חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות שחיטה
סימן א
(א)
הכל שוחטין. בט"ז הביא דברי הטור שהעתיק הברייתא דתני ר' וזבחת מבקרך כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה א' בעוף ושנים בבהמה וכו' והקשה בט"ז דבכיבוד אב ואם דרשינן כאשר ציוך במרה א"כ גם בשחיטה נדרש כאשר צויתך במרה. ותירץ בפלתי דודאי מצוה שחל עליהם תיכף שייך שנצטוה במרה אבל מצוה שלא חל תיכף למה להקדים הציוה במרה. וכיון דלר' עקיבא הי' מותר להם בשר נחירה א"כ ל"ל להקדים במרה ע"ש. ויש לפקפק בזה דהא בקדשים גם רבי עקיבא מודה דבעי דהוה שחיטה כדאיתא בש"ס דף י"ז וא"כ י"ל כאשר צויתך בקדשים. וכ"ש דקשה לפי הפי' שכתבו התוס' זבחים דף י"ד ע"ב דשחיטה לאו עבודה היא שגם חולין צריכין שחיטה וא"כ הוצרך הדבר להודיע שבקדשים אינה עבודה מחמת שתנהוג בחולין ג"כ. ובזה ניחא לי לשון הש"ס ריש חולין דבעי למימר אאוקימתא דהכל שוחטין אפילו טמא בחולין ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא כל הפסולין ששחטו ומשני הכא עיקר, וקשה מה ענין הכא דאיירי בשחיטת חולין לאשמועינן טמא במוקדשין, ולפ"ז ניחא דאתי לן לאורי' עיקר טעמא דטמא כשר בשחיטת קדשים היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא והיינו משום דנהוג בחולין ג"כ א"כ הך דטמא במוקדשין עיקרה בשחיטת חולין שייכא. ואפשר לומר ליישב דודאי יש להבין מאי נפקא מינה שתלתה התורה מצוה דכיבוד במה שנצטוה במרה דמה דהוה הוה ולזה י"ל דהא בריש יבמות דף ה' ע"ב משמע דעשה דקודם הדיבור חמיר' טפי וא"כ י"ל דכאן שבא להזהירם על המצוה אמר כאשר ציוך למען ידעו הדורות שהוא מ"ע דקודם הדיבור אבל שחיטה שהוא לאכשורי אוכלין ליכא נפק' מינה בזה אבל בכיבוד י"ל דקמ"ל שהיא קדמה לעשה שלאחר הדיבור אם מזדמנין לי' מצוה אחרת כגון שלוח הקן וכדומה אבל בשחיטה לא שייך. ועוד י"ל דודאי באלה לא שייך לתלות במה שנצטוה במרה אלא דהכא קמ"ל בכיבוד שלא יטעו כיון דמשמע ביבמות דף מ"ו דבשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אם כן ס"ד דבשעת מתן תורה הי' להם דין גרים וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואם כן לא הי' אותן הדור שנולדו קודם מתן תורה בכלל מצות כיבוד וכן לענין עריות אבל האמת אינו כן שאותו הדור ודאי הי' להם כל היחס לבית אבותם ושייך בהם מצות כיבוד וקרבות משפחות וא"כ י"ל דהיינו דקמ"ל שלא יטעו שמשעת מתן תורה נתחייבו בכיבוד ויש להם דין גרים ולא שייכי בכיבוד בא הכתוב להזהירם שמחויבים בכיבוד ממרה שאז עדיין לא נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אבל שחיטה ל"ל לתלות במה שנצטוה במרה, ועי' פלתי שהביא דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה שכתב לימוד על שחיטת עוף שהרי בעוף נאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו לימדך ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חי', ותמה הכ"מ הא בגמרא יליף מזה הפסוק דאין שחיטה לעוף מן התורה ואפשר ליישב בפשיטות דהך מ"ד דיליף מושפך דאין שחיטה לעוף מן התורה ע"כ כר' ישמעאל ס"ל דבשר נחירה אסור א"כ הי' צריך שחיטה שפיר שייך למילף דאין שחיטה לעוף מן התורה כיון דכתיב ושפך וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפסק דבשר נחירה מותר א"כ לא שייך לדרוש מושפך דהא במדבר לא הי' שחיטה וע"כ קמ"ל קרא דגם שפיכתו זו שחיטתו וחייב בכיסוי כדאמרי' בפ"ק ד' י"ז לר' עקיבא על נוחר, וא"כ קשה למה תלי' רחמנא בציד חי' או עוף הא הי' להם השליו במדבר והי' להם לצוות על השליו שהי' מזומן בידם ולמה שיתף עוף עם חי' וע"כ עוף לאקשוי' לחי' אתי לומר דצריך שחיטה וכדברי הרמב"ם:
ועוד נ"ל דרבי דדריש מכאשר צויתך וקשה הא עוף לא נזכר כלל בפסוק דהא כתיב וזבחת מבקרך וצאנך ועוף לא נזכר כלל לכן צ"ל דרבי ה"ק וזבחת כאשר צויתך בבהמה וחי' איתקש לבהמה וכמו שפרש"י בדף כ"ט ד"ה מה דגרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וכיון דבהמה בשחיטה ממילא חי' נמי בשחיטה ועוף איתקש לחי' וא"כ קאי נמי על עוף ומוכרח כדברי הרמב"ם. והא דכתיב ושפך היינו משום דסגי בסימן אחד ומקרי שפיכה וא"כ רבי נמי אהך קרא סמך אלא דקשה כיון דהלמ"מ ל"ל קרא דושפך וי"ל דקמ"ל דסגי בשפיכה בעלמא והיינו בחצי קנה פגום והוסיף עליו משהו דזה מיקרי שפיכה בעלמא וא"כ י"ל דקרא קמ"ל דסימן אחד שהוא הלמ"מ סגי בקנה דלא כמ"ד דס"ל ושט דוקא ולא קנה וא"כ י"ל ודאי הך מ"ד דסגי בשפיכה בעלמא היינו משום דלית לי' הלמ"מ כתיב ושפך דלא נקיש עוף לבהמה וסגי בשפיכה בעלמא אבל רבי דס"ל דגם בעוף איכא הלמ"מ דבעי שחיטה והוא בכלל מבקרך וצאנך וכל מה דאיתקש ליה והיינו חיה ועוף א"כ ע"כ ושפך אתי לומר דסגי בקנה ומשכחת שפיכה בעלמא בחצי קנה פגום למאי דקימ"ל דסגי בקנה לחוד:
(ב)
אפילו נשים לאפוקי הלכות א"י שסוברין דנשים לא ישחטו והתוס' הקשו ריש חולין מהא דכל הפסולים ששחטו ופריך דיעבד אין לכתחלה לא ומשני משום טמאים נקט דיעבד דקתני שהשחיטה כשירה בזרים בנשים בעבדים וטמאים ואמאי לא קאמר משום נשים ואפשר ליישב דטעמן של הלכות א"י משום דנשים דעתן קלות והיינו למאי דקימ"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והיינו דמסתמא אין אדם מזדקק לשחוט אם לא שהוא מומחה וא"כ י"ל בנשים שדעתן קלות אין לומר בהם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולחדש דין אחר בנשים דנבעי שיהי' מומחין לא שייך לחלק לכן אין שוחטות. וא"כ י"ל כיון דסתם מתני' ר' מאיר הוא ור' מאיר חייש למעוט' א"כ ודאי בעי מומחין בכולה, וכיון דכולה צריכין להיות מומחין א"כ גם נשים שוחטות לכתחילה, וא"ש דברי הלכות א"י לדידן דקימ"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם שפיר נשים אין שוחטות. עוד אפשר לומר דנשים דעתן קלות היינו כמ"ש התוס' בפסחים דף ד' דנשים עצלניות הם ואין טורחות וא"כ י"ל כיון דבדיקת סכין טרחא חיישינן שמא לא יבדקו היטב וא"כ י"ל דבמקדש שהי' להם כל הסכינין בדוקים דסכין שנפגם אין מתקנין אותו וא"כ אין חשש בנשים. עוד אפשר ליישב דטעמא של הלכות א"י דנשים שדעתן קלות כיון דשחיטת חולין א"צ כונה לא רמיא עלייהו להזהר ממכשול ואם כן בקדשים שצריך כונה רמיא עלייהו גם נשים יכולין לשחוט, וזהו לדעת התוס' דגם נשים שוחטות ומשמע דגם רמא"ש מומחין הם איתא נמי בנשים. דאל"כ לוקמה הכל שוחטין אפילו נשים בד"א שיודעין בהם שהן מומחין והיינו כאוקימתא דרבינא וא"כ א"ש וכולן אאין מומחין אלא ודאי גם מומחין הם. ומה שהקשו התוס' למה לא תנן בחולין הכל שוחטין אחד אנשים וא' נשים אפשר לומר דאין חידוש בזה והא דקתני בקדשים י"ל דקמ"ל דהא בחולין בעינן שיהי' בר זביחה כמ"ש התוס' דף ג' ע"ב ד"ה קסבר דלאו בר זביחה וא"כ בקדשים דבעינן הזביחה ביום א"כ ה"ל מצות עשה שהזמן גרמא ולא שייכא בנשים מצות זביחת קדשים קמ"ל מתני' דנשים נמי שייכא וכשרים לשחיטת קדשים ועיין תוס' קדושין ד' ל"ו ד"ה הקבלות ועיין עוד בסמוך:
(ג)
ועבדים בטור כתב משוחררים. וכתב הש"ך הטעם דסתם עבדים אינם בחזקת כשרות והמחבר מיירי במוחזק בכשרות וקשה לי אם אינו בחזקת כשרות א"כ מה מועיל לו השיחרור הא באמת אינו יוצא מדעת עצמו רק מרצון רבו משחררו וא"כ איך יועיל לו השיחרור שיהי' בחזקת כשרות ע"י מה ששיחררו רבו שלא מרצונו בשלמא בדבר שצריך עדות י"ל דגזירת הכתוב הוא דמעיקר' הי' לו דין אשה והי' פסול לעדות ואח"כ הי' לו דין ישראל אבל במידי דאמרי' מטעם חשוד מה שמשתחרר שלא מדעתו לא נפקא אכתי מחשדא דמעיקרא וצ"ל דמ"מ כשמשתחרר ונעשה לו דין ישראל גמור נזהר ביותר ממה שהי' נזהר מעיקרא ובזה ניחא קושית הב"י דהקשה במשוחרר פשיטא שיש לו דין גר ולפמ"ש ניחא דמ"מ רבות' הוא כיון דטעמ' משום חזקת כשרות א"כ לא דמי לגר שנתגייר מרצונו:
אלא דקשה לי דמשנה שלימה שנינו בפסחים ד' פ"ח ע"ב האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ואפילו תימא דשם מניח לאחר לשחוט מ"מ אם אין לו נאמנות גם על זה אין לו נאמנות דהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ולפמ"ש הש"ך א"ש די"ל דשם איירי במוחזק בכשרות ועיין בתוס' פסחים ד' ד' ע"ב ד"ה הימנוה דמעשים בכל יום שאנו מאמינין לעבד ואשה על השחיטה משום דבידם. ולכאורה נראה לדעת הטור דאפילו בדיעבד פסול שחיטת עבד דאי לכתחילה דוקא א"כ תיקשי קושיות התוס' והרא"ש מה שהקשו על הלכות א"י דנימא משום עבדים נקט בפרק כל הפסולין לישנא דדיעבד, והתוס' בקדושין דף ע"ו ע"ב כתבו דאין בודקין מן המזבח ולמעלה אפילו בשחיטה דכשירה בנשים ועבדים מ"מ לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים והקשה בט"ז לפ"ז תקשי מאי פריך ר"פ כל הפסולים דנקט דיעבד נימא דתני דיעבד משום עבדים דלא עבדי לכתחילה ונראה דבלא"ה קשה למה אין בודקין מן המזבח בדבר שכשר בעבדים מאין אנו יודעין זה שאין עבדים שוחטין עד שנחזיקו למיוחס ע"פ מה ששחט ואי משום שלא ראינו עבדים שוחטים הא לא ראינו אינו ראיה ולכאורה צ"ל כמ"ש הש"ך דבמנהג לא ראינו הוה ראיה וא"כ הא דאין בודקין מן המזבח אינו מצד האיסור רק מצד המנהג וא"כ ה"ל למיתני כל הפסולין שוחטין לכתחילה, ועוד נראה דאי משום עבדים תיקשי ליתני לכתחילה ולא ליתני עבדים כלל דמהיכא תיתי נימא שלא ישחטו אפילו לכתחילה דבאמת מותר רק מצד המנהג אסור וזה א"צ לתנא לאשמועינן שאין זה מצד איסור ובהכי יש ליישב הלכות א"י שהקשו התוס' לימא דלכך לא תני לכתחילה משום נשים שלא ישחטו לכתחילה, ולפ"ז ניחא דא"כ קשה לא ליתני נשים כלל דכיון דזרים כשרים גם נשים כשרים ואי משום דדעתן קלות וה"א דאפילו בדיעבד פסולין א"כ ה"ל לאשמועינן נשים בחולין ושם ליתני דפסולין שוחטין לכתחילה דהא אין זה תולה בקדשים ולהכי משני משום טמאים והא דוקא בקדשים:
ועוד י"ל דהא בלא"ה יש להבין בהך דכל הפסולים ששחטו דנקט תורת דיעבד כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה וקשה א"כ ה"ל למימר כל הפסולין שוחטין שהשחיטה כשירה והיינו מדייקין דנקט לשון דיעבד משום דאיכא בינייהו דאין שוחטין לכתחילה לכן נראה אדרבה דפשיטא להש"ס דאין מניחין עבדים לשחוט כמ"ש התוס' בקדושין אלא דהא גופי' קשיא להש"ס ליתני כל הפסולין שוחטין שהשחיטה כשירה וממילא נדע אף שמצד הדין שוחטין לכתחילה לא שייך בהו לכתחילה מפני שאין מניחין אותן לכן מהדר הש"ס לומר דקמ"ל דמצד השחיטה עצמה איכא איסורא לכתחילה אבל משום עבדים לא הוי ליה לאתנוי' לשון ששחטו דמשמע מצד השחיטה אית בי' איסורא, ובאמת נראה שכן הוא דלא שייך לכתחילה לא בטמאים בלא"ה דהא לקמן הקשו התוס' איך אפשר שיהי' לו סכין ארוכה וצ"ל שנטמא בפנים וכדומה ופשיטא דלא שייך בזה ששוחטין לכתחילה מאחר שאין באין לעזרה ולא משכחת לה אלא במציאות רחוק וכן נשים אמרינן בקדושין אשה בעזרה מנין ועבדים א מניחין אותן כמ"ש התוס' וע"כ משום הא הוי מצי למיתני כל הפסולים שוחטין שהשחיטה כשירה אלא מדנקט ששחטו משום שיש בו איסור מצד השחיטה. ועפ"ז אפשר ליישב הלכות א"י מה שהקשו התוס' לימא משום נשים ולפ"ז א"ש דמ"מ קשיא ליה ליתני כל הפסולים שוחטין שהשחיטה כשירה כיון דבאמת לא שייך בפסולים רק דיעבד א"כ שוחטין לכתחילה לא אתי אלא להורות שמצד שהן קדשים אין איסור בהני לשחיטה ונקט שהשחיטה כשירה להורות שיש טעם למנען מצד אחר דהיינו בעבדים יש למנען שמא יעלו אותן ליוחסין וא"כ משום נשים לא ה"ל למיתני ששחטו ואי משום דקמ"ל שיש בנשים איסור מצד השחיטה זה כבר מוכח מכאן מדלא נקט הכל שוחטין א' אנשים ואחד נשים משמע ודאי דנשים לכתחילה אין שוחטין אפילו בחולין ולק"מ:
(ד)
אבל אם הוא לפנינו כן הוא דעת הגאונים לאפוקי מדעת התוס' שסוברין דשוחטין אפילו לכתחילה ורש"י פירש רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הלכך לא בעי למבדקי' וכתב מהרש"א דשוחט אפילו לכתחילה ודלא כב"י שסובר דהיינו דיעבד ובאמת גם בדעת בעל המאור יש לפרש כן ששוחטין אפילו לכתחילה ונ"ל ראיה לזה דרש"י פירש אאוקימתא דרבינא דמוקי ה"ש וכו' מומחין אע"פ שאין מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה ופרש"י בד"א דחשיבי מומחין כו' והלשון מגומגם איך תלי בהא דחשיבי מומחין במה שהמוסרין יודעין הא אפילו אין המוסרין יודעין אפשר שיהי' מומחה, לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' ד"ה ואם דתקשי לרבינא ברייתא גבי מצא תרנגולת שחוטה דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ונדחקו בזה לכן נראה דבלא"ה יש להבין הא דקאמר אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה והלשון קשה דאיך שייך האזהרה על השוחט שהרי השוחט בעצמו יודע שיודע לומר הלכות שחיטה ולא חלה האזהרה עליו שלא ישחוט לכן נראה דודאי אם השוחט יודע שאין יודעין המוסרין לו לשחוט שיודע הלכות שחיטה אין לו לשחוט בטרם שיאמר להם שישמעו ממנו אם יודע לומר הלכות שחיטה מאחר דרבינא אסר למסור למי שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה וא"כ כשרואה שהמוסרין אין יודעין דין זה צריך הוא לגלות להם שצריכין לידע בשוחט שיודע לומר הלכות שחיטה דאל"כ פעם אחרת ימסרו באמת למי שאין יודע וזה אינו מן הדין. והשתא י"ל דרבינא ס"ל דזה מעיקרי הלכות שחיטה שכל שוחט יודע שאין למסור למי שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה וא"כ י"ל דבסתמא נמי ס"ל לרבינא דבדיעבד רוב מצוין אצל שחיטה מומחין רק לכתחילה אין למסור למי שאין יודעין בו שיודע ה"ש ולכן כאן חיישינן כיון שהדין הוא שלא ישחוט כשאין יודעין בו שיודע ה"ש א"כ זה ששחט אף שלא ידע שהמוסרין יודעין בו שיודע א"כ. אתרע חזקתו ואמרינן מדהא לא ידע שלא ישחוט אם אין יודעין אפשר שגם עיקר הלכות שחיטה ג"כ א"י דרוב מצוין אצל שחיטה שהן מומחין יודעין אף זה הדין, וא"כ במצא תרנגולת שחוטה דליכא ריעותא שפיר סמכינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ובזה מדויק לשון רש"י בד"א דחשיבי מומחין דייקא שע"י ששחטו מבלי שידע נגרע חזקת המחאתן וא"כ רבינא נמי ס"ל דרוב מצוין מומחין רק מפני שלכתחילה אין לסמוך וזה קיבל לשחוט אתרע חזקת המחאתו והשתא למאי דקאמר רוב מצוין אצל שחיטה מומחין היינו שמוסרין אפילו לכתחילה לשחוט וא"כ נראה כדברי מהרש"א:
מיהו אפשר לפרש דברי רש"י בפשיטות דודאי מ"ש לא ישחוט לא שייך לגבי נפשי' שהרי הוא יודע בעצמו אם יודע לומר ה"ש ולא שייך אזהרה על השוחט אלא על המוסר כלומר לא יניח לשחוט לכן פרש"י בד"א דחשיבי מומחין היינו כשיודעין בו כו' משא"כ כשאין יודעין בו לא חשיבי מומחין אצלינו:
עוד אפשר לומר ליישב קושיות התוס' ממצא תרנגולת די"ל דכיון דפליגי עליה דרבינא וס"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם י"ל דרבינא ס"ל דפלגא ופלגא הוי ויש שמצוין אצל שחיטה אף שאין מומחין וה"ל פלגא ופלגא מיהו יש שנזהרין שלא למסור לשחוט רק למומחה וא"כ לגבי נשחטין אמרינן סמוך מיעוטא דאין מוסרין רק למי שיודעין בו שהוא מומחה לפלגא ופלגא דמומחין וה"ל רובא להכשיר', משא"כ כשבאין למסור לו לשחוט צריכין לידע שהוא מומחה, ולפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה דליתה והקשו תימא הא איתא ולא ידע אין שחיטתו כשירה ולקמן פשיטא לן דכשר בראה ששחט ולפ"ז ניחא די"ל דרבינא אינו מחמיר יותר רק דאין מומחין חשיב כמו פלגא ופלגא וא"כ י"ל ודאי אם רואין ששחט יפה פשיטא דכשירה רק דקמ"ל ביש אחרים רואים אע"פ שלא נבדקו הרואים מ"מ שחיטתו כשירה דאין להחמיר יותר מפלגא ופלגא וא"כ כשיש רואה דשניהם אין מומחין וזה לא אמרינן שאם תימצי לומר שהשוחט אינו מומחה אמרינן הרואה מהרוב דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וי"ל דרבינא מודה בכה"ג אלא דכיון דרבינא ס"ל דבסתמא לא אמרינן רמאשע"ה א"כ באיתי' קמן צריך לבדקו לכתחילה ואין תולין שאם השוחט לא הי' מומחה הרי הרואה מומחה דכיון דלא אלים הרוב שניהם צריכין בדיקה, ובפרט לדעת הגאונים שלכתחילה צריך בדיקה באיתי' קמן, מיהו בליתא קמן למבדקי' קמ"ל דגם הרואים א"צ בדיקה דממנ"פ אם הרואה אינו מומחה, הרי נסתלק מפלגא ופלגא, א"כ השוחט הי' מן הרוב, א"כ ממה נפשך השחיטה כשירה בליתי' קמן לבודקו ממה נפשך כשירה השחיטה, וא"צ לבדוק גם הרואים, דגם ברואין שייך כיון שמצויין אצל שחיטה להשגיח אם שחט יפה, י"ל מסתמא הם בכלל אותן המצויין אצל שחיטה, וא"כ טוב' קמ"ל דבליתי' קמן למבדקי' גם הרואים א"צ בדיקה והכל ניחא:
ודעת בעל העיטור דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין היינו בדיעבד דוקא, ועי' ט"ז, ולדידי קשי' על דיעה זו, הא ללישנא דאמר רבינא הכל שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין אמר בהדיא דאין מומחין שוחטין לכתחילה, וא"כ להך לישנא דפליגי ארבינא וס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, משמע דלענין מומחין ס"ל כהך לישנא דלא בעי רבינא מומחין ושוחטין לכתחילה שאין מומחין, וזה קשה גם לפירוש הרא"ש שפירש כיון דצריך בדיקה לא שייך לכתחילה, א"כ רבינא דמוקי דאין מומחין שוחטין לכתחילה, א"כ משמע שא"צ לשואלו כלל, דאל"כ לאו לכתחילה הוא, וא"כ איך נימא לדידן דלא קיי"ל כרבינא ואפי' מוחזקין לא בעינן דלעלופי לא חיישינן כ"ש דלא בעינן מומחין, מיהו לדעת הגאונים י"ל כמ"ש בט"ז דמתני' ע"י תיקון איירי, וא"כ י"ל דגם מה שנותנין לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ נמי מקרי לכתחילה ושפיר י"ל דגם רבינא בלישנא דמוחזקין אע"פ שאין מומחין אינו מתיר רק על סמך שיבדקנו אח"כ אלא דלפירוש הרא"ש צ"ע:
ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין בלישנא דרבינא דקאמר הכל שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלף, וקשה ל"ל שחט לפנינו, הא כיון שיודע ה"ש אפי' אומר בעצמו שמוחזק, למה לא יהי' נאמן, ואין לומר דאין נאמן על זה. דהא באמת סגי בברי לי, ואין סברא לחלק לענין ברי בין לכתחילה לדיעבד:
לכן נראה דבלא"ה קצת דחוק שיהיו לשונות של רבינא מוחלקים בסברות הפוכות, דללישנא קמא באין מומחין אפילו דיעבד אסור, וללישנא בתרא אין מומחין שוחטין אפי' לכתחילה. לכן נראה דגם בלישנא בתרא דרבינא אינו מיפה כל כך אותן שאינן מומחין לענין לשחוט לכתחילה. אלא מיהת בהך לישנא ס"ל דבעינן ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט כהוגן וכיון דקיי"ל דטבח שא"י הלכות שחיטה שחיטתו אסורה, אפילו אומר ברי לי ששחטתי יפה, אמרינן דהוה מילתא דלא רמיא עליה, כיון שאינו נזהר לשחוט כהוגן, א"כ י"ל דכיון דבלישנא בתרא ס"ל דמוחזקין בעינן ונמצא דאינו שוחט לכתחילה רק כששוחט לפנינו, א"כ כיון שראינו שוחט כהוגן ניכרין הדברים שהוא מומחה, לכן שוחט אפילו לכתחילה כיון דעכ"פ שחט לפנינו ונתחזקה חזקת המחאתו טפי, וזהו דוקא לרבינא דלא סגי שלא ישחוט לפנינו, אבל בודאי בלא אתחזק בפנינו, גם לרבינא לא הי' שוחט לכתחילה, דלא סמכינן ארוב לכתחילה, והשתא לדידן דא"צ להתחזק בפנינו כלל, א"כ ממילא לעולם אין ליתן לו לכתחילה לשחוט, דלא סמכינן לכתחילה ארובא, ואפילו שחט לפנינו, כיון דבאמת א"צ מוחזקין, א"כ לא פלוג רבנן בין שחט לפנינו או לא, דלא שייך למיתלי באתחזק בפנינו כיון דלא בעינן מוחזקין, ובאינו מוחזק גם לאידך לישנא דרבינא לא הוה אמרי' רמא"ש מומחין הם, אלא דלרבינא קם ליה בדרבה מיני'. שאפילו דיעבד אסור משום שאינו מוחזק, וכיון דבעי' מוחזקין מעיקר הדין אהני ליה שפיר לשחוט לכתחילה, אע"פ שאין יודעין בו שהוא מומחה, משא"כ לדידן דלא בעינן מוחזקין כלל, אין לחלק בין נודע שהוא מוחזק או לא, ולעולם צריך לכתחילה שיהי' מומחה, ובעיקר קושית מהרש"א על העיטור נראה דודאי יש לחלק בין אם נתן לו לשחוט ושחט שייך לומר יותר דמסתמא מומחה הוא, דהא אפילו חשוד נאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו, ועוד דכיון דטבח שקלקל חייב לשלם כ"ש כשאינו מומחה ושחט ואם נודע שאינו בקי בהלכות שחיטה ושחט פשיטא שחייב לשלם, א"כ י"ל דודאי מסתמא מכיר ה"ש מדשחט, ובמצא תרנגולת שחוטה שלא נודע מי שחטו ואפ"ה מכשרינן כדאיתא בברייתא. א"כ כיון דס"ל רמא"ש מ"ה אפילו בנמצא שחוט ולא נודע ממי א"כ אין זו רבותא כלל להכשיר בדיעבד דפשיטא כיון דאפילו בנמצא אמרינן מומחין הם כ"ש כשקיבל לשחוט ודוקא לרבינא דלא ס"ל כלל רמא"ש מ"ה לא מצי לאשמועינן בענין אחר דשחיטתן כשירה רק ע"י בדיקה, משא"כ לאינך דס"ל דאפילו אם נמצא אמרינן רמא"ש מ"ה א"כ ליכא רבותא בנתן לו לשחוט:
ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה מבואר דלא ישחוט לכתחילה אא"כ הוא מומחה ומוחזק ג"כ ומשמע אפילו על סמך שיבדקנו לא ישחוט לכתחילה, ולדידי קשיא טפי דהא אפילו רבינא דמחמיר בין ללישנא קמא ובין ללישנא דמוחזקין סגי במומחין או מוחזקין אף לשחוט לכתחילה ואיך הצריך שניהם ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כדעת העיטור דרמא"ש מ"ה אינו רק בדיעבד אלא דס"ל דתליא באוקמתא דרבינא דאי אוקי רבינא מתניתין דמומחין אע"פ שאין מוחזקין א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ואמרי' דלא פליגי עליה דרבינא רק בדיעבד אבל לכתחילה מודי לרבינא וא"כ לכתחילה בעינן מומחין, ולאידך לישנא דרבינא מודה באין מומחין דשוחטין לכתחילה ומוחזקין פסל אפילו בדיעבד ממילא י"ל דלא פליגי רק אדיעבד ולכתחילה מודו, וא"כ י"ל דפסק לחומרא כתרי לישני, לכן בעי שניהם לכתחילה:
ובאמת קשה בש"ס מנ"ל דפליגי ארבינא לקולא דילמא ס"ל דבעינן מומחין ומוחזקין וא"כ ליכא לפרושי הכל שוחטין מומחין ומוחזקין, וא"כ ליכא רבותא כלל דפשיטא דמומחין ומוחזקין שוחטין לכתחילה, ונראה דמוכרח לומר דס"ל רמא"ש מ"ה דל"ל דבעי תרוייהו מומחין ומוחזקין לענין לכתחילה וליכא רבותא דמ"מ קשיא לוקמה במומר הכל שוחטין אפילו מומר, ואי לא ס"ל רמא"ש מ"ה, א"כ יש לאוקמה הכל שוחטין אפילו מומר בד"א שיודעין בו שהוא מומחה, אבל אין יודעין בו שהוא (צ"ל מומחה) בודקין אותו אחר שחיטה ומרויחין בזה דשייך וכולן בליתי' קמן אלא ודאי ס"ל רמא"ש מ"ה אפי' במומר וא"כ מכאן ראיה דאפילו במומר אמרי' רמא"ש מ"ה, ואף דד"ז הגאון בפלתי הקשה בפשיטות על דיעה זו דלא אמרי' במומר רמא"ש מ"ה עמ"ש שם ליישב, מיהו מכאן מוכח כמ"ש:
ומה שלא חילק הרמב"ם לענין עלופי שצריך לשאלו ואי ס"ל דיוקא דאמרי' לעלופי לא חיישינן משמע דליכא חששא כלל כמ"ש ב"י, א"כ גם מוחזקין לא הי' לו להצריך אפילו לכתחילה, ובב"י כתב הטעם דס"ל לעלופי לא חיישינן, היינו משום דמסתמא אם הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו, וקשה א"כ גם לרבינא נימא כן, ונראה דודאי גם לרבינא יש להבין, למה בליתי' קמן אסור הא כיון שהוא מומחה א"כ הי' מודיע שנתעלף לכן נראה דודאי רבינא ס"ל שעל המוסרין לו לשחוט לחקור אם נתעלף, א"כ ממילא יודע כל שלא יאמר שלא (צ"ל נתעלף) לא יאכלו משחיטתו, ואין כאן מכשול, אבל למאי דקיי"ל דלא כרבינא ובליתי' קמן שרי א"כ על השוחט רמיא להודיע דשמא ילך בטרם ישאלוהו ואכלי איסורא, לכן קאמר בש"ס לעלופי לא חיישינן:
(ה)
אבל אם הוא לפנינו בש"ך הביא בשם הב"ח בשם ראב"ן דגם רבינא מודה בליתי' לגמרי ולא קאמר רבינא רק במצינן למרדף בתרי', ולפ"ז לדידן דלא קיי"ל כרבינא, אפילו מצינן למרדף בתריה אין צריך, ובאמת נראה דהראב"ן דחיקא ליה קושית התוס' דמשמע דרבינא לא פליג אברייתא דמצא תרנגולת שחוטה לכן ס"ל דרבינא מודה בזה, וכבר כתבנו ליישב בכמה אנפי, גם י"ל דרבינא מוקי הך ברייתא במקום שידוע רוב טבחי ישראל מומחין, וא"כ אפשר דבמצינן למרדף בתרי' לשיטת הגאונים צריך לרדוף בתרי'
ודאמרינן השתא דאיתרע דין זה מאגודה שלמד כן מהא דס"ל לרב חסדא בשוחט בסכין ונמצא פגומה, דאמרי' השתא דאיפגום, והט"ז האריך לחלוק על רמ"א דהתוס' הקשו מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דהוה ודאי טומאה משום דאיכא תרתי לריעותא, העמד טמא על חזקתו וחסר לפניך, ותירצו כמה תירוצים, חדא דמקוה י"ל חסר ואתא, ועוד תירצו דעצם פוגם יותר תולין בעצם, ועוד תירצו דאיכא ספיקי טובי, שמא לא שחט נגד הפגימה, וכולן לא שייכין כאן די"ל שכח ואתא, וגם אין לתלות בדבר שודאי גרם השכחה כמו בעצם, וגם תירוץ השלישי שמא לא שחט כנגד הפגימה, זה אינו רק לרב חסדא, אבל אנן קיי"ל כר"ה א"כ כיון דאיתא ריעותא בשוחט ובהמה בחזקת איסור עומדת, הוה תרתי לריעותא ודמי למקוה, ובפלתי דחק להמליץ בעד האגודה, ובחידושי ריש נדה הארכתי למאוד וכתבנו דברים נכונים ליישב דברי האגודה ורמ"א שנמשך אחריו, וכאן אני מקצר ועולה במה שהכרח לדינא, דהנה בריש נדה דפריך אהא דאמרינן התם דשמאי ס"ל אשה בחזקת טהורה עומדת, ופריך מ"ש מחבית דתנן הי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך, כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק, ומשני שאני התם דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו, ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו, והקשה מהרש"א על הלשון אדרבה, דבשלמא לעיל במקוה דפריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו, היינו משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו לא יהי' ודאי, אבל כאן דבאמת הוא ספק, מהיכא תיתי להקל, וגם בתוס' ישינים בקדושין דף פ' נדחקו בקושיא זו ולפענ"ד לא קשיא ולא מידי דהא באמת הן במקוה הן ביין אם לא נמצא בו ריעותא דהיינו אם לא נבדקה המקוה וכן היין, הוה במקוה כל הטובלין טהורין, וגם התרומה הוא כהוגן והטבל מתוקן נמצא שבהכרח חזקת מקוה ויין מפיק מחזקת טבל, הרי דחזקת מקוה ויין עדיפא מחזקת טבל ומפיק מינה, וא"כ א"ש בפשיטות דהיינו דפריך אדרב' העמד יין על חזקתו, כיון דע"כ חזקת יין עדיפא מחזקת טבל, ומשני כיון דאיכא ריעותא דחומץ לפניך אתרע חזקת יין ואזלינן בתר חזקת טבל:
ועפ"ז נ"ל ליישב קושית הד"מ שהקשה גם בלא נטל קבלה למה נטריף למפרע, הא קיי"ל בבהמה שנמצאת טריפה דהחלב מותר, דאמרינן השתא סמוך לשחיטה נטרפה, דהוה חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות, וכאן נמי נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ולפ"ז נראה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרוב מצויין לא אלים כ"כ, כיון דעכ"פ לכתחילה צריך לשאלו ולברורי לשיטת הגאונים, משא"כ בטריפות דבסתמא נמי בחזקת כשרות ואף דהריאה בעי בדיקה, י"ל דהיינו תקנתא דרבנן בעלמא, אבל ברמא"ש אפשר מדינא דאורייתא נמי צריך לברורי לפי שיטת הגאונים, דהא רבינא אפילו בדיעבד אוסר, ואינו דומה לחזקת היתר דטריפות עמ"ש לקמן:
ועפ"ז יש ליתן טוב טעם לדברי האגודה ורמ"א, דהא הכא חזינן בלא נמצא ריעותא במקוה לא מהני חזקת טמא לשווי' אפילו ספיקא ואפילו ברשות יחיד טהורים כל הטמאים שטבלו במקוה שהי' לה חזקת כשרות, א"כ הרי חזקת מקוה עדיפא מחזקת טמא, אלא דבחסר פניך דאיתרע חזקת מקוה, עדיפא חזקת טמא דלא איתרע מחזקת מקוה דאיתרע וה"ל כרובא לגבי מיעוטא, משא"כ בלא איתרע חזקת מקוה עדיף חזקת מקוה ומפיק מחזקת טומאה, ומעתה אי הוה רעותא נמי בחזקת טומאה שפיר הוה חזקת מקוה עדיפא, דמה לי היכא דליכא ריעותא לא בטומאה ולא במקוה או דאיכא ריעותא בין בטומאה בין במקוה:
ובזו דברי רמ"א מבוררים דבנטל קבלה חזינן דחזקת ידיעה מפיק מחזקת איסור אלא דהשתא דאיכא ריעותא שאינו יודע איתרע חזקת ידיעה, מ"מ לא דמי למקוה, דבמקוה לפי ריעותא דמקו' דחסר לפניך אמרינן דחזקת טומאה בתקפו, משא"כ אפילו לפי ריעותא דשוחט לא שייך לאוקמה בהמה בחיי' בחזקת אימור בתוקפו דלא מבעי' בדעת הש"ך בכללי ס"ס דשלשה ספיקות אהני באתחזק איסורא דספק הראשון מרע חזקת איסור, א"כ גם כאן לפי הריעותא שנמצא אכתי אין האיסור בודאי דשמא מ"מ שחט יפה כפי ההרגל, ואפילו לא נימא כדברי הש"ך לענין ספק ספיקא, מ"מ לא דמי, דמקוה אילו ידענא שהיתה הריעותא בשעה (צ"ל שטבל) הוא טמא בודאי וכאן אפילו היתה הריעותא בשעה ששחט אין כאן אלא ספק, נמצא שהשחיטה עושה ריעותא בחזקת איסור א"כ אפילו תימא דאיתרע חזקת ידיעה, הרי לעומת זה איתרע חזקת איסור דבהמה וכהדדי נינהו ואוקי ריעותא להדי ריעותא, ודינו כאילו לא נמצא שום ריעותא ובלא נמצא שום ריעותא עדיף חזקת גברא מחזקת איסור דבהמה. לכן אין מטריפין למפרע:
ומעתה תו לא קשיא מהא דקיי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות, דלא מבעי לשני תירוצים ראשונים י"ל דרב הונא לא חשיב להא לריעותא כלל דבעצם המפרקת נפגם, וא"כ לפי שהסכין פגום לפנינו ונאמר שכמו שנמצא פגום לפנינו כך הי' מעיקרא ואין שום ריעותא בחזקת איסור ודמי ממש למקוה, וגם הך ספיקא שלא שחט נגד הפגימה רב הונא לא מחשיב ליה כלל לריעותא בחזקת איסור ועוד דע"כ חזקת גברא עדיף מחזקת סכין לדעת הפוסקים דלכתחילה (צריך) הסכין בדיקה לאחר שחיטה, א"כ חזינן דחזקת גברא עדיף מחזקת סכין, וא"כ כלל בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן, וי"ל דרב הונא מודה בחזקת גברא דעדיפא מחזקת סכין לרב חסדא, ואפילו להפוסקים שאין הסכין צריך בדיקה אפילו לכתחילה לאחר שחיטה, י"ל דבשוחט מודה רב הונא לרב חסדא דלא דמיא חזקה דסכין לחזקה דמקוה ווין [צ"ל דשוחט], דהא בלא"ה צריך להבין סברת רב הונא דס"ל אף בשיבר בה עצמות פסולה, וקשה לפמ"ש הרשב"א דגם לרב הונא בנאבד הסכין כשירה, א"כ כיון שנפגם בעצם, הרי ידענו שפגמו בידים, ומה לי נאבד או ששיברו בידים, לכן ע"כ לומר דרב הונא ס"ל שאפשר שגם בעצם לא יפגם אם הוא טוב, לכן הפגם עושה ריעותא, והשתא כיון שכבר איתרע הסכין, לא שייך כ"כ החזקה שהרי אפשר שבעיר נפגמה ג"כ וכמ"ש הרשב"א דעצם ודאי פוגם אינו מכחיש הספק. ובש"ס נ"ל לפרש עצם ודאי פוגם היינו כשתמצי לומר שסכין זו אינה טובה עד שתפגם בעור, וכל סכין שיפגם בעור ודאי דכ"ש שנפגם בעצם, וא"כ ע"כ כשתמצי לומר שנפגם בעור אתה צריך לומר מכ"ש שנפגם בעצם, ע"כ תתפוס הודאי ותאמר שרק בעצם נפגמה, ורב הונא לא ס"ל סברא זו ולא שייך חזקה, כיון דהסכין נפגם ע"י מעשה אין החזקה גורם שלא יופגם ע"י מעשה שחתך בעור, ואין ספק רק באיזו מעשה נפגם וכ"ש לדידן דקיי"ל כרב חסדא בשיבר ובלא שיבר הוא דקיי"ל כרב הונא, דא"כ י"ל דכיון דהעור יכול לפגום לא מבעיא להפוסקים לקמן סי' י"ח דבחתך עצם המפרקת הוה כשיבר דא"כ אינו טריפה רק בלא חתך דודאי איכא למיתלי טפי בעור משיפגם ע"י נגיעה בעלמא, ואפי' להפוסקים דלא מהני חתך עצם המפרקת היינו משום שהוא רך ודומה לעור, ואחר שראינו סכין זה נפגם בדבר רך, א"כ מאי חזית שתתלה בעצם מפרקת ולא נתלה בעור, כיון דאיכא חזקת איסור בהמה כנגדו ונעשה בה מעיקרא מעשה שראוי' להתפגם לפי מהות הסכין אבל השוחט דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ועכשיו הוא דא תרע, אמרי' שלא נעשה בו שום מעשה שגרם השכחה עד עכשיו שהמשך הזמן גרם לו לשכוח, ולא מחזקינן ריעותא למפרע כלל ולא מקרי תרתי לריעותא דריעותא דשכחה אינו עושה ודאי לחזקת איסור, כיון די"ל דמ"מ שחט יפה כדפרישית. וע"פ הסברא שכתבנו דהמשך הזמן הוה חזקה טפי מאחר שהדבר מתקלקל בהמשך זמן שייך ביה טפי חזקת דהשתא איתרע, אפשר ליישב דברי הרמב"ם שתמהו עליו דבגמרא איתא ורמי חבית אמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש דגם גבי מקוה ספיקא מחשיב ליה, והרמב"ם פסק בחבית ספק ובמקוה ודאי, ולפ"ז י"ל דודאי דבר שהריעותא היא מכח המשך הזמן, שייך בי' טפי חזקה שלא נתקלקל עד עכשיו, משא"כ בדבר שבא ע"י סיבה פועלת כשלא נודעה הסיבה, לא שייך כ"כ החזקה לומר שעדיין לא קרה הסיבה דמה יום מיומיים, ולפ"ז י"ל דודאי הא דרמי חבית אמקוה, יש לחלק ביניהם דבמקוה אין הקלקול כל כך מהמשך הזמן אף דדרכה להתיבש, מ"מ אינה סיבה הכרחית כ"כ, דלפעמים אדרבה נמשכין לתוכה תמצית מים או גשמים וכדומה, משא"כ ביין טבע החימוץ בא מהמשך הזמן, ואין הזמן פועל לחיסור המקוה, כמו שהזמן פועל לחימוץ, וא"כ י"ל דלכך בחבית הוה ספק דדבר המתקלקל בהמשך זמן שייך ביה חזקה טפי, אלא די"ל דודאי לרב חסדא דס"ל אפילו בסכין דהריעותא תליא במעשה, מ"מ אלים ליה חזקה ולא שני ליה בין היכא שיש לתלות הקלקול בהמשך זמן, וא"כ הרמב"ם דפסק כרב הונא שפיר יש לחלק בסברא זו דהיכא דתלי' הריעותא בהמשך הזמן הוה חזקה טפי לומר השתא איתרע:
ויש ראיה לדברי הרמב"ם מן הש"ס גיטין דף ל"א דתנן המניח פירות להיות מפריש עליהם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים, ואם נאבדו חושש עליהם מעת לעת, ובגמרא חולקין עליו חביריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד כו' כל טהרות טמאות ופריך פשיטא ומשני מהו דתימה מהו למפרע מעת לעת, וקשה אפילו אם נימא למפרע מע"ל מ"מ חולקין עליו דהא במשנה חושש מע"ל משמע דספקא הוה וכמו שפרש"י בהדיא ובמקוה טמא ודאי, אלא ודאי כיון דהאבידה יש לתלות יותר בהמשך הזמן לא הוה טפי מספיקא, וכן פסק הרמב"ם באמת, לכן אי במקוה הוה ודאי מ"מ לענין אבידה שנמשך יותר ע"י המשך הזמן הוה החזקה אלימא טפי ואמרי' השתא איתרע, וא"כ בהך דהשוחט שנבדק ואינו יודע דחזקה אלימא שהמשך הזמן הוא המשכחו, וכיון דאפילו אי היתה הריעותא ג"כ לאו ודאי הוא, שפיר אהני החזקה, וכדברי האגודה והרמ"א:
ועדיין צריך אני למודעי מ"ש בחדושי נדה שהארכתי מאד וכתבתי בזה הלשון ודע דכולה סוגין מוכחת דהיכא דאיכא ספיקא ואתחזק איסורא אסור מטעם ודאי, דהא חזינן בחבית דס"ל לרבנן היה ודאי טבל ואפילו לקולא לענין להפריש מחבית זה על חומץ חשבינן לו לטבל ודאי ומותר ולהפריש ממנו על טבל ודאי ל"ל דטעמא משום דתרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו וחומץ לפניך דהא ע"כ אע"ג דאיכא ריעותא בחזקת יין מ"מ חזקת יין חשיבא חזקה דהא בחדא ריעותא מוקמינן אחזקה לגמרי כמו באשה במשנתינו לשמאי אע"ג דאיכא ריעותא דדם לפניך, ואפילו ר"ש לא פליג אלא משום דאיכא חזקה דמקוה כנגדו, אבל בעלמא בספק שהה ודרס דהוה חזקה דאיסורא לחוד לכ"ע חשוב נבילה ודאי, וצ"ע על הרמב"ם בפ"ג מהלכות שחיטה דין י"ד וי"ז י"ח שפוסק בספק בשחיטה שהוא ספק נבילה, וקשה הא בספיקא חדא באתחזק ה"ל להיות נבילה ודאית, ודוחק לומר כיון דבחיי' לא הוה בחזקת נבילה רק באיסור שאינה זבוחה, לא שייך בה חזקת נבילה עי' חולין דף ט', ועוד דהרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה דין י"ב כתב בלא בדק בסימנין הוה נבילה משמע דהוה נבילה ודאי דהא כתב בפ"ג דין י"ח כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבילה ואם אכל ממנה כזית הי' לוקה משום נבילה ע"כ א"כ לשון ה"ז נבילה משמע ודאי ובנמצא סי' שמוט וא"י אם קודם שחיטה כתב הרי זו ספק נבילה, מיהו לזה י"ל דספק שמוטה לא הוה נבילה ודאית דאוקמה הסימן בחזקת שאינו שמוט, אבל באיכא ספיקא אם שחט רובן, ס"ל להרמב"ם דהוה נבילה ודאית:
אלא שיש לדקדק על דברי הרמב"ם דבפ"ד דין א' בישראל שא"י חמשה דברים המפסידין השחיטה וכו' ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו, והרי זו קרובה לספק נבילה, הרי דבא"י הלכות שחיטה, אפי' ספק נבילה לא רצה לומר בה, ובלא בדק בסימנין יסבור שהוא נבילה ודאית:
ובכ"מ כתב שם שלכך כתב ה"ז קרובה לספק נבילה, משום ששחט לפנינו פעמים ושלש שפיר ולא נראה כן מלשון הרמב"ם, שהרי בדין שאח"ז כתב ואפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים, משמע דמעיקרא לא איירי בהכי, ואין סברא לחלק בין שנים ושלש פעמים או ד' וה' פעמים, וא"כ תימא על דברי הרמב"ם דבא"י ה"ש לא כתב רק קרוב לספק נבילה, ובלא בדק בסימנין הי' נבילה ודאית, ואולי י"ל דשם איירי שבדק בסימנין שיודע שצריך לשחוט רוב, ושהי' דרסה חלדה הגרמה ועיקר לא שכיח כ"כ ומיירי שיודע שצריך לבדוק בסימנין, וצ"ע גם בחולין דף י"א איכא מ"ד דס"ל דאינו מטמא במשא, וניהו דאידך מ"ד פליג אכתי מנ"ל לומר ודאי נבילה, ודעת התוס' שבדיקת סימנין אינו אלא דרבנן, וא"כ צ"ע ודאי מ"ש הרמב"ם שהוא נבילה משמע נבילה ודאית וצ"ע:
עכ"פ גם מכאן נסתייעו דברי רמ"א דלא דמי למקוה כלל, דהא במקוה הך דהעמד טמא על חזקתו חשוב ודאי, ובשוחט שא"י הלכות שחיטה אפילו ספק נבילה לא רצה הרמב"ם לומר בו, גם קיל טפי משוחט בסכין ונמצא פגומה, דבזה כתב הרמב"ם בפ"א דין כ"ד דהוה ספק נבילה, ובא"י הלכות שחיטה, כתב שהוא קרוב לספק נבילה, וא"כ הרי יש לנו עמוד גדול לתלות שהרי הרמב"ם ס"ל בא"י ה"ש דקיל ממצא סכין פגום, וא"כ דברי רמ"א ברורים, משה שפיר קאמר, דאם אפילו כשברור לנו שאינו יודע אינו אפילו ספק נבילה להרמב"ם וקיל משוחט בסכין ונמצא פגומה, וכיון דרב חסדא מקיל אפילו בחמירתא, י"ל דמודה רב הונא בקילתא, והיינו בשוחט שנבדק ואינו בקי בה"ש וכ"ש בהוחזק ונטל קבלה דה"ל חזקה גמורה דלא מחמירינן למפרע:
ועיין בפ' כסוי הדם דף פ"ו גמרא מחייב הי' ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה מ"ט הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין, משמע בפלגא ופלגא לא הוה נבילה ודאי, מיהו נראה דדוקא לר' מאיר דחייש למיעוטא וצ"ל דוקא רוב מעשיהן מקולקלין כדי שיהיו מעוטא דמעוטא, ועיין במהרש"א ומ"ש בש"ך לקמן סימן כ"ח ס"ק כ"ז דבעינן דוקא רוב אינו לפמ"ש מהרש"א, וכן נראה באמת מדברי התוס' שם דלדידן אפילו בפלגא ופלגא הוה נבילה, ואין להאריך כאן בזה הנה ת"ל עלה בידינו לחזק דברי רמ"א לכן יש לסמוך להתיר הכלים לאחר מע"ל:
ועוד נלענ"ד דלא דמי שוחט שנבדק וא"י ה"ש למקוה דבמקוה שנמדד ונמצא חסר צריך להבין בלא"ה איך יועיל לו הטבילה במקוה כשלא נמדד בשעה שטבל, הא נגד חזקת מקוה שנעשה בכשרות איכא חזקת טומאה דגברא וצ"ל דחזקת מקוה עדיפא שאין לנו לחוש שיתחסר ועדיף מחזקת טומאה, לכן נטהר בו הטמא, מיהו השתא שנמצא חסר נמצא שפועלת הריעותא בעיקר המקוה מתחילה, שאילו ידענו שדרכה להתחסר לא הי' רשאי לטבול במקוה זו מתחילה שאין במקוה זו כדאי להוציא גברא מחזקת טומאה אע"פ שלא נודע עדיין אם נחסר בשעה שטבל, משא"כ בגברא שהי' לו חזקה שידע פעם א' נמצא שלעולם הי' יכול לשחוט, ולא שייך לומר אילו ידענו שזה שוכח לא הי' רשאי לשחוט, שהרי אנו דנין עליו שידע אז ה"ש ואילו הי' שוכח אז לא הי' שוחט כלל, ואף שראינו שעדיין נזקק לשחוט והשתא דאיתרע, ואין לומר שאילו ידענו שזה ישחוט אע"פ שישכח לא היו נותנין לו לשחוט מעיקרא, דהא אנן אמרינן שאילו לא ידע ה"ש לא הי' שוחט כלל דהיינו רמא"ש מ"ה, אף שאין רובא דעלמא מומחין, וא"כ שפיר י"ל השתא איתרע:
ומעתה י"ל אפילו לר"ה דחייש בשוחט בסכין שמא נפגם בעור, היינו משום דגם הסכין אינו ראוי להוציא מחזקת איסור, כיון שאפשר שיפגם קודם שיגע בעור, רק בליכא ריעותא לא חיישינן (צ"ל ואילו ידענו) שיהי' הסכין עלול לפגום לא הי' כדאי להוציא מחזקת איסור אמ"ה דבהמה, וכל זה לא שייך בשוחט דריעותא דשכחה אינה עושה ריעותא שנאמר שאגלאי מילתא הריעותא מעיקרא שלא הי' לו לשחוט, ושפיר י"ל השתא איתרע. כל זה רובו ממ"ש בחדושי נדה ועוד הארכתי שם:
(ז)
אבל אם לא נטל קבלה, הקשה בד"מ מאי שנא בבהמה שנמצאת טריפה שאין אוסרין החלב למפרע, דאמרי' השתא נטרפה, דהוה חזקה דאתי מכח רובא, וכאן נמי רמא"ש מ"ה, ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשירות דהרוב לכל עולם, משא"כ רמא"ש מ"ה שאין הרוב לכל עולם, ואינו מובן החילוק דסוף סוף איכא חזקה דרוב מומחין ואמרי' השתא הוא דאיתרע ונזקק אצל שחיטה כמו בטריפות דאף שעכשיו טריפה לפנינו ויצאה מן הרוב, אמרי' השתא היא דיצאה מן הרוב, ואפשר לומר דנגד רוב מצוין איכא רובא דעלמא שאינם מומחין, לכן כשנבדק ואינו יודע, אמרי' דהוא מרובא דעלמא, מיהו עיקר הקושי' אין לה טעם, דמה ענין ספק בשחיטה לספק טריפות דבחזקת היתר עומדת:
ועפ"ז נ"ל ליישב האגודה ג"כ דס"ל בנטל קבלה והי' לו חזקת ידיעה, לא דמיא למקוה כלל, דבמקוה אין לנו ראיה שלא קרה לה המקרה והאיסור מזמן רב, רק מצד החזקה דהיתה שלימה אהני הרי חסר לפניך לשווי' תרתי לריעותא ונאמר דכבר יצאה מחזקתה זמן רב, אבל לענין שחיטה דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ע"כ לומר שאין זה מצוי כלל שיזדקק לשחוט אדם שאין דיני שחיטה ברורים לו כאחותו אפי' לא הי' לו חזקת ידיעה כלל, וכל שהשינוי יותר רחוק מן המציאות לא נתלה שכבר נשתנה המציאות, כל זמן שאין אנו רואין בעין ובחוש שינוי המציאות וא"כ כשתימצי לומר ששכח, כבר תצטרך לומר ששכח וגם שיצא מכלל סתם בני אדם שאין נזקקין לשחוט רק בידיעה ברורה וזה אין מחזיקין למפרע, כיון דהריעותא אינה מצוי כלל כלל, הוה חזקה אלימתא טפי, ומעתה לא דמיא לא למקוה ולא לסכין, הנה עלה בידנו ת"ל הרבה פנים מסבירות לדברי הרמ"א:
ובש"ך כתב הטעם דהוה ספק ספקא דשמא עכשיו איתרע, ואת"ל דמעיקרא שכח שמא מ"מ שחט יפה, וכבר הקשתי עליו בילדותי דתקשי מן הש"ס לרבינא דס"ל באין מומחין אין שוחטין, ומסיק וכולן ששחטו מיירי בליתי' קמן דלבדקי, וקשה א"כ אפילו אין אחרים רואין נמי דהא איכא ספק ספיקא שמא הוא מומחה, ואת"ל שאינו מומחה, שמא שחט יפה כמ"ש הש"ך, וכיון דלרבינא באינו ידוע שהוא מומחה לא אהני הס"ס, אף דרמא"ש מ"ה לדידן כ"ש באינו יודע כלל:
ולכאורה תימא על הש"ך, מיהו יש ליישב דהש"ך לא קאמר רק בנטל קבלה, דמסתמא הורגל לשחוט יפה קודם ששכח, אבל בגמרא מיירי באין מומחין, וחיישינן שלא למד מעולם, לא חשיב ספק ספקא דשמא שחט יפה במקרה:
ועוד נ"ל ליישב דברי הש"ך דבלא"ה תמהו התוס' איך משני דליתי' קמן הא אפילו איתא ולא ידע נמי כשר והניחו בקושיא ונראה ליישב דזה רבותא טפי דודאי לרבינא דס"ל דלא אמרי' רמא"ש מ"ה, א"כ כל שוחט כששחט בכשרות צריך להודיע שבקי בהלכות שחיטה שהרי לולי זאת לא יאכלו משחיטתו, וכשהולך ואינו מודיע, ודאי לא יאכלו, וא"כ י"ל דקמ"ל באחרים רואין אע"פ שהשוחט אינו יודע שהאחרים ראו, ואחרים ודאי חד קאמר דסגי בחד, וא"כ הוה ס"ד דזה שהלך לו ולא הודיע, הוה כאילו אמר שטריפה הוא בודאי וה"ל ע"א נגד עד ובהמה בחזקת איסור, קמ"ל דאין זו הכחשה, וא"כ באיתא ולא גמר לא שייך חדוש זה דכיון דלא גמיר, מה לו להמתין הא באמת א"י הלכות שחיטה אבל באינו מומחה ס"ד לחוש איפכא שמא באמת הוא מומחה ויודע שצריך להודיע, ומדלא הודיע מסתמא חפץ שלא יאכלו שחיטה זו, כי קרה בו פסול, קמ"ל דלא חיישינן להכי, וא"כ מיושב מה שהקשתי על הש"ך דבאין אחרים רואין אין להתיר מספק ספקא כיון דרבינא ס"ל דלא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ואם מומחה הוא צריך להודיע ע"כ כדי שיאכלו משחיטתו, וא"כ מדלא הודיע, יש לומר אחת משתים, או שאינו מומחה, ואפילו תאמר שהוא מומחה, כיון דאנן לא ידעינן הי' צריך להודיע, ומדלא הודיע י"ל שקרה לו פסול, וליכא ס"ס כלל שאפילו הוא מומחה, איכא ריעותא מה שלא הודיע, משא"כ לדידן דא"צ להודיע שפיר שייך לומר ספק ספיקא וכמ"ש הש"ך:
ובהכי ניחא מה שהקשה בפלתי לקמן סימן ב' לדעת הפוסקים דבמומר לא אמרי' רמא"ש מ"ה, קשה אמאי לא מוקי הכל שוחטין אפי' מומר, ודוקא מומחה אבל אינו מומחה בודקין אותו לאחר שחיטה, ונרויח בזה וכולן, ולפ"ז ניחא דלא נרויח בזה מידי דאי במומר קשה מאי קמ"ל פשיטא דמהני אחרים רואין, ואין לומר דהוה כמו הכחשה ממה שלא הודיע, דכיון דס"ל רוב מצויין א"ש מ"ה, א"כ א"צ להודיע כלל ואף שהוא מומר מ"מ הוא מחזיק עצמו לישראל, ועוד דאפילו אומר בפנינו שלא שחט שפיר וכשר מכחישו, כיון שהוא פסול דאורייתא הכשר נאמן טפי לפמ"ש הש"ך לקמן סימן קכ"ז דפסול אינו נאמן לאיסור ועמ"ש בסמוך:
(ח)
מי שיודעין כו' יכולין רבינו ברוך הוכיח מן הגמרא דרבינא מוקי באין מומחין וסיפא באין מומחין נקט וכולן ששחטו ואחרים רואין משמע דלכתחילה לא יתנו לו לשחוט דהא בדיעבד דוקא קתני וצריך ישוב להך דיעה, והפלתי כתב דנקט לשון דיעבד משום חש"ו ואינו מספיק דהא גם הדיעבד אינו רבותא כלל וא"כ לא ליתני כלל וכולן רק ואם שחטו דבאינו מומחין נדע שכשר בדיעבד דלא גריעי מחש"ו, מיהו לפמ"ש בסמוך לתרץ קושית התוס' דעיקר רבותא דליתי' קמן שאינו נדין כהכחשה וא"כ לק"מ דעיקר רבותא הוא בלישנא דדיעבד ולכתחילה לא שייך רבותא כלל די"ל דפשיטא לן דמותר למסור לו לשחוט כשרואין אותו, אבל בדיעבד קמ"ל אפילו הלך ולא אמר לן שכשירה היא מ"מ שרי וכמו כן למ"ש דבאחרים רואין א"צ לבדוק הרואין דלא שייך רק לענין דיעבד, אבל לכתחילה צריך לבדוק כמ"ש לעיל:
ובהכי ניחא נמי דקשה גם רבינא ל"ל למינקט וכולן ליתני ואם שחטו דליכא למטעי דבאין מומחין יהי' שחיטתן פסולה, דהא אפילו בחש"ו כשירה ומי גרע אין מומחין מחש"ו ולמ"ש א"ש ולק"מ עי' ס"ק הסמוך:
(ט)
ויש מחמירין, כבר כתבתי בסמוך שזה דעת ר"ב והפר"ח טען מדברי רש"י שפירש שאין מוסרין לחש"ו משום שמועדין לקלקל משמע לבן דעת מוסרין ולענ"ד לא מן השם הוא זה, שאין טעמו של רבינו ברוך משום שיקלקל רק דדייק מן הש"ס דלרבינא באין מומחין נקט דיעבד משמע לכתחילה לא וי"ל דטעמו מפני הרואין דכיון שרואין שמוסרין לו לשחוט לכתחילה יטעו בו לומר שהוא מומחה וימסרו לו גם בינו לבין עצמו שיסברו שהוא מומחה, משא"כ בחש"ו שלא יטעו בזה ואיכא טעמא אחרינא:
ואמת שבזה יש לדחות עיקר ראית ר"ב דודאי לרבינא י"ל דאין מוסרין לו לכתחילה שלא יטעו בו שהוא מומחה וימסרו לו לכתחילה בלא רואין ג"כ משא"כ לדידן דקימ"ל רמא"ש מ"ה ולעולם מוסרין לו לכתחילה אף שאין מכירין בו עכ"פ ע"ס שיבדקנו א"כ אין מרויחין בזה שלא נמסור לו דמ"מ מי שאינו יודע בו ימסור לו אלא, דמ"מ י"ל בשלמא אם אינו בקי בו שהוא מומחה אף שבאמת מותר למסור לו לכתחילה ע"ס שיבדקנו מ"מ מי פתי יסר הנה למסור לו לכתחילה שמא יבדקנו ולא יהי' בקי ויטרוף שחיטתו, אבל אם רואה שמוסרין לו יטעה בו שהוא מומחה בודאי ולא יבדקנו, לכן אין למסור לו לכתחילה וכמ"ש רמ"א:
(י)
לעיל ברמ"א ומי שדרכו להתעלף כו', וכתב הש"ך אפילו הלך ולא אמר כלום אמרי' מסתמא הי' מודיע לנו ולכאורה קולא גדולה היא דדי להקל כשאומר ברי לי בפנינו, ואפשר לומר דהא קשה אמאי לא מוקי הכל שוחטין אפילו אין מומחין ואין מוחזקין בד"א באין יודעין בו שדרכו להתעלף, אבל אם יודעין שדרכו להתעלף לא ישחוט, ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה וכולן היינו ביודעין שדרכו להתעלף וליתי' קמן אלא ודאי כדברי הש"ך שאפילו לא אמר ברי לי נמי כשר מסתמא וא"כ א"צ אחרים רואין דבלא"ה כשר בדיעבד ודברי הש"ך מוכרחים כמעט מיהו האחרונים החמירו בזה:
(יא)
במקום שרוב ישראל כו' בחדושי שכתבתי בילדותי הקשתי דהרא"ה בב"ה ד' ז' הקשה איך אמרינן רמא"ש מ"ה נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה דחזקת איסור דבהמה ותירץ דרוב לאו דוקא רק כל, והרשב"א השיג עליו בארוכה דלא אמרינן סמוך בכה"ג הגם שאין מומחין אפשר שישחטו יפה בהזדמן והתוס' בבכורות כתבו דמומחין הוא (רובא) מעוטא דשכיח טובי (וכ"כ הרא"ש) ולא אמרינן בי' סמוך, וא"כ קשה למה מועיל רוב ישראל נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה ומיעוט א"י הוא ולא יצאה מחזקת איסור דבאינו ישראל לא שייך לומר ששחט יפה דשחיטת א"י נבילה וכעת י"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא להדי חזקה רק ברובא דליתה קמן כמו תינוק שנמצא בצד העיסה, אבל בתשע חניות קימ"ל בנמצא הלך אחר הרוב ולא אמרינן סמוך מיעוטא דא"י להדי חזקת איסור והיינו כדפרישית דברובא דאיתא קמן לא אמרינן אלא דרוב מצויין מומחין חשיב רובא דליתה קמן דהא הספק על כל אחד ובאמת לענ"ד י"ל דרוב מצויין נמי חשיב רובא דאיתא קמן, דהא בהא גופה דמיעוט טריפות חשיב בגמרא רובא דליתה קמן, וצריך להבין למה לא יחשב רובא דאיתא קמן שהרי מצד הידיעה אנו יודעין שכשרות מרובות על הטריפות בכל בהמות שהם בעולם וא"כ מה לי שראינו בפנינו הרוב או שידענו שכן הוא, וצריך לומר כיון שאי אפשר לברר והספק הוא על כל בהמה מקרי רובא דליתה קמן ואף שיוכל להתברר אם ישחטו כל בהמות שבעולם ויהיו רובן כשירות אחר שחיטה כבר נסתלק הספק שנפרש המיעוט מן הרוב משא"כ ברוב מצויין הוה כאילו בדקו כל המצויין אצל השחיטה ורובן מומחין, וא"כ כשאנו דנין על השוחט י"ל כל דפריש מרובא פריש כמו ברוב גנבי ישראל אף שאין מכירין הגנב, ובהכי ניחא דקאמר כולהו כרבינא לא אמרו רמא"ש מ"ה, וקשה לוקמה כר' מאיר דחייש למיעוטא, דהא אביי ורבא דמוקי בכותי ג"כ לא מתוקמא רק כרשב"ג דכותים גרי אמת הם, א"כ טפי ה"ל לאוקמה כר' מאיר ונרויח וכולן אאין מומחין ולפמ"ש ניחא דס"ל דהא מיקרי רובא דאיתא קמן, ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו לרבינ' מהא דמצא תרנגולת שחוטה דבאמת י"ל לרבנן מודה רבינא דאזלינן בתר רוב מא"ש מ"ה, רק לסתמא דמתני' מוקי לה כר"מ (ואף שלא אמר בהדיא דר"מ היא הרי גם אביי ורבא לא אמרו דאתיא כרשב"ג) דסתם משנה ר"מ, אבל לרבנן ס"ל מיעוטא כמאן דליתה ושפיר שרי במצא תרנגולת שחוטה לרבנן וא"ש הכל:
(יב)
רוב ישראל כתב הש"ך אפילו רוב א"י ורוב טבחי ישראל נמי שרי, וכבר השיג על זה ד"ז הגאון בפלתי דבשלמא במצא גדי שחוט מסתמא מטבח בא, אבל אם אבד לו ומצאו שחוט דיש לחוש שמא מצאה א"י ושחטה בסכין ודברים ברורים הם ולפ"ז נראה דגם במצא בהמה שחוטה וראה שנפל מא"י יש להחמיר ג"כ, דבשלמא במצא בשר י"ל דלא חיישינן שהא"י שחט לעצמו שאין דרך, אבל במצא בהמה שלימה י"ל דלמה יקח הא"י הבהמה מן טבח הא יכול לשחוט בעצמו בהמה שלו, ואף די"ל דבהמות שלו אינו שוחט ומחזיקין לגדל, נלענ"ד החמיר דאין ראיה מן הגמרא די"ל דלא התירו רק כשנוכל לתלות שמטבח נפל ורוב טבחי ישראל משא"כ כשתמצי לומר שא"י קנה בהמה שלימה מן הטבח, יותר יש לומר ששחט משלו, ויש לעיין לפ"ז אם אבדו גדייו ותרנגולי' ומצא גדי שחוט ואינו מכירו ואיכא רוב טבחי ישראל ואם היינו אומרים שזה הוא שאבד הוא שנמצא א"כ יש לחוש שמצאו א"י ושחטו, ואם נאמר שזה אחר א"כ תולין ברוב טבחי ישראל וכשר, ועיין פ"ק דפסחים דף יוד ונראה להחמיר בזה:
(יג)
רוב גנבי כו', כתב בפלתי לא הבנתי כו' וכוונתו שאפי' רוב גנבי אינם ישראלים כיון דאזלינן בתר רוב שוק ובשוק רוב ישראל ומישראל נפל א"כ ממילא מישראל נפל וישראל גנבו כמו באבידה אם נאבד בעור שרובה א"י ונמצא בשוק שרובה ישראל דתלינן בישראל שאבדו ע"ש והדברים ראוין למי שאמרם אלא דלענ"ד הא גופא צ"ע אם נאבד ממנו במקום שרובו א"י ונמצא בשוק שרובו ישראל דכיון שע"כ נמצא במקום שרובו א"י א"כ כי תיזל בתר המוצאים הרי רוב א"י וא"כ יש לנו לומר שא"י מצאו ונאבד ממנו בשוק שרוב ישראל שהרי עכ"פ איכא מיעוט א"י שם שהרי כשתמצי לומר שנפל מישראל אתה צריך לומר שהמוצא הי' מן המיעוט ומאי חזית לתלות טפי באובד שהי' מן הרוב מן המוצא דאם המוצא מן הרוב לא נאבד מן המיעוט וכשתמצי לומר שהאובד מן הרוב צריך אתה לומר שהמוצא מן המיעוט ומאי אולמי דהאי מהאי. ומ"ש הב"י בשם הרשב"א והר"ן דתליא ברוב שוק אפשר דלא כתבו כן רק במצא בשוק ולא נאבד לו כלום דתלינן דמרוב עוברי שוק נפל שאין דבר מכחיש לרוב אובדים אבל בנאבד לו משלו ונמצא שאתה צריך לומר שהי' מוצא ואובד א"כ אם רוב מוצאים מכחישים לרוב אובדים ספיקא הוא לחומרא, אמור מעתה ברוב גנבים א"י אע"פ שנמצא במקום שרוב ישראל אובדים י"ל ג"כ מאי חזית שתאמר שנפל מישראל והגנב הי' מן המיעוט אמור שהגנב הי' מן הרוב גנבי נכרים והאובד הי' מן המיעוט, וזה נלע"ד דעת רמ"א. ותמה אני על רבותינו האחרונים שלא הרגישו בזה ופשיטא להו להקל ברוב שוק ישראל ולא הבדילו בנושאים דכשנאבד או נגנב לו תליא ברוב גנבי או במקום אבידה:
(יד)
בין בשוק והרמב"ם אוסר בנמצא בשוק, ותמהו עליו דהא אמרינן בפ' אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנינא וקימ"ל מעשה רב, והפר"ח כתב דאסור משום בשר שנתעלם מן העין, וכבר תמה עליו בפלתי דהא אפילו במכירו מיירי, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין היכא קאמר כמאן כר"ח ב"ג דילמא אפילו כר"י אתיא אלא דלא אסר ר"י רק במצא תרנגוליו וגדייו שהם שלו והוא משום דנפילה לא שכיח ויש לחוש לאיבוד מדעת שהיתה נבילה והשליכו דאיבוד (שלא) מדעת לא שכיח וכמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ד ע"ב דעוברי דרכים נזהרים שלא יפלו היונים וצ"ל דמ"מ תלינן טפי בנפילה דגם נבילה לא שכיח כ"כ, וא"כ קשה נימא דר"י מודה בגדי שנמצא שתולין בנפילה רק בגדיים שלו חיישינן טפי והיינו למאי דמפליג אביי ב"ב דף קע"ב ע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים, ופרשב"ם שיאבדנו יוסף בן שמעון וימצאנו יוסף בן שמעון, א"כ הכא נמי נפילה לא שכיח, שהרי כשתמצי לומר שנפל מזה שמצאו וחזר ומצא זה שנאבד לו, י"ל ג"כ איך איתרמי מילתא שנפל מאחר ומצאו זה שנאבד ממנו, משא"כ בגדי שחוט דמיא לנפילה דרבים, וי"ל דגם ר"י מודה בזה דשרי וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי בכל גווני אפילו אין מכירין בעל הגדיים, ובזה י"ל שמא אין אילו גדיים שלו כלל, רק כיון דרוב ישראל בס"ד מ"מ אסור לר"י, וכאן לא דמיא לנפילה דחד דשמא באמת אחרים הם ואינם אילו שנאבדו לו, ולהכי מוקי לה כרחב"ג דמיירי בכה"ג בגדי שחוט דדמיא ג"כ לנפילה דרבים, וא"כ ממילא הרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק בשר שנתעלם מן העין אסור, א"כ לא משכחת לה האי דינא רק במכירין, א"כ י"ל בכה"ג לא קיי"ל כוותיה כלל דדמי לנפילה דחד ולא התירו בבית המדרש רק היכא דדמי' לנפילה דרבים ולק"מ:
ויותר נ"ל דודאי כיון דמצינו דר' יהודה אוסר וס"ל דאדם עשוי להטיל נבלתו לשוק דע"כ בהא פליגי א"כ י"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן, והוא דודאי קשה למה נתלה בנפילה נימא טפי שהשליכו מדעת לאשפה שבבית או לשוק דהא נפילה לא שכיחא ולזה י"ל כיון דרוב ישראל ותולין בישראל שמצאו א"כ ישראל המוצא ונתנבל בידו נזהר שלא להשליכו שמא ימצאנו ישראל ויתלה ברוב ישראל ויאכלנו, א"כ מוזהר בי' שלא ישליכו רק במקום שלא יטעה המוצא לתלות בנפילה ושנשחטה בכשרות אלא דתלי' אי בשר שנתעלם מן העין שרי י"ל שגם להשליך מדעת נזהר כדי שלא יבא לידי מכשול ונזהר להשליכו לאשפה שבשוק שלא יהי' מכשול להמוצא, משא"כ אי בשר שנתעלם מן העין אסור, הרי יודע שכל מי שימצאנה יהי' אסור לו וכי תעלה על דעתו שימצאנה זה שאבדה שיכירנה זה אינו מסיק אדעתיה כלל, וא"כ ליכא מכשול א"כ עשוי להטיל נבלתו לשוק או לאשפה שבבית שאין לו לחוש שימצאנה האובד ויבא לידי מכשול, ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים, דודאי ר"ח דס"ל בשר שנתעלם מן העין מותר שפיר מותר משום מציאה משום דהמשליך נזהר שלא ישליכנו במקום שיהי' מקום למוצא לטעות שאינה נבילה, משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל בשר שנתעלם מן העין אסור חיישינן טפי לאבידה מדעת ולא מוכח לפסוק כר"ח בכה"ג וצדקו דברי הפר"ח וטעמיה טעמא רבא, רק ניבא ואינו יודע מה ניבא:
(טו)
אע"פ שיודע ה"ש ובטור מכשיר בדיעבד אם שחט בינו לבין עצמו, וכתב הפר"ח שטעות הוא בידו דקטן לאו בר עדות, והכי מוכח בפ"ק דפסחים דדוקא בבדיקת חמץ דרבנן קטנים מהימנא ושרי' ליה מרי' שהטיח דברים נגד רבינו הטור, והראי' בפסחים אין בה ממש דהא נקט נמי עבדים ועבדים מהימנא לשחיטה ושוחטין אפילו לכתחילה אפי' בקדשים כמ"ש ר"ס זה, ואדרבא יש לתמוה על הא"ז שהביא ראיה זו עיין בב"ה להב"י וכן משמע דהא בחרש שוטה וקטן פטר ר' מאיר מכסוי מפני שרוב מעשיהם מקולקלים, א"כ משמע דסתם קטנים הם שמעשיהם מקולקלים ובודאי בקטן שיודע לאמן ידיו ומומחה לא הוה אמר שחייב משום נבילה כדאיתא בגמרא דף פ"ו וצ"ל אע"ג דבדבר של טורח אין עבדים נאמנים בשל תורה בדיקת סכין אינו טורח כ"כ ומ"מ לדינא אין להקל:
(טז)
שחיטתו פסולה צ"ע אם הקטן אומר ששחט יפה ונמצא בבית דאפשר לומר דמהימן במיגו דאי בעי שתיק ובמקום שרוב ישראל א"כ יש להאמינו במיגו דאי בעי שתיק, וכה"ג כתבו התוס' פסחים דף ד' ע"ב ד"ה לאו דמ"מ בדאורייתא לא מהימנא אע"ג דאית ליה מיגו וצ"ע ונראה דנאמן דממנ"פ אם אין לו נאמנות גם לאיסור אינו נאמן עיין לקמן ס"ס מ"ח:
(יז)
לא ישחוט מפני שאינו שומע כו' דין זה ממשנה ערוכה בפ"א דתרומות שלא יתרום בשביל הברכה, וא"כ יש לתמוה על מה שכתבו התוס' בריש חולין פרש"י שפירש שאין מוסרין להם חולין לשחוט לאכילה, והקשו דכבר מוכח מסיפא וכולן ששחטו דיעבד ול"ל משום אין מומחין נקט דיעבד דהא לרבא ואביי לא קאי וכולן רק אחש"ו ומאי קשיא להו הא בחרש גופי' לא שרי רק בדיעבד אפילו מדבר ואינו שומע כ"ש חרש שאינו מדבר ואינו שומע דלכתחילה לא ישחוט משום הברכה וא"כ לא מוכח מסיפא מידי ואין כאן קשי' על פירש"י, ובחידושי כתבתי עוד ישובי' על פרש"י (א"ה נ"ל תוכן כוונתו הוי משום דמסיפא לא מוכח שאפשר אף לכתחילה שרי והא דנקט לשון דיעבד מחמת חרש בשביל שאינו שומע הברכה אבל בשוטה וקטן אף לכתחילה שרי אבל צ"ע על התוס'):
(יח)
אם הוא מומחה דעת הב"ח דבאינו מדבר לא אמרינן ביה רמא"ש מ"ה, והש"ך חלק עליו, ולכאורה נראה ראיה לדבריו דקשה לוקמה מתני' הכל שוחטין אפילו אילם בד"א ביודעין בו שהוא מומחה ואם לא לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ע"פ כתב וא"ש וכולן בליתי' קמן כמו לרבינא אלא ודאי גם הוא בכלל רמא"ש מ"ה וכדברי הש"ך:
(יט)
אם אחר מברך האחרונים הקשו הא בברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא לכן פירשו אם האחר שוחט ג"כ ולענ"ד נראה דלא דמיא כלל לברכת הנהנין, דבברכת הנהנין לא אמרינן שזה יברך על הנאתו של זה שאינו שותף באותה הנאה, דמאי איכפת ליה בהנאת הזולת לא ליתהני ולא לברך, אבל בשחיטה אדרבה רוב פעמים השוחט אינו נהנה מדבר הנשחט כלל ושוחט לאחרים, וע"כ במה שמותר באכילה ע"י שחיטתו כולם שייכים בהנאה זו, נמצא ששחיטה זו מתרת וראוי לאכילה לכל בר ישראל ולא דמי לתרומה שעיקר המצוה על בעל הכרי, ושום אדם אינו מתיר הכרי בלא רשות בעלים, אבל השחיטה היתר השחיטה לכל א', ובאמת נראה דגם בתרומה י"ל שאחר יכול לברך כיון דכל אחד שייך בהיתר האיסור אף שאינו בעליו כמו בשחיטה, ובזה יש לישב קושית התוי"ט במשנה ו' פ"א דתרומה דחשיב חמשה לא יתרומו האלם והשכור כו', והקשה בתוי"ט אמאי לא חשיב נמי חרש שאינו שומע ונדחק ליישב ולפמ"ש דהני חמשה כולהו אית להו תקנתא דאלם וערום ובעל קרי איכא תקנתא שאחר יברך דיכול לשמוע דבעל קרי מהרהר בלבו וסומא ושכור שאין יכולין לברור מן היפה, אם אחר בירר להם יכולין להפריש אפילו לכתחילה, וכן באלם וערום וב"ק אם יש אחר שיברך להם תורמין אפי' לכתחילה משא"כ באינו שומע לית ליה שום תקנתא, וא"כ מזה ראיה דאילם נמי יש תקנתא לתרום כנ"ל עיקר ולפ"ז גם בערום יוכל אחר לברך ויכוין בברכתו, ואף דמדברי האחרונים משמע דערום אין יכול לשחוט אפילו ע"י ברכת חבירו כדמוכח מן המשנה דמשוה ערום לאילם, ועיין במ"א סימן פ"ה סק"ב, מיהו נראה דבערום יש להחמיר שהרי יכול ללבוש עצמו, אבל באילם שאפשר שהאחר אין יכול לשחוט וכשצריך לבשר א"כ נראה דיכול לסמוך על ברכת האחר, וכדעת הט"ז ולא מטעמי':
(כ)
סומא עיין בש"ך הביא בשם א"ז בלא ראה מאורות מימיו שחיטתו פסולה, והב"י תמה על זה, ונראה דסבירא לי' להא"ז כמו שנראה ג"כ בהג"א ממהרי"ח בפ' החובל שכתב לפרש אליבא דר"י דסומא פטור מן המצות מ"מ מדרבנן חייב, א"כ משמע דס"ל הלכה כר"י, והיינו משום דרב יוסף מספקא ליה כדאיתא בפ' החובל דף פ"ז דאמר רב יוסף מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה כו' וא"כ ספקא אי חייב מן התורה במצות ושמא אינו חייב במצות ולא מקרי בר זביחה ולא דמי לקטן דאתי לכלל זביחה, אלא מיהת בהי' פקח מתחילה תו לא פקע מיני' חיוב המצות, משא"כ בלא ראה מאורות מעולם שמא אינו בר חיובא מן התורה א"כ שחיטתו פסולה דלאו בר זביחה הוא מן התורה, כדלקמן סימן ב', ונראה דיש לחוש לדבריו לכתחילה, ואף דחרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ לאו בר עונשין הוא מן התורה, ואפ"ה מקרי בר זביחה, דהא באחרים רואין אותו שחיטתו כשירה אפשר דלהא"ז יש לומר דמיירי בפקח ונתחרש, או דיש לחלק דשם אינו פטור מן המצות, רק פומא כאיב ליה ואינו בר דעת, אבל סומא שהוא בר דעת, והתורה פטרתו, לא מקרי בר זביח', ומ"מ מ"ש שחיטתו כשיר' עכ"פ צרי' בדיק' סימנין כדלקמן סימן כ"ה ולזה צריך מי שרואה מיהו בתוס' משמע דאפי' נסתמא אח"כ פטור מן המצות:
(כא)
י"א ששחיטתו אסורה, כ"כ הרא"ש בתשובה דדמי לחשוד לאותו דבר, ויש לתמוה דאפילו חשוד לאותו דבר נמי שחיטתו כשירה דאוכל נבלות לתיאבון נקרא בגמרא חשוד לאותו דבר, וצ"ל דגם בזה חיישינן לבדיקת סכין דלא טרח לבדוק הסכין כמו לקמן סימן ב', וא"כ בנמצא סכינו יפה ודאי יש להתיר שחיטתו, דלא גרע מא"י לתיאבון ובאמת יש לתמוה אם נחשב חשוד לאותו דבר, א"כ אסור לאכול אצלו ולהתארח אצלו, וזה מן התימא והרא"ש גופי' כתב ואע"פ שאינו חשוד לאכול לאיסור מ"מ מכוער הדבר ויש לקנסו, ונראה דכוונת הרא"ש לפמ"ש שביד הקהל לאסור המותר למיגדר מילתא, וא"כ שחיטה שלו אסורה באכילה, וזה ששחט לאכילה א"כ מקרי חשוד לאכול איסור, ודמי שפיר לחשוד על נבילה אלא שיש לחלק דזה לא משמע לי' איסורא משום גזירת הקהל, לכן כתב שראוי לקונסו, מ"מ גם בזה תמה הפר"ח שהרי לא גזרו לאסור הבשר, וא"כ נראה דאינו רק חומרא וקנס בעלמא, וא"כ אם שחט לאחר למה יקנסו האחר אם לא ידע מגזירת הקהל:
ונראה דדוקא אם אסרו שחיטת אחר בשביל שלא יקפוץ לשחוט אדם שאינו הגון וכמ"ש הרא"ש ז"ל נראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אע"פ שאינו מומחה ורשאין הציבור לאסור המותר משום מיגדר מלתא וכ"ש זה כו' ע"כ, א"כ משמע בשביל דררא דאיסורא ומיגדר מילתא, אבל אם עשאו כן בשביל עסק ממון שלא תפסיד הכנסת הקהל מן הנשחטים, י"ל דמודה הרא"ש שאין השחיטה אסורה בדיעבד. מיהו לפי דעת הרמב"ם בסימן שאח"ז דגם בשחשוד לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין, א"כ אם רגיל לעבור, כיון דפסול לעדות כמ"ש בח"מ סימן ל"ד א"כ יש לאסור שחיטתו מדינא דמקרי חשוד לעבירה עכ"פ וצריך בדיקת סכין עכ"פ, אלא דתלי' אי מפסל בשבועה דלהבא, כדאיתא בסימן ל"ד ס"ה, ומ"ש בש"ך דהה"ד בלא חרם נראה דהיינו לאסור הבשר, אבל לא לפסול השוחט:
(כב)
אינו נאמן, היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה, דהוה מיגו במקום עדים, אבל אם לא אמר אלא לא שחטתי' נאמן בענין שיכול לתקן דבריו שלא שחטה רק שהה או דרס, דזה אינו שחיטה כלל כ"כ הרשב"א. ולענ"ד הגם שאיני כדאי לחלוק מ"מ צ"ע דהא ר' מאיר ורבנן פליגי באומר לא אכלתי נגד עדים, דר' מאיר מחייב חטאת ורבנן פוטרין שיכול לומר מזיד הייתי, והתוס' הקשו דמיגו במקום עדים הוא, והתוס' כתבו שם דמתרץ דיבוריו, ובתוספת ישינים תירצו שלא גמרו עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' או מזיד ובאמת אנן אשינוי' ניקום ונסמוך באיסורא דאורייתא דשערי תירוצים לא ננעלו, דלתירוץ תוספת ישינים שלא גמרו עדותן, א"כ גם הם שראו ששחט כיון שלא ידעו שלא שהה ודרס, א"כ אין כאן עדות על שחיטה, דשמא שהה ודרס ולא גמרו עדותן, ועוד דאחר שאנו רואין הכחשה בפנינו א"כ כשתמצי לומר ששחט יפה, א"כ הרי מכחיש העדים לגמרי ולמה לא נחזיק הרע במיעוטו ולומר דאין זו הכחשה גמורה, רק שבאמת שהה ודרס, נמצא שאינו משקר בעיקר הדברים רק בזה שאמר שלא שחט כלל, וגם שם מתרצא קושית התוס' דמינו במקום עדים לא שייך רק היכא שהעדים מחייבין אותו בודאי, אבל כאן שאתה דן על ההכחשה, למה תאמר שמשקר לגמרי ואכל בשוגג נמצא שאתה אומר שמכחיש העדים לגמרי נימא שאכל במזיד ואינו משקר רק במה שאומר שלא אכל כלל לא שוגג ולא מזיד, והתוס' יבמות דף פ"ח מספקא לר"י אם אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אם נאמן דהא לא מכחיש לעדים רק במה שאמר לא אכלתי שוגג, ובמה שאמר לא מזיד, לא איכפת לן ע"ש, גם הרמב"ם בפ"ד משגגות לא חילק כלל לרבנן משמע דס"ל דבכל גווני פטרי רבנן, ועוד איך נתיר השחיטה שמא למחר יתרץ דבריו ויתן אמתלא לדבריו שאמר לא שחטתי' היתה כוונתו ששהה ודרס ויתן אמתלא על מה שאמר לא שחטתי' כלל, א"כ הרי אכלו נבילה למפרע, ואיך נתיר עכשיו, והתוס' גופי' בכריתות הביאו התוספתא אמר רבי מאיר אם בתחילה אמר מזיד שומעין לו, אבל אם הי' דן עמהם כל היום שאומר לא אכלתי, אפילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב ע"כ, א"כ משמע שכל זמן שלא דן עמהם כל היום מקרי בתחילה, וא"כ מאן מפיס לדעת השיעור, ותו קשיא לי כיון דבאמר לא שחטתי' נוכל להעמיד בדבריו שלא שחטה היינו ששהה ודרס, וכן באמר לא אכלתי אמרינן שבמזיד אכל, א"כ אפילו אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד, נימא פלגינן דיבורי' כמו באומר פלוני רבעני לרצוני כין שאינו נאמן על עצמו, מ"מ מחזיקין המעשה לאמת, רק מה שאמר לרצוני כיון שאינו נאמן לשווי' נפשי' רשע, זה אין מאמינן לו, וא"כ כאן נמי נימא דזה שאומר לא שחטתי' ר"ל ששהה ודרס, ולזה שאומר לא שחט כלל, אין לו נאמנות מאחר שעדים מכחישין אותו, ועוד הרי כמה כרכורים כרכרו למה שע"א נאמן על השחיטה, כיון דאתחזק איסורא דבחי' בחזקת איסו' עומדת, א"כ די להתיר בסתם, אבל כשהמתיר בפנינו ואומר שלא התירה אין לנו להתיר, ולא דמי למצא גדייו ותרנגוליו שחוטים, שאין ריעותא בפנינו, ותו קשיא לי איך סתם המחבר שאינו נאמן, דהא קיי"ל הבודק צריך שיבדוק בסימנין כדלקמן סימן כ"ה, הרי שאין הסימנין בחזקת שחוטין מן הסתם, וא"כ אם העדים אין יודעין ששחט רובן ודאי הבהמה אסורה אם לא שהבהמה בפנינו ורואין שרוב הסימנין שחוטין, וזה הי' לו לבאר, כללא דמלתא שלענ"ד דין זה צ"ע, ויש להחמיר בו, שהרי כמה חומרות אנו מחמירין בבדיקת הריאה כ"ש זה שאין להקל בשל תורה וספק בשחיטה, מיהו אם השוחט עצמו חוזר בו אף בלא אתמלא מ"מ כיון שעדים בפנינו ששחטה, יש להתיר לאחרים עכ"פ עיין ס"ק הסמוך:
(כג)
מיהו לדידי' אסורה כו', עיין בספר גט מקושר דף מ"ח שכתבתי שדין זה צ"ע אם רוצה לאכול וחוזר בו מי גרע עדים מאמתלא ע"ש שהארכתי:
(כד)
כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן והקשו האחרונים מהא דלקמן סימן קפ"ה בלבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא כיון דעבדה מעשה, ונדחקו האחרונים בזה, ובתשובה כתבתי ליישב דודאי בלבשה בגדי נדות מצד המעשה בלא האמירה מחשבין לחזקה גמורה שבודאי היא נדה אף אם לא תאמר כלום מחזיקין אותה לנדה, נמצא שהחזקה באה ע"י המעשה, אבל בהך דעשה סימן בראש הכבש אפילו לא אמר אמתלא זו, כבר אפשר לנו לדון סברא זו מעצמינו, דהכי אשכחן ביבמות דף קט"ו ע"ב בכלי שכתוב עליו תרומה דאמרינן לפנחי' שבקי' ואף דשם נעשה מקודם אין סברא לחלק בכך, וכיון דיש מקום לסברא לפנחי' שבקי' ופרש"י שיבדילו ממנו בני אדם, נמצא אף שאנו רואין הסימן אין זו חזקה גמורה שהיא טריפה די"ל שרצה שיבדלו בני אדם ממנו כי צריך לו ואין האיסור מוחלט רק ע"י אמירתו, לכן שפיר מהימן כשיתן אמתלא לדבריו דהמעשה עצמו אינו נחשב לודאי גמור, ואין האיסור מוחלט בלא האמירה, משא"כ חזקת נדה, וכן תינוק ותינוקת החזקה מצד עצמה:
ועוד נ"ל דבנדה י"ל דיש לנו לדון מכח המעשה דבודאי היתה נדה ועכשיו לבשה רוח אחרת ומשקרא ורוצה לעבור, אבל אם נדון עליו שלא הי' עושה דבר זה רק אם הי' מוחלט בידו להטריף א"כ מה לו לתרץ דבריו שע"י נחשד בעיני הרואים, הלא נקל זאת בידו להסיר הסימן או הראש ולהכניסו לביתו ולמכור הבשר אחר שהוחזק נאמן, משא"כ בנדה ביומי תלי רחמנא ושפיר י"ל דהדרא בה שע"י המעשה הוחלט שהיא נדה דאי לאו שהוחלטה בעצמה לנדה לא היתה עושה מעשה זו, ואי אפשר לה עכשיו לחזור בענין אחר שתטהר לבעלה אם לא שתאמר שמשקרת, לכן אין לה נאמנות עוד על זה, אבל בטבח אם איתא דהדר ביה, כבר הי' אפשר לו ליקח הסימן וימכרנו בחזקת כשירה, אלא ודאי בתם לבבו עושה זאת, וגם התירוץ שכתבו דשם אין לה לעשות מעשה, דאי משום מקרי או אונס הי' לה לומר שטמאה היא אבל כאן הוצרך לעשות מעשה. והקשה הפר"ח הא גם כאן הי' לו לומר שטריפה היא ואין זו קשיא כלל דאם הי' אומר שטריפה ולא סימנה, הי' נחשב לקלות בעיני הרואים, מאחר שדרך לעשות סימן בטריפה שלא יתחלף, אבל כאן כשיש לה איזה אונס, הלא יכולה לומר טמאה, ולפי דברי הפר"ח שמחמיר ומחשיב לחזקה גמורה, א"כ תמה על עצמך הרי הטבח חשוד להאכיל טריפות, ואיך יהיו לו נאמנות גם מכאן ולהבא, דהא בנדה חשיב חזקה גמורה ללקות עליו אלא ודאי ליתה, ועוד הארכתי בתשובה ועיין מ"ש בסמוך:
(כה)
ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, והש"ך הביא בשם הב"ח ומהרש"ל, דבשאר איסורין אוקי חד להדי חד, ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולענ"ד קשה לפ"ז אם ע"א מעיד ששחט שלא כהוגן, א"כ לפי דברי העד הרי הוא חשוד לאותו דבר וכל שחיטות שלו אסורות, א"כ בכל בהמות ששוחט אח"כ לדברי עד זה הם אסורות, וא"כ תתפשט הכחשת העד הלזה על כל הבהמות וכמו שהשיג הפר"ח על מהרי"ק שכתב דלא שייך שוי' חד"א על עד, והשיג הפר"ח מאחר שכל שחיטות שלו אסורות מקרי שוי' אנפשי' חד"א לכל השחיטות, וא"כ יופסל ע"פ עד אחד לשחיטה לגמרי, וזה תימא שלא מצינו שיופסל אדם ע"פ ע"א. לכן נלענ"ד דבאמת מה"ט ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, שהרי זה בא להוציאו מחזקת כשרות, שרוצה להאכיל טריפות, ואין אדם נפסל ע"פ ע"א, ולפ"ז דברי הריטב"א לא שייכין רק בע"א א"ל נטמאה תרומתך וא' אומר לא נטמאה דאף שהי' אומר שקר, מ"מ לדברי האומר נטמאה נפסל האומר שלא נטמאה שהרי העיד בשקר אבל בטבת שעושהו חשוד על השחיטה אין מקבלין עדותו לעשותו חשוד ע"פ עדותו לפוסלו לשחיטה לגמרי, וצ"ע דלעולם יש לומר על השני חזקה דכשרות שלא יעיד בשקר דעבר על לא תענה:
(כו)
והעד עצמו מותר לאכול בשחיטתו כ"כ מהרי"ק דלא מקרי שוי' חד"א רק בא"ל נטמאה תרומתך שהאיסור מוחלט, אבל כאן אף שלא שחט כהוגן מ"מ אפשר דאח"כ כשישוב תהא שחיטתו כשירה, לכן גם העד מותר לאכול משחיטתו, והפר"ח השיג דכיון דלפי דבריו רשע הוא, אסור לאכול מכל שחיטות שלו ובודאי שע"פ פשוטו כן היא הסברא, מ"מ אפשר ליתן טעם קצת לדברי מהרי"ק, דהא בלא"ה צריך ביאור ענין שוי' נפשיה חד"א במה שאומר שלא שחט כהוגן, כיון שלאחרים מותר אף שיודע העד שהיא נבילה אחרים אוכלין משחיטתו, א"כ למה יגרע הוא מאחרים ולמה יאסור לו חתיכה שמותרת לכל ישראל, וצ"ל דכל ישראל שאין מחוייבין להאמינו, יכולין לאכול אף שזה יודע כי קמי שמיא גליא שהיא נבילה, מ"מ הוא שיודע אסור לו נאכול, וא"כ אין זר כ"כ במה שמותר לאכול משחיטות אחרות, מאחר שכל ישראל אוכלין ממנו והוא א"י שיתר השחיטות הם שלא כהוגן, אפשר שאין שייך בו איסור חד"א שאין האיסור גלוי לפניו וצ"ע:
ובאמת י"ל דהא אפילו בחשוד מותר לאכול משחיטתו ע"י בדיקת סכין, דאמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא, ומסתמא שוחט בכשרות, רק בדיקת סכין דמטרח לא טרח, וא"כ זה שלא נולד בו ריעותא רק בשביל שראה ששחט שלא כהוגן והכשיר לפסידא דממון, או שחושש שלא ירע חזקתו, שלא ביקש להפסיד ממון, מ"מ לא נחשד שלא יטרח בסכין לבודקו, דבשביל טרחא לא ימנע לשחוט בכשרות, ודברים אלו יש להם פנים בהלכה, ואף שאם נפסל בעדים ודאי פסול לגמרי, ולא סמכינן אהך סברא בחשוד לאותו דבר, ולפ"ז אם העיד שלא שחט כלל יש לאסור על העד גם יתר השחיטות:
שייך לעיל ס"ס קטן כ"ה ולכאורה יש לדמותו לשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דאותו עדות פסולה ומ"מ בשאר עדות זו באה בפ"ע ומעידה כדאיתא בח"מ סימן ל"א וא"כ בהמה זו יש לאסור דמקרי לאותה עדות ששנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה דמוקמינן ממונא בחזקת מרי', ולשאר עדות כשרים כ"א כיון שאין מוכחשים, והכא נמי יש לאסור אותה בהמה שמכחישים עצמן עליה, אבל שאר בהמות שאין הכחשה עליהם מוקמינן לעד בחזקת כשרות, אבל כד דייקת לא דמיא כלל, דבשלמא בענין ממון אין יכול להוציא מן הלוה, שהרי הלוה יש לו סיוע מן המכחישים שפוטרים אותו, אבל לענין איסור והיתר שאין הדבר רק לצאת ידי שמים, אם ניחוש לדברי העד שאומר שלא שחט, והרי כל שחיטותיו אסורות וכמ"ש בס"ק שאח"ז בשם הפר"ח ואין טעם שלא לסמוך עליו בשחיטה זו להחזיקו בחזקת שלא שחט כהוגן ולהתיר שאר בהמות, אלא ע"כ אין אדם יוצא מחזקת כשרות ע"פ ע"א, וא"כ לא שייך לאסור משום חזקת איסור דבהמה דודאי חזקת כשרות עדיף מחזקת איסור דהא קיי"ל כרב הונא בב' כיתות המכחישות שכשרים לעדות אחרת אפילו להוציא ממון שצריך עדות גמורה, כ"ש להוציא מחזקת איסור דסגי אפי' בא' ואשה וצ"ע:
סימן ב
(א)
שחיטת עובד כוכבים נבילה עיין ש"ך ופר"ח שהביאו דברי הרמב"ם דבפ"ד מהלכות שחיטה כתב עובד כוכבים ששחט כו' ואפילו הי' קטן שחיטתו נבילה והיו לוקין עליו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד ששחיטתו אסורה וגדר גדול גדרו שאפי' שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה. והנה הש"ך חוה דעתו דכונת הרמב"ם דאפי' כותי ר"ל שחיטת כותי שגזרו עליה ר"ג ובית דינו כמבואר בש"ס חולין דף ו' ולכאורה קשה דמסיק התם דאסור מטעם שדמות יונה מצאו להם בהר גריזים ור' מאיר לטעמי' דחייש למיעוטא ור"ג ובית דינו כר"מ ס"ל וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן ק' למה גזרו עליהם אלא דיש להקשות בש"ס גופי' לפמ"ש התוס' בבכורות דף ך' שהקשו גבי רו"מ אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת אבר מן החי ותירצו דמיעוטא דלא שכיח הוא וא"כ קשה ממה נפשך אי הנך דהר גריזים מקרי מעוטא דלא שכיח גם ר' מאיר לא חייש כדאיתא בריש גיטין דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואי מיעוטא דשכיח הוא אפי' לא ס"ל כר"מ נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה, ואפשר לומר דרש"י פי' דמות יונה אותן היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לע"ג ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים וא"כ י"ל דבמקום רחוק מהר גריזים איכא רוב וקרוב שאינם מאותן של הר גריזים לכן לא אמרינן בי' סמוך ולכן דוקא לר' מאיר אסורה מיהו למסקנא מסיק אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזרו רבנן וקשה הא לדידן דלא קיי"ל כר' מאיר לא שייכא הך גזירה ואפשר דבהא קיי"ל כר' מאיר כיון דגזר רובא אטו מיעוטא דקיי"ל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ומ"מ פי' הש"ך דחוק לפרשו על כותי כיון דבכותי טעמא דגזר רובא אטו מיעוטא שעובדים כוכבים א"כ לא שייך אפי' כותי שאינו ע"כ דמ"מ נאסר משום עובד כוכבים ועוד דלפי האמת שעשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר א"כ אין זה גדר לשחיטה דוקא שהרי עשאום כע' כוכבים גמורים לכל מילי ובפ"ב משאר אבות הטומאה כתב שחיטת עובד ככבים נבילה כו' אחד העובד ככבים ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת עבודת ככבים ותקרובתה מדבריהם ובגלל עבודת ככבים נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת הלא היא אסורה מן התורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה כו' עכ"ל בקצרה ומזה נראה שהבין הש"ך דעכ"פ באכילה אסורה מן התורה ממ"ש וא"ת והלא היא אסורה באכילה מן התורה והבין הש"ך דר"ל אפי' אינו עובד ככבים מיהו הפר"ח מפרש דקאי על נכרי העובד עבודת כוכבים ומזה משמע דבאינו עובד ככבים אינה אסורה אלא מדרבנן, ומה שהקשה הפר"ח הא כתב בהלכות שחיטה שהי' לוקה עליה משום נבילה א"כ משמע דמטמאה מן התורה נראה ליישב דהיינו לפום מה דמספקא ליה אי אית בה טומאת נבילה מן התורה וא"כ י"ל דבסנהדרין דף פ' פריך ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל וא"כ משמע דמותרה לדבר קל לא הוי מותרה לחמור וא"כ אם התרו בו משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו א"כ כיון דתקרובת עבודת כוכבים אין לו טומאה מן התורה א"כ לא מקרי התראה לדבר חמור דשמא לאו שחיטה היא כלל ומטמאה מן התורה ואי הוי מתרו ביה משום נבילה אפשר שהי' פירש אבל אם מתרין בו משום נבילה שפיר לקי דאפי' תימא שאינה מטמאה מן התורה מ"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל ושייך בה נמי טומאת נבילה לכן דקדק דהיה לוקה משום נבילה היינו אם התרו בו משום נבילה, ועיין בתוס' ריש ב"ק: