חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות א · אומן
אומן יבואר אי אומן קניה משכון כמו בע"ח:
גרסינן בשבועות הנותן טליתו לאומן אומן אומר שנים קצצת לי ובעה"ב אומר אחד דכל זמן שהטלית בידו דעל בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ע"ז המע"ה ומשמע הא היכי דהטלית בידו דיש לו מיגו דלקוח אפי' שבועה לא צריך ומכאן הקשו על הגאונים דסוברי' דהטוען על המשכון אע"ג דיש לו מינו צריך לישבע משום דאינו טוען על גופו של משכון ועי' בר"ן שם דהביא דהרמב"ן מתרץ דכיון דאומן קונה בשבח כלי חשוב טוען על גופו של משכון והר"ן הקשה דגם בע"ח קניה משכון ואדרבא דחייב אפי' באונסין מ"מ לא חשוב טעין על גופו של משכון יעו"ש ועי' בש"ך ס' פ"ט:
ולכאורה נראה דלפי מה שהקשה בתוס' שם כיון דהך ברייתא אתי' כר"י ור"י הא בעי שיהי' מודה במקצת וא"כ אותו דינר שמודה לו לא פרע לו וא"כ תקשה אמאי בע"ז אינו נשבע ונוטל הא הטעם משום דאין בעה"ב עובר על ב"ת ואין שכיר משהה שכרו והכא הרי שהה והרי עבר ועי' תוס' ב"ב בסוגי' דאומן דכתבו וז"ל ואין לומר דהדינר דמודה לו ברשות השהה דלא עבר על ב"ת דמ"מ ליכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו:
והנה לפי מה דאיתא בשמ"ק ב"מ להקשות דאפי' בלאו החזקה דאין שכיר משהה שכרו איכא תרי חזקות חזקה דאין עובר על ב"ת וחזקת ממון וכתב לתרץ דכיון דהספק על הפרעון אי פרע לו יהי' חזקת חיוב איתרע חזקת ממון יע"ש וא"כ הכא דס' על הקציצה דס' על עיקר החיוב ואיכא חזקת ממון וא"כ אע"ג דליכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו איכא תרי חזקות חזקה דאין בעה"ב עובר על ב"ת וח"מ וניחא קושי':
וניחא בזה הא דהקשה הא דפריך שם והא מדסיפא בראי' מכלל דרישא איירי בלא ראי' ואינו נאמן במיגו דלא שכרתיך והקשה להסוברי' דהיכי דהוא מודה במקצת אינו נאמן במיגו דל"ש דחשוב מיגו דהעזה וקשה דא"כ מה פריך דילמא איירי במודה במקצת דאז לא צריך ראי' דליכא מיגו דל"ש ועי' בתומים ס' הנ"ל ולפ"ז ניחא דא"כ תקשה למאי קתני בזמנו נשבע ונוטל אפי' עבר זמנו נמי דתו ליכא תרי חזקה ואפי' אי הי' ברשותו מ"מ ליכ' חזקה דאין שכיר משהה שכרו וח"מ ליכא התם בפרעון אלא ודאי דלא איירי במב"מ:
גם נראה דלעולם דאיירי דהדינר שמודה לו כבר פרע ואע"ג דר"י בעי שיהי' ש"ד על בעה"ב יש לומר דהשכיר יש לו ע"א ומחייב ש"ד לבעה"ב ואין לומר דא"כ יש לו להשכיר עד מסייע ולמה צריך לישבע דליתא דכיון דהא דשכיר נשבע ונוטל הוא ע"י מה שמחייב ש"ד לבעה"ב ושקלו לשבועה מב"ב וא"כ תו לא יכול ליפטור להשכיר משבועה דאז קם לממון ואין ע"א מהני לממון וכן פסק הש"ך ס' פ"ז דהיכי דתובע מביא ע"א והנתבע חשוד דצריך התובע לישבע אע"ג דיש לו עד מסייע וזה תינח בנתנה לו משא"כ ברישא שהטלית בידו דאז אפי' בלא העד נאמן האומן בשבועה מכח המיגו ממילא יכול העד ליפטור משבועת הגאונים וע"כ לא קתני ברישא דצריך לישבע דכיון דע"כ איירי דעד מסייע לו יפטור מהשבועה משא"כ בסיפא לא יכול העד ליפטור דנמצא דקם לממון וע"כ פסק הרמב"ם דאפי' בטלית בידו דצריך לישבע בנק"ח והכא שאני דכיון דע"כ איירי דיש לו עד מסייע דאל"כ תקשה סיפא דאמאי בעבר זמנו נשבע ונוטל וא"כ ברישא פוטר העד משא"כ בסיפא דאין ע"א קם לממון:
וגם נראה לפי מה דסובר הרמב"ם דאפי' היה השכיר קטן נשבע ונוטל ואע"ג דקטן לאו בר שבועה הוא וכתב במ"מ הטעם דהא השבועה היא רק כדי להפיס דעתו של בעה"ב וכיון דהשבועה אינו מצד בירור רק כדי להפיס ואע"ג דהשכיר קטן נשבע ונוטל יע"ש ולפ"ז לפי מה דאיתא באחרונים ועי' בתשובה ברית אברהם דהא דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן משום דהשבועה הוא מצד בירור וא"כ לא עדיף מיגו מחזקה ורוב דלא סמכינן היכי דאיכא לברורי יע"ש וכיון דהכא השבועה אינו מצד בירור וא"כ אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ועיקר הטעם דהגאונים דסוברים אע"ג דיש לו מיגו צריך לישבע משום דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן והכא ל"ש זה דכיון שהשבועה אינו מצד בירור ומה"ט נשבע אפי' קטן וזה הכל לר"י דסובר דקציצה נמי לא דכיר והשבועה רק כדי להפיס משא"כ לדידן דקציצה דכיר וע"כ פסקו דאפי' בטלית בידו דצריך לישבע:
ועי' בס' קצה"ח ס' ע"ב דמחלק בין הא דסוברים הגאונים דטוען על המשכון צריך לישבע בנק"ח וכתב וז"ל דהא עיקר הטעם דהגאונים משום דמיגו לאיפטורי משבועה ל"א ואע"ג דזה דווקא היכי דהמיגו לא בא רק ליפטור משבועה דבלאו המיגו הי' נאמן על עיקר הממון בשבועה עכ"פ א"כ המיגו לא בא רק ליפטור משבועה אז חשוב מיגו לאיפטורי משבועה משא"כ היכי דהמיגו צריכין על עיקר ממון דאי לאו המיגו אפי' בשבועה לא נוטל אז ל"ח מיגו לאיפטורי משבועה אך גבי משכון דכיון דבע"ח קונה משכון וא"כ אפי' אי היה עידי משכון ולא ידעו כמה הלוה עלי' דמלוה נאמן בשבועה דחשוב מוחזק כיון דבע"ח קונה משכון וא"כ המיגו בא רק ליפטור משבועה ול"א משא"כ גבי אומן היכי דלית ליה מיגו כגון היכי דאיכא עדים שנתן לו לתקן דאז על האומן להביא ראי' ואיתא ברשב"א הטעם דכיון דלא בא לידו בתורת משכון וע"כ לא קני משכון וא"כ המיגו בא על עיקר הממון וע"כ ל"ח מיגו לאמ"ש ואין לומר דכיון דברייתא אתי' כר"י וא"כ אפי' בלא המיגו נאמן ליטול בשבועה ליתא דהא ר"י בעי הודאה במקצת וכשהטלית בידו חשוב הילך אך הקשה על הרמב"ם דאומן צריך לישבע ואמאי הא המיגו בא לעיקר הממון דכיון דאומן לא קני משכון ול"ח מיגו לא"מ:
ונראה דהא לכאורה תקשה דלפי מה דמסיק הגמ' בב"ב בסוגי' דאומן דאיירי הברייתא בלא ראה וא"כ נאמן בשבועה עכ"פ במיגו דנאנסו וא"כ אפי' בלא מיגו דלקוח הי' נאמן עכ"פ בשבועה וא"כ המיגו דלקוח בא רק ליפטור משבועה ואכתי חשוב מיגו לאיפטורי משבועה דהא המיגו לא בא לעיקר הממון אך לפי מה דהקשה בסמ"ע ס' ק"ח דאמאי נאמן בשטר פקדון החזרתי במיגו דנאנסו הא נאנסו ל"ש ול"ח מיגו ותירץ דכיון דבטענת החזרתי איכא העזה וא"כ חשוב מיגו טוב וא"כ הכא בקציצה דלא דכיר דהא אתי' כר"י וליכא העזה וליכא מיגו דנאנסו משום דל"ש וא"כ המיגו דלקוח בא על עיקר הממון וע"כ לא חשיב מיגו לאמ"ש משא"כ לדידן דקיי"ל דקציצה דכיר ואיכ' העזה ואיכא מיגו דנאנסו וא"כ בלאו המיגו דלקוח הי' נאמן בשבועה במיגו דנאנסו וא"כ מיגו דלקוח בא רק ליפטור משבועה וע"כ פסק הרמב"ם דצריך האומן לישבע דחשוב מיגו לאמ"ש:
וגם נראה לתרץ דברי הגאונים דבלא"ה הקשו אמאי במשכון קיי"ל דאפי' בליכא מיגו כגון היכי דאיכא עדי' שבא לידו בתורת משכון נאמן המלוה כמה לוה עלי' ובסוגי' דאומן משמע דאומן היכי דליכא מיגו אינו נאמן דאל"כ מה פריך שם הגמ' דילמא הנאמנות של האומן אינו מתורת מיגו אלא ע"כ דאומן אינו נאמן בלא מיגו ומ"ש ממשכון דנאמן המלוה בלא מיגו ומ"ש ברשב"א דאומן לא קני למשכון דכיון דלא בא לידו בתורת משכון הקשו הא איתא באה"ע ס' כ"ח דאומן שקידש אשה בשכרו שיש לו על החפץ דמקודשת משום דקני להחפץ למשכון אלמא דגם אומן קונה משכון ועי' בתומים ס' ע"ב:
ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בס' שעה"מ דנסתפק אי קונה משכון מדר"י אפי' היכי דהתנה המלוה שלא יהי' באחריותו והוכיח דבאופן זה לא קני מהא דהקשה בתוס' דלמאי צריך הגמ' לומר בפסחים דמש"ה עובר משום דר"י דקני למשכון ות"ל דהוא ש"ש מדשמואל וקשה הא נפק"מ בהתנה המלוה שלא יהי' באחריותו אלא ודאי דאז ל"ש דקני לה למשכון יע"ש והנה מדבריו נראה להוכיח אפי' היכי דהוא ש"ח רק שהתנה שלא יהי' באחריות גו"א ג"כ לא קני למשכון דאל"כ אכתי תקשה דנפק"מ אי קני למשכון היכי דהתנה שלא יהי' באחריותו על גו"א דמשום אחריות פשיעה אינו עובר אלא ודאי היכא דליכא עליו אחריות גו"א לא קני משכון אע"ג דהוא ש"ח על המשכון ולפ"ז ניחא הכל כיון דברייתא אתי' כר"י והגמ' מסיק בב"מ (ד' צ"ה ע"ב) דמחליף רבה ב"א ותני דר"י סובר דשוכר כש"ח וממילא דה"ה אומן וכיון דליכ' על האומן אחריות גו"א וע"כ אומן לא קני למשכון וע"כ מסיק הגמ' שם דאומן לא מהימן בלא מיגו דכיון דלא קני למשכון משא"כ לדידן דשוכר ש"ש וה"ה אומן וא"כ גם אומן קני למשכון וע"כ פסקינן דאי קידש בשכרו דיש לו על החפץ דמקודשת כמו בע"ח דיכול לקדש וא"כ ניחא הברייתא דאתי' כר"י ולדידי' לא קני אומן למשכון וא"כ המיגו בא לעיקר הממון ל"ח מיגו לאמ"ש וע"כ ל"צ לישבע בטלית בידו משא"כ לדידן דגם אומן קני וא"כ המיגו לא בא רק ליפטור משבועה חשוב מיגו לאיפטורי משבועה וע"כ פסקו דצריך אומן לישבע אפי' בטלית בידו וגם נראה דהנה הב"ש באה"ע ס' הנ"ל על הא דפסקו ואם הכלי עדיין בידו וקדשה בשכרו לכ"ע מקודשת דחשוב כמלוה שיש עלי' משכון יע"ש דקשה ליישב הסוגי' דאוקמ' שם דפליגי ר"י ור"מ דר"מ סובר דאין לשכירות אלא לבסוף וע"כ מקודשת ור"י סובר דשכירות היא מתחילה וע"ס וע"כ אינה מקודשת וקשה ממ"נ אי איירי דעדיין הכלי בידו אמאי אינה מקודשת הוי כמשכון בידו ואי איירי דכבר החזיר החפץ אפי' לר"מ אינה מקודשת דכיון דכבר החזיר נעשה מיד מלוה יע"ש:
ונראה דהנה ברא"ש קידושין הוכיח דהא דסובר ר"י דבע"ח קונה משכון זה רק שלא בשעת הלואה דאל"כ תקשה בעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דאיתא בסוגיא דלמאן דסובר דאין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת ומ"ש ממשכון אחרים בשעת הלואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו אלא ודאי דווקא שלא בשעת הלואה קניה משכון יע"ש ונראה דלפי מה שכתבתי לעיל להסוברי' דקני משכון אפי' בשעת הלואה משום דבאמת לא ניחא ליה דליקני כדי שלא יתחייב באחריות ואי לא ניחא ליה בע"כ לא יקני ובשלמא שלא בשעת הלואה לא תלי' בדעתו מיהו אי בלא"ה הוא באחריותו מטעם אחר א"כ אינו מפסיד בקנייתו ושפיר ניחא ליה דליקני וא"כ לס"ד דתלי' הא דקתני במתני' המלוה על המשכון ש"ש משום דר"י פריך הגמ' דר"י לא קאמר רק שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא ניח' ליה דליקני ומסיק דפליגי אי חשוב ש"ש משום פרוטה דר"י או משום דשמואל וממילא דכיון דבלא"ה הוא ש"ש קני מדר"י למשכון אפי' בשעת הלואה ולפ"ז דכיון דחכמים דר"מ הוא ר"י ור"י סובר דשוכר כש"ח וה"ה אומן וא"כ לא ניח' ליה דליקני החפץ למשכון כדי שלא יתחייב באחריות דאי יקנה יהי' ש"ש אפי' אי אומן ש"ח וע"כ קאמר הגמ' דחכמים דסוברים דאין אומן קונה בשבח כלי אינה מתקדשת אע"ג דאליבא דאמת קני משכון אפי' בשעת הלואה הכא שאני דאי יקנה אז יהי' ש"ש וא"כ בודאי לא רצה לקנות וניח' קושי' הב"ש דאליבא דאמת דאומן ש"ש גם אומן קני החפץ דכיון דבלא"ה הוא ש"ש ל"ש דאינו רוצה לקנות כדי שלא יתחייב באחריות וע"כ חשוב משכון ואי קידש מקודשת משא"כ חכמי' דר"מ דהו' ר"י דאומן ש"ח ולא ניח' ליה בקנייתו וע"כ אי שכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת אע"ג דלא החזיר החפץ דלא ניחא ליה בקנייתו משא"כ אליבא דאמת דאומן ש"ש א"כ לא איכפת ליה בקנייתו וע"כ חשוב משכון והא דקאמר דר"מ סובר דאין לשכירות אלא לבסוף משום דאמת דר"מ סובר כן. וע"כ ניחא דברי הגאונים דבריית' דאתי' כר"י ואליבא דר"י דאומן ש"ח א"כ לא קני למשכון וא"כ המיגו בא לעיקר הממון ול"ח מיגו לאמ"ש וע"כ ל"צ לישבע בטלית בידו משא"כ אליבא דאמת דגם אומן קני החפץ למשכון ומיגו רק ליפטור משבועה וע"כ פסקי דצריך לישבע:
והנה לפי מה דאיתא בנ"י בב"מ דהא דסובר ר"י דבע"ח קני משכון זה בשעת הלואה דמעות קני ליה א"נ שלא בשעת הלואה וע"י ב"ד אבל שלא בשעת הלואה ושלא ע"י ב"ד לא קני דבמאי יקנה דבכסף לא קני דהוי מלוה ומשיכה למשכון לא מהני יע"ש ויש לעי' לפ"ז הא דמשני הגמ' במכות דמתני' איירי במלוה על המשכון ואינו משמט ועי' במל"מ דמוקי שם דמתני' איירי בחוב של שכירות דאל"כ אמאי משלמין העדים ט"ה הא חשוב רבית וקשה דכיון דמשיכה לא מהני למשכון א"כ במאי קני למשכון דשכירות היינו מלוה ול"ש דקני בכסף שהלוה לו ומזה הוכיח הרמב"ם דרק בקידושין לא קני במלוה משא"כ במכר ובעלמא קני' ועכ"פ לפי הנ"י פשיטא דאומן לא קני משכון דבמאי יקנה אך לשיטת הרמב"ם דגם במלוה קני גם אומן קני משכון ועי' במקנה דכתב דלדידן דקיי"ל דש"ד וע"כ סובר הרמב"ם דמלוה קונה במכר והסוגי' דמדמי מכר לקידושין קאי לרב ורב סובר דשל"ד ולפ"ז ניחא דסוגי' דב"ב דקאי לאביי ואביי סובר דשל"ד וע"כ אומן לא קני משכון דבמלוה לא קני וע"כ צריכין למיגו ואליבא דאמת דש"ד ומלוה קני במכר גם אומן קני למשכון וע"כ פסקינן דאי קידשה דמקודשת וניחא בזה קושי' התוס' על הא דפריך שם הגמ' אי דאיכא עדים למה לי ראה והקשו דעדיפא מיני' הוי ליה למיפרך אי דאיכא עדים וראה דאכתי לא ידעינן דאיירי בלא ראה אמאי מהימן יע"ש ונראה דלפי מה דאיתא בתוס' ב"ב דהא דש"ד דווקא דאיכא עדי' על הלואה יע"ש וא"כ יש לומר דכוונת הגמ' אי דאיכא עדים דהשתא אמרינן דש"ד וא"כ גם במלוה קני וא"כ גם אומן קני משכון וממילא לא קשה דא"כ אמאי נאמן כיון דליכא מיגו דהשתא ל"צ למיגו דכיון דקני משכון כמו מלוה דנאמן בלא מיגו אלא לאו דליכ' עדים דהשתא ל"ש ש"ד וא"כ לא קני למשכון וע"כ הא דנאמן משום מיגו אלמא דגם אומן מהימן במיגו:
ועיין בקצה"ח דהקשה על תירוץ הרמב"ן משום דאומן קונה בשבח כלי והקשה דלפ"ז אמאי בע"ז אינו נשבע ונוטל והטעם משום דאין בעה"ב עובר על ב"ת ולמ"ד דאומן קונה בשבח כלי ליכא ב"ת יעו"ש:
ונראה לפי השמ"ק והנ"י הנ"ל דכתבו דמש"ה לא אמרינן חז"מ לחזקה משום דאיתרע דכיון דהספק על הפרעון ואיכא חזקת חיוב ולפ"ז הכא בקציצה דס' על התחלת החיוב ואיכה חז"מ וא"כ יש לומר דהדינר שמודה לו כבר פרע ואע"ג דאתיא כר"י דבעי הודאה במקצת לענין זה לא אתיא כר"י וא"כ נהי דב"ת ליכא וליכא חזקה דאין בע"ב עובר על ב"ת איכא שני חזקות דאין שכיר משהה שכרו וחזקת ממון וע"כ אינו נשבע ונוטל בע"ז
ועיין בס' קצה"ח סי' ע"ב דרצה להוכיח מהתוס' דאפי' היכי דלא נקט ליה למשכון מ"מ בע"ח קונה משכון דהא הקשה דכיון דהא דר"י הוא גז"ה מה לי שוה ומה לי לא שוה אטו משום דלא שוה לא קרינן ולך תהיה צדקה הרי מבואר מדבריהם דאפי' היכי דלא נקט ליה למשכון דהא בלא שוה הרי הוא רק לזכרון דברים בעלמא אפ"ה קני משום דר"י וקשה הא דאיתא גבי פלוגתא דרשב"ג ור"י הנשיא דריה"נ סבר דאפי' בשכנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפס למשכון לזכרון דברים בעלמא וקשה הא טעמא דמלוה על המשכון דאינו משמט הוא משום דקני מדר"י וא"כ אי אמרינן דר"י היא אפי' בלא נקט ליה למשכון א"כ מה בכך דנקט לזכרון דברים מ"מ שייך הך דר"י יע"ש דכתב דתוס' לשיטתו דהעלו בפ' השולח דאינו קונה משכון אלא שלא בשעת הלואה והא דשמיטה אינו משמט אפי' בשעת הלואה הוא משום דכיון דקני שלא בשעת הלואה קנין גמור מהני ליה עכ"פ בשעת הלואה לענין שמיטה דקרינן של אחיך בידך דאלים השיעבוד ולפ"ז דכיון דר"י הנשיא סובר דנקט לזכרון א"כ לא הוי של אחיך בידך ול"ש אלים שעבודיה אבל התוס' מקשין שפיר דהא כי ס"ד דר"י קונה אפי' בשעת הלואה א"כ כיון דקונה משכון ס"ל להתוס' דקונה למשכון מדר"י אפילו כי לא נקטי' ליה למשכון כיון דהוא גזה"כ ולפ"ז מסיק לשיטת הפוסקים דקני מדר"י אפי' בשעת הלואה ע"כ צריכין לומר דאינו קונה משכון היכי דלא נקט ליה למשכון דאל"כ תקשה ההיא דשמיטה אמאי לר"י הנשיא משמט משום דנקט לזכרון דברים יעו"ש:
ובזה ניחא דברי הגאונים וגם קושית התומים דאי אומן קני משכון אע"ג דלא נקט ליה למשכון א"כ למאי צריך אומן מיגו ונאמן כמו מלוה דנאמן על המשכון:
ונקדים לתרץ הרמב"ם דפסק דאפי' בשעת הלואה אסור ליטול כלי אוכל נפש והראב"ד חולק עליו דחשוב כמוכרו לו ועי' בתומים סי' צ"ז דהקשה הא דפריך הגמ' על שמואל דסובר דאפי' שליח ב"ד מנתח נתוחי דווקא ופריך הא כתיב לא יחבול ריחים ורכב הא דברים אחרים חבל מאן אי נימא בע"ח הא כתיב לא תבא אל ביתו אלא לאו שליח ב"ד ולשיטת הרמב"ם קשה לוקמ' בשעת הלואה דריחים אסור אפי' בשעת הלואה משא"כ דברים אחרים ולעולם דקאי על המלוה רק דאיירי בשעת הלואה אלא ודאי דאז אפי' אוכל נפש שרי יע"ש:
ועיין בתומים סי' ס"ז דהקשה על הא דמשני הגמ' במכות (דף ג') דמתני' איירי בהלוהו על המשכון וקשה אי איכא עידי משכון ליחזי עדים מה קאמרו ואי ליכא עידי משכון אפי' ט"ה לא לשלמו דבלא"ה היה המלוה נאמן דהזמן לשלשים יום במיגו דלקוח ואי אמרינן דאפי' בחזר והפקידו תו אינו משמט דכבר קני ליה מדר"י ניחא דיש לומר דאיירי בחזר והפקידו דמגו ליכא ושמיטה אינו משמט משא"כ להסוברים דבחזר והפקידו שמיטה משמט תקשה יע"ש:
ונראה דהנה בתוס' הקשה על הא דקאמר דפליגי בדר"י אי ישראל מא"י קני משכון אי לאו ות"ל דעובר משום דשמואל והוכיחו מזה דבעינן אחריות אונסין דווקא אך הקשו לשיטת בה"ג דאפי' ש"ש צריך לבער אכתי תקשה אפי' אי לא קני למשכון הוא ש"ש משום דשמואל. ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בהג"א דהא דשמואל ל"ש רק בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה והטעם דאין זה דבר ברור דלקח למשכון על אופן זה שבאם יאבד המשכון יפסיד את חובו וא"כ המלוה טוען בברי שלא לקח על אופן זה והלוה אינו יודע ובשעת הלואה חשוב א"י אם נתחייבתי דס' הוא אם לקח המשכון על אופן זה אי לא וע"כ פטור הלוה מלשלם משא"כ שלא בשעת הלואה חשוב א"י אם פרעתי ועי' בס' יש"י:
והנה ברשב"א איתא דאפי' אי גזל א"י אסור מ"מ חז"מ ליכא גבי א"י ומה"ט אזלינן בתר הרוב בממון גבי א"י ולפ"ז ל"ש דשמואל בא"י דכיון דאין זה דבר ברור דלקח על אופן זה וטוען ברי ע"ז רק משום דבשעת הלואה חשוב א"י א"נ ופטור משום דאיכא חז"מ ובא"י דליכא חז"מ גם א"י א"נ דפטור בעלמא משא"כ בא"י דליכא חז"מ גם א"י א"נ חייב וע"כ הוצרך הגמ' לומר דעובר משום דקני מדר"י ולא משום דשמואל:
ובזה נראה מה שהקשו על הג"א הנ"ל דא"כ מה מקשה הגמ' על שמואל ממתני' דלימא ליה הא קבילתי' דילמא איירי שלא בשעת הלואה וע"כ נראה לפי מה דאיתא בר"ש בטמא שטבל וספק אי נפל עליו ג' לוגין מ"ש דפסק להקל דס' דרבנן הוא ואע"ג דהיה בחזקת טמא והי' לנו לאוקמי' על חזקתו ראשונה דקודם שטבל שהיה לו חזקת טמא דאורייתא ומזה ידעינן דיצא דשאובין רק מדרבנן וע"כ ל"ש לאוקמא על חזקתו דחזקתו ראשונה בודאי אזלא וס' רק על דרבנן יע"ש ולכאורה תקשה מהא דאיתא בריש נדה היה בודק את החבית וכו' ואח"כ נמצא חומץ וכו' עד דמסיק הגמ' משום דמוקמי טבל על חזקתו וקשה הא בתוס' איתא דהא דיין וחומץ שני מינים הוא רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות וא"כ ל"ש לאוקמי טבל על חזקתו דהא מעיקרא היה לו חזקת טבל מדאורייתא ומזה ידעינן דיצא דכיון דשני מינים רק מדרבנן וא"כ ל"ש לאוקמי טבל על חזקתו ואפשר יש לומר דדין זה תלי' אי מחזיקין מאיסור לאיסור דאי מחזיקין אע"ג דידעינן דמאיסור ראשון יצא ה"ה בדינו של הרא"ש יש לאוקמיה על חזקתו ובזה ניחא דברי הרמב"ם דפסק במקוה שנמדד ונמצא חסר דטמא ודאי ובחבית פ' דספק משום דלפי האמת ליכא הכא תרתי לריעותא דליכא חזקת טבל:
ולפי הר"ש ניחא קושית שעהמ"ש להסוברים דהא דנאמן אדם לומר שהיה לו פרוזבול ואבד זה דווקא באין הלוה מכחישו והקשה דאז הוי הלוה א"י א"פ ול"צ לחזקה דלא שביק היתירא וכו' יע"ש ולפ"ז ניחא דעיקר הטעם דא"י א"פ חייב משום דאוקמי על חזקת חיוב וא"כ הכא חזקת חיוב שלו בודאי ליכא דהא מעיקרא היה לו חזקת חיוב מדאורייתא מה שא"כ השתא אפילו אי היה לו פרוזבול ליכא חזקת חיוב רק מדרבנן דהילל תיקן פרוזבול ומדאורייתא משמט ופטור הלוה רק דהפקר ב"ד הפקר וע"כ ל"ש א"י א"פ וצריכין לטעמא דחזקה דלא שביק היתירא:
והנה לפ"ז כל היכא דחזקת חיוב שלו היה יותר שאנו דנין עכשיו ג"כ ל"ש לאוקמא על חזקה ראשונה דמחזקה ראשונה בודאי יצא ובזה ניחא התוס' כתובות בסוגיא דפ"פ דהקשו שם דמק"ט ממאתים אבל מנה אית לה ואמאי שמא זינתה תחתיו ברצון וע"כ משום דאיכא ס"ס שמא באונס ושמא קודם והקשו דאכתי תקשה לר"ג דנאמנת על מאתים אימא זינתה תחתיו ברצון ועל מאתים ליכא ס"ס וע"כ נראה דהא הקשו דאמאי צריכין לס"ס ת"ל דחשוב א"י א"פ כיון דארוסה יש לה כתובה ונתחייב בודאי אלא שאת חושש שמא זינתה אח"כ ברצון וחשוב א"י א"פ ועי' בתומים ס' ע"ה. אך לפ"ז ניחא כיון דחיוב דמעיקרא היה על מאתים והשתא אנחנו דנין רק על מנה ע"כ ל"ש לאוקמי על חזקתו ראשונה דמזה ודאי יצא ולא חשוב א"י א"פ משא"כ לר"ג דנאמנת על מאתים נהי דליכא ס"ס ליכא לספוקי שמא זינתה תחתיו ברצון דחשוב א"י א"פ:
ולפ"ז כיון דמתני' סוברת דמלוה על המשכון ש"ש כנגד המשכון משום פרוטה דר"י רק דאי דעתו דכ"ז שלא יחזיר לו המשכון מפסיד כל החוב וא"כ אפילו שלא בשעת הלואה ל"ח א"י א"פ דמחזקתו ראשונה בודאי יצא אפי' אי לא קיבלו ע"ז עכ"פ מפסיד מחובו כנגד המשכון משום דר"י וע"כ פריך הגמ' שפיר על שמואל לימא ליה הא קבילתי' ואפי' אי איירי שלא בשעת הלואה לשמואל מפסיד דל"ח א"י א"פ משא"כ אליבא דאמת דלא קיי"ל כר"י ואי לא קיבלו על אופן זה לא הפסיד כלום וע"כ כיון דס' אי קבלו על אופן זה חשוב א"י א"פ דאוקמי' על חזקת חיוב דמעיקרא ומש"ה סובר הג"א דשלא בשעת הלואה מודה שמואל דחשוב א"י א"פ:
ולפ"ז ניחא מה שהקשו לבה"ג דסובר דבשטר מודה שמואל דא"כ מה פריך ממתני' על שמואל דילמא איירי מתני' בשטר ועי' בתומים וע"כ נראה דהנה יש לומר דטעמו של בה"ג דכיון דעיקר הטעם דמפסיד כל החוב משום דחשוב א"י א"נ דהס' על התחלת החיוב אי קיבלו למשכון על זה האופן והגם דהמלוה אומר ברי דלא קיבלו לא מהני ועי' בב"ש באה"ע דבו"ש ואיכא שטר לכ"ע ברי עדיף דהיכי דאיכא שטר ליכא חזקת ממון דחשוב כגבה וע"כ בשטר מודה שמואל ועי' בסמ"ע סי' נ"ה דשטר שנפגם אינו טורף מלקוחות ועי' ברא"ש בנדרים ולפ"ז כיון דמתני' סוברת דכנגד המשכון הוא ש"ש ומפסיד מחובו וא"כ אפי' לפי דברי המלוה דלא קיבלו על אופן זה עכ"פ נפגם השטר וליכא טריפת לקוחות ול"ש כגבה ועי' ברש"י בגיטין פ' השולח דהא דחשוב שטר כגבה זה בשטר דטורף מלקוחות וא"כ מה בכך דאיירי בשטר מ"מ הוי א"י א"נ ופטור משא"כ אליבא דאמת דלא קיי"ל פרוטה דר"י וא"כ לפי המלוה דלא קיבלו על אופן זה השטר לא נפגם וע"כ סובר בה"ג דבשטר מודה שמואל דבו"ש בשטר לא אזלינן בתר חזק"מ:
ולפ"ז נראה לתרץ קושי' הב"ש סי' הנ"ל על הא דמדמי הגמ' בכתובות פלוגתא דר"ג ור"י במשארסתני נאנסתי לפלוגתא דר"י ור"י אי בו"ש ברי עדיף ות"ל דהכא איכא שטר ולכ"ע ברי עדיף יע"ש אך לפי מה דאיתא שם דאפילו אי נאמנת מ"מ תוס' כתובה אין לה דל"ש דנסתחפה שדהו דהתוס' החיוב מתחיל לא משעת אירוסין רק משעת נישואין וממילא אי נאנסה קודם נישואין ל"ש נס"ש ע"ש
ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דכתובת אירוסין אינה טורפת מלקוחות רק משעת נישואין וממילא אפי' אם היא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי מ"מ מלקוחות אינה טורפת דע"ז ל"ש דנסש"ד דכיון דשעבוד לא מתחיל רק משעת נישואין ואז אפי' בשטר ל"א בו"ש ב"ע דל"ש כגבה וניחא קושי' ס' פ"ב דלמאי צריכין לומר דמש"ה נאמנת במיגו דמכ"ע ול"ח מיגו להוציא משום דבו"ש אמרינן מיגו להוציא ות"ל דאיכא שטר אך שטר כזה דאינו טורף מלקוחות אפי' בשטר לא אמרינן מיגו להוציא:
וניחא בזה קושית התוס' שם על הא דמשני דמש"ה נאמנת במיגו דתקשה לר"י דסובר דיש לה מנה א"כ בההיא דמכ"ע ליכא מיגו ע"ש. ולפ"ז ניחא דהתם לפי דברי' דאמרו מכ"ע השטר מהני אפי' לטרוף מלקוחות א"כ ל"צ לטעמא דמיגו דאז יש לומר משום דאיכא שטר לכ"ע בו"ש ברי עדיף:
ובזה ניחא הא דהקשו על סוגיא דלקמן דקאמר לר"א היינו דקתני תרתי דמתני' דמשארסתני וכו' איצטריך למיתני מק"ט לגמרי משמע והקשו דליתני במתני' דמוכ"ע מק"ט ואז ג"כ ידעינן דלגמרי וע"כ נראה דהנה המפרשים כתבו דמש"ה אמרינן דמק"ט לגמרי דאל"כ חשוב הבעל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ויהיה מתוך שא"י לישבע משלם ואמאי לר"י אינה נאמנת אך קשה הא הוי שיעבוד קרקעות וליכא שבועה אך אמרנו דהכא ליכא ש"ק משום דזה מתחיל בשעת נישואין ול"ש נסש"ד וזה תינח במתני' דמשארסתני וכו' משא"כ במתני' דמכ"ע אפי' אי קתני מק"ט לא הוי ידעינן לגמרי דחיוב שבועה ליכא משום דאיכא ש"ק:
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דפי' על הא דקאמר הגמ' לימא בדלא שוה שיעור זוזי ובדשמואל פליגי ופי' רש"י אבל בדשוה כ"ע מודי והקשו בתוס' דמנ"ל לרש"י כן וע"כ נראה דיצא לרש"י כן דהא הקשו על דינא דשמואל דהא שמואל סובר במתנה ש"ח להיות כשואל דבעינן קנין וא"כ אפי' בפירש דאי יאבד המשכון יפסיד חובו לא מהני וכש"כ בסתם ותירצו דהכא דמחילה היא ל"צ קנין דכיון דכבר נמסר המעות ללוה חשוב מחילה אך הקשו בסיפא דהלוהו בשטר דבשטר מחילה צריך קנין משום דחשוב כגבה ועי' בתומים וע"כ דהך ברייתא סוברת פרוטה דר"י וא"כ כנגד המשכון לכ"ע אבד מעותיו והוי שטר פגום ול"ח כגבה ול"צ קנין וע"כ פי' רש"י שפיר דבשוה כ"ע מודים מטעם דר"י דהא ע"כ סובר הברייתא פרוטה דר"י דאל"כ תקשה אמאי מודים בשטר אך קשה לי על הסמ"ע הא דאיתא בב"מ דשנים אדוקין בשטר וכו' ומסיק הגמ' במקוים דכ"ע לא פליגי דיחלוקו כי פליגי בשאינו מקוים ופליגי במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו וקשה לפי מה דאיתא דטעמא דמ"ד דא"צ לקיימו משום דחשוב מוחזק המלוה דכגבה דמי בשטר וע"כ לא מהימן הלוה במיגו דמזויף דחשוב מיגו להוציא ולפ"ז כיון דהמלוה אינו נוטל רק מחצה א"כ חשוב שטר פגום וליכא טריפת לקוחות ול"ח כגבה ולא הוי מיגו להוציא ואמאי ל"צ לקיימו:
והנה בזה ניחא קושי' העולם דאמאי לא מקשה על שמואל מרישא דהלוה היא כ"ה ועי' בתומים אך הא יש להאמין המלוה דלא היה שוה רק שקל במיגו דנאנסו אך חשוב מיגו להוציא ובו"ש אמרינן מיגו להוציא וא"כ ברישא דכיון דמלוה אמר שלא קיבלו על אופן זה והלוה א"י ואיכא מיגו דנאנסו נאמן המלוה דלא קיבלו ע"ז במיגו ואע"ג דמיגו להוציא בבו"ש אמרינן מיגו להוציא ומש"ה מקשה מסיפא דמוקי לה הגמ' דע"כ איכא עדים שנגנבה דאל"כ צריך לישבע שאינו ברשותו ול"ש שמא יוציא הפקדון וליכא מיגו דנאנסו ובו"ש לחוד לא מהני ותקשה לשמואל:
ולפ"ז אפי' אי אמרינן דגם בשטר ל"א בו"ש ב"ע ג"כ ניחא דברי בה"ג דבשטר מודה שמואל דיש לומר דבה"ג סובר דטעמא דנאמנות שינוי' דחזה"ג ולא משום מיגו ועי' בב"ש דמסופק אי הלכה מיגו אי משום חזקה ולפ"ז אי טעמא משום חזקה אז יש לומר דאפי' בבו"ש ל"א מיגו להוציא וע"כ סובר שמואל דמלוה אינו נאמן לומר שלא קיבלו ע"ז שאם יאבד יפסיד ואע"ג דבו"ש ומיגו דנאנסו משום דסובר דאפי' בבו"ש ל"א מיגו להוציא וע"כ בשטר דלכ"ע אמרינן מיגו להוציא ואפי' בברי וברי נאמן המלוה שלא קיבלו ע"ז האופן במיגו דנאנסו וזה לדידן דל"א פרוטה דר"י והשטר לא נפגם לפי דברי המלוה וע"כ מודה שמואל בשטר משא"כ מתני' דידן דע"כ סובר פרוטה דר"י ואפי' לפי המלוה נפגם השטר ול"ח כגבה ול"ש לומר דבשטר אמרינן מיגו להוציא וע"כ לא קשה דילמא איירי מתני' בשטר דליתא דאפי' בשטר חשוב מיגו להוציא וע"כ לא נאמן המלוה דלא קיבלו למשכון שאם יאבד יפסיד:
ועי' בתומים דמתרץ דמש"ה לא מקשה מרישא דברישא יש לומר דאיירי בשטר משא"כ בסיפא ע"כ לא איירי בשטר דא"כ ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ולכאורה תקשה להסוברים דגם בשטר היכי דלית ליה קרקע ל"ח ש"ק ועי' בח"מ ס' פ"ח בסמ"ע א"כ יש לומר דילמא איירי בשטר ואין לו קרקעות אך לפי מה דאיתא בנב"י דהיכי דאין לו קרקע אז גם בשטר ל"צ מחילה קנין ועיקר הטעם של בה"ג משום דבשטר צריך קנין ואי איירי דלית ליה קרקע אפי' בשטר ל"צ קנין וא"כ נהי דאיירי במתני' בשטר מ"מ לשמואל מפסיד חובו ומה שהקשה בנב"י מה פריך רבא על רב"ח דסובר דש"ד הי' ועוד אין נשבעין על כפירת ש"ק וקשה דילמא איירי דלית ליה קרקע יע"ש אך לפי מה שכתבו המפרשים דהא דהיה סובר רב"ח לומר ע"כ משום דהיה סובר דכגבה דמי דאל"כ תקשה וכי לא ידע מתני' דש"ד היא רק בנשבע ונפטר והנה בתשובת מהר"י איתא דהא דשטר עומד לגבות כגבה דמי זה אי למפרע גובה יע"ש ואי איירי דלית ליה קרקע ובמטלטלין ל"א למפרע גובה ועי' ברמב"ן בפסחים וע"כ בקרקע ומקשה רבא שפיר דחשוב ש"ק ולפי מה שכתבנו ניחא הא דהקשו על המרדכי דהקשה האיך משביעין למלוה אי טעין הלוה אישתבע לי דל"פ הא שטר חשוב ש"ק והקשו עליה הא שבועה דרבנן מוכח בגמ' דנשבעין גם על הקרקעות דהא רבא מקשה על רב"ח ועוד אין נשבעין על ש"ק אלא אמר רבא מדרבנן ומשמע דאי שבועה דרבנן ניחא דנשבעין גם על ש"ק:
ונראה דאין ראיה דהא הקשו להסמ"ע דשטר שנפגם אינו טורף מלקוחות א"כ מה הקשה רבא ועוד אין נשבעין על ש"ק וע"כ נראה דקושית רבא אזלא דלפי מה דהיה סובר רב"ח דש"ד ואע"ג דנשבע ונוטל הי' וע"כ משום דהיה סובר כגבה ואי שטר פוגם אינו טורף מלקוחות ל"ש כגבה דמי וע"כ דהיה סובר רב"ח דטורף מלקוחות אפי' שטר פגום וע"ז הקשה רבא חדא דהי' נשבעת ונוטלת ועוד דהיינו דתאמר דסובר דכגבה דמי וא"כ ע"כ דסובר דטורף מלקוחות תקשה דאין נשבעין על ש"ק אלא אמר רבא מדרבנן והשתא יש לומר דלאו כגבה ואז יש לומר דשטר דנפגם אינו טורף מלקוחות וע"כ לא הוי ש"ק וע"כ איכא שבועה ולעולם דאפי' שבועה דרבנן אין נשבעין על הקרקעות כשיטת המרדכי:
ולפי מה שאמרנו דראשונים סוברים דטעמא דרב דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו משום דסובר דהיכי דאיכא שטר חשוב המלוה מוחזק וע"כ לא מהימן במיגו דמזוייף דחשוב מיגו להוציא:
ובזה ניחא התוס' ב"מ (דף י"ג) ד"ה הא קאמר וכו' דהקשה לעיל דקאמר ר"י נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ול"ח לפרעון ואמאי לא יהא נאמן לומר פרוע במיגו דמזוייף ואפי' אי מקיים ליה לא מהני והקשה במהרש"א דאמאי לא הקשה על רב דסובר דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו ואמאי לא מהימן במיגו דמזוייף ולפ"ז ניחא דהתם ידעינן דחשוב מיגו להוציא משא"כ הכא דאיכא ריעותא דנפילה מסייע ללוה והיכי דחזקה מסייע אמרינן מיגו להוציא:
אך יש לעיין דא"כ אמאי אינו נאמן בטענת אמנה במיגו דמזויף לרב דלפי דבריו דהי' שטר אמנה א"כ הס' על התחלת שטר ועי' בש"ך ס' פ"ב ולא דמי לאומר פרוע דגם לפי דבריו היה חזקת השטר ובזה באמת ניחא קושי' התוס' בכתובות דלפי מה דמשני על רב דאמר האומר שטר אמנה אינו נאמן ומסיק דאמר ליה וכדר"י אמר רב דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו ופי' רש"י כי היכי דאינו נאמן דפרוע במיגו דמזוי' ה"ה אמנה והקשה בתוס' שם דתרתי מילי דרב למה לי וע"ש ולפ"ז ניחא דמדהא דסובר רב מודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו ל"ש באומר אמנה כנ"ל. ולפ"ז היה נראה הא דמתרץ הרמב"ן קושי' התוס' דאמאי לא מהימן המלוה אמנה במיגו דמחיל ותירץ דחשוב מיגו במקום חזקה דחזקה דכל מה שת"י אדם ה"ה שלו והש"ך חולק עליו דנהי דשטר ת"י ולא הממון ועי' בס' מ"ז והקשה דא"כ תקשה אביי על אביי דהא חזינן דאביי חושש לנפילה דרבים כגון בשטר שכתבו ממך ואמאי ל"א דחזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו:
וע"כ נראה דהרמב"ן לא כתב כן אלא לתרץ דברי אביי דמשני דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והוא קאי לרב ורב מדסובר דא"צ לקיימו ע"כ דסובר דחשוב כגבה ומוחזק בממון ומה"ט חשוב מיגו להוציא וע"כ ל"ש סברת הש"ך נהי דשטר ת"י אבל הממון אינו ת"י וכתב הרמב"ן דאיכא חזקה משא"כ אליבא דאמת דלאו כגבה דמי ל"ש חזקה כל מה שת"י אדם ה"ה שלו וע"כ סובר אביי דחיישינן לנפילה דרבים:
ולפי בה"ג דסובר דבשטר מודה שמואל וע"כ משום דסובר דשטר חשוב כגבה ניחא בזה דברי בה"ג דהביא הרא"ש ביבמות פ' שני דלאסור אשה על בעלה לא סגי בראו עדים כדרך מנאפים רק בעינן שידעו שהיה כמכחול כו' ואע"ג דלחייב מיתה היה סגי בזמן הסנהדרין בזה כדאיתא במכות אבל לאוסרה על בעלה לא סגי בזה והרא"ש תמה דכיון דאפי' לחיוב מיתה סגי בזה א"כ מכש"כ לאוסרה על בעלה:
וע"כ נראה דבה"ג לשיטתו דהנה עדות זנות לאוסרה על בעלה חשוב עדות שא"א יכול להזימו רק מש"ה מהני העדות משום ממון דמפסידה הכתובה ועי' בנב"י ובזה אמרתי לתרץ דברי הרי"ף בכתובות בסוגיא דפ"פ דהקשה הא אכתי איכא ס"ס דמכ"ע ומתרץ דמכ"ע פתחו סתום והקשה בר"ן דא"כ לפי מה דמשני אביי דמתני' איירי בטענת דמים אכתי תקשה דס"ס הי' ס' אונס ושמא מכ"ע ע"ש וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו דמה מייתי אביי ראיה ממתני' דנאמן לאוסרה בפ"פ דילמא לעולם דאינו נאמן והתקנה היה שם שיבא לב"ד ויתברר ע"י עדים יע"ש וע"כ נראה דהנה בס' הפלאה איתא דאי לא קים ליה בפ"פ ואעפ"כ הוא אומר ברי דפ"פ מצא אז יותר יש להאמינו להפסידה הכתובה דל"ש חזקה דאין אשה מעיזה דכיון דלא ק"ל בפ"פ ליכא העזה משא"כ אי קים ליה בפ"פ איכא חזקה דאין אשה מעיזה ואינו נאמן להפסיד הכתובה יע"ש:
ולפ"ז מייתי אביי שפיר ראיה דקים ליה בפ"פ ונאמן לאוסרה דאין לומר דלא קים ליה א"כ ליכא הך חזקה דאין אשה מעיזה א"כ מיד שבא לב"ד ואמר פ"פ הפסידה הכתובה א"כ אין לומר דנפ"מ שיבואו עדים דליתא דגם עדים לא מהני דחשוב עדות שא"א יכול להזימו ואין לומר דחשוב ממון משום הכתובה דליתא דכתובה כבר אין לה ע"י דיבורו שאמר פ"פ ונאמן כיון דלא ק"ל וליכא חזקה דאין אשה מעיזה ועיקר מה שבאו עדים לאוסרה לחוד וזה חשוב עדות שא"א יכול להזימו אלא ודאי דנאמן לאוסרה וא"כ לפי מה דמשני דאיירי בט"ד ובזה קים ליה ואיכא חזקה דאין אשה מעיזה ולא נאמן להפסיד הכתובה ע"י דיבורו וא"כ לא קשה דבטענת דמים איכא ס"ס דע"ז יש לומר דנפ"מ דיבואו עדים ואע"ג דהוי עדות שא"א יכול להזימו חשוב ממון משום הכתובה ועכ"פ אמרינן דעיקר הטעם דמהני העדות משום דחשוב ממון והנה אי אמרינן דבשטר חשוב מוחזק א"כ להפסיד הכתובה בודאי לא סגי במה שראו כדרך מנאפים נהי דחשוב חזקה או רוב דכיון דראו כדרך מנאפים בודאי בעל לא מהני להוציא והיא חשיבא מוחזקת לבה"ג לשיטתו וכיון דליכא ממון לא מהני עדות לאוסרה על בעלה כיון דחשוב עדות שא"א יכול להזימו משא"כ להורגה היה סגי בזה דכיון דאז הוי עדות שאתה יכול להזימו דאי יוזמו הן חייבין מיתה וע"כ סגי בעדות כזה משא"כ לאוסרה ולא ראו רק כדרך מנאפים דאז לא הפסידה הכתובה ע"י עדות כזו וכיון דליכא ממון חשוב עדות שא"א יכול להזימו:
וניחא מה שהקשו הא דאי' בסנהדרין עידי נערה המאורסה שהוזמו דאין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וקשה הא משכחת בהעידו שראו כדרך מנאפין דאז ע"כ באו להורגה דלאוסרה לא נאסרה עי"ז ועי' בנב"י אך לפי מה שכתבנו דהרמב"ם סובר דכתובת אירוסין אינה יכולה לטרוף מלקוחות ואז לא הוי כגבה ואז הוי עדות אע"ג דאי אפשר להזים דחשוב ממון משום דמפסידה הכתובה אף דלא ראו רק כדרך מנאפין וע"כ בארוסה מודה בה"ג דנאסרה בראו כדרך מנאפין לחוד ושפיר קאמר דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו:
ונחזור לענין ראשון מה שכתבנו דהכא יש למלוה מיגו דנאנסו מדברי המ"מ הלכות שכירות נראה דליכא מיגו דהנה בפ"י מהלכות שכירות כתב הרמב"ם וז"ל ואם נאנס המשכון ישבע שנאנס וישלם לו חובו ועי' במ"מ דכתב גם זה כדעת הגאונים דלא קיי"ל כשמואל דאמר שאם אין המשכון קיים אין הלוה משלם כלום והנה הלח"מ הבין מדברי המ"מ דסובר דאליבא דשמואל חייב המלוה אפי' באונסין והקשו עליו דא"כ דהיה הסוגיא רצה לומר דמתני' דמלוה על המשכון ש"ש משום דשמואל הא לשמואל חייב אפי' באונסין ומתני' קתני דרק ש"ש יע"ש ונראה דגם המ"מ מודה דאפי' לשמואל אי ידוע בעדים שנאנס דפטור המלוה רק עיקר כוונתו על הא דנאמן המלוה בשבועה דנאנסו ע"ז הוכיח דלא קיי"ל כשמואל דאליבא דשמואל לא היה נאמן בשבועה דהנה בנהמ"ש ס' נ"ד הקשה וז"ל למה יהיה השטר עדיף ממשכון הא אפי' אם נתן משכון שגופו ממון והמלוה טוען שנאנס נשבע וגובו חובו משום דחשוב הלוה א"י א"פ א"כ ה"נ כשהמלוה טוען שנשרף השטר יהיה ג"כ מהימן בשבועה וגובה חובו ונראה ליישב דשאני משכון שאינו נוטלו רק לזכרון דברים וכו' וכן הדין במשכון כשיש לו מעות ודינו במעות ואז הוי ממש כשנים שיש להם חוב זע"ז שדינן דזה גובה וזה גובה וכיון דראובן תובע חובו משמעון בברי ושמעון תובע מראובן החוב שלו דהיינו המשכון שמסר לו לזכרון ולא לפרעון רק שנעשה שומר עליו ותובע אותו מס' דאפי' המשכון בעין ת"י אינו נחשב לפרעון רק ז"ג וז"ג וכיון דתביעת הלוה המשכון הוא רק מספק תביעתו לאו כלום וצריך לשלם משא"כ בשטר כ"ז שהוא בעין ת"י אין הלוה חייב לשלם לו וכ"ז שהשטר בידו חשוב פרעון וע"כ חשוב הלוה א"י א"נ יע"ש ולפ"ז לשמואל דסובר דאבד כל חובו טעמו משום דסובר דלקח לגוביינא ועי' בתוס' בסוגיא וא"כ כל זמן שאין מחזיר לו המשכון אינו מחוייב וחשוב טענת הלוה א"י א"נ וממילא אינו נאמן המלוה בשבועה דנאנס וע"ז קאמר דלא כשמואל אבל מודה המ"מ דאי איכא עדים שנאנס פטור והלוה ישלם ושפיר קתני מתני' דש"ש הוא אפי' לשמואל הוא רק ש"ש אבל עכ"פ אמרינן דבשבועה אינו נאמן שנאנס וממילא לפי המ"מ ליכא מיגו דנאנסו:
אך נראה עוד לתרץ קושי' התוס' דאמאי לא קאמר דעובר משום דשמואל ואפי' אי לא קני משכון דהא הקשו דכיון דשמואל סובר במתנה ש"ח להיות כשואל דבעי קנין א"כ מה בכך דקיבלו על אופן זה הא לא היה קנין ואפי' לדידן דלא בעינן קנין מ"מ הא ל"ש בההיא הנאה וע"כ נראה דהנה הראב"ד הקשה מאי מקשה הגמ' במאי בדברים דאמאי לא דהרי דבר הנעשה בשעת משיכה אין צריך קנין ותירץ דכיון דלא מטי לידו שום הנאה ואין לו' הנאה כלל ע"כ אינו מועיל בלא קנין החיוב וזה תינח התם בפקדון אבל במשכון דקיי"ל פרוטה דר"י ומרויח ואפי' למאן דלא סובר פרוטה דר"י היינו דבשביל זה אינו ש"ש אבל הנאה איכא וע"כ לא בעי קנין והא תינח בישראל דשייך פרוטה דר"י דעביד מצוה משא"כ במלוה לא"י דל"ש זה וממילא ל"ש דינא דשמואל כיון דאין לו הנאה ולא היה קנין וגם ל"ש בההיא הנאה דמהימן ליה וע"כ אינו עובר משום דשמואל:
ולפ"ז לפי מה דסובר הר"ן דשואל ספר אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דבעלים יש להם הנאה פרוטה דר"י ובש"ך השיג דהא לא קיי"ל כר"י דיהיה ש"ש עבור זה ובקצה"ח כתב דאין ראי' דאפי' לרבה מודה דיש לו הנאה רק דלא נעשה ש"ש משום זה אבל לשיטת הש"ך אמרינן דאליבא דרבה ליכא שום הנאה ולפ"ז יש לומר דטעמא של בה"ג דבשטר מודה שמואל משום דהא באמת לא היה קנין אך משום דמחילה ל"צ קנין ובשטר דצריך קנין וע"כ לא מהני דבריו לחוד אפי' אי קיבלו על אופן זה לא מהני וזה תינח לדידן דקיי"ל כרבה וליכא הנאה משא"כ מתני' דמלוה על המשכון דסובר פרוטה דר"י ואיכא הנאה וא"כ אפי' בשטר דגם מחילה ל"צ קנין מ"מ הכא סגי בדבריו לחוד דכל דבר הנעשה בשעת משיכה ואיכא הנאה ל"צ קנין וע"כ שפיר מקשה על שמואל אפי' אי מיירי בשטר:
ועכ"פ בעובד כוכבים אנס דליכא מצוה ובשטר דל"ש מחילה א"צ קנין לכ"ע ל"ש דינא דשמואל דהנאה ליכא כלל וגם ל"ש מחילה א"צ קנין וא"כ יש לומר הא דפסחים דאי לא קני משכון דאינו עובר ול"א דעובר משום דשמואל דנפק"מ בשטר ולפ"ז כיון דאיירי בשטר דאז ע"כ לקח המשכון לגוביינא דאי לזכרון דברים היה לו שטר ניחא קושי' התוס' שם הא ר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואה הא עיקר החילוק דשלא בשעת הלואה לקח לגוביינא משא"כ בשעת הלואה וכיון דע"כ איירי התם בשטר אפי' בשעת הלואה לקח לגוביינא וממילא קני משכון אפילו בשעת הלואה:
ולפ"ז אליבא דשמואל דלדידיה לעולם לקח לגוביינא לדידי' קני משכון אפי' בשעת הלואה וא"כ כיון דשלא בשעת הלואה אז לכ"ע אפי' החזירו למשכון אינו משמט משום דכבר קני' למשכון ואליבא דשמואל אפי' בשעת הלואה קני למשכון א"כ אפי' אי החזירו למשכון אינו משמט כמו שלא בשעת הלואה ולפ"ז כיון דהסוגיא דמכות קאי לשמואל וא"כ יש לומר דאיירי דהחזירו למשכון דמיגו ליכא ומ"מ אינו משמט כמו שלא בשעת הלואה דאפי' החזירו אינו משמט משום דקני ליה ה"ה בשעת הלואה לשמואל:
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דלדידן דלא קיי"ל כשמואל וממילא לא קני למשכון בשעת הלואה וע"כ ל"ח כמוכר לו וע"כ סובר הרמב"ם דאסור ליטול כלי אוכל נפש אפי' בשעת הלואה משא"כ הסוגיא דקאי לשמואל ושמואל דסובר דלקח לגוביינא וא"כ קני משכון אפי' בשעת הלואה וחשוב כמוכרו לו וע"כ פריך הגמ' שפיר על שמואל דאין לומר בשעת הלואה דא"כ שרי אפי' כלי אוכל נפש דחשוב כמוכרו לו משא"כ לדידן:
ולפ"ז ניחא קושי' התומים דמשמע בסוגיא דאומן דאומן אינו נאמן בלא מיגו וע"כ משום דלא קני למשכון משום דלא נקט ליה למשכון דהסוגיא דקאי לרבה ורבה ע"כ סובר כשמואל דכיון דלא סובר פרוטה דר"י וא"כ לשמואל קני למשכון אפי' בשעת הלואה ולדיד' דקני אפי' בשעת הלואה אז ע"כ היכי דלא נקט ליה למשכון לא קני למשכון כדברי הקצה"ח הנ"ל וע"כ אומן לא קני למשכון וצריך מיגו משא"כ לדידן דלא קני רק שלא בשעת הלואה ואז אמרינן דקני למשכון אפי' היכי דלא נקט למשכון:
ועל עיקר קושי' התוס' דכיון דע"כ איירי דהדינר שהודה לא פרעו דהא בעי הודאה במקצת א"כ גם בע"ז מהראוי להיות נשבע ונוטל דהרי שהה והרי עבר ונראה דהנה באומר גנבתי אע"ג דאין אדם משים א"ע רשע אע"פ כן חייב לשלם מה שהודה ועי' בר"ן בכתובות פ' המדיר וכתבו הטעם משום דיש לומר דגנב משום ס' מי"ש שהיה לו עליו וגם היכי דמודה דרך תשובה ל"ש דאין אדם משים א"ע רשע כמו שכתבו בתוס' כריתות לענין חלב כן:
ולפ"ז הכא דמודה לו דינר ולפי דבריו משים א"ע רשע דל"ש ס' מי"ש דלאו דב"ת ליתא בחזרה ודמי לשבועה וגם ל"ש דכוונתו לעשות תשובה דא"כ האיך חשדו לו על דינר השני וממילא דהודאה שלו ל"ח הודאה כיון דמשים א"ע רשע וכיון דל"ח הודאה ור"י בעי מב"מ וע"כ בע"ז אינו נשבע ונוטל:
ואי באומן עשו תקה"ש בלוקח מן האומן אי צריכין הבעלים להחזיר הדמים ללוקח עי' בש"ך ס' קל"ד דפסק דבאומן לא עשו תקה"ש ואע"ג דבדברים העשוין להשאיל ולהשכיר עשו תקה"ש אומן שאני דהוי כקנה מגנב מפורסם דלא עשו תקה"ש:
ובזה ניחא מה שהקשה בט"ז על הא דפסק המחבר מי שהי' בידו דברים עשויין להשאיל ולהשכיר ותבע אידך ואמר זה החפץ שלי הוא ואני השאלתיו לפלוני והוא משיב אני לקחתי מפלוני אין יכול להוציאו מידו ועי' בש"ך דהטעם דכיון דלפי התובע דהשאיל לפלוני וא"כ כי מכר לאחר הוי גזלן ואחזוקי אינש בגזלן לא מחזקינן והקשה בט"ז מהא דאיתא בסוגיא דאומן דאם יוצא מתחת ידי אחר ואמר בפני אמרת לו למכרו דנאמן במיגו דאי בעי אמר אני לקחתי ממך ולפי סברת הש"ך ל"צ לטעמא דמיגו ומשמע דאם אמר סתם לקחתי מפלוני אומן צריך להחזיר ואמאי הא לפי דבריו שנתן לפלוני לתקן וא"כ כי מכרה לאיש אחר הוי האומן גזלן דמכר דבר ש"ש ואחזוקי איניש בגזלן לא מחזקינן:
ועי' בתומים דהקשה דא"כ אפי' כי לא מכרה לאחר דהוא אומר השאלתיו לך והוא אומר לקחתי אמאי אינו נאמן בדברים עשויין להשאיל אמאי לא אמרינן ג"כ דלפי דבריו שלא החזיר הוי גזלן ואינו נאמן לאחזוקי בגזלן ע"ש ונראה דלכאורה תקשה אמאי אזלת בתר חזקת כשרות דהנתבע מי שנמכר לו ואמאי לא אזלת בתר חז"כ דהתובע כמו הא דפריך הגמ' וכי שכיר עובר על ב"ת אך נראה דכיון דאפי' לפי התובע צריך להחזיר דמים ללוקח מפני תקה"ש א"כ אפי' כי משקר התובע לא מרעינן חזקת כשרות שלו דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וע"כ ליכא חז"כ לגבי דידיה משא"כ אי מכר דבר ש"ש הוא גזלן וע"כ אמרינן דאינו נאמן וזה תינח במכרה לאחר דצריך עכ"פ להחזיר הדמים אבל בלא מכרה אז איכא גם חז"כ דידיה וע"כ נאמן וזה שייך גבי דברים עשוין להשאיל דעשו תקה"ש משא"כ גבי אומן דלא עשו תקה"ש וא"כ לפי התובע רצה להוציא החפץ בלא דמים וע"כ ל"ש לומר דאחזוקי בגזלן לא מחזקינן דהא איכא גם חזקת כשרות דהתובע וע"כ צריכין לטעמא דמיגו:
ולפ"ז ניחא התוס' בשבועות דהקשו על מתני' דמכיר כליו דאמאי לא מהימן דנגנבו לו במיגו דהשאלתי לך ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן והקשה בתומים הא בבו"ש קי"ל דאמרינן מיגו להוציא וע"כ נראה דהא עיקר הטעם משום דבלא"ה איכא מאן דסובר דבו"ש ב"ע ועי' בפ"י דעיקר הטעם מאן דסובר דברי עדיף משום דאיכא להתובע חזקה דאין אדם תובע וכו' והיינו משום דאוקמי' על חזקת כשרות וזה שייך בעלמא משא"כ הכא דאף לפי דבריו צריך להחזיר הדמים מפני תקה"ש וע"ז ל"ש חזקת כשרות דל"ת בלא דמי משמע וא"כ לכ"ע ל"א דברי עדיף וע"כ אפי' בבו"ש ל"א מיגו להוציא:
וניחא בזה קושי' מהרש"א שם דהקשה על הא דכתבו בתוס' ואין לומר דאחזוקי אינש בגנבי לא מחזקינן ומה בכך במיגו מהימן לומר אפי' גנובין דכן סובר התוס' לעיל יע"ש:
ולפ"ז ניחא דעיקר הטעם משום דאיכא חזקת כשרות גם להתובע משא"כ הכא דרוצה להחזיר הדמים ליכא חז"כ לגבי התובע ודו"ק: