חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות שחיטה · סימן יח
אמר הכותב בענין הפגימות ראיתי שערורי' גדולה בין ראשונים ואחרונים זה אומר בכה וזה בכה ודרך האמת נבוכה גם אני הגבר ראה ראיתי בעני עמנו אשר חוש ההרגשה כמעט משתנה באנשים יש שאין מרגישין ויש מרגישין למאד אשר כמעט רוב השוחטים לא יוכלו לעמוד בחוש שלו וכבר מוסכם משוחטים שאין סוף להרגשה וא"כ ח"ו המכשלה הזאת ברורא דרובא מעם בני ישראל חלילה להרהר ח"ו אשר אבות יאכלו בשר נבילה ח"ו כי בכל ודור מתחכמים בכלים מכלים שונים שיותר יהי' נרגש בהם ההרגש ואף עם כל זה אפשר שמה שלא ירגיש המרגיש גדול ובא רעהו וחקרו מי שיש לו חוש יותר, ואמרתי אלקט באמרים ואראה אולי אמצע דבר מתישב על לב להסיר מכשול ח"ו ועוד יפלא למאד איך נאבד חוש ההרגש אבישרא שידוע שאף שכל מה שלא ירגיש הבשר בכמה פעמים ירגיש הציפורן במושכל ראשון. וכבר העיד על עצמו הרב בעל פרי תואר שהוא מרגיש בפגימה דקה מן הדקה ואבישרא אין לו הרגשה ומה שביקש לומר שדורות הקדמונים היה להם חוש ברור, אין דעתי נוחה בכך שהרי כבר אמרו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ואפילו חשוד לעבירה שלא לאותו דבר לרוב פוסקים לא היה צריך בדיקת סכין וגם בכותים שהם קלי הדעת א"צ בדיקת סכין וכמ"ש התוס' ריש חולין והנני יוסיף להפליא אחר שהעידו לנו רש"י והרשב"א והר"ן דאבישרא נרגש יותר וכמו שאנו עתידין לבאר בע"ה א"כ איך נשתנה החוש ויהי להפך שאבישרא אין נרגש ואטופרא נרגש ולזה אמרתי אולי מקום הניחו לי מן השמים ללמד זכות על עם ב"י בדבר שאין שום א' מנוקה מזה זולת מי שלא טעם טעם בשר מימיו ומי יאכילנו בשר והנני מבאר מה שהעלתי במצודתי והוא ית' יכונן דעתי אשר לא אתי תלין משוגתי ואדברה ולא אשכבה בבשתי וזכות לימוד זכות על ישראל יוחשב לזכותי לכפר שגגתי והוא ית' יהי' בעזרתי ואל תצל מפי דבר אמת כי לך יחלתי
: וזה
החלי בעזר אלי וצור ישועתי: גרסינן בגמרא חולין דף י"ז ע"ב במערבא בדקה לה בשימשא בנהרדעא במיא רב ששת בדיק לה בלישני' ראב"י בדוק לה בחוט השערה בסוריא אמרי בישרא אכלה בישרא ליבדקה ופרש"י היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה ע"י בשר בריש לישני' או בבשר אצבעו אבל בדבר אחר לא הוה בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן אמר ר"פ צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ע"כ תו גרסינן בגמרא אמר ר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קמיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו ציפורן והנה הרי"ף לא הביא דרב חסדא וכתבו הרשב"א בשם הרמב"ן והר"ן טעמו דס"ל דאמוראי נינהו דהני דבדקי בשימשא וחוט השערה וכן אבישרא ואטופרא ס"ל כל פגימה אסור אפילו קטנה שבקטנות והוא שתחגור בה כל דהו טופרא או בישרא או אפילו חוט השערה הא בלא חגירה כל דהוא הוא כשירה דהיינו דומיא לסאסאה:
ועוד י"ל ראי' מדתני אוגרת אלמא שאינה פסולה אלא כשאוגרת איזה דבר שיהי' כ"ז דברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף י"ג ע"ב כתב דאוגרת צריך שיהי' אוגרת שום דבר אפילו חוט השערה ע"כ וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף, וכתב הפר"ח שבחגירות ציפורן יש בו שני פירושים הא' שהציפורן חגור בפגימה מלשון אגרה בקציר שנאספת ואוגרת הציפורן או לשון חגורה ואיזור והפי' השני הוא יותר לחומרא שר"ל הרגשת הציפורן וכל פגימה שמרגיש בה הציפורן מקרי חגירות ציפורן ופירש הראשון הבינו רש"י והרמב"ן והרשב"א לכן כתבו דמאן דמצריך בדיקה אבישרא ואטופרא אינו משום דבעינן חגירת ציפורן רק שהציפורן מרגיש אפילו בכל דהו והרא"ש שכתב דהרי"ף סמך על מ"ש בדיקה אטופרא היינו משום דאפילו כל דהו שהציפורן מרגיש אסור והיינו דרב חסדא עכ"ד הפר"ח והנה אבאר דבריו כי מ"ש דהרשב"א ורש"י ורמב"ן הבינו פירש הלזה דחגירה הוא דבר שיש בו ממשות ואוספת הציפורן כונתו שאילו היו סבורין דהרגשת צפורן הוא א"כ מאי קשי' להו על הרי"ן הא ע"כ בליכא הרגשת צפורן לא מטריף דהא סגי בבדיקה אבישרא ואטופרא ובליכא הרגשה באמת כשר והיינו דרב חסדא אלא ודאי חגירת צפורן הוא טפי מהרגשה וכן דעת רש"י הוא ממה שהביא ב"י בשם א"ח בשם רש"י בא' שמצא פגימה קטנה בא לפני רש"י ולא רצה לאוסרה מפני שאין ציפורן חוגרת בה משמע דפגימה קטנה לא פסלה והב"ח פסק כן וכתב שכן המנהג והש"ך בסק"ד השיג עליו וכתב לפי שראה שמנהגנו לבדוק בצפורן הבין דפגימה כל דהו אינה פוסלת ולא היא דהמנהג פשוט לפסול אפילו פגימה כל שהוא אלא דלכתחילה לא חישינן לפגימה כל שהוא וסגי לן בבדיקת צפורן. ובעניותי לא הבנתי דברים הללו כלל דממה נפשך אם ס"ל להש"ך דהציפורן מרגיש אפילו כל דהו א"כ מאי קשי' להו איך סומכין על בדיקת צפורן ואי ס"ל דהצפורן אינו מרגיש כל דהו רק בשימשא ומיא וכדומה איך שייך בזה מנהג פשוט שאינו דבר מצוי כלל שמוסיף לבדוק אחר בדיקת ציפורן בשימשא וכדומה:
גוזה החלי בעזר אלי וצור ישועתי:ם עיקר תירוץ מהרש"ל והש"ך דמסתמא לא חישינן לפגימה כל דהו, תמוה למה לא ניחוש וכבר תמה הפר"ח על זה ומה שביקש בתב"ש ליישב דס"ל למהרש"ל והש"ך דהצפורן מרגיש כל דבר מסתמא רק אי מתרמי שרואה פגימה בשומשא אף שאינו מרגיש ביד מ"מ טרפה לפענ"ד דבר שאינו הוא כי כל מי שיש לו יד בהרגשה אם יראה הפגימה וידע מקומה אין ספק שירגיש ביד אם ידים לו בהרגשה כל דהו ואדרבה ידוע לנו שנרגש ביד מה שאין העין רואה בשוחטי זמננו, אבל מי שרואה הפגימה ואינו מוצאה ביד לאו מבני הרגשה הוא כלל וכלל:
ובעיקר פירוש חגירת צפורן נאמנים עלינו דברי רש"י והרמב"ן ורשב"א שאין הכונה הרגש צפורן רק אסיפת צפורן ולא מצינו חולק על זה רק דברי רא"ה בבד"ה ונדבר בו להלן בס"ד חדא דמשנה שלימה הוא בבכורות דף ל"ז דחשיב במומי בכור נפגמה אזנו מן הסחוס נסדקה אע"פ שלא חסרה ופרש"י פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ע"כ:
ולפענ"ד מן הנמנע שלא יהי' בסדק הרגש צפורן אף שיהי' בלא חסרון א"כ משמע דפגם דהוה חיסרון הוה טפי הרגשת צפורן רק חגירת צפורן היינו אסיפת צפורן וכפירוש הרמ"ן:
ועוד ראי' אחר שהושוו פגימת אוזן בכור ומום בקדשים לפגימת סכין משמע דשוין הם, ובודאי משמע דמה שירגיש הצפורן על הסכין לא יורגש באוזן בהמה אם לא יהי' דבר ממשיי עכ"פ שניכר במשמוש לחיסרון כי הסכין לפי דקותו ובהירותו נרגש בצפורן מה שלא יורגש בדל אוזן, גם לקמן סימן ש"ט מבואר כשהוא יותר מחגירת צפור מינכר שפיר, ואם הוא באופן הרגש בעלמא איך נתיר בזמן הזה הא לא מינכר כלל כל דהו:
ועוד דקשה השתא נסדק הוה מום שהוא בלא חיסרון כ"ש נפגם וצ"ל דנסדק היינו כל עובי חוד הסחוס ונפגם אפילו קצת עובי מצד אחד ובודאי קשה לומר בזה שיורגש במקום משעיר מה שנרגיש בסכין להוט ושחוז. וכן שנינו בריס של עין שנפגם או נסדק, ואיך אפשר לבדוק בריס של עין מקום שער הרגש דק שנרגש בסכין ובש"ס משמע דכולהו שוין אלא ודאי פגימה יש בה חסרון קצת ואין ספק שיש בו הרגש גמור וחגירה צפורן ממש לא הרגש העובר במשמוש היד שצריך לעבור עליו כמה פעמים עד ימצאו מקומו:
ועוד דבגמרא חשיב פגימת עצם בפסח שיש בו משום עצם לא תשברו בו ואיך אפשר שיקרא שבירה מה שירגיש בו הצפורן הלא אף בשחיטה קלה יהי' בו הרגש צפורן מבלי חסרון עצם כלל וכבר למדונו רש"י ז"ל שפגם היינו חיסרון ואיך יקרא חיסרון מה שצפורן ירגיש בו הרי כמה פוסקים פירשו באתרוג נקב ולא חסר צריך להיות כאיסור דכל שאין בו חיסרון לקיחה תמה מקרי ואין יתכן שיקרא שבירה בלי חיסרון קצת עצם ודבר ממשיי שחוגר הוא אלא העיקר בזה כדברי הרשב"א והר"ן דחגירה היינו אסיפת צפורן
והרא"ה בבדק הבית דף י"ג ע"ב ס"ל הך פירוש דחגירת צפורן היינו הרגשה וסגי בהכי והני דבדקי במיא היינו לחזור אחר סכין יפה וטופרא הוא לעכב והוא חגירת צפורן וכבר כתבתי שזה נגד החוש שלא יורגש בצפורן מה שהעין רואה ואפשר דהרא"ה מפרש דכל שלא הרגיש בצפורן קודם שראה בשמש אחר שלא ידע מקומה אף שנראה אח"כ בשמש ואחר ראייתו שפיר ירגיש בה לאו פגימה הוא ובאמת כבר השיב עליו הרשב"א במ"ה ודבריו בטילין נגד דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ורש"י וכלהו ס"ל אפילו לפי שיטתם שצריך שתאסף עכ"פ כחוט השערה והרשב"א הביא לשון הרמב"ן בדף י"ד במ"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב דאמוראי נינהו דלמאן דאמר אבישרא ואטופרא ובמיא וו' אפילו פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חגיר בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור בה צפורן או בשר או חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום ה"ז דומה לסאסאה פ"כ ודבריו צריכים ביאור שבתחילה כתב שפגימה שאין הצפורן חגיר בה נמי פוסלת ומה זה שכתב ובלבד שתחגור בה צפורן הא אפילו למאן דפסק כרב חסדא פסל בחגירת צפורן וצריך לפרש שדייק בלשון שהצפורן חגיר בה היינו ממש כמות הפגימה קצת בעומק יותר ממה שהי' שערה חוגרת ומ"ש שתחגור בה צפורן היינו חגירה כל דהו, אף שאין הצפורן עומד שם מ"מ חוט השערה עכ"פ תאגור ואין לפרש דתחגור היינו הרגש הצפורן דהא סיים אבל אם אינה חוגרת כלום ה"ז דמיא לסאסאה דהא הרא"ה בב"ה ס"ל דסאסאה יש בה הרגש צפורן והרשב"א לא השיג עליו בזה ועוד שהרשב"א כתב במשמרת הבית שם ז"ל ומיהו לא שתהא כל פגימה כל דהו הנראית בשמש פוסלת דהא אוגרת אמרינן (נ"ל שכן צ"ל) אלא שאילו היה נראית שם הי' בודקין אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר אפילו חוט השערה ובכך הי' פוסלין אילו נמצאת פגימה אפילו לאחר שחיטה ע"כ הרי מפורש בדברי רשב"א שפגימה הנראית בשמש אינה פוסלת:
וכבר כתבתי דנראית בשמש יש בה הרגש כל דהו, ויותר נראה שצ"ל ברשב"א שתאגור בה צפורן ואגירת צפורן הוי פחות מחגירות צפורן וטפי מחוט השערה מיהו הוה שהרי כתב ואפילו חוט השערה וא"כ לפי מה שהעיד הגאון בפלתי שאין שום פגימה אפילו כל דהו שלא ירגיש בה צפורן ועדותו נאמנה מאד לפענ"ד כי מי שיש לו חוש ההרגשה ביתר שאת ירגיש כל דהו בצפורן אפילו פחות מחוט השערה נמי נרגשת א"כ גם לרשב"א אין כל הרגש פגימה. שוב ראיתי בחידושי רשב"א בשם רמב"ן כ' ג"כ בלבד שתחגו' כל דהו טופרא וכו' ועוד שהרי גם הרשב"א והר"ן כתבו כדברי רש"י שפירש דבישרא אכלה דדבר קשה יש לחוש שעובר על הפגימה ופרש"י שדבר רך ביותר נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן (ואף שהרשב"א השמיט קצת מדברי רש"י אין ספק שאינו חולק על פירושו שהרי לא קיהה בו כלל רק לקצר בא) הרי דאיכא פגם קטן שאינו אוסר ויש לעיין בלשון הרשב"א בחדושיו שכתב בד"ה וכמה פגימת מזבח ז"ל ואיכא למידק כיון דפגימת סכין כחגורת צפורן אמאי בדיק לה בבישרא אפילו יחגור בה בשר ולא תחגור בה צפורן כשירה ועוד מאי קמבעי' ליה דמיא לסאסאה ולפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו דלמאן דאמר אבישרא ואטופרא וחוט השערה ושימשא בכל פגימה אסור ואפילו קטנה שבקטנות והוא שתחגור כל דהו טופרא או בישרא או אפילו חוט השערה הא בלא חגירה כל דהו כשירה דאין זו אלא דומיא לסאסאה ע"כ ואיכא למידק בדבריו דכיון דבקושי' פשיטא ליה דבשר חוגר טפי מה שאין צפורן חוגר א"כ גם לפי תירוצו תקשי לפי האמת בדיקת טופרא ל"ל ממה נפשך אם חוגר בה בשר הרי היא פגימה ואם אין חוגר בה בשר כ"ש שטופרא לא יחגור וא"כ ל"ל אבישרא וטופרא וצ"ל דס"ל להרמב"ן דחגירת צפורן הוא שעורא רבא ואין מי שלא ירגיש בו ולהכי קשי' ליה לרב ששת למה טרח לבדוק אבישרא הא חגירת בשר אינה פוסלת אבל למאי דמסיק דחגירה כל דהו פוסלת תו לא קשי' למה מצריכינן בדיקה בישרא וטופרא כיון דצריך לזה חוש הרגשה י"ל דפעמים בישרא מרגיש טפי ופעמים טופרא מרגיש טפי, ויותר נ"ל בכונת הרמב"ן דודאי הרגשה דבישרא עדיפא מהרגשה דטופרא אלא דרב ששת סמך עצמו אבדיקה דבישרא לחוד ואנן מחמירין לפי ששיעור הפגם הוא קטן לא סגי בבדיקה פעם א' דשמא לא הרגיש בפעם אחד, אלא משום דחששא רחוקה הוא ורב ששת לא חייש לה ואנן מחמירינן טפי וכל היד המרבה לבדוק הוא משובח ושמא לא נתן אל לבו בפעם הראשון ועבר פגימה כל דהו ולפי שגם טופרא מרגיש הוא לא חששו להחמיר כולה האי לאטרוחי ב"פ בבדיקת בישרא דבדיקת בישר' קשה ביותר והרי ר"ש הספיק לו בדיקת בישרא לחוד לכן לא חיישינן כולה האי גם י"ל כמ"ש התוס' והרא"ש דבישרא כנגד הושט וטופרא כנגד הקנה, ואין הטעם שלא תועיל בדיקת בישרא לקנה דכ"ש שאם אינו נרגש אבישרא שלא ירגיש אטופרא ואם הושט שהוא רך לא ירגיש כ"ש שהקנה לא ירגיש אלא נראה שגם הם סבורים שאבישרא נרגש יותר ולשופרא דמילתא שמא לא דקדק היטב החמירו שישנה בבדיקה אלא שלא רצו חכמים להטריחו שני פעמים אבישרא ע"כ לא חששו יותר רק שיבדוק נמי אטופרא ובתרי זימני לא חיישינן שיהי' בו פגם נרגש אבישרא דוקא ובפעם הראשון לא הרגיש בו לפי שלא הכין לבו היטב ואמרינן אחר שאטופרא לא מצא מסתמא בדיקת בישרא כהוגן הואי וגם הרא"ה בב"ה דף י"ד כתב ז"ל ובודאי אבישרא בדיקה יפה מטופרא אלא דבישרא הוא לחזור אחר בדיקה יפה וטופרא לעכב:
ואחר שכמעט מוסכם מכל רבותינו הקדמונים שהרגשת בישרא מרגשת יותר יש מקום לומר שלא נצטרך להמציא דבר זר שאינו מקובל בשכל הנקנה בענין ההרגשה שהרגשת בשרא שהוא חוש המרגיש יותר נשתכח והרגשת טופרא נשאר ודור אחרון דור תהפוכות הוא שדבר זה אין הדעת סובלתו ואין ראיה ברורה יותר מן המציאות כי עולם כמנהגו נוהג ועיילי פילא בקופא דמחטא ביגיעת בשר והרבה לוהג והי' נראה לומר כפי שטחיות לשון הש"ס שלא נמצא שיהי' איזה אימון יד בהרגשה ואדרבה אפילו קלי הדעת וחשודים הי' להם נאמנות על שחיטה ובאמת ההרגשה דבר שצריך אימון וקלות התנועה. לכן נראה לומר שמדין הש"ס לא נתנו חכמים דבריהם לשער ההרגשה ע"פ אומן וריפרוף יד להיות בודק הסכין בקלות התנועה ומעט נגיעה כמעט כלא פגע ולא נגע היטב רק שבטופרא הי' הולכין בסכין כפשוטה כפגישת גשם בגשם בלי שום שימור וקלות תנועה ולזה אבישרא הי' הרגש עדיף לפי שאבישרא ממילא בחזקת שימור וזהיר הוא בקלות התנועה מפחד שלא יחתוך אצבעו וכן מבואר בלשון הרמב"ם בפ"א משחיטה דין כ"ג וז"ל וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפרנו ע"כ ולא זכר אזהרה כלל רק כפשוטו וכיצד שיוליך ויביא בדיקה והשתא ממילא בדיקה דבישרא עדיפא שע"כ הוא בקלות התנועה ומעט פגישה ובדיקת טופרא היא בתנועה כבידה ופגישה גמורה אבל הרגשה דידן למעט בקיאותינו ולחומר הנושא אנו מחמירין, ואין כל חי מרגיש מבלי שיהי' לו תנועה קלה ואימון יד והרגיל בהרגשה ודאי טופרא מרגיש יותר מצד השכל לפי שבטופרא נזהר שלא לנגוע כי אם בקצה חודו מה שאין בנמצא באצבעו בשר חדוד ודק כי אם רוחב שטח האצבע כללא דמילתא הולכת בשרא עדיפא מהולכת טופרא היינו כפשוטו בלי אימון יד וכמדת כל אדם אבל ע"י אימון יד ורגילת ההרגש טופרא עדיף טפי וכל דברי חכמים קיימים:
וכן הני דבדקי בשימשא ושערא ומיא אינו ע"י אימון וזהירות רק כפשוטו כפי בקיאתו באמיתות הפגם הפוסל ולפי שהרמב"ן סבור שחגירת צפורן הוא פגימה גדולה לכן ס"ל דשמשא היינו פגימה קטנה וכן חגירת חוט השערה אין כונת להרגש שבחוט השערה שהרי בשערא יכול להרגיש אפילו כל דהו שפוגע בו קצת חלק מן השערה ולא בזו דברו כלל רק חגירת שערה הוא אסיפת שערה וסמנא דמלתא כל פגימה שאינה נרגשת אבישרא אם דקדק ובדק היטב אבישרא לא הגיע למדת פגימה הפוסלת אף שנרגשת אטופרא שהוא מצד אימון יד והרגל ההרגש זה נ"ל לקיים דברי חכמים אשר כל דבריהם בהשכל אבל למעשה לא תסמוך להקל כל דהו מדברי אחרונים ודי שיהי' בזה התנצלות למה שנעלם ה' הטוב יכפר בעד כי ת"ל הדברים שכתבתי עכ"פ יש בהם התנצלות למי שיעמוד על בוריין:
ואחרי הודיע ה' אתנו את כל זאת הנני חוזר לדין לפני רבותינו הקדמונים בקרקע הרמב"ן והרשב"א שממה שלא הביא הרי"ף דכרי רב חסדא עילה מצאו לומר דהני דבדקי במיא ושמשא ושערא לא ס"ל כרב חסדא ואני בעניי תמהני מה ראו לחלק השוין אחר שאין בש"ס זכר שיהיו דברי הני אמוראי דלא כרב חסדא ועל החלוקין אנו מצטערין ומהיכא תיתי לחלק השוין לכן הייתי אומר מה שנראה בעיני אחר שכבר כתבתי התמי' איך יהי' אבישרא בדיקה המעולה מה שאצלינו הוא ההיפוך לכן בעניותי אגלה דעתי ההדיוטית כי אדרבה דרב חסדא הלכה פסוקה הוא כי לפי שטחיות הלשון משמע אדרבה כמו דשלש פגימות דנראה דהרבותא הוא שא"צ פגם יותר מחגירת צפורן כמו כן רב חסדא השמיענו כזאת דלא תימא דפגימה הוה טפי קמ"ל דסגי בחגירת צפורן ולעיקר קושית הרמב"ן דה"ל לבדוק בחגירת צפורן כבר פרש"י דצפורן שהוא דבר קשה אפשר שיעבור על מקום הפגם ולעולם שיכול לעבור גם על מקום חגירת צפורן לכן בדק ר' ששת בבישרא ובשרא מרגיש עכ"פ כשיש מקום חגירת צפורן אלא לפי בקיאות שלהם לא היו צריכין לסכין חלק כי ידעו מה שאינו פגם ודומה לסאסאה וכדומה ואין כל הרגש פגם, וכל סכינין שלהם לא היו מושחזין וחלקים כי לא היו צריכים כי לרחב לבם הי' להם ידיעת מה שהוא פגם וחגירת צפורן הפוסלת, והשתא תרווייהו צריכי כי אבישרא ודאי ירגיש, ורב ששת דבדק אבישרא לא שהרגש הבשר יפסול הסכין אלא שהי' מבין בבשרא כמה תהי' החגירה עד שתחגור בה צפורן וכן במיא ושמשא לא כל הרגש לחוש הראות הוא פגימה רק שידעו להבחין עד כמה יראה הפגם בשימשא שיהי' בה חגירות צפורן, ואמר ר"פ צריכה בדיקה אבישרא ולא דברו בסכין שאין עליו הרגש אבישרא שלא הי' מצוי בזמניהם שלא הי' צריכים לו, ורבא בדק גירא וזהו שחידש ר"פ שאין לסמוך אבישרא מאחר שהרגש ישנו בודאי אבישרא לא יסמוך על דעתו שאין בו חגירת צפורן רק אח"כ צריך בדיקה אטופרא כי אחר שידע מקום ההרגשה אבישרא יבחין חגירת צפורן אבל טופרא אף שאפשר להרגיש בו אפשר לעבור בו מקום פגימה וכמו שפרש"י. ולפי שמדינא אין חיוב לחזור על הסכין רק פעם א' אבישרא ופעם א' אטופרא אפשר שיעבור הרגש אפילו יהי' צפורן חוגר לכן תיקנו נמי אבישרא:
ובאמת בזמן הזה שמדקדקין הרבה בהולכה אטופרא בכל מקום שיש בו איזה נדנוד והסתבכות עוברין כמה פעמים למיעוט בקיאותינו ודאי החוש לא יכזב שמה שאינו נרגש אטופרא גם אבישרא לא יורגש אבל הקדמונים שהי' לבם שלם מה שאינו נראה להם חגירה לא חשו ליה, והספיק להם הולכה פעם אחד לכן צריכין גם שניהם בישרא וטופרא:
באופן שאין לנו שום הכרח לומר שהני אמוראי דבדקי בשימשא ושערה וכדומה חולקים על רב חסדא דכל אילו הבדיקות הי' להם לשער בו חגירות צפורן ונוח להם לבדוק בהני בדיקות מפני שהציפורן יכול לעבור על דבר קשה כפרש"י. ועוד דהא בלא"ה יש לתמוה שהמשנה פרטה בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהם חונקין והוא תמוה גדולה אחר שאנו רואין הדקדוקים לבדוק בשימשא וכדומה א"כ צריכה למימר שלא לשחוט בדברים כאלה ולא ידענא ליה פתר וצ"ל דהתנא לא חשש רק לכתוב חדא מיניהו שאין בו יותר משיעור פגימה ושינים אין בהם יותר משיעור פגימה והשתא לרב חסדא דס"ל פגימת סכין כחגירת צפורן ע"כ שינים דמתני' היינו מה שהוא שיעור חגירת צפורן ואי אמוראי פליגי ארב חסדא וס"ל דבפחות מחגירת צפורן נמי הוה פגימה, א"כ אמאי לא פרט התנא אפילו פגימה דפחיתא מיני' נמי אין שוחטין וכ"ש דתמוה למאן דאמר פגימה כל דהו פוסלת כל האי פרטא ל"ל וה"ל לתני' חוץ מסכין פגומה וכדתנן גבי מומין נפגמה אזנו אע"כ התנא להורות נתן שאין כל פגימה פוסלת ובפחות משיעור שני שינים לאו פגימה הוא א"כ רב חסדא ע"כ ס"ל דזהו שיעורא דחגירת צפורן שיש שינים שלא יהי' בהם הפרש יותר מחגירת צפורן וא"כ תקשי לאמוראי דפליגי ארב חסדא וס"ל פגימה כל דהו נמי פוסלת אמאי נקט התנא שינים אלא ודאי ליכא דפליג ארב חסדא וכולהו בדיקות אחגירות צפורן הוו:
ובהכי ניחא השאלה בש"ס דמיא לסאסאה מהו והוא תמוה וכי לא ידע שיעור פגימה ואי מספקא על שיעור פגימה ל"ל למינקט סאסאה ופרש"י סכין שפיו חלק וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפ"א דין י"ח סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה, והשתא קשה מאי מבעי' ליה כיון שאין בה פגם ואי מספקא ליה אי בכה"ג הוה פגם למה בעי אסכין כולה ולא בעי אלא אחדא דמ"ל חדא מ"ל טובי וה"ל למיבעי כסאסאה פגם הוה אי לא, אלא נראה דהוא הדבר שכתבתי שלכך לא סגי בטופרא לחוד שמתוך שהוא קשה יכול לעבור על מקום הפגימה שאין חיוב עליו לחזור בטופרא רק פעם א' לכן מבעיא בכולה סכין דמיא לסאסאה ואין בה פגם לפי בדיקתו מי אמרינן שאין יכול לשחוט בה מתוך שיש בה רבוי הסתבכות יש לחוש שעבר הצפורן מקום חגירה ג"כ לכן דייק ואמר מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ר"ל כיון שכבר בדק אבשרא ואין בה שיעור חגירת צפורן ובודק נמי אטופרא תו לא חיישינן כיון דבדיקה דאבישרא עיקר כי בישרא אכלא בישרא ליבדקה לכן לא חיישינן טפי, ומ"ש הרשב"א בת"ה דף י"ג דסאסאה אפילו חוט השערה אין חוגרת לא ידענא מנ"ל, ובחידושי הרשב"א עצמו נראה דלא פשיטא ליה רק שכתב פרש"י שאין בה פגימה והיינו פגימה כדאיתא, וכבר פרש"י גופי' שיש פגם קטן שנכנס בדבר רך יותר מבישרא ואינו פגם לקלקל הסימן, הרי דברי רש"י ברור מללו, שיש בנמצא פגם קטן עכ"פ שחוגר דבר רך יותר מבישרא, לכן רש"י לשיטתו אזיל כמ"ש הב"י בשם א"ח בשם רש"י שהכשיר פגימה קטנה שאין הצפורן חגור בה, ומ"ש בתב"ש שבדק בשימשא לא נהירא כלל ואינו במשמעות הלשון כלל רק שבדק לאחר שחיטה כדינא ובלא"ה כבר כתבתי כל פגימה שנראית בשמש תורגש בצפורן:
ועוד נ"ל ראי' דבחולין דף י"ח אמר רב הונא שן תלושה צפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחילה ופריך והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהם חונקין, ומשני שן אשן לא קשי' הא בחדא הא בתרתי וצפורן אצפורן לא קשיא הא בתלושה הא במחוברת ואיכא לתמוה טובי איך ס"ד לומר דמשנה אוסרת שן וצפורן מפני שהם חונקין דהא רב הונא ע"כ בלית בהו פגם איירי א"כ מי גרע שן וצפורן מצור וזכוכית וקרומית ששוחטין ומאי שנא שן וצפורן דיהא אסור, וצ"ל דמשמע ליה שן וצפורן אין חלקים כ"כ ונראה בהם כחגירת צפורן וקמ"ל רב הונא דלאו חגירה בכה"ג אף דאינם חלקים ונראה שיש בהם חגירת צפורן וא"כ זהו עיקר רבותא דרב הונא, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' לוקמה נמי שן במחוברת כמו צפורן, ולפ"ז ניחא דמתני' חשיב מגל קציר ומגירה א"כ ל"ל דשן נמי מטעם מחוברת א"כ משמע כל שפחות ממגל קציר לאו פגם הוא, והא ליתא דאפילו פחות טובא נמי פגימה הוה וע"כ שהתנא סמך אשן דמיירי בתרתי וזהו הפגימה שפוסלת, משא"כ אי שן מטעם מחוברת א"כ נימא דפחות ממגל קציר ומגירה לאו פגם הוא והא ודאי ליתה אע"כ לפחות צ"ל דשן אתי לאוריי' אפגימה קטנה להכי מוקי בתרתי וזהו גדר הפגימה כשיעור הפרש בתרתי שינים שמהודקים ומצורפים ביותר וע"כ שיעורא איכא:
וגם הרמב"ם בפ"א מבית הבחירה דין י"ד כתב כל אבן שנפגמה כדי שיחגור בה צפורן כסכין של שחיטה ה"ז פסולה, הרי מפורש שיעור חגירת צפורן בסכין של שחיטה ומ"ש הפ"ח דשיעור חגירה היינו נמי כל דהו כבר השיב עליו בתב"ש דברמב"ם וגמ' בכורות ל"ז משמע דפגם לאו היינו כל שהוא והכי איתא בבכורות ל"ז ע"ב ת"ר הסדק כל שהוא הפגימה וכו' אלא סדק ופגימה בין בידי שמים בין בידי אדם, וכמה שיעור פגימה כדי שיחגור בה צפורן, וא"כ ע"כ להרמב"ם חגירת צפורן שיעורא ולא כל דהו, וא"כ לפי מה שהעידו דהצפורן מרגיש בכל דהו ע"כ חגירת צפורן הוה טפי והוא עיכוב הצפורן שהוא יותר שהצפורן מתעכב ועומד כשעומדין על מקומו לא שיעבור בהעברת ידו עד שידקדק היטב לעמוד על מקומו דהא לאו חגירת הצפורן, וא"כ מ"ש הרמב"ם בהלכות שחיטה שאם הי' תלם קטן אפילו קטן ביותר שחיטתו פסולה, ותלם היינו הר קטן לא נימא דמה שנדמה לרמב"ם כהר שאינו אפיל כחוט השערה או כחוט השערה, וי"ל דסתם תלם קטן הוא עכ"פ חגירת צפורן וסמך הרמב"ם עצמו על עיקר הבדיקה שכתב בדין כ"ג ומוליכה ומביאה על צפורנו והולכה והובאה כפשוטה בלי זריזות ואימון ידים להיות כמו נוגע ולא נוגע, י"ל זהו שפיר נקרא חגירת צפורן שמוליך האצבע וינהגהו בכבידות ודאי לא ירגיש בדקה, ויותר טוב ללמוד מדברי הרמב"ם המפורש על הסתום משילמוד הסתום על המפורש, ואחר שבפ"א מבית הבחירה מפורש דסכין של שחיטה בעי חגירת צפורן, נימא דגם בהל' שחיטה כונתו כן אלא דחגירה לאו הרגשה אלא עיכוב והעמדת צפורן שם וכן נראה לכאורה שעיקר הבדיקה הוא בענין זה לא ברפרוף וידים רפות שהרי כתבו דכמו שמרגיש בצפורן כמו כן מרגישו הסימן לכן פרש"י שדבר רך ביותר יכנס בה הפגם אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן, א"כ גם הרגש הסימן לא יהי' כי אם נרגש הפגימה במשמוש הצפורן היטב, וראיתי בתב"ש כתב לחלק בין תלם לפגם שתלם הוא פגם ארוך, ובעניותי לא ידעתי לחרוש תלם בתוך תלם ופשוט שעיקר הרגשה בא הרב ללמדנו לפי שעכ"פ שעור הפגם קטן הוא ואינו נבדק למראה עין רק במשמוש היד וכל פגם נראה כמו תלם וכן מרגלא בפומא דשוחטין בזמן הזה שהרגש הפגם כמו תלם, אלא אם הוא חגירת צפורן צריך שיהי' נרגש היטב שהתלם יעכב הצפורן וכמו שפרש"י בבכורות:
גם מ"ש אילו יש סדק קטן והעוקצין תכופין אין חשש דסדק לאו היינו פגם רק שחשש שעם דחיקת הסימן יתרחקו המוקצין ויש לאסור אפילו דיעבד, במח"כ דברים אילו אין להם, שהסכין מסתמא חדוד הוא ואיך נחוש שיגרום פתיחת סדקים בברזל המחודד, והרי הוא בודק לאחר שחיטה והסדק כשהי' ואם נתרחב מי חיברו עד שיהי' לאחדים דבר שאינו הוא זה וכבר כתבתי שלא יתכן סדק בלי הרגש ופשיטא דאנן טרפינן בהרגש כמו סדק, ושמעתי משוחט מומחה שהעיד שכל שיש בו סדק לא יצלח עוד לתקנו אם לא להשחיז כל החוד שיפחית כל חלק הסדק והוא עבידא לאיגלוי' לכל השוחטים:
וראיתי עוד בתב"ש אות י"ח שהשיג על תשובת בית יעקב שהקיל במי שהוא ירא שמים אף שמרגישין פגימה דקה אחר בדיקתו כיון שבדק כפי כוחו מהרגשתו וכתב עליו וחלילה לומר כן כי מ"ל בו שהוא ירא שמים אם יש לו מעשה ואין לו מחשבה והרגשה טובה הוא מאכיל נבילות אלא אם שאר בני אדם שעמו אומרים שאין מרגישין והם חכמים וראויים לכך אף שנמצא א' אומר שמרגיש אין כולם זקוקים לשמוע לזה ואין היחיד מכריע את כולם אבל בדאיכא קצת מרגישים פשיטא דיש לאסור עכ"ל, ולפענ"ד אין לדון כאן הכחשה כלל והדבר ידוע כי בחוש תלי' מילתא וזה יש לו הרגש יותר ויהי לאות כי יעמוד על מקומו פעמים ושלוש וכמה פעמים באופן שחוש שלו לא יכזב רק חילוקי הרגשות יש וזה דבר ברור יעידו כן כל השוחטים, אמנם הוא הדבר שכתבתי שאין כל הרגש נחשב לפגימה א"כ העיקר תלוי אם הוא פגם הפוסל, וגם בפרש"י אוגרת לשון אסיפה שאוגרת הצפורן לתוכה משני עוקצין, כללא דנקטינן מהני מילי מעליותא שי"ל שאם אינו נרגש אבישרא י"ל דלא פגימה הפוסלת הוא מדינא לכ"ע לכן יש להזהיר על הרגל הבדיקה שיהי' תמיד אבישרא לפי שעכשיו אין משגיחין כ"כ אבדיקה דבישרא שנראה להם כיתר כנטול לכן אפשר שאין בקיאין בה, וכבר הזהיר הפרי תואר עליו כ"ש לפי מה שדברנו שהיא הבדיקה המעולה, ומה שאינו נרגש אבישרא אף שנרגש אטופרא אין שיעור פגם, הגם שחלילה להקל ע"י זה נגד כל האחרונים ויש לפסול אפילו פגימה במשהו כמו שהחמירו כל האחרונים ואין אריכות שלי רק להתנצלות על דברים שכמעט אין נמלט מהם עכ"פ החומרא העולה יש לפסוק שאין לזלזל בבדיקת בישרא כי אולי המורגלים בה מרגיש ג"כ, ויהי' עכ"פ דברי אלה לחזק עכ"פ לצאת יותר כפי האפשרי לצאת ידי שמים שיצא ספק מלב המפקפק במה שנראה שאי אפשר לתקן הדבר כאשר נראה לפי דעת האחרונים שכל הרגש פוסל, א"כ אין נקי ח"ו, ולא ניחא להו למרייהו לומר כן על כללות ישראל וכל חיך אשר יטעם אוכל בשר, ח"ו בשר פיגול הוא וחלילה לומר כן רק בודאי כל היד המרבה לבדוק הוא משובח לחזור אחר סכין יפה ומה שהוא נעלם מסתמא אין בו כדאי לפסול ואין בו שיעור חגירת צפורן ולא הרגש הפוסל לפי האמת בפרט שצדדנו הרבה דחגירת צפורן ממש בעינן וגם צדדנו שההרגש הוא כפשוטו שיוליך אצבעו כפשוטה לא בקלות ורפרוף ידים רפות כי אם בפגישה ממש, ועל זה לא מצינו כמעט חולק בפירוש וגם כונת הרא"ש כך הוא מ"ש שהרי"ף סמך עצמו דבדיקת צפורן הוא חגירת צפורן והוא שבודק כפשוטו כמו שחותך הסימן ע"י פגישה גמורה וזה ת"ל בקיאים בו כל שוחטי זמננו והרווחנו ת"ל כי טוב יהי' ליראי אלקים למען לא יפג לבם על אכילת בשר שמשותף לענינים של מצוה ואולי יקבל שכר על הדרישה יותר מעל הפרישה ומה גם ללמד זכות על עם ב"י למען לא תהי' המכשלה ח"ו תחת ידם והמקום ידין אותנו לזכות:
(א)
אפילו מן הצד דע דאע"ג דיש להחמיר גם מן הצד מ"מ לאו כולהו בחדא מחתא מחתינן והוא דלפי דעת היש מכשירין לעיל סימן ט' בסכין מלובנת דס"ל בית השחיטה מרווח רווח, ובגמ' דף י"ז ע"ב אמר ר' יימר דאתלת רוחתא לא צריך משום דביה"ש מרווח רווח ובפוסקים חילקו דמורשא שיוצא מן הצד גרע טפי, אלא דהרא"ש חילק עוד בשם הראב"ד דבפגימה שצדדין כיון שאין יודע אינו נזהר מלהטות א"כ בכה"ג אפשר דהוה ספק ספיקא שמא בעצם המפרקת נפגם ושמא לא הטה ומרווח רווח אף דבודאי פשיטא דיש להחמיר בשל תורה מ"מ נ"מ לצדדין אחרים וצ"ע דמבואר בש"ס דבשיבר בה עצמות דתלי' להקל וכן הוא לקמן סט"ו דאמרינן עצם ודאי פוגם, וקשה אם נמצאת הפגימה מן הצד נימא דאם איתא שעצמות גרמו לו הפגם הי' לו להיות במקום שבירה כחודה כיון דמיירי דוקא דרך שבירה, דבשלמא במפרקת י"ל דשמא נתעקם הסכין ונעשה פגם בצדו, אבל דרך שבירה ה"ל להיות בחודה וצ"ל דמ"מ אפשר שנפגם בצדו, ואי אמרינן דפגימה שבצדדין ספיקא הוה ניחא ממה נפשך דבפגם בצדדין י"ל שמא לא הטה ומרווח רווח ובעצם המפרקת נפגם ובאמצע תלינן בעצם מיהא הא ליתא דבשיבר משמע דמקילין בכל גווני אפילו ידוע שהטה וכן צ"ל שגם בצדדין יתכן שיפגום ע"י שבירת עצמות אף שלא יהי' באמצע:
(ב)
שתאגור כל שהו אפילו חוט השערה כבר כתבתי בהקדמת הסימן דשתאגור אין ר"ל הרגשה בעלמא שמרגיש ע"י חוט השערה מי שבקי לבדוק בה דאף שמרגיש יכול להיות שאינה אוגרת רק שקצת מחוט השער שמסתבך בו שהרי גם בצפורן נרגש כל דהו לפי קלות התנועה אלא שתאגור ר"ל שהעוקץ של פגימה עכ"פ גדול כחוט השערה, ולפי הסכמת הפר"ח אין שיעור לפגימה אפילו פחות מחוט השערה נמי פוסל, ובתב"ש השיג עליו, ובאמת כן מבואר בהדיא ברשב"א בחדושיו ובמ"ה דף י"ד בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן דלאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת משמע שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל פחות מחוט השערה דמיא לסאסאה מקרי משמע אפילו נרגש ועמ"ל בארוכה ללמד זכות על ענין הרגשה שאין לה סוף:
(ג)
צריך לבדוק כו' אפילו ירצה לסמוך שיבדקנו אח"כ אין לסמוך על זה דילמא מישתלי ובש"ך הביא בשם דרישה משום דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם וכתב הש"ך וקשה דבגמרא דף י"ז אמרינן מנין לבדיקת סכין שנאמר ושחטתם בזה, ופריך פשיטא דכי ינקוב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ, ונראה להליץ בעד הדרישה דקשי' לי' מאי פריך פשיטא דכי נקיב טריפה בעי בדיקה נימא דקמ"ל שצריך לבדוק תחילה ולא יסמוך שיבדקנו לאחר שחיטה והא לאו מילתא דפשיט' היא, לכן י"ל דהקושיא לרב חסדא לשיטתי' אזיל דס"ל דשחט בסכין ונמצאת פגומה תלינן בעצם המפרקת נפגמה, א"כ אין ראיה מושחטתם בזה דלעולם י"ל שיכול לסמוך על בדיקה שלאח"כ, ומה שאמר ושחטתם בזה י"ל עצה טובה קמ"ל שאם יסמכו על מה שיבדקנו אחר שחיטה אם ימצא פגם אח"כ יהי' טריפה לכן נתן להם סכין בדוק שאז אף אם תהי' פגומה לא תזיק ולא מוכח כלל דחיובא הוא וי"ל אם רוצה ליכנס לספק שפיר יכול לסמוך על בדיקה שלאחר שחיטה, א"כ כל הקושיא לרב חסדא מרי' דהאי מימרא לשיטתיה א"כ אנן דלא קיי"ל כרב חסדא ניהו דמפרשינן בדיקה לחכם שפיר שמעינן שלא יסמוך ג"כ מדנתן להם סכין (בלא] בדיקה, והי' יכול לראותו לאחר שחיטה אלא משום דעיקר החיוב היא קודם שחיטה צריך להראותו לחכם ג"כ קודם שחיטה:
וראיתי בתב"ש שהקשה לפמ"ש רמ"א לקמן סי"ד שכל טבח יהיה לו סכין מיוחד לשחיטה ומ"מ צריך לבודקו קודם שחיטה ואמאי לא יסמוך בזו על שעתיד לבודקו אחר שחיטה דאף אי משתלי ג"כ לאו איסורא אכיל, ולענ"ד נראה דכיון דמצריך רמ"א בדיקה קודם שחיטה אלמא שיש חשש מ"מ שיפגום בדבר קל וכמ"ש התב"ש בעצמו וא"כ יש לחוש דמשתלי ויאכל הבהמה ואח"כ שירצה לשחוט ימצא בו פגם ויתברר שאכל איסורא למפרע וכיון שיתברר האיסור חישינן טפי עיין ספרי יעלת חן סימן ט"ו, והא דשרינן לעיל סימן א' ליתן לו ע"ס שיבדקנו אח"כ ולא חישינן שיבדקנו אחר שכבר אכל נראה דשם אין חיוב כלל בליתא קמן לאחר שחיטה לבודקו כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין אין חיוב רק באיתא קמן ואם לא בדקוהו מיד שוב אין חיוב לבדקו כלל אבל זה הסכין שחיוב לבודקו י"ל שיזכור אחר שכבר אכל ויתברר לו שאכל איסורא, ומ"ש בתב"ש שאסור משום בל תשחית לא נהירא דא"כ איך יתן לו לשחוט ע"ס שיבדקנו ניחוש לבל תשחית ואם רצה לחלק דחזקת סכין גריעא טפי א"כ לא היו צריכים הפוסקים לחילוק בין היכא דשרי בדיעבד, אלא ודאי ליתא, ואין סברא לחוש לבל תשחית כיון דהסכין חזקתו בדוק, ובאמת אין חילוק מעיקר הדין אימת ששוחט כיון שבודקו קודם שחיטה אפילו שהה זמן רב חזקתו בדוק, וכן מקוה שהיה לו בחזקת כשרות פעם א' אין חיוב למדדו בכל יום, רק לשופרא דמילתא חישינן להחמיר שלא יבא לידי ספק, גם הטעם משום ברכה ג"כ לא נהירא, דכיון דהסכין חזקתו בדוק אין לחוש בכה"ג לברכה, ותמה על עצמך איך מברכין על השחיטה קודם בדיקת הריאה שהוא מיעוטא דשכיח אע"כ כיון דרוב בהמות כשירות אין כאן חשש ברכה לבטלה וכ"ש בסכין שחזקתו בדוק ואין לומר דשאני בדיקת סכין דהוה נבילה אם הסכין פגום דהא לקמן ברמ"א בסימן י"ט מוכח דאפילו אם הוה טריפה אין לברך על השחיטה ועוד דא"כ איך מברך על השחיטה כיון שצריך בדיקת סכין שמא בעור נפגמה והוה ברכה לבטלה אע"כ בכה"ג לא חישינן:
ומעיקר הדין ודאי כל שחזקתו בדוק היינו בדוק ועומד קודם שחיטה ודוקא אחר שחיטה צריך בדיקה לכתחילה שמא איפגם בעור, אבל לענין ברכה והשחתה לא חישינן כולה האי ראינו עשוי ליפגם מעצמו רק חומרא הוא לבדוק קודם שחיטה שלא לחלוק בין סכין לסכין ולכתחילה בכל גווני צריך לבדוק:
ובאמת בחידושי הרשב"א בחולין דף ח' ע"ב כ' ושמא נאמר שאם בדק לאחר שחיטה והצניעו שא"צ בדיקה דסומך על בדיקתו שלאחר שחיטה ובת"ה דף ט"ז ע"ב כ"כ בלשון דמסתברא לי והדברים מבוארים ולא ידעתי למה לא זכרו בתב"ש, ובאמת נוהגין בי"ט להעמיד הסכין מעי"ט ופעמים חל בשבת ועולה לג' ימים, אבל ודאי לכתחילה פשיטא שיש לבדוק קודם שחיטה ממש:
(ד)
סכין שתבדק כן הוא לשון הרמב"ם וקילס הרא"ש פירושי שמפרש דקיימא ארישא דסכינא היינו שעוקץ הפגימה לצד הראש, ונראה דר"ל עוקץ הוא שורש הפגימה מקום שהסכין מתחיל להשתנות מגדרו כמו באתרוג שניטל עוקצו היינו שורשו שתלוי בו ועיין ב"י ולדינא הכל א' שאם שחט בצד שאינו נרגש היינו דברי הרמב"ם והמחבר והרא"ש כתב עליו ודעת רחוקה כיון שזקופה היא מצד א' איך לא ירגיש בה באצבעו כשיורד לתוכה ע"ש:
ולפענ"ד לא הבנתי דמשנה שלימה היא שוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ה מכשירין ופרש"י דרך הליכתה אינה קורעה מפני שראשי' כפופים מאד, וא"כ י"ל דבפגימה נמי כה"ג מיירי רק לפי שהוא פגם קטן ובליטה קטנה בדרך הליכה מחליק הסכין ועובר על הפגימה לפי שמתעקמת עד שהצפורן עובר בדרך הילוכו, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דמגל קציר ג"כ נרגש בדרך הליכה ג"כ רק לפי שפגימותי' כפופות למאד אין בשר הסימן נכנס בו לכן קשיא לי' להרא"ש לישנא דהרמב"ם שכתב שאין הפגימה נרגשת בדרך הליכה אלא דצריך ביאור איך מפרש בש"ס מ"ש משתי רוחות דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע, וכיון דהרמב"ם מפרש דקאי ארישא דסכינא כתירוץ הש"ס היינו ששורש הפגימה הוא ברישא דסכינא והעוקץ לצד הקתא וא"כ צריך ביאור בס"ד איך קרי לי' מרוח א' כיון שנרגש בין בירידה בין בעלי' וצ"ל דהרמב"ם מפרש דאם נרגש הפגימה בהולכה אף שאין לה רק עוקץ א' מ"מ בזע כיון דחורפא דסכינא מחליש וזהו קושית הש"ס ומשני דקאים ארישא דסכינא היינו שאינו נרגש בהולכה, אלא דקשה א"כ אפילו הרבה מסוכסכות נמי יהי' כשרים כיון שאינו נרגש רק בהולכה, ותירץ הרשב"א והר"ן דמתוך שהפגימות מרובות חישינן שמא השיב ידו מעט וכמו שפרש"י לפי שיטתו, והפר"ח דחה דבריו דלשיטת הרשב"א אין טעם לחלק בכך ובאמת בחידושי רשב"א מבואר בהדיא דבמגל קציר אפילו משיב ידו מעט מתוך שהפגימות כפופות למאד אינו ברור שינקוב הסימן ע"ש:
אלא דקשי' לי אמאי לא חילק הרמב"ם בין א' להרבה, לכן נלענ"ד דבלא"ה הקשה מהרש"א על פרש"י שמפרש שהפגימה עומדת בראש הסכין והקשה מהרש"א א"כ ל"ל פגימות הרבה אפילו פגימה א' כשאינה ארישא דסכינא נמי פוסלת, ונראה דלא קשי' כלל דרישא דסכינא לא נקרא רק במקום שמתחיל לשחוט וכפרש"י שמתוך כך עובר הפגם ע"י חתיכת עור ובשר טרם שיפגע בסימן, וא"כ י"ל דלהכי נקט פגימות הרבה דאילו באחת אפשר שיתחיל לשחוט באמצע הסכין וא"כ גם אמצע הסכין נחשב לרישא דסכינא ויוכל לשחוט ממקום הפגימה אבל ביש בו פגימות הרבה א"כ מסתמא לא נשאר שיעור סכין מלא צואר חוץ לצואר וא"כ יצטרך לשחוט ע"י הולכה והובאה א תדון כמגירה ולק"מ, ועפ"ז נ"ל לפרש גם להרמב"ם דס"ל דאין חילוק כלל בין א' להרבה אלא דה"ק סכין שיש בו פגימות הרבה אפילו כולם מסוכסכות תדין כמגירה והיינו שיש מהם שהעוקץ נוטה לראש ויש מהם נוטה לקתא ובאין בה הרבה יוכל לשחוט עכ"פ עד המסוכסכת שנוטה לקתא אם שוחט בהליכה או שישחוט בהבאה עד הפגימה שהעוקץ נוטה לרישא אבל בהרבה מילתא דפסיקא שלא יוכל לשחוט שאין נשאר שיעור סכין שיוכל לשחוט בהולכה לחוד שלא יפגע בזה שנוטה המורשא לראש הסכין או לקתא ולפ"ז ס"ל לרמב"ם דאין חילוק בין חדא מסוכסכות להרבה מסוכסכות, ומה שהקשה מהרש"א למה במגל קציר גזרינן הולכה אטו הבאה, ומה שתירצו בזה מתוך שפגימות מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט, זה לא שייך לשיטת הרמב"ם כפמ"ש דמכשיר אפילו פגימות מרובות מסוכסכות כשהם לצד א' לכן נלענ"ד לחלק דדוקא במגל קציר שקשה לתקנה והוא כלי מיוחד יש לחוש לתקלה שאין דרכו לקלקל המגל וישתמש בו לעולם לשחיטה שיחוס לקלקל הכלי משא"כ פגימות מסוכסכות מ"ל להשאירו מקולקל שיצטרך זהירות תמיד ודאי לא משהי ליה מקולקל ולא גזרו ביה. ואמת שהרמב"ם השמיט הך דמגל קציר בדרך הליכה לר' יוחנן דס"ל דאינו כשר רק לטהרה מידי נבילה ובלח"מ דחק בזה:
ונראה ליישב דס"ל דר' יוחנן אמר לא הכשירו רק לטהרה מידי נבילה ופרש"י דבאכילה אסורה משום דגזרינן הולכה אטו הובאה וזה ס"ל להרמב"ם לדוחק דא"כ מסוכסכות נמי נגזור, לכן ס"ל להרמב"ם הטעם דס"ל מ"מ יש לחוש לפגימה דראב"ש נמי משום פגימה פסלו ולא משום גזירה ואפשר דמשמע ליה לרש"י דמשום גזירה לא היו פוסלין דמשמע שמטמאה טומאת נבילה, וא"כ גם לב"ה הטעם משום חשש פגימה דמתוך שפגימותי' מרובות יש חשש פגימה אלא דר' יוחנן ס"ל דדוקא לענין טומאה דלא קיימא בחזקת טומאה הוא דמכשרי ב"ה דבחזקת טומאה לא קיימא אבל לענין אכילה כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת יש לחוש לפגם ג"כ וזהו תלי' בפלוגתא שבדף ט' דפליגי בלא בדק בסימנין אי מטמא במשא, ומסיק דפליגי אי בחזקת טומאה נמי קאי, והרמב"ם לשיטתי' שפסק כמתניתא דלא בדק מטמאה במשא אלמא דבחזקת טומאה נמי קיימא, וא"כ אין לחלק ולומר דב"ה מכשירין דוקא לטהר מידי נבילה דמ"ש וע"כ סבירא ליה דכשירה לגמרי ור"י ע"כ סבירא ליה דבחזקת טומאה לא קיימא ולא קיי"ל כוותיה, ולפ"ז לר' יוחנן ההיא דמסוכסכת לר' יוחנן י"ל דמוקי לה באחת או שתים, משא"כ במגל קציר שפגימותי' מרובות חיישינן טפי ולא קיי"ל כוותי' דאנן קיי"ל דלא מפלגינן בין חזקת איסור לטומאה לכן לא חילק הרמב"ם כלל במסוכסכת ודברי הרמב"ם ברורים:
ועיין ב"י שהקשה על העיטור שהביא הטור שמפרש הך דסכין שיש בה פגימות הרבה איירי באוגרות והקשה ב"י א"כ אפילו אחת נמי פסולה, ונראה ליישב דודאי אם אין בה רק אחת לא פסיקא ליה דפסולה דיש מקום לשחוט בה שלא כנגד הפגימה וכמ"ש בט"ז אלא דקמ"ל ביש בה פגימות הרבה אף שיש חלק בנתים א"כ אם מכוין לשחוט במקום שחלק אף שאין בו שיעור סכין קיי"ל בהוליך והביא אפילו כל שהוא כשירה קמ"ל דדוקא באין הסכין רק כל שהוא שפיר מהני הולכה והובאה, אבל כאן אי אפשר לו לזהר בהולכה והובאה שלא ישחוט כנגד הפגימה לכן פסול אף אם מוליך ומביא בקצת חלק שאין בו פגם דאי אפשר לו ליזהר ולק"מ:
מיהו יותר י"ל שא"צ לדחוק כלל רק שדברי בעה"ע סובבים אהא דאיתא אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר שלחו לו כמגירה שנינו ופרש"י עשה בסכין פגימות הרבה שאין דומות זו לזו ושלח לארץ ישראל לידע איזו אסורה ואיזה כשירה שלחו לו כמגירה שנינו ופרש"י שיש לפגם שני עוקצין, הרי שיש כמה פגימות שונות זו מזו:
וע"ז נראה דקאמר סכין שיש בה פגימות הרבה היינו שכולם אוגרות רק שהם פגימות שונות כדמספקא ליה לאבוה דשמואל וע"ז שלחו לו כמגירה שנינו, והיינו דקאמר תדון כמגירה מאחר שיש להם שני עוקצין כל הפגימות שהם אוגרות פסולות, ושאין בה אלא פגימה אחת שכל הפגימות ממין אחד ולאו אחת ממש קאמר דמ"ל אחת מ"ל טובי לכן אמר אוגרת פסולה הפגימה רק מסוכסכת כשירה אם אין בה מין פגימה אחרת רק מסוכסכת כשירה, ועיקר רבותא קמ"ל הברייתא שלא תמצא שום פגימה שכשירה רק מסוכסכת שהוא מרוח אחת, ואף ע"ג דאנן לא ידעינן ספיקא דאבוה דשמואל בפגימות ע"כ יש בהם מקום ספיקא ולזה קמ"ל הברייתא שתדון כמגירה, ומפרש הטעם לפי שעיקר הכלל הוא אפילו אין בה רק פגימה אחת אוגרת פסולה, וא"כ כל מיני פגימות שהם אוגרות פסולות רק פגימה מסוכסכת הוא שכשירה וכדפרישית, ואי קשיא לבעל העיטור ממגל קציר שלא הכשירוה באכילה י"ל דמגל קציר גרוע טפי דהא ע"כ לב"ש יש בה חשש פסול ופגם כמו שפרש"י גופי' לב"ש א"כ י"ל דמה"ט גם לב"ה אסור באכילה משא"כ במסוכסכת:
(ה)
סכין שיש לו פגימה כו' עיין פר"ח שהקשה על מ"ש רמ"א לעיל דאי שחט שלא כנגד הפגימה ואמר ברי לי כשר, והקשה מ"ש ממגל קציר דגזרינן הולכה אטו הבאה וכ"ש כאן דיש לחוש מצד אחד שמא ישחוט כנגד הפגימה, ולא ידעתי מאי קשי' לי' דהא במסוכסכת ג"כ כשר וע"כ לחלק מתוך שפגימותי' מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט כמ"ש לעיל ס"ה וא"כ כאן שאינו שוחט במקום הפגימה כלל שפיר יכול הוא ליזהר שהרי נזהר מסתמא שלא יבא לבית הספק, משא"כ במגל קציר ששוחט במקום הפגימות עצמן:
(ו)
צריך לבדוק כו' ומי שרוצה כו' האחרונים הסכימו דמעיקר הדין נמי אסור לכתחילה שיסמוך על הבדיקה שלבסוף שלא יבא לידי בל תשחית והשיגו על רמ"א ולכאורה נראה ראיה לדברי רמ"א דבפ' השוחט דף ך"ט אמר רב אשי סיפא בקדשים מהכא דתנן השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה אי אמרת בקדשים כו' אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחילה נמי וקשה איך ישחוט בתחילה שני ראשים שמא יפגם בעור דקמייתא או בעצם המפרקת, (וא"כ אי בדק בין חדא לחדא יכול לתקן) או שיפגם בשני' ומספק יטרוף שניהם וא"כ י"ל לעולם בחולין ומשום בל תשחית אינו יכול לשחוט כאחד לכתחילה אלא ודאי לא חיישינן להכי דהא בדיעבד אם נאבד הסכין מוקמינן ליה בחזקת כשרות, א"כ לא חיישינן כלל שיבא לידי בל תשחית, ולהליץ בעד האחרונים אפשר דהש"ס דייק דקשה למה נקט במשנה ב' ראשין ולא קאמר ב' בהמות כאחד שחיטתו כשירה, ואין לומר דקמ"ל דאפילו בעופות אין לשחוט ב' כא' דלענין חשש בל תשחית שמא ימצא סכין פגום אין לחלק כיון דגם אחר שחיטת עוף נמי בעי בדיקה, אע"כ איירי בקדשים וקמ"ל אע"ג דהא' הוא עוף וס"ד למימר דתזבחוהו לא קאי רק אשני בהמות משא"כ עוף שאינו בכלל זבח שא"צ שחיטה רק מליקה בקדשים קמ"ל דמ"מ לכתחילה אם העוף הוא חולין והבהמה קדשים נמי אין רשאי לכתחילה דתזבחוהו ממעט כל השחיטות אפילו עוף חולין בהדיא לזה קמ"ל בשני ראשין אע"פ שהראש הא' הוא עוף שאינו זבח בקדשים וא"כ ע"כ איירי בגוונא דליכא בל תשחית והיינו בשוחט בשני סכינין דאי איכא משום בל תשחית לא ה"ל למינקט שני ראשים דבכל שני בהמות שייך הך סברא שלא יבא לידי בל תשחית וא"ש, מ"מ פשטא דמילתא משמע דלא חיישינן שמא יארע שיפסיד:
גם יש להביא ראיה לדברי רמ"א מהא דדעת הגאונים דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ויכול למסור לשחוט ע"ס שיבדקנו, ואי בדיק ולא ידע שחיטתו אסורה ולא חיישינן לבל תשחית דמסתמא כיון דאיכא רובא לא חיישינן שלא ידע, וגם כאן איכא חזקת סכין, ויש פוסקים שאין מצריכין לבדוק כלל, לא שייך כלל בל תשחית:
(ז)
להכניס עצמו ואם שחט ולא בדק בנתים ואח"כ נמצא פגימה דעת העט"ז דהשוחט חייב לשלם, והט"ז חולק עליו וראייתו מהך מוגרמת דאתאי לקמי' דרב ופטרו מתשלומין אף שאסרו משום שמא הלכה כמאן דפסול והשתא אם התם דעשה בידים פטור כ"ש כאן דלא אסיק אדעתיה שיהי' פגימה ועיין פלתי שהביא ראיה לדברי הט"ז מלשון הטור ח"מ סי' ש"ו שכתב דבשוחט בסכין ונמצא פגומה אע"ג דאיכא למימר דבעור נפגמה אפ"ה פטור דשמא בעצם מפרקת נפגם, וקשה אפילו בעור נפגם מאי ה"ל למיעבד, ובסמ"ע תירץ דסכין טוב אינו עשוי ליפגם בעור, והקשה בפלתי א"כ אם שחט בסכין טוב לא נתלה בעור ונתלה בעצם מפרקת, ועוד מאי פריך מטבל ועלה על רב חסדא נימא שאני סכין דסכין טוב אינו נפגם בעור, לכן פירש דברי הטור דכונתו אם שחט בנתים א"כ אם הי' בודק הסכין אחר שנפגם בעור דקמייתא הי' מתקנו והי' נכשרים האחרים קמ"ל דמ"מ פטור וכדברי הט"ז דכיון די"ל בעצם המפרקת נפגם וכדברי הט"ז מיהו זה דחוק בלשון הטור שלא נזכר ששחט אחרים בנתים, ובאמת י"ל כדברי הסמ"ע באופן הלזה דסכין טוב גם בעצם מפרקת אין דרכו ליפגם דהא קיי"ל באמת אפילו יש חתך בעצם המפרקת אין תולין בו הפגימה ואפילו בשיבר מחמיר המחבר לקמן וא"כ א"ש דברי הסמ"ע דאם נפגם בעור הי' השוחט חייב שהי' לו להבחין ולשחוט בסכין יפה, ומ"מ ס"ל להטור דפטור די"ל דבאמת כשירה היא רק בעצם המפרקת נפגמה, ומ"מ גם לפ"ז מוכח כדעת הט"ז דהא ע"כ לומר דזהו נקרא פשיעה ששחט בסכין שעשוי לפגם ואפ"ה פטור כיון דאפשר שבאמת כשירה היא:
מיהו לענ"ד בלא"ה ודאי קשה בהך מוגרמת למה יפטור מלשלם הא ודאי כיון שנאסר מספק אין לך מזיק גדול מזה ובת"הד סימן קפ"ו דחק שלא עלה על דעתו שיחמירו עליו חומרא גדולה כזו, וזה יתכן לתירוץ ראשון של התוס' שם שהי' חומרא בעלמא, אבל לתירוץ שני שתירצו שם ב"ק דף צ"ט ע"ב שבאמת הי' ספיקא א"כ אין לך מזיק גדול מזה:
לכן לענ"ד הדבר ברור דודאי אם ידוע שיהי' טריפה מספיקא ודאי אין לך מזיק גדול מזה:
רק בההיא מוגרמתא דאתא לקמי' דרב דרב עצמו הי' מסופק איך לפסוק דשמא כשר הוא ואם הי' נ"ל משיקול דעתו להכריע להכשיר הי' מכשיר, אלא דרפי' בידי' ומחמיר מספיקא א"כ אין יכול לחייב השוחט דבשעה ששחט לא הי' מזיק שאפשר שיכשירנה המורה אף שלבסוף הטריפה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ושמא יכריע דעת המורה להכשיר, ואף דרב ס"ל ברירה בדאורייתא ג"כ מ"מ בכה"ג דרפי' בידי' אין כחו להוציא ממון מן השוחט, אבל בדבר שכבר פסוק ועומד להטריף ואין תוחלת להכשירו כפי ההוראה המפורסמת, ודאי אין לך מזיק גדול מזה, משא"כ בזמן רב שהיתה ההוראה מסורה למורה לשיקול דעתו, לכן צדקו דברי הש"ך שכל ההוראות שפסוקות ביד השוחטים להטריף כגון שהי' במיעוט בתרא ודאי מזיק איקרי, אבל בזמן הגמרא אם נסתפק למורה ודאי לא יוכל לחייב הטבח מספיקא דידיה מאחר דאינו מטריפו רק מטעם חומרא, וכן נמי לדידן אם הוא דבר שיש עליו שאלת חכם וצדדין להכשיר רק שלא ימלא המורה לבו להקל איך יחייב הטבח בשביל זה שלבו נוקפו להכשיר לכן אין מוציא מן הטבח, אבל במה שהוראה ברורה להטריף ודאי אין חילוק בין טריפה מטעם ודאי לטריפה מטעם ספק דסוף סוף הפסידו ממנו:
ומ"מ בנ"ד שנמצא פגומה צ"ע דאם נימא שאין חיוב על הטבח לבדוק והיינו דמסתמא מוקמינן סכין אחזקתי' א"כ לא פשע מידי, אי אמרינן דלית בי' חיובא לבדוק, ועוד דהא אם נימא שבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם א"כ לא הזיק בשחיטתו כלום, ולא דמי לקלקול בשחיטה שנקרא מזיק והפסיד בידים כגון שהי' במיעוט בתרא שאינו מטעם ספק רק דאנן מחמירין והרי הפסיד של חבירו בידים שהוא הטריפה במה שגמר השחיטה, אבל בנגע בעצם המפרקת שאילו ידעינן באמת שנפגם הי' כשר רק מספיקא אנו חוששין שמא בעור נפגמה א"כ בשעה ששחט לא נתחייב כלל שהרי בהכשר שחט רק על הנגיעה בעצם המפרקת שפגם בזה הסכין לא עדיף מגרמא בסימן שפ"ז היינו שזרק כלים וסילק הכרים והכסתות שתחתיהם דמ"מ פטור דאין לחייבו לא על הזריקה ולא על הסילוק כדאיתא בח"מ סימן שפ"ז ס"ג, כ"ש כאן שבאמת לא עשה כלום אם נפגם בעצם המפרקת רק שאנו אוסרין מספק מ"מ הוא לא הזיק שהרי כששחט בהכשר שחט ובפגימתו בעצם המפרקת לא אסרו רק שגרם הספק חיסרון ידיעה שנפגם בעצם המפרקת א"כ אין לחייב השוחט וכדברי הט"ז:
וראיתי בת"ש שכתב לחייב השוחט מטעם שומר דמבעי' לי' לעיוני בתקנת הבעלים והביא כמה דמיונות לזה מבקרא פ' המפקיד דה"ל לעיוני וכה"ג וכמו כן בשקול שטרא והב זוזי ולענ"ד אין מכל זה ענין לכאן דשם הפסיד המעות שנתן לו והוציא המעות על המכר ונאבד אבל כאן אין אנו יודעין שהפסיד כלום דשמא באמת כשרה היא ואנן אסרינן מספק וכיון דקיי"ל דגם שומר יכול לומר הרי שלך לפניך וכיון דמספקא לן שמא כשרה היא ולא הפסידה אף שגרם לו היזק אפי' נדון אותו מדין שומר הרי יכול לומר הרי שלך לפניך אם לא הטריפה וכאן דמספקא לן אם היא טריפה ושמא בעצם המפרקת הרי נותן לו את שלו ולא הפסיד כלום אלא שאין יכול לאכלו מספק מ"מ הוא לא עשה כלום בזה וכ"ש דמה שהביא משליח שקנה שלא באחריות דאין ראיה כלל דגם שם אם רוצה להחזיר לו מעותיו אין מחויב לקבל אחריות וכמ"ש שם בארוכה וא"כ אין חייב רק על מה שהוציא מעות חבירו שלא מדעתו משא"כ כאן מיד שגמר לשחוט חזר לרשות בעלים ואומר לו הרי שלך לפניך דבשלמא בהטריפה בודאי י"ל דהוי מזיק בידים והיזק ניכר הוא שהרי לא שחט כדת א"כ הפסיד והזיק משא"כ כששחט כדין אלא שהספק נולד לנו והוא אין ידוע לנו שעשה כלום שאפשר ששחט כהוגן ובהכשר ומצד שנפגם בעצם מפרקת אין כאן שינוי והפסד בבהמה רק אנן מחמירין מספיקא ואין לחייב השוחט בשביל זה:
(ח)
שחט בסכין בדוק ונאבד כו' אימור שיב' בה עצמות כו' האחרונים הקשו דלקמן סט"ו פסק דמספיקא אין תולין וכן בסט"ז דדוקא בבדק והצניעו כו' ובט"ז ובש"ך חילקו כיון שהסכין אינו בפנינו ויצא בהיתר מהני טפי, ובתב"ש האריך להחזיק בסברא זו דמקרי חזקה כיון שהי' יכיל לאכול אחר שנאבד הסכין שפיר מקרי חזקת היתר ולא הבנתי דברים אילי דהא גם במקוה שנמדד ונמצא חסר אף שהמקוה בפנינו אין חיוב למודדה בכל פעם כלל ואפ"ה חשיב לי' בש"ם תרתי לריעותא אע"פ שכבר נשתמש בטהרות לא מקרי טהרות בחזקתן אלא דאדרבה חשיב תרתי לריעותא, וכמו כן בחבית שתרם ממנה ונמצאת חומץ אף שתרם כבר, והותר לשתות מן היין שאינו נבדק רק בג' פרקים כדאיתא בגיטין דף כ"ט, אלמא דמ"מ לא מקרי חזקת היתר אף שכבר יצא בהיתר, וגם תמוה בעיני לתלות דשיבר בה עצמות ולאו אדעתי' דהא אפילו לענין כתמים דרבנן איתא בנדה דף נ"ח ע"ב בספק עברה בשוק של טבחים אין תולין ולא אמרינן עברה ולאו אדעתא:
ובאמת מבואר בתשובת הרא"ש הביאוהו האחרונים שטעמן דחומרה יתירה היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הילכך היכא דידע בודאי שלא שיבר הוא דמחמרינן כו' ע"כ, ובודאי מאן חכים למימר הכי וע"כ סברתו כיון דחזינן דרב חסדא מקיל אפילו בלא שיבר אין להחמיר עכ"פ ביש ספק שמא שיבר וא"כ לפי סברא זו שסובר דיותר יש לתלות במפרקת מבעור א"כ כ"ש דבשיבר עצם מפרקת יש לתלות במפרקת דהא אפילו בלא שיבר ה"ל למיתלי טפי בעצם המפרקת רק חומרא בעלמא הוא, א"כ בשיבר ה"ל למיתלי להקל, וא"כ כ"ש דקשה הא המחבר מחמיר לקמן, גם בשיבר עצם מפרקת א"כ ע"כ אין תולין בפגם במפרקת טפי, וגם תמוה מנ"ל להרא"ש דחומרא בעלמא הוא לתלות בעור, ואי משום דרב חסדא מקיל הא איכא רב הונא דמחמיר אפילו בשיבר א"כ די להקל בודאי שיבר, ועוד אי נימא דמסברא יש לתלות טפי במפרקת, א"כ למה מסיק הש"ס הלכתא כרב חסדא בשיבר אפילו נגע בעצם מפרקת ה"ל להקל כיון דרב חסדא מקיל אפילו אינו יודע שנגע בעצם מפרקת וכ"ש ביש חתך בעצם מפרקת דה"ל להקל והרי הרשב"א והר"ן ס"ל דבחתך עצם מפרקת לא תלינן לקולא ואי חומרא בעלמא הוא ורב חסדא מקיל אפילו בלא חתך ומנ"ל להחמיר בחתך אע"כ ס"ל דלאו חומרא בעלמא הוא רק דינא, והרמב"ם והמחבר קרי לה ספק נבילה א"כ אין להקל בלא ראיה ברורה, וכן נראה מלשון הטור גופי' דקמ"ל בנאבד הסכין שחיטתו כשירה ואמאי לא איכפל לאשמועינן שאפילו נמצא פגומה שחיטתו כשירה וכל כה"ג ה"ל לאשמועינן א"ו לא מקלינן בהכי, לכן לענ"ד עיקר כדברי הב"ח שאין להקל בזה כלל, אם לא שהי' במקום אבוד ונמצא עליו חלודה שנפגם מעצמו:
(ט)
דרך שבירה כ"כ הרשב"א ושאר פוסקים ואינו כדאי לחלוק בפרט להקל, ולענ"ד צ"ע דשיבר עצמות משמע להו דוקא בהכאה ושבירה, ובגמרא אמרינן פגימת עצם בפסח והיינו שעובר בעצם לא תשברו בו, אלמא כל פגם נקרא שבירה מ"ל דרך הולכה והבאה כל שנפגם העצם שבירה קרי לה ומנא ליה לומר בזה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ועוד דאמרינן עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם ספק אינו פוגם משמע דעצם דומיא דעור דלא מיירי רק בדרך שחיטה נמי עצם ודאי פוגם מצד שהוא קשה מן העור, וכן איתא בפסחים דף פ"ז ע"ב, אבל המחתך בגידין והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם, אבל מחתך בעצמות פשיטא דאית בי' משום שבירת עצם:
ועוד שכבר כתבתי בחדושי דאמרינן בגמרא עצם ודאי פוגם, וקשה א"כ מ"ט דרב הונא הא רב הונא נמי מכשיר בנאבד בלא בדיקה כמו שהעלה הרשב"א גופי' בחידושיו, וכיון דעצם פוגם בודאי ה"ל כנאבד בלא בדיקה שהרי ידוע דפגם בעצם, אלא נראה דודאי לא איירי בענין שיודע מודאי שפגמו בעצם אלא דה"ק ע"ז הסכין שאנו דנין עליו שאם תמצא לומר שנפגם בעור א"כ שמה שעלול ליפגם בעור עלול יותר שיפגום בעצם ויש שיפגום בעצם ולא יפגום בעור א"כ ה"ק עצם ר"ל סכין שיפגם בעור ודאי שיפגום בעצם, אבל אם נודע לו שודאי נפגם מן העצם לא גרע מנאבד, וא"כ גם בהולכה והובאה עכ"פ נשארה סברא שכל שתפגם בהולכה והובאה בעור עלול ליפגם בעצם שקשה מן העור וא"כ נוטין הדברים שאפילו בדרך הולכה והובאה כל שעלול לפגום בו יותר מן העור היינו שיבר דודאי פוגם נגד העור וצ"ע ליישב דעת רבותינו עכ"פ נראה דבשיבר עצם המפרקת דרך שבירה יש להקל גם ברמב"ם פ"א דין כ"ה כתב בהדיא שיבר בה עצמות או עץ וכיוצא בו ע"כ, ובט"ז כתב דעצם המפרקת קשה טפי מעץ א"כ גם מדברי הרמב"ם מוכח דבדרך שביר' עכ"פ תולין:
ועוד נ"ל שאם הכה דרך הכאה אפילו על העור ושחט בה אח"כ בלי בדיקה ונאבד הסכין דיש להחמיר דבדרך הכאה גם על העור יש לחוש שנפגם:
ומ"מ מה שהביא בט"ז ראיה מדברי מרדכי שריב"ק הי' רגיל להכות בסכין בעץ קודם שהצניעו ומזה הביא ראי' דעצם מפרקת קשה יותר מן העץ, ובאמת אין מזה ראיה די"ל ריב"ק ודאי בדק מסתמא אחר שחיטה רק לרווחא דמלתא אם ימצא פגום לבו נוקפו שמא לא בדק יפה, אבל כשהכה בעץ אחר הבדיקה פשיטא דתלינן בעץ, אבל אם נמצא פגום קודם שבדקו אף שהכה בעץ י"ל שאינו פוגם, אבל מדברי הרמב"ם מוכח שפיר, גם מפרשי' חולין דף י' ע"ב ד"ה מיכדי כתב דודאי נגיעה דמפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, משמע במכה בכח גם במפרקת תלינן. גם ממ"ש רש"י ולא ס"ל כוות' דודאי נגיעה דעצם המפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור, אבל שבירת עצמות בההיא ודאי תלינן ע"כ משמע דוקא נגיעה דעצם מפרקת אבל חתך בעצם המפרקת ס"ל שפיר דהיינו שבירה וכדפרישית דכל פגם מקרי שיבר:
ומ"ש בספר תבואות שור שאם תחב הסכין לתוך נדן שלו הוה כנגע בעצם המפרקת אינו נלע"ד דא"כ איך נוהגין בי"ט לבדוק הסכין מעי"ט ותוחבין אותו לנדן שלו ושוחטין בו בי"ט, אלא י"ל דבלא"ה נגיעה דעצם נמי חומרא בעלמא הוא שחששו דאף דרב חסדא תולה בעצם מפרקת היינו משום דטפי יש לתלות בעצם המפרקת מבעור והיא פגום לפנינו אבל נגיעה אפשר דלא פגמה כלל וא"כ די להחמיר במה שאסרו ראשונים דחששו מ"מ כיון דע"כ חתך בכח עד שחתך יותר ממה שצריך דחתך גם במפרקת אבל בתחיבת לנדן לא עדיף טפי מעור בהמה שחותך בה ואפ"ה לא נפיק סכין מחזקתי' וכשר בנאבד:
(ט)
גוערין בו בגמרא חולין דף י"ח אמר ר"ה האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם כו' ורבא אמר מעברינן ליה ומכריזין אבשרי' דטריפה הוא ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה, כאן שלא נמצאת סכינו יפה, רבינא אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לא"י לא מזדבן, ותמה הרא"ש על הרי"ף למה לא הביא הך דרבינא דבתראה הוא, ונראה ליישב דלכאורה הפליג רבינא בענשו יותר מדאי וכי לא סגי במאי דמכריזין אבישרי' דטריפה הוא וכדי בזיון, לכן נראה דמן השמתא לחוד אין היכר שהוא לכבודו של חכם דאפילו בלא כבוד חכם נראה אי לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם שאין יכול לשחוט בטרם שיבדק אם יכול לומר הלכות שחיטה ואין בו היכר לכבודו של חכם, די"ל שכך הוא מעיקר הדין כל שלא נבדק שחיטתו אסורה, א"כ ממילא בר גערה הוא כששחט בטרם נודע שהוא מומחה מאחר שאין יכול לשחוט לכתחילה קודם שיבדק, לכן צריך היכר להכריז אבישרי' דטריפה הוא אף שנמצא סכינו יפה, וממילא באינו יפה קנסינן טפי, וזהו דוקא לרבינא לשיטתיה שאין יכול לשחוט טרם נודע המחאתו דרבינא לא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, וא"כ לדידן דלא קי"ל כרבינא בהא ושחיט שפיר לכתחילה אף שאין יודעין בו שמומחה הוא א"כ מסתמא בחזקת מומחה הוא ומובן הקנס דשמתינן ליה בשביל כבוד החכם ובלא נמצא סכינו יפה סגי להכריז דטריפה הוא עמ"ש סקי"א:
(י)
ומעבירין אותו צ"ע למה לא העתיק רמ"א דמכריזין אבישרי' דטריפה הוא וצ"ל שלא חש להאריך כיון דהאידנא ממנין אנשים ידועים מ"מ נראה גם בזמן הזה אם שוחט לעצמו בלי הרמנא מחכם שיש לדון כך אם שחט בלא הרמנא ולא נמצא סכינו יפה שיש להכריז על כל בשר שיוצא מת"י שהוא טריפה וכמ"ש הטור דודאי בשר זה פשיטא דטריפה כיון שלא נמצא סכינו יפה:
(יא)
יכול החכם למחול קשה למה אמר רב חיננא לעיינו רבנן במלתי' דתלו בי' טפלי וה"ל למחול בעצמו וצ"ל דרבה בר חיננא מספקא ליה אם יכול למחול וציוה לעיין, מיהו מפרשי' נראה דמספקא לי' אם הדין דמעברינן לי' אפילו נמצא סכינו יפה אין יכולין למחול לו אלא שעלה להם הדין שאם נמצא סכינו יפה אין מעבירין אותו, ובזה מיושב מה שתמה הרא"ש על הרי"ף למה לא פסק כרבינא, ולפ"ז נראה דלק"מ דרבינא דס"ל דממסמס לי' בפרתא ולא סגי בקנס העברה י"ל דס"ל כרבא בר חיננא דגם בנמצא סכינו יפה מעברינן לי' ומכריזין אבישרי' דטריפה, לכן באינו יפה צריך חומרא טפי, אבל למאי דמסיק מר זוטרא ורב אשי דביפה אין מעבירין אותו כלל א"כ די באינו יפה העברה ולק"מ וברור וא"כ היכא דמעברינן לי' באמת לא יכול החכם למחול עמ"ש בסמוך סקי"ב:
(יב)
למחול וא"צ לנדותו. הקשה הש"ך דזה יתכן לדעת רש"י והר"ן דמנדין אותו בשביל כבודו של חכם אבל להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות שחיטה דמנדין אותו לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה א"כ אפשר שאין החכם יכול למחול על כבודו, ונראה ליישב דבלא"ה קשה איך יהי' הרמב"ם נגד הש"ס דף י' ע"ב וכן דף י"ד דא"צ להראות סכין לחכם רק משום כבודו של חכם אלא נראה דודאי לא מקרי זלזול לחכם בשביל שאינו מראה לו סכינו דהא ביש כמה חכמים בעיר סגי להראות לא' ואין כאן זלזול שיהי' כדאי לנדות עליו ועוד דאי חשיב זלזול מאי קמ"ל רב הונא דמשמתינן ליה פשיטא מנדין על כבוד הרב אלא ודאי דבר הלמד מענינו הוא דהא איכא מ"ד דאפי' נמצא סכין יפה מעברינן לי' ומכריזין אבישרא דטרפה ואין זו לכבוד הרב רק בשביל דררא דאיסורא א"כ נראה דבודאי אי לא תקנו להראות בשביל כבוד החכם מהיכי תיתי לחוש שישחוט בסכין פגום הא קיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא השתא אחר שתקנו להראות סכין לחכם בשביל כבודו וזה נמנע איתרע חזקתי' וי"ל אשתמוטי קמשתמיט שאינו בקי להעמיד סכינו יפה לכן משמתינן ליה אף שאין זה זלזול בכבוד החכם מעיקרא הכי תקינו לנדותו אם לא יראה הסכין לחכם ועשאוהו כאלו זלזל מטעם שיש בו דררא דאיסורא שמא ימצאנה פגומה פעם אחרת אבל עכשיו שהחכם מנדהו יזהר פעם אחרת ולא יעבור עוד וא"כ שפיר י"ל דגם הרמב"ם וסיעתו מודים שיכול למחול שאחר שנתקן לחייבו נדוי כאילו פגם בכבוד החכם שפיר יכול למחול לו ומ"מ אין לחוש שישחוט עוד הפעם דירא פן לא ימחול לו פעם שנית א"כ נזהר הוא היטב בשביל מורא הנידוי ותליא שפיר ברצון החכם וצדקו דברי הרמב"ם, והאחרונים דחקו מאד ומ"ש נכון וברור:
(יג)
הטבח צריך כו' עיין ש"ך הביא דברי הריב"ש שערער על הכרכשאות שלוקחין הטבחים מן הכשירות ובט"ז התנצל שהכרכשאות דבר מועט ולא דמי להיתר בכורות דאילא ביבנה שדבר מרובה הוא והוא דחוק חדא דכרכשא ודאי שוה טפי מד' איסרות, ועוד דהא במתני' בכורות דף כ"ט איתא הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה שהי' נטל ד' איסרות משמע דאחר אפילו נוטל פחות ג"כ יש חשד, ונדחקו האחרונים ליישב המנהג, ובעניותי לא מצאתי מקום לערער דאדרבה יש לתמוה על הרי"בש אם בא לדמות טריפות לבכורות, א"כ כיון דאיתא במתני' הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה שהי' נוטל כו' בין תם בין בעל מום, משמע בהדיא דאחר אסור אפילו אם ירצה ליטול בין תם בין בעל מום, ואע"ג דפרש"י דחשדי לי' דמשום אגרא שרי ליה צ"ל דמ"מ יש חשד על אותו שהתיר כדי שיתנו לו שכרו בעין יפה או להרואין כאילו נוטל שכר להתיר, א"כ תמה על עצמך אפילו נוטל בשוה בין מכשרה בין מטריפה נמי יהא אסור דומיא דבכור דאסור ליטול שכר לראות אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה, ובאמת פשוט שמותר ליטול שכר על השחיטה ובדיקה, עיין ב"ק דף צ"ט ע"ב כאן בחנם כאן בשכר:
ועוד תמיה אם ניחוש לשוחט שמכשיר בשביל הטבחיא איך יוכל אדם לשחוט לעצמו מדינא ניחוש שמכשיר להנאתו, וע"כ לא דמי לבכור שאין אדם רואה בכורות עצמו, משא"כ שחיטה ששוחט לעצמו ולא חיישינן שיכשיר להנאתו, ומי גרע מה שלוקח הטבחיא מאלו כל הבהמה שלו, ועוד דא"כ במקום שנוהגין במתנות כהן לא ישחוט לאחר דאולי יכשיר משום הנאתו כדי שיתן לו מתנות הזרוע ולחיים וקיבה, שאם טריפה אין מתנות לכהן, ואף דיש לדחות שיוכל לתנם לאחר מ"מ פעמים במכירי כהונה ויודע שיתנם לו א"ו לא חיישינן בכה"ג, והרי אפילו בכותי מצינו בגמרא חולין דף ד' במצא בידו דקורי' של צפורים חותך ונותן לו, הרי אפילו כותי יש לו נאמנות על שחיטה אפילו במה ששוחט לעצמו, ולא מצינו ישראל שיהי' חשוד על לפני עור, אלא ע"כ צריך לחלק כמו שחלק רבינו שמשון ספ"ב דנגעים דדוקא באתחזיק איסורא יש חשש שיראה בכורות עצמו, והובא בט"ז לכן צורבא מרבנן חזי לנפשי' אם אירע לו דבר הוראה, וא"כ בשחיטה ובדיקה אין חשש דרוב בהמות כשרות הם ואין כאן חשד שבלא"ה היא בחזקת כשירה מצד הרוב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ותמהני על הט"ז שכתב אם אירע לו הוראה אל יורה, דהא הר"ש מייתי הך דצורבא מרבנן חזי לנפשי', הרי שמותר לו להורות אע"פ שנולד לו ספק טריפות, דמאחר שהדבר בעצמו אינו בחזקת איסור וא"צ להתיר מה שנאסר כבר רק לגלוי' שלא נאסר מעולם ואין כאן חשד, שהרי הצורבא מרבנן בעצמו ראה הריעותא והפה שאסר הפה שהתיר, אבל דבר שכבר נתחזק באיסור יש חשד דשרי לי' משום הנאה:
ובהכי ניחא לי דבפ' א"ט דף מ"ד ע"ב פריך אהא דרבא שרי טריפה וזבין מיני' בשרא אמרה ליה דביתהו אבא שרי בוכרא ולא זבין מיני', ומשני הנ"מ בוכרא דבשומא מזדבן, אבל בטריפה מתקלא מוכח ע"כ, וקשה איך מדמה בכור שאין אדם רואה לעצמו לטריפה דחזי לנפשי' ולא חשדינן שיכשיר שלא כדין אף שמפסיד הרבה, משא"כ בכור שאינו רואה לעצמו, אלא נראה כדפרישית דלהתיר טריפה לאחר אם נוטל שכר איכא חשדא שכבר הוחזק באיסור וע"י פי החכם בא ההיתר חיישינין טפי לכן מדמי ליה לבכור אבל השוחט שבודק לעצמו דבר שלא הוחזק באיסור אצל שום אדם ליכא חשדא, שבלא"ה הדבר בחזקת היתר עומד והוא שראה הריעותא הוא המתיר לכן שוחט אדם לעצמו ג"כ שמה שמתירין הוא בשביל הסתם דמסתמא מותר הוא וא"כ מה שפוסקין לו הכרכשאות מן הכשירות אין שכר הוראה רק שמקבל שכר יותר לפי שיש לקצב רוח יותר וחשדא לא שייך בהך כדפרישית וכן מתנה עמו בתחילה שזה יהי' שכרו ואין כאן בית מיחוש, אך על המורים יש להתלונן, שהמנהג שהרבנים נוטלים שכר מן הוראת השאלה ולזה לא ידעתי טעם דאפילו למיזבן ממנה הוה אסור אי לאו דמתקלא מוכח: