חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות שחיטה · סימן ה
(א)
השוחט לשם עולה, לכאורה נראה דבשוחט לשם עולה כיון דנידר ונידב הוא מקרי בשחיטה זו התפסה לשם עולה, וכן משמע לכאורה מפרש"י שכתב הרואה אומר עכשיו מקדישה, מיהו נראה דאם זה מקרי התפסה, הוה אסור מדינא ולא משום מראית עין, לכן נראה דודאי לפי האמת לאו התפסה הוא ואין לומר דחיישינן שמא כבר הפרישה לעולה ועכשיו שוחטה לשם עולה משא"כ בחטאת לא חיישינן שנתחייב מכבר דקלא אית לי' דגם זה אינו, דהא בגמרא אמרינן אבל מחוייב חטאת אימור לשם חטאתו ופריך הא לא אמר לשם חטאתי, ומשני באמר לשם חטאתי אבל אמר לשם חטאת סתם, אפילו מחוייב חטאת כשירה וקשה ניחוש שמא כבר הפרישו לחטאת בהתפסה מעלי' כגון שאמר ה"ז לחטאתי ועכשיו שוחטה לשם חטאת וע"כ לומר דלא חיישינן רק להתפסה שבשעת שחיטה וכששחט לשם עולה מיתחזי כהתפסה עכשיו במה ששוחטו לשם זה:
אלא דקשה לפ"ז סיום לשון הרמב"ם שסיימו אבל אם נודע שחייב חטאת או אשם ואומר זו לחטאתי או לאשמי פסולה. והשתא קשה דילמא ע"כ לא מקלינן בלא נודע שחייב חטאת רק בלשם חטאת שמבואר במשנה שאינה התפסה אפילו אם חייב חטאת לכן בלא נודע שחייב חטאת סמכינן דקלא אית ליה כיון דליכא חשש התפסה רק מראית עין בעלמא שפיר סמכינן אסברא זו אבל באומר זו לחטאתי דמקרי התפסה והקדש גמור מנ"ל דלא חיישינן שמא חייב חטאת אף על פי שלא נודע כיון דאיכא חשש דאורייתא:
שוב עיינתי בספר תבואת שור וראיתי שהאריך, ומה שתמה על לשון הרשב"א בתה"ק שכתב השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה דברים אילו באים דרך נדבה, ולפיכך חוששין שמא עכשיו נדר אותן ונראין כשוחט קדשים בחוץ וכתב שדבריו תמוהים שהתחיל בחשש דאורייתא וסיים מפני מראית עין ולא הבנתי תמיהתו דודאי בלשון הרשב"א יש לפרש שאין זו התפסה גמורה אף שבלשון זה נדר אותם רק לפי שנראה כנדר וכאמור וכמ"ש גם הפר"ח:
ועיין תב"ש דמסיק אפי' אמר ממש ה"ז עולה ולא הזכיר שם שחיטה כלל כיון דבשעת שחיטה אמרה או כשמכין עצמו לשחוט והכל יודעין שדעתו לשחיטה תיכף ה"ל כאומר ה"ז בחוץ להקריבה לעולה ולאו מידי היא מדאורייתא וכו' עכ"ל ולא נהירא לפענ"ד להקל בכך ובכה"ג יש לאסור בהנאה דגרע טפי מאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו שהרי אמר סתם והרי לדעת התוס' מנחות דף פ"א והרמב"ם פט"ו ממעה"ק הובא בש"ך סימן רנ"ה דאפילו תוך כדי דיבור לא מהני בקדשים כ"ש שלא נאמר משום שהוכיח סופו ששחטה בחוץ שאומר הרי זה בחוץ להקריבה עולה דמ"מ הקדיש סתם ואינו ניתר רק ע"י פתח אלא נלענ"ד דדברי המשנה כפשטן דמיירי ששוחט לשם עולה וגם דברי הרמב"ם בפ"ב דין י"ט שכתב הי' מחוייב חטאת ושחט ואמר זו לחטאתי שחיטתו פסולה כו' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטת' כשירה עכ"ל. נ"ל לענ"ד דברי הרב בדיוק כנודע לשונו לשון הזהב, ומיירי שאמר זו אני שוחט לשם חטאתי וכן כולם שאומר אני שוחט זה לשם הקרבן שאמר ובזו ודאי אינו הקדש מן התורה שהרי אינו מקדישה רק שבשחיטה יחול ההקדש א"כ ניהו ודאי דבשחט בפנים כדין ואמר אני שוחט זה לשם עולה דהוה קרבן כשר ואמרינן הקדשו ושחיטתו באים כא' היינו משום שהקרבן נעשה בהכשר אבל זה שבא להוריד הקדושה ע"י שחוטי חוץ ואינו חייב על שחוטי חוץ כי אם בראוי לבא בפני' א"כ ודאי בהקדישו קודם שחיט' הרי קודם ששחטה ראוי לבא בפנים ושפיר שייך שחוטי חוץ אבל זה שאינו מקדישו אלא בשחיטה ושחיטתו שחיטת חוץ לא נחתא לי' קדושה כלל דלא דמיא להרי זו עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו היינו משום דכי אמר הרי זו עולה נחתא ליה קדושה וראוי לקרב בפנים ותנאו שיקריבנה בחוץ אינו כלום אבל אם אמר שתהי' עולה בשחיטת חוץ לא הוה עולה כלל שע"י שחיטת חוץ לא נחתא לי' קדושה. וגם כונת הטור שכתב זו לחטאתי ולאשמי ג"כ ר"ל זו אינו שוחט לחטאתי ולאשמי ולא הזכיר הקדש בענין אחר רק על השחיטה שאמר זו אני שוחט לחטאתי ולאשמי בזו אינו הקדש גמור רק מפני מראית עין והיינו לפי שבפנים בכה"ג הוה קרבן מעלי' ובזה יבואו כל דברי הפוסקים על מקומן בשלום:
ובהכי ניחא לשון הש"ס דף מ"א ע"ב דקאמר אם מחוייב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה, ופריך הא לא אמר לשם חטאתי, וקשה מה דיוק הוא זה כיון דלא אסור רק מפני מראית עין היכא פריך בפשיטות דלמא גם בכה"ג שייך מראית עין דלאו כ"ע דינא גמירי, אלא נראה דפשיטא ליה דבהא תלי' מילתא דהיכא דאי עביד הכי בפנים חשב קרבן גמור והתפסה גם בחוץ איכא מראית עין, והיכא דגם בפנים לאו התפסה היא לא שייך לאסור בחוץ:
כללא דמלתא דבמשנה ופוסקים לא מיירי רק היכא דלא הקדישה רק בשחיטה זו ששחט בזו כיון ששחט בחוץ ליכא רק מראית עין שאין קדושה חלה ע"י שחיטת חוץ אפילו לרבנן דר"ש והה"ד בשחט בבית חוניו ואמר הריני שוחט זה לשם קרבן לא נחתא ליה קדושה רק מפני מראית עין אסרו רבנן, אבל אם אמר ה"ז עולה או אם חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי הקדש גמור הוא אף ששחטה מיד בחוץ דברי' שבלב אינן דברים ויש לאסור אפילו בהנאה, ותדע לך דהא המשנה ודאי אפילו בזמן המקדש מדברת ובזמן המקדש פשיטא דלא שייך להקל באמר ה"ז עולה אף ששחטה מיד בחוץ ולא מצינו חילוק בזמן הזה לענין זה כלל, והרי לדעת הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק אין חזרה בהקדש, א"כ בזמן המקדש פשיטא דלא מהני מה ששחטה מיד בחוץ לבטל דיבורו שאמר בסתם, לכן גם בזמן הזה אסור בהנאה, אלא דקשי' לכאורה לפמ"ש בתב"ש בפשיטות דאם שוחטה לשם קרבן שחיטתו והקדשה באים כאחד, א"כ קשה הא דאית' בנדרים דף ט' אמרו עליו על הלל שמעולם לא מעל אדם בעולתו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליו ושוחטה, והשתא למה לא הקדיש' עם שחיטתו שיאמר הריני שוחטה לעולה דהוה עדיף טפי דליכא שום חשש מעילה, מיהו י"ל דמשום סמיכה בעינן, א"כ צריך להקדישה קודם, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' חולין דף ב' ע"ב איך אכלו שלמים במדבר אי אמרינן טוב שלא תדור, ולפ"ז ניחא דודאי היכא דמקדישה עם שחיטתו ליכא תו חשש תקלה רק שלא יכול לעשות סמיכה, א"כ י"ל שהקנו הקרבן לנשים דלא בעי סמיכה:
(ב)
לשם עולה כתב בט"ז אע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעינן בחטאת שיאמר לחטאתי, ואין לשון זה מדוקדק דודאי לשם עולה סתם פשיט טפי די"ל דעכשיו מפרישה ומקדישה, אבל באמר לעולתי משמע עולה שנתחייב כבר והוא לא נתחייב בעולה מעיקרא, מיהו מ"מ הדין דין אמת דגם באומר לעולתי ג"כ שחיטתו פסולה דהא מוקמינן מתניתן דלשם חטאת באינו מחויב חטאת, אבל במחוייב חטאת שחיטתו פסולה ומפרש באומר לשם חטאתי. ואם איתא דבעולה כה"ג כשרה באינו מחוייב עולה מעיקרא ה"ל לאוקמה מתניתין אפילו מחויב חטאת רק שלא אמר לשם חטאתי רק לשם חטאת סתם, אלא פשיטא לן דמתניתין מיירי אפילו אמר לעולתי, ובתב"ש כתב הטעם די"ל שבצנעה נדר עולה ובאמת בעולה י"ל בפשיטות שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עולה, כדאי' בזבחים וא"כ ה"ל כמו מחויב חטאת מעיקרא אלא דבשאר זבחים י"ל כמ"ש בתב"ש שבצנעה נדר, מיהו נ"ל שא"צ לומר שנתחייב מעיקרא רק כיון דנידר ונידב הוא י"ל לעולתי שאני נודר עכשיו עכ"פ הדין דין אמת עמ"ש בסמוך:
(ג)
לשם חטאת אפילו אמר לשם חטאתי אם לא נודע שנתחייב חטאת שחיטתו כשירה כדמוכח בגמרא ובסמוך דבנודע שחייב חטאת דוקא מהני כשאומר לחטאתי ופרש"י דבסתמא לא חיישינן שנתחייב חטאת דמי שעבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו, וקשי' לי דאכתי אמאי כשר לשם חטאת בלא נודע שנתחייב חטאת, הא אמרינן בגמרא בשוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה, דחיישינן שבצינעה נזר, וא"כ קשה ניחוש ששחט לשם חטאת נזיר דנזר בצנעה ולא שייך לומר קלא אית ליה, ובאמת נלענ"ד בזה דבלא"ה הקשה המ"א בהלכות יה"כ סימן תר"ז סק"ב על פרש"י דהא כתיב כסוי חטאה, וע"ק דבסוטה אמרינן שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, ולולי פרש"י הי' נלענ"ד לפרש בפשיטות דבשוחט לשם חטאת דכשר ע"כ אמרינן דלא נתכוין כלל לקדשים רק לשחוק בעלמא והיינו מה"ט גופי' דחציף עלי' מאן דמפרש חטאים ואין דרך לפרסם חטא דכסוי חטאה כתיב, אלא ודאי לא חטא כלל ושחט לשם חטאת נדבה או לשחוק בעלמא, לכן כשר באינו מחויב חטאת וא"צ לדחוק כפרש"י, וא"כ מיושב מה שהקשתי דלמא לשם חטאת נזיר שחט די"ל דאי לשם חטאת נזיר לא הי' אומר סתם לשם חטאתי שלא יחשדוהו שחטא באמת וה"ל לפרש לשם חטאת נזיר, אלא ודאי לא נתכוין לחטאת נזיר כלל רק לנדבה או לשחוק וא"ש, ומ"מ גם לפרש"י אי נימא כמ"ש המ"א דכיון דקאמר לשם חטאתי חזינן שאינו מתבייש, א"כ י"ל דודאי אי לשם חטאת נזיר שחט ה"ל לפרושי שלא יחשדוהו בחטא, ולפ"ז נ"ל דאם הי' נזיר ושחט חטאת ואמר לשם חטאתי ודאי מקרי מחוייב חטאת אף שאמר סתמא לשם חטאתי כיון דידעינן שהוא נזיר:
(ד)
ואם נודע כו' שחייב עלי' חטאת עכ"ל, לכאורה נראה אם נתחייב חטאת על ששחט קדשים בחוץ, א"כ אין לומר שעכשיו ששוחט בחוץ מתכוין לחטאת שנתחייב בשביל שחוטי חוץ דמי שאכל שום כו' וע"כ לא נתכוין לשם חטאת זה רק לנדבה בעלמא וה"ל כמו אינו מחויב חטאת וצ"ע:
(ה)
שחייב עלי' חטאת או אשם כו' עכ"ל עי' ט"ז ס"ק ג' שכתב אם לא נודע שחייב חטאת רק הוא עצמו אמר שחייב חטאת דעת הרש"ל דאסור, והב"ח חולק עליו דודאי משקר, ובט"ז חילק אם הוא אומר שעבר מזמן רב אמרינן קלא אית לי' ועיין פר"ח, ולפענ"ד ודאי אם הוא אומר שהקדיש הבהמה ושחטה בחוץ אדם נאמן על שלו לאוסרה כיון שנתכוין להקדישה אסורה אפילו בהנאה משום ש"ח דאדם נאמן על שלו דאין לומר כיון דאיכא איסורא מסתמא לא עביד ואפילו בשל אחרים מהימן לומר שפיגל כיון שבידו כדאית' בגיטין דף נ"ד ע"ב וכ"ש בשלו, אלא כל הסוגיא והסימן מיירי שלא נתכוין להקדישה מעולם רק מה שיסבול אמירתו ששוחט ואומר לשם קרבן ואין אנו דנין רק על מה שסובלת אמירתו ופסלוהו מדרבנן דאם לא יפסלו מקרי דקאמר הכי דחשיב דמצוה קעביד וכעין שאמרו בתודוס שהנהיג בגדיים מקולסים שסבור שהוא זכר לפסח עמ"ש בספרי מגן האלף סימן תס"ט וכבר כתבתי דבאמירה זו לא נחתא לה הקדש רק מפני מראית עין אסור, וגם הוא אומר שלא נתכוין רק לאמירה זו א"כ כיון דבחטאת לא נודע שחייב לא גזרו מפני מראית עין ממילא אין איסור כשלא דע שחייב חטאת אף שהוא עצמו מודה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי מעולם לא נתכוין להקדש למראית עין לאחרים ליכא כיון דלא נודע שחייב חטאת אדרב' אומרים לו הוי פיקח ושתוק, מיהו בשוחט לשם עולה אף ששחט בינו לבין עצמו נראה לאסור דלא פלוג רבנן:
(ו)
ונתכוין אחד לשם דבר הפסול וכו' והקשה ב"י לשיטת הרא"ש דס"ל דגם באית ליה שותפות בגווי' אמרינן לצעורי קמכוין, תקשי משנה זו דליכא לאוקמי בישראל מומר כדמוקי מתני' דאחד שוחט לשם דבר פסול דהיינו לע"ג, אבל בקדשים לא שייך, ותירץ הב"י דמשום מראית עין ס"ל להרא"ש לחוש אפילו בבהמה שאינה שלו וכבר תמה בט"ז איך יהי' איסור מראית עין חמור מגוף האיסור, ולענ"ד נראה דאדרבה איפכא קשי' דבשלמא בע"ג י"ל ביש לו בו שותפות אוסר, אבל בשוחט לשם קדשים הא איכא מ"ד בגמר' דבבעל מום לא חיישינן כיון דאינו ראוי לקדושת הגוף, וא"כ קשה אפילו אית לי' שותפות, הא אין יכול להקדיש חלק חבירו ובהמה של שני שותפין והקדיש חצי אינה קדושה רק קדושת דמים כדאיתא בזבחים דף י"ב ובכמה דוכתי, וא"כ אפילו אית ליה בה שותפות, הא מ"מ אין בידו להקדישה לקרבן, ואי אמרינן משום מראית עין תקשי אפילו בלא שותפות נמי תיאסר מפני מראית עין, לכן נראה ליישב הסוגיא בענין אחר דבלא"ה קשה מאי פריך משנים אוחזין נימא דמיירי דנתן להם א' שישחטו שניהם לע"ג ולבסוף לא שחט רק אחד מהם לע"ג ואחד לשם דבר כשר, א"כ לא שייך לצעורי דהא ברשות שחט, והמשלח שהוא בעל הבהמה ציוה לו לשחוט לע"ג וצ"ל דבכה"ג פשיטא לי' שאוסר דהא אפילו זה מחשב וזה עובד איכא למ"ד דאמרינן או י"ל דגם בזה כיון דאין שליח לדבר עבירה, א"כ אף שציוה לשחוט לע"ג אינו בחזקת שיעשו כן, וא"כ שייך נמי לצעורי', ויהי' איך שיהי' עכ"פ הך דשנים שוחטין לשם קדשים שפיר י"ל דמיירי שבעל הבהמה ציוה להם לשחוט לשם קדשים, א"כ לא שייך לצעורי וגם הוא נתכוין למצוה ולא שייך לצעורי כלל:
ובלא"ה כבר כתבתי לעיל סימן ד' סק"ח דדוקא בע"ג אמרינן לצעורי, אבל בשאר עבירה כגון פיגול אף על גב דאיכא איסור לאו ולמ"ד לאו שאין בו מעשה הי' לוקין עליו הוה לקי כדאי' בזבחים דף כ"ג ע"ב אפ"ה מהימן ולא אמרינן לצעורי קעביד, א"כ כ"ש דנאמן ששחט לשם קדשים, א"כ ממילא לא שייך לצעורי כלל וצ"ע לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם שאין אדם אוסר כו' דבלא"ה כיון שאין בידו להקדיש בהמת חברו א"כ איך יועילו מעשיו לשחטה לשם קרבן, ואי משום מראית עין אפי' בלא שותפות יאסר: