אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות שחיטה › סימן ו

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות שחיטה · סימן ו

סימן ה

(א)

ואסור לשחוט בשאר קנים מלשון רמ"א משמע דבדיעבד כשר וכמ"ש הש"ך סק"ג דאף שקסמיו נבדלין מ"מ אם בדק ולא מצא פגימה אין איסור בדיעבד, ובט"ז דייק מפרש"י שפי' הטעם משום נקיבת סימנין ולא פירש הטעם משום פגימה, משמע דמה"ט אפילו דיעבד אסור והסכים עמו הפר"ח ופלתי, ואין תלמיד כמוני מכריע, אבל לפענ"ד מדכתבו התוס' בפשיטות דמצי לשנויי' דמתני' בשאר קנים וס"ל דבדיעבד כשר אין לעשות מחלוקת בחנם, ופרש"י אין ראי' דעד שאתה מדייק מרש"י להחמיר דייק להקל דס"ל לרש"י דמשום פגומה לא הי' חשש כ"כ שהרי בודק הסכין אחר שחיטה, ואי משום דאין לסמוך על מה שיבדוק בסוף דילמא מישתלי כדלקמן סימן י"ח י"ל דהכא ליכא רק חששא בעלמא שמא יתז קיסם, ובדיעבד לא חיישינן לכך, וא"כ יכול לכתחילה לשחוט ע"ס בדיקה של אח"כ, לכן פירש משום נקיבה ואין ראיה כלל מדברי רש"י ואדרבה מן המשנה דקאמר השוחט בקנה כו' חוץ ממגל קציר והמגירה ולא מפליג בקנה גופי' אי אסור בדיעבד משמע ודאי דליכא קנה שאסור בדיעבד, ועוד דבגמרא אמרינן רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך אלמא דבעופא לא שייך שקיסמין נבדלין וא"כ הה"ד לענין שחיטה בעוף שעכ"פ הי' לנו להתיר בדיעבד עכ"פ. ודוחק לחלק בין חתיכה לשחיטה שסימנין קשים יותר וא"כ כיון שלא חילק שום פוסק בכך דבעוף דרכיך יכשר בדיעבד, ומה שדייק הפר"ח מדברי הרמב"ם פ"א משחיטה לפענ"ד אין כאן משמעות שהרי כתב וכל כיוצא בזה ואדרבה אם ס"ל דאיכא מידי דהשחיטה פסולה אע"כ שבדקו ומצאו יפה ה"ל לפרושי הך חדושא אלא ודאי לא פרט רק מה ששוחטין בו לכתחילה וממילא משמע דבשאר קנים יש למנוע לכתחילה וכיון דהש"ס לא פרט רק קנה האגם משמע שאר קנים יש בהם איזה טעם שיהי' שלא לשחוט בהם לכתחילה, ואי הוה ס"ל דבשאר קנים אפילו בדיעבד שחיטתו אסורה כל כי האי מלתא ה"ל לפרושי, וגם דעת העיטור יש לפרש כמ"ש הש"ך דבדיעבד פסול אם לא בדקו לאחר שחיטה דיש לחוש שניתז קיסם ונפגם, וא"כ באיתא קמן ובדק ומצאו יפה אפשר להקל וגם ר"יו נתיב ט"ו חלק ג' כתב בפשיטות ובשאר קנים לא ישחוט לכתחילה והובא בש"ך ג"כ ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ובהכי ניחא דבפ"ב ממילה כתב הרמב"ם סתם אין מלין בקרומית ולא חילק בין קנה האגם דבהא ה"ל לפסוק שמלין אפילו לכתחילה, דהא בש"ס דף ט"ו ע"ב אמרינן חמשה דברים נאמרו בקרומית אין שוחטין בה ואין מלין בה ומוקי לה בשאר קנים אין שוחטין, א"כ י"ל דקנה האגם אפילו לענין מילה שרי דמהיכא (תיתי) לאסרו, גם לקמן סימן רס"ד סתם וכתב דאין מלין בה ולא חילק, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דבדיעבד שרי בשאר קנים, א"כ י"ל דזה אינו אלא חששא בעלמא שמא יפגם ע"י שיתז קנה ממנו וא"כ י"ל דוקא לענין שחיטה מותר לכתחילה בסימוניא דאגמא ולא גזרינן אטו שאר קנה כיון דבדיעבד אפילו בשאר קנה בדיעבד אם מצאו יפה כשר, ובלא"ה דרך לבדוק אחר שחיטה לכן אין לגזור אטו שאר קנים, משא"כ מילה דחמיר' סכנתא אין להתירה בשום קנה דאתי לאחלופי בשאר קנים שיש בהם סכנה, ואף דהך דאין שוחטין בה מוקמינן דוקא בשאר קנים, מ"מ לענין מילה מסתבר להחמיר בכולהו מטעמא דפרישית דחמירא סכנתא ומשום דבעי למיתני חמשה דברים בקנה נקט ליה בקנה שאינו של אגם:

(ב)

בדבר המחובר לקרקע בגמרא יליף מויקח את המאכלת והכי איתא בגמרא יתיב רב אחורי דר' חייא ור' חייא אחורי דרבי ויתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט א"ל רב לר' חייא מאי קאמר א"ל ו' דכתיב אאופתא קאמר ופרש"י כמו שכותב וי"ו על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים, ואפשר רמזו חז"ל בחכמת לשונם דהא בתוס' הקשו דבקדשים יליף כלי מזה הפסוק וא"כ נבעי ג"כ כלי והתוס' נדחקו בזה למאד, וזהו אפשר שרמז שאתה דורש הדרש לחצאין לענין כלי דרשית ליה אקדשים דוקא ולענין תלוש ס"ל דקאי נמי אחולין לכן לא הוטב בעיני ר' חייא טעם זה, והתוס' נדחקו מאד בקושיא זה, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש לדייק למה מייתי קרא דויקח את המאכלת לשחוט דהוא מאוחר, וה"ל לאתוי' קרא דויקח בידו את האש ואת המאכלת, לכן נראה דבלא"ה יש לדייק לפי פשטא דלישנא דקדשים טעונין כלי אף לעיכוב כמו שנראה מדברי התוס' ריש חולין דף ג', ובזבחים דף מ"ז דכלי בעי לעיכובא (ושלא כדעת הרמב"ם בפ"ד ממעה"ק דין ז' דא"צ כלי רק לכתחילה) וא"כ קשה מנ"ל דיעבד הא בקדשים בעינן שנה עלי' הכתוב לעכב, לכן נראה דודאי הא דדייק כלי בחולין היינו מדקרי ליה מאכלת משמע שהיא מאכלת הבשר, וא"כ משמע דקרי ליה על שם שמכשרת לאכילה אלמא שרגיל לשחוט בזה דבר לאכילה והתם עולה הוה ובפרט למ"ד במדרש שבני נח לא הקריבו רק עולות קודם מתן תורה א"כ ע"כ בשביל שמכשרת החולין קרי ליה מאכלת, א"כ מוכח כלי בחולין ג"כ לפ"ז אלא דמדשנה עליו הכ' שהרי כבר כתיב ויקח וגו' ואת המאכלת ע"כ הוא לעכב בקדשים והיינו תלוש הוא לעיכובא אבל ל"ל דגם כלי הוא לעיכובא א"כ תקשי לא ה"ל למיכתב רק מאכלת חד זימנא והוה דייקינן מדקרי ליה מאכלת ש"מ בחולין בעי תלוש וגם כלי, אע"כ גילה הכתוב דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב א"כ ע"כ בקדשים קאי וכלי שמעינן מדקרי ליה מאכלת היינו שמאכלת דברים נאכלים והיינו חולין ולק"מ וא"צ לדחוק כלל:

והא דקאמר בש"ס דלמא קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל ופרש"י דירא שמא לא ימצא אפילו מחובר, קשה לפמ"ש דמ"מ מוכח מדקרי ליה מאכלת, מיהו לענ"ד פרש"י דחוק דמה זריזות שייך בזה דכי יעלה על הדעת שיבקש במקום ההוא צור או קנה. לכן נראה לפרש עפמ"ש דודאי מאכלת משמע שגם לחולין הי' משתמש בה שע"ז נקראת מאכלת אלא דקיי"ל דתלוש ולבסוף חיברו נמי אין שוחטין בו, ור' חייא ס"ל דאפילו לכתחילה שוחטין בו והיינו משום דאע"ג דאיכא חששא שמא ידרוס לא אסרו בשביל זה, אבל זריזות' דאברהם היתה לקדש עצמו במותר לו שאפילו בחולין נזהר שלא לשחוט במחובר מטעם שמא ידרוס, ולהכי קרי ליה מאכלת, אבל לא מוכח מכאן איסורא לשחוט במחובר והכל ניחא עמ"ש לקמן:

(ג)

המחוברין בבהמה זה מלשון הרמב"ם בפי"א משחיטה ומשמע אפילו מתה הבהמה מקרי מחובר, וכן מוכח מס"ג דדוקא בחתך לחי כשר וכן לשון הרמב"ם ג"כ, ולפענ"ד מפרש"י בחולין דף י"ח ד"ה שן תלושה פרש"י לאפוקי מחוברת דבעלי חיים וכן בד"ה מחוברת פרש"י לבעלי חיים כרבי דאמר אין שוחטין במחובר ע"כ משמע דוקא בשחט בה במחוברת לבעל חי, והיינו משום דאז יש לו דין מחובר לכל דבר, שהתולש מן החי הוה כתולש מן המחובר, אבל אם מתה הבהמה שאין לה אז דין מחובר, ומשנה מפורשת בשלהי שבת מחתכין את הנבילה לפני הכלבים, א"כ קשה למה תפסל השחיטה, ואם נאמר דמ"מ מקרי מחובר מטעם שכתב הרמב"ם בפ"ט משבת דין ז' ז"ל הגוזז צמר או שער בין מן החי בין מן המת או מן השלח חייב ע"כ ונאמר שמטעם זה יוחשב השן והצפורן מחובר שדומה לצמר דאם גזזו הוה גוזז מן המחובר, א"כ קשה למה יכשר בשן קבועה בלחי תלושה דמה לי הבהמה בשלמות או קצת ממנה דמ"מ מקרי תולש, ועיין ט"ז א"ח ס"ס של"ו דפשיטא לי' דגוזז מן העור חייב, וא"כ אין טעם לחלק בין שהבהמה בשלימות או שחתך ממנה לחי, ואין לדייק על פרש"י למה לא מוקי כאן בבהמה חי' כאן במתה לאו קושי' הוא דאורחא דמלתא נקט בתלושה אפילו מבעלי חיים, ונלפענ"ד שזהו טעמו של הטור שכתב, והרמב"ם מתיר בקבועה בלחי אפי' לכתחילה, ולא נהירא, והב"י תמה עליו דס"ל להטור דכשקבוע בלחי אע"פ שנתלש הלחי הוה מחובר ואינו מוכרח, ולא היה לדחות הרמב"ם, ולפענ"ד ברור שדעת הטור כיון דאחר שמתה הבהמה מקרי תלושה, אם כן ע"כ הרמב"ם פוסל מטעם דמ"מ נקרא מחובר אין טעם לחלק בין לחי לכולה בהמה אלא דצ"ע שבתחילה העתיק לשון רש"י שן מחוברת בבעלי חיים, ועפי"ז אפשר ליישב תמיהת התוס' חולין דף י"ו ריש ע"ב סד"ה תלוש שכתבו אבל קשה איך מצי לאוקמה מתני' כר' חייא הא פסול צפורן בדיעבד במחובר והניחו בקושי', ולפ"ז י"ל כיון דמיירי בצפורן דבעל חי, ואיתא בתוספתא בזבח הקוף פסול, א"כ י"ל דהבעל חי בתנועתו מסייעא ג"כ לשחוט ובאה השחיטה מכח כשר ופסול דהשחיטה פסולה כדלעיל ס"ס ג' עמ"ש שם ואפילו מיירי בענין שלא סייע הב"ח בזביחה י"ל דלא פליג רבנן וצ"ע, והגם שאין דעתי מכרעת להקל, והרמב"ם נראה דס"ל בלחי לחוד מקרי בית יד ובטל לגבי השן והצפורן, מיהו ודאי כבר הוכיח הפר"ח מן הש"ס דשן מחובר בלחי כשר לשחיטה מדאמרינן הא בחדא הא בתרתי אפילו קבועים בלחי:

שוב ראיתי בפר"ח תפס על הטור שהרי בגמ' מבוא' בדף י"ח שן אשן לא קשי' הא בחדא הא בתרתי ובאמת נראה כי צדקו דברי הב"ח שכן מדוייק בלשון הטור שהרמב"ם התיר לכתחילה בשן קבוע בלחי ולא נהירא והיינו משום דע"כ לשיטת הרמב"ם כל שהוא מחובר במקום גידולו מקרי מחובר ומאחר שבאמת גם שן קבוע בלחי מקרי מחובר וא"כ מסברא היינו אומרין דגם קבוע בלחי לחוד מקרי מחובר שהרי מ"מ כשעוקרו ממקום גדולו מקרי עוקר מן המחובר אלא משום דמבואר בגמרא דאפי' קבוע בלחי שרי וכהוכחת הפר"ח עצמו דבתרתי מסתמא מחוברין הם שלא יעלה על הדעת לפרש בגמרא דמיירי בענין שחיברן ע"י חבורי אדם שזה רחוק ומוכח להכשיר וע"כ לומר הטעם דמקרי בית יד וא"כ כיון דלא מוכח בש"ס רק להכשיר בדיעבד מדהוצרך לטעמא בשנים שהם חונקין אבל כל שהשן מחובר ואי אפשר שיהי' כעין בית יד י"ל דמקרי מחובר וכ"כ בת"ש וא"כ פשיטא דשייך בהא למגזר טפי אטו מחובר גמור היינו שישחוט ברגל בהמה עם הצפורן או שן בחלק גדול מן הבהמה די"ל דבכה"ג לא מקרי בית יד וזהו גזירה קרובה יותר מבתלוש ולבסוף חיברו שמעולם לא הי' מחובר מעיקרא כ"ש לחלק בין החלקים בין חלק גדול לקטן זהו ודאי מסברא יש לגזור בו טפי שהרי עדיין הוא מחובר כמו שהי' ודברי הטור ברורים ומ"ש הפר"ח אם כונתו דמחובר הוה כמחובר לגוף זה ודאי טעות דלא איקרי מחובר אלא כשמחובר כמו שהי' מעיקרו אבל דבר שנתלש אע"פ שהוא מחובר לדבר אחר כגון שן בלחי מקרי תלוש וכן פרש"י עכ"ל מדויל ידי' משתלם כי טעות היא בידו של הפר"ח ולא הבחן בנושאים שבודאי כן הוא אם נתלוש שבלת או ענף עם העלין גם העלין נקראו תלושים אבל בהא דודאי בהמה מתה כולה מקרי' תלוש רק מה שעוקר ממקום גידולו נקרא תלוש וכמ"ש ובהא אין לחלק כלל שקבוע בלחי או שעדיין כל הבהמה מחובר' שלא תוסיף שלימו' הבהמה תת כח לקרו' לשן מחובר ממה שקבוע בלחי לחוד ולהרמב"ם ע"כ דחיק ומוקי נפשי' דיש לו דין בית יד וכ"כ שרש"י סוב' דווקא בב"ח עכ"פ יפה השיג הטור שאין סברא להתיר לכתחילה כפי שיטת הרמב"ם דכותה ג"כ מחובר אקרי:

וכן משמע קצת בחולין ד' כ' דקאמר שן וצפורן בהדיא קתני להו, וקשה דלמא מרישא לא שמעינן רק צפורן מחובר דומיא דמליקה דהיינו בב"ח וקמ"ל בסיפא אפילו מחוברת בבהמה שמתה, משא"כ אי לא תני הוה מוקמינן סיפא בב"ח אלא ודאי באמת לא מקרי מחובר רק בב"ח, גם מזה קשה למ"ש דילמא שם איירי בצפורן דב"ח דאסור משום מסייעא בזביחה מידי שאינו בר זביחה וצ"ע:

(ד)

ואפילו ביטלו האחרונים מביאים דעת הרא"ש שמחמיר בביטלו וטעמו דמפרש בעי' דרבא דבעי בתלוש ולבסוף חיברו היינו בביטלו והיינו משום דקשי' להו קושית התוס' הא כבר מוכח מן המשנה דבציר וקנה שחיטתו כשרה דיעבד דוקא ומוקמינן לה בדף ט"ו בתלוש ולבסוף חיברו והתוס' לא מצאו ישוב לקושי' זו אלא דמ"מ תמי' לי איך אפשר לפרש מתניתן דצור וקנה דוקא בלא בטלו דא"כ תקשי אמאי תני תנא חוץ ממגל קציר וכו' והצפורן וצפורן הוה מחובר מעיקרו ואי ס"ל לתנא דגם תלוש ולבסוף חיברו פסול (בביטלו) א"כ מאי ארי' צפורן לפלוג בקנה עצמו חוץ מקנה שביטלו דסתם צור וקנה מבטל לי' כמ"ש הרמב"ן ומאי איכפל לאשמועינן מחובר מעיקרא דבשלמא אי קנה לא מיפסל רק מחובר מעיקרא לא קשי' ליתני' חוץ מקנה עומד מאליו די"ל דקמ"ל רבותא בצפורן טפי אע"ג דמידי דמטלטל וס"ד דלא נפיק מויקח המאכלת קמ"ל דאפילו (הכי) כיון שנקרא מחובר פסול אבל אי מיירי דוקא בלא ביטלו טפי ה"ל לפלוגי בקנה גופא ולמיתני חוץ מקנה שביטלו וכ"ש שמחובר מעיקרא או ליתני קנה וצפורן. והנלע"ד בישוב הסוגיא דבלא"ה תמה הרשב"א איך פשיט מן הברייתא מסורסת דמעיקרא מביא סיפא דברייתא וצור יוצא מן הכותל ומסיק הכא במאי עסקינן בכותל מערה ומסיק דייקא נמי והדר פשיט מסכין דכשר ודחי שאני סכין דלא מבטל לי' והדר פשיט מרישא ועוד תמוה אחר שכבר מסיק דיקא נמי הרי כבר נפשט האבעי' ומה לעשות עוד. לכן לפענ"ד ברור דודאי כבר תמה הרמב"ן איך אפשר לפרש מתניתין בלא ביטלו הא סתם קנה מבטל לי' לכן נלענ"ד עפמ"ש בספרי גט מקושר אות ס"ג דף מ"ה ע"ד בחטין שזרען בקרקע משמע דלא מקרי מחובר לענין שבת אפילו ביטלן והבאתי דברי מ"א סימן שי"א סקכ"ב דבשבת אפילו נתכוין לזריעה שרי כ"ז שלא אשרוש ונראה דבמידי דהשרשה לא חשיב מחובר כי אם ע"י השרשה וא"כ ממילא לא קשי' קושית הרמב"ן היכי נקט קנה סתמא הא סתם קנה מבטל לי' ולפ"ז לק"מ דמידי דהשריש לא מיבטל לגבי קרקע אלא בהשרשה ולא קמבעי לי' רק דומי' דבית די"ל דמקרי מחובר מצד שיבטלו לגבי קרקע ולעולם אינו מתבטל לקרקע ע"י השרשה דלא שייך בי' ודבר הלמד מענינו הוא, ועפ"ז נראה דכל הפשיטות דמייתי הוא לאוקמי בעי' דרבא ומייתי מן הברייתא דצור יוצא מן הכותל ומוקי בכותל מערה והדר מייתי מנעץ סכין ומשני דלא מבטל לי' והשתא נראה דבעי' דרבא כיון דמסיפא מוכיח דדוקא במחובר מעיקרא פסול וברישא נקט סכין דלא מבטל לי' ומזה מבעי' לי' דשמא בתלוש ולבסוף חיברו שביטלו דהיינו בכותל בנין י"ל דפסול מדרבנן ומכללא דברייתא דנקט מידי דלא מבטל להכשירא ומחובר מעיקרא לפסולא מספקא לי' שפיר דשמא כותל בנין מיפסל משום אחלופי בכותל מערה וברייתא לא מיירי אלא בהכשירא לגמרי ופסולא לגמרי אפילו מן התורה, וא"כ מעיקרא מייתי למפשט עכ"פ דל"ל דמפסל תלוש ולבסוף חיברו מ"ה והדר שקיל וטרי למיפשט פסולה דרבנן ולא איפשט במידי דמבטל לי' וא"כ לא קשי' כלל קושית התוס' מקנה דבקנה לא שייך ביטל כלל בלא אשרוש כדמוכח מהך דפ' כירה דף מ"ה דבחיטין שזרען בקרקע לית בי' משום מחובר לענין שבת והכל ניחא:

ויצא לנו מזה דבקנה לכ"ע כשר כ"ז שלא השריש רק בכותל בית הבעי' וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. וגם מתוך הסברא מקרא דויקח המאכלת לא שמעינן תלוש ולבסוף חיברו, וכיון דר' חייא אפילו במחובר מעיקרא מכשיר מהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ותלמודא מיהדר אי מיפשט מברייתא דאיכא מ"ד הכי וכיון שלא מצינו ממילא אפושי פלוגתא לא מפשינן ויש לסמוך על פסק המחבר עכ"פ במקום הפסד מרובה.

(ה)

או בתלוש, כתב הש"ך איכא למידק מאי קמ"ל ותירץ הש"ך דקמ"ל בצוואר בהמה למעלה גם בדבר התלוש חיישינן עוד תירץ דקמ"ל דלכתחילה לא ישחוט אפילו אם נעץ הסכין בדבר התלוש לכתחילה לא ישחוט ולפענ"ד צ"ע דהא בגמרא דף ט"ו ע"ב מבואר דלר' חייא אפילו לכתחילה מותר לשחוט במחובר אלא דלא חיישינן שמא ידרוס א"כ הא דמוקמינן דר' ס"ל תלוש ולבסוף חיברו לכתחילה לא, לא מסתבר לומר דרבי ס"ל משום שמא ידרוס דהיכא רמיזא שנחלקו ר' ור' חייא בזה אלא נראה דחד בחברי' שייך לר' דמחובר פסול בדיעבד תלוש ולבסוף חיברו אסור לכתחילה משום גזירה אטו מחובר ולר"ח אפילו מחובר גמור כשר לכן אין לאסור לכתחילה א"כ אפילו תימא דבנעץ סכין בכותל לא שרי לכתחילה אפילו בכותל בנין היינו משום דעכ"פ דמי למחובר, אבל בנעץ בתלוש גמור י"ל לכ"ע שוחט אפילו לכתחילה בצוואר בהמה למעלה. וניחא בזה מה שתמהו התוס' וכל מפרשים אהא דקאמר בש"ס דף י"ו ע"ב אהא דנעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שצוואר בהמה למעלה (צ"ל למטה) אבל בהמה למטה (צ"ל למעלה) חיישינן שמא ידרוס ותמהו התוס' הא לכתחילה בלא"ה אסור דשחיטתו כשרה קתני ואי אתי לאסור דיעבד ה"ל למימר שמא דרס ונדחקו בזה. ולפמ"ש א"צ לידחק אלא דה"ק לא שנו אלא בצוואר בהמה למעלה (צ"ל למטה) אין חשש דרסה רק משום גזירה דמחובר, א"כ ממילא בנעץ סכין בתלוש גמור אפילו לכתחילה שרי, וע"ז קאמר שפיר דבצוואר בהמה למטה (צ"ל למעלה) אפילו היכא דלא שייך לגזור אטו מחובר איכא למיגזר שמא ידרוס. אבל אם שחט ולא דרס באמת כשר בכל גווני וא"צ לדחוק כמ"ש התוס' שוב ראיתי שגם הפר"ח השיג על הש"ך ובספר תבואת שור האריך למשכן נפשו על הש"ך והביא דברי רבינו ירוחם לסייע לש"ך שכתב ז"ל דוקא כשהסכין מחוברת שאז יש לחוש לדרסה דאפילו יכביד הבהמה על הסכין לא יפול הסכין, אבל אם הסכין תלושה בענין שאם ידרוס ויכביד עלי' יפול שחיטתו כשירה אפילו צוואר בהמה למעלה, ואם הוא עוף הקל אפילו סכין מחוברת ואפילו סכין למטה וצוואר למעלה כשירה כי בשביל קלות לא ידרוס וכולן דיעבד דאי לכתחילה אסור לעשות שום א' מאילו פשוט בחולין עכ"ל ודבריו תמוהים דבסכין תלוש מוכח בגמרא דאפילו לכתחילה כשר ובעל ת"ש כתב שסובר כפרש"י דדוקא בבהמה תלוי' שרי שאי אפשר שתכביד שהיא קשורה ותלוי' ולא נהירא לפענ"ד דא"כ איך השמיט רבינו ירוחם עיקר דינא דש"ס וה"ל לפרושי גווני דשרי לכתחילה וכדפרש"י ואיך כתב ע"ז פשיט בחולין שאין זכר לזה שכתב אלא נ"ל איפכא דפשיטא לרבינו ירוחם שאם מעביר הסכין תחת צוואר הבהמה שאין לחוש לשום דבר אפילו לכתחילה וכמו כן אם אחז סכין בידו ומוליך צוואר הבהמה עליו ס"ל נמי דשרי אפילו לכתחילה דבשלמא אם הסכין מחובר שאין לנטות הסכין יש לחוש שיכביד ראש הבהמה על הסכין אבל באם הסכין בידו מה לו להכביד הבהמה מה שבקל יוכל לנטות הסכין למעלה אלא מפרש הך בתלושה דמוקי היינו משום דברייתא תני בכלם שוחטין בין בתלוש בין במחובר דהברייתא כרבי חייא אבל לר' תלוש ולבסוף חיברו אסור מדרבנן וכל שהוא מחובר לשום דבר איכא למיגזר אטו מחובר גמור דפסול מן התורה ומפרש הא דאמר רב זביד לצדדין קתני סכין למעלה במחובר היינו חיבור גמור ומוליך צוואר הבהמה מלמטה למעלה ואין לחוש בזה לדרסה וסכין למטה היינו בתלושה והיינו שנעצה בכותל אבל לא חיברו חיבור גמור דמסתמא דרך הוא כך אם הי' הסכין נעוץ בכותל ורוצה להעביר הנשחט עליו ועושה כן מחמת שלא יוכל להחזיק הבהמה ביד אחת ולשחוט בידו השני', לכן נועץ הסכין בכותל ומחזיק הנשחט בשתי ידיו להעבירו על הסכין וזהו הכונה בתלושה שנועצה בכותל כדי להעביר הנשחט עליו לפי שעה, אבל אינו חבור גמור שאם יכביד עליו יפול ואין יכול לשחוט רק ע"י חריפות הסכין שממהר לחתוך בקלות ובזה ס"ל לרבינו ירוחם דהך ברייתא דאתי כרבי דאיתמר בה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה משמע דוקא דיעבד דלרבי גם בכה"ג כיון שמחובר לכותל איכא למיגזר אטו מחובר ולכתחילה לא שרי בכל גווני אפילו יפול הסכין דלענין גזירה אטו מחובר מעיקרו לא שייך לחלק בכך וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר, היינו משום דאתי' כר' חייא, לכן אם הוא נעוץ בענין שאם יכביד יפול שרי אפילו לכתחילה דאין לחוש לשום דבר משא"כ לדידן דתלוש ולבסוף חיברו לכתחילה אסור, ודברי רבינו ירוחם ברורים וא"צ לדחוק בדברים רחוקים וכל כונת רי"ו היינו משום דררא דמחובר, ותדע לך דהא גם בעוף אוסר לכתחילה והרי הוא מפורש בש"ס בעופא דקליל, ומה שדחק בת"ש לומר שאינו פוסק כרבי לא נהירא, שאין דרך רי"ו להיות נגד דברי הרא"ש רבו, ואיך יכתוב פשוט בחולין במה שהיא נגד דעת כל הפוסקים אלא פשוט דמשום מחובר אסור בעוף לכתחילה ויגיד עליו ריעו נמצא לפי דברינו רי"ו בא להקל ולא להחמיר מיהו לכתחילה ודאי יש למנוע בזמן הזה שנעדר הבקיאות והאימון יד ואיני תוקע עצמי לדבר הלכה להתיר לכתחילה ואפילו בעוף:

מיהו מה שהאריך בת"ש לאסור אפילו בדיעבד במוליך הצוואר על הסכין והסכין בידו דכך לי בידו כמו בנעוץ בכותל הא ודאי ליתא לפענ"ד דאינו דומה לנעוץ בכותל שאין דרך לנטות הסכין משא"כ כשהוא בידו עד שיכביד הבהמה על הסכין נקל לו יותר להטות הסכין למעלה ומדאיכפל הרשב"א לאשמעינן בנועצה בתלוש מוכח ודאי דבסכין בידו לא נאסר ומה שפירש"י דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט ובהמה תלוי' באויר וזה מוליך ומביא הסכין נראה דאורחא דמלתא נקט דלמה לו לשחוט מלמטה למעלה דבשלמא במחובר ממש י"ל שאין יכול להכניס צוואר הבהמה תחת המחובר ונקל לו יותר לשחוט מלמעלה למטה ותדע לך דא"כ למה העמיד רב ענן דבריו אברייתא דנעץ סכין וגם חילק בין סכין למעלה וה"ל לפלוגי בפשיטות לא שנו אלא שהעביר סכין בצוואר אבל העביר צוואר על סכין חיישינן שמא ידרוס אם הסכין למטה דהוה משמע בין בתלוש בין במחובר ולמה העמיד דבריו על מחובר טפי ה"ל להעמיד דבריו אהך ברייתא דבין בתלוש בין במחובר דשם מפרש בהדיא בין שהסכין למעלה וה"ל לומר בפשיטות סכין למטה וצוואר למעלה והעביר צוואר על סכין חיישינן שמא ידרוס אלא ודאי ליתה וכ"ש מ"ש לאסור בדיעבד בכל ענין ששחט מלמטה למעלה אפילו הוליך והביא הסכין דלא נהירא כלל ולא אשתמיט שום א' מהפוסקים לומר כן ואפילו יהי' איזו דיוק מדברי רש"י דבעינן דוקא תלוש י"ל דדוקא לענין לכתחילה אבל לפסול בדיעבד לא ידעתי למה החמיר כ"כ הא בש"ס אינו מבואר כלל לפסול בדיעבד אלא התוס' הוכיחו כן מכח קושי' דל"ל לטעמא שמא ידרוס ואם נתפוס לחומרות של בעל תבואת שור שלעולם אסור בצוואר בהמה על הסכין אפילו בתלוש אין מקום לקושית התוס' די"ל דקמ"ל אפילו בתלוש אסור בכה"ג ואין הוכחה לדברי התוס' לפסול בדיעבד ואפילו נתפס גם תירוץ התו' דחיישינן שמא ידרוס פעם אחרת ומדמי לה לשוחט במגל קציר י"ל דלא גזרו רק על מחובר ממש שיש לחוש שיהי' לו סכין נעוצה מזומנת לשחיטה באופן שנצרך להעביר הבהמה על הסכין אבל דבר זה שאירע בתלוש במקרה ולאו בשופטני עסקינן שיעביר הבהמה על הסכין מנ"ל לגזור בזה ולא ידעתי למה נחמיר להפסיד ממונ' של ישראל בדבר שאין בו דררא דאורייתא כלל רק משום שמא ידרוס פעם אחרת ואין להוסיף לגזור גזירה מדעתינו כללא דמלתא דאין להחמיר בדיעבד אפי' העביר צוואר על סכין תלוש' כיון דקים לי' שלא דרס ועמ"ש ס"ק הסמוך:

(ו)

ואפילו ברי לי כו' כן דייקו התוס' מהא דאמר אבל צוואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס דהא לכתחילה בלא"ה אסור וכבר כתבתי לעיל ס"ק הסמוך ליישב קושית התו' על נכון דמה שתרצו התו' דחיישינן שמא ידרוס פעם אחרת ומדמי להו למגל קציר בהליכתה דגזרינן שמא ישחוט גם בהבאה לפענ"ד דחוק הוא דבשלמא התם יש לחוש שעשה המגל סכין של שחיטה וברוב שחיטות יש לחוש שיקרה לו מכשול אבל כאן לא שכיח כלל שיקרה לו לשחוט בצוואר בהמה למעלה ואפשר לומר עוד ליישב קושית התו' דנ"מ בראה א' ששחט דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא חיישינן שאינו בקי בהלכות שחיטה אבל אם ראו ששחט וצוואר בהמה למעלה דאז אנן חיישינן שמא ידרוס וכיון דאין יודעין שבקי חישינן שאינו בקי בדרסה ואסו' כשאינו לפנינו לבודקו אבל אם הוא לפנינו ובקי בדרס' אפשר דכשר גם יש לפרש בפשיטות לפי מה שפרש"י בדף י"ו ע"א דהא דנעץ בסכין קמ"ל אע"ג דלא מבטל לי' דוקא בדיעבד שחיטתו כשירה וא"כ כל הבבא לא נשנית אלא להורות דאין להכשיר לכתחילה וע"ז קאמר ל"ש ר"ל שלא נשנית הבריית' לאשמועינן שלא ישחוט לכתחילה רק משום הא דמחובר אלא בצוואר בהמה למטה בהא צריך לאשמועינן דמ"מ לכתחילה אסור כיון דהוא מחובר אבל בצוואר בהמה למעלה פשיטא לן דאסור לכתחילה משום שמא ידרוס ואפילו לר' חייא דמכשר במחובר לכתחילה בצוואר בהמה למעלה אסור לכתחילה וגם בא להצילינו מן הטעות שלא נאמר דברייתא לא נקטא לשון דיעבד רק משום דדרך שחיטה כשסכין נעוצה להיות צוואר בהמה למעלה ומשום דרסה אבל משום מחובר בסכין דלא מבטיל לי' אפילו לכתחילה שרי קמ"ל דליתא אלא דכל רבותא דברייתא בתלוש ולסוף חיברו דאסור לכתחילה אפילו בסכין דלא מבטל לי':

גם י"ל דנ"מ היכא דהכרח לו לשחוט כגון לחולה וכדומה ואין לו רק סכין הנעוצה בכותל ואין יכול להוציאה קמ"ל דלכתחילה צריך להיות סכין למעלה דבצוואר למעלה חישינן שמא ידרוס הארכתי קצת אף דפשיטא שאין להקל נגד דעת הפוסקים מ"מ אין להוסיף חומרות יותר במלתא דרבנן והיינו כמ"ש בס"ק הקודם במעביר הצוואר על הסכין והסכין בידו עמ"ש סימן שאח"ז:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה