חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות שחיטה · סימן י
(א)
מותר לשחוט בו כו' מקלקל כו' כן הוא בש"ס אך הרי"ף השמיט מימרא זו ובחדושי' שכתבתי בימי חורפי בילדותי כתבתי לישב וכתבתי ואפשר דקשיא ליה להרי"ף קושית התוס' שהקשו היאך חשיב ליה מקלקל ובשוחט חטאת העוף אמרינן דהוה מתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח, ולכאורה קשה למה הוצרכו התוס' לבקש מזו שהוא ברייתא ולא הקשו בפשיטות ממתני' דשוחט אב מלאכה הוא וכתבתי דבשאר שוחט לא קשי' להו כלל די"ל דשוחט חייב על הגמר דכיון ששחט בה פורתא הרי שוב אינה ראוי' לשלשה דברים והוה כמו מסוכנת א"כ חייב בשבת על הגמר לכן הקשו משוחט חטאת עוף דמוקי ר"פ בחולין דף מ' בחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וחצי קנה עדיין ראוי להתקיים א"כ קשיא להו שפיר דהוה מקלקל דהא מעיקרא ראוי להתקיים ובמשהו הוא דחייב שפיר קשיא להו הא הוה מקלקל וא"ש דברי התוס' ועפ"ז י"ל דהרי"ף לא ס"ל תירוץ התוס' וס"ל באמת דמרא דהאי מימרא הוא רב נחמן ורב נחמן לשיטתיה אזיל דמשמע שם בחולין דף מ' דמוקי להך ברייתא בחטאת בהמה א"כ שפיר י"ל דלכך חייב משום דבסוף שחיטה הוא מתקן וא"כ אנן דקיי"ל כר"פ דמוקי התם בחטאת עוף ובחצי קנה פגום מוכח דשוחט מקרי מתקן ולא ס"ל לחלק כסברת התוס' וא"כ לית הלכתא כרב נחמן בהא:
ולפ"ז יש לפקפק במ"ש רמ"א לקמן סימן רכ"א במודר הנאה מחבירו שמותר לשחוט לו בהמה בריאה דלמ"ש לדעת הרי"ף אינו כן מיהו לענ"ד לכ"ע אסור דודאי צריך להסביר הסברא איך יהי' מותר לשחוט בסכין ע"ז הא כיון דשחט בה מקצת ושט כבר נעשה בה מעשה טריפה וא"כ נהנה בגמר השחיטה ומ"ל מה שקלקל קודם ועוד גוף הסברא תמוה איך לא יחשב זה הנאה מע"ג והוא חפץ בכך שתהי' ראוי לאכילה ונותן שכר שחיטה וכדומה ואיך נאמר שחשוב מקלקל במה שרצון וחפץ כל אדם בכך ובחדושינו אמרנו דודאי גוף השחיטה אינו נהנה בה שהרי ל ע"י שחיטה אינה ראוי' לאכלה חי בלא בישול רק אחר התיקון והבישול א"כ אין הנאת הסכין פועלת בלא שאר דברים שצריך להכשיר אכילה א"כ לא גרע מתנור שהסיקו בעצי אשירה דהפת מותרת דה"ל זה וזה גורם וכאן עיקר ההנאה על שני תיקונים השחיטה והבישול א"כ ה"ל זו"ג דשרי מטעם הנאת אכילה אבל במסוכנת שהבהמה מתעלה בדמים לאחר השחיטה אסור שהרי הנאה זו מיד וכמו מחתך שההנאה הוא מיד ועפ"ז אפשר ליישב השמטת הרי"ף די"ל דע"כ רב נחמן ס"ל זה וזה גורם שרי אפילו לכתחילה וא"כ אנן דקיי"ל דלכתחילה אסור ממילא אסור לשחוט דעכ"פ לכתחילה אסור זו"ג כמ"ש התוס' פסחים דף כ"ז מיהו להפוסקים שפסקו כרב נחמן אפשר לחלק דהכא בשעת שחיטה אין כאן שום הנאה ואדרבה מקלקל הוא לכן אפילו לכתחילה שרי:
ובזה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' מחטאת עוף לפמ"ש דהקושיא דוקא מחטאת עוף ולפ"ז ניחא די"ל בעוף דחזי לאומצא כדאי' בשבת פ' מפנין א"כ התיקון מיד ואסור וא"כ י"ל ג"כ בהך דבתחילת שחיטת הושט אינה ראוי' עוד לג' דברים ואיך יגמור השחיטה דגם על זה י"ל בודאי כיון דבתחילת שחיטה נקרא מקלקל ומותר א"כ ההיתר בא משני דברים תחילת שחיטה בהיתר וסוף השחיטה אע"ג דמקרי נהנה ה"ל זה וזה גורם ושרי ולא נחשוב רק הנאת עילוי בדמים כגון במסוכנת ששוה יותר ע"י השחיטה ואף דזוז"ג אסור לכתחילה י"ל כיון דאינו מעולה בדמים אינו בגדר מבטל איסור וכמו שכתב הר"ן פ' כל הצלמים גבי זורעין תחתי', מיהו לענ"ד בפשיטות א"צ לדחוק כדברי התוס' דודאי השחיטה עצמה אין בה הנאה של כלום ועיקר ההנאה כשיאכלנה וע"ז נותן דמים בשביל שהנאת האכילה שוה לו, וא"כ י"ל לפי מה שכתבו התוס' בע"ג ולקמן סימן קל"ב אם לקח העו"ג היין ואח"כ נתן המעות לא הוי דמי י"נ אע"פ שהיין הי' בעין ולכ"ע אם היין לא הי' בעין לאו דמי יי"נ מקרי כמו שכתבו התוס' בע"ג ר"פ השוכר דף ס"ב ע"ב א"כ אעפ"י שבודאי לא הי' נותן לו דמים אילו לא נתן לו יין מ"מ כיון שהיין אינו בעולם או שכבר משכו לא מקרי דמי יי"נ הרי בע"ג לא נחשב הנאה רק מה שנהנה מע"ג בעינה, לכן מותר ללות פירות שביעית לפרוע בשמינית א"כ גם כאן כיון שעכשיו אין הנאה של כלום שהרי הבהמה נפחתה בדמים רק אח"כ כשאוכל הנאת אכילה שוה לו יותר ואז חלף והלך הנאת הסכין ואינה בעולם שאין בבשר עוד ענין ע"ג משא"כ לענין שבת כל המלאכות הם בשביל סוף הדבר שצריך לכך כמו לישה ואפי' וכדומה הכל נדון על שם סופו שפיר חשיב התקון שלבסוף לכן חייב לענין שבת אבל בע"ג אינו אסור רק הנאה שנחשב לשעתה שנעשה בה ההנאה מיד והיינו העילוי בדמים שאומרין שאחר התיקון שוה יותר מלפני התיקון וכשאינו מתעלה בדמים ואינה שוה יותר עכשיו לאו הנאה הוא כלל ואינו אסור:
וכל זה לא שייך במודר הנאה דמ"מ חפצו ורצונו בכך ואסור ללות דברים הצריכים לו אף שהנאתן לאחר שעה מ"מ כיון שזה עושה לו חפצו ורצונו בכך במה שלכל אדם נחשב לתיקון בשביל סוף הדבר שצריך לאכילה א"כ פשיטא שאסור לו לשחוט וכמ"ש בט"ז לקמן סימן רכ"א וכן עיקר ועיין בסמוך סק"ב:
(ב)
ואסור לשחוט מסוכנת ואם שחט מבואר בטור בשם הרא"ש דהבהמה מותרת בדיעבד וראיית הרא"ש מדפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומאי קושיא הא קמ"ל דהבשר מותר וכחא דהתירא עדיף לאשמועינן ע"ש, ותמה מהרש"א דמ"מ קשיא ליה שפיר איך קאמר מותר לשחוט בה לכתחילה הא אסור משום שמנונית דאיסורא ואי קשיא שישחוט ע"מ לקלוף או להדיח הא לכתחילה אסור וא"כ שפיר פריך אמאי מותר לכתחילה וצריך פירוש לפירושו דאם הי' מותר לשחוט ע"ס שיקלוף כ"ש דלא א"ש לפי האמת דהרא"ש מתיר הבשר בדיעבד תקשי מאי פריך ת"ל משום שמנונית הא י"ל שמותר על סמך שיקלוף וצ"ל אם עיקר הכונה על ההיתר בדיעבד א"כ לא קשי' ליה רק לישנא דמותר על זה י"ל דעיקר רבותא על הבשר ולשון שריותא לכתחילה היינו משום דלפעמים במציאות לכתחילה ג"כ נקט לישנא דמותר אבל אם עיקר הרבותא לכתחילה דבדיעבד בכל גווני שרי לא הל"ל סתם מותר לשחוט וה"ל לפרושי באיזו אופן שלכתחילה מותר כיון דזה עיקר הרבותא וצריך שיהי' הלכתחילה כפשוטו לא במציאות מה וכן נראה מדברי הפלתי לכן תירץ די"ל באינו ב"י ושוחט ע"ס שיקלוף דהיכא דמותר בדיעבד לא חיישינן דמשתלי ולענ"ד זה צ"ע דבפוסקים לא כתבו כן רק כשלא בדקוהו אם הוא מומחה דיכולין ליתן לו ע"ס שיבדקוהו אח"כ דאי משתלי ליכא איסורא והבדיקה ישנה במציאות אם הוא בפנינו משא"כ באינו בן יומא אם כבר שחט ואין ב"י אינו אוסר קליפה זו למה:
ונראה לפרש בסגנון זה דהרשב"א הקשה לקמן בשוחט בסכין של איסור אמאי קולף נימא בית השחיטה מרווח רווח ותירץ הרשב"א דבסתמא אינו נזהר שלא יטה, וקשה לפ"ז מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא נימא דמיירי בנזהר שלא יטה וצ"ל דלכתחילה מיהו אסור שמא יטה הסכין וא"כ קשה לוקמה באינו בן יומא ובנזהר שלא יטה, ואין לומר שמא לא יזהר דאף אם יטה אין איסור דהוה נט"ל, (ובדרוש אמרתי לחדד התלמידים דמשני בליבנה באור והתוס' דייקא דסכין א"צ ליבון וי"ל דאין הכונה לליבון המכשיר רק בודאי י"ל בי"הש מרווח רווח, וצ"ל דאינו נזהר שלא יטה, והרא"ש הביא לתרץ הא דבעי בדיקה אתלת רוחתא ולא אמרינן בי"הש מרווח רווח ובליבן סכין אמרינן מרווח, ותירץ דכשיודע שהסכין מלובן נזהר שלא יטה, וא"כ כונת הש"ס שליבנה באור א"כ נזהר מלהטות וי"ל דשרי משום מרווח רווח ולא איירי בליבון המכשיר כלל) אלא כל עיקר הרבותא הוא להתיר לכתחילה ואם כן לא שייך לאוקמה דרב נחמן, אשמועינן דוקא באינו מטה הסכין דה"ל לפרושי כיון דכל הרבותא אינו רק לענין לכתחילה אבל אי הבשר אסור א"כ עיקר הרבותא על הבשר רק הלשון מותר דנקט יש לפרש דמשכחת לה שריותא באינו ב"י ושחט ע"מ שלא להטות ימין ושמאל וכנ"ל לדברי מהרש"א:
ואפשר דלכך כונת רש"י שפירש הקושיא אמחתך ולא פירש אשוחט דבשוחט י"ל באינו בן יומא ובנזהר שלא להטות דאמרינן מרווח רווח אלא ודאי הקושי' אמחתך דלא שייך מרווח רווח ואפילו אינו בן יומא אסור לכתחילה עכ"פ וכמ"ש בש"ך סק"א כל זה כתבתי בימי חורפי מ"מ זה דחוק דפריך דלא ה"ל לומר סתם מותר לשחוט בה דמ"מ קשה גם השתא נוקמה באינו ב"י, וע"כ לא נחית הש"ס להכי, ואפשר דהרא"ש ס"ל דיש להתיר לשחוט ע"מ לקלוף וכמ"ש בפלתי, וס"ל דהקושיא היא על מסוכנת, דודאי לפי מאי דמסיק הרא"ש שלא נאסר הבשר י"ל דאין כאן רק הנאה מועטת מה שצריך ליתן בעד סכין לשחוט וכמ"ש הרשב"א שאם שחט א"צ להשליך לים המלח רק הנאת סכין, וא"כ הקושיא תיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא, א"כ כשמצריך קליפה אין כאן הנאת סכין דהקליפה שוה יותר ואתי שפיר מיהו בהרא"ש לא משמע כן:
ואפשר לומר עוד דקשיא ליה להרא"ש נימא דקמ"ל משום איסור ע"ג מותר לשחוט, ואין לומר דלא משכחת היתר לכתחילה י"ל דודאי הוצרך לאשמועינן דהבשר מותר וע"י שהבשר מותר יתכן כי מציאות היתר לשחוט לכתחילה והוא ע"פ מ"ש הפוסקים בחולה שצריך בשר בשבת ויש נבילה מוכנת ואם נשחוט הרי איסור סקילה ונבילה ליכא רק לאו ופסקו שמותר לשחוט דאם יתן לו נבילה הרי כל חתיכה באיסור משא"כ כששוחטין אין עושין איסור רק פעם א' והשתא שפיר קשיא להרא"ש נימא דקמ"ל דמותר לכתחילה ואין הבשר נאסר דאם הי' הבשר נאסר א"כ אם הי' צריך בשר בשביל חולה ולא הי' רק סכין של ע"ג א"כ יותר טוב שלא לשחוט כלל ויתנו לו נבילה דאם ישחוט בסכין זה והבשר נאסר הרי עביד תרתי נהנה מע"ג וגם כל זית אסור וכיון דמותר לשחוט בו משום ע"ג א"כ ודאי שוחטין לו אפי' לכתחילה כיון דמשום סכנה עביד וא"כ יותר טוב לשחוט ע"מ לקלוף ושרי אפילו לכתחלה אלא ודאי לעולם אין הבשר נאסר וא"כ פשיטא לן שאין מאכילין אותו נבילה שהרי אם ישחוט בסכין של ע"ג הבשר מותר לגמרי א"כ פשיטא דגם משום חשש שמנונית דאיסור שוחטין לכתחלה ופריך שפיר תיפוק ליה דאסור משום שמנונית, ואין לומר דמיירי בצריך לחולה שיש בו סכנה דא"כ פשיטא דשרי אפי' במסוכנת, ואין לומר שיאכילנו נבילה דהא אם ישחוט בסכין של ע"ג הבשר מותר לגמרי וא"כ א"צ הטעם משום מקלקל והוכחת הרא"ש שפיר:
עוד אפשר לומר דקשיא מאי פריך ת"ל משום שמנונית הא קמ"ל דמשום ע"ג מותר לשחוט ונ"מ היכא דנתבטל הסכין חד בתרי דאיסור שמנונית בטיל דקיי"ל דכלי בטל חד בתרי אבל איסור ע"ג לא בטיל כדאי' בי"ד סימן ק"מ, א"כ נ"מ טובי במה שמותר לכתחילה משום איסור ע"ג אף דלא פריש רב נחמן דאיירי בכה"ג היינו משום דעיקר רבותא שהבשר מותר וזה שייך בכל בהמות אלא ודאי לענין הבשר לא צריך לאשמועינן כלל רק דלכתחילה שרי וזה לא משכחת רק במציאות רחוק ואינו במשמע דברי רב נחמן, וכה"ג יש ליישב דנוכל לאוקמא שלא נשתמש לע"ג רק מקצת סכין ושחט שלא כנגד מה שנשתמש דקיי"ל חם מקצתו אינו מבליע בכולו וי"ל כנ"ל ואין להאריך בזה:
אמנם בתר עיון נראה כוונת הרא"ש שבא להוכיח הא גופא דמשום איסור שאסור לשחוט בו לא נאסר הבשר דאם איתא דבלא טעמא דמקלקל הוה הבשר אסור בדיעבד א"כ הוצרך רב נחמן לומר שמצד איסור ע"ג מותר לשחוט בו לכתחלה דלאו הנאה היא דאי הוה מחשב הנאה הי' הבשר נאסר אפי' בדיעבד וא"כ אפי' תימא שמשום שמנונית אסור לכתחילה הוצרך רב נחמן לומר שמשום איסור ע"ג שרי אפי' לכתחילה דאם הי' אומר סכין של ע"ג ששחט בה מותר א"כ הי' נראה שאף מה שבתחלה נחשב הנאה מותר בדיעבד וזה אינו אי אמרינן שכל הבשר נאסר היכא דמקרי הנאה וא"כ מאי פריך ת"ל משום שמנונית אפי' תימא שבאמת אסור משום שמנונית לא הי' יכול לומר בלשון אחר רק שמותר לשחוט בה ומשום איסור ע"ג אין איסור דאל"כ גם בדיעבד הוה אסור אלא ודאי פשיטא לן דבדיעבד ודאי מותר ועיקר רבותא על לכתחלה פריך שפיר דמשום שמנונית אסור ועל דיעבד ל"צ לאשמועינן כלל ודברי הרא"ש ברורים:
ועפ"ז אפשר ליישב פרש"י שפי' הקושיא על מחתך והקשה מהרש"א אמאי לא פי' הקושי' על שוחט, ולפ"ז ניחא די"ל בודאי רש"י ס"ל בשוחט בדיעבד נמי אסור והוא ע"פ שהקשו המפרשים אי אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני השוחט בשבת אמאי שחיטתו כשרה נימא דלא מהני והוי נבילה ותירצו דלא אמרינן רק לבטל האיסור ובשבת אף אם תהי' השחיטה פסולה מ"מ האיסור נטילת נשמה יש, וא"כ י"ל בסכין של ע"ג אי הוי הנאה י"ל אי עביד לא מהני שהרי אסור לו ליהנות מע"ג ואם נתירה באכילה הוה נהנה, ואם אוסרין אותה דלא מהני השחיטה הרי לא נהנה כלום, וא"כ ל"ל דהקושיא על שוחט דשוחט צריך לאשמועינן דמותר לשחוט לכתחילה ולא שייך אי עביד לא מהני א"כ קמ"ל דהבהמה מותרת וכקו' הרא"ש, לכן פירש הקו' על מחתך ובמחתך לא שייך לא מהני א"כ אינו אסור רק לכתחילה פריך שפיר:
איברא דתמוה לי טובא על הפוסקים שמתירין אפי' לכתחילה ואיך יהי' מותר לכתחילה הא כתוב בא"ח סימן ת"ן שאסור להשאיל כלי חמץ מפני שרוצה בקיומו שלא יבקע הכלי עמ"ש במגן אלף שבע"ג ודאי רוצה בקיומו אסור כדאי' לקמן סימן קל"ג ס"ו ובתשמישי ע"ג ודאי רוצה בקיומו אסור וכמו שפירש"י בע"ג דף ס"ו דישראל מצווה לבטל ע"ג ותשמישי' א"כ תימא איך ישחוט בו לכתחילה והרי רוצה בקיומו שלא יאבד ולא יתקלקל ואין לך רוצה בקיומו יותר מזה ורב נחמן גופיה ס"ל בע"ג דף ס"ג ע"ב דרוצה בקיומו אסור, והי' נראה להכריע מזה דרב נחמן לא קאמר רק משום איסור ע"ג מותר לשחוט ונ"מ שהבשר מותר וכן מורה לשון הרמב"ם שהובא לקמן סימן קמ"ב ס"ב ודלא כמ"ש רמ"א שם דמיירי בישן אלא דלפי"ז אין מנוס מקושית הרא"ש מאי פריך תיפוק ליה הא נ"מ שהבשר מותר בדיעבד בקליפה אם לא שנאמר כקושית הש"ס דפריך גם במסוכנת לא שייך איסור בדיעבד שהרי מקלקל ואוסר כדי קליפה כדפרישית לעיל, ולפ"ז מוכח דבמסוכנת אסור אפי' בדיעבד היכא דאינו אוסר כגון בחדשה אסור אפי' דיעבד בשביל הנאת הסכין:
ועפ"ז אפשר לבאר דעת הרמב"ם שכתב לשון דיעבד די"ל לכתחילה ודאי אסור משום רוצה בקיומו ולא קאמר רק בשביל הנאת ע"ג מותר לשחוט בהמה בריאה לכן במסוכנת משמע מלשון הרמב"ם דאסור בדיעבד, וא"ש אמאי לא ביאר הרמב"ם דבישינה מותר בדיעבד גם במסוכנת כיון דאוסר כדי קליפה מקרי מקלקל די"ל הרמב"ם לשיטתיה דס"ל דסגי בהדחה א"כ אפי' בישינה מקרי נהנה דאין לו הפסד כלל ועיין בסמוך סק"ג וצע"ג אם לא שנאמר דכיון דחשיב מקלקל בגוף הבהמה לא קפדינן על רוצה בקיומו בשביל זה וצ"ע:
(ג)
ואסור לשחוט, לקמן סימן קמ"ב העתיק המחבר לשון הרמב"ם דמשמע מדבריו דאפילו אם שחט אסורה, אלא דהש"ך כתב דדוקא במסוכנת שההנאה מרובה היא אסורה אבל אם חתך בשר אינו אסור בדיעבד, וקשה לפ"ז אמאי אמר בגמ' פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמא דקיימי לקורבנא וה"ל למימר בפשיטות שהשוחט אסור אפי' בדיעבד ומחתך מותר בדיעבד אפי' היכא דהוי מתקן דבאטמא דקיימא לקורבנא אינו רבותא כ"כ, גם מלשון הרמב"ם שכתב ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר משמע דהיכא דהוי מתקן אפי' דיעבד אסור, עמ"ש בסמוך סק"ד:
(ד)
במסוכנת לשון הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש (כתב) שאין צריך, ובש"ך כתב דהרא"ש מודה דהנאת סכין בעי ואין פלפולו של הרא"ש רק שלא לאסור כל הבהמה, והפר"ח השיג דלהרא"ש לא מהני הולכת הנאה רק בתערובת, ובפלתי השיג עליו דהיינו דמחלק הרא"ש בין בהמה לפת, ואין זו השגה דעיקר כוונת הפר"ח היא מאחר שלא מצינו כן רק בתערובת א"כ בבעינא לא מצינו, ובפלתי הביא ראיה דאל"כ תקשי עדיין קושית הרא"ש מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא נ"מ דמשום שמנונית סגי בקליפה ומשום הנאה צריך הולכת שכר סכין, ולענ"ד אין זו ראיה דהא בלא"ה צריך לעמוד ע"ד הרא"ש אחר שהכריע מקושית הש"ס דשרי בדיעבד מדפריך ותיפוק ליה דלמא קמ"ל דבהמה מותרת א"כ מה הוא שחזר ונסתפק במסוכנת אחר שמוכרע כן מן הש"ס, אלא נראה הצעת לשון הרא"ש דודאי בבהמה בריאה פשיטא ליה דמותר בדיעבד רק במסוכנת מספקא ליה שהנאה מרובה היא לכן נסתפק הרא"ש במסוכנת שהנאה מרובה היא ולא יכול להכריע מקושית הש"ס די"ל אהיתרא דלשחוט פריך דבבריאה פשיטא לן שאין לאסור רק לכתחילה וא"כ משמע דלמסוכנת אין ראיה כלל מקושית הש"ס, מיהו נלע"ד עיקר כהפר"ח דהא ראיית הרא"ש מהשוכר את הפועל שאין הנאת ע"ג נאסרת בדיעבד, וכן מהא דלא נקט אם זרע אסור ושם אפי' הולכת הנאה לים המלח לא בעינן דאל"כ ה"ל לתנא לאתנויי פלוגתא דר"א ורבנן התם אלא ודאי בדיעבד שרי בלא הולכת הנאה ולכאורה משמע כהרא"ש בפרק כל הצלמים אבן שחצבה מתחילה לדימוס ולא נקט אבן שחצבה בכלי שנחצבו בו ע"ג משמע כהרא"ש:
(ה)
סכין של אינו ישראל כתב הש"ך סק"י מדסתם המחבר משמע דאפילו בסתם סכין אע"ג דסתם כלים אין ב"י מ"מ סתם סכין שמנונית טוח על פניו ובקונטרס שכתבתי בילדותי כתב בס' אשל אברהם להגאון בהר"א ברודא תמה עליו דהמחבר פסק מדיח ואין תמי' כלל דאם אינו ב"י אפילו הדחה לא צריך כמ"ש הרא"ש בהדיא, וגם למה אם קלף ה"ז משובח, ומה שלא דייק כן מלשון הרמב"ם י"ל לשיטתי' אזיל דס"ל סתם כלים בן יומן וכמ"ש הב"י לקמן סימן קכ"ב:
ובאמת יש לעיין לפמ"ש התו' והרא"ש דמיירי ביודעין בסכין שהוא בן יומו א"כ ע"כ ס"ל דלא אמרינן דסתם סכין שמנונית טוח על פניו, דאל"כ אפילו באינו ב"י נמי אוסר דבעין אינו נפגם, וכיון דליכא בעין א"כ קשה בשלמא למ"ד קולף דס"ל ביה"ש רותח שפיר י"ל דפליט סכין הבלוע אלא למ"ד מדיח כיון דס"ל ביה"ש צונן א"כ לא פליט וא"כ קשה הדחה זו למה ויתבאר לקמן:
(ו)
מדיח זהו דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבב"ח דאמר מדיח ותמהו עליהם למה לא פסקו כרב כמו שפרש"י וכבר כתבתי בקונטרס הנ"ל כמה ישובים הא' די"ל דהרשב"א הקשה למה קולף למה מדיח הא בית השחיטה מרווח רווח אלא די"ל דעל מדיח לא חלה קושית הרשב"א דכיון דבהדחה ליכא פסידא י"ל דלא סמכינן אי רווח רווח דהא ר' זירא לא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחילה וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דלכתחילה לא שרי ר' זירא וא"כ לרבב"ח דמדיח היינו לכתחילה רק לרב דאוסר אפילו דיעבד ובעי קליפה קשה הא מרווח רווח וע"כ רב לא ס"ל מרווח רווח אלא דקשיא לוקמה טעמא דרבב"ח משום מרווח רווח אלא ודאי הש"ס בעי לאסוקי רבב"ח שיהי' כהלכתא ואנן לא קיי"ל כר' זירא בהא וכשיטת הרי"ף שפסק דלא כר' זירא וא"כ שפיר פסק הרי"ף כרבב"ח אלא דקשה על רשב"א מאי קשי' לי' ממרווח רווח דילמא משום חוד הסכין שמבליע במקום ששוחט ואפשר דהרשב"א לשיטתיה ס"ל דטעמא דסתם סכין שמנונית טוח על גבו וא"כ חוד הסכין שצריך בדיקה מתקנח השמנונית שהוא בעין ואי משום פליטת הסכין י"ל סתם כלים אינן ב"י ומשו' בעין שבצדדין י"ל מרווח רווח מיהו לפ"ז י"ל דלהכי לא מוקי רבב"ח ס"ל מרווח רווח דא"כ אכתי לא א"ש בידוע שהוא בן יומו שאסור משום חוד הסכין שפולט אלא דאכתי ה"ל לאוקמה בסתם סכין וטעמא דרבב"ח משום מרווח רווח אלא ודאי קיי"ל כרבב"ח ולא קיי"ל כר' זירא דס"ל מרווח רווח וצדקו דברי הרי"ף, עוד נראה דודאי אפי' יהי' חשש במה שפולט חוד הסכין אין כאן פליטה רק לכי חיימא בגמר שחיטה ואין כאן רק משהו בעלמא וא"כ י"ל דלא קשיא קושית רשב"א נימא מרווח רווח די"ל חוד הסכין אוסר אלא דליכא רק משהו וי"ל רב לשיטתי' אזיל דס"ל מין במינו לא בטיל והסכין בלע בשר וה"ל מין במינו וא"כ קשה נוקמא רבב"ח לשיטתי' דס"ל בחולין דף צ"ט מין במינו בטל וא"כ שפיר י"ל טעמא משוא מרווח רווח ואין לאסור בשביל חוד הסכין דליכא רק משהו ובטיל אלא ודאי הסוגיא לא ס"ל מרווח רווח ובעי לאסוקי רבב"ח כהלכתא לכן פסק כמותו:
אלא דקשה על עיקר קושית הרשב"א נימא מרווח רווח וקשה הא אי אמרינן ביה"ש רותח א"כ הסכין מתחמם והשמנונית זב על בית השחיטה ואף דרשב"א ס"ל שאין כח בחום ביה"ש להפליט מ"מ כיון דס"ל דהסכין יש בעין עליו א"כ מ"מ יש לומר שזב על בית השחיטה ולא שייך מרווח רווח ואפשר דקושית הרשב"א ללישנא דדוחקא דסכינא בלע, וכבר הוכיחו התו' דדוחקו דסכינא בלא חום ביה"ש אינו מבליע וכיון דס"ל ביה"ש צונן ואין כאן חשש רק בגמר שחיטה דחיימא קצת וללישנא דדוחקא סכינא ביה"ש צונן רק בצירף דוחקא מבליע לכן קשיא ליה שפיר הא מרווח רווח וליכא דוחקא ולא צריך רק קליפה במקום חוד הסכין בגמר שחיטה:
ועוד נראה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם דהרשב"א הקשה אי אמרינן ביה"ש רותח ליתסר לגמרי ותירץ הרשב"א שבטל בס' ואפ"ה צריך קליפה וזהו דחוק דהא רב ס"ל מין במינו לא בטיל, לכן י"ל דרב לשיטתי' ס"ל עילאה גבר, וכיון דהסכין צונן א"צ רק קליפה משום דאדמוקיר ליה בלט כדאיתא בפ' כיצד צולין דף ע"ו וא"כ קשה נוקמה טעמא דרבב"ח לשיטתי' אזיל דס"ל מין במינו בטל, גם י"ל כדקיי"ל תתאה גבר וצ"ל דא"כ הדחה נמי לא לבעי דאיסור שמתבטל א"צ אפילו הדחה לכן צ"ל דס"ל בית השחיטה צונן ולא בלע ונשאר טוח על בית השחיטה, לכן צריך הדחה, והשתא לפ"ז דרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דקיי"ל תתאה גבר, א"כ ממנ"פ אי ביה"ש רותח בטל לגמרי וא"צ אפילו הדחה רק דיש לחוש שמא ביה"ש (צ"ל צונן) לכן צריך הדחה דהא אנן קיי"ל מין במינו בטל בששים:
ובאמת י"ל בפשיטות דס"ל דמ"ד בסכין טריפה בצונן ס"ל ביה"ש צונן כפרש"י, ומה שהקשה בפלתי דא"כ מ"ד בחמין לימא הלכה כרב ומ"ד בצונן לימא הלכה כרבב"ח י"ל דגם מ"ד בחמין ס"ל הלכה כרבב"ח אלא דאיידי דטריד למיפלט לא בלע, ומ"מ צריך הגעלה דכיון דבה"ש רותח א"כ צריך הדחה ואסור לשחוט לכתחילה בלא הגעלה דילמא משתלי וכמ"ש הרא"ש, והא דלא פליגי רב אחא ורבינא בסכין של א"י אי בעי בחמין או בצונן די"ל דסכין של א"י צריך נעיצה עכ"פ כמ"ש התו' ועוד י"ל דאפילו מ"ד בחמין ס"ל דאין הלכה כרב די"ל דבטל בס' כקושית הרשב"א רק רב ס"ל עילאה גבר כדפרישית לעיל:
ומה שהקשה עוד בפלתי אמאי לא פריך לרב דהתירא נמי נבעי הגעלה י"ל ג"כ לרב אין הכי נמי רק עיקר הקושיא להך מ"ד בסכין טריפה בחמין משמע דכשירה לכ"ע בצונן, אלא דמ"מ קשה מאי פריך למ"ד בחמין דהתירא נמי בלעה אמ"ה ופרש"י דהתירא נמי נבעי הגעלה דבלע אמ"ה, וקשה לפום ס"ד דביה"ש רותח אפילו בתחלת שחיטה ובלע אמ"ה, וא"כ קשה אפילו הגעלה נמי לא תועיל דהא מיד ששוחט בה בלעה אמ"ה בתחילת שחיטה וא"כ מ"ל שבלע כבר או שבולע ברגע של שחיטה ובגמר שחיטה י"ל דפליט ולא משכחת שחיטה כלל ולעולם נצטרך קליפה. ובש"ס הי' אפשר לפרש כן באמת דהכי פריך דהתירא נמי איך שוחט הא בלע אמ"ה, ולפ"ז הדרא קושית הפלתי לדוכתה דתקשי לרב איך שחט דהתירא בלא קליפה, מיהו פשט לשון משמע כפרש"י, לכן י"ל ע"פ מ"ש בפ' כל הבשר דף ק"ח ע"ב דאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהחלב מותר משום דמיבלע בלע מיפלט לא פליט, וא"כ י"ל כל שחיטה י"ל באותו פעם שמבליע כיון דבי"הש רותח י"ל דהסכין מיבלע בלע ולא פליט שכן טבע חום בה"ש, אלא דבט"ז י"ד סימן צ"ד בעי למימר בכלי חרס ישן דאמרינן פ' המפקיד כיון דטעין טעין היינו כששבע מלבלוע אינו מוציא לו חסרונות, וכתב הט"ז דודאי המדה אינה נחסר כיון ששבע מלבלוע רק שפולט בליעתו ובולע מה שבתוך הכלי וא"כ שפיר י"ל דהגעלה שפיר מהני שהרי ע"י הגעלה פליט הסכין כמ"ש הפוסקים דהגעלה מפלטת, וא"כ כששוחט בה י"ל דחום ביה"ש פועל להבליעה וי"ל שאינו פולט רק מבלע בלע כמו ביורה רותחת, אבל בלא הגעלה י"ל איך ישחוט בלא הגעלה הא י"ל שכבר שבע מלבלוע, וא"כ כיון דבלע מכל שחיטה אמ"ה וא"כ כבר שבע מלבלוע ואם ישחוט בה בלא הגעלה פליט בשעת שחיטה הבלוע שמקדם, וא"ש דברי רש"י דבהגעלה הוה סגי בכל גווני, וא"כ י"ל דלרב אין קושיא כל כך די"ל דאה"נ דבעי הגעלה אם הוא ב"י, ובלא"ה אין קושיא זו מיוחס לסברא זו דוקא דודאי לרב דס"ל קולף וביה"ש רותח ודאי אין טעם שלא יצטרך הגעלה שהרי בלע ע"י רותח, ואיך ישחוט שנית כיון דבלע אמ"ה והא דתניא בסכין טריפה שהוא באקראי והיינו לפי האמת דבהתירא ליכא בלוע, אבל אם נימא דבי"הש רותח נמי בתחילה א"כ קשה בכל אופן אמאי דהתירא א"צ הגעלה שהרי בולע תמיד אמ"ה, וא"כ לרב דינא הכי אפילו בסכין דהתירא וצ"ל דרב ס"ל דדוקא בסכין של א"י שבלע שמנונית הרבה בעי קליפה, ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע, משא"כ משום בליעת אמ"ה מבי"הש כיון שבי"הש רובו דם בטיל מיעוט דשמנונית וכיון דרובו דם ושמנונית מעט י"ל דס"ל לרב איידי דטריד רק בסכין של א"י שרוב שמנונית לא אמרינן איידי דטריד וכעין מ"ש מהרש"א, ולפ"ז אין ראיה לפסוק דלא כרב די"ל גם הך חילוק בין סכין טריפה לסכין של א"י וכמ"ש מהרש"א, מיהו נראה דאדרבה חיילי' דהרי"ף מהא דקשי' ליה למה לא מקשינן לרב דהתירא נמי בלע אמ"ה, והך סברא דטרידי סימנין דחוק דמשמע דלא ס"ל לרב הך סברא דטרידי, לכן י"ל דודאי לרב לא קשיא לן די"ל דודאי י"ל דאין חום בי"הש חום גמור שיפליט הרבה רק משהו הוא דפליט ורב ס"ל מב"מ לא בטיל לכן חייש למבעי קליפה דספיקא דאורייתא הוא לרב וא"כ דהתירא שמיעוט שמנונית של בי"הש מתבטל בדם שעיקרו בבה"ש ואף שאין ששים כנגדו כבר כתב הר"ן בפכ"ה דהיכא דכח היתר מעורב בו לא אמרינן מין במינו לא בטיל רק חתיכה נעשה נבילה, והר"ן ס"ל דלא אמרינן חנ"נ במה שאינו דרך בישול דומיא דבב"ח וא"כ ליכא חשש דאורייתא לכן לא חייש רב רק לדאורייתא, גם י"ל דחום בי"הש אינו ודאי מבליע רק ספיקא ורב לשיטתיה ס"ל מב"מ לא בטיל הוה ספיקא דאורייתא לכן לא קשי' ליה מהתירא דהתירא מעורב בדם הרבה ואין כאן מין במינו דאורייתא, וא"כ צדקו דברי הרי"ף והרמב"ם לדידן דקיי"ל מין במינו בטיל סגי בהדחה דליכא פסידא מחמירין שמא בי"הש מבליע, לכן כתב הרמב"ם שאם קילף ה"ז משובח משום דליכא כ"כ פסידא בקליפה, אבל מלשון הש"ס דלא מקשי לרב מוכח דדוקא רב לשיטתיה מחמיר דס"ל מב"מ לא בטיל מן התורה וא"כ י"ל דדוקא לרב דאיכא חשש דאורייתא ובדאוריית' מחזקינן ליה לרותח מספיקא, ורבב"ח לשיטתיה ס"ל מב"מ בטל מן התורה ובדרבנן נקיטינן לקולא ומחזקינן ליה בצונן:
(ז)
ובדיעבד יש לסמוך על זה פירשו דהיינו בנועצה והיינו משום דאין הסכין פולט רק הטעם משום בעין לכן (נ"ל וכן) דעת הרשב"א דאין חום ביה"ש מפליט מסכין, ובפלתי הביא דעת המרדכי שסובר דבעי הגעלה, וכתב בפלתי דגם מתוס' מוכח דאף דקיי"ל כרב דאמר קולף מ"מ מהני נעיצה מדכתבו התוס' דף ח' ד"ה שליבנה דהא דמוקי לה בליבנה היינו ליישב אפילו יהי' ביה"ש רותח ע"כ, וקשה אמאי כתבו בפשיטות דהא קיי"ל קולף וא"כ לא סגי בנעוצה דפולט ג"כ אלא ודאי אפילו לרב י"ל ביה"ש צונן, ולפענ"ד אפשר לפרש דקשה בלא"ה איך כתב אפילו למ"ד (כו') הא שם מרא דשמעתא רב נחמן ורב נחמן גופי אמר בפכ"ה סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח, ודייקו התוס' שם ע"ב ד"ה והלכתא דס"ל ביה"ש רותח מדאסר לאכול בה רותח אפילו ע"י הדחה ש"מ דס"ל בי"הש רותח, לכן י"ל דודאי עיקר הוכחת התוס' מהך דאמרי לה בעי הדחה בצונן א"כ משמע דלרותח לא סגי בהדחה ש"מ דס"ל בי"הש רותח דאל"כ גם לרותח סגי בהדחה אבל אמרי לה דצונן לא בעי הדחה אפשר לפרש דדוקא בלא הדחה אסור לאכול בה רותח אבל ע"י הדחה מותר לאכול בה אפילו רותח ובאמת ס"ל בי"הש צונן וא"כ י"ל כונת התוס' לרב נחמן גופי' למ"ד צונן בעי הדחה ע"כ ס"ל לרב נחמן דלרותח לא סגי בהדחה א"כ ס"ל לרב נחמן גופי' בי"הש רותח והא ודאי עדיף לאסוקי לרב נחמן גופי' ובאמת ממ"ש התוס' ע"ב ד"ה והלכתא בשם ר"ת דלהכי לא בעי נעיצה משום דבי"הש צונן, והקשו מהא דס"ל דאסור לאכול בה רותח ע'"כ ס"ל ביה"ש רותח ואפ"ה לצונן לא בעי נעיצה ולכאורה תמוה דהא התוס' משמע דס"ל בפשיטות דהלכה כרב כמו שנראה מדבריהם בד"ה קולף וא"כ תקשי להו איך כתב ר"ת דבי"הש צונן וא"כ אמאי קולף לרב, ע"כ לומר אע"ג דביה"ש צונן מ"מ בעי קליפה כהך לישנא דאגב דוחקא בלע הבהמה מן הסכין של א"י אבל הסכין אינו בולע מן הבהמה בחום בית השחיטה, ובאמת זהו אינו סברא כלל דכללא הוא כבולעו כך פולטו וכמ"ש בפלתי וא"כ איך סגי בצונן הא ע"כ הסכין בלע והדר פליט כשישחוט עמו, וע"כ ס"ל לר"ת בסכין של א"י הטעם משום בעין כפרש"י, וא"כ לפי' ר"ת גם בסכין של א"י סגי בנעיצה דאינו פולט בצונן כלל, מיהו לענ"ד אפשר באמת כן כוונת ר"ת דודאי גם מ"ד בצונן ס"ל כרב דקולף אלא דטעמא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע סכין מעט ומפליט מעט מאחר שבי"הש צונן אין מבליע ומפליט רק מעט, לכן בסכין של א"י שבלע הרבה צריך בי"הש קליפה שפולט מעט משא"כ בסכין טריפה אף שנבלע מעט ע"י דוחקא אין ביה"ש פועל להפליט אותו המעט שיהי' כדאי לאסור בו כשישחוט אח"כ כשירה, די"ל דהמעט הוא דבר מועט ואין לו כח לצאת ע"י חום בי"הש כיון דבי"הש צונן, אבל לאכול בה רותח באמת אסור מפני המעט שבולע שנפלט ע"י רותח ולק"מ קושית התוס', ועיין בפלתי סק"ה שתמה על הרא"ש וכונתו דהרא"ש כתב חילוקו של רש"י דבהמה בולע מסכין אבל הסכין קשה ואינו בולע, והיינו לפי מה שנראה מפרש"י דקולף משום שמנונית בעין וא"כ ס"ל דסכין שמנונית טוח על פניו, וא"כ תמה למה הוצרך לאוקמה ביודעין שהוא ב"י אפילו א"י בו שב"י הא בעין אינו נפגם ואין סברא לחלק בין פליטה לבליעה ע"ש, ובאמת שאין סברא לחלק, ואדרבה דעת הרשב"א דהסכין בולע אבל אינו פולט ע"י חום בי"הש ע"ש מ"ש בזה, גם על התוס' קשה כן דהתוס' כ' ג"כ ביודעין שהוא ב"י בד"ה והלכתא כתבו הא דלא בעי נעיצה, וסכין של א"י בעי נעיצה היינו דנדבק בו שמנונית וא"כ ע"כ איכא בעינא דאי ליכא בעין למה צריך נעיצה הא אינו פולט בצונן, וא"כ למה צריך לאוקמה ביודעין שב"י, אלא דהתוס' י"ל דס"ל שגם הבעין נפגם, לכן הקשה בפלתי דוקא להרא"ש דהתוס' י"ל דס"ל דגם מה שעליו בעין נפגם ג"כ, מיהו גם שיטת התוס' דבעין אינו נפגם כמ"ש הרשב"א בתה"א והובא ב"י סימן קכ"א, ובאמת יש לתמוה אי אמרינן דהסכין מקונח רק בשביל הבלוע שבסכין אסור, א"כ תקשי איך אמרינן בגמרא מ"ד מדיח ס"ל בה"ש צונן א"כ קשה הדחה זו מה טיבה הא הצונן אינו מפליט מה שבקליפת הסכין כיון שאין בעין עליו, ובגמרא הי' אפשר לומר דגם מאן דס"ל בי"הש צונן היינו שאינו עושה שתי פעולות כיון שאין בו חמימות גמור, א"כ כשפולט ע"י חום מצטנן מיד ואין בו כח להבליע עוד, גם י"ל שאחר שפעל להפליט שוב אין כת להבליע וכעין שכתב רמ"א בי"ד סימן צ"א שפסק כח המלח:
אמנם הא גופיא קשי' הא בהדיא איתא בשלהי ע"ג הסכין שפה והיא טהורה, ובגמרא שם דצריך נעיצה לחתוך בה צונן עשרה פעמים ובקרקע קשה, וקשה ל"ל כולה האי כל שמקנחו שוב לא יפלוט בצונן וכ"ש אי אמרינן סתם סכין מקונח א"כ תימא נעיצה ל"ל לצונן, ואם מפליט בצונן ע"י דוחקא והנעיצה הוא ג"כ שיפליט ע"י דוחקא א"כ תקשי קושית התוס' דהתירא יצטרך הדחה או קליפה דבלע ע"י דוחקא כמו שהקשה התוס' על ריב"ם:
ואמת שקשה על מה שהקשה התוס' על הריב"ם שמצריך לקלוף לאחר שניקרו החלב, והקשו דא"כ דהתירא נמי יצטרך קליפה ללישנא דדוחקא, וקשה ג"כ לפי שיטת התוס' דסתם סכין אינו ב"י, א"כ בע"כ הוא מקונח וא"כ מאי קושיא על ריב"ם שמצריך לקלוף די"ל שם חותכין בו חלב ואין מקנחין אותו לכן צריך קליפה דדוחקא אינו מפליט מה שבפנימית הסכין והכא בגמרא בסכין של א"י אמרינן דבלע אגב דוחקא משום בעין שיש על הסכין, וא"כ לא קשה דהתירא נמי דהתירא אין בעין עליו ולא פליט אגב דוחקא:
ובחידושי אמרתי דגם באידך ראיה שכתבו מצנון שחתכו בסכין של בשר דוקא משום אגב חורפא בלע, אבל בלא"ה לא צריך קליפה, וקשה מאי ראיה דילמא בצנון אפי' במקונח אסור כיון שהוא דבר חריף, אבל באינו מקונח לעולם צריך קליפה, אלא משום דשם איירי בסתם סכין שהוא מקונח, לכן י"ל דבאמת כן כונת התו' ממה נפשך אי אמרינן סתם סכין מקונח א"כ ראי' ראשונה נכונה דא"כ ע"כ דוחקא פועל להפליט גם הבלוע, וא"כ תקשי דהתירא נמי אלא דזה יש לדחות דריב"ם ס"ל סתם סכין אינו מקונח ודוחקא אינו פועל להפליט וא"כ לא קשיא דהתירא נמי דאסכין דהתירא אין כאן בעין, וע"ז כתבו התו' ועוד אמר בפכ"ה צנון שחתכו ואי אמרינן סתם סכין אינו מקונח א"כ מוכח דבדבר שאינו חריף כמו צנון אפילו אינו מקונח א"צ קליפה, ואין לדייק על דברי התו' דילמא בצנון בעי כדי נטילה משא"כ בדבר שאינו חריף סגי בקליפה ובצנון בעי נטילה די"ל דמ"מ דייקו התו' שפיר מדלא נקט איסורא רק בצנון ש"מ דבדבר שאינו חריף ליכא איסורא וא"צ אפילו קליפה דאל"כ ה"ל לאשמועינן בדבר שאינו חריף לכן לא כתבו ועוד ראיה רק ועוד אומר בפ' כ"ה ולא כתבו ועוד ראיה כי מתרווייהו תסתיים הראיה, מיהו קשה איך אפשר לומר דסתם סכין מקונח א"כ למה בעי נעיצה לחתוך בה צונן, וגם למה צריך הדחה למ"ד בי"הש צונן, לכן נלענ"ד דבר ברור ומוכרח דגם לשיטת התו' והרא"ש אף דס"ל דסכין מקונח וגם כתבו דבעין אינו נפגם מ"מ צ"ל דודאי אין השומן מתקנח מן הסכין כיון שחותכין בה תדיר אין מתקנח לגמרי ע"י קינוח לכן בעי שיפה ונעיצה, אלא דאף ע"ג דשיטת התו' והרא"ש כמ"ש הטור סימן קכ"ב דבעין שנדבק על הכלי אינו נפגם מ"מ בסכין שקינחה מה שנשאר ממנו הוא דק מן הדק וזה נפגם כמו הבלוע, לכן צריך שיפה לכתחילה להסיר הנדבק ונעיצה בקרקע קשה עשרה פעמים ולא למראה עיניו ישפוט אם הוא נקי רק שלעולם אינו נקי לגמרי בלא נעיצה, ומ"מ אחר שנתקנח הבעין שנשאר עליו הוא דק מן הדק ובאב"י גם זה נפגם, והוכחת התו' והרא"ש מחילתית דדוקא משום דאגב חורפא מחלי' לשבח, אבל בלא"ה הוה לפגם אף על פי שלא נעצה, וכן מצינו לקמן סימן קכ"ב דבכלים סגי בהדחה היטב להשתמש בהם צונן ובסכין צריך נעיצה וכמ"ש בש"ך שם סק"ט הרי מבואר דבסכין לא סגי בהדחה היטב, וע"כ שנשאר בה דבק קצת, אלא דמה שדבוק כיון שהוא בהכלית הדקות נפגם גם הוא כשאינו ב"י, וכן מוכרח מהא דלקמן בסכין ששחט דקאמר צונן אמרי לה בעי הדחה ופרש"י האי צונן ואי באינו מקונח איך אפשר שלא יצטרך הצונן הדחה מפני בעין שעל הסכין, אלא ודאי אפילו קינחו נמי לא סגי בלא הדחה, ואידך מ"ד לא פליג רק משום דדם אינו נדבק כ"כ אבל בשמנונית ודאי הצונן צריך הדחה, דאם לא נשאר בו דבוק למה סכין יהי' צריך נעיצה, וא"כ כיון דהרא"ש ס"ל דבסכין כל שלא נעצו נשאר עליו מעט דבוק, א"כ ממילא בבן יומא שצריך הדחה לרבב"ח משום הדבוק מעט, ובזה דברי התו' והרא"ש על מקומן יבואו בשלום:
אלא דלכאורה קשה מדברי הרשב"א בחדושיו סוף ד"ה אתמר שדייק דשאני סכין דשמנוניתו טוח ואפילו אינו בן יומו אסור והוקשה לו מחילתית ל"ל הטעם משום חורפא הא בלא"ה סכין אינו מקונח, ותירץ דסתם חנונין מקנחין כליהם ודייק מכאן דדיעבד א"צ נעיצה שהרי חנונין אין נועצין כליהם, וקשה כיון דנשאר עליו הדרא קושית הרשב"א לדוכתה, ל"ל טעמא דחורפא, מיהו י"ל דכבר נתישב זה מתוך מ"ש דהמעט בעין נפגם באינו בן יומו, וא"כ צריך הטעם משום חורפי', וכן משמע מדברי הרשב"א גופי' שם בחדושיו ד"ה אבע"א שהקשה ואע"ג דסכין צריך נעיצה אלמא משמע לכאורה דאגב דוחקא דסכינא בלע מה דחתיך בה אי לאו דשפי' ל"ק דלכתחילה ודאי צריך שיפה דאגב דוחקא דסכינא פריש איסור הנדבק בה ומתדבק בדפני מה שחתך בה, אבל ודאי אגב דוחקא דסכינא אינו מבליע כלל ע"כ ואכתי קשה תסגי לסכין בהדחה משום הנדבק, ולמה צריך נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה אלא ע"כ הסכין אינו מתנקה לגמרי עד שינעצנה כדין:
וכן מוכח מדברי הרשב"א בתה"א בית ראשון שער כ' דף י"ז ע"ב ז"ל וסכין של א"י צריך שיפה או נעיצה מפני שבלעה מן הרותח הגמור, ואי נמי מתו' שתשמישו תדי' לא תסור שמנוניתו בהדח' בעלמ' ע"כ הרי בהדיא דטעמא דנעיצה בשביל הדבוק בו וכן מבואר עוד בתה"א דף קכ"ה ז"ל כבר תירץ ר"ת דשאני התם שבלעה השמנונית מרותח לפיכך נדבק בה השמנונית היטב ואינו סר ממנו אלא בשיפה או נעיצה ובסכין שאין בה גומות ע"כ הרי בהדיא דלכל הטעמים צריך נעיצה בשביל שנדבק השמנונית:
נמצא אתה למד דמ"ש המחבר סכין של גוים שהשחיזה דוקא נקט, אבל לא סגי בקינוח והדחה ואם שחט בה בלא נעיצה אם הוא ב"י צריך קליפה מיהו באינו ב"י שרי בדיעבד אחר קינוח כמו שהוכחנו מדברי התוס' ורא"ש ופירשנו דעת הרשב"א דלא כהפר"ח שהשיג על המחבר ולא דק היטב:
ובהכי ניחא מ"ש המחבר לקמן סימן צ"ו גבי צנון שחתכו בסכין בשר בן יומו או שאינו מקונח משמע דבאינו בן יומו ומקונח סגי, וקשה הא סכין צריך נעיצה, ואם כן בקנוח לחוד לא סגי להסיר הנדבק, ולפירש זה ניחא דהנשאר ודאי נפגם כדפרישית:
ועפ"ז יש לישב מה שהקשה הפר"ח על המחבר כיון דהמחבר מתיר אפילו בנצלו, א"כ מי עדיף חורפא דצנון מנצלו ולפ"ז ניחא דבהוא ב"י לא מהני קנוח דעדיין נשאר דבוק כיון דלא נעצה בקרקע וע"י נעיצה ודאי שרי אפילו לחתוך בו דבר חריף, וא"כ כיון דלא נעצה והוא בן יומו ממילא אסור משום בעין שיש עליו דאינו נפרד ממנו בלא נעיצה וא"ש מיהו מה שמבואר בסעיף ג' בתבלין דמחמיר ג"כ לא א"ש:
וכן נראה להוכיח ממה שמבואר בחולין דף קי"ב ונתבאר לקמן סימן צ"ו בחתך בה קישות בעי גרירה, ואי סתם סכין הוא מקונח לגמרי למה צריך גרירה, הא אינו מפליט בצונן, אע"כ דסכין כל זמן שלא נעצו בקרקע יש בעין עליו, ואגב דוחקא נדבק בו לכן צריך גרירה וא"כ להפוסקים שמפרשים בצונן דאסור אפילו במקונח א"כ משמע דבקישות בעי גרירה נמי בכה"ג אפילו במקונח והא לא פליט, וע"כ מוכרח כמ"ש דאף במקונח מ"מ איכא קצת בעין כל זמן שלא נעצה כדין רק שבאינו ב"י נפגם זה הנדבק הדק:
(ז)
מותר לשחוט בו בהמה הב"ח הביא בשם הגהת אגודה דגם בשחט בה כשירה צריך הדחה וראיתו דפריך למ"ד בחמין דהתירא נמי בלע אמ"ה ויצטרך הדחה בצונן עכ"פ א"ו באמת צריך הדחה בצונן. ובפלתי דחה די"ל דמתקנח בבית השחיטה כששוחט רוב ויש לגמגם בזה שהרי כששוחט רובו וחוד הסכין ברובו הרי הסכין חוץ לרובו וזה לא נתקנח ואפשר דאח"כ נשטף בדם ומדיח האמ"ה או כיון דלכתחילה שוחטין שני הסימנין א"כ מתקנח בכמות ביה"ש. מיהו בשחט בהולכה לחוד לא א"ש, וצ"ל דכולה האי לא חששו, ובט"ז תירץ דאין כאן אסור משום אמ"ה, שהרי אין כאן ממשות של אמ"ה, וקושית הגמרא אם יש לחוש שהנבלע בסכין יחזור ויבליע בסימנין פריך שפיר, ואין דבריו מובנים שהרי גם בליעת הסכין [בעי קליפה] שגם הבלוע שבסכין רובו דם, ודוחק לומר דכיון דלהך מ"ד בעי קליפה ובי"הש רותח בלע אמ"ה טרם בא קלוח הדם גם מ"ש דשמנונית הטריפה נבלע אינו מובן ג"כ שהרי שמנונית הטריפה ג"כ מבית השחיטה רובו דם לכן אפשר לומר דמכח איסור אמ"ה לא קשיא ליה י"ל כיון שרובו דם ובדם אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע ואמ"ה מיעוטא הוא אלא דבסכין טריפה שהדם ג"כ אסור מן התורה לא סמכינן אסברא דטריד למיפלט דלא סמכינן על זה רק בדם, כיון דדם שמלחו ובישלו לא הוה אלא דרבנן, ואף שהדם הוא דם מן החי, י"ל שמתבטל ברוב דם שאחר גמר שחיטה משא"כ בטריפה כולו אסור מן התורה לא סמכינן אסברא דאיידי דטריד למיפלט לא בלע אבל למ"ד בחמין דס"ל בי"הש רותח א"כ בלע הסכין קודם גמר שחיטה ושוב פולט ע"י חום בי"הש וצריך קליפה כששוחט שנית פריך שפיר:
ועוד נלענ"ד דודאי י"ל משום אקראי דשחט בה לא הוה צריך הדחה אפילו בצונן אבל אם הי' שוחט לעולם בלא הדחה שהי' מודבק בו הרבה הי' חשש שנדבק אח"כ מבית השחיטה לכן הצריכו הדחה בסכין טריפה וכיון דצריך הדחה, א"כ כששוחט בלא הדחה הי' צריך ביה"ש קליפה א"כ כיון דכבר כתבו דטריפות הריאה הוא מעוטא דשכיחא א"כ כששוחט הרבה פעמים בלא הדחה לא ימלט שימצא טריפה אחת, אבל אם כשמסלק ידיו משחיטה מדיחו שוב אין חשש, וא"כ י"ל ודאי אם רוצה לשחוט והסכין מלוכלך אין חשש ולא חיישינן לטריפות אבל אם לא מקנחו בשום פעם ודאי לא ימלט שתמצא טריפה ברוב בהמות וא"כ לק"מ להך מ"ד דודאי דרך להדיח משום טריפה וכיון דלפעמים מדיח תו ליכא חשש אם אינו מדיח בכל פעם משום אמ"ה, רק דמשום אמ"ה לא שייך ליתן גבול אימת מדיח לכן נתנו גבול שידיח כשתהי' טריפה ותו ליכא למיחש למידי ובפסקי תוס' כתבו סכין ששחט בה כשירה ובא לשחוט בה כשירה סגי בצונן תמוה דהתוס' כתבו בהדיא אף על פי שמלוכלך בדם:
(ח)
אסור לחתוך בה רותח, ואם חתך אינו מבואר מה דינו, והנה התוס' בד"ה סכין כתבו דמשמע בשחט בה כשירה לכ"ע סגי בהדחה והיינו לשחוט בה ואע"פ שמלוכלך בדם הרבה, אבל לאכול בה רותח אפילו שחט בה כשירה אסור, ודייק בפלתי סק"ז כפמ"ש מהרש"א שכונתם אפילו מ"ד בצונן ס"ל ביה"ש רותח אלא משום דטרידי סימנין לפלוט לא בלעי וא"כ לא הי' להם לפרש רק לרבינא דקיי"ל כוותי' וע"ש מ"ש, ולי נראה ליישב בפשיטות דודאי עיקר הוכחת התו' דמותר לשחוט בה אע"פ שמלוכלך הוא דווקא ממ"ד בחמין דודאי י"ל דלעולם צריך הדחה וכמ"ש האגודה וכמ"ש ס"ק הקוד' מיהו ודאי למ"ד בחמין ע"כ ס"ל דבלע הסכין כיון דביה"ש רותח וא"כ קשה איך ישחוט בו כשירה דהא מבואר בש"ם דבהתיר' א"צ הגעלה וא"כ קשה איך ישחוט בו דהתירא הא בלע דם עכ"פ בגמר שחיטה וע"כ לומר דס"ל איידי דטריד למיפלט לא בלע א"כ ממילא דוק מינה דבשחט כשירה אע"פ שמלוכלך בדם שפיר דע"כ אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וזה לא מוכח למ"ד בצונן די"ל דאה"נ דבעי הדחה בצונן ולא אמרינן כלל סברא דטריד למיפלט כיון דהוא דם בעין וכמ"ש לקמן אבל למ"ד בחמין מוכרח הסברא דטריד למיפלט וא"ש:
והנה מהרש"א עמד בלשון התוס' דזה אינו רק למ"ד ביה"ש רותח ולא בעי הכא נעיצה משום דאקראי בעלמא הוא (א"כ א"ש דאסור לאכול בה רותח כיון דביה"ש רותח) אבל למ"ש בשם ר"ת דלהכי לא בעי הכא נעיצה משום דביה"ש צונן ע"כ לחתוך בה רותח נמי סגי בהדחה ע"כ, וכוונתו להקשות לר"ת אמאי אסור לחתוך בה רותח, כיון דביה"ש צונן א"כ אמאי אסור לחתוך בה רותח, וליישב נראה דבלא"ה יש להבין מאי הוכיחו הפוס' מהא דאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח דס"ל ביה"ש רותח הא ע"כ לר"ת נמי הלכתא כרב דאמר קולף דע"ז אין חולק וא"כ אי ביה"ש צונן תקשי למה קולף לרב, וע"כ צ"ל דאגב דוחקא דסכינא בלע וא"כ צ"ל דמה שכתב ר"ת דס"ל ביה"ש צונן, ולהכי לא צריך נעיצה אף על גב דמכל מקום אגב דוחקא דסכינא בלע מיהת צריך לומר דמכל מקום כיון דצונן הוא לא צריך נעיצה דאין לומר דס"ל לר"ת דהבשר בולע מן הסכין דהא לפמ"ש התוס' ע"כ ליכא בעין, דאי ס"ל דאיכא בעין לא הוה התוס' צריך לאוקמה בבן יומו, וכיון דליכא בעין ומ"מ בלע בשר אגב דוחקא מן הסכין, א"כ כ"ש דהסכין בולע וכמ"ש הרשב"א דבליעה נוח יותר מלפלו' אלא ודאי דעת ר"ת אף על גב דבלע אגב דוחקא מ"מ כיון דביה"ש צונן אין צריך נעיצה, וא"כ קשה מאי קשיא להתוס' על ר"ת מהא דאסור לחתוך בה רותח, הא ודאי י"ל דס"ל ביה"ש צונן ומ"מ בלע אגב דוחקא וכרב דקיי"ל כוותי', לכן אסור לחתוך בה רותח דהסכין בולע ומ"מ מותר לשחוט בו משום דאינו פולט ע"י דוחקא וכמ"ש הרשב"א (והרשב"א גופי' הביא סברת ר"ת בדף י"ו ובדף קכ"ה ע"ש), וא"כ לק"מ קושית התוס' דגם שמואל מצי סבר ביה"ש צונן ולהכי לא בעי נעיצה לצונן, ונראה דהתוס' הוקשה להם שפיר משמואל לשיטתי' דס"ל בית השחיטה מרווח רווח ולא שייך דוחקא דסכינא וא"כ ע"כ הא דאסור לאכול בה רותח היינו משום דביה"ש רותח:
ולפ"ז ממילא מיושב קושית מהרש"א דודאי צריך להבין בראית התוס' דאפילו שחט בה כשירה אסור לאכול בה רותח וקשה דילמא שמואל ס"ל כמ"ד בחמין ולא קיי"ל כוותי' וא"כ עיקר ראית התוס' כיון דסתמא דהש"ס מייתי לה למימרא דשמואל מסתמא היא כהלכתא או כיון דלא פליגי רב אחא ורבינא בכשירה ולחתוך בה רותח משמע דלכ"ע אסור לחתוך בה רותח, וא"כ שפיר י"ל דגם לר"ת הדין דין אמת דבשחט כשירה נמי אסור לחתוך בה רותח לדידן אע"ג דביה"ש צונן מ"מ בלע אגב דוחקא דסכינא והא דסגי בצונן היינו לשחוט בה שאינו מפליט בצונן אגב דוחקא דסכינא כמו שחולק הרשב"א ג"כ אלא דקושית התוס' לשמואל לשיטתי' דס"ל ביה"ש מרווח רווח ע"כ ס"ל ביה"ש רותח, אכ"ו אפי' למ"ד בצונן אסור לאכול בה רותח אפי' שחט בה כשירה ולא ק"מ קושית מהרש"א:
אמנם זה לא יספיק ברא"ש שכתב בהדיא בפ' כ"ה דלמ"ד ביה"ש צונן סגי בהדחה לאכול בה רותח, א"כ משמע דאפילו משום דוחקא לא חיישינן ובפלתי כתב דהרא"ש [ס"ל] ביה"ש רותח דלא כרבינא דסגי בצונן משום איידי דטריד למיפלט כמו שכתב מהרש"א:
ולי נראה דמ"ש הרא"ש בפכ"ה למ"ד ביה"ש רותח בעי הגעלה ולמ"ד ביה"ש צונן סגי בהדחה, אן כונתו לרב אחי ורבינא דאינהו י"ל דתרווייהו ס"ל ביה"ש רותח רק לשחוט בה שרי מטעם איידי דטרידי סימנין כמ"ש מהרש"א רק כונת הרא"ש לשתי לשונות שנאמרו בפלוגתא דרב ורבב"ח וללישנא דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן רק אגב דוחקא דסכינא בלע י"ל דדוקא הבשר שהוא רך בולע מן הסכין אבל הסכין שהוא קשה אינו בולע וא"כ סגי בהדחה לאכול בה רותח שהסכין אינו בולע ואפשר דנ"מ לפסק רב אלפס שפוסק כרבב"ח:
מיהו קשה על עיקר סברת מהרש"א שכתב הא דשרי לשחוט משום איידי דטריד לפלוט וקשה לפי"ז למה פסקינן כרב דאמר קולף דאי אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אפילו אי ביה"ש רותח סגי בהדחה כדאמר בש"ס לטעמי' דרבב"ח והתוס' נמי פסקו כרב כמ"ש לדחות ראית ריב"ם ועוד קשה כיון דביה"ש רותח והסכין בולע א"כ אפילו נימא איידי דטריד מ"מ הדחה בעי דהא רבב"ח דאמר הך סברא נמי ס"ל מדיח וא"כ איך יהי' מותר לשחוט בה אח"כ הא כל היכא דבעי הדחה משום שמנונית אסור לשחוט לכתחילה דילמא משתלי ונראה דס"ל למהרש"א דדוקא בסכין א"י שיש רוב שמנונית אמרינן דשמנונית בולע ולא שייך בי' איידי דטריד אבל זה הסכין ששחט בו טריפה רוב בליעה הוא דם ומעט שמנונית וסגי בהדחת הסכין ואף שנשאר בו בליע שפיר סמכינן אאיידי דטריד למיפלט לא בלע ולא צריך אפילו הדחה בשביל הבלוע כיון דעיקר הבליעה מבית השחיטה הוא דם והשמנונית בטל במיעוטו:
ובזה ניחא מה שתמהו כל האחרונים על הטור שכתב בשחט בסכין טריפה שלא קינחו מדיח ביה"ש ותמהו עליו כל האחרונים כיון דביה"ש רותח א"כ הוה כשוחט בסכין של א"י דבעי קליפה, דע"כ כיון שיש בעין על הסכין נבלע כדי קליפה, ולפמ"ש דברי הטור מוכרחים דלשיטת הרא"ש דפסק ביה"ש רותח א"כ הא דשרי לשחוט בו ע"י קנוח אע"פ שנבלע בפנים צ"ל דאיידי דטריד למיפלט לא בלע כמ"ש מהרש"א וע"כ צריך לחלק דבסכין של א"י פסקינן כרב דצריך קליפה וצ"ל דשם יש שמנונית הרבה ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט, א"כ דברי הטור ברורים דסגי בהדחה כיון דאמרינן ביה איידי דטריד למיפלט לא בלע דהא ע"כ גם הסכין בולע שהרי אסור לאכול בה רותח אפי' ע"י הדחה ואם כן מוכרח לומר כמ"ש מהרש"א א"כ דברי הטור ברורים:
אלא דמ"מ י"ל דמהרש"א לא כ"כ אלא להתיר לשחוט בסכין טריפה אחר שקנחו דאז לא נשאר רק הבלוע בפנים לכן אהא סמכינן אאיידי דטריד למיפלט לא בלע משא"כ בסכין של א"י שיש רוב שמנונית אמרינן דבלע אע"ג דטריד למיפלט וכמ"ש לעיל דבסכין א"י יש חשש בעין וא"כ אם לא קינח הסכין ושחט בו טריפה אפשר דצריך קליפה כיון דהרבה בעין עליו:
ובזה ניחא דקשה מ"ש התוס' והרא"ש דמותר לשחוט בו פעם אחרת, ולפי דברי מהרש"א דהטעם משום איידי דטריד למיפלט לא בלע וקשי' טובי הא האי טעמא לא אהני רק לענין שא"צ קליפה אבל הדחה בעי וכיון שצריך הדחה אסור לשחוט לכתחילה דילמא משתלי ולפמ"ש ניחא דכיון שהוא דבר מועט סגי בהדחה שמדיחין למליחה והטור לא ס"ל לחלק בכך לכן ס"ל דשמנונית מעט דמעורב לכ"ע אמרינן ביה איידי דטריד למיפלט לא בלע:
ולפ"ז נראה דאפילו חתך בה רותח בדיעבד אסור כיון דבלע ודוקא לשחוט שייך איידי דטריד אבל לחתוך בה רותח אפילו דיעבד אסור:
ודעת הרמב"ם ספ"ו ממ"א פסק בסכין ששחט אסור לחתוך בה רותח ואם חתך בה מותר א"כ ס"ל דלא בלע מבית השחיטה ובפי"ז ממ"א דין ז' פסק בסכין של א"י אם רוצה לשחוט בה צריך הגעלה, ואפשר לומר דהרמב"ם פסק שם בפ"ו דלחתוך בה רותח נמי סגי בנעיצה גבי סכין של שחיטה וא"כ כשישחוט בסכין של א"י אין היכר בין סכין של שחיטה זה לאחר ויש לחוש שיחתוך בה רותח ע"י נעיצה לכן צריך הגעלה לכתחילה אבל כשאין מתירין לו להשתמש רק בצונן אית ליה הכירא וידע שנמנע תמיד להשתמש בו בחמין אבל אם ייחד סכין של א"י לשחיטה אין הפרש בינו לשאר סכין של שחיטה ועיין בסמוך:
(ט)
מדיח ביה"ש זהו דעת הטור ותמהו עליו וכבר כתבתי לעיל ס"ק הקודם ישוב נכון ואפשר לומר עוד דבלא"ה הקשה הרשב"א דליתסר לגמרי ותירץ דצריך קליפה והיינו משום שהאיסור במקום ידוע כדלקמן סימן ק"ה, וא"כ י"ל דזהו דוקא בסכין של א"י שיש בו שמנונית משא"כ סכין ששחט בה טריפה שהשמנונית מעורב בדם שחיטה א"כ אע"ג דביה"ש רותח אמרינן ממנ"פ אם נבלע בטל בס' ואם לא נבלע סגי בהדחה ולפמ"ש הרשב"א דאפי' חלב מפעפ' כל שידענו מקום בליעתו צריך קליפה ע"כ א"כ משמע דמיירי שיש ששים כנגדו ומ"מ צריך קליפה וא"כ לעולם צריך ששים כנגד האיסור וא"כ כיון דלא ידעינן כמה בלע צריך ששים כנגד כל הסכין מיהו נראה דאין הסכין בולע ע"י חום ביה"ש יותר מכדי קליפה דהא הרשב"א גופי' כתב דביה"ש אינו רותח גמור רק קליפה בעי וא"כ ממילא גם הסכין לא בלע טפי ועוד דהרשב"א בתה"א דף צ"ג כתב דאין חום ביה"ש יותר מכלי שני וא"כ נראה דסגי בס' נגד קליפת הסכין וכן משמע מדברי רמ"א דסגי ליה בהגעלה ע"י עירוי ותדע לך דהא הרשב"א מסיק דאין בביה"ש כח להפליט סכין לכן בסכין טריפה סגי בצונן וא"כ ע"כ חום ביה"ש גרוע אפילו מכלי שני וא"כ פשיטא דסגי בששים נגד קליפת הסכין דלא כהפר"ח שכתב שהסכין בלע הרבה ונאסר כולו וליתא:
(י)
ואם רגיל לשחוט בה כ"כ התוס' דלכך לא בעי נעיצה בסכין טריפה משום דבאקראי הוא וקשה הא התו' הקשו על פיר"ת שאמר הטעם משום דביה"ש צונן והקשו הא אמר בפכ"ה סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ע"כ ס"ל ביה"ש רותח ואפ"ה לצונן סגי בהדחה ותירצו דמשרק שריק ואמאי לא הקשו לפי שיטתם דאקראי הא סכין ששוחט בה לאו אקראי וצ"ל דגם שם מיירי באקראי וא"כ קשה בכשירות נמי יצטרך נעיצה וכן הקשה בפלתי מיהו מלשחוט ודאי לא קשיא דהא אפילו מלוכלך שרי לשחוט ביה כמ"ש לעיל אלא דקשי' דה"ל לחלק דלחתוך צונן נמי בעי נעיצה בסכין ששוחט תמיד. ולענ"ד נראה פירוש מהר"ם לובלין דחוק שפירש לשיטת התו' הך דבכ"ה בסכין ששחט בה איירי באקראי הוא דחוק דאמאי לא אשמעינן עיקר ן הסכין שרגיל לשחוט בו ודוחק לומר דנשמע ממילא אם שחט בו פעם א' צריך הדחה ממילא ברגיל צריך נעיצה. לכן נראה דודאי כבר נחתו התו' לסברא דמשרק שריק אלא דמשמע להו דאי אמרינן סברא דשריק אפילו בחמין הי' ראוי להיות מותר כמו שנראה מתירוצם שהוצרכו ליתן טעם לר"ת למה אסור לאכול בו רותח א"כ י"ל לשיטת התו' ודאי ל דלאו מילתא דפסיקא שיהי' נדבק שרו' פעמים משרוק שרוק רק לפעמים נדבק כי אין כל טבעים של הדמים שוים לכן אסור לאכול בו. רותח דברוב שחיטות לא ימנע לפעמים שיהי' נדבק וא"כ תו לא קשיא דיצטרך נעיצה דלא מקרי רגיל רק בשביל לפעמים שנדבק אבל לר"ת כל שנבלע בו ע"י חמין אמרינן דצריך נעיצה קשיא להו שפיר ולק"מ וא"כ ממילא לעולם מותר לחתוך בו צונן אפי' רגיל לשחוט ולא בעי נעיצה:
ובזה אפשר להבין סברת הרמב"ם שפוסק דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואם חתך בה מותר, וקשה ממה נפשך אי ס"ל בי"הש רותח אפילו דיעבד אסור, ואי ס"ל ביה"ש צונן למה אסור לכתחילה, ולפ"ז ניחא דודאי פעמים יש כח בחום להבליע רק דלא שכיח רק ברבוי הנשחטים יתכן לפעמים שיהי' טבע החום להבליע, וא"כ ליכא חששא באותו יום שנבלע, ואפילו בלע מכבר אינו בן יומא ושרי בדיעבד, אבל לכתחילה גם באינו בן יומא אסור וברבוי הנשחטין יתכן שימצא בהם בי"הש שהוא רותח לכן אסור לכתחילה, ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם אם קלף הרי זה משובח דפעמים יש לו כח להבליע והוכיח כן מדאסר לחתוך בו רותח: