אור ברסלב

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות

הלכות שחיטה

סימן כט

(א)

שמונה מיני טריפות וכו'. וכ"כ הרמב"ם, והקשה הכ"מ וב"י שהרי מבואר בגמרא דף מ"ג שעולא אמר כן ועל זה אמרו לאפוקא לקותא דרכיש ב"פ וא"כ הרמב"ם שפסק כרכיש הוה תשעה ותירץ דוד"ז הגאון מהו' יהונתן ז"ל בספרו כרתי ופלתי דהאגור נתן טעם ללקותא משום שסוף המעים שיפסק לכן בעינן מקום חריץ שמכוון נגד מעיים. וא"כ קשה איך חשיב תנא דבי ר"י הא כתבו התוספות דלא חשיב חסרון גלגולת משום שסוף הקרום שיפסק והוה בכלל ניקב הקרום וצ"ל דרכיש ס"ל דלא בעי' מקום חריץ וא"כ לדידן דס"ל דבעינן מקום חריץ הוה בכלל ניקב המעיים ע"ש:

ויש ראיה לזה שבזה כ"ע מודים מהא דפליגי ר' יוסי בר"י ורבנן בנקיבת המרה והביאו רבנן מאיוב דאמ' ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים ואמר להם ניסא שאני, דאלת"ה יפלח כליותי מי קא חיי ופי' רש"י דהאי לקותא היא והתוס' הקשה עליו כמבואר שם בגמרא עיין שם והקשה מהרש"א לפי מ"ש התוס' בדיבור שלפני זה דלמאן דס"ל דאלו טריפות תנן לאפוקי דרכיש ומרא דשמעתא דהתם הוה רבי יוחנן ור"י ע"כ לא סבירא ליה הכי ולפ"ז ניחא דודאי לקותא לא ס"ל דלא דמי' לא לנטולי ולא לפסוקי כמבואר בש"ס וזה דוקא לדרכיש דלא בעי לקותא עד החריץ ובשיטא דלא דמי' משא"כ אי בעינן עד מקום חריץ ועיקר הטעם הוא משום נקיבות המעיים ופשיטא דהא ממש נקיבה ולא שייך לא דמי' וכ"ע מודה בהא לקמן סי' מ"ד פסקו האחרונים דביקוע הכולי' טריפה מהא דאיוב דאמר יפלח כליותי, והאי לישנא דביקוע הוא. ואפילו לדידן דבעינן עד מקום חריץ כיון שנבקע כולה, ולפ"ז צ"ל דיפלח נשמע כל הכולי' וא"כ לא היו יכולין להקשות על רש"י מזה דבזה הטעם משום נקיבת המעיים וגם ר"י מודה בזה לכן הקשה קושיא אחרת וכן מוכרח בלא"ה מרש"י שלכל הדיעות וקשה עפ"ז לעולא מהך דאיוב שהרי עולא אמר לאפוקי לקותא, אלא ודאי דעולא לא מפיק רק שלא במקום חריץ אבל במקום חריץ ודאי מודה ודוק:

ומה שי"ל בזה הוא ע"פ מ"ש בש"ע לקמן סימן מ"ד בשם יש מי שאומר שבהנטל הכולי' מחמת חולי היא טריפה ואע"ג דניטל כשרה מ"מ ע"י חולי טריפה דאל"כ תחזור להכשירה. ומהרש"ל חולק ע"ז דמה בכך וא"כ לפ"ז י"ל דלכך לא נמסר בזה הלכה דלא נאמר למשה מסיני זולת הטריפות בהחלט אשר נמנע היותם חוזר להכשירן משא"כ לקותא שאפשר שתחזור להכשירה ואין הטריפה בהחלט ולא שייך בזה הלכה כי אפשר שאחר הימים בהחסר כל הכולי' תחזור להכשירה ולכך לא נאמר בזה הלכה אבל באמת היא טריפה אלא דלפ"ז קשה הא ר' ישמעאל אמר שמונה מיני טריפות ולקותא ביניהם, ואע"פ שאפשר שתחזור להכשירה, ולכן נראה דודאי למ"ד אינה חי' ודאי צדקו דברי מהרש"ל שכיון שעתה שניטלה הכוליא תוכל לחיות וא"כ אף שקודם לכן היתה טריפה כיון שלא נטרפה רק מטעם שאינה יכולה לחיות, וא"כ עתה שיכולה לחיות פשיטא שכשירה שהרי התורה אמרה חי' אכול ומהתם דרשינן לטריפה שאינה חי' וכ"ז שנקראת חי' הרי בכלל היתר אכילה וקודם שלא היתה בכלל חי' הדין נותן שתהא אסורה משא"כ למ"ד טריפה חי' וא"כ אין טעם דטריפות למה תהי' חתוכת רגל למטה מצ"ה כשירה ולמעלה מצ"ה או במקומו טריפה בהיות ששניהם יכולים לחיות וע"כ הי' מקובל אצלם מה שהוא בכלל טריפות וא"כ כיון שלקותא הכוליא הי' מקובל אצלם לטריפות מאי סברא יש שתחזור לכשירה הלא גם קודם לכן כמו כן היתה חי' כמ"ש ר' ישמעאל אילו ח"י טריפות וכללם בכלל ח"י כולם נאכלת וכיון שפעם א' היתה טריפה שוב אינה חוזרות לכשרות שאין הדבר תלוי בחיות וא"כ אפילו דר' ישמעאל סבר טריפה חי' אינה חוזרת להכשירה, משא"כ לדידן דקיי"ל אינה חי' וחי' אכול משא"כ ר"י לא סבירא ליה האי דרשא כמבואר בש"ס וא"כ עולא שאמר שמונה מינים הם ולא מנה לקותא וזה לא ימלט מאמת ושני טעמים בהכרח או משום דסובר דלית הלכתא כרכיש או שטעמו מטעם שתוכל לחזור להכשירה ולכן אמר שפיר לאפוקי לקותא דרכיש שלא נאמרה מסיני וממ"נ אם סובר טריפה חי' ע"כ כשרה כיון שלא נאמרה בסיני מהיכא תיתי להטריף ואם הוא טריפה למה לא נאמרה למשה מסיני אחר שאינה חוזרת לכשרה וע"כ שהי' כשרה וכן למאי דקיי"ל טריפה אינה חי' לא נאמרה מטעם שחוזרת להכשרה ולא אמר עולא רק שלא נאמרה בסיני ולכן למ"ד טריפה חי' ע"כ שכשירה כמ"ש, וא"כ לדידן דקיי"ל טא"ח אף שלא נאמרה בסיני מ"מ טריפה אע"פ שחוזרת להכשרה, וצדקו דברי הרמב"ם ודו"ק:

סימן ל

(ב)

נפחתה וחסר ממנו כסלע טריפה וכו' כן הוא דעת רוב הפוסקים, אבל יש פוסקים והובאו בטור שאינה טריפה, וכן הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הר"ר יונה ופי' דמה שאמר ב"ה כדי שינטל מן החי וימות, הוא דלא ברור סממנים, אבל בבירור סממנים חי כי הרבה בני אדם שחיים, והרשב"א הקשה עליו מדאמר ר"י בן משולם מעשה בא' שנפחתה גולגלתו ועשאו לו חידוק של קרומים וחי', ואמר ר"א בר"ש משם ראי' ימות החמה הי' וכיון שעברו ימות החמה נכנסה בו צינה ומת, וקשה מאי ראי' מבי' משם, שהרי שם ע"י בירור סממנים, ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק למה הזכיר הרפואה שעשו לו, יהי' מה שיהי', ולכן צ"ל דודאי הי' ידוע להם טעם הטריפות בזה כנראה מתוך תשובתו של ר"א בר"ש שטעמו משום צינה, אבל ר"י לא סבירא כן, וסובר דאפילו בימות החמה אינו יכול לחיות בלי סממנים כמ"ש הר"ר יונה, וע"כ שגם הוא ידע שבימות הצינה מת, אלא דס"ל כיון שיכול לחיות בימות החמה אינה בכלל שינטל מן החי וימות, וכיון שעינינו רואות שע"י בירור סימנים יש בני אדם שחיים כמה שנים וזה לא הועיל רק לימות החמה וע"כ שאומר ימות החמה אינו מזיקו, רק הצינה שמזיקו באמת מת, וכיון שאין מועיל שלא יכנוס בו האויר רק שלא הזיקו אויר ימות החמה, ודאי גם זולת החידוק הי' יכול להחיות, כי ממה ימות, כיון שבאמת נכנסה בו צינה ולא הועיל החידוק כלום, והם לא עשאו החידוק רק להגן מפני הצינה, אבל בימות החמה אף זולת החידוק הי' אפשר לחיות שהרי לא הזיקו אויר ימות החמה, וי"ל שכך הי' ידוע להם שלא עשאו רק מפני הצינה שלא תכנ' בו וכיון שאעפ"כ הי' חי גם בלי חידו' היה חי שהרי לא הועיל לבל יכנס בו האויר ואינה מפלה ואינה מוריד, ור"א בר"ש השיב לו לשיטתו דסבר דטריפה חי' יב"ח וזה באמת מת בצינה מפני שלא ביררו לו סממנים ואין ראי' משם כלל אדרבה משם מוכרח להיפוך שהרי באמת מת, ואם בירר לו סממנים באמת הי' יכול לחיות ודו"ק, ולכן הוא דעת רבינו תם בתוס' פא"ט שהקשו למה לא פריך מגולגולת, ותי' ר"ת דס"ד דחסרון הגולגולת היא עם הקרום ובבהמה טריפה זולת הקרום ע"ש, אלא שקשה מילת ס"ד שכתבו שהרי מוכרח גם במסקנא ג"כ דא"כ י"ט הוין, וכבר העיר הכרתי ופלתי ע"ז, ונראה ע"פ מ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דלמ"ד חסרון מבפנים לאו שמי' חסרון חסר להו חד מי"ח טריפות, ולכן כתבו שסובר כר"ש דנקובת הריאה אינה טריפה עד הסימפונות ובחיסרון מודה כמבואר בש"ס, ולכאורה קשה לפ"ז מאי פריך הש"ס הא איכא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה, ומשני ס"ל כר' שמעון בר"א, ולמה לא משני דלא ס"ל כר' שמעון דמתני', וא"כ חסר לן חסרון דריאה, ועיין שם ר"ש סימן ל"ג מ"ש וצריך לומר דבעי לאסוקא לכולה אמוראי, וא"כ עדיין קשה למאי דס"ד דאמוראי למימר חסרון בפנים שמי' חסרון הא מוכרח מדתני ר' ישמעאל שאינו חסרון, וכיון דבלא"ה קשה מאחריני לא חש לתרוצי לחד מ"ד כיון דעדיין קשה להך מ"ד דסבר חסרון מבפנים לא שמי' חסרון, ובזה אזלו כל השקלא וטרי' דהתם דלא חש לתרוצי הכי, ועל זה הקשו התוס' קושיתם מגולגולת, ותירצו שהוא בצירוף הקרום אף שהוא דחוק קצת שהרי לא אמר וקרום מאן דכר שמי', רק שהמקשן לא רצה להקשות משם כיון שהי' אפשר לדחות בדוחק, והשתא לדידן דקיי"ל חסרון מבפנים לאו שמי' חסרון וחסר חד מי"ח, וזה באמת דחוק שיסבור כר"ש שאין הלכה כמותו, ועדיף לן למימר דסבר דחסרון גלגולת הוא זולת הקרום כפשטא דמתני' וגלגולת הוא מכלל הי"ח טריפות, ולזה כיונו התוס' בשם ר"ת שזאת היתה כוונת ר"ת באמרו דס"ד פי' באמת דמסקנא דחוקא לי' למימר הכי, רק שהמקשן דאזיל להך מ"ד חסרון מבפנים שמי' חסרון פריך שפיר טפי, אבל למסקנא בלא"ה לא קשה מידי, ובזה יש לישב ג"כ קושי' התוס' מהא דעירובין דחשיב תרי חומרי דסתרי אהדדי שדרה וגולגולת, ולר"ת קשה הא קרום לחוד טריפה ולפ"ז ניחא דהתם אזיל למסקנא דל"ש חסרון הוי שפיר תרי חומרי ודו"ק. ובזה מיושב קושי' מהרש"א שהקשה על מה שהקשה התוס' ד"ה והא איכא, למה לא פריך מצ"ה ג"כ טריפה, והקשה מהרש"א דילמא על צ"ה י"ל שאינו סובר כר"ש וחסר חד, ולפ"ז ניחא דוודאי קושי' התוס' היא למסקנה לדידן דקיי"ל דבגולגלת לחוד טריפה והוא נגד חסרון הריאה ופש לן ניטל צ"ה וכל תירוצי התוס' אינם אלא כפי שעלה על דעת המקשה, אבל למסקנא בלא"ה ניחא, ואף שנראה מדבריהם שהקשו מתרי חומרי דשדרה וגולגולת ולפי מ"ש אין צריך לתרוצם מ"מ אפשר שלא כתבו רק דאפילו בס"ד לא קשי' משם ודו"ק, אך לדעת הר"ר יונה אין צורך לכל זה ובלא"ה לק"מ דשם הוא דוקא בלי סממנים וא"כ לק"מ משם דבאמת אינו טריפה, מיושב קושי' התוס' שהקשו דמאי קמ"ל שמואל דטריפה פשיטא כיון שאינו יכול לחיות היא טריפה:

מיהו לפ"ז קשה למה לא חשיב דרב יהודא בהדיא שמעתא דאמוראי, ולמה חשיב לה במשניות והתוס' פירשו כיון דהוא בכלל שינטל מהחי וימות ופשיטא דטריפה ממתני' ולהר"י ממתני' לא מוכרח מידי די"ל ג"כ כמו שי"ל בגולגולת שזה דוקא בלי סממנים ולא מוכח רק מר"י והוי לי' לחשבו בהדי שמעתתא, ויש לישב דמ"מ כיון שחוליא הא' היא כדי מיתה וא"כ פשיטא דטריפה רק שר"י לא חידש אלא שכאן אינו מועיל ברירת סממנים והוי שפיר במשניות ואדרבה ולפ"ז ניחא דקשה לשיטת התוס' למה הביא דר"י כלל הא מסיפא דמתני' מוכח כיון דהאי שיעור מיתה, ולפ"ז ניחא במתני' י"ל שזה דוקא בלי בירור סממנים ושדרה נמי אינה טריפה כגולגולת אבל מר' יהודא דאמר להדיא הכי פריך שפיר ודו"ק:

איברא הא ודאי קשיא לדעת הר"י בהא בעירובין אמרינן דשדרה וגולגולת הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי ולהר"י מה ענין גולגולת לזה שהרי גולגולת לכ"ע כשר, וגם תי' התוס' לא שייך דנ"מ באדם דאפשר באדם כשר לדידי' ודוחק לומר דאגב שדרה נקט גולגולת וצ"ע, ובאמת דברי האוסרין נראין עיקר בגמרא ובסברא אלא שהקשה להרר"י עליהם מדנקט מתני' דנפחתה גולגולת כשרה סתם ולא נקט עד כמה תפחת כמו בגרגרת, והרשב"א נדחק בזה, ונראה דהנה בפ' א"ט דף נ"ד ע"ב אמרינן התם אמימרא דר"ה דאמר סימן לטריפה יב"ח ומותבינן לי' מברייתא דתניא סימן לטריפה כו' רבי אומר שלשים יום ופריך אר"ה ושני תנאי הוא דתניא ובגולגולת שיש בו נקב א' ארוך כו' ומצטרפה למלא מקדח אמר ר"י מעשה בא' שנפחתה גולגולת ועשו לו חידוק של קרומים וחי' אמר ר"א בר"ש משם ראי' ימות החמה הי' וכיון שעברו ימות הצינה מת, ופי' רש"י דהיינו תנאי דלר"א בעינן ימות החמה וימות הצינה דיש מכה שצינה קשה לה ויש שחמה קשה לה, והנה משם נתבאר דלמ"ד אינה חי' שלושים יום וחסרון גולגולת יוכל לחיות כל ימות החמה, וא"כ ודאי דכשירה, וצ"ל דפליג אב"ה או דס"ל דהאי כדי שינטל לאו משום טריפות הוא דבאמת כשירה כיון שיכולה לחיות עכ"פ ימות החמה, אלא דהאי בכדי שינטל הוא שימות בשנה או יותר, יהי' איך שיהי', מבואר בש"ס שיוכל לחיות ימות החמה, וא"כ להאי תנא דס"ל בלמ"ד יום פשיטא דכשירה יהי' הפי' במשנה האיך עכ"פ הרי זה מבואר שיכול לחיות ימות החמה ופשיטא דכשירה, וא"כ ס"ל דמתני' סתמא אתי' כרבי יוסי בן משולם שיכולה לחיות ימות החמה ואינה טריפה כלל וכן רבי סובר וסתם אליבא דנפשי' ולכן נקט סתמא דאף בנפחתה כסלע כשרה לדידי' וכיון שיכול לחיות, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרב הונא דבעינן יב"ח וליכא משם ראי' ואדרבה משם יבואר דטריפה היא דבימות הצינה מיד מית ופשיטא דטריפה ודו"ק, ויצא לנו מזה שדבר זה במחלוקת שנוי' ובהא הוא פלוגתא דתנאי וא"כ מיושב ג"כ קושי' התוס' דאמאי לא פריך מגולגולת דהא מעיקרא פריך ולחשב הא והא ושני דסבר כמאן דמכשיר בהמה שנחתכה רגלי' מפני שיכולה לכוות ולחי', ופריך הא ר' ישמעאל טריפה חי' סברא לי' ומשני סבר לה כמאן דמכשיר, הנה מבואר שאע"פ שטעם דמכשיר מפני שיכולה לחיות וטעם זה ליתא לדידי' דס"ל דט"ח מ"מ י"ל דס"ל כוותי' ולא מטעמי' וא"כ לפ"ז י"ל ג"כ דס"ל כר' יוסי בן משולם ורבי וכשירה, אבל בשדרה ליכא מאן דפליג ופריך שפיר ודו"ק, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה התוס' מתרי חומרי דשדרה וגולגולת דודאי ר"י אמר למילתא לדידן דקיי"ל טריפה אינה חי' יב"ח ופשיטא דחסרון גולגולת דטריפה לב"ש בשיעורי' ולב"ה בשיעורי' והוי שפיר תרי חומרי דמאן דפסיק לענין טומאה לחומרא כב"ש דבעינן שיעורא טפי יש קולא בטריפות דלא מטרפי עד דאיכא שיעורא רבה ואף שיכולה לחיות ימות החמה מ"מ אינה חי' יב"ח וטריפה לדידן ודו"ק:

והנה הטור כתב בשם הרא"ש דס"ל ג"כ כדעת המכשירין מדסתם במתני' דנפחתה גלגולתה כשרה, והקשה הב"י מדסתם בהא דרב נחמן משמע דפירש כרש"י דקאי אגולגולת, ובאמת מדברי הרא"ש פא"ט סימן י"א שהביא פי' רבינו שמשון וז"ל הרא"ש שם דס"ל גבי החסרון גולגולת שאם נקב העליון בלא התחתון טריפה דהתחתון דק ועתיד לנקוב עכ"ל, הרי שהביא פי' התוס' וברור שכיון למ"ש התוס' שחסרון הגלגולת הוא עם הקרום, משמע דס"ל כוותי', ובזה מיושב קושי' הב"י שגם הרא"ש יוכל לסבור פירש רש"י, דהרא"ש פסק כמאן דבעי שני קרומים, וא"כ יש לפרש מילתא כר' נחמן בגלגולת בצירוף קרום העליון, וכן מיושב קושי' מורי ד"ז הגאון רשב"ה מהרר"י ממה שטען הרא"ש על הרי"ף דגם בחסרון גולגולת הוי לי' לשאול בעופא מאי, ולפ"ז ניחא דקושי' הרא"ש דהוי לי' לשאול בעופא מאי אם ניקב ג"כ קרום העליון דבעי ג"כ קרום העליון דבעי חסרון נמי כסלע בגולגולת ודו"ק, אלא שלפ"ז צ"ע קצת שהי' לי' להטור להביא דעת הרא"ש לקמן ס"ס ל"א באם ניקב גם קרום העליון דטריפה לדעת הרא"ש, והנה הב"י הביא בשם ר' ירוחם דס"ל לר"ת כפירש התוס' וכתב הב"י דלא דק דר"ת מטריף בקרו' העליון לבד כמבואר בסימן ל"ב, ונראה שלא כתב ר' ירוחם רק על דין חסרון הגולגולת שרבינו תם פירש שם דהוא בצירוף הקרום כמ"ש התוס' אלא שר"ת מחלק בין אדם אית לי' מזלא ובין בהמה דלית לה מזלא, ובזה מתרץ ר"ת קושי' התוס' דלהכי לא פריך מגולגולת, ועכ"פ שמעינן מהא דרבינו תם לא מטריף בחסרון הגולגולת לבד ובאמת אין נפקותא בצירוף הקרום דקרו' לבד נמי ניטרף בנקב דק שרי"ו לא הביאו רק ללמד ממנו דגולגולת לבד אף בבהמה כשרה וזה ברור:

שהוא שליש טפח כו', הש"ך הקשה על המחבר דבסימן מ"ח כתב גבי קדירת בשר החופה את רוב הכרם ז"ל אם נקדר הבשר בעיגולי' אם הי' יתר מכסלע טריפה כל שאם ימתח הקרע הקרע יעמוד על טפח משמע דרוחב יתר מסלע אינו רק שליש טפח שכל ברחבו טפח יש בהקיפו ג' טפחים וסלע אינו רחב שליש טפח, וכן כתב דרוחב סלע שליש טפח, ולכן נראה דודאי הדבר פשוט שלא יתכן כלל לומר דגניבא ורב נחמן יחלוקו במציאות שזה סובר דסלע הוי שליש טפח וגניבא יחלק דסלע לא הוי אם ימתח ויעמוד על טפח, דבר בי' רב דחד יומא מצי לברורי הך מילתא שאם יתן חוט סביבת הקדירה כמ"ש התוס' וברור דלא נחלקו בזה כלל, ונראה דכ"ע מודה דרוחב סלע שליש טפח, ועיקר מחלוקת הוא אם ניטרף בזה דהא בלא"ה לא הוזכר טריפות זה במשנה והם לא באו להוסיף, רק שסוברים שגם זה נכלל בכלל נקרע טפח שכיון שאם ימתח יעמוד על טפח גם עתה כשלא נמתח דיינינין לי' כאילו כבר נימתח שסופו להמתח והוא מכלל טריפות קריעת החיצונה כמ"ש התוס' גבי חסרון גרגרת דף ל"ג דחסרון כאיסר הוא משום שסופו להפסיק וכן הדברים מוכרחים מדלא קא חשיב תני דבי ר"י קדירת כרס החיצונה וכאשר כ' התוס' אחיסרון דקנה אלא ודאי הה"ד והוא הטעם גם כאן מפני שסופו לפסק וכבר בא בכלל בקריעת טפח מהחיצונה וזה ברור, וא"כ הך מ"ד כסלע ס"ל כפשטו שאחר היות רוחב הסלע שליש טפח והלא עתיד להמתח כולו והוי כמו גרגרת דחיסרון כאיסר מפני שסופו לפסוק ה"ה כאן ואולם הך מ"ד דלא סגי להטריף כסלע שהוא שליש טפח לא יחלוק על הוית הסלע שליש טפח מה שאפשר לראות אחר המדידה בחוט אלא שסובר שכיון שעדיין אינו מתוח רק משום סופא העתיד למתח ואז יכלל בכלל קריעת טפח בזה הוא חולק וסובר שאין אנו רואין הקדירה כאילו היתה מתוחה שאפשר לבהמה שתתקיים ואין סופו למתח כולו ולא שייך שלא ישאר משהו בלתי מתוח, אבל ביתר מסלע אף שלא ממתח לגמרי מ"מ הוא טפח ולכן הוא טריפה, אבל בטפח מצומצם סובר שאינו עתיד להמתח כולו ולא נחלקו במציאות כלל ואין חולק על רוחב הסלע שהוא שליש טפח להיותו מתבאר ע"י המדידה וזה ברור ונכון כפשט הגמרא, ועפ"ז יתפרשו גם דברי המחבר כאן דרוחב סלע שליש טפח שזה ודאי מוסכם ואין בו מחלוקת במציאות ואף ר"נ מודה בזה כמ"ש ומ"ש לקמן סימן מ"ח כיתר מסלע שאם ימתח יעמוד על טפח, יש לפרש ג"כ כמ"ש אם דקדקו הלשון שאם ימתח ולא כתב כמ"ש הרא"ש שאם תמתח כמ"ש בש"ס, לכן משמע שכוונת המחבר כמ"ש שרוצה לפרש טעם הטריפות בנקדרה ופי' שטעם הוא שסופו הקדירה להמתח ואם ימתח הקדירה יעמוד עכ"פ על טפח אף שלא ימתח לגמרי כמ"ש וכוונתו שימתח מעצמו משמע, אבל באמת רוחב הסלע שליש טפח כמבואר בש"ס ודו"ק, כן י"ל בדעת המחבר, אבל בהרא"ש אי אפשר לומר כן שהרי הוא ז"ל כתב ז"ל יתר מכסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח פי' חוט המקיף הקדירה כשימתח יהי' טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח, הנה פתח ביתר מכסלע וסיים שרוחב סלע שליש טפח, ובש"ך נראה מדבריו שהרא"ש קאי איתר מכסלע שהוא שליש טפח וזה דוחק, ומלבד זה כבר כתבתי שלא יתכן כלל דאמוראי פליגי במציאות דבר שאפשר לברר, ואפשר לומר שזה אינו נתינת טעם למה נטרף כיתר מכסלע שאם ימתח כו' רק שהרא"ש כתב דבריו בסתם דביתר מסלע טריפה ומ"ש שאם אינו מוסב אדלעיל רק שזה דרך פי' על הש"ס שמה שאמר בגמרא שאם תמתח יעמוד על הטפח היינו חוט המקיף, וכן משמע שכתב לשון פירוש והל"ל שאם ימתח החוט המקיף יהי' טפח, ומה איכפל למימר פירש אלא ודאי שזה אינו נתינת טעם למה שקדם רק פי' על הש"ס להכריח מדת סלע שהוא שליש טפח וזה נראה לי יותר נכון מכל ישובים שראיתי בזה:

אפילו לא ניקב העצם רק משהו טריפה בגמרא אמרו כל טריפות כו' יתר עליהם עוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב הקרום טריפה ואוקמי' בעוף המים, ולכאורה משמע דוקא נשבר אבל ניקב לא, וי"ל דאף בניקב טריפה, וגם הרמב"ם כתב כמ"ש הש"ע וכ"כ הטור והב"י כתב דמשמע מדאמר סתם משמע אפילו כ"ש, ול"נ דאדרבה איפכא מסתברא שלא מצינו בשום מקום שיקרא לנקיבה נשבר, ועוד כתב טעם כיון שהטעם משום שסוף הקרום לפסוק ומשמע שדין כקרום וגם גזירה זו אינה שוה שהרי התוס' בחולין ועירובין כתבו טעם חסרון גולגולת שסוף הקרום ליפסק ואעפ"כ צריך סלע, ונראה שיצא להם מהא דאמר רב נחמן לרב אהא דהכתה חולדה על ראשה האמר ר"נ שמואל בדיק בידא והא דתנא לוי יתר עליהם עוף נשבר העצם כו' ושמא אינו רק נקיבה כדאמרינן דס"ד אין לה בדיקא מפני ששני' דקות אלא דשמואל לא ס"ל הכי כמבואר בש"ס פא"ט דף נ' וע"כ מיטרפא אף בלא נקובת הקרום, ועכ"פ משמע דאפילו בנקובה לחודא מטריף ששיני' דקות ולכן אין לה בדיקה להך מ"ד כי אין הנקב מכוון כך כפירש רש"י שם ואם ניקב כולו לא שייך למימר הכי רק בניקב במקום אחד שהגולגולת סותמה ומזה יצא להם דלאו דוקא נשבר כולו וכן פירש רש"י שם ד"ה מדאמר ראי' ששמואל בודק לנשיכת חולדה ביד וע"ש ועוד י"ל שיצא להם דנשבר העצם לאו דוקא כולו או רובו דאי בעינן דוקא רוב א"כ מאי יתר עליהם עוף שהרי אף בהמה טריפה מטעם גולגולת שנחבסה שנתרוצץ ונשבר ואפילו בבהמה טריפה, אלא ודאי רק משהו טריפה וכ"ש ניקב ולכן חשבו ליתרון בעוף אחר שאינו כן בבהמה, ובזה יש לישב קושי' התוס' שם שהקשו למה לא פריך דלוי גופא אהדדי דגם לוי אמר מכניס ידו לפנים ובודק כמבואר, ולפ"ז י"ל בודאי אלוי גופה לא מצי לרמוי' די"ל דהא דקתני לוי נשבר היינו כולו מאי קשיא הא אפילו בבהמה טריפה מטעם חביסת גולגולת, י"ל דגברא אגברא רמי ולוי לא ס"ל טריפת חביסת גולגולת אבל באמת צריך רוב או כולו, ולוי לא אמר רק אמתני' דשם הוא נשיכה ונקובה בעלמא ובזה לא אמר לוי דטריפה, אבל כיון דשמואל בדיק בידא ואיהו מרא דהאי מימרא דגולגולת שנחבסה ולוי תנא יתר עליהם עוף נשבר וע"כ אפילו משהו, דאל"כ אין יתרון עוף מן הבהמה שהרי אף בבהמה טריפה וכמ"ש ובודאי שמואל לא פליגי אלוי דאיהו תנא מתניתא ושמואל אמורא הוי ובפרט לפמ"ש לקמן סוף סימן נ"ב שדינו של לוי מוכרח ממתני' ממה ששנה קצת טריפות בעוף וקצתם לא נתפרשו כן ולמדו ופשיטא דקשה אדשמואל ממתני' אחרי שדבריו של לוי מוכרחין ע"כ, ולכן פריך שפיר שמואל דמיטרף בנחבס וא"ש ודו"ק:

ואם נקבה בנקבי' שיש בהם חסרון ואם אין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם מצטרף כ"כ ב"י וכן משמע בש"ם דפריך ארב יהודא דאמר נקבה כנפה מצטרף לרובא מגולגולת דמצטרפין למלא מקדח ומשני דהאי בנקבים שאין בהם חסרון, אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסור, ומשמע דשמעינן לה באמת מהך דגולגולת ותרוויהו דמי להדדי דאל"כ קשי איפכא מקנה דמצטרפין השלם לגולגולת, גם כי הוזכרו בלשון אחד שע"ז איתמר מצטרפין למלא מקדח וע"ז איתמר מצטרפין לכאיסר ומסתמא פירושם שוה, ומה שהכריח בפלתי מדברי הרא"ש עיין לקמן סימן ל"ד ממ"ש, ומ"מ נלענ"ד עיקר כזה להחמיר כפשט הש"ס, ובנקבים אין בהם חסרון אם מצטרפין לרוב ודינו כמו נחבס רובו כדלקמן סימן ל"ד דעת הב"י להקל דלא מיטרפא בהכי והש"ך חולק, ובפלתי הכריע דודאי פיסוק בעלמא לא מטריף דלא מצינו פסיקת גלגולת ואם יש נקבים שאין בהם חסרון זה הוא ממש נחבס ע"ש, ובאמת אם בא ע"י שבירה נראה ודאי דטריפה כגון ע"י הכאה דגם זה הוי גלגולת שנחבס כמו נתרוצץ, אבל אם הנקבים באו מעצמן ע"י חולי צ"ע אם הוא כנחבס דהרשב"א בחידושיו ובתה"א נסתפק לדעת המכשירין חיסרון מגלגולת אם נחסר רוב אם טריפה ומכ"ש בנחבס וע"כ לא ניסתפק רק בניפחת שלפי הנראה הוא כ"ש שראוי להיות טריפה אחר שנחסר כולו וכזה יש קצת ראי' להטריף דאם נימא דכשירה א"כ תוכל לחזור להכשרה אם ינטל ברוב גלגולת הנחבס ולא מצינו טריפה חוזרת לכשרה ועיין מ"ש סימן קי"ו ומ"מ נסתפקו הרשב"א דאפשר דנחבסה כאיב לה טפי, ומשמע ודאי דבהא מודה דכשירה שהוא שלם לגמרי ואין להוסיף על הטריפות, וכן משמע לי גם מדברי הטור שכתב כדעת הרא"ש שנראה מדבריו שמכשיר חסרון גלגולת ממה שהביא משנה דגלגולת שנפחתה בסתם ולא חילק עד כמה תפחת, ואם איתא דברובא עכ"פ טריפה עדיין הי' לו לחלק שצריך שלא יפחת רוב, אלא ודאי אף בנפחתה כשרה לדעת המכשירין ולא הוי כנחבסה וכאיב לה טפי, ואע"ג דלא קיי"ל כוותיהו מ"מ שמעינן מיהא במכ"ש בנקבים שאין בהם חסרון דכשרה, שלא באו רק מעצמן ואפשר לדחות דהטור סובר ג"כ דנפחתה כ"ש מנחבסה, ולכן לא מחלק הרא"ש שסמך על מה שהביא הש"ך דגלגולת שנחבס וזה בא מק"ו, ומ"מ הדעת נוטה להכשיר דאין להוסיף על הטריפות, ודוקא נחבסה איתמר וצ"ע:

ובזה נראה כדעת הב"י להכשיר, ובש"ך כתב שלפי מ"ש התוס' בעירובין שטעם חיסרון דגלגולת שסוף הקרום ליפסק, ובנקבים שאין בהם חסרון לא שייך כן ע"כ, ולא דק דהתוס' לא כ"כ רק אחסרון גלגולת כסלע שטעם משום שסופו לפסוק, ובאמת זה מבואר להדיא בש"ס ובפוסקים דנקבים שאין בהם חסרון אין מצטרפין לכסלע ואיסר בגרגרת וזה פשוט ואין צריך לפנים רק הב"י לא כתב אלא שנטרוף משום דהוי כחסר הרוב הגולגולת והוי כמו נחבס וכמ"ש בנחבס אפילו אין בו חסרון כלל טריפה כמו שפירש"י וכל הפוסקים להדיא שנתרוצץ, ושם אין הטעם משום שסוף הקרום לפסק וזה ברור:

הרי"ף בתשובה סימן קכ"ה כתב בתרנגולת שנשבר עצם קדירת המוח ואח"כ עלה עצם בנקב ונתרפא הנקב ונסתם כבראשונה באופן שאינו ניכר שום שבר וסדק כלל שיש להקל ולהכשיר שודאי לא ניקב הקרום והפר"ח השיגו דמ"מ יש לחוש שניקב הקרום ומדבריהם משמע שלא באו לדין זולת לענין הטריפות הקרום ומיירי באופן שאין כאן זולת ניקב במשהו ולכאורה נראה דאם יש חסרון שיש בו להטריף מצד חסרון הגלגולת זולת הקרום שבזה אין להקל דהרי הוא ודאי טריפה והוא פשוט ולכאורה גם הרי"ף מודה שהרי הוא טריפה ודאית אלא שצריך לי עיון בעוף המים שנטרף בנקיבת העצם לבד שסוף הקרום לפסוק והרי כתב הרב בב"י לקמן סימן מ"א והסכימו עמו האחרונים גבי ניקב טרפש הכבד שכתב בה"ג שהוא טריפה שסוף הכבד להנטל שאם עלה בה קרום שחוזר להכשרה והה"ד כאן כיון של] טריפות רק מטעם שסוף הקרום לפסוק וכיון שהקרום הוא שלם והגולגולת העלה קרום מחמת מכה כיון שנסתם חוזר להכשירן כדלקמן גבי טרפש ואפילו יש שיעור שיש בו כפי להטריף מפני חסרון הגלגולת שיש בו כסלע הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ג"כ צ"ע שהתוס' בעירובין כתבו שחסרון גלגולת הוא מטעם שסוף הקרום לפסוק וא"כ אפשר דמהני קרום מחמת מכה אם הקרום של מוח שלם עדיין, מיהו מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן שכתבו תירוץ אחר על קושית התוס' כיון דלא איתפרש שיעורא ע"ש משמע דלא ס"ל כמ"ש התוס' שהטעם מפני שסוף הקרום לפסק וכיון דהוי טריפות מצד עצמה ודאי לא מהני קרום מחמת מכה. ובזה יש ללמד זכות באווזות שיש גובה בעצם גלגולת ונוצות גבוהים נכרים שם די"ל דסתימה כל דהו מהני והרי עור ובשר למעלה. וגם כתבתי בחדושי חולין ראי' שאין המוח מבצבץ דרך הנקב:

סימן לא

(א)

ניקב התחתון טריפה הרבה גדולים מכשירים עד שינקבו שניהם, ולשיטה זו כתב בא"ח שאם נקב זה שלא כנגד זה שכשרה, ומטעמא דאמרינן גבי קורקבן לקמן סימן מ"ט דמינח נייח כדקאי קאי ובפלתי הביא ראיה לזה מדברי הראב"ן שהביא ראיה דלא מיטרפא בנקיבת התחתון לבד מהכתה חולדה על ראשה דבדיק ביד אם מבצבץ כדלעיל ס"ס למ"ד ואכתי ניחוש דילמא תתאה לחוד אינקב ודחה הרא"ש דהכתה על ראשה הנקיבה מלמעלה למטה, ופירש בפלתי דעיקר ראיה מדאמרינן דשיני' עקומות ולכן אין בדיקה לחולדה ואנן קיי"ל דיש בדיקה וקשה הא שיני' עקומות וצ"ל שפותח הגלגולת, ועדיין קשה שמא ניקב הקרומים זה שלא כנגד זה א"ו דכשרה עכ"ד ולפ"ז קשה איפכא מ"ט דמ"ד אין בדיקה, וצ"ל דפליגי בהא דמר סבר ניקב זה שלא כנגד זה כשרה ואידך מטריף וזה דוחק ועוד שהרי מר זוטרא הי' סובר דבקורקבן אע"ג דניקב זה שלא כנגד זה טריפה, וכי לא ידע מימרא דשמואל דבדיק בידא וכולי אמוראי אלמא כיון דמינח נייחי לא מיטרפא ולכן נ"ל בהיפך שזה לכ"ע טריפה והתם בהא פליגי דלמ"ד יש בדיקה אע"פ ששיני' עקומות ויתכן היות הנקבים בלתי מכוונים, מ"מ סובר דאם איתא דאינקב עילאה תתאה אגב רובכ"ח מפקע פקע כדמפרשינן התם דלמ"ד אנקב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה היינו טעמא דבדקינן דאם איתא דאינקוב עילאה כו' והה"ד להך מ"ד והא דפריך הש"ס למ"ד דאינקב עילאה, ולפ"ז אף להך מ"ד קשה דילמא אין הנקבים מכוונים י"ל דלהך מ"ד י"ל דכשר גם אכתי לא ידעינן הך דשיני' עקומות, ולכן תפס קושיא מבוררת אבל למסקנא י"ל דכ"ע מודה ורב אושעיא דהוי סבר מעיקרא דאין זה בדיקה לא הוי ס"ל הך סברא דתתאה מיפקע פקע ואח"כ חזר בו. ומיהו לפ"ז מוכח דקיי"ל כמ"ד קרמא תתאה שהרי לפי מ"ש רב אושעיא לא הוי סבר הך סברא וא"כ קשה ל"ל טעמא שיני' מקומות י"ל דחיישינן דילמא עילאה לחודא אינקב אלא ודאי דהוי סבר קרמא תתאה ועיקר כהך לישנא, ולפ"ז נראה דנקב זה שלא כנגד זה טריפה לכולה עלמא ודו"ק:

(ב)

ויש מטריפים גם בניקב העליון זהו דעת בה"ג והב"י תמה עליו שאין זה כאחד מהלשונות ופירש דה"ג מפרש דללישנא קמא דוקא דאינקב עילאה אבל אי לא אינקב אלא תתאה כשרה ואמרי לה קרמא תתאה כלומר אפילו לא אינקב אלא תתאה טריפה, נמצא שלפ"ז לכ"ע טריפה בעליון ולא נהירא כלל, שהרי מבואר להדיא בש"ס פא"ט דף נ"ו להיפך דפריך הניחא למ"ד קרמא תתאה, אלא למ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה ניחוש דלמא עילאה אינקב תתאה לא אינקב, הרי משמע להדיא דאיכא מ"ד דאינה נטרפת בקרום העליון לבד ותמהני מהב"י דאשמוטתי' תלמוד ערוך ומה שמקשה על ה"ג לק"מ דמספקא ליה כמאן הילכתא כיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ומספיקא בין בעליון ובין בתחתון הוא טריפה, וכן דעת ר"ת שפוסק לחומרא מספיקא מיהו בטור כתב דר"ת אוסר בעליון ומתיר בתחתון, ובאמת מבואר ברא"ש שלא פסק רק מטעם חומרא וז"ל הרא"ש ור"ת פסק כל"ק ולחומרא משמע לחומרא אבל לא לקולא להכשיר בתחתון ונראה דהטור סובר גם ר"ת גריס כגירסת רש"י עד דאינקב דלפ"ז ללישנא בתרא בעינן תרוויהו ולא מטרפי בחד מיני', לכן פסק כלישנא קמא לחומרא, אבל בתחתון אין מי שאוסר, וה"ג לא גרס עד, ולכן פסק בתרווייהו ולחומרא וזה ברור, ונשמע מזה שאף המחמירים לא החמירו מספק וא"כ כיון שהרי"ף והרמב"ם ורשב"א ורא"ש וטור וכן דעת ר"ח ור"ן ועוד הרבה פוסקים אינם אוסרים בניקב אחת משתיהן, ופשיטא דפשיטא בהפסד מרובה יש להקל כמ"ש רמ"א ודלא כאחרונים גם הרשב"א הביא ראי' מכרעת מרב יימר דבדיק במים ופירש רש"י שממלא הקרום מים אם המים יוצאים דרך הנקב ולא חיישינן דילמא עילאה לחוד אינקב אלא ודאי לא מיטרפי' עד דאינקב תתאה:

(ג)

המוח עצמו שניר' מעט ממנו בגמרא פא"ט אמרינן גבי חוט השד' נתמסמס פסול נתמזמז כשר ופי' רש"י נתמזמז נתרוקן מהמוח מקצת מאיליו וכך הוא לשון המחבר שנרקב מעט, ולכן כתב הש"ך דאתי לאפוקי הרבה ונתן שיעור שאם נתרוקן כ"כ עד שכיוצא בו בחוט השדרה אינו יכול לעמוד גם במוח הראש טריפה שהרי בגמר' הושוו יחד כמ"ש הפוסקים ומורי ד"ז הגאון ז"ל הקשה עליו דלפ"ז לא פריך הש"ס מרשב"א דאמר בהמה שנתמזמז מוחה טריפה שאפשר שהוא מדבר בנתמזמז הרבה ובאמת קושיא זו יש לישב לפי סברת הש"ך כפי מה שנראה מדבריו בסק"ב שנתמזמז גרע מנתמסמס ונסתיע ממ"ש הרי"ו שכתב ז"ל נתמזמז כלומר נתרוקן ולא כ"כ כמו נתמסמס כשרה עכ"ל, משמע מזה שנתמזמז ג"כ טריפה באם נחסר הרבה ואפשר דגרע מנתמסמס שלא נשאר כלום וא"כ קשה ממ"נ אי מיירי שנחסר הרבה אפילו נתמסמס שנשאר המוח עכ"פ טריפה, וכ"ש נתרוקן לגמרי, ול"ל לאשמועינן בנתרוקן דלאו אורחא שיחסר הרבה הל"ל בנתמסמס וע"כ מיירי במעט כדרך נתמזמז כמ"ש הש"ך ואין דרך להחסר הרבה אלא מעט שכיוצא בו בחוט השדרה יוכל לעמוד ואעפ"כ טריפה ופריך שפיר ומשני דבאמת נתמסמס איתמר ובאמת מיירי שנתמסמס הרבה כדרך מיסמוס כמ"ש הש"ך ומיושב ג"כ קושי' הפלתי מהאי גברא דטרף לרישא ואמר נתמזמז מוחא דידן דילמא שם הי' הרבה, ולפ"ז ניחא דכיון דאין דרך להתמזמז הרבה ולהכי לא מפלגינן בין נתמזמז שיכול לעמוד דלאו אורחא להתמזמז הרבה כן הוא ברור כוונת הש"ך ודו"ק:

אמנם קשה לסברת הש"ך דמשוה נתמזמז לנתמסמס שהרי משמע להדיא דבמיסמוס אפילו במעט טריפה שכתבו גבי המיסמוס המוח שאם המים מגולין לקרום טריפה, ולא חילקו בין מעט וגם ממ"ש הפוסקים וכ"כ המחבר כאן שאם הי' המום בשלחופית קטנה אם הי' מגולה לקרום טרפה, ולפ"ז גם בנתרוקן קצת ג"כ ראוי' שיהי' טריפה כמ"ש הב"ח, וכבר הודה הרב הש"ך דבנתרוקן מעט כשרה כמ"ש רש"י והמפרשים ובאמת לכאורה כמו זר נחשב מה שהקפידו הראשונים וכ"כ המחבר דבעינן שלא יהי' המים מגולין לקרום ואי' ואיפה הוזכר סברא זו בש"ס הלא אמרו סתם נתמסמס ועלה בדעתי לומר שהם מפרשים ג"כ נתמזמז שהוא מלשון שנתחולל ר"ל שנעשה חלל כמ"ש בפלתי וכך הם מפרשים על המוח במאמר רשב"א נתמזמז המות ר"ל שהמוח עצמו נתחולל בפנים ונעשה חלל ואולם הוא מוקף מכל צד כראוי ולכן אין מזיק כלום להקרום כיון שלא הגיע אליו החסרון וכמו כן נתפרש מאמרו כי רב נתמסמס פסול היינו נתמסמס לגמרי כדרך מיסמוס שנתמסמס אף הקרום ובכיוצא בזה בנתרוקן טריפה מק"ו אבל אם נתחולל כיון שהוא מועף במוח כשר, ולפ"ז כ"ש נתמסמס באופן שלא הגיע לקרום שכשרה מק"ו דודאי הכי מסתבר שעדיף אם נשאר המוח אע"פ שנמס והי' למים משיחסר לגמרי, וכן הדין בחוט השדרה אם נתחולל בפנים ומוח מקיפו שרי וכה"ג בנתמסמס נמי כשרה, ולעולם נתמזמז גרוע ממיסמוס, ובזה הי' אפשר לישב קושי' התוס' שהקשו איך דנין לשדרה שפסיקתו ברוב ממוח שנקובתו במשהו, ולפ"ז י"ל דודאי כן הוא אבל מ"מ לא גרע פסיקת הרוב דשדרה מנקיבת המוח, ואילו הי' סוף החוט לנקב הי' אפשר להכשיר בחוט אע"פ שטריפה במוח הי' מטעם היות נקיבתו במשהו, אבל אם אין הטעם שכשר מחמת נתמסמס רק משום שהמוח מקיף המים או מקום הריקן הדרא ובריא ואפילו לנקוב אינו גורם שינקוב רק בחוזר לבריאתו מאי סברא איכא לחלק ביניהם, ולכן דימה הש"ס שניהם יחד כיון שאין הבדל ביניהם זולת אם הי' גורם עכ"פ לנקב, אבל כיון דאפילו נקב אינו גורם פשיטא דגם במוח כשרה ודו"ק, כן הי' נראה לכאורה אלא דמדברי הטור והמחבר ושאר פוסקים שלא חילקו בחוט השדרה כמו במוח לא משמע הכי וצ"ע, ואפשר דמש"ה לא כתב כן גבי חוט דכיון דבחוט תלי' הטריפות במה שאינו יכול לעמוד ובנתמסמס גופי' אם יכול לעמוד כשר, ולכן ס"ל דבחוט אין חילוק אם הגיע לעור החוט או לא ופי' שנתרוקן מעט בסתם אע"פ שבגמרא משמע שנעשה חלול וחסר בפנים סוברים דבאמת היינו טעמא דכיון דנתחולל מסתמא יכול לעמוד דכיון שהוא מוקף במוח מסתמא יכול לעמוד וכך הוא הפי' בש"ס נתמסמס פסול דהיינו שנתמסמס כולו באופן שא"א לעמוד אבל נתמזמז מסתמא יכול לעמוד, ולזה פי' נתרוקן מעט ובמעט ודאי יכול לעמוד וכך הוא כוונת רי"ו הנ"ל ואע"פ שיש לפקפק קצת בזה שהרי הרא"ש כתב גבי נתמסמס שאינו יכול לעמוד טריפה, אבל נתמזמז כו' וכן הטור לקמן סימן ל"ב כ"כ ומשמע דאפילו אינו יכול לעמוד כשרה ומ"מ יש לפרש דבריהם ג"כ דנתרוקן מעט מסתמא יכול לעמוד ולכן כתבו אבל דכיון שיכול לעמוד שכשרה ואע"פ שהוא קצת דחוק מ"מ לענ"ד עיקר בזה להחמיר כדעת הש"ך שהרי הרי"ף פי' נתנדנד ולדידי' ודאי מסתבר דלא גרע נחסר מנתמסמס וגם הרמב"ם פי' שנרקב ואפשר דמיירי בלי חסרון, וגם כיון דמבעי בש"ס באינו יכול לעמוד מפני כבדו אלמא דהטריפות תלוי' בא"א לו לעמוד אע"פ שהוא בריא, ולא נראה בו שום ריעותא כ"ש בנחסר, גם יש קצת ראי' בנחסר ג"כ טריפה כנתמסמס דא"כ אפשר שהטרפה שתחזור להכשרה כגון בניקב החוט וע"י כן יוצא הנימוס ותשאר ריקן וחוזרת להכשירה, ובפרט למ"ש המחברים דהטעם היא מפני שסוף החוט לפסק וכיון שנתרוקן קודם ונשאר ריקן אינו מזיק לו כלום א"ו דכל שאינו יכול לעמוד טריפה ודו"ק:

גם מדברי רש"י שפי' בד"ה מפני כבודו כו' אין לך פיסק גדול מזה, ואע"ג דאמרינן מוח זה לא מעלה ולא מוריד הני מילי בהפרדה אבל בהומרכה לא ע"כ משמע מדבריו דגם הך מ"ד מודה במוח שתלוי' בזה טריפות רק שסובר כיון שאינו חסר כלום רק שנפרד והמוח נשאר בשלימות בזה הוא מכשיר אבל בחסר ממנו בודאי אינו פוסק גדול מזה כיון שחסר מעצמות המוח, גם משמע מדבריו אלו דמסמוס הטעם מפני פסיקת המוח עצמו וא"כ ע"כ בעינן רובו, ונראה שסובר דהך שיעורא דאינו יכול לעמוד אינו אלא סימן לדעת אם נפסק רובו וכן מסתבר באמת דכל שרוב החוט קיים ודאי אין מה שחוץ לידו שוחה שהרוב מחזיקו זולת זה שנפסק רוב ודאי אינו יכול לעמוד, ובזה יש ליישב קושי' התוס' שתמהו האיך דנו החוט השדרה ממוח שנקיבתו במשהו, ולפ"ז ניחא דכיון דאין המסמוס גורם אפילו נקיבה רק שהוא מטעם פסיקת המוח, אבל באמת אין סוף החוט לינקב וא"כ מאין הרגלים לאסור בקרום המוח טפי ומה בכך שנקיבתו במשהו ודו"ק:

ולפ"ז נראה דעכ"פ רובו בעינן דבכה"ג אינו יכול לעמוד ובזה גם הפלתי מודה דטריפה וכ"ש במוח שבשדרה ובמוח שבחוט הגביל הש"ך שצריך שיחסר עד שכיוצא בחוט א"א לו לעמוד וכבר השיג בפלתי שאילו דברים אין להם שיעור שאין ערך למוח שבראש עם מה שבחוט, כי רב הוא המוח שבראש ובחוט אינו רק מעט ולא קרב זה אל זה כלל ולפמ"ש דגם בשדרה השיעור שאינו יכול לעמוד הוא רוב, אפשר דגם הש"ך מודה דבעינן שיחסור רובו ואין כאן מחלוקת בין הש"ך ובין הפלתי ולכ"ע בעינן רובא:

יכול להשליך המוח זה פשוט דכל הטריפות לא בעי בדיקה זולת הריאה מטעם שנתפרש בסימן ל"ו ע"ש, מיהו כתבו האחרונים שאם היא מסבבת ראשה ומשתגעת אם לא בדק ראש הבהמה אסורה ונראה לע"ד שזה דוקא בנשחטה טרם שפסק לה הסיבוב בראשה, אבל אם היתה משתגעת ושוב חוזרה לבריאותה כבראשונה דאינה אסורה בדיעבד וראי' מפרק התערובות דף ע"ד דדחיק הש"ס לאשכוחי מציאות שתתערב טריפה בכשרות, ואם איתא לוקי בכה"ג שמסבבת ראשה ושוב חזרה לבריאותה טרם שנתערבה ונתערבה בשאר בהמות והרי בהמה שלמה ואין ניכר בה כלום, אלא ודאי אם פסק לה הסיבוב ואינה מסבבת בראשה לא חיישינן שיש לה מים בקרום כנ"ל:

(ד)

והכי נהוג. הקשה הש"ך דהא בהג"א מבואר דזה דוקא למ"ד קרמא תתאה וא"כ לא מטרפא בעילאה ואע"פ שהעליון ודאי ניקב, אבל לפמ"ש הרב דקיי"ל כמ"ד קרמא עילאה וא"כ בזולת חסרון הבקיאות ג"כ אסור, ובפלתי כתב דהטעם הוא דדרך חטמו נכנס כדאשכחן בטיטוס שנכנס והוא בחוטמו ובאמת י"ל דגם הג"א מיירי בכה"ג שנכנס דרך חוטמו, והרי כל ראיה של המקילין מטיטוס ושם נכנס דרך חוטמו, ומלשון הג"א אין הכרעה והילך לשון הג"א ור"ח כתב אם נמצא תולעת בקרום של מוח והמוח קיים ובקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט דם כשרה, משמע שסובר כמ"ד קרמא תתאה עכ"ל:

הנה הבין הש"ך מזה דלמ"ד קרמא עילאה ודאי טרפה ובאמת י"ל כוונתו מדכתב בקרום התחתון אין בו רושם משמע אילו הי' בו רושם הוי טרפה ומזה דייק הג"א דסובר קרמא תתאה דא"כ אפילו יש בו קורט דם וניקב אלא שבעליון אין ק"ד ג"כ ראוי' שיוכשר א"ו דסובר דקרמא תתאה טריפה ולכן תלי' הכל בתחתון וזה ברור, וכתב בפלתי שלדעת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לבהמה אין ראי' מהנ"ל, ובאמת לענ"ד דדברי המתירין עיקר זולת הראיה שהביאו דפשיטא דאין להוסיף על הטריפות ואי' ואיפוא מוציא המקום הדין דתולעת במוח יהי' טריפה ומהיכא תיתי להוסיף על הטריפות, ולכן נראה דדברי המתירין טעמן ונימוקן עמם:

והנה הפר"ח הרבה להשיב על דעת ר"ת, גם כבר השיגו התוס' על רבינו תם מההיא דמייתי ראי' לענין נקיבת המרה מאיוב דאמר ישפוך לארץ מרירתי ומאי ראי' דאדם אית לי' מזלא, והי' נראה ליישב דהא בלא"ה קשה על רבינו תם מהא דאמרינן בריש פ"ק דילפינן דאזלינן בתר רובא מרוצח דאמר רחמנא דקטלינן לי' ודלמא טריפה הוי וניחוש דלמא במקום סייף נקב הוי אלמא דאפי' באדם טרפה נקיבת הוושט, לכן נראה ודאי דאף שהמזל גורם שיחי' מ"מ נתנדנד והולך וסופו למות אלא שהמזל גורם לו שיחי' ומכל מקום הוא בתכלית החולשא ולא עדיף מאי דאית לי' מזלא יותר מלמ"ד טרפה חי', ועיין במהרש"א פא"ט דף מ"ב ע"ב שפי' בכוונת התוס' דלמ"ד טרפה חי' נמי זולת המזל אינו יכול לחיות ע"ש אם שאין דבריו מוכרחין מ"מ י"ל כן לר"ת והתוס' כתבו דאפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ ההורגו היה פטור והטעם מפני חולשת חייו ובחייו קרוי מת עד שחושבין אותו גברא קטילא וחייו אינו חיים עד שההורגו הי' פטור, והנה ודאי גם רבנן יודעין הפסוק שהוכרח השטן לשמור נפשו כמפורש במקרא רק את נפשו שמור, ודאי ר"י בר יהודה ידע מזה אלא שנחלקו דלר"י השמירה היתה טבעית וכוונתו שלא יגרום לו מכה הגורמת מיתה ורבנן סוברין שהיתה בדרך נס וא"כ שפיר הביא ר"י ראי' שהרי הוכרח השטן לשמור את נפשו וכי זו הוא שמירת הנפש בהיותו טריפה ונפשו אינה חשובה כלום שההורגו לא הי' עליו חיוב מיתה ובודאי הש"י כיון שישמרהו שמירה מעולה אשר יהיה כשאר בני אדם ולא שמירה פחותה כזה דהוי כהורגו ולכן שפיר הביא ראי' שאינו נטרף בזה וזה ברור ונכון:

גם מה שהקשו מלוי דאמר נתמזמז מוחי' דידין וקשה הא כל ריעותא של מוח הוא משום הקרום ונקיבת הקרום גופי' כשר לר"ת גם זו אינה קושי' כי נראה דלאו בכל הטריפות אמר ר"ת שטריפות חיי אדם ודוקא בנקובת הקרום שהוכרח לזה ממ"ש התוס' אבל לא בטריפות זולתם ובודאי אם ינטל כל הקרום גם ר"ת מודה דאפי' באדם טריפה שהרי יש הרבה מכות שגורמים אפילו באדם מיתה וא"כ לפי ס"ד דש"ס שאמר נתמזמז מוחי' שאינה חי' ר"ל דכל הקרום סופו להנטל וכן מה שהקשו מעגונה למעלה מארכובה שתנשא מפני שהוא טריפה אף לר"ת לק"מ, דקים להו לחז"ל דאף באדם אינו חי, ושוב מצאתי כן בב"ש, אמנם קושית התוס' הוא בהיפך שהרי רבי יוסי בר"י סובר שזה טריפה מוחלטת והם רצו להוכיח היפך סברתו ומאי הוכחה שהרי אפשר לו לר"י לחלק בין טריפות אדם לבהמה וא"כ לק"מ על רבינו תם, ומ"מ בזה נראה עיקר כהמתירין זולת הראי' שהביא שהרי אין להוסיף על הטריפות ואיה ואיפוא הוזכר בש"ס תולעת במוח אלא שהיינו חוששים שמא ניקב הקרום וכיון שהקרום שלם מבלי ריעותא מאין הרגלים להטריף ולכן נראה דברי המתירין עיקר וטעמן ונימוקן עמן:

(ה)

ואין בקרום התחתון רושם ולא ק"ד כל האחרונים מתמיהין דאפילו יש בו נקב נימא דלאחר שחיטה פרש כדלקמן סימן ל"ו בריאה ועיין פר"ח שהביא תירוצים רבים ודחה כולם, והעלה במסקנתו כתירץ הדרישה דקורקבן שאני שקרומים קשים וריאה מרחפת, ולא נהירא שהרי גם בכרס ודקין דינא הכי והפר"ח חילק בעובי מעט ול"נ גם שסברא בהיפך שהרי בקורקבן הדין כן אפילו בזמן מיעט אחר השחיטה ועבר כל עובי העור וכ"ש שאפשר לו לנקב אחר שחיטה קרום דק, וגם אילו היינו אומרים שאף בחיי הבהמה עושה נקב דק כמו קרום וכיון שהתחיל מעט לנקב א"כ ברבות הימים והזמן מרחיב הנקב ויוגדל יותר יותר וא"כ גם בקורקבן יש להטריף. ובפרט שיש סברא שניקב קודם שחיטה דהאיך יעבור קרום עב כזה בקט זמן אח"ז, ובפלתי פי' דנמצא בין קרום לקרום ובודאי ניקב האחד אף על פי שאין רושם עלה בו קרום מחמת מכה וזה אי אפשר אחר מיתה, ולפ"ז אם הנקב פתוח לרוחה תלינן שאחר שחיטה וא"כ למה כתב שאין בו רושם אפילו יש בו נקב גמור כשר, גם ממ"ש הפוסקים והמחבר באם נמצא חוץ לקדירת המוח כגון בחוטם כשרה דתלינן שלא הגיע למוח מעולם משמע אילו היינו תלינן שהגיע למוח הי' טריפה אע"פ שלא יש שם קורט דם דבק"ד אפילו בחוטם דלא שייך ס"ס שהדברים מוכרחים שהגיע לשם ומ"מ הוא טריפה אם הי' מגיע לשם אע"פ שאין בו רושם, ולכן לא עלתה תרופה לקושי' זו, ובאמת בפוסקים ראשונים שהביאו דין זה אינו מוכרח כלל דבנקב לבד יהי' טריפה, וקצת משמע להיפך מדכתבו ואין בו רושם ולא כתבו שיהי' הקרום שלם א"ו הם לא הקפידו רק על רושם של דם שנראה שהי' בו קורט דם אלא שכבר נתחלחל שלא נשאר בו רק רושם של דם, מיהו מדברי ת"ה לא משמע כן ואפשר לומר דמי ימר שנמצא כנגד הנקב ולא באמצע המוח ואילו נקבה נקיבה מטעם שביקש חמימות ורצה לצאת הי' לנו להמצא נגד הנקב דמסתמא היא נוקבת והולכת עד אשר תוכל לצאת, ומהיכא תיתא נימא שביקש חמימות ושוב חזר ע"כ ודאי לא הי' הנקב מפני שביקש חמימות, רק שניקב המות עד שיעשה הנקב, וא"כ יש לחוש שנקב מחיים, כיון שכל הסברא הוא מטעם שביקש חמימות ונקיבה זו ודאי לא היתה מטעם זה, אבל אם נמצא פיו נגד הנקב באופן שנראה הדברים שהי' נקב והולך ואין רושם של דם נראה באמת דכשר, עוד י"ל כיון דאשכחינן בטיטוס שהתולעת ניקב במוחו אע"פ שהוא היה עודנו בחיים אלמא דטבעו לנקב וכיון שמנשך אפשר שיגרום גם נקיבה ואע"פ שאינה העיקר מ"מ יש להחמיר בנמצא בו נקב כמ"ש (נראה שמחמיר רק בנמצא התולעת שלא כנגד הנקב):

סימן לב

(ו)

רוב הקיפו בטור כתב כולו או רובו, ומזה דייק הב"ח שכוונת הטור ברובו צ"ל בכולו והיינו שלא יצטרפו הנקבים שאין בהם חסרון לרוב כמו בגרגרת לקמן סימן ל"ד, והפר"ח השיג דלית לן לאקולי טפי מגרגרת בלי ראי' ובאמת יש לתמוה על הב"ח שסמך להתיר איסור על דקדוק חלוש כזה, ואם באנו לדון לשון זה י"ל כוונתו משום סיפא דאע"פ שנפסק כולו וכל המוח קיים עדיין וס"ד כיון שעדיין הוא חזק כ"כ הדר ברי' קמ"ל דגם כולו טריפה, ואפילו הטור עצמו לא הי' כתב כן בפשיטות בלי ראיה ויש קצת ראי' לדברי פרי חדש מהא דריש פא"ט דפריך תני דבי ר"י י"ח טריפות ומסיק דכל מה שנכלל בסוג אחד לא חשיב אלא לחדא ופריך פסוקי נמי תרין והיינו פסוקת החוט וגרגרת, ואי כדברי הב"ח מאי קשי' הא י"ל שמנה נקבי' שאין בהם חסרון בגרגרת דטריפה ברובו משא"כ בחוט ויש לדחות דכיון דטעמא דנקבים מצטרפין לרובא הוא מפני שסופו לפסק, וזה כבר ניכלל בפסיקת החוט, אלא דלפי דעת הב"ח כאן אין סופו לפסק:

והנה בגמרא אמרו חוט השדרה שנפסק ברובו וכמה רובו, רב אמר רוב עורו ואמרי לה רב מוחו, מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו מ"ד רוב עורו רוב מוחו מאי, וכתבו התוס' רוב מוחו מאי דילמא הוא הדין ברוב מוחו ונקט עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב, והקשה מהרש"א דלפ"ז מאי קאמר מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו דילמא להך מ"ד לא בעי רוב עורו ותבעי נמי להך מ"ד אי בעי רוב. ונראה ליישב דלכאורה יש להבין להך מ"ד שפי' רובו הוא רוב מוחו דהא להדיא תנן במתניתין וברייתא נפסק חוט השדרה ולשונות אילו מורין על פסיקת החוט עצמו ואין לשון זה צודק על המוח שבחוט שיקרא חוט ובפרט במשנה ששנו נפסק החוט שזה ודאי מורה על פסיקת החוט, וסתם פסיקה הוא ברובו, וברייתא אפשר לפרש דרובו קאי אמוחו שבתוכו, אבל במשנה ודאי לא אפשר לומר כן. ל"נ דגם מ"ד רוב מוחו מודה דמתניתין מיירי שנפסק רוב החוט אלא דבהא פליגי דהך מ"ד סבר דלהכי בעינן שיפסק רוב החוט מפני שאז ודאי אין המוח שבו מתקיים וכיון שגרם שנפסק רוב המוח לזה הוא סיבת טריפתו ומפני כך ניטרף ברוב המוח אפילו לא נפסק רוב החוט אחר שהוא סובר שפסיקת העור אינה רק עילה לפסיקת המוח, ואולם מ"ד רוב עורו פליג ע"ז וס"ל הדברים כפשטן שהטעם הוא באמת מפני פסיקת עור החוט זולת המוח, אבל פסיקת המוח אינה כלום, ובזה ניחא מאי דאמרו מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו, ולכאורה קשה מנ"ל הא שהרי לפי דעתו לא הוזכר כלל פסיקת החוט ובפרט לפי' ר"ת שסובר למ"ד רוב עורו מבעי אי בעינן נמי רוב המוח, וא"כ קשה מנ"ל דלהך מ"ד רוב עורו נמי טריפה א"ו דגם הוא מודה שהפירוש בברייתא ברוב החוט אלא שהטריפות זה מפני רוב המוח וכמ"ש ולפ"ז הפי' באיבעי דש"ס רוב מוחו מאי הוא ג"כ כדרך שכתבנו אם גם הוא מודה שטריפות פסיקות החוט מפני פסיקת המוח כמ"ד רוב מוחו וכמ"ש, וע"ז פירשו התוס' יען כי הוקשה להם אם יטריף ברוב מוחו למה לא אשמועינן הפי' כהך מ"ד רוב מוחו לכן פי' דהך מ"ד י"ל שבא לאשמועינן פי' הברייתא שהוא רוב עורו כפשטי' דאפילו עורו בעי רוב, ולכן תפס פירש הברייתא ברוב עורו לאשמועינן שגם עורו צריך רוב אע"פ שאי אפשר לטעות בברייתא דפחות מרוב מ"מ פירש הברייתא כפשטי' לאשמועינן שאף עורו בעי רוב, וא"כ לא קשה קושי' מהרש"א דוודאי באמת א"א לומר בעורו שניטרף בפחות מרוב שהרי שנינו במשנה נפסק החוט משמע דוקא רוב, ורב לא אתי לאשמועינן רק פשטא דברייתא ומתני' ואע"פ שא"א לטעות ברייתא מ"מ רב אמר דין פסיקת החוט הוא ברוב שלא יטעו השומעין לומר דעורו לא בעי רוב, אבל באמת א"א לומר כן וא"ש ודו"ק:

ונשמע מזה דלהך מ"ד טריפת עור מפני פירוד המוח שבתוכו שסופו לצאת, ולהך מ"ד ודאי אין סברא להטריף בנקבים שאין בהם חסרון ושם לא שייך שסוף המוח לצאת וכן פירש"י כ"ש דכיון שהעור מחזיקו וכיון שהעור נפסק אינו מתקיים כלל, ומזה נראה ברור דנקבים שאין בהם חסרון כשר, וכיון דלמ"ד רוב מוחו כשר נראה דה"ה למ"ד רוב עורו דא"כ מאי קאמר כ"ש תבעי ליה בנקבים שאין בהם חסרון אלא ודאי דהאי לכ"ע כשר, איברא למ"ד דנקבים שאין בהם חסרון דגרגרת השלם מצטרף אזלא כל ראיה הנ"ל דכיון דשם ע"כ הטעם מפני שסופו ליפסק, וא"כ גם כאן אפשר שסופו לפסק ולכ"ע טריפה שגם המוח יוצא, מיהו לפי מה שיתבאר לקמן דקי"ל כמ"ד שהשלם אינו מצטרף בנקבים שאין בהם חסרון, וע"כ שמו עצמו הוא פסיקת הגרגרת ומוכרח שאין סוף הנקבים לפסק עם השלם דא"כ לצטרף נמי השלם, אלא ודאי דבפסיקת הגרגרת הוא עצמה הפסקה ששם אין חילוק אם הרוב במקום אחד או שהוא במקומות נפרדים, וא"כ נראה ברור דלמ"ד רוב מוחו שאין נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין, וע"כ הה"ד למ"ד רוב עורו כמ"ש גם מה"ת לאפושי פלוגתא כיון שלא נתבאר נפקותא ודאי ל"ד לגרגרת ובאמת מדברי רש"י נראה ג"כ דאפילו למ"ד רוב עורו הטעם הוא ג"כ מפני שסוף המוח לצאת שפי' אניתמרך שזו היא פסוקה, ואע"פ שמוח אינו מעלה ומוריד הנ"מ בהפרדה, משא"כ בהמרכה, ולכאורה קשה שהרי לא הוזכר במתני' ובברייתא זו רק רוב עורו להך מ"ד א"ו שסובר דלהך מ"ד ג"כ הטעם משום המוח דכיון שסופו לצאת מודה דטריפה ולא פליג אלא בהפרדה, ואפילו לטעם הראשון של רש"י שסוף החוט ליפסוק מ"מ י"ל דכאן אינו טריפה דקיל מגרגרת שהחיות תלוי' בו כמו שהוכחנו. כללו של דבר דברי הב"ח יש להם פנים בהלכה, וגם הש"ך הביאו בסתם אלא שעדיין צ"ע למעשה:

(ס"ב)

או שנסדק לאורכו דעת רוב האחרונים וממש כולם, דכאן לא בעינן שיור למעלה ולמטה כדלקמן בגרגרת סימן ל"ד, זולת הפ"ח שדעתו להחמיר דלית לן להקל טפי מגרגרת, ובפלתי כתב דתלי' במחלוקת אם השיור צריך שיהי' במקום שחיטה כתבו דהשיור למטה צריך שיהי' קודם החזה דלמטה מהחזה דינו במשהו ואי לא בעי מקום שחיטה כאן נמי הקרום מחזיקו, ולעד"נ דלסברת הפר"ח לא מהני החזקת הקרום, שהרי לקמן כתבו דהמשהו צריך שיהי' במקום שחיטה דלמטה דינו כריאה וא"כ נמי נימא מה בכך שנקובתו במשהו, מ"מ הוא מחזיקו, אלא ודאי בזה אינו נחשב כלל לגרגרת ולא מהני, כבגרגרת עצמו שהיא אותו האבר, והה"ד הכא צ"ל להיות בגוף האבר ולא מהני החזקת הקרום מיהו מסתימת הרמב"ם וטור ורשב"א שלא כ"כ משמע דלא בעינן שיור כלל ונראה ליה ראי' לדבריהם מהא דאמרינן בגמרא מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו ופרש"י שסוף המוח לצאת כמ"ש למעלה וא"כ עדיין תבעי לי' דלמ"ד רוב עור בנסדק ואין שיור טריפה אע"פ שכל המוח קיים כמו בגרגרת, והך מ"ד י"ל שסובר בנסדק מבלי חסרון במוח שכשר שעיקר הטריפות תלוי במוח שכאן לא שייך סברא שסוף המוח לצאת, גם לפמ"ש לעיל לרש"י שטעם הטריפות להך מ"ד ג"כ מפני המוח, וא"כ נראה בנסדק כשר בכל גווני אפילו בלי שיור, ודוחק לומר דהטעם נסדק בגרגרת הוא מפני שסוף הגרגרת להנטל דמ"ל הא, ונראה דהטעם נסדק בגרגרת משום דהוי כמאן דליתי' כיון שאינו מחובר וגרע מפסיקה אבל זו לא שמענו שיהי' סוף הגרגרת להנטל, וא"כ כאן כיון שהוא מחובר למעלה בקרום גם החוליות מקיפין אותה כמ"ש רש"י בנסדק הגרגרת ועוד דלרב דבעי חוליא בגרגרת ולא נדע השיור בחוט דלא שייך כן וא"כ ה"ל לפרושי בש"ס הדין בחוט לפי סברתו א"ו דבחוט כ"ע מודה דכשרה בלי שיור מטעמי דכתיבנא, גם י"ל דודאי בגרגרת צריך שיעור באותו אבר עצמו וזה אינו מן האבר, משא"כ בחוט שעיקרו מהמוח אלא שאינו ניטרף במשהו ומ"מ הוא מעין המוח ול"ד לגרגרת והתוס' הקשו האיך מדמה מוח שהוא במשהו לחוט, וי"ל בפשוט דרשי' פי' אדלוי דאמר נתמזמז מוחו דדין ומסיק דאין מוליד משום שהחוט יורד מהמוח, וא"כ י"ל דודאי קים להו שאין סוף הקרום ליפסק אלא שזה גורם קילקול כי אם המוח מקולקל, גם כאשר ירד לשדרה מקולקל הוא מזיק גם לחוט ובמוח עצמו שמשם כח החוט, ואם המוח הוא מקולקל הא בהא תלי' וגם החוט מקולקל, לכן הם דומים ממש, ולפ"ז ודאי מהני שיעור כיון שהם ממש אבר אחד, הנה יש הרבה צדדים להתיר וכך הדעת נוטה, והוא הדבר שסתמו הפוסקים מיהו לכתחילה יש לחוש לדברי פר"ח, אבל בהפסד מרובה ודאי יש לסמוך על הראשונים ועל ב"י וד"מ ופרישה וב"ח וש"ך וט"ז, ומ"מ נ"ל שאף לדעת המחמיר ודאי למטה מבין הפרשות מהני השיור שהרי רש"י פי' הטעם ששם יריכים מעמידין שדרתו וא"כ פשיטא שהוא מאבר מעצמו וכי בשביל זה יגרע מפני שירכים מעמידין אותו ופשיטא דמהני שיור לכ"ע וזה ברור:

(ג)

ומחמת כבידו אינו יכול לעמוד טריפה מיבעיא דלא איפשטי' בש"ס ופסקו לחומרא, אמנם הרי"ף השמיטה וצריך טעם למה, ונראה דס"ל להריף דודאי לא מסתבר לומר כיון שלא נראה שום ריעותא בחוט אלא שאינו יכול לעמוד וזה אפשר שהוא רב המוח ולפי רבות המוח יתקשה עד אשר יוכבד מאד ומזה הוא מניעת העמידה ואדרבה לפי רוב המוח יחזק החוט ע"כ מפרש דהך בעיא לא קאי אלא אמאי דסליק שנתמסמס המוח והיינו שאינו יכול לעמוד וזה סימן טריפתו, ואם יוכל לעמוד כשרה ואפשר שהוא מטעם שנתבאר לעיל דכשיכול לעמוד ודאי נשאר רובו, וע"ז הוא בעי דרב ירמי' דאינו יכול לעמוד מפני כבידו דהיינו שהחוט כבד מאוד וזולת המיסמוס אי אפשר לו לעמוד, (ובזה ניחא דקאמר רב נתמזמז כשר ונתמסמס היינו בא"י לעמוד, וא"כ משמע דנתמזמז אע"פ שאי"כ לעמוד אלא ודאי לאו ריעותא היא כלל מה שא"י לעמוד וכ"ש א"י לעמוד מחמת כבדו), וא"כ אי אפשר לנסותו שזולת המיסמוס ג"כ אינו יכול לעמוד, אלא שאינו מסיבת המיסמוס או דנימא שגם בזה סוף החוט לפסק אע"פ שמקדם הי' בריא אף שלא הי' יכול לעמוד, מ"מ כיון שבא מחמת מסמוס ובזה עלה בתיקו והרי"ף סמך עצמו על מה שסתם כל שא"י לעמוד שטריפה בנתמסמס משמע שאין בנו אם א"י לעמוד מחמת כבדו, מ"מ י"ל שגם המיסמוס גורם מניעת העמידה וטריפה אבל כשהחוט בריא לא מסתבר להטריף אף שלא יוכל לעמוד, ועיין סימן ל"א דלכאורה משמע דבמסמוס כשר אע"פ שאינו יכול לעמוד, אלמא מניעת העמידה אינה סיבה לטריפה, ולכן פי' כמ"ש ודו"ק, ומ"מ העיקר כפסק המחבר:

(ה)

עד בין אגפים בגמרא אמר ובעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים ר"ל למטה מן אגפים, ונסתפקו התוס' למטה ממקום חיבורו בגוף או במקום ששוכבת על הגוף, והרא"ש כתב דלמ"ד בין אגפים נמי איכא לאספוקי הכי ומסברא דמקום חיבורן הוא דכי נחלקו במשהו, ובאמת יש לומר דגם התוספת ורשב"א מודים למ"ד בין אגפים שהיא מקום התחלתן דודאי כיון שהעליון נמי נקרא גף והוא אמר עד בין אגפים, ומשמע ודאי שעד בין מקום התחלתן שגם שם נקראים אגפים, ולא נסתפקו רק למ"ד למטה מן אגפים דמשמע לכאורה איפכא דכיון שכל מקום השכיבה ודאי נקרא גף והוא אמר למטה מהם מהיכא תיתי נימא דממקום שמחוברת שהרי זה הוא גף כמו זה, ומ"מ נסתפקו בדבר שמא לא אמר רב במקום חיבורן וקאי אמאי דסיים ר' ינאי בין אגפים שאמר שהוא מקום חיבורן, ולפ"ז הוא מוסכם למ"ד בין אגפים שהוא מקום התחלת חבורן וכן משמע בתוס' ורשב"א שלא כתבו הספק רק למ"ד למטה כו' אלא שהרשב"א החמיר דמספקא לי' כמאן הילכתא וגם רש"י וסמ"ק החמירו מחילוף הגירסא שיש להם ולפ"ז הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו בין אגפים לכ"ע במקום מחוברת בגוף, ויפה כתב רמ"א להכשיר בהפסד מרובה כדיעה ראשונה ודלא כט"ז, וכן סתם בנה"כ דיש לסמוך על הדיעה הא' בה"מ:

סימן לג

(א)

ניטל לחי העליון להרמב"ם טריפה זו היא טריפות מחודשת להרמב"ם ולא נמצא כן בקדמון זולתו וכבר שאלו חכמי לוניל על מה שהוסי' על הטריפות כי לא הוזכרה בש"ס והוא ז"ל השיב שנשמע מכלל אמרם דלחי התחתון כשר משמע ולא העליון, וגם הוא ניכלל בכל שאין כמהו חי' עיין בכ"מ ובב"י לשון התשוב', ובפלתי כתב דלא הוי רק ספק טריפה ונ"מ לס"ס, ולא נהירא שהרי הרמב"ם כתב שבהעדרו יתקררו האיברים ותמות מיד אלא דנראה דנשמע מהדיוק דוקא התחתון כמ"ש הרמב"ם להדיא, איברא דאיכא למידק מריש פא"ט דתני ר' ישמעאל י"ח טרפות וזה לא נימנה ביניהם, ואפשר שהרמב"ם סובר שלפי המסקנא שלא מנה זולת סוגי הטריפו' וי"ל שזה הוא בכלל נטולה, וכבר מנה נטולת הכבד, ואיברא שזה אינו רק אי אמרינן דאינו ניטרפת בנטולת הכבד עד שתנטל כולה, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש אבל אם נאמר דכבד צריך שיור כזית ואף אם לא ניטלה כולה ונשאר פחות מכזית היא טריפה א"כ ל"ל כמ"ש שלא מצינו לר"י נטולה זולת הכבד וכיון דכבד אין צריך להנטל לגמרי ואין השיעורין שוין כמ"ש התוס' שם וע"ש הקושיא במקומה, נמצא לפי כלל הדברים שאם סובר כמ"ד כזית אז יותר חדא ולמ"ד כולה בעינן הם י"ח מצומצם ובזה יש ליישב קושי' התוס' שהקשה למ"ד חסרון בפנים ל"ש חסרון אז בצר לן חסרון דריאה, ולפ"ז ניחא די"ל שסובר כמ"ד דבעינן שיור כזית וא"כ פש לן נטילת לחי ומעייל בדוכתא דחסרון דריאה, ובזה נמי ניחא דלפמ"ש לעיל דלפיכ' לא חשבי מפני שסובר כמ"ד דבעינן נטילה כולה, ועדיין הי' קשה למ"ד דש"ס דמנה כל הטריפות עם היותם מין אחד וקשה למה לא פריך מניטל לחי העליון שהרי הוא טריפות מוסכמת לדעת הרמב"ם, ולפ"ז א"ש דודאי הוי יודע מזה שנטילת הלחי טריפה כמ"ש הרמב"ם שא"א זה לחיות מבלעדו וכ"ש למ"ד ט"ח, אלא שסבר המקשה שסובר דחסרון בפנים ל"ש חסרון, וגם אינו סובר כר' שמעון והכניס נטילת הלחי תחת חסרון דריאה וא"ש ודו"ק:

ובזה נוכל ליישב גם מה שהקשו התוס' לעולא דפליג אדרכיש ואינו סובר טריפות לקות הכוליא ותקשי' לי' מדתני דר"י דמנה י"ח, וכן קשה למ"ד דפליג אדרב מתנא ואינו סובר הך דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' דבציר להו מי"ח ולפ"ז ניחא די"ל שסובר דבכבד בעינן כזית לר' ישמעאל וגם סובר כר"ש דנקיבה בריאה אינה טריפה רק עד שתנקב לבית הסמפונות זולת חסרון דלא צריך לנקיבת סמפונות ובהעדר לקות הכוליא או דרב מתנא גם כן יש י"ח וא"ש ודו"ק והתוס' נדחקו מאד בפירוק קושיות הללו ולדברי הרמב"ם א"ש ודבריו מוכרחים:

(ג)

או תורבץ הושט שניקב נבילה, הנה הש"ך האריך לתמוה על המחבר על אשר פסק בתורבץ דהוי נבילה שלא מצאנו כן בשום מקום, ובש"ס ובפוסקים משמע דטריפה לחומרא הוי וכוונתו דמסיק בש"ס דלא מקום שחיטה הוא ונראה דהנה בפלתי הקשה אהא דפריך הש"ס בפרק השוחט אמתני' דנפסלה בשחיטה היא נבילה ממתני' דפא"ט דחשיב נקיבת הושט בטריפות ומאי קשיא דילמא הא דחשיב נקובת הושט ר"ל תורבץ הושט דנמי במשהו ומ"מ אינו רק טריפה ותירץ בדוחק דפריך לשמואל דס"ל דתורבץ ברובו וזה דוחק דהא רבא סבר דבמשהו ואף על פי כן תירץ תירוץ אחר מדוחק ול"ל לדחוקי במאי דלק"מ לדידי' והל"ל לדשמואל מפרש הכי גם לא יתכן שיסברו כולהו אמוראי כר' יוחנן ור"ל שתירצו בענין אחר דסבר כשמואל והוי לי' לתלמודא לאדכורי להו בפלוגתא דרב ושמואל בתורבץ, ולכן נראה דלא ברור לן דבתורבץ אינו מקום שחיטה מטעם שיתבאר בש"ס, דהנה בש"ס פא"ט דמ"ג גרסינן תורבץ הושט אמר רב במשהו ושמואל אמר ברובו ומפרש רב יהודא דרב סובר מקום שחיטה הוא ושמואל סבר לאו מקום שחיטה הוא ואמרינן תו התם דהאי תורא דאתחיל בתורבץ הושט וגמר בושט וטרפי' רבא אמר רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל חומרא דרב דסבר במשהו והא מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה ומסקינן דכי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודא אחי משמי' דרב הכי אמר רב ושט נתנו חכמים שיעור מכלל דתורבץ ושט לאו מקום שחיטה הוא ולכן כולה כרב עביד דאע"פ שאינו מקום שחיטה מ"מ הוא במשהו, ויש להבין בש"ס דלפי מאי דאידחי מילתא דרב יהודא דלאו מקום שחיטה, וכבר החליט רב יהודא הסברא שאם אינו מקום שחיטה אינו במשהו א"כ למסקנא דלרב לאו מקום שחיטה הוא דילמא באמת נדחו דברי רב יהודא גם במה שאמר דבתורבץ במשהו י"ל בפשוט דודאי אינו צודק שנאמר דרב יהודא שאמר במשהו עינה מלבו לאמרו בשם רב אף שלא אמרו, ונראה דודאי רב יהודא שמע מרב דבתורבץ הוא במשהו לא יותר והוא בא מסברתו לתת טעם לדברי רב וסובר שזה תלוי' אם הוא מקום שחיטה. וע"ז בא רמי בר יחזקאל לומר שכלל זה אינו והביא ראי' מדברי רב שסובר שאינו מקום שחיטה ואעפ"כ אמר דבמשהו וכ"מ הלשון דרמי ב"י לא אמר רק שהכלל אינו אבל הדין אמת דהוא במשהו כמו שאמר ר"י משמו, ועדיין יש להבין האיך נעלם מרב יהודא הך דושט נתנו חכמים שיעור שאמרו רב ודוחק לומר שהוא לא שמע זה ויתכן יותר שגם רב יהודא ידע זה אלא שהמה מחולקים בפי' דברי רב, דהנה התוס' כתבו מדקא' ולא נתנו לא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו משמע בין למעלה ובין למטה עכ"ל והכרח זה אינו מוכרח כל כך, ובודאי אם נאמר כסברת ר"י דתליא אם הוא מקום שחיטה בשביל הכרח קל כזה אין לדחות סברא ברורה, ואפשר שגם רב יהודה הי' יודע מאמר רב, ומ"מ לא דחו סברתו הנראית בעין שהיא ברורה מפני דקדוק זה, אך לרמב"י שחולק על רב יהודא הביא סעד לדבריו ולא נראה לו לדחות דקדוק זה מסברת ר"י ולכן חולק עליו, וא"כ אין הכרח כלל דברי מי אמרו ודו"ק, והנה התוס' הקשו שם למסקנא דכולי כרב עביד היאך אמר רמינא עלי' חומרי דרב וחומרי דשמואל ותירצו דזה לפי מה דס"ד וזה דוחק בפשט דברי התלמוד שרבא גופי' אמר כן כדגרסינן התם אמר רבא רמינא כו' ויותר נכון לומר כפי מ"ש שיש כאן שני סברות במאמר רב שאמר במשהו האחת היא סברת רב יהודא שמקום שחיטה הוא והאחת הוא סברת רמי בר"י שאין הדברים תלוי' בזה שבמשהו טריפה, ומ"מ לאו מקום שחיטה הוא וכך הוא הפירוש בש"ס דזה ודאי אי אמרינן דשיעורו ברוב ודאי אינו מקום שחיטה שבזה לא כדת הי' דברי רב יהודא, ולכן תפס רבא חומרא ברורה מכל א' שרב אמר בבירו' שנקיבתו במשהו כמ"ש ושמואל אמר בבירור שאינו מקום שחיטה מדאמר ברובו ולכן אמר רמינא עלי' חומרא דרב דהוא במשהו דהלכה כרב באיסורי נגד שמואל, וא"ת הרי אומר רב יהודא במקום שחיטה והלכתא כרב בזה אני תופס חומרא דשמואל שלדידי' ודאי אינו מקום שחיטה, ומ"מ י"ל דהלכה כרב שגם רבי יהודא סובר בזה כסברת רמי בר"י ולכן לא מפרש בש"ס גם ההיפוך ושמואל אמר ברובו דהלכה ודאי כרב דבמשהו אלא שמסופק לו טעמו של רב ובצירוף דעת שמואל שאמר כן בפירש ודאי יש להחמיר ומה שאמר רב טבות כולה כרב עביד ר"ל ג"כ אל הדרך שכתבנו שאין זה כתופסת בחומרי שניהם כי לפי דעת רמי בר יחזקאל עביד לגמרי כרב אלא שמסופק לו אי הלכה כרמי ב"י או כרב יהודא, לכן תפס חומרא ברורה מכל אחד כמ"ש ואין זה תופס בחומרי שניהם ולזה גם לא אמרו בגמרא גם ההיפך כשמואל שאמר לאו מקום שחיט' הוא והוא אמר מקום שחיטה הוא והיינו רב א"ו דרבא עצמו אמר הדברים אילו, ולכן כוונתו אף אם אינו מקום שחיטה אפשר שיהי' במשהו ודברי הגמרא מזוקקים וברורים לפמ"ש ודו"ק, ועל דרך זה תתישב גם כן קושי' התוס' שהקשה למה לא משני רבא כשמואל עביד בהיגריס שליש ע"ש, ולפ"ז ניחא דכיון דרבא גופי' אמר רמינא עלי' תרי חומרי דמקום שחיטה הוא וזה לא שייך בהיגריס, והתוס' נמשכו לשיטתם שאין זה ממאמר רבא כמ"ש לעיל ודו"ק, ולפ"ז מיושב גם כן קושי' הפלתי למה לא משני דקאי על תורבץ הושט. די"ל דהקושיא הוא על רב יהודא דאמר מקום שחיטה הוא ג"כ נבילה, ורבא הוכרח לתרץ לפי שיטתו שהוא מסופק אם מקום שחיטה הוא ולפשוט ממתני' ור"י ור"ל צ"ל דס"ל חדא מתרתי או דס"ל דההוא ברובו או דס"ל דמקום שחיטה ואין ההכרח מדבריהם. ומעתה גם דברי המחבר ברורים, דכיון דמוכרח בגמרא דמספקי' לי' לרבא אם מקום שחיטה או לאו מקום שחיטה הוא ומספיקא פסק לחומרא דהוי נבילה דהוא איסור חמור מטריפה ונפ"מ למי שאחזו בולמס שמאכילין אותו הקל תחילה, וכן למי שאנסוהו לאכול או נבילה או טריפה והוא סכנות נפשות שאין ספק שיאכל הקל תחילה וכה"ג ודברי המחבר יש להם פנים בהלכה ולחומרא יש לחוש לדבריו, אמנם האחרונים כתבו נ"מ בהיפוך שהנבילה קלה מן הטריפה ואחת הוא בביצת נבילה שאין רק מדרבנן כדלקמן ס' פ"ו וביצת טריפה הוא מן התורה, עוד כתבו דיש נפקותא לענין אותו ואת בנו כדלקמן ס' ט"ו וזהו לנפקותא מכוונת אך הנפקותא הראשונה בביצת נבילה שהתירו בו הספק ונמשכו אחר הטורי זהב אני תמה עליהם דהא הטעם של ביצת טריפה דהיא אסורה כמבואר פא"ט דף נ"ח דאגודא כגופי' דמיא והיא וביצתה נטרפה אלא שיש הבדל בין ביצת נבילה שכיון שכמוה נמכרת בשוק לאו כגופי' הוא, ולכן אינו אסור רק מדרבנן גזירה אטו ביצת טריפה כמ"ש התוס' אבל בטריפה אע"פ שגמרה אח"כ מ"מ כיון שכבר נטרפה בהיותו אגוד בגופו ונגמרה אח"כ באיסור ונתגדלה אח"כ באיסור כמבואר בש"ס להדיא ושוין בביצת טריפה שאסורה מוכח שנגמרה באיסור והשתא מאי חילוק יש בין ביצת נבילה לטריפה דמהיכא תיתי יגרע מה שהוא נבילה, וא"כ אף בנקובת הושט שייך האי טעמא דכיון שיכולה לחיות יב"ח נגמרה ג"כ באיסור וזה ברור, וגם נקיבת הושט אינה נבילה מחיים רק לאחר שחיטה, ופשיטא שתוכל לגמר באיסור כמו שאר טריפות כמ"ש הש"ך סק"ד ומה בכך שאחר שתשחט היא נבילה והגע בעצמך בשאר טריפות אם ימות העוף וכי יותר הביצה הרי מ"מ נגמרה באיסור, ולכן ברור דאסור מן התורה ואין בו ספק, והט"ז נראה שלא כ"כ רק אנשברה מפרקת ורוב בשר עמו שאינו יכולה לחיות כלל והיא נבילה מחיים, ובודאי אי אפשר לו לגדלה הביצה, ולכן כיון שנתנבלה והביצה כבר נגמרה מותר, מיהו גם זה יש לדחות ואין להאריך יותר כי אין כאן מקומו, אבל בזה נראה ברור דאסור מן התורה וכן עיקר:

(ד)

אבל אם יש לחוש שע"י קוץ ניקב כו' משמע אפילו אין ידוע בבירור שניקב ע"י קוץ מ"מ חישינן שמא ניקב ע"י קוץ כל שאין אנו יודעין שנעשה ע"י חולי ולקמן סימן מ"ט ונ"א פסקו המחבר ורמ"א באם אינו ניכר מאין בא הנקב אם ע"י חולי או ע"י קוץ דבקוץ חישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ובסתמא תלינן שנעשה ע"י חולי ונתנו טעם דהוי ס"ס ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב, וכאן נמי הוי ס"ס כזה ספק ע"י חולי ס' ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב וכן הקשה הט"ז. ובפלתי תירץ דשם הוא דאמרינן נשחטה הותרה אע"פ שאינו ס"ס גמור כדאיתא בט"ז, משא"כ הכא דהוי ספק שחיטה, ולכאורה קשה לדבריו שהרי גם שם הושט בכלל דיש לחוש גם לנקיבת הושט וצ"ל דכיון דלא איתלדא ריעותא בושט לא חשבינן לספק בשחיטה, משא"כ הכא דאיתילדא ריעותא בושט עצמו, לכן מחמירינן טפי, ומ"מ יש לפקפק על חילוק זה כמו שיתבאר לקמן אי"ה, ואין להקשות לדבריו למה ניחוש במחט שנמצא בחלל הגוף ולא נעמידנה בחזקת היתר די"ל דשם קרוב הדבר שניקב שכיון שנכנס דרך הושט, מיהו הרמ"א והמחבר נתנו טעם משום ס"ס, ולדבריו דין זה גם בספק אחד דאמרינן נשחטה הותרה, ועוד דהרמ"א פסק לקמן סימן נ' דכל שנולדה הריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה והקושי' הנ"ל במקומה, והנלע"ד בזה דהנה התוס' בפרק השוחט הקשו לרש"י דס"ל דנקב הושט אין לו בדיקה מבחוץ, היכא משכחת ניקב זה בלא זה, ותירצו דמשכחת ע"י חולי והחולי אינו ניכר בחיצון עכ"ל וכ"כ הרא"ש פא"ט משמע להדיא דבניכר בחיצון שום חולי שלרש"י אין לו בדיקה, ונראה פשוט הטעם דאע"פ שרש"י פי' בפרק השוחט שהטעם שאין לו בדיקה מפני שנכנסה טיפת דם בנקב הה"ד ע"י חולי י"ל כן שנכנס בו דם מחמת חוליו, ובאמת פא"ט אהך דעולא פי' רש"י גופי' שאין בו טיפת דם ואעפ"כ כתב דאין לו בדיקה מבחוץ, גם מדברי הרשב"א ור"ן שחלקו בין מקום ידוע דיש לו בדיקה, משמע שעיקר הטעם הוא מפני שצ"ל עינו משוטט בכל מקום ונקב משהו אינו ניכר בו וכן משמע בתה"א שכתב נקב משהו בעור אדום אינו נבדק, ובמקום ידוע י"ל בדיקה ע"ש בדף ל"א ויותר משמע כן בחידושי, ועכ"פ י"ל שדעת התוס' והרא"ש הוא כן שנקב משהו אינו ניכר בחיצון יהי' מאיזה טעם שיהי', ולכן הצריכו שלא תהי' חולי ניכר בחיצון ובפנימו נראה שהנקב מחמת חולי, וא"כ מאין אתה בא לדון על נקיבתו ומאין בא הנקב, וע"כ ע"י החולי גרמה הנקב כאשר נראה בפנימי, א"כ למה ניחש שניקב גם החיצון, וע"כ שגם החיצון נלקה בחולי זו, והרי אין לקותא נכרת בו וע"כ הצריך שיהי' ניכר שהחולי לא שלטה בחיצון, נמצא אנו למדין שדעת התוס' והרא"ש שצריך שיהא ניכר בהכרח שלא שלטה החולי בחיצון, וזולת זה אף בחולי אין נקב ניכר בחוץ, אפשר שיהי' שגם בחולי נצרר הדם יהי' מחמת מה שיהי' זה י"ל ברור בכוונת התוס', ומעתה דברי רמ"א נכונים וברורים, דבשלמא אם הוא ע"י חולי פשיטא דכשירה ולמה נטריף, משא"כ כאן דאינו ניכר חולי ויש לחוש לקוץ אין לו בדיקה ממ"נ אם הוא ע"י קוץ אין לו בדיקה, וא"ת שהוא ע"י חולי ג"כ אין לו בדיקה, כמו שנתבאר מדברי התוס' ורא"ש שאף נקב שע"י חולי אין לו בדיקה בחוץ, אלא שאם ניכר בפנים שבא ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום לקותא די"ל כמ"ש ממ"נ מותר דמאין בא נקיבתו מחמת חולי, והרי עינינו רואות שאינו ניכר בו שום חולי, משא"כ אם גם בפנים אינו ניכר שום חולי, פשיטא דצריך בדיקה בחיצון, וא"ת הא אינו ניכר בו חולי, הרי גם בפנימי אינו ניכר, ואף אילו היינו יודעין דבא מחמת חולי, מ"מ כיון שאין כאן לקותא יש לחוש, ולכן אמרינן בפשוט שבא מחולי, ואף אם תאמר שבא מקוץ ג"כ כה"ג טריפה, שבקוץ לקותא לא מעלה ולא מוריד, דמ"מ יש לחוש שניקב החיצון בקוץ, והדברים ברורים, ועוד י"ל דכיון דקרומו של ושט לבן וזך מאד אילו הי' מחמת חולי לא שייך שלא יוכר במקצת חולי דנקב שע"י חולי ודאי אינו בא רק מחמת לקותא משא"כ בקורבן דאינו ניכר בו כ"כ כמו בושט:

(ה)

ואם נתחלפו טריפה, הר"ן כתב בשם רש"י שאם הוחלף הפנימי לאודם דטריפה דאמרינן דרוסה הוא, ומזה למד הב"ח להטריף במעט אודם בושט, והט"ז השיגו דלית מאן דחש להא כלל, ורש"י מיירי בספק דרוסה, והביא ראי' דאל"כ הוי דברי רש"י סותרים אהדדי, דרשב"א הביא בשמו דבעינן שיתחלפו שניהם, א"ו דמיירי באופן שיש לחוש לדרוסה, כגון דעייל ארי' ביניהן. ובפלתי כתב דהקשה לו לרש"י ממ"נ אם לקותא הוא מטבע קר וגורמת לובן, איך אפשר שיחלף לאודם, ואם להיפך שהלקותא היא מטבע אש והחום גבר אי אפשר שיחליף האודם ללובן, והאיך יתכן חילוף שניהם, לכן אמרינן דדרוסה הוא והדרוסה אדום, ואחד הוא מצד הקרות הלקותא, והשני הוא מדרוסה, עכ"פ נתיישב הסתירה ברש"י ואם כי דבריו ברורים בסברא וראוי' אליו מ"מ נמנע לומר כן בכוונת רש"י, שזה שהוציא הרשב"א כן מדברי רש"י, הוא ממה שפרש"י על הא דעולא שמנה סוגי הטריפות וכתב ז"ל וחלוף דשני קרומים דושט שניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות, ואין לך נקיבה גדולה מזה, הנה שהכניסם בסוג נקוב, ומזה דייק הרשב"א דבעינן שיתחלפו שניהם, ולדברי הפלתי ראוי' שיכניסם בסוג דרוסה, ולכן קשה לדעת הרשב"א שרצה להשוות דברי רש"י באופן שלא יחלקו וזה אינו כמ"ש, ולדעת הט"ז קשה יותר מאי ענין אי חליף לזה, ומ"ש לקמן בגמ' דאמרי מאי נ"מ לספק דרוסה וגם כאן הי' להם לומר כלשון הזה, וברור שאי אפשר לסבב כוונת רש"י, ואפשר שחזר בו בפירושו, וכ"כ הפר"ח אבל בפירושא קמא נראה ברור כמ"ש אף בלי ספק דרוסה כגון על אריא בנייהו נמי חישינן לדרוסה, מיהו מסתברא שלא אמר רש"י רק בהוחלף הפנימי לאודם דיש ריעותא גדולה כזו ודאי יש לחלק, לכן תלינן בדרוסה, נמצא שלפ"ז הדין הוא מוסכם שאין להטריף במעט אודם כמ"ש הטורי זהב וכן עיקר, והנה בגמרא אמר כלשון הזה שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר, ופריך למה לי' למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חילף טריפה ע"כ. ויש להבין למה לא משני באמת דנ"מ לספק דרוסה שאין לו בדיקה מבחוץ, וכבר עמד בזה מהר"ם שיף ונדחק בזה. ונראה ליישב עם מ"ש הרא"ש דיש אומרים דבעינן דליחלפו תרווייהו, דזולת זה הוי ניקב זה בלא זה דכשר, והוא ז"ל דחה דבריהם דאמרינן דכיון שכולו לקוי' אינו מתקיים ע"י הב' ול"ד לנקב קטן דחברי' מגין עליו עכ"ד:

והנה עוד יש להבין על רבא שהרכיב שנים יחד וכייל להו בחדא שני עורות יש לו ניקב זה בלא זה, ומה שייכות יש להם זה לזה, והי' להם להזכירו דין בפ"ע, ולפי הנ"ל ניחא דהכי פירושו שני עורות יש לושט, ומזה משמע דחילוף טריפה כדמשני הש"ס, ודוקא כשיש לו שני עורות אז ניקב זה בלא זה כשר משא"כ אי חילוף אע"פ שהוא כניקב זה בלא זה מ"מ טריפה, דל"ד לנקב קטן דחבירו מגין כמ"ש הרא"ש אבל אי מיירי לענין דרוסה קשה האיך כללן יחד, ומאי ענין דרוסה לנקובה אלא ודאי דאתי לאשמועינן חילוף והוא ממש אחד עם נקובה כמ"ש רש"י וא"ש המשך הלשון, ויש לפרש לדעת המצריכים שיחלפו שניהם משום דבלא"ה הם כניקב זה בלא זה דכשר וא"ש בפשיטות דחיצון אדום ופנימי לבן אי חילף טריפה, ומ"מ ניקב בלא זה כשר, ולכן צריך לחילוף שניהם, וחד בחברו מישך שייך, משא"כ לענין דרוסה דל"ל הכי ודו"ק:

(ה)

שניהם אדומים טריפה, הטעם כתבו הרא"ש והטור דאע"ג דניקב זה בלא זה כשר, זה לא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, אבל כיון שכולו לקותי' אינו מתקיים ע"י השני ע"כ, והטורי זהב הקשה לסברא זו דהא לקמן סימן ל"ו בריאה קיי"ל אפילו ניקב כל הקרום העליון כשרה כיון דבעינן נקיבת שניהם, ותירץ שגרע לקותא יותר בעור אחד ועדיין דבוק כ"כ יגרום גם להשני לקותא ע"ש. והנה בדבריו יש קולא וחומרא, הקולא הוא באם ניטל העור לגמרי כמ"ש הטורי זהב עצמו, והחומרא הוא בריאה ביש לקותא בקרום העליון לבד טריפה לפי סברתו, אבל אין דבריו מחוורין מכמה טעמים, דלפ"ז אפשר לטריפה שתחזור להכשרה, כגון שלקה העור האחד כולו שאז היא טריפה, ואם ינטל אח"כ תחזור להכשרה, ועיקר שמדברי הרא"ש עצמו נראה להדיא דלא ס"ל כן מדכתב הרא"ש דלא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, ולדעת הט"ז הל"ל בפשיטות דנקב אין סוף השני לנקב שאין בו לקותא הגורמת נקיבה להשני משא"כ כאן שכולו לקוי' אין חבירו מגין עליו ואינו מתקיים ע"י השני, משמע להדיא שההבדל בין נקב ולקותא שבנקב חבירו מגין עליו, ואפשר שיתקיים עם היותו נקוב, משא"כ כאן שא"א לו להתקיים ע"י השני, ולסברת הט"ז אם הוא מתקיים, מסתבר טפי להטריף שגורם גם בשני לקותא, ועוד דלסברת הט"ז הי' לו לומר בפשיטות על מה שכתב דהוי ניקב זה בלא זה דכאן גם סוף השני לנקב, ולא הוי כלל ניקב זה בלא זה והוי כניקבו שניהם, ומסתברא שהרא"ש דייק מש"ס דאמר ניקב זה בלא זה כשר, ולא סיים במאי דפתח במראות הושט לומר שאם הוא נחלף הוא טריפה וסיים בניקב זה בלא זה משום דטעמא דחליף משום שהוא כנטול היה לו להשמיענו רבותא טפי בחילו זה בלא זה דכשר א"ו בניטל טריפה, דלא דמי נקב לנטול וכל זה שלא כדברי התוס' ודו"ק. והפרי חדש כתב שאין מדמין בטריפות להדדי ואינו נכון, דהא בנקב זה שלא כנגד זה שפיר למידין כל הנקובים בקורקבן היכא שאין טעם לחלק כמ"ש הרשב"א בריאה, וע"ש בטור לעיל ריש סימן ל"א, ואף החולקין לא חלקו רק מפני טעם שיש לחלק, אבל אם אין טעם גם הם מודים ועוד קשה לדעת הפר"ח שהרי הרא"ש הביא ראיה מריאה דבעי נקיבת שני קרומים, מיהו בזה אפשר לומר שהרא"ש לא הביא ראי' אלא שלשון קרמא תתאה הוא בצירוף העליון דגם בריא' איתא האי לישנא ואף קרמא תתאה וע"כ הוא בצירוף העליון דע"כ למאי דפסקינן במסקנא דבעינן שניהם, ודאי ע"כ הוא עם העליון דא"כ הוא דלא כמאן, ומסתמא גם כאן כן הוא הפירוש, אך לקמן אכתוב טעם נכון להרשב"א והר"ן והמחבר שפסקו בחלוף אחד מהם טריפה דלא כהרא"ש ועיין לקמן סימן ל"ו בישוב קושי' הטורי זהב:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה