אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות א › אבר מן החי

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות א · אבר מן החי

אומן

הנה שיטת הרמב"ם דב"נ מוזהר על אבמ"ה ובשר מ"ה והקשו למאי נ"מ כתב הרמב"ם דמוזהר על אמ"ה ועל בשר מ"ה דבשלמא בישראל נפק"מ בין אמ"ה ובין בשר מ"ה דבשר מ"ה בעינן כזית משא"כ אמ"ה סגי במשהו בשר וגידין ועצמות מצטרפין להשלימו לכזית משא"כ ב"נ דקיי"ל דלא נתנו שעורין לב"נ א"כ חייב על משהו בשר משום בשמ"ה:

והנה לפי מה דאיתא בס' פרדס דוד דמפרכסת דאסור לב"נ ולא לישראל דווקא אבר מן מפרכסת דאיכא גבי ב"נ קרא מיוחד דאסור אמ"ה אך בשר בנפשו וכו' משא"כ בשמ"ה דליכא קרא מפורש לגבי ב"נ ובאמת הקשה דאמאי אסור לב"נ בשמ"ה דהא זה ילפינן רק מקרא ובשר בשדה טריפה וכו' וכיון דב"נ אינו מוזהר על טריפה מהראוי שאינו מוזהר על בשר מ"ה אך כתבו דהא דב"נ מוזהר על בשמ"ה מקרא דאכל תאכלו למיסר בשמ"ה מה שנאסר לישראל בסיני למיסר בשר מן החי מה שיהיה נאסר לישראל בסיני א"כ כמו דבשר ממפרכסת לישראל שרי ה"ה לב"נ יע"ש וא"כ לפ"ז ניחא דהוצרך להזהיר ב"נ גם על אמה"ח דאז אסור גם מן המפרכסת משא"כ אי לא היה מוזהר על אבר רק על בשר א"כ בשר מן המפרכסת שרי אבל השתא דמוזהר גם על אבמ"ה אז אסור גם במפרכסת וגם נראה דלפי מה דסוברים דח"ש ע"י תערובות מותר ועי' בר"ש ועי' בפסחים סוגיא דע"כ ובפ"מ ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דהקשה התוס' בשבועות (דף כ"ג) ד"ה דמוקי לה וכו' לימא דהיינו טעמא דר"י לא אמר כר"ל משום דהא ר"י סובר דח"ש אסור מה"ת וא"כ גם בכ"ש מושבע ועומד ותירצו דכיון דליכא רק איסור לחוד ולא איסור לאו ועשה וע"כ ל"ק מושבע ועומד יע"ש:

ולי נראה דלכאורה תקשה לשיטת התוס' בע"ז דאע"ג דר"ש סובר דכ"ש למכות דווקא היכי דכ"ש הוא בעין ולא ע"י תערובות ולפ"ז תקשה הא דאיתא שם בסוגיא בשלמא לר"ל מש"ה פוטר ר"ש דר"ש סובר דכ"ש למכות א"כ גם על כ"ש מושבע ועומד הוא וקשה הא הוי איסור מוסיף אפי' ע"י תערובות דקודם שנשבע עליה היה מותר לאכול כ"ש ע"י תערובות משא"כ השתא דאסר ע"ע בפירוש כ"ש אז אסור אפי' ע"י תערובות דכיון דאסר ט"ע בפירוש א"כ דמי לכזית וע"כ דמי לכזית וכיון דכזית אסור אפי' ע"י תערובות ה"ה כ"ש אסור אפי' ע"י תערובות אך באמת ר"ש אפי' איסור מוסיף לית ליה. אך תקשה לס"ד דפריך מ"ט דר"י דפטור ולא היה ידע דר"ש לית ליה איסור כולל תקשה דא"כ גם לר"ל לא ניחא דהוי איסור מוסיף אך באמת ניחא דהא ר"ל לא סובר איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו וה"ה דמוסיף לית ליה בבא עי"ע ולפ"ז ניחא קושי' התוס' הנ"ל דר"י דסובר אפי' כולל בבא ע"י עצמו שפיר פריך דאמאי לא מוקי לה בח"ש ואע"ג דלדידי' גם ח"ש אסור מ"מ הוי מוסיף לענין ע"י תערובות דמצד ח"ש היה מותר ע"י תערובות משא"כ השתא דאסר ע"ע בכ"ש אסור אפי' ע"י תערובות. והנה לפ"ז נהי דב"נ אסור בכ"ש מ"מ ע"י תערובות שרי דהא הקשה מי איכא מידי דלישראל פטור בח"ש וב"נ יהיה חייב אך התירץ דכיון דלישראל איכא אסור עכ"פ דח"ש אסור מה"ת וע"כ ל"ש מי איכא מידי ולפ"ז כ"ש ע"י תערובות דלישראל שרי אז גם ב"נ אינו חייב ולפ"ז אי לאו דב"נ מוזהר על אבמ"ה היה מותר לב"נ אבמ"ה ואיכא משהו בשר מ"מ הא ח"ש ע"י תערובות הוא עם גידין ועצמות וע"כ הוצרך אזהרה דאמ"ה משום דמצטרפין למשהו בשר גידין ועצמות:

ועי' בס' דו"ח שרצה לומר דאיסור אבמ"ה אפי' באוכל שלא כד"א דכיון דגידין ועצמות לאו בני אכילה ואפ"ה אסרה התורה ה"ה משהו בשר שאוכל שלא כד"א חייב וע"ש. וקשה דלפ"ז מהראוי לומר שאיסור אבמ"ה יהיה חל על איסור טריפה דחשוב מוסיף לענין שלא כד"א ועי' בש"א דכתב ג"כ דזה חשוב מוסיף במאי דאסור שכד"א ותקשה מהסוגיא דפליגי באכל אבמ"ה מהטריפה אי חייב שתים ות"ל דחשוב איסור מוסיף ועי' גם בפלתי דסובר ג"כ דבשר וחלב חשוב מוסיף משום זה. ולפ"ז ניחא קושי' התוס' בע"ז דאליבא דר"ש משרת למה לי להיתר מצטרף לאיסור ל"ל דהא סובר דכ"ש למכות ולט"כ הא ידעינן מג"ע יע"ש אך לפי מה שמקשין דהא אי אפשר למילף ט"כ מג"ע דילמא משום בשר בחלב הוצרך הגעלה ותירץ בפלתי הא כתיב כל דבר אשר יבא באש וכו' וצלי לא אסור בב"ח דל"ח בישול והנה הא דצלי לא אסרה תורה הוא משום דא"כ יש לומר הא דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו היינו חלב אלא ודאי דצלי שרי וא"כ אי אפשר לומר חלב דאז הוי טיגון ואין לומר לעולם דאפי' צלי אסור ואפ"ה אי אפשר לומר חלב דאין איסור בב"ח חל על איסור חלב אך הוי מוסיף לענין שכד"א וא"כ ר"ש דלא סובר מוסיף וגם לר"ש אסור בכל איסורין שכד"א ועי' במרש"ל בשבועות ולדידיה יש לומר דגם צלי אסור ואפ"ה אי אפשר לומר חלב דאין איסור חל על איסור וא"כ לדידיה יש לומר דאין ראיה מג"ע דט"כ דיש לומר משום בב"ח וע"כ צריכין משרת על ט"כ:

ועי' בפלתי שמתרץ הרמב"ם דסובר דב"נ מוזהר גם על בשמ"ה ואע"ג דישראל ידעינן בשמ"ה מקרא דבשר בשדה טריפה ועל טריפה אינו מוזהר ב"נ וא"כ מנ"ל דב"נ מוזהר על בשמ"ה וכתב וז"ל דודאי פשטא דקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר מורה על בשמה"ח כי אבמ"ה מאן דכר שמיה ולכך ס"ל לר"י הך לאו דב"נ דכתיב ביה בשר בנפשו וכו' אמרינן דאתא על מסתבר על בשמ"ה דלאו דבשר בשדה וכו' כתיב ביה טריפה וזה אינו ענין לב"נ ואין לומר דא"כ מנ"ל אבמ"ה זה אינו כיון דאסור בשמ"ה א"כ אבמ"ה דיש בו בשר וגידין ועצמות פשיטא דאסור ואי דבשמ"ה צריך כזית בשר ואמ"ה משהו בשר וגידין ועצמות זה שייך בישראל דבעי כזית אבל ב"נ דהוא במשהו דלא נתנו שעורין לב"נ ולכך לב"נ בשמ"ה ואבמ"ה מחד קרא נפקא אבל בישראל ליכא למילף אבר מבשר דבזה צריך כזית משא"כ אבר מצרפין גם גידין וכו' ולכך פרט התורה לאו מיוחד בשר בשדה וע"ש:

ולפ"ז נראה לתרץ מה שהקשו מה פריך הגמ' והרי אבמ"ה דלמאי צריכין לומר דאסור ליתן לב"נ משום לפני עור ת"ל דאסור בהנאה וקשה דילמא איירי בבשר מ"ה דנפקא מקרא דבשר בשדה וכו' וזה אין איסור הנאה במשמע דהא טריפה שרי בהנאה:

וע"כ נראה דהא כתבנו דהא דלא נתנו שיעורין לב"נ ול"א מי איכא מידי אך משום דגם לישראל אסור ח"ש ועי' בפ"מ שרצה לחדש דלענין הנאה ח"ש מותר דל"ש חזי לאיצטרופי ענין הנאה ולפ"ז גם בב"נ לענין הנאה ליכא בב"נ דמי איכא מידי וכו' דכיון דלישראל שרי לגמרי ולפ"ז שפיר פריך הגמ' אי כר"א דלא תאכל גם הנאה במשמע ת"ל משום הנאה ואין לומר דאבמ"ה אסור בהנאה והכא איירי בבשר מ"ה דליתא דמנ"ל דב"נ מוזהר על בשר ואין לומר מקרא אך בשר בנפשו וכו' הא איצטריך על אבמ"ה ולענין הנאה דאז צריך כזית גם בב"נ וא"כ באבר מן החי צריך להנאה משהו בשר וגידין וכו' משא"כ בשמ"ה צריכין כזית להנאה ורק אליבא דאמת דאמ"ה שרי בהנאה אז אמרינן דגם ב"נ מוזהר על בשר מקרא אך בשר בנפשו ואבר מן החי ילפינן קו"ח מבשר דאין לומר דבזה צריך כזית בשר הא לא נתנו שיעורין לב"נ:

והנה מתוס' סוכה (דף ל"ה) נראה להוכיח דלא כפ"מ דגם לענין הנאה ח"ש אסור דהקשו שם באתרוג של ערלה ת"ל דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה ותירצו דלא צריך רק דנפ"מ לענין מע"ש והקשה במהרש"א אכתי אמאי לא שביק המתרץ סברת המקשן דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה והא דתרומה טמאה פסול משום דמצוה לשורפו ותירץ דלפי מה שפירשו אחר זה דאתרוג של טבל פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין וא"כ ליכא נפקותא אי סובר דלא בעינן היתר אכילה ולכאורה קשה הא קיי"ל דאתרוג כאגוז כשר וא"כ הוא פחות משיעור ואכתי תקשה דאמרינן דהיתר אכילה לכ"ע בעי ואמרינן שפיר דלא בעי היתר אכילה ונפ"מ באתרוג דליכא כזית דלמ"ד דבעי היתר אכילה אין בו היתר אכילה דח"ש אסור באכילה משא"כ למאן דבעי דין ממון הא דין ממון יש לו דבהנאה ח"ש מותר אלא ודאי דאפי' בהנאה אסור ח"ש:

ועי' בתוס' שבועות (דף כ"ד) דמפלפלו שם אי הא דכתיב וזבחת אי חשוב עשה ושיטת ריצב"א אינו כן דאל"כ למ"ד דלאו לאיברים עומדת האיך מצי חייל איסור אבר על עשה דשאינו זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתא לאסור דבלא"ה אסורה וקיימא מחיים באיסור אבמ"ה ולאחר מיתה איסור נבילה אלא בא להתיר את האיסור וכו':

ועי' בפ"מ דכתב אי אמרינן דחשוב עשה א"כ אפי' אליבא דר"ל ח"ש אסור בנבילה דעשה איכא על כ"ש דלא כתיב ביה אכילה דלבעינן כזית דווקא ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת רשות וכן נפק"מ גם לר"י דנהי דר"י אוסר ח"ש מ"מ אפי' עשה אין בו רק איסור לחוד משא"כ בנבילה עשה איכא:

ועי' בס' דורש לציון דכתב על הא דפריך הגמ' במנחות נבילה וטרפה לא יאכלו כהנים הא ישראלים אכלו ומשני רבינא כהנים איצטריך דה"א מדשרי מליקה גבייהו והקשה דמנ"ל דאישתרי מליקה גבייהו דילמא דחויה היא דאכילת קדשים מצות עשה הוא ודוחה ל"ת וכתב שע"כ אישתרי להו דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם שיאכלו כהנים רבים שיגיע לכל אחד פחות מכזית וח"ש מותר מהתורה ולכאורה לפי הנ"ל נדחה זה דבנבילה איכא איסור עשה על ח"ש אך באמת ניחא דע"כ הקושי' אזלא אי וזבחת לא הוי עשה דאל"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"ז מתרץ שפיר דא"כ יאכל כל אחד ח"ש:

ועי' במס' נזיר (דף כ"ט) בתוס' דהקשה על הא דמשני על הקושי' בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר אהכי שרי לכהן לאכול מליקה אלא לר"ל כדי לחנכו הא אכיל מליקה ומשני דסבר דאין שחיטה לעוף מה"ת והקשה בתוס' דעכ"פ הוי טריפה דמליקה מן העורף והוי נשברה חוט השדרה ולפי הנ"ל ניחא דלכאורה קשה מה מקשה הגמ' הא ר"ל סובר דח"ש שרי מה"ת ואיכא תקנתא שיאכלו כהנים הרבה ולא יהיה רק ח"ש לכל אחד אך למ"ד דשחיטה לעוף מה"ת ואיכא עשה וזבחת א"כ גם בח"ש איכא איסור עשה וליכא תקנתא בח"ש אבל כי משני דאין שחיטה וכו' נהי דהוי טריפה לא קשה דאכיל טריפה דאיכא תקנתא בח"ש:

והנה באחרונים איתא אי וזבחת חשוב עשה תלי' אי בהמה בחי' לאיברי' עומדת אי לאו דאי לאו לאיברים עומדת א"כ ע"כ הא דאמרינן בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו באיסור שאינו זבוח וא"כ ע"כ שמעינן וזבחת היא עשה משא"כ אי לאיברי' עומדת יש לומר חז"א אבמ"ה ועשה דוזבחת ליכא:

ולפ"ז ניחא קושי' תוס' בנזיר (ד' הנ"ל) דאיך מצי רבי סובר כדי לחנכו והרי בחולין סובר רבי דיש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ האיך אוכל כהן מליקה יע"ש:

אך לפי מה שהקשו מאי מקשה הגמ' דילמא הכהן מערב עם שאר חטאות שהי' שם במקדש ובטל חד בתרי ואיסור אין מבטלין רק מדרבנן ותירצו דחשוב ברי' דמתחלת ברייתה היא קיימא באיסור שאינו זבוח ואיכ' עשה וזבחת ואיסור זה דאינו זבוח היא מתחלת בריית' ועי' בחולין (ד' ק"ג) דרצה הגמ' לומר דר"ל סובר דלאו לאיברי' עומדת ולדידי' ע"כ איכא עשה וזבחת ופריך הגמ' שפיר על ר"ל דאכיל מליקה וביטול לא מהני דהוי ברי' משא"כ רבי סובר דלאיברי' עומדת ולדידי' ל"א דאיכא עשה שאינו זבוח ושפיר יש לומר דאכיל ע"י ביטול. ולפ"ז ניחא הא דכתבו בתוס' דליכא לא עשה רק איסור לחוד דקאי לר"י ור"י סובר דלאיברים עומדת ויש לומר דלא סובר דאיכא עשה וזבחת:

ולפ"ז יש לפרש הא דאמר ר"י דאליהו עתיד לדורשו והיינו דלדידי' ל"ש לומר מדאישתרי מליקה דיש לומר משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דוזבחת לא סובר וליכ' ל"ת ועשה ויש לומר דעשה דוחה ל"ת וע"כ קאמר אליהו יתרץ

ולפ"ז נראה הא דהקשה בתוס' יבמות על הא דהתורה אמרה יבא איסור לבילה ויחול על איסור חלב והלא קל על חמור הוא ולכ"ע לא חייל ובתוס' תירצו דנבילה יש לו ג"כ חומר שמטמא ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפסק באוכל חלב מ"ה דחייב שתים משום אבמ"ה ומשום חלב והקשו דהי' לחייב גם משום בשר דהא אבמ"ה ובמ"ה מחד קרא נפקא לי' אך כיון דבמ"ה אינו מטמא א"כ הוי קל על חמור וע"כ אינו חייב משום בשמ"ה ויש לומר דאפי' במוסיף כמו הכא דאיתוסף לב"נ מ"מ קל על חמור לא חייל גם תירצו בתוס' דחלב קיל שהותר מכללו אצל חיה. ובזה ניח' קושי' המל"מ דהקשה אי אמרינן דלוקין על הנאת בשר בחלב א"כ תקשה אמאי במבשל חלב בחלב דאינו חייב שתים דאין איסור חל על איסור והא איסור בב"ח איסור מוסיף לענין הנאה כיון דאיכא על הנאה מלקות ולפ"ז ניחא דקל ע"ח הוא דחלב הוא בכרת ואין לומר דהותר מכללו אצל חיה דגם איסור בב"ח הותר מכללו אצל חיה:

אך לפי מה שכתבתי דבנבילה איכא עשה וזבחת נראה לתרץ קושי' התוס' דלפי מה דאיתא בר"ן סוף יומא דאע"ג דנבילה לאו ושבת איסור סקילה חמור יותר לאו דנבילה לפי שבכל כזית וכזית שאוכל יהי' עובר ועי' בשעה"מ דמכש"כ היכי דעל איסור אחד יש ריבוי איסורין חמור יותר מכרת וע"כ נבילה על חלב ל"ח קל ע"ח אע"ג דחלב בכרת משום דבנבילה איכא גם עשה וזבחת וניחא בזה קושי' התוס' בשבועות (דף הנ"ל) דאמאי חל איסור שבועה על חלב והא קל על חמור הוא ואע"ג דכולל הוא אך כיון דבשבועה איכא לאו ועשה ל"ח קל ט"ח אע"ג דחלב הוא בכרת:

והנה בתשו' ברית אברהם איתא דאי אמרינן דכל העומד לזרוק כזרוק דמי אז אמרינן ג"כ כיון דעומדת הבהמה לשחוט ולחתך לאיברים ע"כ אמרינן דלאיברים עומדת יע"ש ולפ"ז נראה לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דג"ה מותר בהנאה ופסק דאין בגידין בנ"ט ובהדיא איתא בגמ' דר"ש דכיון דסובר דאין בגידין בנ"ט ע"כ לדידי' ג"ה אסור בהנאה ולכאורה נראה דהנה בפלתי הקשה על הא דקאמר הגמ' דאי אין בגידין בנ"ט ל"ש כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וקשה אמאי הלא האוכל ג"ה של נבילה לוקה גם משום נבילה דכיון דחשוב אכילה לגיד ה"ה לנבילה וא"כ כשהותרה נבילה בהנאה ה"ה גיד דהא הוא בכלל ל"ת כל נבילה וע"כ נראה דהא הקשה שם דלמאי צריכין לומר לר"ש משום דאין בגיד בנ"ט אפי' יש בנ"ט הא ר"ש סובר דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל א"כ מעולם לא חל נבילה על איסור גיד והאוכל גיד של נבילה אין לוקה משום נבילה ואיך יתכן כשהותרה נבילה וכו' הא אין בגיד איסור נבילה ואיך יחשב בכלל היתר:

ונראה דהנה רש"י ותוס' נחלקו אי איסור הנאה חשוב מוסיף ועי' בחולין פ' ג"ה ונראה לפי מה דסוברים דהיכי דאיסור השני נתוסף דאסור שלא כד"א לא הוי איסור מוסיף ודלא כש"א הנ"ל והטעם דכיון דלאו להכי קיימ' וע"כ ל"ח מוסיף וע"כ נראה דלפי מה דסוברים דמשו"ה ליכא מלקות על הנאה משום דדבר העומד לאכילה עיקר אכילה הנאתו ולא הנאה דאינו עומד להנאה רק לאכילה וע"כ ליכא מלקות וע"כ ממילא לא חשוב מוסיף דכיון דאינו עומד להנאה ולפ"ז דבר שאינו ראוי לאכילה ועומד רק להנאה דאז איכ' מלקות וממילא חשוב הנאה איסור מוסיף ולפ"ז יש לומר דהנה התוס' בג"ה רצה לומר דאיסור גיד אינו יכול לחול מחיים דלא מצי לחול על איסור אבמ"ה רק דמתלי תלי דכי פקע איסור אבר אז חל איסור גיד וא"כ הוי איסור ג"ה ואיסור נבילה איסור ב"א ובאיסור ב"א גם ר"ש מודה דאחע"א וא"כ אפי' לר"ש הגיד בכלל ל"ת נבילה ושייך לומר כשהותרה נבילה וכו' וע"כ צריכין לומר משום דסובר ר"ש דאין בגיד בנ"ט ל"ש לר"ש כשהותרה הא לאו הכי הוא בכלל ל"ת נבילה אפי' לר"ש:

אך קשה דילמא לעולם ג"ה אסור בהנאה ואי משום כשהותרה נבילה וכו' דליתא דאי אסור בהנאה יכול לחול מחיים על איסור אבר דמוסיף הוא ושוב לא הוי איסור ב"א ואי אפשר לחול איסור נבילה על איסור גיד ושוב לא הוי הגיד בכלל נבילה ול"ש כשהותרה נבילה כיון דהאיסור נבילה אינו על הגיד כלל. אך כבר אמרנו דהנאה ל"ח מוסיף דכיון דאינו עומד להנאה וע"ז שפיר פריך הניחא למ"ד דיש בנ"ט ועומד לאכילה ולא להנאה ולא הוי מוסיף וא"כ אפי' אי אסור בהנאה ג"כ ל"ח מוסיף וא"כ לא מצי לחול מחיים רק בעת שנעשה נבילה ואז הוי איסור ב"א והי' בכלל ל"ת נבילה ושייך לומר כשהותרה נבילה אלא למ"ד דאין בנ"ט ואז עומד רק להנאה וחשוב מוסיף ואיסור גיד חל מחיים על איסור אבר ולא הוי בב"א וא"כ לר"ש דלית ליה כולל לא חל איסור נבילה על איסור גיד ולא הוי בכלל ל"ת נבילה ול"ש כשהותרה וכו' ומשני ר"ש סובר באמת דג"ה אסור בהנאה וזה הכל לר"ש לשיטתו דלא סובר כולל משא"כ לדידן אפי' אין בגידין בנ"ט מ"מ שייך כשהותרה נבילה דכיון דחייב גם משום נבילה באכל לגיד שייך כשהותרה וכו':

ולפ"ז ניחא קושי' הרשב"א על רש"י דפי' דמש"ה בג"ה של עולה דחייב שתים משום דמוסיף הנאה דא"כ אמאי בב"ח לא הוי מוסיף בשביל הנאה וע"כ נראה דרש"י סובר דגם הוא סובר דאין בגידין בנ"ט ומ"מ חייב גם משום עולה דכיון דחשוב אכילה לגבי גיד ה"ה לאיסור עולה וכיון דאין בנ"ט א"כ עומד להנאה וע"כ הוי מוסיף משא"כ גבי בב"ח הנאה לא הוי מוסיף משום דאינו עומד להנאה:

וגם נראה דבאמת איכא קו"ח מחלב דגיד שרי בהנאה אך מה לחלב שהותר מכללו אך הקשו דגם גיד הותר מכללו אצל עוף ועי' בשעה"מ אך לפי מה שהקשו האיך חל איסור גיד על איסור אבר אי בעינן שאיסור גיד יהי' חל מחיים דווקא וכתב ברשב"א לתרץ דכיון דניתר בשחיטת אמו וא"צ לעשות מעשה השחיטה בעודה במעי אמו ולא חל איסור אבמ"ה עד אחר שיצא ממעי אמו ואז בא גם איסור גיד וחשוב איסור ב"א וזה שייך בבהמה אבל לא בעוף דלא משכחת שיחול איסור גיד על איסור אבמ"ה ולא צריכין לטעם מפני שאין לו כף אך כיון דמתני אתי' כר"מ דסובר דבעוף ליכא איסור אבר מ"ה וע"כ צריכין לטעמא מפני שאין לו כף אבל לדידן דאיסור אבמ"ה אפילו בעוף א"כ ל"צ בעוף מפני שאין לו כף רק משום דאי אפשר לחול על איסור אבמ"ה וממילא ל"ש דהותר מכללו אצל עוף דכיון דהא דאינו נוהג בעוף רק משום דאין איסור חל על איסור ולא חל על איסור אבמ"ה וא"כ ליכא קו"ח מחלב דיש לומר שאני חלב דהותר מכללו אצל חיה וע"כ שרי בהנאה אך תקשה דאיסור גיד יכול לחול על איסור אבר דקיי"ל באיסור גיד דאפי' באין בו כזית חייב משא"כ משום אבר מ"ה בעי כזית וא"כ באכלו לגיד שאין בו כזית דליכא איסור חל על איסור דהא ליכא איסור אבר כלל וא"כ ע"כ הא דאינו נוהג משום שאין לו כף וחשוב איסור גיד ג"כ הותר מכללו ואיכא קו"ח מחלב אך ר"ש לשיטתו דסובר דכ"ש למכות וגם באיסור אבמ"ה לא בעי כזית א"כ ל"ח הותר מכללו דהא בעוף הטעם משום שאי אפשר לחול על איסור אבר וא"כ ליכא קו"ח מחלב וע"כ אוסר ג"ה בהנאה משא"כ לדידן מצי לחול על איסור אבר דבזה בעינן כזית משא"כ בגיד ורק הטעם בעוף מפני שאין לו כף וא"כ גם הותר מכללו ואיכא קו"ח מחלב וע"כ פסק הרמב"ם דג"ה מותר בהנאה אך לפי מה שאמרנו דהא אי לאיברי' עומדת תלי' דאליבא דר"ש דסובר דכל העומד לזרוק וכו' והנה הא דלא יכול לחול מחיים משום דלא מצי לחול על איסור אבר זה אי לאיברים עומדת משא"כ אי לאו לאיברים עומדת ולפ"ז ניחא דר"ש לשיטתו דסובר דכל העומד לזרוק וכו' וממילא לאיברים עומדת ולא יכול לחול על איסור אבר וא"כ ל"ח הותר מכללו דכיון דהא דאינו נוהג בעוף הוא רק משום דאין איסור חל על איסור וליכא קו"ח מחלב דהתם הותר מכללו וע"כ סובר דאסור בהנאה משא"כ לדידן דלאו לאברים עומדת וע"כ הטעם דאינו נוהג בעוף רק משום שאין לו כף וחשיב גם הותר מכללו ואיכא קו"ח מחלב וע"כ פסק דג"ה שרי בהנאה:

וניחא קצת דברי הרמב"ם דסובר דגיד של שליל אסור והקשו עליו דהא בחולין (ד' צ"ב) קאמר ר"א דמחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו וכיון דקיי"ל כר"י דבן תשעה ניתר בשחיטת אמו גם בזה היה לנו ליפסק כר"י דגיד של שליל שרי וע"כ נראה דלפי מה שכתב' דמש"ה תלי' זה בזה לפי הרשב"א הנ"ל דמש"ה חייל איסור גיד על איסור אבר היינו משום דאין איסור אבמ"ה חל עד שיולד דקודם שנולד יכול להתירו ע"י שחיטת אמו וע"כ שפיר הלכו לשיטתן דודאי לר"מ דס"ל דבן תשעה חי אינו ניתר בשחיטת אמו נמצא דתכף שנעשה העובר בן תשעה מיד היה חל איסור אבמ"ה כיון דאז שוב לא היה יכול להפקיע איסור אבמ"ה ע"י שחיטת אמו וא"כ לא יכול לחול איסור גיד על איסור אבמ"ה דקדמו מתחלת חודש תשעה וממילא אף לאחר שחיטה דפקע איסור אבמ"ה תו ליכא איסור גיד דבעינן שיחול מחיים ושפיר מזה גופא נפק"ל לר"מ לשיטתו דגיד נוהג בשליל דהשתא שפיר איסור גיד קדים לאיסור אבר אבל לר"י לשיטתו דסובר דבן תשעה ניתר בשחיטת אמו מצי ס"ל דאין גיד נוהג בשליל דכיון דלדידי' אין איסור אבר חל עד שיולד כיון שיכול להפקיע איסור אבר ע"י שחיטת אמו אפי' בבן תשעה:

ולפ"ז יש לומר דאליבא דר"מ לשיטתו דסובר דכל העומד ליבצר כבצור ועי' בגיטין פ' השולח וה"ה דכל העומד לזרוק וכו' וא"כ לדידי' לאיברי' עומדת וע"כ קאמר שפיר דר"מ הלך לשיטתו דאל"כ לא יחול על איסור אבר שחל מעת שהוא בן תשעה משא"כ הרמב"ם דסובר דלאו לאיברי' עומדת ע"כ לא תליא זה בזה:

והנה שיטת רש"י בחולין דאפי' למ"ד דלאו לאברים עומדת מ"מ לבשר עומדת והקשו בתוס' מהא דקאמר רבא בחולין (ד' ק"ג) כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמ"ס בהמה בחי' לאברים עומדת ולא אתא בהדדי ומ"ס דלאו לאברים עומדת דאז איסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו וקשה דכיון דלבשר עומדת א"כ לר"י איך אתיא איסור אבר ואיסור טריפה בהדדי מ"מ איסור בשר מ"ה קדים ואיך יכול לחול איסור טריפה על איסור בשר דקדים יע"ש ונראה דמהראוי לומר דכמו דחל איסור טריפה על איסור חלב משום דאיסור חלב הותר מכללו ה"ה דיחול איסור טריפה על איסור אבר אפי' אי לאברים עומדת דאיסור אבר קדים משום דאיסור אבר קיל דהותר מכללו דאינו נוהג בטמאים אך זה אי הא דאינו נוהג בטמאים הוא משום גזה"כ אבל אי משום דאין איסור חל על איסור אינו נוהג בטמאים ל"ש דהותר מכללו ואין לומר דאיך אפשר לומר משום דאין איסור חל על איסור הא איסור מוסיף הוא לב"נ דזה אינו דכבר כתבו המחברים דל"ח מוסיף דלב"נ אינו אסור משום אבר רק משום בשר ואין לומר דאי משום בשר היה צריכין כזית דזה אינו דלא נתנו שיעורין לב"נ וא"כ ל"ש לומר מיגו דניתוסף לב"נ הך איסור אבר דלב"נ אינו אסור משום אבר רק משום בשר והבשר אסור לישראל משום טריפה רק דנימא דיהיה אסור גם משום מיגו דנוסף לב"נ וכיון דלב"נ אין נפק"מ באיסור זה דהא אסור ליה משום בשר ול"ח מוסיף וע"כ ל"ש דהותר מכללו וצריכין לומר משום דלאו לאברים עומדת ובהדדי קאתו משא"כ בשמ"ה חשוב שפיר מוסיף לב"נ ואעפ"כ אפי' בשמ"ה אינו נוהג בטמאה וכמו דאיתא בתוס' מעילה דאפי' למ"ד דילפינן מבשר בשדה וכו' מ"מ אינו נוהג בטמאה וא"כ חשוב בשמ"ה הותר מכללו אצל טמאים וא"כ נהי דלבשר עומדת ואיסור בשר קדים מ"מ חייל איסור טריפה משום דאיסור בשר הותר מכללו אצל טמאים:

ובזה ניחא קושי' התוס' שם ד"ה דאיסור חלב לרבא דאמר לעיל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו ולאו לאברים עומדת דקאתו בהדדי ומשמע דאי נטרפה קודם שנתלש לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה א"כ האיך משכחת לה שלש הכא לר"י דכיון דלאו לאברים עומדת ואין איסור אבר חל על איסור טריפה אך לפי מה שכתבו המחברים דאין בחלב משום בשר דאין שם בשר עלי' וא"כ בזה הוי שפיר מוסיף לב"נ דאין לומר דלב"נ אינו אסור משום אבר רק משום בשר דעל חלב ליכא משום בשר וא"כ אפי' אי לאו לאברים עומדת חל איסור אבר על איסור טרפה דחשוב מוסיף לב"נ הנה איתא בס' ברוך טעם אי ביצה חשובה ברי' ולא בטיל משום ברי' תליא אי בחי' לאיברים עומדת אי לא דאי לאברים עומדת א"כ לא חל איסור טריפה רק אחרי שאסר איסור אבמ"ה או בשר מ"ה ואי אפשר לאיסור טריפה לחול עליה רק מעת שנפרשה ולא נשארה מעורה ואז לא חשיב ברי' משום דאז שנפרשה ולא נשארה מעורה אינה ברית נשמה משא"כ אי לאו לאברים עומדת וחל איסור טריפה בשעה שהי' מעורה וחשוב ברית נשמה ולא בטלה:

ובזה ניחא קושית הש"ך ס' ק"ב על הא דכתב המחבר דהיכי דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ וע"כ ביצה של תרנגולת ס' טרפה דנתערבה בטל ול"ח דשיל"מ דאפשר להמתינו כ"א יום דאי היא מטילה ביצים אינה טריפה אך משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ והקשה בש"ך למאי כתב יש מי שאומר הא בהדיא מפורש בגמ' כן במס' ביצה (ד' ג') דמשני לה דהא דקתני דס' אסורה איירי בס' טריפה ופריך ותיבטל ברובא דאין לו מתירין וכו' וקשה לוקמ' דהספק על התרנגולת אם היא טריפה אי לא ואז הוי דשיל"מ אלא ודאי דל"ח דשיל"מ יע"ש:

ונראה דלכאורה תקשה לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק להקשות על הא דמוקי הגמ' בחולין דלמ"ד דטריפה אינה יולדת ע"כ פליגי כשעיברה ולבסוף נטרפה ופליגי אי עובר ירך אמו ועי' בחולין (ד' נ"ח) והקשו מהא דאיתא בב"ק פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופי' הוא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשה בעלמא היא ויש לומר דהתם איירי בביצים גמורות דלא אגידי בגופה וגבי מזיק אמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא הוי אגידא בגופי' ושקיל וגבי טריפה אסור מספק דילמא בשעה דנטרפה היה אגידי בגופ' יע"ש וא"כ תקשה אי ספיקא אסורה איירי בס' טריפה והס' על התרנגולת א"כ אפי' בלא נתערבה באחרות מהראוי להיות שרי דאיכא ס"ס שמא התרנגולת היה כשרה ואפי' אי טריפה שמא בעת שנטרפה לא היה אגידי בגופיה ונפק"מ בין הספיקות דע"י ספק הראשון גם התרנגולת כשרה משא"כ ע"י ספק השני אינו כשר רק הביצה וכן תקשה על המחבר דאפי' אי חשוב דשיל"מ מ"מ הביצה אינה אסורה כלל משום דס"ס היא ומזה ראי' דבס"ס היכא דאפשר לברר לא מהני ס"ס וא"כ הכא דאפשר לברורי אי נמתין כ"א יום לא מהני ס"ס והביצה אסורה וע"כ ה"א דאי נתערבה לא בטל דחשוב דשיל"מ וע"כ הוצרך לאשמעינן דל"ח דשיל"מ והנה במג"א ס' תל"ז איתא דהא דצריכין לברר בס"ס או ברוב ובחזקה זה דווקא היכי דמוציאן מחזקת איסור אז צריכין לברורי והנה רש"י פי' דחזקת איסור היינו חזקת אבמ"ה והיינו אי לאברים עומדת דאז איכא חזקת איסור אבמ"ה והנה להרבה פוסקים דאפי' אי ברי' לא בטילה מ"מ באלף בטל ולפ"ז ניחא קושי' הש"ך דהנה הא דלא בטל אפי' אי לא חשוב דשיל"מ דחשוב בריה וע"כ משום דלא הוי ברית נשמה והיינו אי לאברים עומדת וממילא איכא חזקת איסור אבמ"ה ולא מהני ס"ס משום דאפשר לברורי והביצה אסורה וע"כ איצטריך לאשמועינן דבנתערבה בטל ול"ח דשיל"מ משום דהמתיר אינו בודאי משא"כ הברייתא דקתני ואם נתערבה באלף דאז אפי' בריה בטילה וא"כ יש לומר דלעולם דלאו לאברים עומדת ואע"ג דהוי בריה באלף בטל וא"כ ליכא חזקת איסור אבמ"ה דכיון דלאו לאברים עומדת ול"צ לברר וא"כ אי אפשר לומר דהס' על התרנגולת דא"כ גם הביצה שרי משום ס"ס אלא ודאי דאיירי דהס' מאיזה תרנגולת נולדה וזה אין לו מתירין ושפיר פריך ותבטל ברובא:

והנה נראה לי לפי מה דסוברים הראשונים דבאיסור עשה ל"א דהיוצא אסור דהא דדרשינן הטמאים לאסור הציר היוצא זה רק באיסור לאו ולא באיסור עשה וא"כ אי אמרינן דחזקת איסור היינו שאינו זבוח משום דוזבחת הוא עשה וא"כ לפ"ז אי רוצה לאכול רק היוצא ליכא חזקת איסור ולפ"ז קשה הא דאיתא בחולין מחייב ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט הואיל דרוב מקלקלין ופריך אפי' מיעוט נמי דסמוך מיעוט לחזקה וכו' וקשה הא נפק"מ בדעתו לאכול היוצא מהבשר כגון ציר ורוטב דע"ז ליכא חזקת איסור שאינו זבוח דמצד זה שרי היוצא דכל היוצא אינו אסור רק בלאו וע"כ צריכין לטעמא דרוב ובשלמא אי חזקת איסור הוא אבמ"ה ניחא משא"כ אי חזקת אינו זבוח תקשה:

ובאמת לפ"ז לא קשה קושי' התוס' בשבועות אי אמרינן דחשוב עשה הך וזבחת א"כ האיך חייל איסור אמה"ח על עשה זו אך לפ"ז ניחא דחשוב מוסיף לענין כל היוצא דמצד עשה שרי היוצא וניחא ג"כ קושית התוספות בכריתות פ' ג' דס"ל מדפוטר ר"ש אוכל נבילה בי"ה דר"ש לית ליה איסור מוסיף ועי' בש"א ולפ"ז ניחא דהא ר"ש איירי אפי' בנתנבלה בי"ה משום דלא מצי לחול על עשה שאינו זבוח וקשה הא מוסיף הוא דמצד עשה דוזבחת רשאי לאכול היוצא מנבילה משא"כ מצד י"ה אלא ודאי דאפי' איסור מוסיף לית ליה לר"ש:

והנה איסור הביצים וחלב הכל רק היוצא מהן נקרא ועי' בפלתי ס' פ"א וממילא ליכא חזקת איסור על הבצים אי אמרינן דחזקת איסור שאינו זבוח וניחא קושי' הש"ך הנ"ל דלוקמא דהס' על התרנגולת דאז חשוב דשיל"מ משום דס' טריפות היכי דלא נולד ריעותא מחיים אז ס' שרי ועי' ביו"ד ס' נ' ובש"ך שם רק היכא דנולד ריעותא מחיים אסור משום חזקת איסור והתם דקאי הסוגיא לר"י ור"י דסובר דלאו לאברים עומדת וע"כ חזקת איסור שאינו זבוח וא"כ ליכא על הבצים דחשוב היוצא מהטריפה חזקת איסור דמצד עשה לא אסור היוצא וכיון דליכא חזקת איסור ס' שרי וע"כ דס' אינו על התרנגולת רק מאיזה תרנגולת נולדה דס' אסור דאיתחזק איסור ואז ליכא דשיל"מ אך אליבא דאמת דלאברים עומדת ואיכא חזקת איסור אבמ"ה ואז הביצה אסורה דנולד ריעותא מחיים וה"א דלא בטילה וע"כ אשמעינן דל"ח דשיל"מ:

והנה אי ב"נ מוזהר על אבמ"ה של עוף המחבר פסק בס' ס"ב דנוהג גם בעוף והרמב"ם הלכות מלכים כתב יראה לי דאין ב"נ נהרג עלי' ומורה דאין מוזהר מהתורה דאזהרתו זו היא מיתתו והפלתי הקשה בהא דאמרינן בפסחים (ד' ע"ג) למ"ד מקלקל בחבורה פטור הא דתנן השוחט חטאת בשבת לעבודת כוכבים בחוץ חייב עלי' ג' חטאות מה תיקן ומשני שמוציא מידי אבמ"ה ובחולין מסיק הגמ' דבחטאת העוף איירי ולשיטת הרמב"ם ב"נ אינו מוזהר וא"כ עדיין קשה מה תיקן יע"ש:

ונראה דבלא"ה הקשה להסוברים דהא דקיי"ל דאוסר דבר ש"ש בעשה מעשה זה רק מדרבנן א"כ תקשה מהא דאיתא בב"ק בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראוי' היא דאע"ג דאינו שלו מ"מ עשה מעשה אוסרו וקשה הא לענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא דלא יכול לאסור אפי' במעשה חשוב שחיטה ראוי' היא ועי' בס' ת"ש ונראה דהנה איתא בסנהדרין דהרודף אחר ע"ז דניתן להצילו בנפשו מקו"ח דפגם הדיוט ניתן להצילו וכו' אך משום דאין עמה"ד וע"כ לא ניתן להציל בנפשו ולפ"ז לר"ש דסובר דעמה"ד גם ברודף אחר ע"ז ניתן להצילו בנפשו והנה שיטת בעה"מ בסנהדרין דאע"ג דקיי"ל דבקלבד"מ דווקא בשיבר פטור מלשלם אבל היכי דהוא בעין לא קני וצריך להחזיר זה מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' היכי שהוא בעין קני לה וא"צ להחזיר יע"ש ולפ"ז ניחא הסוגי' הנ"ל דכיון דחכמים הן ר"ש ור"ש הא סובר דעמה"ד וא"כ תכף שרוצה לשחוט לע"ז חשוב רודף אחר ע"ז וקלבד"מ דניתן להצילו בנפשו ומדאוריית' קני בדמים אע"ג שהוא בעין וחשוב שלו ויכול לאסור דל"ש אין אדם אוסר דש"ש ומדרבנן דלא קני לה הא מדרבנן יכול לאסור ע"י מעשה ומדאורייתא פשיטא דיכול לאסור דקני בדמי' וע"כ קאמר שפיר דבשלמא ע"ז ש"ש הוא ורק אליבא דאין עמה"ד ולא ניתן להצילו אז מדאורייתא לא יכול לאסור רק מדרבנן:

והנה בפלתי בס' ד' הקשה דאי רק מדרבנן יכול לאסור מה פריך הגמ' על שחוטי חוץ לא ליחייב ואמאי הא מדאורייתא ראוי לבא בפנים וע"כ חייב משום שחוטי חוץ יע"ש וע"כ קושית הגמ' לר"ש ולדידי' מדאורייתא פשיטא דיכול לאסור דקני בדמים וע"ז משני דאיירי בחטאת העוף ואע"ג דאז ליכא תיקון הא ר"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב ולמאן דפוטר לדידי' לא איירי בעוף ומ"מ לא קשה קושי' הגמ' דמדאוריית' ראוי' בפנים ועי' בס' ח"ס דרצה לומר דאפי' אי ב"נ לא מוזהר על אב"מ בעוף מ"מ על בשמ"ה אין חילוק ומוזהר על העוף. ובזה ניחא קושי' התוס' הנ"ל אי אפי' לאו לאברים עומדת אבל לבשר עומדת א"כ לא אתו בהדדי ואיך יחול איסור טריפה על איסור בשר דקדים אך נראה דהא בלא"ה מהראוי לחול על איסור אבר דהותר מכללו בטמאים ואמרנו דהא דאינו נוהג בטמא הוא רק משום דאין איסור חל על איסור אך הא מוסיף לב"נ אך נפק"מ בעוף וזה שייך לענין אב"מה משא"כ בשר דגם ב"נ מוזהר ול"ש דאין אחע"א ורק מגזה"כ לא חל וע"כ חשוב הותר מכללו ומש"ה חייל טריפה על איסור בשמ"ה:

וניחא מה שהקשו בהא דהקשו הראשונים בשוחט בשבת נעשה מומר והיינו בשעה שהתחיל לשחוט והקשו דילמא איירי בעוף ובחצי קנה פגום ועי' בפלתי אך לפי מה שהקשו דאמאי לא דאי עביד לא מהני דאז הוי מקלקל ולא עבר כלום והתירץ דתיקן לב"נ דיצא מידי אבמ"ה ועי' בתשובות ב"א ואי איירי בעוף דב"נ אינו מוזהר תקשה אמאי ל"א דאי עביד לא מהני ואז הוי מקלקל אלא ודאי דלא איירי בעוף ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה