אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות א › אוכל נפש ביו"ט

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות א · אוכל נפש ביו"ט

אין עונשין מהדין:

הנה קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ושיטת רש"י דאפי' שלא לצורך כלל אמרינן מתוך ושיטת התוס' דבעינן דווקא צורך קצת ושיטת הרמב"ם דבבישול לא אמרינן מתוך יע"ש במ"מ והקשו עליו מהא דאיתא בביצה דהבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה הא מני ב"ש דלא סובר מתוך וע"כ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' ולשיטת הרמב"ם קשה דהא מדקאמר הבערה ובישול אינה משנה אלמא דגם בבישול אמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' ונראה דהא הקשו דפתח בתרתי הבערה ובישול ומסיים בחדא ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך ולא קאמר מתוך שהותרה בישול לצורך וכו' ואם כן אדרבא מזה ראיה לשיטת הרמב"ם דבבישול לא אמרינן מתוך אך הא דקאמר מעיקרא הבערה ובישול אינה משנה ע"ז נעיין:

ולכאורה נראה דהנה בתוס' שם הקשו דאפי' לב"ה לא אמרינן מתוך דבמבשל גיד מה צורך איכא והנה האחרונים תירצו דבאמת בהבערה יש לנו קרא מיותר דשרי ביו"ט דכתיב לא תבערו אש ביום השבת הא ביום טוב שרי וא"כ יש לנו להתיר הבערה ביו"ט בלא טעמא דמתוך רק מקרא דביום השבת אך אי אמרינן דבכל מקום דאמרינן מתוך בעינן עכ"פ צורך קצת אז יש לומר דנהי דשרי הבערה ביו"ט הוא רק מכח מתוך וכו' ונפק"מ דאפי' צורך קצת לא בעינן אך למ"ד דל"א מתוך ואפי' באיכא צורך קצת ל"א מתוך אז נהי דשרי הבערה ביו"ט אבל עכ"פ צורך קצת בעינן דבשאר מלאכות אפי' באיכא צורך קצת אסור ול"א מתוך ואתא קרא דביום השבת דהבערה שרי ביו"ט אך צורך קצת בעינן משא"כ אי בכל מלאכות אמרינן מתוך באיכא צורך קצת וע"כ אתא קרא ביום השבת דהבערה שרי ביו"ט ואפי' היכי דליכא צורך קצת וע"ז קאמר הא מני ב"ש דלא סובר מתוך וע"כ נהי דהבערה איכא קרא למישרי דכתיב ביום השבת עכ"פ בעינן צורך קצת והכא ליכא צורך קצת משא"כ לב"ה דבכל מקום אמרינן מתוך עכ"פ באיכא צורך קצת א"כ נהי דהכא ליכא צורך קצת מ"מ ע"כ קרא אתא דביום טוב שרי הבערה אפי' בליכא צורך קצת. ובזה ניחא בריש פסחים (דף ה') דהוכיח רבא מר"ע דקאמר והבערה אב מלאכה והאיך שרי ביו"ט ש"מ דלא סובר מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' דאי אמרינן מתוך שרי והקשה בש"א דאי משהה חמן ע"מ לבערו אינו עובר וכן אי אמרינן דהיכי דחמץ אינו ברשותו שרי ועי' ברא"ש בפסחים א"כ ליכא צורך קצת ולעולם דר"ע סובר מתוך יע"ש אך בזה ניחא דאי סובר מתוך בעלמא א"כ בהבערה דאיכא קרא ביום השבת דביו"ט שרי ע"כ אפילו היכי דליכא צורך קצת דאי בצורך קצת שרי בכל מקום אלא ודאי דבעלמא ל"א מתוך אפי' בצורך קצת וא"כ נהי דבהבערה איכא קרא עכ"פ בעינן צורך קצת והכא ליכא דכדי שלא יעבור על ב"י יכול להשהות ע"מ לבערו:

ובזה ניחא מה שהקשו על רש"י דביצה דפי' דבחלה טמאה אסור אפי' להשליך לכלבים דכיון דזהו הביעור ורחמנא אחשבי' לביעור וחשוב מלאכה ואסור ביו"ט כמו הבערה והקשו דא"כ היכי הוכיח רבא דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא בשריפה לעולם כרבנן ואעפ"כ חשוב מלאכה דכיון דלרבנן בזה דמפרר וזורה לרוח מקיים מצות ביעור ומקיים בזה העשה דתשביתו ג"ז חשוב מלאכה ועי' בצל"ח ובא"ח והנה בס' יש"י מתרץ דהנה הא דאסור לשרוף ביו"ט ע"כ משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דתשביתו דוחה ל"ת ועשה והמ"א כתב דגם דיו"ט הוא עשה ול"ת מ"מ הא גם חמץ הוא ל"ת ועשה לאו דב"י ועשה דתשביתו ואם כן מהראוי לומר דעשה ולא תעשה דחמץ דוחה לא תעשה ועשה דיום טוב ותירצו דבאמת לענין לאו דב"י ל"צ שריפה ודי שיפרר אלא לר"י דסובר דבשריפה היינו דהעשה דתשביתו אינו מקיים רק בשריפה וע"כ הוכיח שפיר דע"כ בערב יום טוב דביו"ט אסור לשרוף דהא עיקר השריפה הוא לקיים המצוה דתשביתו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה משא"כ לרבנן דמקיים המצוה בכל דבר שהוא מושבת מהעולם וא"כ ע"כ אי אפשר שלא יעבור בב"י אם לא יעבור על לאו דיו"ט דהרי כיון שהוא מבערו באופן שאינו עובר על ב"י ממילא מקיים מ"ע דתשביתו וזה חשוב מלאכה ועל כן אתי עשה ולא תעשה דחמץ ודחי ל"ת ועשה דיום טוב ואין ראיה דתשביתו מערב יום טוב אלא ודאי דסובר כר"י דבשריפה ואינו מקיים העשה רק בשריפה ובמפרר לא עבר על ב"י ואינו מקיים בזה העשה דתשביתו וא"כ מה דדחי יום טוב רק העשה דתשביתו ולא הלא תעשה דבזה לא בעינן שריפה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה יע"ש ולפי זה אפי' לדידן דלא בעינן שריפה חשוב מלאכה וההיתר רק משום דאז עשה ולא תעשה דחמץ דוחה עשה ולא תעשה דיום טוב וזה ודאי דפחות מכזית דליכא רק איסור בעלמא לא דחי לא תעשה ועשה דיום טוב וניחא מה שהקשו למאי נפק"מ פלוגתא דב"ש וב"ה בשיעור דחמץ ושאור דמלקות ליכא דניתק לעשה ואיסור איכא אפי' בח"ש ולפי זה ניחא דנפקי מינה אי שרי לבער ביום טוב דבשיעור שלם שרי דדוחה עשה ולא תעשה דחמץ לעשה ולא תעשה דיום טוב משא"כ פחות משיעור לא דחי:

ויותר נראה לומר דהא עיקר הקושיא הנ"ל אזלי דאי לא חשיב ניתק לעשה ולוקין על לאו דבל יראה תקשה מה קאמר ב"ש ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור דידעינן מקו"ח הא אין עמה"ד ואם תאמר דאין לוקין אם כן למאי נפקי מינה לידע השיעור דכיון דמלקות ליכא ואיסור איכא אפי' בח"ש דהא איתא בצל"ח דאפי' אי אמרינן דחמץ לא סגי בכזית מכל מקום העשה דתשביתו הוא בכזית לכולי עלמא יע"ש והנה הטעם של הסוברים דלא חשוב ניתק לעשה משום דעשה קדמו ללאו דתשביתו הוא מערב יום טוב ולפי זה הכל ניחא דב"ש שפיר קאמר דאם כן גם בחמץ סגי בכזית ואם כן בכזית חמץ דאיכא עשה דתשביתו איכא גם לא תעשה דב"י ואם כן לפי זה יש לומר דתשביתו ביום טוב ועשה ולא תעשה דחמץ דוחה ל"ת ועשה דיום טוב ולפי זה לא הוי לא תעשה שקדמו עשה וחשוב לאו דניתק לעשה לכתוב רחמנא חמץ ואין לומר דאין עמה"ד דכיון דליכא מלקות אלא ודאי דחמץ לא סגי בכזית וא"כ אי אפשר לומר דעשה ולא תעשה דחמץ דוחה ולעולם ביום טוב דהא איך אפשר לומר דתשביתו ביום טוב ודוחה הא היכי דליכא רק כזית דעשה דתשביתו איכא ולא תעשה דבליראה ליכא וליכא לא תעשה ועשה ואיך שרי להבערה ביום טוב ועל כרחך מערב יום טוב וחשוב לא תעשה שקדמו עשה ואיכא מלקות ונפק"מ לידע השיעור למלקות:

אך נראה על הקושיא דהיכי הוכיח דר"ע סובר דבשריפה דאפי' לרבנן איכא מלאכה ועל כן נראה דהנה באחרונים איתא דהא דבעל יראה חשוב ניתק לעשה זה לר"י דסובר דבשריפה דאז אין לומר דעשה דתשביתו לא בא לתקן הלאו שכבר עבר רק שלא יעבור על להבא דאם כן לא היה צריכין שריפה דווקא ושלא יעבור על בל יראה סגי בכל דבר אלא ודאי דבא לתקן לאו דבל יראה ועל כן בעינן שריפה דווקא מה שאין כן לרבנן דמפרר אז לא חשוב ניתק לעשה ולפי זה אפי' כי לא סובר מתוך שרי דכיון דאיכא קרא דביום השבת למישרי ביום טוב על כל פנים היכי דאיכא צורך קצת ולפי זה שפיר הוכיח רבא דר"ע סובר דבשריפה ואז חשוב לאו ניתק לעשה ושרי להשהות על מנת לבערו וליכא צורך קצת ועל כן נהי דאיכא קרא ביום השבת אסר לישרוף דכיון דליכא צורך קצת ומתוך לא סובר דאי כרבנן דנהי דגם מפרר חשוב מלאכה מכל מקום שרי לשרוף מקרא דביום השבת והיינו אי גרסינן אף מפרר ושריפה בודאי טוב ואף דלא סובר מתוך מכל מקום כיון דאיכא צורך קצת שרי דכיון דבעלמא אפי' דאיכא צורך קצת אסור הכא שרי מקרא דביום השבת וצורך קצת דכיון דאינו ניתק לעשה ואסור להשהותו על מנת לבערו ומה בכך דלא סובר מתוך אלא ודאי דלא סובר כרבנן ואז הוי ניתק לעשה וליכא צורך קצת ועל כן אסור לשרוף:

וגם יש לומר דהא דהוכיח רבא דר"ע סובר דבשריפה והיינו משום דאי בשריפה ולא תקשה דאי לא מצא עצים לשורפה יהיה יושב ובטל ועל כן משום דמהני הוצאה מרשותו ואם כן בלא מצא עצים יכול להוציא מרשותו וליכא צורך קצת ועל כן אסור לשרוף ביום טוב אף על גב דאיכא קרא ביום השבת מה שאין כן לרבנן דסגי במפרר משום דאם לא כן יהא יושב ובטל ועל כרחך דלא סגי במוציא מרשותו ואיכא צורך קצת ואם כן אף על גב דחשוב מלאכה גם במפרר מ"מ יכול לשרוף מקרא דביום השבת וצורך קצת איכא דכיון דלא מהני הוצאה מרשותו:

אך קשה לי דהא בתוס' יבמות הקשו דאמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא דאסור לשרוף ביום טוב הא אי לא כתוב קרא היה שרי ועל כרחך משום דעשה דחי לה ותירץ המג"ש דהוי אמרינן דשרי משום מתוך שהותרה לצורך וכו' ולפי זה למאן דלא סובר מתוך יש למילף מהתם דעשה דחי לא תעשה והנה אי ילפינן מהתם יש למילף דעשה דחי ל"ת ועשה דהא יו"ט עשה ול"ת וא"כ תקשה מה הוכיח רבא דר"ע לא סובר מתוך א"כ בודאי שרי לשרוף ביו"ט דעשה דחי ל"ת ועשה דיו"ט ויותר קשה לפי מה דתירצו בתוס' דשאני לאו דיו"ט דהותר מכללו אצל אוכל נפש יע"ש א"כ נהי דלא ילפינן לאוין דעלמא אבל לאו דיו"ט עכ"פ יש למילף מהתם דעשה דחי ל"ת וגם עשה כמו התם ותקשה דאמאי אסור לשרוף ביו"ט וא"כ יש לומר דתשביתו ביו"ט ואפ"ה שרי:

וגם תקשה דהנה אי הא דשרי לאוכל נפש הוא משום דחוי' ל"ח הותר מכללו אצל אוכל נפש דכיון דהוא רק משום דחויה וא"כ לפי מה דכתבו המחברים דהא דפליגי אי אמרינן מתוך תליא דאי הותרה אצל אוכל נפש ע"כ אמרינן מתוך ומאן דלא סובר מתוך משום דסובר דחויה וא"כ כיון דר"ע לא סובר מתוך וע"כ משום דחויה ול"ש תירץ התוס' ויש למילף מהתם דעשה דוחה וא"כ שמעינן דדוחה ל"ת ועשה ותקשה דלפ"ז יש לומר דתשביתו הוא ביו"ט ושרי:

והנה איתא במחברים דהא דסובר רש"י דאי אמרינן מתוך אז אפי' צורך קצת לא בעינן זה רק לרבה והטעם דהא קשה לרבה דהוא סובר דמתוך לכ"ע לא אמרינן תקשה מהא דאיתא לקמן במתני' לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה וב"ה מתירין ופי' הר"ן משום מתוך אלמא דב"ה סובר מתוך וע"כ צריכין לומר דגבי הבערה דווקא סובר ב"ה מתוך משום דאיכא קרא וביום השבת הא ביו"ט שרי אך קשה הא רבה יליף מקרא ביום השבת דאין חילוק מלאכות ביו"ט וא"כ ל"ס דהבערה שרי משום מתוך ואי אמרינן דקרא וביום השבת אתא למישרי הבערה מנ"ל דאין חילוק מלאכות וע"כ צריכין לומר דזה למסקנא דמודה רבה דאמרינן מתוך בכל מלאכות אז ילפינן דקרא אתא שאין חילוק מלאכות ביו"ט אך תקשה דאפי' למסקנא מנ"ל דביום השבת אתא שאין חילוק מלאכות דילמא דהבערה שרי ביו"ט אפי' היכי דליכא צורך קצת דכל מלאכות נהי דשרי משום מתוך מ"מ צורך קצת בעינן משא"כ הבערה ומנ"ל למילף דאין חילוק מלאכות ומזה הוכיח רש"י דלרבה ע"כ אי אמרינן מתוך לא בעינן צורך קצת בכל מקום:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם הלכות תו"מ דסיים שם אצל שתי הלחם אלא אופין מערב יו"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם ולא לגבוה והקשו הא למאן דסובר דאמרינן הואיל א"כ מדאורייתא צורכי שבת אין נעשה ביו"ט ולא איצטריך הך טעמא דלכם ולא לגבוה דזה רק למאן דלא סובר הואיל אז ע"כ מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט יע"ש בס' שעה"מ ולכאו' נראה דהא בתוס' הקשה אמאי אינו דוחה יו"ט ולא אמרינן הואיל דאי בעי פריק והנה לפי מה דאי' בס' נחלת יעקב דפלוגתת רבה ור"ח אי אמרינן הואיל היינו אליבא דב"ה דסובר דאמרינן מתוך אך צורך קצת בעינן ופליגי אי ע"י הואיל חשוב צורך קצת דאליבא דרבה דסובר הואיל היינו דעי"ז נחשב צורך קצת וממילא שרי משום מתוך:

ובזה ניחא הסוברים דאסור לשרוף חמץ ביו"ט ואמאי הא קיי"ל דאמרינן מתוך וכו' ורבא קאמר דטעמא דר"ע משום דל"ס מתוך וא"כ לדידן דקיי"ל מתוך אמאי אסור וע"כ נראה דהא הקשו דאפי' אי אמרינן מתוך אסור דליכא צורך קצת וע"כ נראה דהא התוס' שם הקשו אע"ג דכשישרוף יהיה שרי בהנאה כדאמר גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותר והא דתנן לא יסיק תנור וכיריים היינו מדרבנן ותירצו דקרא דתשביתו איירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו והקשו נימרי הואיל אילו צריך הגחלים ועי' בשעה"מ אך באמת לפי הנ"ל ניחא דכיון דע"י הואיל ההיתר רק משום מתוך וכיון דר"ע לא סובר מתוך ממילא לא מהני הואיל נהי דהוי צורך קצת מ"מ הא לא סובר מתוך ולפ"ז שפיר הוכיח דר"ע ל"ס מתוך דאי סובר מתוך שרי וצורך קצת איכא ע"י הואיל ואילו צריך לגחלתו וזה הכל מן התורה דשרי ליהנות מגחלים איכא צורך קצת משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליהנות מהגחלים א"כ ליכא צורך קצת וע"כ אע"ג דקיי"ל מתוך אסור לשרוף ביו"ט ולפ"ז ניחא קושית התוס' הנ"ל דהא בשמ"ק איתא דלגבוה או לא"י ל"א מתוך דגלי קרא לכם ולא לגבוה ולא לא"י א"כ ממילא לא מהני הואיל דאי בעי פריק נהי דעי"ז נחשב צורך קצת מה בכך כיון דל"א מתוך ובזה ניחא מה שהקשו על הא דמבעי לקמן (דף כ"א) בהמה חצי' של ישראל וחצי' של א"י אי מותר לשוחטה ביו"ט והקשו לס"ד דלא ידעינן מזה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה תקשה מהא דאיתא במתני' בהמה מסוכנת דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי אלמא ביכול לאכול כזית אחד שרי וע"כ משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולפי השמ"ק ניחא דמהתם לא יכול לפשוט דיש לומר דהך א"א לכזית בשר וכו' אינו עושה רק דעי"ז נחשב צורך קצת ואז שרי משום מתוך משא"כ היכי דחצי' של א"י דלא"י ל"א מתוך וממילא לא מהני הך דא"א לכזית בשר דמה בכך דאיכא צורך קצת כיון דלא"י לא אמרינן מתוך ועכ"פ לא קשה דאמאי ל"א הואיל דאי בעי פריק כיון דלגבוה ל"א מתוך לא מהני הואיל אך תקשה דבס"ד דלא ידעינן מהך קרא דלכם ולא לגבוה א"כ אפי' לרבה דל"ס דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט תקשה אמאי ל"א הואיל דאי בעי פריק אך לפי מה דאיתא בפ' תמיד נשחט דמחוסר מעשה אז מודה רבה לר"ח דל"א הואיל וא"כ ממילא ניחא לפי ס"ד דהואיל דאי בעי פריק דכיון דמחוסר מעשה ל"א הואיל משא"כ אליבא דאמת דקיי"ל דאמרינן הואיל דאי בעי פריק דמש"ה פסק הרמב"ם בא"י שהלוה לישראל על חמץ אפי' אמר מעכשיו בעינן ג"כ שיגיע זמנו קודם פסח דאל"כ אמרינן הואיל דאי בעי פריק וע"כ צריך הרמב"ם להביא הקרא דלכם ולא לגבוה דאז כיון דל"א מתוך ממילא ל"א הואיל:

וגם נראה דהואיל דאי בעי פריק חשוב מחוסר ממון ועי' בר"ן בפסחים אך הרמב"ם לשיטתו דסובר הואיל דאי בעי פדה משא"כ בס"ד אזלא הסוגיא כסתמא דש"ס דפסחים דקאמר דלאביי דסובר דלמפרע גובה ניחא ול"א הואיל דאי בעי פדה וע"כ משום דמחוסר ממון ל"א הואיל משא"כ אליבא דאמת אמרינן הואיל דאי בעי פריק וע"כ צריכין קרא דלכם ולא לגבוה:

אך לפי מה שאמרנו דאליבא דרבה אי אמרינן מתוך אפי' צורך קצת לא בעינן נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דהנה בפלתי ס' ק"ח הקשה דלפי שיטת התוס' בפסחים דגבי חלה טמאה דאיירי בנתבשלה ע"ג גחלים דאי בתנור שרי לאפות משום דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא מפת וא"כ תקשה הא יכול לאפות שתי לחם עם עוד פת ואז יהיה שרי משום דפת נאפה יפה יע"ש:

ונראה דהנה בתוס' ביצה הקשה אמאי אסור לאפות עיסה חציו של ישראל וחציו של א"י ואמאי לא שרי משום דפת נאפה יפה והקשה בס' פ"י דילמא הא דאמרינן משום דהפת נאפה יפה הוא משום דאמרינן מתוך וע"י דפת נאפה יפה חשוב צורך קצת משא"כ הכא דחציו של עובד כוכבים ול"א מתוך וע"כ לא מהני זה דפת נאפה יפה דמה בכך דעי"ז איכא צורך קצת כיון דל"א מתוך יע"ש אך יש לומר דהוכיחו דע"כ הך דפת נאפה יפה חשוב צורך גדול דאל"כ תקשה לרבה דלדידי' ע"כ אי אמרינן מתוך שרי בלא צורך קצת וע"כ לא צריך לומר דפת נאפה יפה וע"כ דעי"ז נחשב צורך גדול וע"כ הקשה דאמאי לא שרי גם בחצי' של עובד כוכבים משום דפת נאפה יפה נהי דל"א מתוך וע"ז תירצו בתוס' דשאני התם דכל הפת של ישראל ויש לומר הואיל ואי מקלעי אורחים ורבה לשיטתו דסובר הואיל והא דפת נאפה יפה עושה כדי שיהיה רשאי לאפות לכתחילה דמטעם הואיל לחוד עכ"פ לכתחלה אסור ולפ"ז ניחא מה שהקשו הא ר"ח לא סובר הואיל ועי' בשעה"מ אך אליבא דר"ח לא צריכין לטעמא דהואיל רק דיש לומר דהפת נאפה עושה שיהי' עי"ז צורך קצת ושרי משום מתוך ובחצי' של עובד כוכבים ל"ש זה ועיקר קושי' התוס' לא היה רק לרבה ולדידי' יש לומר משום הואיל:

ולפ"ז ניחא מה שהקשו על התוס' פסחים דהקשה דרשאי לאפות החלה משום דפת נאפה יפה והקשו הא ל"ש הואיל ולפ"ז ניחא דהא דכתבו בתוס' משום הואיל זה לרבה משא"כ לר"ח יש לומר משום מתוך וע"י דפת נאפה יפה חשוב צורך קצת וחלה ל"ח לגבוה שלא לומר מתוך. ולפ"ז ניחא קושית הפלתי דכיון דלדידן בעינן צורך קצת וא"כ ההיתר דפת נאפה יפה רק משום מתוך ולגבוה ל"א מתוך וע"כ ל"א הך דפת נאפה יפה וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום לכם וכו' משום דאל"כ תקשה אמאי אסור לאפות יאפה עם פת אחר ואמרינן דפת נאפה יפה אך תקשה דבס"ד דלא ידעינן מקרא הנ"ל א"כ אפי' לרבה דסובר דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט תקשה יאפה עם פת אחר דליתא דכבר אמרנו דלרבה היתר משום הואיל והכא ליכא הואיל אך לדידן דהיתר משום מתוך וע"י דפת נאפה יפה חשוב צורך קצת וא"כ אמאי בשתי הלחם אסור וע"כ משום לכם וכו' ול"א מתוך וע"כ הביא הרמב"ם זה הטעם דלכם ולא לגבוה דאז ל"א מתוך וממילא ל"א דפת נאפה יפה:

ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכוונת הגמ' הבערה ובישול אינה משנה היינו מטעם דאין חילוק מלאכות ביו"ט מדכתיב ביום השבת ואם ת"ל משנה והיינו משום דביום השבת אתא דהבערה שרי ביו"ט א"כ ע"כ הא מני ב"ש דלא סובר מתוך וא"כ נהי דאיכא קרא ביום השבת וכו' ע"כ בעינן עכ"פ צורך קצת דבעלמא אפי' היכי דאיכא צורך קצת אסור ואתא קרא למישרי הבערה ביו"ט היכי דאיכא צורך קצת דאי לב"ה כיון דסובר מתוך בעלמא היכי דאיכא צורך קצת וא"כ הכא דאיכא קרא ביום השבת ע"כ אתי אפי' היכי דליכא צורך קצת וניחא קושי' תוס' דליכא צורך קצת ואם תאמר דקרא אתי שאין חילוק מלאכות ביו"ט ולעולם דגם בהבערה בעינן צורך א"כ תקשה הא אין חילוק מלאכות ביו"ט וע"ז קאמר הבערה ובישול אינה משנה משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט ולעולם דבבישול ל"א מתוך וע"כ לא מסיים רק הכא נמי ל"א מתוך שהותרה הבערה וכו' ולא קאמר גם בישול:

גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דבלא"ה הקשה בתוס' פסחים ובמכות על רש"י דפי' על הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין דפי' על מוקדשין דחמור היינו קדשי בדק הבית והקשה דהא בגמ' מקשה וליתני שבועה של אחרוש בין ביו"ט ובין בחול ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזיר וכו' והשתא הו"ל למיפרך מהקדש כיון דאיירי בקדשי ב"ה אלא ודאי דאיירי בפ"ח וכמאן דסובר דפ"ח אסור בהנאה:

ולכאורה נראה לפי מה שהקשו הראשונים אי נדר חל על דבר מצוה אפי' לקיים מצוה כמו דחל על ביטול מצוה א"כ נהי דמסיק הגמ' דמש"ה לא תני שבועה משום דהאי תנא לית ליה איסור כולל מ"מ אמאי לא תני נדר שאסר עליה לחרוש ביו"ט ועי' בנב"י דמתרץ דהא עיקר הטעם משום דנתוסף איסור חפצא דמעיקרא לא היה רק איסור גברא לחוד וא"כ לפי מה דמסיק הגמ' דהאי תנא לית ליה כולל היינו כר"ש ור"ש אפי' באיסור מוסיף סובר דאין אחע"א ועכ"פ למסקנא ע"כ כר"ש וא"כ דהא דפי' רש"י קדשי ב"ה ולא פי' דאיירי בפ"ח וכמ"ד דאסור בהנאה משום דהא ר"ש סובר דמותר בהנאה וזה למסקנא דר"ש היא דלית ליה כולל ולא מוסיף משא"כ לס"ד דמשני דמידי דאית' בשאלה לא קתני וא"כ יש לומר דלא אתיא כר"ש וא"כ יש לומר בפ"ח וכמ"ד דאסור בהנאה ולא קשה והרי הקדש וצריך להקשות והרי נזיר דכיון דלא איירי בקדשי ב"ה רק למסקנא דמשני דלית ליה כולל והיינו ר"ש דאל"כ ליתני נדר ואז ע"כ לא איירי בפ"ח דר"ש מתיר בהנאה בפ"ח וע"כ פי' דאיירי בקדשי ב"ה:

וגם לפי מה שתירצו דמש"ה לא תני קונם שאסר עליו הנאת החרישה דא"כ אמאי חייב משום יו"ט דכיון דהוא אסר עליו הנאת החרישה הגם דשרי לאחריני חשוב מלאכה שא"צ לגופו ועי' בשבת דמשני דעביד בארעא דחברי' דחשוב מלאכה שא"צ לגופו והיינו כר"ש דפוטר מלאכה שא"צ לגופו וא"כ יש לומר דרש"י דפי' קדשי ב"ה ולא איירי בפ"ח וכר"י דאסור בהנאה אך דאז תקשה ליתני נדר ואין לומר דחשוב מלאכה שא"צ לגופו דהא ר"י מחייב מלאכה שא"צ לגופו וע"כ כר"ש ור"ש סובר דפ"ח מותר בהנאה וע"כ דאיירי בקדשי ב"ה משא"כ לס"ד דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ולא קשה ליתני גם נדר ממילא יש לומר דמוקדשין איירי בפ"ח וכר"י דאסור בהנאה וממילא לא קשה דליתני נדר דמידי דאיתא בשאלה לא קתני ויש לומר כר"י ואיירי בפ"ח וא"כ לא קשה דאמאי לא פריך והרי הקדש רק למסקנא דמשני דלית ליה כולל ולא קתני נדר וע"כ דאתיא כר"ש דפוטר מלאכה שאצל"ג ור"ש פ"ח מתיר בהנאה וע"כ דאיירי בקדשי ב"ה:

וגם נראה דבלא"ה הקשו איך חל איסור יו"ט על איסור שביעית דאין איסור חל על איסור ואפי' אי מיירי ביו"ט של ראש השנה דהוי איסור ב"א מ"מ איסור שביעית קדים לראש השנה דהיינו תוספות שביעית ועי' בשעה"מ דחייל משום כולל דשביעית לא אסור תולדות רק אבות וביו"ט אסור גם תולדות יע"ש אך תקשה למסקנא דמשני דהאי תנא לית ליה כולל א"כ תקשה איך חל יו"ט על שביעית אך נראה דעל שביעית חייב משום זורע וחיוב דיו"ט על חרישה וכיון דעל חרישה בשביעית אינו לוקה לחד מ"ד חייב שפיר משום חרישה ביו"ט ועי' במהרי"ט דהיכא דאינו חייב משום איסור הראשון כגון שלא התרו על איסור הראשון ל"ש דאין אחע"א וא"כ על חרישה בשביעית דאינו לוקה חייב משום חרישה דיו"ט ועל שביעית באמת חייב רק משום זורע ואפי' למ"ד דלוקה על חרישה בשביעית יש לומר דלא התרו משום חרישה רק משום זורע וע"כ חייב משום חרישה דיו"ט ולעולם דהאי תנא לית ליה כולל. ולפ"ז ניחא הא דמקשה הגמ' בפסחים דאי אמרינן הואיל על חרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור וקשה דילמא חיוב דיו"ט משום זורע ולא משום חרישה אך יש לומר דקושי' הגמ' לפי המסקנא דמכות דהאי תנא לית ליה כולל וא"כ לא חל איסור דיו"ט על שביעית אע"ג דכולל הוא וע"כ דחיוב שביעית משום זורע ויו"ט משום חרישה וע"כ שפיר פריך דאמאי חייב על חרישה דיו"ט נאמר הואיל:

ואין לומר דמ"מ תקשה דילמא חיוב דיו"ט משום זורע וע"ז ל"ש הואיל וחיוב דשביעית משום חורש וג"כ ל"ש דאין אחע"א דכיון דאיסור דשביעית משום חורש ויו"ט משום זורע דליתא דהא קיי"ל דחורש בשביעית דאינו לוקה וע"כ חיוב דשביעית משום זורע ויו"ט משום חרישה דאל"כ אין אחע"א ושפיר מקשה על חרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפורי ולפ"ז ניחא דברי רש"י הנ"ל דהא דהוצרך רש"י לפרש דחמור הוא קדשי ב"ה ול"א דעל חמור באמת אינו חייב דלא איירי בקדשי ב"ה רק על שור חייב דהוא בכור ואין לומר דא"כ לא יהיה שמונה לאוין הא יש לומר דעל יו"ט איכא תרתי חורש וזורע ובאמת אמרינן דיש ח"מ ביו"ט דהא דהוצרכנו לומר דאין ח"מ היינו אי איירי בקדשי ב"ה וא"כ אי החיוב ביו"ט תרתי משום חורש ומשום זורע יהיה יותר משמנה לאוין וע"כ הוצרכנו לומר דאין ח"מ ביו"ט אבל אי לא איירי בקדשי ב"ה יש לומר דעל יו"ט איכא תרתי ויש ח"מ. אך רש"י הוכרח לזה למסקנא דהאי תנא לית ליה איסור כולל וא"כ ע"כ חיוב דיו"ט משום חרישה לבד ושביעית משום זורע דאל"כ תקשה דאין אחע"א אע"ג דהוי כולל וא"כ לא יהיה שמנה לאוין וע"כ דחמור הוא קב"ה משא"כ בס"ד דלא ידעינן מזה דאיסור כולל לית ליה לא היה יכול להקשות והרי הקדש דאז יש לומר דעל חמור באמת אינו חייב דלא איירי בקדשי ב"ה רק על יו"ט איכא תרתי ואין לומר דאיך חייב ביו"ט גם משום זורע דאין אחע"א דחל בכולל רק דרש"י פי' כן למסקנא דהאי תנא לא סובר כולל וא"כ ע"כ דחיוב דיו"ט רק משום חרישה וא"כ ע"כ דחמור קדשי ב"ה דאל"כ לא יהיה שמונה לאוין משא"כ לס"ד לא איירי בקדשי ב"ה וע"כ לא מקשה רק מנזיר ולפ"ז הא דפריך הגמ' ולחייב נמי משום זורע והוכיח דאין ח"מ ביו"ט למסקנא דמשני דהאי תנא לית ליה איסור כולל אין ראיה דכיון דע"כ חיוב דיו"ט רק משום חרישה ולא משום זורע משום דאין אחע"א אפי' בכולל וע"כ הא דהוכיח דאין ח"מ הוא לס"ד דלא ידעינן מזה דלית ליה איסור כולל ואז אמאי לא מחייב גם משום זורע וע"כ משום דאין ח"מ ליו"ט:

ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה בתוס' הנ"ל הקשו דמה צורך איכא במבשל גיד וכתב לתרץ בס' ט"א דכיון דיכול לאכול שכד"א ע"כ חשוב צורך קצת אך הקשו דילמא סובר הך ברייתא כתנא דיליף בשר בחלב משלשה פעמים לא תבשל ואז אסור אפי' שכד"א וליכא צורך קצת ולעולם דאמרינן מתוך אך דקשה איך חל איסור בישול בשב"ח על איסור בישול ביו"ט ותירצו דהוי' איסור ב"א דאיסור בישול בשניהם רק בשראוי לאכילה דהיינו שליש בישול עכ"פ דקודם חשוב שלא כד"א ועי' בפלתי דכתב דמש"ה בעינן שליש בישול משום דאל"כ חשוב שכד"א וא"כ הוי איסור ב"א אבל אם נאמר דהאי תנא יליף משלשה פעמים לא תבשל א"כ לא בעינן שליש בישול ותקשה דאין אחע"א וממילא הוי צורך קצת. אך תקשה דילמא לעולם סובר הך תנא דילפינן משלשה פעמים לא תבשל ואפ"ה איסור בישול דיו"ט משום דחשוב איסור כולל ולעולם דאסור שכד"א וממילא ליכא צורך קצת ויש לומר דאמרינן מתוך אך אי אמרינן כולל תקשה דאמאי לא חייב גם משום זורע וע"כ דאין ח"מ ביו"ט וא"כ הבערה ובישול אינה משנה משום דאין חילוק מלאכות וא"כ יש לומר כוונת הגמ' הבערה ובישול אינה משנה משום דאין ח"מ ואם ת"ל משנה והיינו משום דל"א איסור כולל וא"כ ע"כ חיוב דיו"ט רק משום חורש דאל"כ אין אחע"א על איסור דשביעית כיון דל"א כולל א"כ ע"כ ב"ש דלא סובר מתוך דאי ב"ה שרי דהא איכא צורך קצת דיכול לאכול שכד"א דהא אי לא סובר כולל וא"כ תקשה איך חל איסור בישול דיו"ט על בישול בשב"ח וע"כ משום דחשיב איסור ב"א וע"כ דלא סובר האי תנא דילפינן משלשה פעמים לא תבשל וא"כ איכא צורך קצת ואי סובר כולל ויש לומר דאסור שלא כד"א ואפ"ה חל יו"ט על בשב"ח וליכא צורך קצת ולעולם דאמרינן מתוך וא"כ אי סובר כולל א"כ אין ח"מ ותקשה אמאי חייב משום הבערה ובישול ולעולם דבבישול ל"א מתוך כשיטת הרמב"ם:

אך נראה על דברי הט"א נהי דחשוב צורך קצת מה שיכול לאכול שלא כד"א זה מה"ת דשרי לאכול שלא כד"א אך איסור דרבנן איכא על שלא כד"א ועי' במל"מ הלכות יסודי התורה ואפשר דמלקות עכ"פ ליכא דכיון דמה"ת שרי שלא כד"א ואיכא צורך קצת. ובזה ניחא הא דסוברי' דאסור לשרוף ביו"ט חמץ ואע"ג דקיי"ל דאמרינן מתוך אך בתוס' הקשה דליכא צורך קצת אך נראה דהנה ליהנות בשעת שריפה זה חשוב שלכד"א ועי' בשעה"מ דחמץ אינו עומד לזה אך נהי דיכול ליהנות בשעת שריפה אסור אי ל"א מתוך דזה ל"ח צורך גדול מה שיכול ליהנות שלא כד"א אך אי אמרינן מתוך חשוב זה דיכול ליהנות בשעת שריפה משום דהוי שכד"א עכ"פ צורך קצת וע"כ הוכיח רבא דר"ע לא סובר מתוך וזה הכל על התורה דשרי שכד"א משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליהנות בשעת שריפה כדאיתא בפסחים וא"כ ליכא צורך קצת וע"כ אסור לשרוף אע"ג דקיי"ל מתוך וניחא גם קושי' שעה"מ דכיון דיכול ליהנות בשעת שריפה אמאי אסור אפי' אי ל"א מתוך דליתא דזה דיכול ליהנות שכד"א ל"ח אוכל נפש ולקמן נדבר בזה:

גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה בס' נחלת יעקב מתרץ קושי' התוס' פסחים על הא דפריך הגמ' ואי אמרינן הואיל על הבערה לא ליחייב הואיל דחזי ליה לצורכו והקשה בתוס' דבלא"ה הא מסיק הגמ' דאינה משנה משום דאמרינן מתוך. וכתב לתרץ לפי דרכו דבאמת ליכא צורך קצת אך ע"י הואיל דחזי ליה לצורכו איכא צורך קצת וע"כ פריך הגמ' דאי אמרינן הואיל דע"י הואיל חשוב צורך קצת על הבערה לא לחייב דבשלמא אי לא אמרינן הואיל שעי"ז נחשב צורך קצת ניחא דל"א מתוך דהא ליכא צורך קצת משא"כ אי אמרינן הואיל ונחשב צורך קצת ותקשה אמאי לא אמרינן מתוך אלא ודאי דל"א הואיל ואז ניחא דל"א מתוך דליכא צורך קצת יע"ש:

וגם הקשה על הא דקאמר הבערה ובישול אינה משנה משום דאין ח"מ ביו"ט וע"כ נראה דהא עיקר הראי' דאין ח"מ דאל"כ תקשה לחייב נמי משום זורע ביו"ט דהא מחפה חשוב כזורע והנה אי אמרינן הואיל א"כ אין ראי' דלעולם דיש ח"מ והא דלא חייב גם משום זורע משום דעל חרישה אינו חייב משום הואיל דחזי לכסוי ובאמת איירי בדברים הראוין לכסוי וא"כ החיוב רק משום זורע ולעולם דיש ח"מ והא דמקשה הגמ' בפסחים על רבה נאמר הואיל וקשה דילמא החיוב משום זורע דליתא דהא רבה לשיטתו סובר במועד קטן דמחפה ל"ח כזורע משא"כ הכא במכות דקאי הסוגי' אי מחפה כזורע א"כ יש לומר דח"מ וחיוב דיו"ט רק משום זורע דעל חרישה יש לומר הואיל וע"כ דקושי' הגמ' קאי אי ל"א הואיל וחזי לכסוי וכו' דאז איכא תרתי חרישה וזורע וע"כ משום דאין ח"מ ביו"ט וכבר אמרנו דאי אמרינן הואיל וא"כ נחשב צורך קצת ואמרינן מתוך ולא לחייב משום הבערה ביו"ט וא"כ אי לאו הקושיא דאין ח"מ ה"א דאתי' אפי' כב"ה דאמרינן מתוך אך ליכא צורך קצת ובאמת לא אמרינן הואיל וע"כ קאמר הבערה ובישול אינה משנה דאין ח"מ ביו"ט דאל"כ ליחייב התם גם משום זורע וע"כ דאין ח"מ ואם ת"ל משנה והיינו משום דאמרינן הואיל וא"כ על חרישה אינו חייב משום דחזי לכסוי וחיוב רק משום זורע א"כ דע"כ דאמרינן הואיל וא"כ ע"כ ב"ש היא דאי ב"ה אמאי ל"א מתוך שהותרה הבערה וכו' וצורך קצת איכא כיון דאמרינן הואיל וחזי ליה לצורכו ואי ל"א הואיל א"כ דאין ח"מ וא"כ הבערה ובישול אינה משנה וא"כ ראי' עוד לשיטת הרמב"ם דל"א מתוך רק בהבערה והא דקאמר אינה משנה משום דאין ח"מ ביו"ט:

גם נראה לבאר דברי הרמב"ם דהנה בתוס' הקשה מה צורך במבשל גיד דאסור ותירצו דכיון דבדעתו לאוכלו חשוב צורך קצת ועי' בס' יש"י דכתב דמהיכי תיתי לומר כן דכיון דבדעתו לאוכלו חשוב צורך אך דקשה אמאי יתחייב מלקות על בישול דכיון דבישל בחלב דאסור בהנאה הוי מקלקל ופטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וע"כ כיון דבדעתו לאוכלו ולהנות מזה הבישול אע"ג דיעבור על התורה חשוב תיקון וע"כ שפיר כתבו בתוס' דכיון דבדעתו לאוכלו הגיד חשוב צורך קצת ואם תאמר דכיון דאסור לכל העולם ל"ח צורך א"כ ממילא משום דחשוב מקלקל דאסור בהנאה ע"י בישול זו יע"ש:

וא"כ יש לומר דכוונת הגמ' הבערה ובישול אינה משנה היינו דכיון דחייב משום הבערה ול"א מתוך וע"כ משום דל"ח צורך קצת ולא אמרינן דכיון דבדעתו לאוכלו חשוב צורך א"כ אמאי חייב על בישול הא הוי מקלקל דבישל בחלב דאסור בהנאה ולא משום מתוך דבבישול ל"א מתוך ואם ת"ל דאזלינן בתר דעתו ול"ח מקלקל וא"כא ממילא איכא צורך קצת ואמאי חייב על הבערה וע"כ דב"ש היא דל"ס מתוך ודו"ק:

והנה באחרונים איתא דמאן דל"ס מתוך משום דסובר דחוי' יו"ט אצל אוכל נפש וע"כ ל"ש לומר מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש דכיון דזה רק משום דחוי' ומאן דסובר מתוך משום דסובר דהותרה ובזה ניחא קושי' תוספות במנחות על ב"ש דאוסר סדין בציצית ואמאי ל"א דעשה דוחה ל"ת יע"ש וע"כ נראה דהנה בתוס' הקשה דמנ"ל דסמוכין אתא להתיר כלאים בציצית דילמא אתי לאסור דאפי' במקום מצוה אסור ותירצו דא"כ לא ליכתוב כלל הסמוכין וממילא ידעינן דאסור דהא לא ידעינן דעשה דוחה ל"ת רק מציצית ולפ"ז באם ידעינן ממקום אחר דעשה דוחה ל"ת יש לומר דסמוכין אתי לאיסור והנה בתוס' הקשה דאמאי לא ילפינן משריפת קדשים דאי לא גלי קרא דאסור לשרוף הי' שרי וע"כ משום דעשה דוחה ותירצו דאין ראי' דשאני יו"ט דהותר מכללו אצל אוכל נפש ולפ"ז לב"ש דל"א מתוך וע"כ משום דסובר דחוי' היא וא"כ יש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת וא"כ יש לומר דסמוכין אתא לאסור אפי' במקום מצוה וע"כ אוסר סדין בציצית:

ובזה ניחא הא דמקשה הגמ' דאי אמרינן הואיל על חרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי ומשני דאיירי במידי דלא חזי לכסוי והרמב"ם השמיט זה וע"כ נראה דהא הקשו מה פריך הגמ' דילמא ל"א הואיל רק היכי דהותרה כמו הואיל דאי מקלעי אורחי' דאז הותרה אצל אוכל נפש משא"כ הואיל דחזי לכסוי דזה רק משום דחוי לא אמרינן הואיל אך על רבה לשיטתו דל"ס מתוך וע"כ דסובר דחוי הוא ואפ"ה סובר הואיל שפיר פריך הגמ' דאמאי ל"א הואיל דחזי לכסוי משא"כ לדידן דקיי"ל מתוך וע"כ דהותרה לא קשה קושית הגמ' וע"כ השמיט הרמב"ם תירוץ הגמ' דבדחוי ל"א הואיל

ועיין בס' ח"ס דכתב הא דבעינן צורך קצת תלי' בפלוגתא דאביי ורבא דאליבא דאביי דסובר בזבחים דאמרינן יותר הואיל ואישתרי אישתרי אז אמרינן דלא בעינן צורך קצת משא"כ לרבא דאמרינן רק הואיל ודחוי דחוי ולא היכא דאישתרי וכו' אז בעינן צורך קצת:

ובזה ניחא קושית התוס' בביצה על הא דקאמר שם דשוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דהא מני ב"ש דל"ס מתוך ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך וכו' והקשה בתוס' דאמאי לא קאמר דר"ע היא דג"כ לא סובר מתוך וע"כ נראה דהא הקשו דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל ותירצו דא"כ הוי חולין שנשחטו בעזרה למפרע אך תקשה דכיון דאינו אסור באכילה רק מדרבנן ומה"ת מותר באכילה א"כ אין בו איסור תורה לעשות מלאכה עבורו ביו"ט ואכתי תקשה דאמאי לוקה נימא הואיל דאי בעי מיתשל אך נראה דהא דאיסור דרבנן רשאי לעשות מלאכה עבורו משום דהא בתוס' פסחים הקשה דאי אמרינן הואיל דבטלו מלאכות שבת הואיל ודחוי לחולה שיש בו סכנה ותירצו משום דל"ש וכיון דאיסור דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה א"כ שייך הואיל דחזי לחולה שאין בו סכנה וע"כ רשאי לעשות מלאכה וא"כ הוי תרי הואיל הואיל דאי בעי מיתשל ואי מיתשל יהי' חולין שנשחטו בעזרה וצריכין לומר הואיל דחזי לחולה ותרי הואיל לא אמרינן אך תקשה דהא היכא דבידו אמרינן אפי' תרי הואיל ועי' ברש"י בפסחים אך לפי מה שכתבו דהואיל ל"א רק היכי דהותרה כגון הואיל אי מקלעי אורחים משא"כ הואיל דחזי לחולה דאינו רק דחוי' אצל פ"נ ל"א הואיל ניחא דל"ש הואיל דאי בעי איתשל דיהי' חולין שנשחטו בעזרה והואיל דחזי לחולה לא אמרינן דכיון דדחויה היא והנה במחברים כתבו דאליבא דר"ע דיליף דפ"נ דוחה שבת דילפינן מעבודה ועבודה דוחה שבת א"כ לדידי' אמרינן דכמו דעבודה הותרה בשבת ה"ה דפ"נ הותרה ולפ"ז ניחא דלא קאמר ר"ע היא דלדידי' דהותרה לא לקי דאמרינן הואיל דאי בעי מיתשל ואף דיהיה חולין שנשחטו בעזרה אמרינן הואיל דחזי לחולה וע"כ קאמר ב"ש היא:

ויותר נראה דהנה בקדשים חוץ מאיסור נטילת נשמה איכא איסור משום מפרק ובשחיטת חולין ל"ש זה האיסור דהוי מלאכה שא"צ לגופו משא"כ בקדשים דצריך לדם ואיכא משום מפרק וא"כ ל"ש במלאכת מפרק מתוך שהותרה לצורך דהיינו בשחיטת חולין דשם לא הותרה מלאכת מפרק דהוי מלאכה שא"צ לגופו ודישה לא הותר ביו"ט דהתורה לא התירה ביו"ט רק מלאכות מלישה ואילך ועיין בתוס' ביצה (ד ב') דהביא הירושלמי דדרשינן סמוכין דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות יע"ש:

וניחא קושית התוספות שם דהקשו דאמאי אין צדין דגים הא אוכל נפש שרי וי"א דלכך אין צדין שמא יצוד דגים טמאים והקשו דא"כ הוי מלאכה שא"צ לגופו יע"ש ולפ"ז ניחא דבאמת איכא סמוכין לאסור אך לר"י דלא דריש סמוכין תקשה וע"ז תירצו דלר"י הטעם שמא יצוד דגים טמאים ואע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופו הא ר"י לשיטתו מחייב משצ"לג ולדידי' בלא"ה ניחא דצידה אסור משום סמוכין:

ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דנקצר שלא כמצותו כשר ופסק דדוחה שבת ובגמ' מנחות איתא דאי כשר נקצר שלא כמצותו אז אינו דוחה שבת וע"כ נראה דהנה בתוס' ביצה הקשה דלמאי צריכין לב"ה קרא לד' דשרי לשחוט ביו"ט ת"ל דהא סובר מתוך ותירצו דהא בישרא אגומרי איכא משום מכבה והרמב"ם סובר דבכיבוי לא אמרינן מתוך וע"כ צריכין קרא לד' כל לד'. אך הקשו לר"ש דפוטר מלאכה שא"צ לגופה אכתי תקשה נהי דאיכא כיבוי הא הוי מלאכה שא"צ לגופו. אך נראה ממ"נ דאליבא דר"ש איכא איסור בשחיטה דאיכא משום מפרק בקדשים ובזה ל"ש מתוך דבחולין חשוב מלאכה שא"צ לגופו דפטור ואליבא דר"י דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וליכא איסור בשחיטה דשייך מתוך הא לדידי' איכא איסור בהקטרה דאיכא משום כיבוי דל"א מתוך ואע"ג דמלאכה שא"צ לגופו חייב לר"י ולפ"ז יש לומר דהא הגמ' במנחות מביא ראיה דדחי שבת משום דחביבה מצוה בשעתה שהרי הקטרה כשר כל הלילה ודוחה שבת ודחי דשאני התם שכבר דחתה שחיטה שבת והקשו דלפ"ז אמאי עולת ראיה דוחה יו"ט הרי יכול להקטיר כל הלילה ואי משום דכבר דחתה השחיטה דליתא דהא שחיטה שרי משום מתוך אך באמת איכא משום מפרק דליכא משום מתוך וזה הכל לר"ש לשיטתו דהסוגי' שם אזלא לר"ש דפוטר מלאכה שא"צ לגופו וליכא בשחיטה מתוך ויש לומר משום דכבר דחתה השחיטה ואין ראיה דחביבה מצוה בשעתה משא"כ הרמב"ם דפסק דחייב במלאכה שא"צ לגופו ושייך מלאכת מפרק גם בחולין ושייך מתוך שהותרה שחיטה בחולין ול"ש דכבר דחתה וע"כ משום דחביבה וכו' וע"כ פסק דקה"ע דוחה שבת:

וגם יש לומר ויהי' ניחא גם דברי הרמב"ם דהא בהקטרה איכא משום כיבוי ול"א מתוך אך תקשה דלמאן דפוטר מלאכה שאצ"ל אך איכא איסור בשחיטה דל"ש מתוך דמלאכת מפרק לא הותר בחולין דהוי מלאכה שא"צ לגופו ודישה אסור משום דדרשינן סמוכין אך תקשה לר"י דלא דריש סמוכין נהי דליכא איסור בשחיטה בחולין מ"מ אי לא דרשינן סמוכין גם דישה שרי וא"כ הותר בחולין מלאכת מפרק דהוא דישה לצורך אוכל נפש ושייך גם על מלאכת מפרק מתוך הא לר"י יש לומר משום דאיכא כיבוי דל"א מתוך והוא מחייב מלאכה שא"צ לגופו ואיכא משום כיבוי ואליבא דר"ש איכא מלאכה משום שחיטה דל"ש מתוך דבחולין ליכא מלאכה ודישה אסור משום סמוכין ולר"י דלא דריש סמוכין והרמב"ם לשיטתו דסובר דבעינן שימור משעת קצירה וא"כ גם דישה שרי ואיכא מתוך גם בשחיטה וא"כ יש להוכיח דחביבה מצוה בשעתה מהא דהקטרה שרי בעולת ראיה אף על גב דכשר כל הלילה ובזה לא שייך דדחתה שחיטה דהא בשחיטה שייך מתוך ואפי' לענין מפרק דהא מפרק אינו רק משום דהיא תולדה דדישה ודישה שרי לצורך אוכל נפש דלא שייך סמוכין כיון דשימור בעינן משעת קצירה א"כ גם דישה בכלל היתר לאוכל נפש וע"כ משום דמצוה חביבה בשעתה וע"כ קצה"ע אע"ג דנקצר שלא כמצותו כשר אעפ"כ דחי שבת משום דחביבה מצוה בשעתה והסוגיא קאי למ"ד דשימור משעת לישה ואז לא הותר מלאכת מפרק בחולין דשחיטה הוי מלאכה שא"צ לגופו ודישה אסור וא"כ שייך לומר דכבר דחי השחיטה ואין ראי' דחביבה מצוה וכו' וע"כ לא דחי שבת קצה"ע. וג"כ ניחא דממ"נ צריכין קרא לד' דל"ש מתוך דאיכא כיבוי ואליבא דר"ש דפוטר מלאכה שא"צ לגופו א"כ בשחיטה ל"ש מתוך ואליבא דר"י דלא דרש סמוכין ושרי דישה ומכ"ש מפרק ושייך מתוך לדידי' איכא משום כיבוי דמחייב מלאכה שא"צ לגופו:

אך בס' פ"י הקשה דא"כ תקשה על הא דאיתא בביצה בשוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה דב"ש הי' דל"ס מתוך ות"ל הא איכא מפרק דל"ש מתוך דבחולין הוי מלאכה שא"צ לגופיה יעו"ש ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בחולין (ד' ל"ג) השוחט אע"פ שלא יצא דם כשרים ולכאורה מה אשמועינן בזה וכתבו משום דהש"ס הקשה דהתירא נמי בלע אמ"ה ואי נימא דאיידי דטרידי סימנים לא בלעו אף אבמ"ה היה א"ש אבל בלא יצא מהם דם דלא טרידי ה"א דבלעו אבמ"ה קמ"ל ועיין בס' יש"י סי' י':

ולפ"ז גם בחולין משכחת דצריך לדם כגון בשוחט בסכין של כותים דמותר משום דאיידי דטרידי סימנים וכו' ואפ"ה התירו לשחוט ביו"ט אפי' בסכין של כותים וא"כ שייך לומר מתוך שהותרה שחיטה לצורך ואפי' מפרק הותרה אפי' בצריך לדם כגון בשחט בסכין של כותים דצריך לדם כדי שתאמר איידי דטרידי סימנים וכו' וניחא בזה הא דלא פסקו כרב דסובר בשוחט בסכין של כותים דצריך קליפה ול"א איידי דטרידי וכו' משום דע"כ שמעינן דאמרינן הך דטרידי וכו' דאל"כ ל"ש מתוך ורב לשיטתו דסובר מלאכה שא"צ לגופו חייב וא"כ אפי' אי לא אמרינן הך איידי וכו' שייך לומר מתוך משא"כ לדידן דפטור מלאכה שא"צ לגופו ע"כ לא קיי"ל כרב ואמרינן איידי דטרידי וכו' דאז משכחת גם בחולין דצריך לדם ושייך לומר מתוך וגם לפי מה דאיתא בשבת (דף ע"ה) דרב סובר שוחט חייב משום צובע וניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליזבנו מיניה וכו' וא"כ גם בחולין צריך לדם ולעולם דל"א איידי דטרוד ואפ"ה שייך מתוך לרב לשיטתו דצריך לדם דליתווס בית השחיטה משום דליזבנו מיניה משא"כ לדידן דלא קיי"ל כרב דחייב משום צובע וע"כ פסקינן דסגי בהדחה משום איידי דטרידי וכו' דאל"כ ל"צ לדם ול"ש מתוך שהותרה וכו' לענין מפרק:

וגם נראה דהא חזינן דבכיבוי ל"א מתוך ואפ"ה סוברים דהיכי דאיכא עוד איסור דאמרינן על מלאכה זו מתוך אז אע"ג דאיכא עוד איסור כיבוי אז אמרינן גם בכיבוי מתוך ולכך במוגמר פריך בכתובות אמאי לא שרי משום מתוך אע"ג דאיכא כיבוי דל"א מתוך אך כיון דאיכא גם משום הבערה ובזה אמרינן מתוך ה"ה על כיבוי אמרינן מתוך וע"כ ה"ה הכא נהי דאיכא משום מפרק דל"ש מתוך מ"מ הואיל דאיכא גם משום נטילת נשמה ואיסור זה שרי משום מתוך אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ושרי גם מלאכת מפרק וע"כ דב"ש היא דל"ס מתוך:

ובזה ניחא הא דאיתא בביצה (דף כ"ב) דאיבעי להו מהו לעשן דרב הונא אוסר מפני שמכבה אמר ליה ר"נ ונימא מר מפני שמבעיר אמר ליה תחילתו מכבה ולבסוף מבעיר והקשו דאכתי תקשה דמ"מ לימא תרווייהו מכבה ומבעיר וע"כ נראה דלפי מה שהקשו דלשיטת הרמב"ם דבכיבוי ל"א מתוך מה פריך ונימא מר מפני שמבעיר הא מצד הבערה אמרינן מתוך וע"כ קאמר מפני שמכבה דבזה ל"א מתוך. ולפי מה שכתבתי ניחא דאי אמרינן מתוך א"כ גם משום מכבה ליכא הואיל ואישתרי לענין הבערה ה"ה לענין כיבוי ועי' ביבמות (ד' ח') דקאמר שם הואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי גם איסור אחות אשה ופריך שם הא תינח היכי דנשא מת ואח"כ נשא חי דאיסור אשת אח קדים אמרינן הואיל אישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים וא"כ ה"ה הכא ל"ש הואיל ואישתרי וכו' דכיון דמבעיר הוא לבסוף ותחילתו מכבה וזה לא אישתרי ל"ש לומר הואיל ואישתרי וכו' וע"ז משנה תחילתו מכבה ול"ש הואיל ואישתרי וממילא על מבעיר אינו חייב משום מתוך וע"כ לא קאמר מפני שמבעיר רק משום מכבה דבזה ל"א מתוך ואעפ"כ ל"ש הואיל ואישתרי הואיל ותחילתו מכבה ומש"ה לא קאמר מפני שמבעיר דיש לומר מתוך:

גם נראה דהא הקשו דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל ותירצו דאיירי דכבר סעד היום ול"צ לאכול וא"כ אין לו היתר רק משום הואיל דאי מקלעי אורחים חזי ליה וא"כ הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וע"כ שפיר קאמר הא מני ב"ש דלא סובר מתוך דאי כב"ה דסובר מתוך אמאי לוקה ואף דבקדשים איכא משום מפרק מ"מ אינו לוקה מטעם הואיל דאי בעי מיתשל ואין לומר דתרי הואיל לא אמרינן דכיון דכבר סעד וע"כ משום הואיל דמקלעי אורחים דליתא דע"ז שכבר סעד ל"צ מטעם הואיל רק דשרי משום מתוך וא"כ נהי דעל מלאכת מפרק ל"א מתוך אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל וע"כ ב"ש הוא דל"ס מתוך וא"כ אפי' אי לא היה קדשים צריכין לטעמא דהואיל דאי מקלעי אורחים וממילא ל"א הואיל דאי בעי מיתשל דתרי הואיל ל"א וע"כ דב"ש הוא וא"כ עיקר הא דקאמר מתוך קאי ע"ז שכבר אכל ול"צ עוד לאכול ול"צ לטעמא דהואיל דאי מקלעי אורחים וליכא תרי הואיל אך תקשה דאפי' אי אמרינן מתוך צריכין הואיל דאי מקלעי אורחים דאל"כ אסור דכיון דליכא צורך קצת וע"כ דסוגיא קאי לאביי ולאביי ל"צ צורך קצת וע"כ לב"ה אינו לוקה משום מתוך ע"ז שכבר סעד ול"צ להואיל דאי מקלעי אורחים ועל מלאכת מפרק אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל:

וניחא קושי' התוס' דאמאי לא קאמר ר"ע דהא רבא הוכיח זאת מר"ע דל"ס מתוך ואליבא דרבא דבעינן צורך קצת א"כ אפי' אי אמרינן מתוך לוקה דמפרק ליכא משום מתוך ואין לומר הואיל דאי בעי מיתשל דהוי תרי הואיל דלדידי' כיון שכבר סעד ע"כ צריכין לטעמא דהואיל דאי מקלעי אורחים דמטעם מתוך בעינן צורך קצת:

והנה היכי דאין לו היתר לאכול רק שלא כדרך אכילה אם רשאי לעשות מלאכה בשביל זה או תאמר דכיון דל"ח אכילה ל"ח צורך אוכל נפש ואסור לעשות מלאכה עבור זה. והנה מהא דאיתא במתני' דביצה בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי מב"י ור"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה וקשה הא בשר חי חשוב שלא כד"א ועיין בתוס' פסחים דהקשו על הא דאיתא בחולין (דף ק"ב) אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית והא הוי שלא כד"א ותירצו דשאני עוף שהוא רך וחשוב כד"א וא"כ משמע דבשר בהמה חי ל"ח כד"א וא"כ איך מתיר ר"ע ביכול לאכול כזית חי וע"כ אפי' היכא דאין לו היתר רק לאכול שלא כד"א שרי לעשות מלאכה ובאמת על קושי' התוס' נראה דכיון דבמהרש"ל איתא דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות ה"ה דחייב לדידי' שלא כד"א דכ"ש ושלא כד"א שוין ולפ"ז כיון דחייב התם בכ"ש בחי' ולא בעינן כזית ממילא חייב אע"ג דהוא שלא כד"א:

אך נראה דאעפ"כ אינו רשאי לבשל טריפה ביו"ט אע"ג דיכול לאכול שלא כד"א משום דאמרינן ממ"נ אי חשוב אכילה דמשום זה מתיר לעשות מלאכה א"כ אסור לאכול טריפה וע"כ דתאמר דל"ח אכילה שלא כד"א א"כ לא קרינן אוכל נפש ואסור לעשות מלאכה עבור זה וכן איתא באחרונים דאפי' אם ת"ל דיוצא ידי אכילה במצות עשה בזה שאוכל שלא כד"א ועי' במל"מ מ"מ במצה של איסור כגון של טבל ושל חדש אינו יוצא באוכל שלא כד"א דממ"נ אי חשוב אכילה שיוצא ידי מצוה חשוב אכילה לענין האיסור ג"כ דאיכא איסור חדש ועי' גם בפלתי לענין אוכל ג"ה של נבילה דחייב גם משום נבילה ואע"ג דאין בגידין בנ"ט משום דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה לענין איסור נבילה:

ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הא דאיתא בביצה (דף הנ"ל) דפריך והא תנן מתני' כר"ה דנשחטה בחזקת היתר עומדת דתנן ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה ואע"ג דאפשר דהיא טריפה וע"כ משום דנשחטה בחז"ה עומדת והקשו דילמא לעולם דלא כר"ה והא דשרי ר"ע אפי' כזית ול"ח שמא היא טריפה אך משום דחי חשוב שלא כד"א ונמצא אפי' אי יהיה טריפה ליכא איסור לאכול ולפי הנ"ל ניחא דהגמ' הוכיח שפיר דע"כ כר"ה דאל"כ אמאי מותר לשחוט ביו"ט משום דיכול לאכול כזית חי דכיון דאיכא חששה דטריפה וע"כ מצריכין לומר דנהי דטריפה הוא שרי דל"ח אכילה שלא כד"א א"כ ממילא אסור לשחוט דל"ח אוכל נפש וע"כ כר"ה דל"ח לטריפה דנשחטה בחז"ה עומדת וע"כ רשאי לשחוט אפי' באי אפשר רק כזית חי אע"ג דחי ל"ח אכילה מ"מ חשוב אוכל נפש דליכא ממ"נ משא"כ אי ליתא לדר"ה רק הא דרשאי לאכול דל"ח אכילה א"כ אמרינן דל"ח אוכל נפש ואסור לשחוט ביו"ט

ובלא"ה קשה לי על הסוגיא דאפי' אי ליתא לדר"ה פשיטא דאינו רק חששא דרבנן להצריך בדיקה וא"כ ראוי לחולה אפי' אין בו סכנה דאיסור דרבנן שרי לחולה שב"ס וא"כ רשאי לשחוט משום הואיל דחזי לחולה אפי' אב"ס ול"ש תירוץ התוס' דזה ל"ש דזה שייך על חולה שיש בו סכנה זה ל"ש משא"כ חולי שב"ס. גם קשה לי אי חי חשוב שלא כד"א א"כ הא דאיתא בחולין בשוחט בשבת דאע"ג דשחיטה כשרה מ"מ אסור לאכול ביומא משום מוקצה וע"ש בתוס' דמסיק דאיירי ע"כ באומצא דאל"כ הא אי אפשר למלוח בשבת וקשה דא"כ גם איסור מוקצה ליכא דחשוב שלא כד"א:

ולכאורה נראה עוד אי רשאי לעשות מלאכה בשביל אכילה שלא כד"א תלי' אי הא דהותרה אוכל נפש אי הותרה או דחוי' ועיין ברא"ש בסוף יומא דנראה מדבריו דדחוי הוא וכבר הקשו מהא דסובר ר"א בפסחים דשמחת יו"ט הוא רק רשות וא"כ ל"ש דחוי' ועי' בס' מג"א דכתב בפלוגתא דר"א ור"י שם דאליבא דר"א דסובר רשות וליכא מצוה וע"כ דהותרה אצל אוכל נפש משא"כ לר"י דסובר דשמחת יו"ט הוא מצוה יש לומר דדחוי אצל אוכל נפש והיינו דמצוה דשמחת יו"ט דוחה והנה הקשו אי אמרינן דחי חשוב אכילה מהא דקאמר הגמ' שמחה בחי ליכא ותירצו דרק שמחה ליכא אבל אכילה חשוב אפי' בחי וא"כ למ"ד דסובר דשמחת יו"ט רשות א"כ אפי' בחי דאינו יכול לאכול רק חי דכיון דעכ"פ אכילה נחשב רשאי לעשות מלאכה עבור זה משא"כ למ"ד דמצוה ואז אמרינן דדחוי והיינו דמצוה שמחת יו"ט דוחה וכיון דבחי ליכא שום שמחה ל"ש דמצוה שמחת יו"ט דוחה אז אסור לשחוט משום דיכול לאכול חי. ולפ"ז ניחא דברי הטור בא"ח דהשמיט דינא דר"ע דביכול לאכול כזית חי שרי והיינו משום דפסק כמ"ד דדחויה היא היינו דמצות שמחה דוחה וזה ל"ש בחי דנהי דחשוב אכילה אבל שמחה ליכא אך ר"ע לשיטתו דסובר בפסחים פ' א"ד כר"א דרשות היא וע"כ סגי ביכול לאכול כזית חי:

ובזה ניחא קושית הש"א דהקשה הא בתוס' הקשו דאי אמרינן הואיל יבטל כל מלאכת שבת הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דזה ל"ש והקשו מילה שכיח וא"כ לר"א דסובר דמכשירי מילה דוחה שבת אמאי נתחייב המקושש מיתה משום שחילל שבת הא ראויה למכשירי מילה ומילה שכיחא ועי' בס' א"ח. וע"כ נראה דהא בלא"ה הקשו על התוס' דילמא לא אמרינן הואיל רק היכי דהותרה ולא בדחויה וע"כ צריכין לומר דקושית התוס' אזלא למ"ד דשמחת יו"ט הוא מצוה וא"כ הא דשרי לאוכל נפש רק משום דחויה ואעפ"כ סובר רבה דאמרינן הואיל דאי מקלעי אורחים וע"כ שפיר הקשה דאמאי ל"א הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה משא"כ ר"א לשיטתו דסובר רשות וע"כ דסובר דהותרה א"כ יש לומר דהואיל לא אמרינן רק בהותרה ולא בדחוי' וע"כ ל"א הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה או הואיל דראוי למכשירי מילה:

והנה אי אמרינן דמשום שלא כד"א אינו רשאי לעשות מלאכה ניחא קצת מה שהקשו הראשונים ועיין בר"ן בביצה על הא דמתיר ב"ה ליחם חמין לרגליו אע"ג דאינו ראוי לשתיה משום דהנאת הגוף חשוב כמו אוכל נפש והקשו מהא דאיתא בכתובות דרבא שרי למיבעל בתחלה ביו"ט ורצה הגמ' לומר משום מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' והקשו דת"ל דחשוב אוכל נפש דכיון דהנאת הגוף הוא. אך לפי מה דסוברים דמש"ה כי אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו שרי אפי' כי יש הנאת הגוף משום דהנאת הגוף בהדי מצוה חשוב הנאה שלא כד"ה ועי' ברשב"א בנדרים וא"כ התם דבעילת מצוה היא ל"ח הנאת הגוף רק שלא כד"ה יהיה אסור רק משום מתוך. אך קשה דכיון דרבא לא סובר דיו"ט עשה ול"ת רק ל"ת לחוד ועי' בתוס' ביצה א"כ יש לומר דהיתר אינו משום מתוך רק דעשה דמצוה דוחה ל"ת דיו"ט ואין לומר דאפשר להמתין דליתא דכבר הוכיחו דאפי' באפשר להמתין דוחה דהא נותר דאי לא גלי קרא הוי דחי לאו דיו"ט לרבא לשיטתו אע"ג דאפשר להמתין וזה ל"ש בשבת דלא דחי ל"ת דכרת:

והעיקר נראה דכיון דביו"ט בעינן דבר השוה לכל נפש א"כ פשיטא דזה שיכול לאכול שלא כד"א ל"ח אוכל נפש דעכ"פ אינו שוה לכל נפש:

ומה שהקשה בס' צל"ח דכיון דר"ע חייש למיעוט איך מתיר לשחוט ביכול לאכול כזית חי מבית טביחתה שמא הוא טריפה יע"ש אך לפי מה דאיתא באחרונים דמבשל טריפה ביו"ט ליכא מלקות דראוי לעובד כוכבים ואע"ג דדרשינן לכם ולא לעובדי כוכבים ליכא רק עשה וליכא מלקות ובאיסור עשה לכ"ע ל"ח למיעוטא ועי' במל"מ הלכות יו"ט אך מרש"י יבמות (דף מ"ט) דפי' דלרב ליכא לאו ביבמה לשוק וא"כ תקשה מה משני הגמ' ביבמות דמתני' דקתני דלא נשא ואע"ג דאיכא רוב דמתעברות דאתי' כר"מ דחייש למיעוט וקשה הא ר"מ מודה באיסור עשה דל"ח למיעוטי וכן הא דקיי"ל במת הולד בתוך שלשים יום דצריכה חליצה כרשב"ג דחיישינן למיעוט נפלים ואפשר דהתם שאני דמיעוט המצוי הוא:

ועל קושית התוס' הנ"ל על רש"י דפי' דחמור הוא קדשי ב"ה וקשה דא"כ מחמור הו"ל להקשות דישנו בשאלה. ונראה עוד דהנה על הא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט וכו' ומסיק הגמ' דאיירי דבישלו בעצי הקדש והקשה דא"כ לילקי נמי משום הזיד במעילה ותירץ בריטב"א דכיון דאיסורי הנאה הוא ואי אפשר לאיתהנויי מיני' בהיתירא לית ביה משום מעילה דאע"ג דכל הקדש אי אפשר לאיתהנויי מיניה מ"מ חייבו הכתוב משום מעילה מ"מ היכי דחוץ מאיסור הקדש א"א לאיתהנויי מיניה ליכא משום מעילה יע"ש ולפ"ז קשה דכיון דהזרעים אסורים בהנאה משום כלאי הכרם א"כ ליכא לאו דהזיד במעילה ובפרט כיון דאסור בהנאה וחשוב מקלקל א"כ ל"ש לאו דהזיד במעילה וצריך לומר דכיון דר"ל אמר התם דהוי מוקי מתני' כר"ע ובמס' כלאים איתא מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר ש"ש וכיון דהכא איירי בשביעית לא הוי מקלקל דכיון דשרי בהנאה לר"ע וגם ליכא איסור הנאה חוץ מאיסור הנאה דהקדש והנה קושית הגמ' דליתני שבועה שלא אחרוש בין ביו"ט ובין בחול ע"כ לא אזלא לר"ל דהוא סובר דאיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל וע"כ קאי רק לר"י ואליבא דר"י דמחפה חשוב כזורע לכ"ע לא אתי כר"ע דווקא וכיון דלא אתיא כר"ע א"כ הכלאי הכרם אסורין בהנאה אפי' בשביעית וא"כ ליכא לאו דהזיד במעילה וא"כ ע"כ לס"ד חמור היינו פ"ח וכמ"ד דאסור בהנאה וא"כ לא מצי להקשות מחמור רק והרי נזיר ורש"י לא כתב כן רק למסקנא דמשני דהאי תנא לית ליה כולל והיינו בבא ע"י עצמו כר"ל דאל"כ איך חל יו"ט על שביעית ואז לדידי' מתני' דמחפה כזורע רק לר"ע ואליבא דר"ע לא נאסר בהנאה בשביעית וא"כ איכא משום הזיד במעילה ואז יש לפרש דחמור הוא קדשי ב"ה:

וגם נראה דהנה לר"י דמתני' אפי' כרבנן ולדידהו דאסור בהנאה לא קשה קושית הגמ' לחייב נמי משום זורע דחשוב מקלקל וא"כ יש לומר דלעולם דיש ח"מ והנה הקשו אי יש ח"מ או לס"ד דלא ידעינן מזה תקשה דאמאי אינו חייב גם משום מחמר ותירצו דהא היכי דבהמה אינו שלו ליכא משום מחמר והכא דאיירי במוקדשין דאינו שלו ליכא משום מחמר ועיין בתשובות ב"א וע"כ לא מקשה אפי' לס"ד דלא ידעינן דאין ח"מ רק ליחייב משום זורע. והנה אי איירי בקדשי בדק הבית יש לומר דחייב משום מחמר דהואיל ואי בעי מיתשל חשוב שלו משא"כ אי איירי בפ"ח ניחא דל"ש שאלה. ולפ"ז ניחא דברי רש"י דרש"י לא פי' כן רק למסקנא דמשני כר"ל דאיסור כולל בבא ע"י עצמו ל"א ולדידי' מתני' רק כר"ע ואליבא דר"ע דשרי בהנאה יקשה ליחייב נמי משום זורע וע"כ משום דאין ח"מ וא"כ יש לומר דאיירי בקדשי ב"ה ואע"ג דחשוב שלו משום הואיל דאי בעי מיתשל מ"מ לא קשה ליחייב גם משום מחמר דהא אין ח"מ ביו"ט משא"כ לס"ד דמקשין דאזלא לר"י דסובר כולל אפי' בבא ע"י עצמו ולדידי' דאתי מתני' לכ"ע ואפי' כרבנן ולא כר"ע וא"כ כלאי הכרם אסורין בהנאה אפי' בשביעית ולא קשה לחייב נמי משום זורע דחשוב מקלקל ולעולם דיש ח"מ וא"כ אי איירי בקדשי ב"ה דשייך הואיל דאי בעי מיתשל תקשה ליחייב נמי משום מחמר וע"כ לס"ד איירי בפ"ח וע"כ לא פריך והרי הקדש רק והרי נזיר ורש"י לא פי' כן רק למסקנא דאתיא כר"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה