אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות שחיטה › סימן יא

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות שחיטה · סימן יא

סימן י

(א)

במקום אפל לא ישחוט כו' שחיטתו כשירה במשנה חולין דף י"ג ע"ב השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה ופרש"י דלא ישחוט לכתחילה שמא לא ישחוט רובה וצ"ל אע"ג דקיי"ל השוחט צריך שיבדוק בסימנין כדלקמן סימן כ"ה י"ל כיון שאין יכול לבדוק מיד לא ישחוט לכתחילה, אלא דקשה מאי קמ"ל במשנה דבדיעבד שחיטתו כשירה דהא כל שוחט צריך לבדוק בסימנין ואם בודק סימנין ונשחטו רובן פשיטא דכשירה, ואפשר דקמ"ל אף על פי שלא בדק מיד לא חיישינן שמא מתוך פרכוס נתרחב החתך כדלקמן סימן כ"ה אלא דרבותא זו לא שייך ללילה וה"ל לאשמועינן השוחט צריך לבדוק מיד ואם לא בדק מיד שחיטתו כשירה ג"כ, ומזה אפשר די"ל לרש"י דניהו דבלילה אין רואה היטב מ"מ גם בלילה יכול לראות אם הסימנין שחוטים עכ"פ רק שיכול לטעות, וא"כ בדיעבד י"ל אפילו ראה בלילה שנשחטו רוב הסימנין מ"מ כשר בדיעבד שהרי מ"מ יכול לראות ולהבחין בסימנין אם רובן שחוטים רק שעלול לטעות, וא"כ אפשר דבדיעבד שראה בלילה שאין אפל לגמרי ששחט רובן אפשר דכשר בדיעבד אם נראה לו שעכ"פ מבחין בראות שרוב סימנין שחוטין ובכה"ג נקט שחיטתו כשירה וצ"ע ובהכי ניחא לי דבעי דוקא אבוקה כנגדו, וכי לא סגי בנר לראות, אלא נראה דלפעמים שיש רוב בצמצום וצריך הבחנה היטב לכן צריך אור טובי לראות היטב ובאמת יש לדקדק אמאי דקאמר לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה ומוקי באבוקה כנגדו, וקשה מאי קמ"ל למה לא ישחוט באבוקה כנגדו, ואי לאו דמסתפינא הייתי מפרש לפי פרש"י דטעמא דאין שוחטין משום שמא לא ישחוט רובן, אף על גב דצריך לבדוק הסימנין, יש לחוש שלא יבדוק מיד, כיון שאין מזומן לפניו לבדוק מיד, וא"כ האבוקה כנגדו אין ר"ל במקום ששוחט, אלא אפילו האבוקה אינה במקום ששוחט, מ"מ כיון שיכול תיכף להביא האבוקה אל הבהמה או העוף יכול לשחוט אפילו במקום שאין אור האבוקה נראית לו מ"מ יכול לשחוט, מיהו אין דעת הפוסקים כן:

(ב)

וב' נרות כו' ראיתי בס' ת"ש שהביא בשם הא"ז שלאור הנר נמי מותר וצ"ל דאבוקה לאו דוקא ואורחא דמילתא בימים קדמונים אצל מדורות עצים ועץ אינו דולק ביחידי, ומצאתי סעד לדבריו ביומא דף פ"ה פ"ב דפריך האמר אביי מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא ומשני כעין יממא ופרש"י לאור האבוקה אלמא גם בפרש"י לאו דוקא דשם ודאי סגי לאור הנר, ומ"מ אין להקל:

ועיין בט"ז שהקשה על הרשב"א שכתב שלכך אין שוחט באפילה משום חשש חלדה, והקשה בט"ז נימא דיכול לראות בגדפי' אי מפרמי כדאמרינן בגמ' דבדק גידי ושחט בה, ונראה דדוקא התם כיון שידוע לו שלא יכול לכוון בגירי שלא יחליד מסתמא בודק אחר חלדה, אבל זה אם נתיר לו לשחוט בלילה יסמוך על מה שמכוון באומד הדעת שלא יחליד וזה לא מהני:

ועיין בכרתי שצידד דבנר חוטין הקלועין לפתילה הוה כמו אבוקה ולא משמע כן דהא נהיגן לבדוק חמץ לאור הנר של שעוה שיש בו גם כן כמה חוטין:

(ג)

אע"פ שאילו הי' מזיד, מתחייב בנפשו כן הוא במשנה, ולכאורה קשה מאי רבותא היא זו דלמה תפסל השחיטה הא עכשיו שוגג הוא ולית ביה שחיטת מומר ואפשר דקמ"ל דכבר דייקו נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והקשו משחיטת שבת ותירצו דאף אם נפסול השחיטה אין האיסור מתבטל בכך דמ"מ חייב משום נטילת נשמה, ובזה אפשר ליישב דקשה הא דפריך שם דף ט"ו ונוקמה במזיד ור"מ ומשני שבת דומיא דיה"כ קתני, וקשה כיון דבס"ד לא ידע דשבת כיה"כ קתני א"כ טפי ה"ל לאקשויי נוקמה בשוגג ור"י ומותר באכילה אפילו ביומא, ולפ"ז ניחא די"ל דרב לשיטתי' מוכרח לאוקמה דאסורה באכילה ליומא דקשיא ליה אמאי שחיטתו כשירה נימא אי עביד לא מהני וצ"ל שאין האיסור מתבטל בכך, ואכתי קשה לרב לשיטתיה דס"ל בשבת דף ע"ה השוחט נמי חייב משום צובע ואמרינן בגמרא צובע במאי ניחא ליה כי היכא דליתווס בית השחיטה דמא ויקנו ממנו, וא"כ קשה נימא אי עביד לא מהני, ואין לומר דאין מרויחין בזה דאפילו לא תועיל השחיטה מכל מקום אסור משום נטילת נשמה דמ"מ מרויחין איסור צובע, שאם אין השחיטה כלום אין לחייבו על צובע כיון שאסור באכילה לא שייך טעמא שיקנו ממנו הבשר, משא"כ אי מותר שייך טעמא שיקנו ממנו וחייב נמי משום צובע, ולהכי ס"ל דאסורה באכילה ליומא ופרש"י דניחא ליה דלתווס בי"הש שיראו שנשחטה היום וכיון דביומא אסורה לא שייך האי טעמא וא"כ מוכרח לומר דמיירי בענין דאיסורא ליומא, לכן פריך לוקמה במזיד ור"מ דכיון דאסורא ביומא אע"ג דאסורה מדרבנן מ"מ לא שייך לחייבי' משום צובע כיון דליכא טעמא דניחא ליה וא"ש, מיהו קשה ע"ז א"כ הי' שוגג חמור ממזיד דבשוגג לר"מ נימא אי עביד לא מהני ובמזיד יהי' שחיטה כשירה:

ובאמת כבר כתבתי בספרי גט מקושר דבכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני והא דקאמר אע"פ שמתחייב בנפשו אפשר דקמ"ל כיון דר' יוחנן הסנדלר ס"ל מעשה שבת אסור ואמרינן במזיד אמרתי לך ולא בשוגג דכתיב מחללי' מות יומת, והשתא קמ"ל אע"פ שמתחייב בנפשו ושייך ביה מחלליה מות יומת מ"מ שחיטתו כשירה, מיהו לדידן דלא קיי"ל כר' יוחנן הסנדלר ואפילו במזיד שחיטתו כשירה מן התורה:

(ד)

שאם הי' מזיד כו' עיין רמב"ם בפי' המשנה שכתב דמשנה מיירי בשוגג, דאילו במזיד הוה עבריין לחלל שבת שמשיתחיל לעשות חבורה נקרא מחלל שבת, ואם תרצה לבאר יותר תאמר משיתחיל לשחוט מקצת סימנין נקרא מחלל שבת, ובשעה שיגמור השחיטה פסול והקשו עליו דהא פריך בגמ' ולוקמה במזיד ור"מ, הרי במזיד נמי מצי לאוקמה, ומה שנראה ליישב הוא דבגמ' מסיק דר' מאיר לא פליג אלא במבשל דראוי לכוס, אבל בשוחט מודה, ופריך מהא דנסבין חבריא לומר ר' יהודה הוא הא לר"מ שרי, ומשני כי שרי ר' מאיר בהי' לו חולה והבריא, והקשו התו' הא ה"ל מוקצה לחצי שבת, ותירצו דרגילות שחוזר לחליו, א"כ י"ל דודאי בכה"ג לא מקרי עבריין לחלל שבתות דהא בשעה שחילל ה"ל התראת ספק דשמא יחזור לחליו ונמצאת השחיטה בהיתר אלא כשלא חזר לחליו אז נתברר החילול שלו למפרע, ובחלל שבת לא מפסל רק בפרהסיא, א"כ כ"ש בלא נתברר החילול כלל דלא מקרי עבריין לחלל שבת, וא"כ שפיר משכחת לה במזיד, אלא די"ל דהתו' פסחים דף מ"ו ע"ב הקשו דבמלאכת שבת לשתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח, וא"כ קשה איך מוקי בחולה שיש בו סכנה והבריא הא הוה מוקצה לחצי שבת וצ"ל דרגיל לחזור, וא"כ קשה איך קתני אע"פ שמתחייב בנפשו הא ליכא חיוב דאיכא למימר הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, וא"כ ע"כ מיירי בענין שהבריא לגמרי שאין לחוש בו שיחזור לחליו, ובאמת לא אמרינן מוקצה לחצי שבת, וכיון דמיירי בהבריא לגמרי ליכא לאוקמה במזיד דא"כ הוה עבריין לחלל שבת כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה, והא דפריך לאוקמה במזיד ור' מאיר, היינו משום דהסוגיא לאביי ואביי משמע דס"ל שם בפסחים דלא אמרינן הואיל, א"כ שפיר י"ל דמיירי בענין שלא הבריא לגמרי ויש לחוש שיחזור לחליו ולא מקרי מחלל שבת כיון שאין החילול ברור כדפרישת וא"כ שפיר י"ל דהרמב"ם לשיטתיה דקיי"ל הואיל וגם אין מוקצה לחצי שבת, וא"כ במשנה דתנן אע"פ שמתחייב בנפשו ליכא לאוקמה בענין שרגיל לחזור לחליו דא"כ שייך בו הואיל ואינו מתחייב בנפשו, וע"כ מיירי שהבריא לגמרי, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דבמזיד נקרא עבריין:

ועוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דבלאו הכא יש להבין בש"ס דמעיקרא פריך ונוקמה במזיד ור' מאיר ומשני לא ס"ד דקתני שבת דומיא דיה"כ, מה יה"כ ל"ש שוגג ל"ש מזיד כו' והדר פריך ומי מצית מוקמת לה כר' יהודא הא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני, וקשה דמעיקרא ה"ל לאקשוי' הך דלא מצי אתי' כלל כר' יהודה דזהו קושיא אלימתא טפי מהך דמוקמה כר' מאיר דגם לר' יהודה ניחא, וצ"ל דמעיקרא לא מיחשב ליה לקושיא כל כך רק חוזר לקושיא ראשונה דכיון דמשום דקדוק הלשון לא בעית לאוקמה כר' מאיר משום דשבת דומיא דיה"כ א"כ איך מוקמית כר' יהודה דלא א"ש אע"פ שמתחייב בנפשו והנה כבר כתבתי דיש לדקדק בל' המשנה איך נתן טעם אע"פ שמתחייב בנפשו שאם הי' מזיד מתחייב בנפשו ומה נתינת טעם הוא זה הא במזיד גופי' נמי שחיטתו כשירה רק שאסור באכילה מקנס אלא ודאי במזיד אסור מדינא משום שחיטת מומר לע"ג, וא"כ כ"ש דקשה איך אמר נוקמה במזיד ור' מאיר הא במזיד פסול משום שחיטת מומר לע"ג, אלא נראה דמשכחת לה כשיתחיל לשחוט סמוך לכניסת שבת וגמר השחיטה בחילול שבת א"כ שחיטתו והעבירה באים כאחד, ובזה מודה הרמב"ם דכשר, מיהו זהו דוקא אי בין השמשות כהרף עין משא"כ לר' יהודה דס"ל בין השמשות ג' רביעי מיל א"כ לא משכחת לה מזיד דאם שחט בין השמשות הוה ספק חילול שבת ושחיטתו פסולה מספק, ואם התחיל השחיטה קודם ביה"ש וגמרה בי"הש אין להעמיד בלשון המשנה דתנן שוחט בשבת משמע בשבת ממש ולא בספקו, וא"כ לר' יהודה לא משכחת לה שחיטת שבת, והשתא א"ש דבלא"ה הקשה בפלתי איך איתא בכתובות דף ל"ד וב"ק דף ע' דס"ל לר' מאיר שחיטת שבת מקרי שחיטה ראוי', וקשה הא הוה שחיטת עבריין ולמ"ש ניחא די"ל דהתחיל לשחוט סמוך לכניסת שבת וס"ל לר' מאיר בין השמשות כהרף עין, וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודה דבין השמשות ג' רבעי מיל ממילא לא משכחת במזיד, ובזה מדוייקים דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת שבת במזיד כשירה והוא תמוה שנראה שבשביל הטעם שכתב שהוא עבריין לכך פסולה ומי הכריחו לזה דילמא באמת אפילו במזיד כשירה, אלא נראה שהוא הדבר שדברתי דמפשט לשון המשנה דתלי אף ע"פ שאם הי' מזיד מתחייב בנפשו וקשי' ליה ז"ל למה תלי במה שאם הי' מזיד הא אפילו מזיד באמת שחיטתו כשירה וע"כ במזיד שחיטתו פסולה ולזה שאל ושמא תאמר ותירץ ע"ז מ"ש וא"ש דברי הרמב"ם:

עוד אפשר לומר דהא דפריך לוקמה במזיד ור"מ היינו שאין עדים רק ע"פ עצמו שאומר ששחט בשבת במזיד ולענין איסור אכילה י"ל דודאי מודה ר' מאיר שאסור בו ביום דהא ר"י אפילו בשוגג אסר ושחיטת עבריין לא הוה לפסול לאחרים דאין אדם משים עצמו רשע, מיהו לגבי נפשי' י"ל דשוי' חד"א וא"כ אסיר לו לעולם, וא"כ י"ל הא דפריך לוקמה במזיד ור' מאיר היינו לאוקמה דשחיטתו כשירה רק לאחרים בזו יתכן לאוקמה כר' מאיר דאכתי לא אסיק אדעתי' דשחיטתו כשירה משמע בין לדידי' בין לאחרים שפיר מצי לאוקמה כר' מאיר והיינו כדפרישת שהוא ע"פ עצמו, אבל למאי דמסיק דשחיטתו כשירה משמע בין לדידיה בין לאחריני, א"כ ממילא לא מצי לאוקמה במזיד דע"פ עדים ה"ל עבריין וע"פ עצמו מ"מ לגבי נפשיה שוי' חתיכה דאיסורא ולא משכחת לה כלל מזיד וא"ש ולק"מ:

אמנם בתר עיון עדיין לא הונח לי דהא לא מצינו רק מחלל שבת בפרהסיא, וא"כ משכחת לה בצנעה, ומ"ש בפלתי דמזיד היינו בעדים והתראה שהפקיר עצמו לכך דחוק בלשון הרמב"ם שיתכוין לשלול מזיד שהתרו בו דודאי בסתמא נמי מחזקינן ליה במזיד אף שלא הי' חייב מיתה ויה"כ יוכיח דליכא חיוב מיתה רק כרת וקרי ליה מתחייב בנפשו, והרי בשבת נמי איכא כרת, ועוד דלקמן סימן קנ"ז מבואר דפרהסיא היינו בפני עשרה מישראל, לכן לענ"ד נראה כי הוא הדבר אשר כתבתי בישוב האמצעי ואמצעי משובח שהרמב"ם לא בא אלא לבאר המשנה למאי דמוקי בשוגג ור' יהודה א"כ הפירוש במשנה אע"פ שמתחייב בנפשו היינו אע"פ שאילו הי' מזיד הי' מתחייב בנפשו וקשיא ליה אמאי תלי' במזיד הא במזיד גופי' שחיטתו כשירה אם לא מקנסא, לכן אסברא לה הרמב"ם דקמ"ל דבשוגג שחיטתו כשירה אפילו בענין שבמזיד היתה פסולה וא"כ ע"כ בפרהסיא איירי דהא ע"כ התנא נחית לאשמועינן הך רבותא שאף שבמזיד הי' מתחייב בנפשו משמע דאיירי בגווני דבמזיד היתה שחיטתו פסולה באמת וזהו דוקא לפי האמת דאתי' בשוגג ור' יהודה וע"כ הפירוש אף ע"פ שאילו הי' מזיד הי' מתחייב בנפשו א"כ ע"כ בפרהסיא איירי וא"כ ממילא לא קשיא כלל מהא דפריך ולוקמה במזיד ור' מאיר די"ל דהיינו בצנעה ולק"מ על הרמב"ם, וא"כ בצנעה י"ל גם להרמב"ם לא נפסל לשחיטה וכן נראה מדברי הב"ש באה"ע ס"ס קכ"ג דדוקא בפרהסיא מקרי עבריין:

ודע שלבי מגמגם במה שנראה מדברי הפוסקים שגם במחלל יה"כ דינו כמחלל שבת דבגמ' חולין דף ה' איתא עבריין לחלל שבתות כו' ופרש"י משום דמחלל שבת כופר במעשה בראשית שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, וזה לא שייך רק בשבת, אבל ביה"כ לא שייך האי טעמא י"ל דאין דינו כע"ג וגם יה"כ קיל משבת, דשבת זדונו הי' בסקילה, ואפשר לומר דדייקו הכי דהא בגמרא דייק דשבת דומיא דיה"כ קתני, ואכתי לפמ"ש התוס' דמתני' בצנעא הא לא הוה דומיא דיה"כ דביה"כ אפילו במזיד בפרהסיא שחיטתו כשירה, ובשבת בפרהסיא ה"ל עבריין א"ו יה"כ דינו כשבת ובפרהסיא יש לו דין עבריין מיהו אי אמרינן דבאותה שחיטה לא נעשה עבריין א"כ גם בשבת שחיטתו כשירה מיהו אכתי לא הוה דומיא דיה"כ דהא ביה"כ אפילו שחט כמה פעמים לא נעשה עבריין משא"כ בשבת, ומשמע דיה"כ דומיא דשבת והוה נמי עבריין מיהו אפשר דלא דייקינן רק ממשנה יתירה דל"ל יה"כ הא שבת חמור מיה"כ ואפ"ה שחיטתו כשירה, אלא בעי לאורוי' דאסורא באכילה ליומא דומיא דיה"כ שאסורה באכילה לאותו יום, אבל לא בכל גווני:

ובזה אפשר ליישב דקשה לפמ"ש הר"ן בחולה שמאכילין אותו בשביל סכנה ואם צריך בשר ויש בשר נבילה ויש בהמה לשחוט די"א שמאכילין אותו נבילה שהוא איסור לאו ולא ישחטו לו בשבת שאיסור כרת, וי"א דמ"מ שוחטין כיון דבנבילה איכא לאו על כל כזית, ובשחיטה אינו עובר רק פעם אחת, א"כ לפי טעם זה באתרמי חולה שיש בו סכנה ביה"כ ויש לו נבילה טוב ליתן נבילה מלשחוט ביה"כ דאיכא כרת, ואין באכילה נבילה איסור נוסף על אכילת יה"כ שהוא בכרת וא"כ אכתי לא הוה שבת דומיא דיה"כ דהא ביה"כ אפילו עדיין יש לו החולה ולא הבריא מ"מ ביש לו נבילה בתוך ביתו א"כ אין הבהמה עומדת לשחוט ובאכילה בלא"ה אסור מפני עצומו של יום, ובשבת בלא הבריא מותר לבריא כיון שעדיין הוא חולה, ואפילו יש לו נבילה בתוך ביתו דבשבת אין נותנין לו נבילה, והתו' דף ט"ו הקשו ג"כ דלא הוה שבת דומיא דיה"כ דבלא הבריא מותר בשבת, ותירצו דדוקא היכא דחייב בנפשו קאמר, ועל מ"ש ליכא לתרץ כן דאם נימא דביה"כ מאכילין אותו נבילה א"כ יש חיוב ביה"כ וי"ל דמ"מ בשבת שהדין לשחוט אין כאן חיוב בנפשו ולא קאי הדמיון על זה:

ולדינא חדתי הוא לי סברא זו דביה"כ נאכל אותו נבילה כיון דבאכילה יש ג"כ איסור לסברת הר"ן אף דיה"כ חיובו בככותבת אין סברא לחלק בזה וצ"ע עיין ס"ק שאח"ז:

ולוקה ביה"כ זהו מלשון הרמב"ם ספ"א מהלכות שחיטה, וכ' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמתחייב בנפשו לא קאי איה"כ רק אשבת וצ"ע לפי לשון הרמב"ם דמשמע מדבריו במזיד שחיטתו פסולה באמת והא ודאי משום חיוב מלקות לא נפסלה שחיטתו דהא בי"ט נמי הי' חייב מלקות ואפ"ה לא מקרי עבריין כדאי' באה"ע סימן קכ"ג וע"כ לומר דיה"כ חמור טפי שהוא בהכרת וא"כ טפי ה"ל למימר שהי' חייב כרת, וכן נראה מפרש"י חולין דף י"ד דמתחייב בנפשו קאי על חיוב כרת, ובהדיא איתא פ' אילו נערות דף ל' ר' נחוניא עושה יה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יה"כ מתחייב בנפשו, הרי בהדיא דיה"כ חיוב כרת מקרי חייב בנפשו, ודוחק לומר דדוקא לר' נחוניא מקרי חייב בנפשו:

הי' בספינה כו' עיין ט"ז ופר"ח הביאו פרש"י בגמרא חולין דף ט"ו ע"ב שפירש על הא דאי' בברייתא שם לעולם שוחטין בין ביום כו' בין בראש הספינה ופרש"י ז"ל ובספינה הכל יודעין כיון דבספינה הוא ע"כ שוחט לתוך הים, והתו' הקשו עליו דבהדיא איתא בדף מ"א אלא מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט כו', והתעוררו האחרונים ליישב פרש"י, ולענ"ד פרש"י מוכרח דבדף י"ז איתא לעולם שוחטין בין בראש הגג בין בראש הספינה, ובברייתא דמוציא ידו חוץ לספינה לא נזכר בראש הספינה וא"כ קשי' לי' לרש"י אי סמיך רבא אהך תקנה דבבריית' שם ה"ל לומר בספינה ולמה נקט בראש הספינה כיון דע"כ בהך תקנתא איירי, לכן משמע ליה דהש"ס מחלק דודאי בהי' בספינה איכא למיחש טפי דשחיט לשרא דימא, אבל אם הוא בראש הספינה אין דרך לשחוט לשרא דימא כי אם בתחתית הספינה שסמוך יותר לים, לכן בראש הספינה ליכא חשדא, ואי משום דמה לי לשחוט לתוך הים כ"ע יודעין שאין רוצה לטנף הספינה וכולה האי לא חשדי ליה, ומה שהקשה הפר"ח דא"כ לעולם ישחוט בראש הספינה ול"ל להוציא ידו שיהי' דם שותת לאו קושי' הוא כלל וכי יעלה שור הגדול לראש הספינה, ועוד נראה הכרח לזה דהא רבא מוקי לעולם שוחטין בין ביום כו' בין בראש הספינה, והשתא קשה מה ענין ראש (צ"ל הספינה) לענין שלעולם שוחטין שאין זה חילוק זמן רק מקומות מחולקין אע"כ ה"ק בראש הספינה וא"צ לירד וא"כ הוה חילוק זמני שא"צ להמתין עד שירד, והשתא מוכח כפרש"י דאם גם בראש הספינה צריך לשחוט ע"ג חבלים או על דופני הספינה א"כ אין זה חילוק זמן רק חילוק מקום, ולא שייך להעמיד זה בלשון לעולם, א"ו ה"ק שא"צ לירד ולשחוט בספינה עצמו כשיש לו מקום בספינה, והשתא אי גם בראש הספינה צריך לשחוט על דופני הספינה מאי קמ"ל שא"צ לירד, הא פשיטא דאפילו יש לו מקום בספינה יכול לשחוט על דופני הספינה אע"כ כפרש"י דבראש הספינה קיל טפי:

(ה)

ע"ג כלים עיין ש"ך דמסיק דמותר לשחוט על אחורי הכלי אפילו יש לו תוך, והפר"ח מסיק כוותי' מדתנן אין שוחטין לתוך הכלים, וכבר כתב בפלתי דברא"ש פ"ק דביצה משמע שלא ישחוט גם על גבי כלים, דהא כתב דליכא תקנתא לשחוט ולקבל הדם בכלי משום דאין שוחטין לתוך הכלים וישחוט ע"ג כלי, לכן י"ל דודאי כלי שיש לו תוך בגבו נמי בכלל תוך הכלי הוא, והרשב"א והטור דמתירין ע"ג הכלים, היינו דוקא בספינה דהא במתני' תני ובספינה ע"ג כלים משמע בלא ספינה אסור, והיינו באית תוך לאחורי כלי, דאל"כ ה"ל למיתני אבל שוחט לתוך אחורי כלים, מיהו בכלי שאין לו תוך י"ל דשרי אפילו בלא ספינה, והא דלא נקט בלא ספינה אבל שוחט ע"ג כלים, היינו משום דמסתמא שוחט לתוך כלי בשביל ניקור חצירו, ואם ישחוט על אחורי כלי שאין לו תוך, הרי הדם נגר לארץ, ולמה לו לשחוט ע"ג, אבל בספינה אורחא דמילתא לשחוט על כלי משופע כפרש"י שיהי' הדם מקלח למים ובלא ספינה פשיטא שאין היתר לשחוט לתוך אחורי כלים שיש להם תוך אפילו לרשב"א והטור דהא ע"כ הרשב"א וטור מיירי שיוכל לשחוט באחורי כלי אפילו יש תוך שיקבל הדם בתוכו, א"כ קשה למה נקט בספינה, הא אפילו לנקר חצירו נמי יוכל לשחוט, אלא ודאי דוקא בספינה, והפר"ח שמתיר לשחוט לתוך אחורי כלי אפילו בלא ספינה, הוא כמזכה שטרא לבי תרי, וגם הש"ך שמביא ראיה מסמ"ג שכ' וכן מותר לשחוט ע"ג אחורי הכלי מייתי חובתא לנפשי', דלדברי הש"ך ה"ל לתוך אחורי הכלים דבשלמא במשנה אין זה דקדוק כל כך כיון דתני אבל שוחט ע"ג הכלי יש לפרש אפילו יש לו תוך, אבל הסמ"ג שפירש ע"ג אחורי הכלי משמע דבאין תוך באחוריו מיירי והיינו כדפרישת דבכה"ג שרי אפילו לפרש"י ולא קשי' למה נקט בספינה היינו משום דבלא טעם לא ישחוט אחורי כלי שאין לו תוך אם לא לנקר ספינתו, ושיהי' דם שותת לתוך המים, ולא חייש הסמ"ג לפרש זה דלאו בשופטני עסקינן, וא"כ אין להתיר כלל לשחוט באחורי הכלי שיש לו תוך בלא ספינה לשום מ"ד ודלא כפר"ח:

(ו)

עיין פר"ח הביא בב"ה בק"א שקרא תגר על אותן שמקבלין הדם אחר שחיטה ומוכרין לא"י, והפר"ח השיג עליו דבמשנה תניא א"ש לתוך הכלי משמע דוקא בתחילת שחיטה אבל אם מביא כלי אח"כ לקבל אין איסור, גם בפלתי הסכים לדקדוק זה, ואני תמה דלענ"ד בקדשים פשיטא שלא שחט לתוך הכלי שהרי דם היוצא בתחילת שחיטה דם מן החי הוא ולא ירצה לקרבן ה' רק אחר גמר שחיטה ובזבחים דף כ"ה השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שלא יפול דם הסכין למזרק וא"כ משמע שאחר הגבהת סכין קובל הדם בכלי וא"כ דרך פנים לקבל הדם אח"כ וא"כ איכא למימר דרבותא קמ"ל דאפילו תחילת שחיטה אין שוחטין לתוך הכלים וכ"ש להביא כלי אחר כך שהוא דרך פנים ומ"מ אפשר לדון בזה דמדאמרו אין שוחטין לתוך הכלים משמע דווקא לתוך הכלים אף שיהי' דרך עבודה לקבל הדם אח"כ מ"מ י"ל שלא חששו בשביל חשד האדם שלא חששו לזה רק בשביל חשד ששחט לע"ג ונאסרה הבהמה ולזה הוא שחששו, וא"כ י"ל דדוקא בשחט לתוך כלים י"ל שהבשר נאסר מכח החשד ששחט לע"ג אבל אם הוא שחט ואחר מקבל הדם אחר שחיטה בשביל מה שקיבל לא נאסר הבשר דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ובשביל חשד האדם לא חיישו כולה האי במה שאין איסור לאחר דחשד האדם עביד לאגלוי', אבל מחמת חשד איסור הבשר חששו טפי, דאי משום שזה מניחו לקבל אפילו בעובד עצמו בשוחט ואח"כ חישב מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ובקיבל אחר ודאי לא שייך שיוכיח על השוחט ואין איסור מראית עין רק בבהמה גופה שיראה כשוחט לע"ג ונאסרה הבהמה, ובאחר מקבל לא שייך זה, וכן משמע בחולין דף ל"ט דטייעי אמרי' דמא ותרבא לדידן, א"כ מסתמא קיבלו הני טייעי הדם אלמא דאין איסור לשוחט בשביל שאחר מקבל, אין השוחט נחשד, ובהכי מיסתייעא שפיר לשון המשנה דדוקא לשחוט לתוך הכלים אסור דבשוחט עצמו איירי כדפרישית:

ועוד נ"ל ללמוד בזה דכיון דידוע שהדם נמכר לא חשדינן לי' שעושה כן לע"ג וכן בכה"ג איתא בע"ג דף ט"ו רב הונא זבין האי פרה לע"ג א"ל רב חסדא מ"ט עביד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה, ומסיק שם היכא דאיכא למתלי תלינן ואכתי ליתסר מפני מראית עין, אלא ודאי גם הרואין תולין בהתירא א"כ הכי נמי כיון שידוע שנמכר הדם אין חשש חשד שמקבל לע"ג מאחר שידוע שהוא נמכר, ובזמן הש"ס לא הי' דרך למכור, כי הע"ג בימיהם קנהו לע"ג, וא"כ הי' אסור לישראל למכרו, אבל בזמן הזה שאינו נקנה לצורך ע"ג י"ל דאין חשש:

ומה שכתב לחוש דמקרי עושה סחורה בדבר איסור, נראה דזה דומה לנזדמנו לו דודאי בנוחר בהמות כיון דמצי דמיעבד בהתירא ועבד באיסורא מקרי מכוון מלאכתו באיסור שע"כ עושה להרויח מזה שעושה אותה לבילה, אבל כאן אי אפשר לו למיעבד בענין אחר שהרי הדם אסרתה התורה אפילו בשחיטה א"כ ממילא הוה כנזדמנו לו, וכן נראה מפרשים בפסחים דף כ"ג ד"ה שנזדמנו דוקא שנזדמנו דלא מצריכנן לי' להפקירן ע"ש, אלמא שאינו מחוייב לאבד מה שכבר זכה בו בהיתר, וכאן ודאי לא סגי בלאו הכי ואין איסור, וכה"ג כתב הפר"ח, ונראה ראי' לזה דהתוספות י"ט בפ"ז דשביעית מ"ג הקשה לדעת הפוסקים דאיסור סחורה מן התורה קשה דבבכורות דף ו' אחריצי חלב דדוד אמר דילמא לסחורה וכלומר אבל חלב אסור באכילה משום אבר מן החי משמע דמ"מ לסחורה שריא ולא תירץ כלום, ולפ"ז לק"מ דאיסור סחורה אינו רק במכוין מלאכתו לכך ויכול לעשות בה בהיתר א"כ החלב דממילא קאתי מן הבהמה שמגדלה לשחיטה הוה כנזדמנו לו שאינו מחוייב להפסידו אחר שהבהמה בידו בהיתר לכן מותר לסחורה א"כ הה"ד בדם דאית ליה בהתירא ע"י שחיטה ולא כיון מלאכתו לאיסור:

וראיתי בת"ש ביקש לחלק שאם נוטל דבר חשוב בעד הדם דעתו גם על הדם בשעת קנין ומקרי סחורה בדבר אסור והיה נראה לי קצת ראיה לדברו ממ"ש הרמב"ם בפ"ח ממ"א דין י"ו ומותר לעשות סחורה בחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה וקשה מנ"ל דילמא מיירי בחלב שלו ששוחט בהמה לעצמו דבכה"ג הוה נזדמנו לו ואין ראי' להתיר אע"כ אי אסור בסחורה כיון שדעתו עליו לא מקרי נזדמנו לו שהרי החלב הוא דבר חשוב:

מ"מ אינו נראה לפענ"ד לחלק בכך דהא במתני' סתמא קאמר בנזדמנו לו מותר ומי לא עסקינן דידע ששם נמצאו מינים טמאים ג"כ ובודאי דעתו אם ימצאו שימכרם, ומ"מ לא אסור משום הכי, ועוד דהא ר' יהודה מתיר אף בנתמנה לו לפי דרכו מינים טמאים לחוד והרב והרמב"ם בפירוש המשנה פסקו כוותי', ואף לדידן דלא קיי"ל כר' יהודה מ"מ כיון שפירש המצודה במקום טהורים ונזדמנו לו טמאים בהא לכ"ע מקרי נזדמנו לו לכן לענ"ד העיקר כמ"ש:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה