חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן סד
(א)
וי"א שאם שלמו חדשיו חלבו אסור, זו דעת הרמב"ם דסבירא ליה אע"ג דקיי"ל דאין צריך שחיטה מכל מקום חלבו וגידו אסור, ותמהו עליו דהא מבואר בגמרא דר"א אמר ר' אושעי' אמר אפלוגתא דפליגי בחלבו וגידו דהלכו לשיטתן דר' מאיר סבירא ליה דצריך שחיטה חלבו אסור ור' יהודה ס"ל אין צריך שחיטה ס"ל דחלבו מותר, ואם כן הרמב"ם שפסק דאין צריך שחיטה א"כ אמאי פסק דחלבו אסור, ונראה ליישב ויתיישב הסוגיא ומה שתמהו התוס' בחולין בסוגיא ר"פ גיד הנשה דמייתי פלוגתא דר' מאיר על נוהג בשליל, והתוספות תמהו דלא פליגי רק לענין שחיטת אם אם ניתר בשחיטת אמו משא"כ בלא נשחטה האם בזה שוין ר' מאיר ור"י ובודאי הסוגיא תמוה. לכן נראה דס"ל להש"ס הא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה אי מתיר שחיטת אמו או לא לכן י"ל דבלאו הכי הרשב"א בפרק בהמה המקשה הקשה על פירוש רש"י שפירש דר' מאיר סבירא ליה חדשים גרמי א"כ אמאי מתיר בבן ט' מת כיון דכלו חדשיו ותירץ דס"ל לר"מ כיון דניתר בשחיטת עצמו אין שחיטת אמו מתיר, וצריך ביאור הסברא ולכאורה יש לומר דודאי כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו לא מרבינן רק שיהי' היתר להנמצא בבהמה א"כ יש לומר בשלמא בן ט' מת א"כ איתרבי שניתר בשחיטת אמו דאל"כ לא מתקיים כל בבהמה תאכלו משא"כ בן ט' חי שפיר מתקיים בו כל בבהמה תאכלו אלא דאכתי לא מיקוים כל בבהמה תאכלו אחלב וגיד דהא לרבי מאיר לא מהני שחיטה על חלבו וגידו אלא די"ל כיון דצריך שחיטה ממילא כיון דסתם שחיטה היינו ע"י שמוציאו ממעי אמו דכיון דנשחטה אמו ולא הותר בשחיטה זו של אמו דהא שוב הוה העובר כמונח בדיקולא ממילא גם חלבו וגידו אסורים ור"י ס"ל איפכא דכיון דכל בבהמה תאכלו משמע אפילו חלבו וגידו ממילא משמע דניתר נמי בשחיטת אמו דאל"כ כילוד הוא כיון דאמו כבר נשחטה:
והנה במתניתין דנקט נוהג בשליל ואינו מפורש ע"י שחיטת אמו רק על עיקר גיד משמע דפליגי בעיקר דין גיד אם נוהג בשליל וכיון דמתני' סתמא קתני משמע אפילו בבן ח' פליגי והיינו בענין שלא ניתר בשחיט' אמו ור"מ ס"ל דהגיד נוהג בשליל ולא נקט וגיד שליל אסור אלא עיקר הפלוגתא בזה דר' מאיר סבירא לים דגיד נוהג בשליל, והיינו אע"ג דבנשחטה אמו מותר בשחיטת אמו סבירא לי' לר' מאיר דגזירת הכ' הוא מכל בבהמה תאכלו אף דהוא נגד הסברא דלאם עצמה לא מהני שחיטה להתיר הגיד ולהשליל תועיל השחיטה להתיר וא"כ ממילא אם הוציא הגיד מחיים נוהג וחייב עליו ור' יהודה סבירא ליה אינו נוהג בשליל והיינו משום דס"ל דלא מסתבר שהתורה תתיר הגיד בשחיטת אם מה שאינו מתיר באם עצמה אלא מיהת כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו משמע נמי גיד וחלב. נשמע מזה דלא נאסר כלל הגיד בשליל לכן סבירא ליה אינו נוהג בשליל אם כן לעולם לא נהוג בו איסור גיד כשהוא במעי אמו מיהו הך דפליגי בחלבו דר' מאיר סבירא ליה חלבו אסור ור' יהודה ס"ל חלבו מותר ודאי איירי בבן ט' חי דלפחות מבן ט' גם לר' מאיר מותר אלא דר' מאיר אמר וחלבו אסור (בברייתא פרק המקשה דף ע"ד ע"ב) היינו נמי דיש איסור על החלב כשהוא מבפנים גם כן שייך איסור חלב רק התורה התירה מכח כל בבהמה א"כ בבן ט' שטעון שחיטה ממילא אסור ור' יהודה סבירא לי' אינו נוהג בשליל וחלבו מותר והיינו על ידי שחיטת אם דבלא שחיטה אפילו תימא שאין איסור חלב הרי אסור משום אבר מן החי או נבילה אם הא מת והשתא על כרחך ר' יהודה לשיטתיה דסבירא לי' שאין צריך שחיטה לכך חלבו מותר ור' מאיר לשיטתיה דפליג עליה דרבי יהודה אם כן בגוונא דמתיר ר' יהודה אוסר ר' מאיר גם כן א"כ מוכח דר' מאיר לשיטתיה דסבירא ליה דאין צריך שחיטה א"כ פליגי נמי מחיים דלרבי מאיר איכא איסור חלב וגיד בעודו במעי אמו ונפקא מינה לענין איסור חל על איסור ולר' יהודה ליכא איסור חלב וגיד במעי אמו רק בהא דר' יהודה סבירא לי' דמותר לגמרי ולר' מאיר אסור לגמרי בזו הוא שהלכו לשיטתן אבל ודאי פליגי נמי מחיים, והא דמשמע לר' יוחנן קודם בן ט' ליכא איסור חלב בהטילה נפל היינו לר' יהודה דסבירא ליה חלבו מותר דליכא איסור חלב במעי אמו רק בבן ט' אם הוציאו דאיכא חדשים ואוירא כמ"ש התוספות לקמן ומיושב הסוגיא ריש פרק ג"ה:
ובדעת הרמב"ם אפשר לומר דר' מאיר ורבי יהודה בהא פליגי דר' מאיר סבירא ליה דבן ט' אסור משום דמקיים ביה כל בבהמה תאכלו על ידי שחיטה, ואף דחלבו וגידו אין ניתרין אין לדייק מן הכתוב שבא להורות אפילו בבן ט' לענין היתר הגיד וכיון דקודם בן ט' שפיר מתקיים כל בבהמה אכולה אפילו חלב וגיד ובבן ט' נמי שייך אעיקר בהמה כל בבהמה על ידי שחיטת העובר עצמו ור' יהודה ס"ל דלעולם דייקינן שיהי' הכל מותר אפילו חלב וגיד אם כן מינה נשמע נמי דמותר בשחיטת אמו דאי טעון שחיטת עצמו אינו מקוים כל בבהמה אגיד:
והשתא י"ל דאכתי מנא ליה דכל בבהמה תאכלו קאי להתיר בן ט' דילמא קרא דיבר בהווה שאין דרך שיספור ירחים לבהמה וקרא קמ"ל בסתמא כשנמצא בבהמה כשהוא ספק בן ח' או בן ט' התירו הכתוב דספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם מן התורה לקולא אם כן יש לומר דוקא כשהוא בבהמה אז מסתמא ספיקא הוא הוא שהתירה התורה ואין הכי נמי אם הפריס על גבי קרקע ושהה שמנה ימים באופן שבודאי בן קיימא הוא יש לומר שלא התירתו התורה, מיהו לענין שחיטה מוכח שפיר דע"כ אין צריך שחיטה אפילו בבן ט' דליכא למימר דמספיקא הוא שהתירתה התורה ולא מטעם ודאי דהא שחיטה הוה איתחזק איסורא משא"כ גיד לא אתחזק כלל איסור גיד וחלב רק איסור אבר מן החי שפיר יש לומר דמספיקא התירו הכתוב אבל לא בודאי דקודם בן ט' לא הוה איסור גיד וחלב, אך יש לומר דעיקר דינו של הרמב"ם דסבירא ליה ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא היינו משום דלא מיחייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משתי חתיכות משא"כ למאן דאמר חתיכה א' שנינו חייב אפילו לא אתחזק דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ יש לומר דר' יהודה דמתיר חלבו וגידו סבירא ליה בהא כר' מאיר דכוי חייבין על חלבו אשם תלוי ולא בעינן איתחזק משא"כ לדידן דקיי"ל דבלא איתחזק ספיקא לקולא א"כ יש לומר דמספיקא התירו הכתוב א"כ יש לומר בבן ט' אסור כשהוא ודאי בן ט' דלא מוכח רק שחיטה משא"כ חלבו וגידו לא מוכח כלל בבן ט' והיינו סברת ר' יוחנן דמחייב בתלש חלב מבן ט' חי' היינו משום דסבירא ליה דלא התירה התורה חלבו וגידו דבן ט', ואתי שפיר דברי הרמב"ם:
ועפ"ז אפשר לפרש הת"כ שהביא רש"י פרק בהמה המקשה דף ע"ה את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהי' בעונש ואזהרה אבל יהי' בעמוד והקרב כו' ותמהו התוספות דהא הכתוב מהקרבה מיעטו, ולפי זה ניחא די"ל דהכי קאמר ולא את השליל דהיינו הנמצא במעי בהמה וי"ל דלכך מיעטתו התורה דבסתמא לא נודע אם הוא בן ט' או בן ח' ומספיקא אין לחייבו בהקרבה דספיקא דאורייתא לקולא ולזה קאמר כיון דמספיקא הוא דקאמר שאין להקריבו אם כן ממילא שאינו בעונש ואזהרה דמספיקא אין עונש, ולזה קאמר אבל יהי' בעמוד והקרב דעכ"פ אם רוצה להקריבו אף שאפשר שהוא בן ח' ואינו בר הקרבה יש לומר ספיקא לקולא איפכא אם ירצה להקריבו דשמא הוא בן ט' א"כ אנן נימא ליה עמוד והקרב דמאי איכפת לך לחוש לספיקו ומייתי ראיה מאשם דיוצא מכלל שליל א"כ אפילו ודאי בן ט' לאו בר הקרבה הוא אבל כרת מחויב כדברי ר' יוחנן, ואם כן צדקו דברי הרמב"ם דחלבו וגידו אסורין: