אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות שחיטה › סימן ד

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות שחיטה · סימן ד

סימן ג

(א)

השוחט לשם ע"ג כתב הפר"ח דע כי בע"ג אינו פוסלת רק ג' עבודות שחיטה זריקה הקטרה, ואם חישב עליהם פסול, אבל אם חישב על שאר עבודות אינו פסול, אבל לדעת רש"י פ' השוחט דף ל"ט אם חישב לאחר שחיטה לזרוק דמה לע"ג אוסר הבשר, ולפ"ז הי' אפשר להחמיר לכתחילה כפרש"י בבהמת עובד כוכבים מיהו נלענ"ד דגם לפרש"י י"ל דמודה דשרי לפי האמת דודאי התוס' דייקו מהא דאמר בישרא לדידכו דמא וחרבא לדידן אע"פ שהע"כ זרק לע"ג לא מתסר בשר, וזה יש לדחות די"ל דודאי גם בזריקה אינו אוסר רק בהמה דידי' אבל דחברי' אינו אוסר בלי מעשה, וא"כ כיון דכבר קנאו הבשר אין יכול שוב ליאסור במה שזורק כיון דלא עשה מעשה בגופו של בהמה, מיהו מן התוספתא מבואר דזריקה אינה אוסרת הבהמה למפרע, ובאמת י"ל דגם רש"י מודה לפי האמת דזריקה לחוד אינה אוסרת דודאי בגמרא יש לפרש דה"ק בתולין פוסלת מחשבה בשתי עבודות היינו ששחט ע"מ לזרוק ולהקטיר, וכן פירש הרשב"א אלא דרש"י לא ניחא ליה לפרש כן, דא"כ אכתי תקשי לר"ל דס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה א"כ אפי' בפנים בכה"ג לא מהני, לכן פי' דזריקה פוסלת בע"ג ג"כ דהא משמע דבעי לשנוי' נמי לריש לקיש דלמסקנא ודאי דחוק הוא לומר דבתר דשמעה מר' יוחנן סברה כמו שתמהו התוס' ע"ז, וא"כ לריש לקיש מוכרח לפרש דזריקה פוסלת. לכן פרש"י כן ליישב גם אליב' דריש לקיש ולמאי דמסיק כר' יוחנן והיינו הך תוספתא גופה דמייתי התוס' מוכח באמת דזריקה אינה אוסרת כלום וא"כ לא קשיא מידי דלמסקנא גם רש"י מודה דקיי"ל כר' יוחנן אין זריקה אוסרת כלל ולא קשיא לריש לקיש מן התוספתא דבלא"ה צ"ל דלא ידע התוספתא כן אמרתי לפום רהיטא, מיהו נראה דבלא"ה לא תקשי מתניתן לריש לקיש דיש לפרש הק"ו במשנה מה במקום שמחשבה פוסלת בארבע עבודות בקדשים חולין שאין מחשבה פוסלת רק בעבודה אחת והיינו בשחיטה לחוד דאמר ששחט בהכשר אין פוסל עוד בשום עבודה, ומזה קשה ג"כ על הרשב"א דל"ל להש"ס למינקט בשתי עבודות ומעבודה לעבודה דלא א"ש לריש לקיש דס"ל גם בפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה, טפי ה"ל למימר שאין מחשבה פוסלת רק בעבודה אחת ובאותה עבודה היינו בשחיטה לחוד, דאם לא חישב בשחיטה לע״ג, שוב אינו מזיק הזריקה אח"כ דא"ש אפילו לריש לקיש, ונראה דבודאי לא שייך למיעבד ק"ו מזה שאין פוסלת בע"ג רק שחיטה דזה אינו מצד קולא דע"ג, אלא משום דלא שייך בה פסול אחר, וגם בקדשים פשיטא לן דאחר שהוכשר שוב אינו חוזר ונפסל כדאי' בזבחים דף כ"ט, ואפילו לר' עקיבא דאמר דמצינו בזב וזבה כו' כיון שראו סתרו, היינו משום דאמרינן דעדיין הטהרה מתלי תלי' וקאי, אבל בשחיטת חולין אם כבר שחט בהכשר איך יחזור ויופסל ע"י מעשה שעושה אח"כ. לכן ע"כ מוכרח לפרש בשתי עבודות והיינו מעבודה לעבודה בשעת שחיטה כדפירש הרשב"א דחישב בשעת שחיטה על הזריקה, ולפי"ז הדרא קושי' לדוכתה, דמאי מתרץ לריש לקיש דס"ל אפי' בקדשים אין מחשבין לעבודה אחרת וצ"ל דס"ל דנשאר התירוץ במסקנא דלבתר דשמעה מר' יוחנן, והוא דחוק דכבר תמהו התוס' על זה:

ובחדושינו אמרנו לתרץ קושית התוס' ע"פ מה שהקשו התוס' שם ד"ה פנים שהקשו דלוקמה דבמשנה קאמר במחשבת פגול ותירצו דא"כ איכא למטעי וא"כ י"ל הי' פשוט לו דלא ילפינן ממחשבת פיגול ולא אסיק אדעתיה שיהי' חולק בדבר, וא"כ שפיר יש לפרש המשנה במחשבת פיגול, אבל אחר ששמע שר' יוחנן נתעצם בסברתו וסבור דאיכא למילף ממחשבת פיגול, וא"כ ע"כ לאו סברא פשוטה הוא, וא"כ איכא למיטעי, וא"כ שפיר מוכח ממתנית' דמחשבין מעבודה לעבודה כיון דנקט סתמא מתנית' ולא חש לטעות, אלא ודאי ש"מ בכל עבודות הוא כן וא"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה מהרש"א על לשון הש"ס הא בתר דשמעה מר' יוחנן, הא בתר דשמעה לא אמר כלום, ולפ"ז ניחא די"ל דכלפי שאמר מעיקרא דצריכי תרווייהו מימרא דר' יוחנן וריש לקיש בחוץ ובפנים פליגי בתרווייהו ופנים הוא לרבותא דריש לקיש דאפילו פנים מפנים לא יליף, והשתא למאי דמסיק דריש לקיש הודה לר' יוחנן בפנים מפנים א"כ י"ל דמעיקרא הוו פליגי בפנים מפנים ובתר דשמעה דר"י ס"ל לסברא למילף פנים מפנים, א"כ ממילא מוכח ממתנית' דתנן סתמא דמחשבה פוסלת מעבודה לעבודה, משמע אפילו בשאר פסולין שאין פיגול, לכן הוכרח להודות לסברת ר' יוחנן ואז נחלקו בחוץ מפנים, וזהו הכונה הא דהוה פליגי בפנים מפנים הוא קודם דשמעה מר' יוחנן שיש סברא עכ"פ ללמוד פנים מפנים, ואחר שבטלה מחלוקת פנים מפנים נחלקו בחוץ מפנים, וזהו הרצון הא דנחלקו בחוץ מפנים, הוא בתר דשמעה מר' יוחנן כו' וא"כ שפיר י"ל שנשאר תירוץ זה:

עוד אפשר לפרש מקמי דשמעה מר' יוחנן, היינו דמעיקרא הי' סבור דבקדשים א"צ דיבור, וא"כ יש לפרש שאין מחשבה פוסלת כלל בע"ג וכקושית התוס' שם ד"ה אלא, אבל בתר דשמעה מר' יוחנן דמחשבה בקדשים נמי דיבור א"כ ע"כ לפרש דמעבודה לעבודה קאמר, וכה"ג יש לפרש לפי מה שהקשו התוס' ד"ה פנים לפרש בשינוי בעלים, ובתר דשמע הפירכא שאינו באותה עבודה ע"ש ועמ"ש בסמוך סק"ב:

(ב)

ואח"כ חישב עליה דעת רבינו ירוחם דדוקא כשזרק אח"כ, אבל אם לא זרק אפי' חישב עליה אינה אסורה, והב"י תמה עליו, ובעניותי לא הבנתי דניהו דמצינו בגמרא בעובד ע"ג ממש ששחיטתו אסורה מ"מ אם אומר שיזרוק לע"ג כל זמן שלא זרק עדיין אינו בגדר ע"ג אם לא זרק אח"כ א"כ עדיין אפשר שלא יעבור ולא אתרע חזקתי' שנאמר הוכיח סופו על תחילתו, ועיין בסנהדרין דף ס"א דפריך עובד אין אינו עובד לא, ורמי מהא דאומר אלך אעבוד כו' ואיכ' כמה אוקמתי בגמרא ולרב אשי דוקא בישראל מומר אם אמר אלך ואעבוד רק לרבינא ס"ל דבאומר אלך ואעבוד מקרי עובד ע"ג וצ"ע ברמב"ם שלא זכר תירוצי הש"ס עכ"פ אם נימא דבאומר אלך ואעבוד לא מקרי עע"ג, א"כ כשאומר אלך אזרוק אכתי לאו בכלל עע"ג, וא"כ אין לומר בו הוכיח סופו על תחילתו בפרט די"ל דאפילו מ"ד דמקרי עע"ג היינו בהתרו בו, דשם מיירי לענין חיוב וצריך התראה, וגם במסית שם דף ס"ז אמרו אם חוזר בו מוטב, משמע דבחוזר בו אינו בגדר עע"ג, וא"כ י"ל כ"ש כאן כיון שחוזר אח"כ ואינו זורק י"ל דלא שייך בי' הוכיח סופו, דע"כ הא דאמרינן הוכיח סופו הוא משום דלא תלינן בשינוי דעתא וא"כ בלא זרק בסוף י"ל שגם בתחילה לא שחט לע"ג ואח"כ נמלך לע"ג ושוב חזר בו כאשר הוכיח סופו שלא זרק וצ"ע ועיין בסמוך:

(ג)

שחטה סתם כו' דעת האחרונים דדוקא בשחטה סתם אמרינן הוכיח סופו אבל אם שחט בפירוש לשם מצות שחיטה

אף ע"פ שלבסוף חישב לא אמרינן הוכיח סופו, ובפלתי תמה דמה בכך ששחט לשם מצות שחיטה שמא מ"מ כונתו לע"ג, ולפענ"ד בלא"ה צריך ביאור הא דמדמי ליה הש"ס בשחטה ואח"כ חישב עליו, מדמי ליה בש"ס לנותן מתנה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח וקאמר, דרבנן סברי מדשתק קנינהו, ורשב"ג סבר דאמר כי לא אתי' לידי' אמאי אצווח, וקשה ממה נפשך אם דרך כששוחט לע"ג לומר מפורש ששוחט לע"ג, א"כ גם לרשב"ג לא נימא דמתחילה שחט לע"ג שהרי לא פירש וסברא דכי לא אתי לידי' מאי אצווח לא שייך, ואם אין דרך לפרש ששוחט לע"ג א"כ גם לרבנן נימא דמסתמא שחט לע"ג דלא שייך לומר מדשתק מסתמא לא שחט לע"ג שהרי אין דרך לפרש ואינו דומה למתנה דאמרינן מדשתק קנינהו, אלא נראה דהא דמדמי להו הש"ס היינו דס"ל דרבנן ורשב"ג פליגי דבדבר שאדם רוצה לעשות בכוונת מכיון היפך המובן מכוונתו דרכו לפרש אף שאינו מן ההכרח לו לפרש, שכן דרך לפרש מעצמו שכוונתו אינה כפי מה שמובן מסתימיות מעשיו, לכן רבנן דס"ל במתנה מדשתק קנינהו אף שאין הכרח לו לפרש, מ"מ כיון שכל אדם ניחא ליה בקבלה וזה האיש הוא היפך הנהוג הטבעיי דרך הוא לפרש ומדלא פירש מסתמא כוונתו כפשוטה כדרך כל אדם, וא"כ שפיר מדמי ליה כיון שלא פירש ששוחט לע"ג ס"ל לרבנן מסתמא שחט כפי הנהוג, ורשב"ג ס"ל דאף שהוא נגד הפשוט, היכא דלא איכפת ליה לפרש אינו חש לפרש, לכן אמרינן שאף שלא פירש מעיקרא הוכיח סופו על תחילתו דיש לומר שלא חשש לפרש מעיקרא, מעתה צדקו דברי הטור דאם פירש להדיא לשם מצות שחיט', י"ל שגם רשב"ג (מודה) דהא לרבנן ע"כ לומר שדרכו לפרש אף שאינו מחויב לפרש דרך לפרש מעצמו דבר שעושה ורשב"ג פליג הוא משום שאינו חש לפרש. אבל כשמפרש דבר שאין דרכו לפרש שפיר י"ל דמודה לרבנן אחר שכבר פירש הי' לו לפרש כונתו, ומסתמא שחט כפי פירושו:

וגם על מ"ש רבינו ירוחם שאסור באכילה ומותר בהנאה תמהו ג"כ מאן פליג ליה דאיכא חשש ע"ג גם בהנאה אסור, ונראה דקשי' ליה לרבינו ירוחם איך מדמי הש"ס שחטה ואח"כ חישב למתנה הא לא דמי כלל דשם שפיר י"ל הוכיח סופו שאין דרך להמליך בשעה מועטת מרוצה לאין רוצה, אבל בשחיטת ע"ג הא קיי"ל כל זמן דלא אתרע חזקתי' הוא בחזקת כשרות כדלקמן סימן קי"ט, וכמ"ש הש"ך לעיל סימן א' ס"ק ח' שאם שחט והמיר אח"כ אין שחיטתו אסורה אלמא דלא מחזקינן ביה ריעותא למפרע, וא"כ י"ל דרשב"ג מודה בזה דאמרינן השתא איתרע, לכן ס"ל לרי"ו דודאי מדינא לא איתרע עד דזריק ושחיטתו כשירה רק כיון שראינו שזורק דם לע"ג ולרשב"ג דס"ל שאין אדם עשוי להשתנות מרצון אל רצון, יש לחוש למראית עין, שהרואה אותו זורק לע"ג מסתמא סובר ששחט לע"ג ג"כ דסובר ששחט תחילה ע"מ לזרוק לע"ג אף די"ל השתא איתרע מ"מ כיון שדרך הזריקה להיות תכופה לשחיטה סובר שכונתו לע"ג ולא יתלו שעכשיו נמלך לע"ג, לכן אסור לרשב"ג מפני מראית עין, וראי' לזה מדלא מצינו שיעור הך לשחטה ואח"כ חישב ואטו אם יום או יומים יעמוד ואז יחשוב לע"ג וכי תאסור הבהמה למפרע, ולא מצינו בזה שיעור, אלא ודאי כל עיקר האיסור אינו אלא מפני מראית עין, לכן לעולם אסור שסובר הרואה ששחט ע"מ כן, וס"ל לרי"ו כפרש"י בחולין דף כ"ו בשחט להר כיון דאינו אסור רק משום דמיחלפא בע"ג אינו אסור בהנאה וצדקו דברי רבינו ירוחם ובזה מוכח ג"כ כפירושו שפירש חישב היינו שזרק, (והב"י) והפר"ח השיגו עליו דחשב משמע מחשבה לבדו, ולפמ"ש דברי רי"ו מוכרחים דא"כ הי' לו ליתן שיעור כמה זמן שאנו אומרין שהוכיח סופו על תחילתו, אלא ודאי עיקר האיסור מפני מראית עין. לכן כל שרואין שזורק לע"ג תולין ששחט ג"כ לע"ג, לכן לעולם אסור, והיינו כשזורק דבהא שייך מראית עין, ולדינא נ"ל ודאי הגם שאין דעתי מכרעת להקל להתיר בהנאה. מ"מ בזה נ"ל להחמיר כל שזרק מדם הבהמה לע"ג דיש לחוש לאסור הבשר מן הבהמה שאצל התועב הלזה, דלעולם יש לחוש למראית העין, מיהו לאותן שקנו קודם שזרק אין להחמיר, שאינו ניכר שהוא בהמה זו:

ועפ"ז אפשר ליישב מה דקשה אם נימא דלא פסלה מחשבה בלב רק דיבור בפירוש א"כ קשה איך שייך הוכיח סופו על תחילתו, דאכתי לא מוכח שדיבר מעיקרא וכן הקשה בפלתי, ולפ"ז ניחא דכיון דאינו אסור רק מפני מראית עין, ואחר שראינו הי' זורק י"ל שמעיקרא דיבר בפה מלא ששוחט לע"ג:

מיהו לענ"ד בלא"ה לא קשיא דבלא"ה צריך להבין לפי מ"ש התוס' דמחשבה היינו דיבור איך קרא ליה מחשבה, אלא נראה דודאי עיקר הפסול הוא המחשבה, אבל כיון דדברים שבלב אינם כלום לא אהני המחשבה שבלב, אבל אם דיבר בפה מלא והוציא מחשבתו מן השפה לחוץ, וכיון שפיו ולבו שוין אהני מחשבתו לאסור, ועיקר האיסור מצד המחשבה, שהדיבור מבלי מחשבה לא הי' פועל האיסור, אבל העיקר הוא המחשבה אלא דבעינן מחשבה מוכחת והדיבור מוכיח על המחשבה, וא"כ ממילא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, א"כ שפיר מוכיח ממחשבה שהוציא בזריקה על השחיטה שהיתה ג"כ במחשבה זו והוה דברים שבלב דמוכחי דהויין דברים ועמ"ש ס"ק שאח"ז:

(ד)

ואח"כ חישב. התוס' נסתפקו בכמה מקומות בקדשים אי מחשבה היינו דיבור או סגי במחשבה ועיין תוס' ס"פ המפקיד ובחולין דף לט ד"ה אלא משמע שנסתפקו בזה ואי סגי בקדשים מחשבה בלב גם בע"ג נאסרה הבהמה במחשבה בלב, ומה שהקשו התוס' שם מאי פריך זביחה דע"ג דמתסרא איך משכחת לה נימא דהיינו בדיבור והניחו בתימא ונראה ליישב דבלא"ה קשה איך מפרש שם בש"ס ק"ו דר' יוסי מה במקום שמחשבה פוסלת בקדשים מעבודה לעבודה אין הכל הולך אלא אחר העובד חולין שאין מחשבה פוסלת א"ד שיהא הכל הולך אחר העובד וקשה הא אפי' לר' יוחנן לא ס"ל בע"ג דמחשבין מעבודה לעבודה רק משום דילפינן חוץ מפנים א"כ אי ס"ל לר' יוסי גם בפנים לא אמרינן זה מחשב וזה עובד א"כ אפי' בלא ק"ו מהיכא תיתי לומר בע"ג זה מחשב וזה עובד לכן נראה דבלא"ה קשה להך אוקימתא דבשמעיני' דחשיב פליג וס"ל לרבנן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן א"כ איך יהיב ר"א טעמא לפסול דסתם מחשבת כותי לע"ג הא אין זה טעם לחלוק על הת"ק כיון דאפי' בשמעיני' דחשיב פליג מטעמא דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וא"כ לא אהני מחשבה דכותי כלום וה"ל לתנא להעמיד הפלוגתא אמתני' דף יד דת"ק ס"ל שחיטת כותי נבילה ה"ל לר"א לפלוגי דאסורה גם בהנאה, לכן נראה דהא בהא תליא דאי סתם מחשבתו דכותי לע"ג י"ל מכח סברא זה מחשב וזה עובד דסתמא להכי קאי ולא דמי לפיגול שסתמא אינה עומדת לפיגול משא"כ היכא שסתם מחשבתו דכותי לע"ג א"כ זה ששוחטו לכותי הוי לי' כשוחט לע״ג דהא סתמא עומדת לחשב אבל שחיטת קדשים אינם סתם מחשבתן של בעלים לפגל לכן אפי' חשבו לא מהני וא"כ א"ש דתלי הטעם דסתם מחשבת כותי לע"ג לכן מהני מחשבתו דכותי ע"ז וא"כ א"ש דר' יוסי צריך לק"ו דמסברא בכותי סתם מחשבתו לע"ג ה"ל למימר זה מחשב וזה עובד לכן הוכרח לק"ו דמ"מ אין להחמיר בחוץ מפנים וא"כ י"ל דלא שייך לומר סתם מחשבת כותי לע"ג רק אי מחשבה נמי פסלא אבל לא אמרינן שהכותי מסתמא מוציא מחשבתו מפיו לע"ג דאל"כ לא הוה שייך פלוגתא דר"א ורבנן דמסתמא הדיבור הי' נודע שבכל פעם מפרש לע"ג וא"כ ל"ל דמחשבת ע"ג דפסלא היינו בדיבור דא"כ קשיא ל"ל הק"ו הא בלא"ה פשיטא אי בפנים לא אמרינן זה מחשב מהיכא תיתי ללמוד בחוץ וע"כ לומר דבחוץ סברא טפי משום דסתם מחשבת כותי לע"ג א"כ מוכת דגם מחשבה דפסלה בע"ג נמי אפי' בלא דיבור ולק"מ תמיהת התוס' מיהו לדעת הפוסקים דבעי דיבור ממש קשה איך אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ג וצ"ל דאדיבור קאי או כפי הסברא שכתבתי דהיכא דסתם מחשבתו לכך הוי כמו דיבור ואינו דומה למחשבה דקדשים שאין סתמן עומד לחשב מחשבת פיגול ולדינא יש להחמיר בע"ג במחשבה אפילו בלא דיבור:

(ה)

ואם ישראל חשב שיזרוק כו', כ"כ הרשב"א ודייק כן משום דקשיא ליה איך אמר ריש לקיש מותרת הא הוה שחיטת מומר לכן תירץ דמיירי ששחט הישראל ע"מ שיזרוק הע"ג לע"ג ומ"ש בת"ח שמבואר פ' ד' מיתות דמודה ריש לקיש שהי' חייב מיתה מידי דהוה אעובד להר ודאי לא נעלם זה מהרשב"א שמבואר גם בתוס' רק כוונתו דודאי אי הישראל עביד הכי הי' חייב מיתה ומ"מ עיקר הקושיא אינה מוכרחת למ"ש התוס' דבאותה שחיטה לא נקרא מומר כמ"ש תוס' דף מ"ד, ועוד נראה דיש לתרץ לדעת הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ס ב' דבנכרי וישראל שאוחזין בסכין דהשחיטה כשרה אבל לענין ע"ג אם אחד שחט לע"ג פסול כמפורש במשנה וא"כ י"ל דמיירי ששחט כשר עמו דבשביל שחיטת מומר אזלינן בתר הכשר אבל אם הוה מחשבת ע"ג הוה זבחי מתים ולק"מ, אלא דהרשב"א לשיטתי' אזיל דס"ל כמ"ש המחבר לעיל דבכשר ופסול אוחזין השחיטה פסולה גם כן, גם י"ל בפשיטות דמיירי בשוגג:

ומ"מ י"ל כסברת הרשב"א דהא משמע בגמרא דר' יוסי קאמר דלא אמרינן זה מחשב וזה עובד משום דילפינן ק"ו מפנים דלא אמרינן ביה זה מחשב וזה עובד ואי בעלים מפגלין הי' מועיל מחשבת הכותי אף שהישראל לא עשה שום דבר לע"ג וא"כ אם חישב שיזרוק הכותי דמה לע"ג או להקטיר חלבו דבכה"ג בפנים הוה פיגול אפילו חישב על אכילת אחר או שיקטיר אחר חלבו חוץ לזמנו א"כ ילפינן חוץ מפנים דבכה"ג מקרי תקרובת ע"ג. ועוד דהא מבואר בגמרא דף ל"ח ע"ב דקאמר הני תנאי אית להו דר"י שהבעלים מפגלין ומשמע אי בעלים מפגלין וילפינן חוץ מפנים לכ"ע הוי אמרינן זה מחשב וזה עובד אף שהישראל אינו חייב כלום בזה א"כ ממילא דכיון דבפנים מהני מחשבה בפיגול ע"מ שיאכל אחר חוץ לזמנו א"כ כיון דילפינן חוץ מפנים גם בחוץ מהני כה"ג, ועוד דאי לא תימא הכי נילף ק"ו לר' יוסי מה בפנים שמועיל מחשבה על אחר לא אמרינן זה מחשב וזה עובד כו' כדקאמר ר' יוסי אלא דהעיקר כרשב"א לאסור אפי' בהנאה והאחרונים לא ירדו לסוף דעתו:

(ו)

ישראל ששחט בהמת חבירו כו', המחבר לא חילק בין הגבי' או לא הגבי' לאפוקי מפירש"י דרש"י פי' אמימרא דלא מבעיא הגביהה וברבוצה דקני לה בהגבהה א"כ משמע אם היא שלו יכול לאסרה היכא דקני ליה בהגבהה מיהו התוס' הק' על פירוש רש"י דהגבהה לא קני רק לאונסין ועור הקשו א"כ מאי פריך ממנסך הא במנסך ה"ל הגבהה, ותו קשיא לי על פרש"י א"כ מאי מייתי מכלים דאחז הא י"ל דהוה הגבהה, תו קשי' לי דבע"ז דף נ"ד דמוקי בניסך לה יין בין קרני' ולמה לא מוקי בהגביה דמקרי שלו, ובאמת קושית התוס' ממנסך אפשר ליישב דודאי רש"י ס"ל כיון דהגביהה וה"ל ברשותו לענין אונסין חשוב כשלו, מיהו זהו רוקא בהגביה הבהמה לשחטה דנעשה גזלן בהגבהה כיון שנתכוין לשחטה ולשלוח יד בה משא"כ במנסך כיון שלא הגביה רק לנסך ואי אין אדם אוסר א"כ לא גזל כלום דלא מפסיד ליה בהגבהתו א"כ ליכא קנין כלל ולק"מ קושיא התו', מיהו מ"ש קשה, ובחדושי הארכתי בישוב דברי רש"י דגם רש"י מודה דבהגבהה לא נקרא שלו רק לאונסין אלא דרש"י כתב דקמ"ל רבותא והיינו דודאי סברת התו' דחוקה לכן ס"ל לרש"י די"ל רב הונא לשיטתי' תלמידי' דרב כרב ס"ל ואיתא בסנהדרין דף ע"ג דרב ס"ל הבא במחתרת ונטל את הכלים פטור מ"ט בדמים קנינהו ומסיק רבא שם דאפי' בנטל ס"ל לרב דקנינהו א"כ י"ל ודאי רש"י כתב שפיר דהא שלו אדם אוסר ואפי' אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הי' חייב מיתה דמפלח פלחה כמו שפרש"י בהדי' וא"כ כיון דחייב מיתה קנינהו בדמים א"כ הוי שלו לאוסרה ג"כ מיהו בלא הגביה לא שייך שקנינהו בדמים שהרי לא עשה קנין להגביה ולא עדיף מהקנה לו ברצון דצריך קנין עכ"פ א"כ שפיר צדקו דברי רש"י דבהגביה שפיר קני להו אף דהגבהה לא קני רק לענין אונסין מ"מ כששחט לע"ז הרי נעשית שלו לגמרי דאפי' בנטל ס"ל לרב שא"צ להחזיר ושפיר יכול לאוסרה, והשתא תו לא קשי' מה שהקשו התוס' דמאי פריך ממנסך די"ל בלא"ה ויתיישבו דברי הרמב"ם שפסק כרב דילפינן מקנסא, ובש"ך סימן שפ"ה דחק ליתן טעם לדברי הרמב"ם שפסק בכל היזק שאינו ניכר חייב והיינו משום שפסק כרב דילפינן קנסא מקנסא דלשמואל אינו חייב רק בהני דמתני' ונדחק הש"ך ליתן טעם למה כתב כרב וכתב משום דבחולין דף מ' פריך ממנסך הא אין אד אוסר דבר שאינו שלו ולשמואל דמנסך היינו מערב לא קשיא מידי וע"כ הסוגיא לרב ובאמת אין מזה הכרח דדרך הש"ס לאקשויי מרב לאמוראי כדאיתא בכמה דוכתי, אכן לפמ"ש ניחא דודאי קשיא קושית התוס' דמנסך קני ליה בהגבהה וא"כ הוי דידי' וצ"ל דהגבהה לא קני רק לאונסין ואכתי קשי' הא רב דס"ל מנסך ממש ס"ל דבדמים קנינהו א"כ הוי שלו וכמו שפירשתי לפרש"י ונ"ל דהקושיא הוא למאי דקיי"ל כרבא דבנטל לא קני בדמים וא"כ הגבהה לא קני' כיון דצריך להחזיר וא"כ הוי אינו שלו כיון דהגבהה לא קני' רק לאונסין וא"כ שפיר מוכח דהלכה כרב דאם הקושיא מרב גופי' הא ודאי רב לשיטתו ס"ל דבדמים קנינהו והוי שלו וע"כ הקושיא לדידן ומוכח דקיי"ל כהלכתא כרב דהא לרב לשיטתיה לא קשיא כלל דקנאו בדמים וע"כ הקושיא היא דבהא לא פסקינן כרב ובהא דאדם אוסר דשא"ש קיי"ל כרב הונא ושפיר מוכרחים דברי הרמב"ם דקי"ל כרב לדידן דמתני' מנסך ממש וילפינן מקנסא וא"ש ולפ"ז לדידן שפיר י"ל דמודה רש"י דבהגבהה לא מקרי שלו:

ועוד נ"ל לפרש פרש"י והוא דודאי בגמרא מסיק דרב נחמן ואינך ס"ל בישראל אין א"א דבר שאינו שלו דאמרינן לצעורי קמכוין והנה רב הונא ע"כ לא ס"ל סברא דלצעורי ועפ"ז י"ל כוונת רש"י דודאי לכאורה קשה איך אמרינן לצעורי קמכוין הא הוא צווח ואומר בפה מלא שנסכו וא"כ לגבי נפשי' ה"ל הודאת בע"ד כמאה עדים וצריך לשלם לו מה שהפסיד לחבירו ואסרו בהנאה א"כ יאמר שכנגדו אני מאמינך והיין אסור עלי א"כ אתה מחויב לשלם וכיון שמחוייב לשלם איך שייך שיעשה כן לצעורי ויפסיד משלו וצ"ל דס"ל דחזקה אלימתא הוא עד שאין לזה טענה עליו כלל ואמרינן דלצעורי כיון ולא הפסיד לו כלום ואין צריך לשלם לו כלום ולפי"ז נראה בבהמה ששחטה לע"ג שלא מדעת חבירו אפילו נימא דעביד לנעורי מ"מ אף שאין איסור ע"ג מ"מ הפסיד לו הבהמה שבחיי' שוה יותר דהא נקרא מקלקל וא"כ צריך לשלם לו מה שהפחית הבהמה מדמי' בשחיטה זו, מיהו אי שחטה לע"ג הרי אין לו עליו טענת תשלומין דהא קם לי' בדרבה מיני' וא"כ י"ל דלעולם לצעורי עביד ואף שעומד בדבריו ששחטה לע"ג י"ל דרוצה שלא יתבע ממנו תשלומין לכך אומר ששחטה באמת לע"ג שלא יתבענו תשלומין ובאמת לא הי' לבו לע"ג כלל וע"כ רב הונא לא ס"ל סברא לצעורי כלל, והשתא י"ל דרש"י פירש שפיר דלא מבעי' הגביה' והרביצה דקני' בהגבהה וא"כ י"ל דודאי לא אמרינן לצעורי דהא עומד בדבריו שעשה באמת לע"ג, ואין לומר שמוכרח לטעון שנתכוין לע"ג כדי שלא יתחייב הפחת שפיחתו שחיטה דאפי' שחט לע"ג נמי חייב בפחת שהרי מדאגבהה קני' ולא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיני' וא"כ י"ל דדווקא בזה פליג רב הונא אסברת רב נחמן וס"ל דלא אמרינן לצעורי כיון שעומד בדבריו, ואין ליתן טעם שלכך עומד בדבריו כדי שלא יתבענו פחת שפחתו שחיטה דהא אפי' שחט לע"ג וחייב מיתה חייב בפחת שפחתו שחיטה מדאגבהי' אלא אפי' היתה רבוצה דס"ד דמודה רב הונא דלצעורי' עביד ואין להוכיח ממה שעומד בדבריו די"ל שאם יודה דלצעורי נתכוון הרי יתחייב בפחת שפיחתה שחיטה לכך טוען שכוונתו לע"ג באמת ומיפטר מטעם קלב"ם וא"כ רב נחמן דקאי אניסוך דבישראל אמרינן לצעורי מכוין אף שעומד בדבריו שנתכוין לע"ג א"כ אין לומר שלכך עומד בדברי שיפטר מתשלומין דהא אם יודה שלצעורי עביד ג"כ לא ישלם כלום ואפ״ה ס"ל דאמרינן לצעורי עביד ודאי משום הגבהה לא מקרי שלו לאסור וא"כ שפיר לדינא גם לפרש"י אינו אסור:

ואמת שי"ל דרש"י מודה דאי אמרינן לצעורי קעביד לא מהני הגבהה מ"מ נ"מ במ"ש לפמ"ש בפלתי דאי אמרינן דאוסר מדינא לא סמכינן אסברא דלצעורי ועיין מ"ש לקמן:

(ז)

לא אסרה עיין רמב"ם פ"ח מע"ג דין ב' שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב כדברי' האלה, והשיג הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא בע"ג, מיהו דוקא בע"ג או במומר לע"ג אבל בישראל אחר אמרינן לצעורא קמכוין, וכ"מ ולח"מ הקשו עליו דלרב הונא לא אמרינן כלל לצעורי ודוקא לרב נחמן אמרינן הכי:

ונראה דקשיא ליה להראב"ד דקשה מאי פריך רב נחמן לר"ה מהא דשחט חטאת עוף בשבת חייב שלש חטאות, ואם איתא כיון דשחט בה פורתא אסרה, ואידך מחתך בעפר הוא, וקשה ללישנא דלצעורי תקשי לי' לנפשי' הא בחטאת ששחט בשלו לא שייך לצעורי, וכן הקשה בפלתי, מיהו זה יש לדחות די"ל לרב נחמן מוקי בחטאת חבירו, ובהכי ניחא מה שהקשה התוס' שם דף מ' דלמאי דמשני כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמיא, א"כ מאי פריך בזבחים נעבד איך משכחת לה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הא י"ל דקני' ליה לכפרה, והתוס' דחקו דלא קאי לרב נחמן ור"ע ור"י ודוחק הוא לומר דהסוגיא דלא כהילכתא, אלא נראה דהא דצריך לומר דקני לכפרה כדידי' דמיא היינו בס"ד דלא אסיק אדעתיה דטעמא דרב נחמן משום לצעורי, אבל למסקנא דטעמא משום לצעורי י"ל דבשוחט חטאת עוף לא שייך לצעורי ובס"ד דרב נחמן ע"כ הוה צריך לאוקמה בחטאת חבירו דשייך לצעורי אבל למסקנא דמוקי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, א"כ י"ל דמיירי בחטאת שלו דלא שייך לצעורי וא"צ לסברא דקני' ליה לכפרה כדידי' דמיא כלל:

מיהו אכתי קשה מאי מקשי רב נחמן לרב הונא תקשי לנפשי' דבחטאת לא שייך לצעורי, ואין לומר דמיירי בשל אחר, דהא בחטאת אפילו בשל אחר לא שייך לומר דלצעורי עביד דא"כ למה שחט לע"ג אע"פ שלא ישחוט לע"ג יאסור ג"כ משום שחוטי חוץ, וא"כ לא שייך ביה לצעורי, לכן ס"ל להראב"ד דרב נחמן ס"ל דמעשה זוטא אינו אוסר אבל מעשה רבה אוסר לרב נחמן, וא"כ גם להך לישנא דרב נחמן ס"ל משום לצעורי מ"מ ודאי רב נחמן דמותיב לעיל מחטאת לא זה ממקומה, וא"כ ע"כ רב נחמן ס"ל דהיכא דלא שייך לצעורי נמי מעשה זוטא אינו אומר רק מעשה רבה וניסוך מעשה רבה מקרי, כמו שפירש"י, וא"כ י"ל דבמעשה זוטא אפילו היכא דלא שייך לצעורי אינו אוסר וא"כ א"ש קושית רב נחמן לרב הונא דלדידי' ניחא די"ל דמעשה זוטא אינו אוסר אבל מעשה רבה אוסר:

ובהכי ניחא דקשה לרב נחמן למה לא תני יה"כ דל"ל דקמ"ל חידוש בשבת אע"ג דלא תיקן רק להוציא מידי אבר מן החי, כיון אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, א"כ תיקן טובי להוציא מידי טומאת בילות ולפ"ז ניחא דגם רב נחמן מודה דמעשה רבה אוסר וא"כ ליכא תיקון טפי', אלא דקשה לפ"ז מאי פריך ממנסך הא מנסך ה"ל מעשה רבה כמו שפרש"י, מיהו נראה דלאו קושיא הוא דודאי אין זה מוכרח כיון דסתמא קאמרי אין אדם אוסר שאינו שלו משמע ודאי אפילו במעשה רבה אינו אוסר, ופריך בגמרא מהך ברייתא דהשוחט חטאת עוף מאי ארי' חטאת עוף אפילו בהמה נמי, ונדחקו רש"י ותוס' דהא מעיקרא ניחא ליה לרב נחמן אע"ג דלא אסיק אדעתיה דמיירי בחטאת העוף ולא קשיא לי' לתני זבח משום דזבח מקרי דידי' וכמו שפרש"י באידך לישנא, וא"כ קשה מאי פריך לרב נחמן ונדחקו רש"י ותוס' דליתני עולה, גם מהרש"א הקשה למ"ש התוס' דחטאת לרבותא נקט אע"ג דקני ליה לכפרה מ"מ לא הוה דידיה לאוסרה א"כ מאי פריך לרב נחמן ור"ע ור"י לימא דלרבותא נקט חטאת ולפ"ז יש ליישב דודאי על המקשה דמקשה מהך ברייתא דשוחט חטאת לא קשיא כלל דלא אסיק הך סברא דקני לכפרה כדידי' דמי, ועיקר קושיא על התרצן למה אינו מתרץ באמת לאו דידי' הוא רק לרבותא נקט חטאת, ולפ"ז ניחא כיון דמשמע יה דאינו אוסר אפילו במעשה רבה א"כ ל"ל דבאמת חטאת אינו שלו א"כ קשה ליתני יה"כ כיון דאינו רבותא כמ"ש לעיל. ולפום הך ס"ד דרב נחמן בס"ד דמותיב לרב הונא ע"כ הוה סבר דמעשה רבה אוסר ומקשי לרב הונא דאסר אפילו במעשה זוטא, וקשה כי שחיט בה פורתא אסרה כו' ומעשה רבה מוכח דאוסר מדלא נקט יה"כ כמ"ש התוס':

והשתא נראה דהשתא דקאמר רב נחמן דאין אדם אוסר אפילו במעשה רבה פריך ליה מברייתא דשוחט חטאת דליתני חטאת בהמה דניהו דלא קשיא דליתני זבח דשלמים הם שלו מ"מ קשה ליתני חטאת בהמה ונרויח בזה שיהי' מוכח דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ השתא דאיכא לאוקמה בעוף י"ל דאפילו מעשה זוטא אוסר, והשתא א"צ לדחוק כמו שנדחקו רש"י ותוס' דהסוגיא תמוה כיון דמעיקרא ניחא ליה דלא תני זבח אפילו בלא אוקמתא דחטאת עוף וחצי קנה פגום, ובסוף מקשי לרב נחמן דליתני בהמה, ונדחקו רש"י ותוס' דהקושיא ליתני עולה ואינו מיושב, מ"מ מעיקרא מאי קסבר ולפ"ז י"ל דודאי בס"ד דלא אסיק אדעתיה מחצי קנה פגום לא קשיא כלל דליתני זבח דשלמים דידי' נינהו כמו שפרש"י ותוס', ואין שייך להקשות דליתני חטאת בהמה דמאי חילוק בין חטאת בהמה לעוף, וי"ל דבאמת איירי בחטאת בהמה אבל לבתר דאסיק אדעתיה דמשכחת לה בעוף וחצי קנה פגום, וא"כ לא מוכח כלל, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ ה"ל לאתנוי' חטאת בהמה בהדיא ונדע דאין אדם אוסר דשא"ש, וכן גירסי' דידן בגמרא אפילו חטאת בהמה נמי, ולפרש"י צ"ל דהקושיא ליתני עולה, אבל לפמ"ש ניחא טובי דקשיא ליתני בהדיא חטאת בהמה, וא"כ תקשי לרב נחמן ור"ע לפי האמת דאיתה לאוקמתא דעוף וחצי קנה פגום, וא"כ ממילא לא קשי' קושית מהרש"א דנימא דקמ"ל רבותא אע"ג דקני לכפרה לאו דידיה הוא, דאכתי לא מתרץ דלתני חטאת בהמה ומשני דקני ליה לכפרה כדידי' דמיא:

והשתא לפ"ז לרב נחמן אי אמרינן קני לכפרה כדידי' דמי ניחא שפיר דלא תני יה"כ וא"כ שפיר י"ל דאפילו מעשה רבה נמי אינו אוסר, מיהו לאידך לישנא דס"ל משום לצעורי א"כ ע"כ ס"ל לרב נחמן דהיכא דשייך לצעורי, אפילו מעשה רבה אינו אוסר, דלטעם לצעורי אין לחלק בין מעשה רבה למעשה זוטא, מיהו לפי אמת ללישנא דלצעורי ודאי איתה לקושית רב נחמן שהקשה לרב הונא מן הברייתא, וא"כ קשי' תקשי לנפשי' הא בחטאת לא שייך לצעורי, אלא ודאי במעשה זוטא אינו אוסר אפילו היכא דלא שייך לצעורי והכל ניחא, וא"כ ממילא צדקו דברי הראב"ד דקיי"ל כרב הונא בהא דאסר במעשה זוטא ולא קיי"ל כרב נחמן דס"ל דמעשה זוטא אינו אוסר כדמוכח ממאי דמקשי לרב הונא, וא"כ לא הוצרכו לסברא דלצעורי דקאי איי"נ ושם הוה מעשה רבה, אבל במ"ז בלא"ה אין אוסר אפילו לא שייך לצעורי לסברת רב נחמן ודברי ראב"ד ברורים:

ובזה ניחא דקשה מאי פריך לרב הונא הא רב הונא ודאי כתנאי, וא"כ י"ל דאתיא כריב"ב דס"ל בע"ג שניסך דאין אדם אוסר דשא"ש, ולפ"ז ניחא דרב נחמן ס"ל דדוקא בניסך פליגי דהוה מעשה רבה, אבל מעשה זוטא לכ"ע אינו אוסר, דכן הסוגיא בכל מקום אפושי פלוגתא לא מפשינן, ורב הונא דס"ל דאפילו מעשה זוטא היינו משום דכן מוכח מן הברייתא לפי האמת דמיתוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ולא ס"ל סברא דכיון דקני לכפרה כדידי' דמיא אבל בס"ד לא מצי לשנוי' דאתי כריב"ב ועפ"י הנ"ל ניחא נמי דפריך ממנסך וקשה מנ"ל להקשות דילמא מ"ר ס"ל דאוסר ומ"ר הוא כפרש"י, ולפ"ז ניחא דאי אמרינן דס"ל דמ"ר אוסר, א"כ תקשי למה נקטא הברייתא בענין שהוא שלו דקני לכפרה ולא שמעינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו טפי ה"ל למינקט זבח של חבירו דהוה נשמע דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ול"ל למינקט בענין דמצי דמיירי דוקא בעוף ויש לטעות דאדם אוסר דבר שאינו שלו טפי ה"ל למיתני זבח חבירו דהוה מוכח דאין אדם אוסר דשא"ש כדפרישת שזהו קושית הש"ס דלתני חטאת בהמה, אלא ודאי ס"ל אפילו מעשה רבה נמי אינו אוסר א"כ בזבח אין חידוש דתיקן להוציא מידי טומאה, וא"כ מוכח דאפי' מעשה רבה אינו אוסר א"כ פריך שפיר:

אלא דקשיא לפ"ז אי ס"ל דמ"ר אוסר תקשי ליתני חטאת חבירו ונשמע דאין אדם אוסר דבר ש"של ואין לומר דשייך לצעורי ואינו אסור כלל דהא משום לצעורי לא הי' צריך לשחוט לע"ג שהרי בשביל שחוטי חוץ ג"כ נאסר כדפרישת לעיל. לכן נ"ל ליישב די"ל בחטאת חבירו ג"כ שייך לצעורי לחברי' עביד, והיינו למאי דקי"ל דקדשים ישנן בשאלה כמ"ש, וא"כ גם לאחר שחיטה מצי לשאול עליו, עיין ט"ז סימן שכ"ג באורך, וא"כ שפיר י"ל דלצעורי שלא ישאל עליו ולא יהי' נאסר משום שחוטי חוץ לכן שחט לע"ג וא"כ לא מצי למיתני חטאת חבירו ללישנא דלצעורי דא"כ ליתני יה"כ שהרי לא נאסר משום ע"ג א"ו איירי בשלו, ורב נחמן ס"ל משום דהקדש הוא הוה בכלל דבר שאינו שלו, לכן צריך ביה מעשה רבה, ולהכי מקשה לרב הונא עכ"פ נ"ל עיקר דרב נחמן ס"ל גם לפי לישנא דלצעורי דבמ"ז אינו אוסר אפילו היכא דלא שייך לצעורי, וזהו השגת הראב"ד דקיי"ל כרב הונא בהא דמ"ז אוסר וא"צ לדחוק שוב בקושית ר"נ לר"ה בלישנא דלצעורי דשפיר י"ל דמ"ר אוסר לרב נחמן, אבל לא מעשה זוטא גם ללישנא דלצעורי:

(ח)

שלא כיון אלא לצערו, באמת קשה להבין הסברא, כיון שאמר בפה מלא ששחט לע"ג. ומ"ש בפלתי דמן התורה אינו אוסר ובדרבנן סמכינן אסברא דלצעורי הוא דחוק, וגם התוס' והרא"ש שהקשו על פרש"י דבשותפות נמי שייך לצעורי לא משמע כן, ועוד קשי' לי איך יועיל פיגול ע"פ הכהן שאמר שפיגל, ובפ' הנזקין דף נ"ד ע"ב דייק דעד אחד נאמן מכהן גדול ביה"כ ופריך דלמא דשמעינין דפיגל, אלמא דכי אמר דפיגל מחזקינן ליה בחזקת פיגול ולא אמרינן דלצעורי קמכוין, וצ"ל דדוקא בע"ג דאיכא חזקה אלימתא דאין אדם מישראל שוחט לע"ג כל שאינו מימר לע"ג בהא אמרינן לצעורי, משא"כ בשאר עבירי אף דמחשב בקדשים הי' לוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה הי' לוקין עליו כדאי' בזבחים מ"מ אי פירש דפיגל שפיר הוה פיגול דליכא חזקה אלימתא לשאר עבירה כ"כ שנאמר שהדיבור אינו פיו ולבו שוין ובזה ניחא מה שנתחבטו לקמן סימן ה' בשוחט לשם קדשים דאיתא נמי בשנים שוחטין אחד כיון לשם א' מדברים אלו פסול והקשו דנימא לצעורי מכוין, ולפ"ז ניחא דדוקא בשחטה לע"ג דהוא איסור חמור אמרינן הך חזקה, משא"כ לענין שחוטי חוץ לא עדיף מפיגול דהא בשנים ששחטו אינו חייב על שחוטי חוץ כדאי' בזבחים דף ק"ח, וא"כ לא שייך לומר דמסתמא לא הי' שוחט לשם קדשים, ואפילו שחט לבדו בהמת חבירו לא דמי לאיסורא דע"ג דחזקה אלימתא היא:

אלא דמ"מ קשה להבין למה נימא שעשה לצעורי, כיון שאמר בפה מלא ששחט לע"ג איך נסמוך על סברא דלצעורי להתיר זבחי ע"ג, ולענ"ד דודאי בשביל דברים שבלב לא מתסרא הבהמה עד שיפרש מחשבתו לע״ג, וגם בפי' מחשבתו לע"ג לא אסור, כיון דאם אין פיו ולבו שוין אין איסור זבחי ע"ג, והשתא אמרינן כיון דאינו מוכח מן הדיבור שפיו ולבו שוין ואינו מועיל מחשבה שבלבו לאסור דדברים שבלב אין דברים ואין דיבורו מוכיח על מחשבתו לא נאסר מכח מחשבה שבלב וא"ש:

אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' חולין דף ל"ט דבהרביצה לפני ע"ג וישראל מומר לע"ג מסתמא שחט לשם ע"ג וקשה הא הוי דברים שבלב וצ"ל דכיון דהוא מומר לע"ג ושחט לפני ע"ג מקרי דברים שבלב דמוכחי, ובזה אפשר ליישב מה שהקשה מהרש"א על התוס' דאי בישראל מומר אמאי פליג רב נחמן דלצעורי קמכוין הא בישראל מומר לא אמרינן לצעורי, ולפי"ז ניחא דדוקא לר"ה דלא ס"ל סברא דלצעורי כלל שפיר מקרי דברים שבלב דמוכחי כיון שהוא מומר אבל רב נחמן דס"ל סברא דלצעורי אפי' פירש בהדיא לע"ג א"כ אפי' במומר ששחט סתם אינן דברים שבלב דמוכחי דמ"מ י"ל לצעורי עביד אע"ג דמומר הוא כיון דאפי' במומר אין סתם מחשבתו לע"ג ל כאן דברים שבלב דמוכחי כיון שלא פי' שהוא לע"ג הוי טפי דברים שבלב ממי שאינו מומר שפירש לע"ג ואמרינן לצעורי עביד כיון שלא פירש ובזה ניחא שלא הביאו הפוסקים הדין העולה ממ"ש התו' שאם שחט לפני ע"ג אפי' לא פירש אוסר, ולפ"ז ניחא דקיי"ל דאמרינן לצעורי א"כ אפי' שחט לפני ע"ג אמרינן לצעורי קמכוין מיהו אכתי נ"מ בשחט בהמה שלו לפני ע"ג והוא ישראל מומר לע"ג דלסברת התוס' אסורה אפי' בסתם כיון שהוא לפני ע"ג:

(ט)

שבודאי לא כיון אלא לצערו כו', עיין ט"ז ס"ק ד' שתמה על המחבר ורמ"א, למה לא הביאו דעת הר״ן דאע"ג דבהנאה אינה אסורה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ לא התירה ואסורה באכילה, ואשתומם על המראה דמאין הרגלים לאסור באכילה כיון דאמרינן שלא נתכוין רק לצעורי ובלבו אין רע, ונראה דהר"ן לא קאמר רק למ"ד בגמרא דאינו אוסר דבר שאינו שלו אפילו בלא סברא דלצעורי, ע"ז כתב הר"ן די"ל שבאכילה אסורה, אבל היכא דתליא התירא משום לצעורי קמכוין פשיטא דאפילו באכילה שרי, ואח"כ ראיתי להרשב"א במ"ה דף י"א ע"ב שתפס על הרא"ה שזהו דבר שתינוקת של בית רבן לא יטעו בו ובאמת למעיין היטב בדברי הרא"ה בב"ה דף י"א כונתו מבוארת לפסוק דאין אדם (אוסר) דבר שאינו שלו אפילו היכא דלא שייך לצעורי דהא איתי ראיה מהא דרב אשי ס"ל בפ' ר' ישמעאל דשרי למשקל דמי מע"ג דנסכיה דס"ל כריב"ב הרי דאפילו בע"ג דלא שייך לצעורי מ"מ אינו אוסר, לכן מוקי כולהו באית ליה שותפות, והיכא דלית ליה בה שותפות אינו אוסר בהנאה, אבל באכילה אסורה, ובגמרא נמי אמרינן דדוקא בישראל הא לאו הכי אמרינן לצעורי חברי' קמכוין ולא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה ע"ש. ויש לפרש דבריו דכונתו על ישראל מומר לע"ג דלא שייך ביה לצעורי מ"מ ס"ל דאין אוסר דבר שאינו שלו כפי שיטתו, וע"ז כתב דבאכילה אסורה דמ"מ לא התירה אבל היכא דשייך לצעורי פשיטא שאין מקום לאסור באכילה, נמצא שהרא"ה וכן הר"ן לא הביא כלל הך דלצעורי, משמע שפוסק ג"כ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו היכא דלא שייך לצעורי, נמצא שהרא"ה והר"ן יצאו להקל ולא להחמיר ולשיטתיהו אפילו מומר אינו אוסר דבר שאינו שלו ולא קיימ"ל כוותיהו:

מיהו כבר הקשה הרשב"א במשמרת הבית על סברא זו דא"כ מאי פריך רב נחמן לרב הונא משוחט חטאת תקשי לנפשיה כיון דשחט בה פורתא שוב אינה ראוי לפנים דהא לא התירה וקושיא עצומה היא וע"ז הי' אפשר לומר דבלא"ה נדחקו רש"י ותוס' בלשון אי הכי ליתני זבח דתקשי ג"כ לרב נחמן, ומזה י"ל לרב נחמן ניחא ליה דלא תני זבח דס"ל דמיירי בחטאת העוף ואתיי' הך ברייתא כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ א"צ היתר שחיטה ומ"מ אשחוטי חוץ חייב כיון דריבתה התורה עוף מאשר ישחט כדאי' בזבחים דף ק"ו וא"כ א"ש דלא תני זבח כיון דלא משכחת רק בעוף, אבל השתא דמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה פריך שפיר ליתני זבח וא"ש, מיהו הך דפריך לקמן איפכא לא א"ש די"ל דרב נחמן מוקי בחצי קנה פגום וכמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ולא משכחת באופן אחר, ואין להאריך כאן מאחר דלפמ"ש לא נ"מ לדינא בדברי הר"ן:

וליישב הסוגיא שתמוה מאד דבתחילה ניחא לי' לרב נחמן הברייתא אם אין אדם אוסר דש"של ובסוף פריך ארב נחמן מהך ברייתא גופה דמתוקמא בחטאת עוף ובחצי קנה פגום ונדחקו רש"י ותוס' למאד, וגם תקשי לרב נחמן לנפשיה ליתני זבח, והנלענ"ד ליישב הכל דהתוס' דף מ' ד"ה חייב הקשו אמאי חייב הא אינו מתקבל בפנים, וי"ל קרוב לסברת התוס' דהא דקרבן יחיד אינו דוחה שבת, היינו משום דהשחיטה יש בה חילול שבת, ואם כבר שחט שוב אין חילול שבת בזריקה ושפיר ראוי לבא בפנים, אלא די"ל דכיון דאין ראוי להקריב אימורין בשבת אינו ראוי לבא בפנים אף דאימורין ופדרים יכולין להקריב בלילה, י"ל דדוקא כשראויין להקריב ביום, אבל כשאינו ראוי להקריב ביום י"ל דגם הדם לא יזרק, ועפ"ז י"ל בודאי גם לרב נחמן י"ל דמוקי לברייתא בחטאת עוף ובחטאת עוף שפיר י"ל דראוי לבא בפנים דבחטאת עוף אין למזבח אלא דמה לבד, וא"כ שפיר ראוי לבא בפנים, וא"כ תו לא קשיא דליתני זבח די"ל דזבח היינו בהמה לא מחייב משום שחוטי חוץ שאינו ראוי לבא בפנים דאף דזריקת הדם אין בו איסור מ"מ אין ראוי להקריב אימורין בפנים, אלא דצריך ביאור א"כ מאי פריך לקמן לשמעינן זבח הא זבח אינו ראוי בפנים, וי"ל דקשי' ליה לשמעינן זבח בקרבן ציבור דראוי לבא בפנים, אבל לרב נחמן גופי' לא קשיא לשמעינן זבח, די"ל דרב נחמן ודאי ס"ל כיון דקני לכפרה כדידי' דמיא וא"כ הוה שלו, אלא דמוקי ברייתא דהשוחט חטאת בחטאת דחברי' דלא נאסר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ לא מצי למיתני זבח דממנ"פ קרבן יחיד אינו ראוי לבא בפנים וקרבן ציבור מקרי אית ליה שותפות בגווי' וא"כ גם לרב נחמן מכי שחט ביה פורתא אסרה ולהכי נקט חטאת דראוי לבא בפנים דמצוי דמה אינו אסור מן התורה, משא"כ בהמה שאין ראוי להקטרת אימורין בו ביום י"ל דלא מקרי ראוי לבא בפנים, וזהו דוקא אי אמרינן סברא דקני לכפרה כדידי' דמי משא"כ אי לא אמרינן דקני ליה לכפרה כדידי' דמיא ודאי הקושי' קיימא דאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ליתני בהמה דהא לעולם אינו אוסר ואין לומר דאינו ראוי לבא בפנים דמ"מ ה"ל למתני בהמה ובקרבן ציבור ואף דהוה אית ליה שותפות בגווה מ"מ מקרי דבר שאינו שלו מצד שהוא הקדש כיון דלא אסיק אדעתיה דקני לכפרה כדידי' דמיא והכל ניחא בס"ד, ואע"ג דהתוס' הוכיחו שפיר דגם בכבשי עצרת אם זרק הורצה מ"מ א"ש בס"ד י"ל דסברת רב נחמן דלהכי לא תני זבח משום דס"ל לברייתא דאינו ראוי לבא בפנים ולמסקנא דאיירי בחצי קנה פגום בלא"ה א"ש אפילו נימא דחשיב ראוי לבא בפנים וא"ש הכל:

עוד כתבתי בחדושי ליישב די"ל לרב נחמן גופי' לא קשיא ליה ליתני זבח די"ל בחטאת דוקא קאמר דחייב שלש והיינו עם החטאת שנתחייב כבר שאם עבר עבירה שחייב עליה חטאת והפריש חטאתו ושחטו בשבת בחוץ לע"ג, הנה בט"ז לקמן סימן שכ"ג האריך איך חייב משום שחוטי חוץ הא יש שאלה להקדש ויכול לשאל עליו והדר ה"ל חולין א"כ י"ל בודאי בהך ס"ד ס"ל היכא דאינו אוסר דבר שאינו שלו גם חיוב ע"ג ליכא וא"כ י"ל דה"ק דחייב שלש חטאת משום מה שקלקל חטאת שהפריש וצריך להפריש אחר על חטא הראשון ומשום שחוטי חוץ ומשום ע"ג אינו חייב רק א' ממה נפשך כי אף שיכול לישאל על שחוטי חוץ מ"מ אם שואל עליו הדר לחולין והוה שלו וחייב משום ע"ג כיון דאסרה ואם לא ישאל עליו הרי כאן שחוטי חוץ וא"כ חוץ לע"ג אינו רק חטאת אחד ממה נפשך דאם לא ישאל הוה דבר שאינו שלו וחיוב ע"ג ליכא שחוטי חוץ איכא ואם ישאל עליו הרי הוא שלו ואיכא חיוב ע"ג, משא"כ אי אדם אוסר דבר שא"ש לעולם ליכא חיוב שחוטי חוץ דעפרא בעלמא הוא, וא"כ תו לא קשיא ליה לרב נחמן ליתני זבח דבזבח לא פסיקא ליה כיון שהוא דבר שאינו שלו לית כאן חיוב ע"ג, וגם שחוטי חוץ לא פסיקא ליה [שעל] שחוטי חוץ יכול לישאל, נמצא שאין כאן אלא שנים בהחלט או שחוטי חוץ ושבת, ואם ישאל אין רק ע"ג ושבת וחטאת שנתחייב ליכא בזבח, ונראה דרשי' לא ניחא ליה בהכי היינו לפי מסקנא דאיתא בסנהדרין דף ס"א דאפילו היכא דבהמה מותרת מ"מ חייב משום עע"ג דקאמר התם אפילו לריש לקיש דס"ל בשוחט הבהמה לזרוק דמה לע"ג דגברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, וא"כ גם הכא אע"ג דאינו אוסר מ"מ חייב משום ע"ג וכמו שפרש"י בדף מ"א, וארווח לן בזה תמיהת התוס' דף מ' ע"ב ד"ה לא שכתבו תימא לפירש ראשון שבקונ' דבלא דר"ה נמי קשה לאשמועינן זבח א"כ איך קאמר לא הוה חטאת תיובתי' הא אדרבה הוה סייעתי' דר"ה למאי דקאמר עכשיו ולפמ"ש ניחא דודאי אי הוה אמרינן היכא דאינו אוסר גם חיוב ע"ג ליכא, א"כ ע"כ צריך לאוקמה שחייב ג' חטאות בצירוף החטאת שחייב להשלים עבור זה ששחט, אלא דרש"י ס"ל דלדידן דקי"ל אפילו אין אדם אוסר נמי חייב משום ע"ג, א"כ תקשי ליתני זבח כדפרישית, מיהו ר"ה לשיטתיה דס"ל בפ' ד' מיתות דף ס"א בשוחט בהמה לזרוק דמה דאינו בר קטלא, א"כ כ"ש כשלא אסרה שאינו חייב משום ע"ג א"כ שפיר י"ל דדוקא בחטאת חייב בצירוף חטאת שנתחייב מכבר וכמ"ש לעיל וא"כ קאמר שפיר לא הוה חטאת תיובתי' וכנ"ל:

ובהכי ניחא דלמסקנא פריך לרב נחמן מהך ברייתא דמוקי בחצי קנה פגום דוקא ולמ"ש א"ל דלפי האמת דמשמע לן דלעולם בר קטלא הי' א"כ קשיא שפיר ליתני בהמה דל"ל דזבח לא שייך בי' חטאת ששחט, ובלא"ה ליכא חטאת על ע"ג אם אינו אוסר דהא אנן קיי"ל דאע"ג דאינו אוסר מ"מ חייב משום ע"ג וא"ש הכל:

עוד אמרתי בחדושי ליישב הא דבלא"ה לא קשיא לי' ליתני זבח די"ל ודאי אסיק אדעתי' דבחטאת עוף מיירי וקמ"ל דגם בעוף אע"ג דבפנים הכשירו במליקה, ולהכי צריך ריבוי דקרא אעוף כדאיתא בזבחים דף ק"ח קמ"ל דמ"מ חייב משום שחוטי חוץ, ואי קשיא דליתני עולה י"ל כיון דעולה בעי שני סימנין כדפרש"י ולענין ע"ג פשיטא דסימן אחד נמי הוה מעשה רבה בעוף ומ"ר י"ל דס"ל דאוסר, וא"כ לא קשיא ליתני זבח, אבל למסקנא דרב נחמן ס"ל אין אדם אוסר אפילו במ"ר א"כ ל"ל דבעי לאשמועינן דש"ת שייך נמי בעוף דקשה ליתני עולה כדפרש"י ותוס' וא"ש:

אמנם כן נ"ל ליישב בפשיטות שא"צ לדחוק כלל כדפרש"י ותוס' דודאי רב נחמן מעיקרא מקשי' לי' שפיר כיון דשחט בה פורתא אסרה מחתך בעפר הוא ולא קשי' לרב נחמן ליתני זבח די"ל דודאי רב נחמן קים ליה שיטתי' דמסיק בגמרא כיון דקני' ליה לכפרה כדידיה דמי, וא"כ כיון ששחט בה פורתא אסרה והא דברייתא מחייבא שלש היינו בחטאת נזיר ומצורע שאינן באים לכפרה ולאו דידי' נינהו כיון דלא שייך קני לכפרה דהני אין מכפרין וכמ"ש התוס' זבחים דף ז' ע"ב וא"כ לא מצינו זבח דשלמים ממון בעלים ועולה קני' לכפרה, לכן דוקא חטאת נקט, דמשכח' לה בנזיר ומצורע ובתר הכי לרב נחמן ור' יצחק כל כמה דלא קמה ליה סברא דקני' לכפרה, א"כ קשיא ליה שפיר ליתני שאר קרבנות כגון עולה ואשם ומסיק באמת כיון דקני' לכפרה כו' ולא קשיא מידי:

(י)

וי"א דגם בזה כו', עיין בש"ך שהביא קושית הסמ"ע דבח"מ סימן שפ"ה סתם דביש לו שותפים אוסר ותירץ בסמ"ע דשם לא שייך לצעורי דהי' לו ליטול חלקו והש"ך הקשה שהוא נגד הש"ס ור"ל דבחולין דף מ"א הקשה בגמרא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דשנים שוחטין וגם ממטמא ומדמע ומנסך ומשני ביש לו שותפות ושוב פריך דללישנא דלצעורי ומכאן הוכיחו התוס' דגם בשותפות שייך לצעורי וא"כ מוכח נמי מדפריך ממנסך דבניסוך נמי שייך לצעורי כקושית התוספות ונראה דהתוס' הקשו איך מוקי בשותפות הא היינו מדמע ולכאור' י"ל דבמדמע לא הוי רק הפסד מועט ובמנסך איכא הפסד מרובה כדפירש בפ' הנזקין וצ"ל דהקושי' מכח כ"ש דכ"ש דבהפסד מרובה חייב, מיהו התם אמרינן דבראשונה אמרי המטמע והמנסך חזרו לומר אף המדמע ומפרש ואי אשמועינן מנסך משם דהוי הפסד מרובה קמ"ל מדמע דהוי הפסד מועט וקשה אי באית ליה שותפות היינו מדמע והתוס' תירצו דקמ"ל דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיני' מ"מ קשה אברייתא דמאי קמ"ל במדמע, ואין לומר דמנסך הפסד מרובה דהא גם במנסך לא הוי רק הפסד מועט למאי דקיי"ל כרשב"ג דביין שנתערב ימכר לע"ג חוץ מדמי איסור שבו א"כ לא הוי רק הפסד מועט עיין בפרש"י פ"ק דב"ק שכתבו להדיא דלא מקרי הפסד וטפי מהפסד מועט לא הוי ורב נחמן גופי' אמר בע"ז דף ע"ד דהלכה כרשב"ג אפי' יין ביין רק הלכה למעשה הי' מחמיר בודאי יינם לכן י"ל דבלא"ה כתבו התוס' דבב"ק הגירסא איפכא דחזרו לומר המנסך וא"כ י"ל דקמ"ל דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיני' וכמו שכתבו התוס' אבל לא הוי טפי מהפסד מועט שהדין דימכר לעו"ג חוץ מדמי איסור שבו וכבר כתבו דסוגיות הפוכות הם כמו איכא דאמרי וא"כ י"ל דלא קשי' לאידך לישנא הא כבר שני בשותפות די"ל דאידך לישנא ס"ל כהך לישנא דבראשונה אמרו המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע א"כ תקשי אי איירי בשותפות היינו מדמע ואין לומר תירץ דקמ"ל דלא אמרינן קלב"מ דמ"מ קשה אברייתא למה חזרו לומר אף המדמע ואי משום דהפסד מועט הא גם מנסך הפסד מועט אע"כ צ"ל במומר לע"ג וכדמוקי הש"ס אבל על שותפות אינו מוכרח כלל שאמרינן לצעורי ביין וי"ל כסברת הסמ"ע:

ובחידושי אמרתי ראי' לזה דודאי בישראל מומר לע"ג ליכא לאוקמא דהא כל הרבותא מפרש דלא נימא דפטור משום קלב"מ ובמומר אסרו במגע לחוד ולא שייך קלב"מ דאמגע לא הי' חייב מיתה וע"כ לאוקמא בהתרו בו וקיבל עליו ההתראה כדאמרינן בגמרא כיון שהתיר עצמו כו' אין לך מומר גדול מזה וא"כ קשה אי אמרינן שאין יכול לאסור של חבירו בלא קיבל עליו התראה א"כ תקשי הא איתא בסנהדרין דף מ"א עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומסיק דגם היא לא מיקטלא דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ קשה איך התיר עצמו כו' הא העדים יכולין לומר שגם שהתרו בו ובגמרא אמרינן באתרו בה לא שייך לאסרה על בעלה היינו דוקא שם דבלא התראה נמי אסורה על בעלה אבל הכא דבלא התראה לא הי' היין נאסר דנימא לצעורי' מכוין א"כ י"ל דגם בהתראה לא התיר עצמו דיכולין לומר לאסור היין באנו וא"כ לא התיר עצמו כלל אלא ודאי אי משום לאסור היין הי' להם לומר שניסך יין חבירו והי' לו בו שותפות ולא הי' צריכין לומר שהתרו בו וא"כ מוכח מן הש"ס דשותפות אוסר ביין וצדקו דברי הש"ע והטור:

(יא)

אע"פ שלא נתכוין לעובדם כן הוא לשון הרמב"ם ג"כ והלשון מגומגם דהא בנתכוין לעובדם לשיטת הרמב"ם אסורה אפילו בהנאה וע"כ מיירי שנתכוין לרפואה וא"כ לא שייך אפילו כיון דאינן שוין במשקל אחד, וגם בגמרא קשה ל"ל לאוקמה הא דאמר להר הא לגדא ולא מוקי בפשיטות הא דלא שחט רק לרפואה והא דשחט לשם ע"ג ממש וגם מ"ט לחלק אם שחט לרפואה בין ששחט להר או לגדא כיון דגם בשחט להר בשביל ע"ג מקרי זבחי ע"ג ואסור בהנאה מן התורה ובשחט לרפואה אינו אסור בהנאה א"כ מה ענין מה שההר עצמו מותר לענין שלא נגזור כשהוא לרפואה שיאסר בהנאה כיון דלעולם בשחט לע"ג מקרי זבחי ע"ג סוף דבר לא נהלמה לי שיטת הרמב"ם בסוגיא זו וצ"ע, ופשטא דמילתא משמע דבשחט למחובר לא נאסר בהנאה, ועיין פלתי שהקשה מהא דפריך משוחט חטאת כיון דשחט בה פורתא אסרה נימא דמיירא בשוחט להר דהתקרובת מותר לשיטת התוס' ומ"מ חייב הי' חטאת דעובדו הי' בסייף ולכן חייב חטאת אע"פ שלא נאסר ולשיטת הרמב"ם דדוקא בשחט לרפואה מותר אין מקום להקשות דא"כ ליכא חיוב חטאת דלא עע"ג כלל רק לשיטת רש"י ותוס' שסוברין דאף דהוה עע"ג מ"מ התקרבו' מותר, שפיר יש להקשות כן, ומ"ש בפלתי דקשי' ליתני יה"כ כיון דאין חידוש לענין שבת דתיקן להוציא מידי טומאה אינו מספיק, דאכתי קשה לפי שיטת רש"י שסובר דרב נחמן ס"ל דאפילו מ"ר אינו אוסר א"כ תקשי לנפשי' למה לא נקט יה"כ. מיהו נ"ל בלא"ה דלהך פירושא דלרב נחמן לא קשיא לי' ליתני זבח דהוה דידיה א"כ ליכא למימר דמיירי בשוחט להר, דא"כ ליתני זבח ולא קשיא רק להך לישנא דרב נחמן לא משגח בקושי' דליתני זבח יש מקום להקשות דילמא מיירי בשוחט להר. מיהו נראה דגם זו לא קשיא דהא איתא בע"ג פ' כ"ה דף מ"ו דבעי' רמב"ח המשתחוה להר אבניו מהו למזבח יש נעבד במחובר לגבוה או אין נעבד ומסיק דמה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה שנאמר לא תביא אתנן ל"ש תלוש ל"ש במחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה, וכן פסק הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח דיש נעבד במחובר לגבוה, א"כ נראה דה"ה בתקרובת מחובר לגבוה דאסור וא"כ אפילו שחט להר מ"מ כיון דנאסר לגבוה א"כ תו אין ראוי לבא בפנים, א"כ אינו חייב אשחוטי חוץ דעפרא בעלמא הוא ולק"מ:

אלא דאכתי קשה בפסחים דף ע"ג דפריך משוחט חטאת בשבת מה תיקן ושם קשה נימא בשחט להר דמותר משום ע"ג וא"כ תיקן להוציא מידי טומאה כיון דלית בי' זבחי מתים, מיהו זה לא קשיא דלפי האמת בלא"ה ליכא לאוקמה בשוחט להר דא"כ תקשי ליתני זבח וע"כ תיתוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והיכא דאסור בהנאה ולק"מ, כ"ז כתבתי בילדותי בקונטרס:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה