוץ הגמ' דהרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וא"כ אפי' אי לא נהנה איכא איסור דמה בכך דחשוב מלאכה שא"צ לגופו וא"כ הוי מה"ב ול"ש הואיל דחזי לכסוי דאינו נדחה דכיון דאיכא עשה ול"ת נהי דל"ת נדחה אך כיון דעשה נשאר הוי מה"ב ולפ"ז ניחא קושי' התוס' הנ"ל דלכאורה תקשה על ר"א דמשני משום דיו"ט עשה ול"ת הוא אסור לשרוף אך עכ"פ אי שרפה מלקות ליכא וא"כ תקשה לכאורה דהא בגמ' פריך אמאי חייב על הבערה אי אמרינן הואיל הואיל וחזי ליה לצורכו ומשני שבישלו בעצי איסור הנאה וא"כ תקשה מה בכך דאיסור הנאה הוא חזי לשריפת קדשים דליכא משום איסור הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דגם שריפת קדשים אסור לשרוף ביו"ט מ"מ מלקות ליכא ואמאי חייב על הבערה כמו דפריך הגמ' דעל חרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסוי ואע"ג דכסוי לא דחי ל"ת ועשה דיו"ט מ"מ דכיון דל"ת עכ"פ נדחה וליכא מלקות וע"כ פריך דגם על חרישה ליכא מלקות מטעם הואיל דחזי לכסוי וא"כ ה"ה בהבערה חזי לשריפת קדשים ואפי' עצי איסור הנאה ואע"ג דאסור מ"מ מלקות ליכא וא"כ שייך הואיל דחזי לשריפת קדשים דבשלמא לטעמא דרבא ניחא דגם על שריפת קדשים איכא מלקות משא"כ לטעמא דר"א תקשה אך באמת גם לטעמא דר"א איכא מלקות משום מה"ב והכא המצוה בא מכח עבירה וזה הכל אי מה"ב דאורייתא משא"כ רבא דסובר בסוכה דבמצוה דרבנן ל"ח מה"ב וע"כ משום דמה"ב דרבנן וע"כ במצוה דרבנן לא גזרו ולפ"ז אי אפשר רבא לתרץ כר"א דא"כ תקשה דאמאי חייב על הבערה ואפי' בעצי איסור הנאה הא חזי לשריפת קדשים דאז עכ"פ ל"ת נדחה וליכא מלקות וע"כ הוכרח לומר משום דגלי קרא ואז ממילא איכא מלקות ולעולם דרבא מודה דיו"ט עשה ול"ת הוא ודו"ק: