חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות שחיטה · סימן יג
(א)
וחגבים א"צ שחיטה הרמב"ם כתב הטעם דכתיב אוסף החסיל (ישעיה ל"ג) ותמה עליו הרשב"א דהא בגמרא ר"פ השוחט דחו זה דבעו למימר על דגים שא"צ שחיטה מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף באסיפה בעלמא סגי ופריך אלא מעתה ויאספו את השלו ה"נ דלא בעי שחיטה ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה וא"כ איך למד הרמב"ם מאסיפה זו דלא כתיב במקום שחיטה ונראה דודאי לשון אסיפה מורה שא"צ שחיטה מדלא כתב וישחטו אלא דסברת הש"ס הכי דבלא"ה יש לפרש על מה שטען רועינו הנאמן הצאן ובקר ישחט ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ויאמר ה' היד ה' תקצר וכו', וכבר כתבו מדרשים ומפרשים להתנצל כי ח"ו שיהי' משה מסתפק ביכולתו ית' אמנם יראה שכונת משה כי הם זכרו שני מינים מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וא"כ טענת משה כי הוא ית' יעד לו באמרו בשר אתן להם מורה על מין אחד וע"ז טען בהיות שזכרו שני מינים בשר ודגים, ולזה אמר מאין לי בשר כו' כי הצאן ובקר ישחט ומצא להם כי מין א' לא יספיק להם שהרי בקשו בשר ודגים וכמו כן דגים לחוד לא יספיק להם אחר שביקשו גם שניהם, והשיב לו ית' היד ה' תקצר למלאות שאלתם ינתן להם השליו שמורכב מבשר ודגים כמו שאמרו בגמרא שיש להם קשקשים כדגים ומה גם כי לא קצרה ידו ית' להטעם טעם בשר וגם דגים ומעתה שפיר נקט ויאספו את השליו להורות חלק דגים שמורכב מהם השליו שלזה החלק א"צ שחיטה כדאמרינן בגמרא שעוף שנברא מן הרקק מורכב ממים ועפר וחלק דגים א"צ שחיטה וע"ז קאי אסיפה וא"כ א"ש ויאספו את השליו להורות שיש בו חלק דסגי בחלק אסיפה שהוא חלק דגים דסגי באסיפ' וא"כ בשלמ' בשלו שמורכב מדגי' ובהמ' יצדק בו לשון אסיפה בשביל חלק דגים, משא"כ בחגבים שנאמר אוסף החסיל ואין בו חלק מובדל מחלק א"כ ודאי לא צריך שחיטה דל"ל דחלק דגים סגי באסיפה שאינו מורכב מדגים כלל וא"ש והא דפריך מעיקרא מויאספו את השליו היינו משום דמסברא לא נאמר דאסיפה לאו היינו שחיטה כיון דבאמת בעי שחיטה אבל למאי דמסיק דלשון אסיפה בדגים אינה שחיטה בע"כ מפרשינן ויאספו על חלק דגים ועוד נ"ל דלעולם לשון אסיפה אינו זז ממשמעו דסגי באסיפה אלא דיש לפרש לשון אסיפה הוא על אסיפת רבים יחדיו ולעולם צריכין שחיטה והיינו לאספן חיים ולשוחטן אח"כ מיהו במידי דלא מיאסף ע"כ אסיפה ע"י שיטול חיותן ואז יאסוף רבים יחדיו כמ"ש הממעיט אסף עשרה חמרים וא"כ שפיר י"ל במידי שאינו נאסף חי ע"כ אסיפה ע"י מיתה שימיתם א"כ כיון דלא כתיב שחיטה משמע שפיר שא"צ שחיטה לכן בדגים אע"ג דכתיב אסיפה פריך שפיר אלא מעתה ויאספו את השליו הכי נמי דלא בעי שחיטה ובאמת בעי שחיטה וע"כ צריך אתה לפרש דאסיפה דכתיב היינו שאספום חיים ואין לומר דבעופות שפורחים לא שייך אסיפה די"ל דקרא קמ"ל לפי שהי' עוף שמן מאוד כדמפורש בפ' יה"כ ובב"מ פ' הפועלים דף פ"ו תרנגולת דלא מציא פסיא קניא ופרש"י שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שומן א"כ כ"ש השליו שהי' שמן הרבה מאד שאם אספום שלא יוכלו לפרוח, לכן לא באו אלא ברוח כמ"ש ורוח נסע כו' ויגז שלוים מן הים א"כ בשליו כיון שלפי האמת טעון שחיטה ע"כ תפרש אסיפה על רבוי עצום שאספום חיים אם כן גבי דגים יש לומר שיאספום חיים ליבשה ואחר כך ישחטום שגם הדגים לא יוכלו לברוח ביבשה וזהו דוקא בשליו שיצדק אסיפתן חיים, דכיון שאין יכול לפרוח אסיפתן חיים משא"כ בחגבים שפורחין אי אפשר לאספן חיין רק ע"י מיתה וא"כ כיון דכתיב בהו אסיפה ש"מ דלא בעי שחיטה ולק"מ על הרמב"ם ובעלי הלכות שנתנו טעם זה שלא מצינו טעם אחר על חגבים שלא יטענו שחיטה אלא דקשי' לי איפכא ל"ל קרא לחגבים דאין טעון שחיטה דהא בעוף אמרי' לפוטרו בלא כלום אי אפשר שנכתב בין בהמה לדגים וא"כ בחגבים שלא נאמר שחיטה מהיכא תיתי להצריך שחיטה ובאמת דעת הרשב"א כן מה"ט. אלא דרש"י פ' א"ט דף ס"ז הביא דברי בה"ג דמייתי לה מקרא דלכל נפש השורצת אילו חגבים ואתקש לדגי' ואפשר דס"ל דרשא דעובר גלילאה דעוף שנברא מן הרקק תדע שיש להם קשקשים א"כ חגבים הי' ראוי להצריך שחיטה עיין חדושים:
עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם די"ל ע"פ הא דאיתא ביומא פ' יה"כ דף ע"ה וישטחו להם שטוח, אמר ריש לקיש א"ת וישטחו אלא וישחטו מלמד שירד להם עם המן דבר שטעון שחיטה שטוח תנא משמי' דר"י ב"ק מלמד שנתחייבו כו' שחיטה, ופירש הרי"ף באגדות שם דלכך נתחייבו לפי שהשליו הי' טעון שחיטה והם אכלוהו בלא שחיטה ע"ש באורך וא"כ קשה לפ"ז מאי קשיא ליה מויאספו את השליו דאדרבה על דא תברתהו ונתחייבו שחיטה בשביל שאכלוהו בלא שחיטה א"כ אדרבה לשון אסיפה הוא בלא שחיטה דבשלמא בדברי משה שפיר דייק דקאמר בדגים אסיפה היינו משים דדינא הכי אבל ממה שכתוב ויאספו את השליו לא קשיא דאף שטעון שחיטה הרי הם באמת עשו שלא כדין ונתחייבו על זה וצ"ל דהקושיא להך מ"ד דהא איתא שם א"ל ר' יוסי וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף ותניא ר' אומר וזבחת כו', א"כ משמע דר' יהושע ב"ק לומד מכאן דעוף טעון שחיטה וא"כ הך תנא ע"כ לא ס"ל דרשא וישטחו א"ת כו' א"כ לפי מה דס"ל לריש לקיש דדרשינן וישטחו כו' וישחטו והיינו ע"כ משום שלא שחטוהו כדברי הרי"ף. א"כ גם ויאספו כמשמעו בלא שחיטה א"כ אדרבה חזינן דאפילו אסיפה שלא במקום שחיטה משמעה בלא שחיטה ושפיר מוכח לחגבים מאוסף החסיל וכדברי הרמב"ם:
(ב)
מותר באכילה ואינו טעון שחיטה בט"ז דייק על יתורא דלישנא ואפשר דקמ"ל מותר באכילה כשהוא מת ואינו טעון שחיטה בחי אפילו הפרים ע"ג קרקע לאפוקי מבן ט' דבהפריס צריך שחיטה מפני מראית עין, וע' ט"ז שהביא דברי הרא"ש שכתבו הטעם ודמו אסור שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם אברים של בהמה עצמה. וכ' בט"ז למה לא נימא דהחלב ג"כ כבהמה עצמה ותירץ דדם יונק העובר ממנו ומתערב עם דם הבהמה עצמה ולא נהירא סברא זו שהרי כל האברים ניזונים ומתגדלים ע"י הדם וא"כ אם חתך מן העובר בחיי הבהמה למה יותר בשחיטת אמו, לא יהי' עדיף מאבר האם עצמה שאסור כדלקמן ס'"ס י"ד וברא"ש גופי' פ' בהמה המקשה משמע דמותר מקרא דכל בבהמה תאכלו, ומה שדמו אסור, לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם אברים שפירש של בהמה עצמה אלא נראה ברור כונת הרא"ש דמכל בבהמה תאכלו מרבינן שאין בבהמה מה שאינו מותר באכילה אבל בשביל שדמו אסור לא שייך לומר שאין בבהמה מה שאינו מותר באכילה מאחר שעיקר האבר מותר באכילה, והרי על הבהמה עצמה נאמר זאת החי' אשר תאכלו ואפ"ה צריך להוציא דמה ממנה דמ"מ שייך אכילה על כל הבהמה מאחר שעיקר האבר מותר ולא ימנע מלקרות עליה כל הבהמה תאכלו, שהרי מה שמובלע באברים אפילו אם יאסור מ"מ שייך כל בבהמה על עיקר אבר לכן אפילו הדם שהוא מלוכלך ושטוף מגוף אסור ג"כ דלא עדיף מהנבלע:
וארווח לן בזה דקשה לפום מאי דמשמע מדברי הרא"ש דאינו אסור רק משום דמי האברים א"כ משמע שאינו בכרת א"כ קשה הא הרא"ש הביא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דר"ל אמר לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו ור"י אמר אפילו מאן דמתיר בחלבו אוסר בדמו וכתב וקיי"ל כר' יוחנן ובגמרא מבואר דריש לקיש מודה שהוא כדם האברים א"כ ע"כ לענין כרת פליגי וא"כ י"ל דאפילו כרת חייבין עליו וא"כ קשה איך יהיב טעמא דהוה כדם אברים הא בדם אברים קיי"ל כרבנן דאין בו כרת אלא ברור שכונתו מאחר שאין הדם מתיחס לאבר מיוחד רק שמתמצה ונפרש מן האברים מזכות המזון כנודע עד ששב ללב כמ"ש הרמב"ם שחייבין כרת על דם הלב ולפי שהדם מתפרש מן האברים יש בו אפילו כרת בדם הנפש שאין הדם חלק מן הבהמה רק התמצות מלחלוחית המזון דנבלע בגוף המתהפך לדם הנפש וא"כ שפיר חייבין עליו כרת לכן דקדק הרא"ש דחשיב כדם אברים שפירש של בהמה עצמה וכונתו כמ"ש שכל דם היא הנפרש מן הבהמה, וזהו שאסרה התורה ובשביל זה לא ימנע לומר שכל הבהמה מותרת באכילה ולפי שבט"ז לא דייק בסברת הרא"ש נמשך אחר העתק הב"י שהשמיט תיבת הנפרש אבל הדבר ברור כמ"ש כיון דבאברים עצמן שמותרין באכילה אף אם נאסור הדם יצדק לומר שמותר באכילה א"כ לא נתרבה הדם מכל בבהמה תאכלו דשפיר מותר הכל באכילה שהרי דם אברים שלא פירש באמת מותר וא"כ אף אם תאסור אחר שנפרש כמו בבהמה עצמה אינו זז ממשמעות כל בבהמה תאכלו וכיון דדם אברים שפירש באיסורו קאי ממילא לר' יוחנן יש לו כל הדין של דם להתחייב כרת עליו ג"כ כדם הנפש דכפרוש דמי כן נ"ל ברור בדברי הרמב"ם:
ובפרש"י במתני' דף ע"ד בד"ה ומוציא את דמו פירש דחלבו הוא דמותר כדאמרי' בגמרא מה חלב וב' כליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל כו', אבל דמו לא גרע מדם אברים כו' עכ"ל, ויש לתמוה על זה דהא בגמרא שם דף ע"ה דייק ר' יוחנן מזה מדמיעטי' קרא מהקרבה ש"מ שחייב כרת ור"ל ס"ל טעמא דידי מהכא א"כ ריש לקיש הוא שלומד מזה היתר החלב, ולר' יוחנן אדרבה איפכא דמוכח מזה שחייב על החלב, ואפי' כריש לקיש נמי לא אתיא דהא ריש לקיש לומד מהא דנתמעט מהקרבה שאינו בכלל חלב ומהקרבה נתמעט אפילו בן ט', אבל לבן ח' לא צריך קרא כלל למעוטי, וא"כ ר' מאיר דאיירי בבן ח' לאו מהאי טעמא הוא, דאי ס"ל הך טעמא אפילו בבן ט' יהי' חלבו מותר, דאע"פ שטעון שחיטה לר' מאיר, מ"מ לא מצינו לשום מ"ד שסובר להקריב חלב שליל, וע"כ גם ר' מאיר ס"ל הך דרשא דמוצא מכלל שליל, אע"ג דס"ל חלבו אסור, ובגמרא שם דף ע"ה לאידך לישנא דמותיב ר' יוחנן לר"ל לדידך לקרבי' אין להקשות דתקשי לריש לקיש לר' מאיר דחלבו אסור ליקרבי' די"ל דר"מ לא ס"ל כלל הך דרשא רק הקושיא מספרא שהוא ת"כ וסתם ספרא ר' יהודה ור"י ס"ל דחלבו מותר, לכן ס"ל לר"ל לכך הוא מותר כיון דמיעטי' מהקרבה אבל לר' מאיר י"ל דלא ס"ל הך דרשא כלל:
ותו קשיא כיון דרשי' בעי קרא להתיר חלב מהך דאשם א"כ למה הוצרך רש"י לפרש טעם דדמו אסור שהוא כדם אברים, תיפוק ליה דבדם ליכא קרא כלל ונפלאתי על בעל מעדני יו"ט שכתב להוכיח דהרא"ש לא ס"ל טעמו של רש"י מדהוצרך ליתן טעם על איסור הדם, ואיך לא ראה דרש"י בעצמו נקט טעמא לאיסור הדם כמ"ש הרא"ש:
והנראה לענ"ד בישוב דברי רש"י דקשיא ליה ודאי איך מוכח מכל בבהמה תאכלו להתיר החלב, נימא שלא גילתה התורה אלא דהוה כגוף הבהמה, אבל מה שבגוף הבהמה אסור גם בשליל אסור, וא"כ מהיכי תיתי להתיר החלב, לכן ניחא ליה דילפינן מקרא דמוצא מכלל שליל, וכיון דאינו בר הקרבה ע"כ אינו כגוף הבהמה, וממילא הוה בכלל כל הבהמה תאכלו, ומזה ילפינן דכל מה שבבהמה מותר, ומיושב קושית הרא"ש למה מותר בחתך, מן העובר טפי מחותך מגוף הבהמה ולפ"ז ניחא כיון דחזינן דהשליל אינו כגוף הבהמה לענין החלב, ממילא לכל מילי אינו כגוף הבהמה, ועיקר כונת רש"י ליישב איך ס"ד להתיר החלב, הא כללא הוא דכל חלב לה' וממילא הוא בכלל אסור כרת, כי התורה תלה איסור כרת בחלב אשר יקריבו לה', ולזה פרש"י כיון דאינו קרב ממילא יש להתירו, ועפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דהא דצריך קרא למעט חלב שליל, ודייק מיני' ר' יוחנן דחייבין עליו מדאיצטריך קרא למעוטי, ולפמ"ש קשה איך דייק ר' יוחנן אדרבה אי לא כתיב קרא שאינו ראוי להקרבה לא הוה ממעטינן חלב שליל כלל, דכל חלב הראוי לגבוה אסור, י"ל דלא מסתבר שיכתוב קרא בקרבנות לאורוי' היתרא בשליל, דכל בבהמה קאי נמי אדבר שאסור בבהמה, לכן משמע ליה דלהכי כתבי' רחמנא לקרא בקרבנות, היינו כשהוא בענין שחייבין עליו כרת, והיינו בהוציא החלב מחיים ממעי בהמה דהי' חייבין עליו כרת אם אכלו ואח"כ החזירו למעי בהמה, דבכה"ג בעובר גלי קרא דאבר היוצא אסיר ולא ניתר עוד בחזרה מבשר בשדה טריפה לא תאכלו, שאין לו היתר בחזרה, אלא דמהתם לא מוכח רק שהוא בכלל טריפה, אבל לא שיהי' בחיוב כרת, אבל השתא דגלי קרא למעט מהקרבה, ממילא אמרינן דכרת נמי איכא עלה:
ועפ"ז יש ליישב לשון הת"כ שהביא יכול לא יהי' בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והקשו התו' איך ס"ד שלא למעט הקרבה דקרא בהקרבה כתיב ונדחקו, ועפ"ז י"ל דה"ק יכול לא יהי' בעונש ואזהרה, היינו כיון דחזינן דמעטי' מהקרבה ואינו כגוף הבהמה, א"כ ממילא כיון שאינו כגוף הבהמה ניתר בשחיטת אמו, א"כ לא מוכח רק שאינו בעונש ואזהרה, כיון שאי אפשר שיוכשר בהקרבה דכיון דשרי להדיוט לאו בכלל הקרבה, אבל יהי' בעמוד והקרב, והיינו אם ימצא לו תקנה כגון שתלשו מחיים מן העובר א"כ ניהו דמה שניתר באכילה להדיוט לאו להקרבה קאי, אבל אם יעשה לו פעולה שיאסור מחיים והיינו שיתלשנו ויחזירנו, דמ"מ א שבשעת שחיטה נמצא במעי הבהמה ואיכא איסור חלב עליו כיון שנתלש מחיים, ואע"ג דקרא דבשר בשדה מוכח שאין היתר לאיסורו י"ל דהיינו משום טריפה, אבל לענין החלב אין חילוק דמ"מ יהי' ראוי להקרבה דעל החלב לחוד לא שייך ממשקה ישראל שהרי כל חלב אסור להדיוט ושרי לגבוה, לכן מיעטי' קרא מהקרבה, אבל כרת חייב עליו, שאילו לא הי' חייב עליו כרת, טפי ה"ל לכתוב ההיתר בשליל להדיוט, וא"כ יוכל להיות שיהי' בעמוד והקרב ע"י חזרה קמ"ל דאפילו ע"י חזרה אינו ראוי וא"ש דברי רש"י, והשתא ניחא שנתן רש"י טעם לאיסור הדם דהדם ודאי כיון דאינו נזרק לא הי' לנו לאסרו כיון דאינו כשר לזריקה, ולזה פרש"י דלא גרע מדם אברים שאף שאינו נזרק מ"מ אסור באכילה, א"כ ממילא אין להתירו בשליל שיהי' עדיף מגוף הבהמה, כיון שאין טעם להתירו בשביל שאינו נזרק כן נ"ל ליישב פרש"י:
אלא דלכאורה לא יתכן לפי שיטת רש"י גופיה שפירש בדף ס"ח ע"ב דר' יוחנן דס"ל אין לידה לאברים ס"ל דמהני חזרה, ועפ"ז פירשתי לשון הש"ס דבלישנא קמא נקט סתמא הטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה, ובלישנא בתרא אמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש ואכל, למה נקט כאן ואכל טפי מבלישנא קמא, ואמרתי לפי שיטת רש"י דלר' יוחנן מהני חזרה, וא"כ בהטילה נפל שנולד כבר ממילא משמע דחלבו כחלב בהמה לענין כרת, אבל כאן ס"ל לר' יוחנן לשיטתיה דמהני חזרה, וא"כ אם החזירו ושוב שחט הבהמה הרי מותר, לכן נקט ואכל כלומר שאכלו ולא החזירו וא"ש:
ועפ"ז אי אפשר לומר כמ"ש בפרש"י ומ"מ י"ל דר' יוחנן אע"ג דהאבר מותר בחזרה מ"מ החלב דחידוש הוא להתירו אפילו בפנים די להתיר כשלא ירד עליו תורת חלב כלל:
והר"ן כתב הטעם דדם אסור דכתיב כל בבהמה תאכלו כיון דמשקה הוא לא מוקמינן ליה אדם כיון דאפשר לאוקמה אמידי דאכילה, וקשיא לי אכתי דם האברים אמאי אסור, ולמה צריך מליחה הא נאכל הוא שמובלע בבשר, ואי משום שאפשר להפרידו ע"י מליחה, א"כ גם צירו יהי' אסור דכשנפרש שוב אינו בכלל אכילה, ויש ליישב דלענין אותו איסור אין לחלק דכיון דבשרו מותר ואין בו משום אמ"ה לא מסתבר שיהי' צירו אסור דכיון שאין בו איסור אמ"ה אין טעם לאסור צירו, משא"כ לענין דם דהוא איסור אחר אפילו בשחוט שפיר י"ל שלא חידשה בו התורה היתר שאינו יוצא מהיתר אכילת הבשר:
ולענ"ד אפשר לומר דמכל הבהמה תאכלו לא נפקא לן רק דבר שאם נאסרו לא יוכל לאכלו, משא"כ דם יש בו שייכות אכילה אפילו אם יהי' בו איסור דם ע"י מליחה או בישול, דדם שמלחו אינו עובר עליו, א"כ לא מוכח מיני' היתר אכילת הדם טפי מבהמה דעלמא:
ובזה יש ליישב קושית התו' פסחים דף כ"ב ד"ה והרי שהקשו דשם משמע דדם לאו בכלל בהמה, והקשו מהא דבפ' המוציא יין דדם חשוב כבשר ולפמ"ש ניחא דשפיר י"ל שהוא בכלל בהמה, ומ"מ לא מוכח ביה איסור ממה שנותנו עם דמו דודאי י"ל דראוי ע"י מליחה ובישול דבכה"ג שפיר יכול לאכלו מן התורה ולק"מ:
(ג)
ואם הפריס ע"ג קרקע כו' רש"י פ' בהמה המקשה דף ע"ו פירש עמד על פרסותיו, לת"ק כיון שהלך טעין שחיטה מדרבנן והוא מגומגם, דהפריס ע"ג קרקע משמע עמידה כמו שפירש"י פ' א"ט דף נ"ב עיין תב"ש, וגם התחיל בעמידה וסיים בהילוך, ונראה כונת רש"י על זה הבן פקועה שנמצא בבטן אמו, והיינו שקרעו לאם ויצא הולד מעצמו ועמד על הקרקע א"כ יש בכלל עמידה זו הילוך דלא סגי בלא"ה אבל אם הוציאוהו בידים ועמד לאו עמידה הוא להצריכו שחיטה:
(ד)
שחיטה כו' אבל שאר טריפות כו' עיין פלתי שצידד אפילו ניקב הושט או נפסק הגרגרת אינו מזיק ועשה סמוכין לזה מההוא בן פקועה דנפל עליו דובא אף שגם הסימנין נדרסו ולענ"ד ודאי לדעת הפוסקים דשהי' דרסה אסרת בו, א"כ בפסקות הגרגרת לא שייך בו עוד שחיטה כיון שגם הכשר שחיטה ברוב גרגרת, א"כ מה טיבי שחיטה אחר שחיטה וגם בשהה נימא שישחוט במקום אחר או (נ"ל בשחט) בסכין פגומה ישחוט במקום אחר, וא"כ אם נפסק הגרגרת אין לו תקנה בשחיטה ודרוסה (נ"ל שמביא הפלתי ראיה) טריפות בעלמא הוא ואין בו שיעור שחיטה, מיהו בנקיבת הושט דלאו שחיטה הוא י"ל דדמי לשאר טריפות ומועיל ביה שחיטה:
(ה)
שחיטה דעת הרשב"א שטעון ברכה כשאר מצות דרבנן, וכתבו דפליג על הר"ן בפ' ב"מ ובא"ח הלכות חנוכה ס"ס תרע"א דחצר שיש לה שני פתחים שמדליק בשניהם מפני החשד שאינו מברך רק בא' מהם, ונדחקו לחלק, ולי נראה דשם אי קיי"ל מצות צריכות כונה א"כ בשני אינו מתכוין למצוה רק להוציא מידי הבריות א"כ לא שייך ברכה, ועוד נראה דשם אם דלק בפתח שני מבעוד יום דבשביל חיוב הדלקה צריך לחזור ולכבותה כדאי' בסימן תרע"ה וא"כ סגי שידליק בפתח א', וכן אם הדליק חרש שוטה וקטן בפתח שני תו לא שייך חשדא, אבל כאן אינו פטור בלא שחיטה לכן צריך לברך:
אלא דתמי' לי לפי שיטת הרשב"א שסובר שאין שהי' וחלדה פוסלת בו, איך יברך על השחיטה הא לאו שחיטה היא בכה"ג, ואם נימא כיון דמוכשר בכך זו שחיטתו כדאמרינן בחולין דף י"ז נחירתן זו שחיטתן, א"כ אדגים וחגבים שאסור לאוכלן חיין משום בל תשקצו יברך ג"כ על השחיטה ונימא מיתתן זו שחיטתן, אלא ודאי ברכת השחיטה נתקנה על שחיטה כהוגן, אבל שהי' דרסה לאו שחיטה היא כלל, וא"כ לשיטת רשב"א שאין דרסה וחלדה פוסלת לאו שחיטה היא כלל, ולשיטת הרשב"א צריך לחלק דבחגבים יוכל להמתין עד שימותו מעצמן ואין זה עיקר, אלא העיקר דלשיטת הרשב"א אין לברך, וא"כ מספיקא קיי"ל ספק ברכות להקל וטוב לשוחטו עם בהמה אחרת או עוף לכוון ברכתו על שניהם:
(ו)
דחיישינן שמא אינו בן ט' לכאורה למאי שסתם רמ"א לקמן ס"ס ט"ו דבכלו חדשיו מותר, וכן סתם בא"ח סימן תצ"ח א"כ משמע דבקיאין בכלו חדשיו, גם כאן יהי' מותר, וי"ל לזה דדוקא לקמן דנולד כדרך הנולדין ורוב נולדין בני קיימא סמכינן אידיעותינו משא"כ כאן יש לחוש שהוא נפל, וכן מצאתי בפרמ"ג בשם תב"ש, אלא דקשה לי לפ"ז מ"ש הש"ך דאם שהה שמנה ימים ניתר בשחיטת עצמו, וקשה מנ"ל דשמנה ימים מוציאין מספק נפל בלא נולד כדרך הנולדין דרשב"ג יליף לה בפ' ר"א דמילה דף קל"ה ע"ב מהא דמיום השמיני והלאה ירצה, ודלמא דוקא כיון דבלא"ה רוב נולדין בני קיימא א"כ אף שיהי' איזו חששא סגי בח' ימים שזה רחוק שיהי' מן המיעוט וגם שיתקיים ח' ימים, משא"כ בלא נולד מנ"ל דסמכינן אח' ימים דלמא חיישינן לנפל דפעמים נמי מתקיים ח' ימים דקרא דמיום השמיני איירי בקרבן ולא איירי בשליל שאינו בר הקרבה וי"ל דקרא משמע ליה אפילו בודאי בן ח' וכמ"ש התוס' שם דף קל"ו א"כ חזינן דח' ימים מוציאין אפילו בבן ח' שהוא בחזקת נפל אם לא שהה, ולפ"ז אפילו קים ליה שהוא בן ח' ואשתהי ח' ימים יש להתירו בשחיטת עצמו, מיהו בפ' הערל דף פ' משמע דטעמא דרשב"ג דאמרינן בר זיין הוא ואשתהי א"כ אפשר דתלי' אי קיי"ל כרבה תוספאה, ולפי מ"ש התו' בנדה דף ל"ה דלא קיי"ל כרבה א"כ ודאי בן ח' אין להתיר אפילו שהה שמנה ימים עיין אע"ה סימן ד' סי"ד וצ"ע:
אחר שכתבתי עיינתי בספר תבואת שור שתמה על הפרישה דבנדה דף כ"ד ע"ב מבעי' לן אי גסה יולדת לשבעה, וכיון דאינה יולדת לשבעה לא מהני שהי', ולענ"ד אין ראיה דשם מבעי לן אי בשבעה מקרי כלו חדשיו ויוכל לחיות או שאינה יוכל לחיות לשבעה, ולא משכחת לה שהה כלל בבן שבעה, ואם יהי' במציאות בן שבעה ששהה שמונה ימים, נוכל לומר שהבעי' בסתם אי מקרי כלו חדשיו לשבעה כמו באשה שבשבעה כבר הוא בכלל ולד קיימא לכל מילי ואפילו תוך שבעה מותר כמו באדם דמחזיקין בר שבעה לולד לענין חליצה לרבנן אפילו לא שהה או דסתם בר שבעה אינו יוצא מחזקת נפל, מיהו אי חזינן דשהה אמרינן ודאי בן קיימא הוא, ותדע לך דהא פשוט שם מהא דפחות מכאן אסור, ואי מבעי לן אי מהני בבהמה שהי' שמנה ימים בבן שבעה מה פשוט משם דלמא פחות מכאן אסור תוך שמנה ימים, אלא ודאי בשהה שמנה לא מספקא לן דכל ששהה שמנה ימים ודאי בן קיימא הוא, וראי' לזה דהא רשב"ג יליף מקרא דמיום השמיני והלאה, היינו שיוצא מספק נפל, וקשה דלמא מיירי קרא בכלו חדשיו ומ"מ להקרבה פסול בפחות משמנה, וע"כ משמע ליה קרא בכל גווני, ומדתלי קרא בשמנה משמע דשמנה מוציאין מספק נפל, א"כ קשה אמאי לא יליף דאזלינן בתר רובא מדהכשיר קרא מיום השמיני והלאה להקרבה דלמא נפל הוא אלא ודאי שהי' שמנה מפיק מכל ספק נפל, דהא אי לא אזלינן בתר רובא חיישינן אפילו דבר שאינו מצוי כדאמרינן התם במקום נקב שחט, וכן פרש"י בשבת דף קל"ו סוף ע"א דמהך קרא יליף דסגי בשבעה ימים ולילה לקדושה ע"ש:
עכ"פ בספיקא אי כלו חדשיו יש לסמוך על ששהה שמנה ימים דלא שכיח אינו בן קיימא שישהה ואפשר שאינו בנמצא כלל, וכן משמע בר"פ כל הזבחים דחשיב תערובת כל הפסולים, ולא חשיב שנתערב בנפל, אלא ודאי אינו חי' בבהמה כל שהוא נפל אין יכול לשהות שמנה ימים:
(ז)
במעי שחוטה כשרה כ' הש"ך דוקא כשרה אבל בטריפה כיון דצריך שחיטת עצמו ממילא תולדותיו כיוצא בו ניתרין בשחיטה ופשוט, אלא דצ"ע לפי פירש התו' בדף ע"ה ע"ב שהטעם שאינו מועיל שחיטה בבן פקועה שבא על בהמה מעלייתא הוא משום דהסימן הוא כמו חצי שחוט ואין סימן שלם דמצד אביו כשחוט הוא, וקשה לפ"ז הא לפי מאי דקיי"ל כרבנן דשחיטת אמו מטהרתו מלטמא במשא אם מת א"כ איך יועיל לו שחיטת עצמו, הא ע"כ אהני ביה שחיטה דאמו וא"כ ג"כ הוה כשחוט קצת ואין סימן שלם, וזה נראה טעמו של רש"י שסובר דהך מ"ד דס"ל הולד אין לו תקנה לא ס"ל כלל ד' סימנין אכשיר ביה רחמנא אבל לפירש התו' קשה הא הוה מקצת שחוט ולמה יותר בשחיטת עצמו כיון דהוא כאחד מאברי' לענין שטהור מלטמא במשא, ואפשר כיון דכל זמן שהוא חי עדיין אין בו פעולת שחיטת האם שהרי לא אהני ליה כלום דמחיים בלא"ה אינו מטמא לכן צריך שחיטת עצמו וכשיכשר אין בו פעולה שחיטת אם רק שחיטת עצמו לכן שפיר אהני ליה שחיטת עצמו לכן אם בא על הבהמה גם הולד ניתר בשחיטת עצמו ולא פעלה שחיטת הפקועה כלום, משא"כ אם נכשר לגמרי הרי כבר היתה בו פעולת השחיטה לכן חשוב כשחוט מצד אביו:
ולפ"ז אפשר לדון אותו הולד שנולד מבן פקועה ובהמה דעלמא, אם בא אח"כ על בהמה דעלמא אפשר דיש להולד תקנה בשחיטה ולא אמרינן מצד אביו מקצת סימנין כשחוטים דהא לא אהני ליה מה שהוא כשחוטה, שהרי מ"מ אסור מכח מקצת סימנין שאין שחוטין, אף שמקצת שחוטין, הא לא הועילה לו השחיטה להיות ניתר לא מקרי כשחוטין כמו בנולד מן הטריפה אף דאהני ליה שחיטת אמו במקצת לטהר מידי נבילה, מ"מ אמרינן שאין תועלת עכשיו ממה שהוא כשחוט, א"כ גם כאן כיון שמקצתן בלתי שחוטין א"כ גם אביו לא פעלה בו השחיטה להתיר, ולא דמי לנולד מבן פקועה דכבר אהני ליה שהוא כשחוט שמותר ע"י זה בלא שחיטה, משא"כ לזה הולד הנולד מב"פ ובהמה מעלי' לא אהני ליה השחיטה שיהי' מותר ע"י זה ודמי לטריפה וצ"ע עיין תב"ש ופלתי ועמ"ש בסמוך:
(ח)
והוליד דעת הב"ח וט"ז אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה ושחט לאם ונמצא במעי אמו דמותר מכל בבהמה תאכלו, והביא ראיה מהא דאמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה שמותר דאיכא תרי תמיהי שאמו בת פקועה וגם הוא בן פקועה אפ"ה מותר, ובש"ך תפס עליו דשם לא מיירי שאמו היתה בת פקועה רק בהמה מעלי' והתמי' שהיתה קלוטה, ולא ידעתי צדיק מה פעל בדחי' זו, הא מבואר בגמר' דהה"ד לבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות וכמ"ש בש"ע ג"כ וע"כ יפרש דאיירי שבא מפקוע משני צדדין מצד אב ומצד אם, וא"כ גם קלוט בן קלוטה יכול לפרש כן אפילו נפרש שאמו היתה בת פקועה י"ל שבא משני פקועין, ובאמת יש להליץ בעד הב"ח דודאי אף דמצינן לפרש קלוט בן קלוטה שא"צ שחיטה שאמו לא היתה בת פקועה רק בהמה מעלי' מ"מ ודאי פשיטא שהדין כן אף אם גם אמו היתה בת פקועה, ועל זה קשי' איך נתירה אפילו בשחיטה הא פקיעת אמו הכל יודעין דדכירו ואם אביו צריך להיות דוקא בן פקועה זהו ודאי מציאת רחוק ששמר הבהמה וידוע לו שלא נתעברה רק מן הבן פקועה א"כ איך נתיר אפילו בשחיטה הא יטעו לומר דמהני שחיטה לנולד מבהמה מעלי' ובת פקועה, וכן קשה באמת למה מותרין דורי דורות בשחיטה הא איכא מראית עין דזה ודאי מצוי שזוכרין שהוא בן פקועה, אבל על אביו אין איש שם על לב שהי' בן פקועה, וצ"ל לדעת הש"ך דדוקא היכא דאית ליה תיקון בשחיטה אסרינן לכתחילה מפני מראית עין, משא"כ שלא להתירו כלל לא אמרינן, ואפילו למאי דמסיק הש"ך לעיל בנפל דהפריס גם בדיעבד אסור בלא נשחט היינו משום דהי' יכול לתקן בשחיטה ולא תיקן משא"כ כאן לא ראו לאסור הבהמה לגמרי משום חששא שיסברו דבהמה מעלי' הבא על בת פקועה שהולד מותר מ"מ אין זה ברור ממש:
ועוד דלדברי הש"ך צ"ל מ"ש כל בבהמה תאכלו היינו שהולד יש לו דין כאילו נשחט כמו אמו וא"כ איך מתירין בן ח' הא הוא נפל ולא שייך בי' שחיטת עצמו מיהו י"ל דסברת הש"ך כיון דאמו א"צ שחיטה ה"ל כילוד כבר משא"כ בבן ח' דנמצא בבהמה שצריך שחיטה כיון דאמו צריכה שחיטה לאו כילוד הוא משא"כ היכא דאמו א"צ שחיטה גם מחיים ה"ל כילוד דאמו חשוב כבשרא בדקולא כדאמרינן פ' המקשה דף ע"ד ע"ב ומ"מ הולד שבתוכה אין להוכח להתיר וצ"ע ומ"ש הש"ך דאמו הוה כלא נשחטה לא הבנתי דפשיטא לסבר' הב"ח דבמעי אמו שרי אפילו לא נשחטה האם כלל, דהא שחיטת האם אינה צריכה כלל רק משום מראית עין ולדברי הש"ך אין טעם לומר מאחר דאמו חשיבה כבשרא בדקולא א"כ איך יאסר העובר שהוא נפל במעי אמו הא ירך אמו הוא ואי משום שיש לו סימן א' מצד אביו הא כל נפל אין לו סימן כלל וניתר אגב אמו, אבל סברת הב"ח ניחא דהתורה רבתה כל מה שבבהמה נטפל לבהמה כפי מה שהוא אם להתירו בשחיטה או אפילו בלא שחיטה, וכיון דהבן פקועה חשיב כאילו הי' במעי אמו, גם עבורו חשיב כאילו הי' הבן פקועה עם העובר במעי אמו השחוטה והכל ניתר בשחיטת אם הפקועה, ולא מצינו בשום מקום שיהי' הבהמה עצמה מותרת והנמצא בה אסור, דאדרבא מסתברא שכל הגידול שבפנים הוה כאילו גדל לאחר שחיטה, ואין בו איסור מצד הסברא שהכל ניתר בשחיטת אמו הראשונה, לכן אין לדחות דברי הב"ח וט"ז בגילה דחיטתא, מיהו למעשה אין דעתי מכרעת בשל תורה:
ועוד ראי' דהא אפילו קלוט שאסור לר"ש בנולד מ"מ במעי אמו שרי א"כ חזינן אפילו כבר נשחטה האם לא הוה כילוד דאנן קיי"ל כרבנן לא תקשי נימא דלרבנן מצריך קרא דפרסות לנולד מבהמה דבעלמא ובת פקועה אף דביצא לאויר העולם אין לו סימן מ"מ במעי אמו שרי, דלזה י"ל דמילתא דפשיטא הוא דבפנים א"צ סימנים, אבל אי הוה סברת הש"ך דאף שהאם בת פקועה כיון דאביו אינו בן פקועה אסור במעי אמו (צ"ל דה"ל כילוד) א"כ הוה ליה לאוקמא כרבנן, דקרא קמ"ל בכה"ג דשרי כמו דחדית לר' שמעון להתיר קלוט אף שבנולד אסור אלא ודאי א"צ קרא להכי כלל:
ותו לדברי הש"ך נימא דלר"ש קלוט הנולד מן בת פקועה שגם אביו ב"פ יהי' אסור דהוה כילוד, וא"כ נימא דקלוט הנמצא בבהמה שטעונה שחיטה מותר וקלוט הנמצא בבהמה שאינה טעונה שחיטה אסור אתמהה אלא ודאי כל הנמצא כשחוט דיינין לי':
(ט)
אלא מה שיש לו פרסה כן הוא לשון הרמב"ם וכתב הש"ך ולדבריו אפילו דמות עוף שיש לו פרסה נמי מותר, וקשה דהא בש"ס מפרש בהמה בבהמה לרבות הולד, ופריך אלא מעתה ימירו בו אלא אמר קרא וכל בהמה אלא מעתה דמות יונה תשתרי, א"כ משמע מלשון הש"ס דאי טעמא משום בהמה בבהמה אינו מותר רק דמות בהמה, וצ"ל דלמאי דמשני בעינן פרסות לא צריך דמות בהמה כלל מ"מ רב אשי מסיק לעולם כדאמר מעיקרא והא דאין ממירין בו ר' שמעון הוא דמקיש תמורה למעשר ואף דדחי המנא תימרא מ"מ אפשר דלר"ש שפיר דריש בהמה בבהמה ואין ממירין בו משום דמקיש תמורה למעשר והנה הרמב"ם בפ"א מתמורה דין י"ב העתיק דברי ר"ש וא"כ שפיר יש לדרוש הדרוש בהמה בבהמה ואינו מותר רק דמות בהמה אבל לא דמות עוף אף שיש לו פרסה ואע"ג דהש"ס דחי המנא תימרא דר"ש הוא מ"מ לא נדחו דברי רב אשי דבעינן בהמה בבהמה וצ"ע:
(י)
ומצא בה ברי' שיש לה ב' גבין כו' עיין פר"ח שהביא לשון הרמב"ם שכתב בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה ודייק הכ"מ דלמאי דפסקינן כרב א"כ ברי' ליתה ואיך כתב שילדה וכ' הפר"ח שכונתו ללשון שילדה משמע שיש לה קיום וה"ל למימר שהפילה כיון דלא חיי ח' ימים ולפענ"ד אין זו מוכרח דאפילו תימא שמתקיימת יותר מח' ימים מ"מ כיון דברי' בעלמא ליתה ממילא אסורה מטעם טריפה דיתר כנטול דמי וגם לענין לידה היכא דאינו מטמא לידה אלא דשמואל ס"ל דברי' איתה והיינו רבותי' לכן אינו טריפה וכן משמע מהא דמוקי לשמואל הברייתא בד"א שלא כלו חדשיו כו' יצא מי שיש לו שני גבין אע"ג דכלו לו חדשיו אם יצא לאויר העולם אסור הא במעי אמו שרי והא דבמעי אמו שרי ע"כ אמו אינה שסועה וא"כ גם לשמואל אסור דהא אינו מן המין שככה רביתיהו וא"כ מאי קאמר ביצא לאויר עולם אסור הא לא חיי ופשיטא דאסור אלא ודאי אפשר שיחי' להכי צריך לומר דמ"מ אסור מטעם דלא חיי אבל מ"מ חי קצת ול"ל דשמואל לשיטתי' דס"ל דאיכא ברי' בפני עצמה משכחת לה שתתקיים אפילו במין בהמה שאינה שסועה משא"כ לדידן ליכא ברי' שתתקיים בזה כלל דא"כ קשה לשמואל מה תאסר הך שסועה דמותרת במעי אמה אם נולדה מי גרע מטמא הנולד מן הטהור אלא ע"כ לשמואל גם אסור משום שאינו מתקיים ולא מטעם שסועה דקרא וכן לפיר"ת ס"ל לשמואל דשסועה מתקיימת לגמרי, א"כ ע"כ אפילו טריפה אינה א"כ י"ל גם לרב לא הוה טפי מטריפה שאינה חי' אע"ג דקאמר התם אינו ראוי' לברית שמונה אפשר דגם טריפה אינה ראוי' לברית שמונה דהא מבואר שם בגמרא דלמ"ד טריפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה א"כ י"ל גם מצות מילה לא שייך בי' דלא קרינן בי' וביום השמיני ימול כיון דאינה טמאה לידה ולא חשיב ולד כלל ועוד דהתו' הביא גרסא שאינה ראוי' לבריית נשמה. א"כ י"ל דלא הוה רק טריפה לכן כתב הרמב"ם שילדה דאין מוכרח שלא יחי' יותר מח' ימים דאף שלא יהי' נפל מ"מ טריפה מיהת הוה: