חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן נז
(א)
אפילו בשור הגדול. כתב הפר"ח אפילו בגסה שבחיות דסתמא קתני ועוד דדומיא דדרוסת הנץ דמסיק בדרבה מיני' ע"ש ולא היה לו לתלות בזה דבהא איכא תרי לישנא בגמ' ובאמת פשוט אפילו נימא דדרוסת הנץ בדכוותי' לא מספקא לן בש"ס רק בנץ כיון דמבואר דאין לנץ דרוסה רק בעוף הדק, וס"ל להך לישנא דכל שהנדרס גדול מן הנץ מקרי גס נגד הנץ אבל בגס שמבואר במשנה בעוף הגס לא נסתפק כלל דאפילו בגס ממנו יש לו דריסה דאל"כ הוי לי' למיתני דרוסת הנץ והגס בדכוותייהו וכה"ג בארי אפילו בגדול ממנו יש לו דריסה וכן זאב באימרי רברבי אפילו גדולים ממנו יש לו דריסה וזה בלי ספק:
ועפ"ז אמרתי להמליץ על דברי רש"י שפירש בד"ה מן הזאב כו' אבל מן הזאב ולמטה אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות ותמה מהרש"א דהא חתול שהוא מן הזאב ולמטה אית ליה דריסה אפילו בגדיים וטלאים, ולפי זה נראה דקשיא לי' לרש"י איך אמר סתם בבהמ' מן הזאב ולמעלה ולא מפליג משמע דמן הזאב ולמטה אין לו דריסה בשום בהמה הא באמת גדיים וטלאים נמי בכלל בהמ' ויש לחתול דריסה בהם אף על פי שהוא מן הזאב ולמטה אלא על כרחך רב לא נחית לאשמועינן אופן הדריסה רק דה"ק מן הזאב ולמעלה דינו כזאב אבל מן הזאב ולמטה אין דינו כזאב, והשתא הא דקאמר למעוטי חתול לאו למעוטי מדריסה לגמרי אלא שחתול אין לו דין זאב שדורס אפילו בגדול ממנו אבל גדיים וטלאים אינם בכלל המיעוט, וזהו כוונת רש"י שאין לו ארס חזק להמית בהמה, היינו שהיא גדולה ממנו אלא עופות ממית אפילו שהם גדולים, ולפי זה נראה דלפרש"י הא דמסיק באימרי רברבי אין דרוסה לחתול היינו כל שהם גדולים מן הדורס מקרי ואימרי זוטרא היינו ששוין כמו הדורס וגדיים וטלאים היינו ששוין לדורס, וכן מסתבר שאין סברא שחתול בן יומו ידרוס גדיים וטלאים, אלא ודאי שיעור אימרי רברבי היינו שהם גדולים מן הדורס וצ"ע שאינו מבואר בפוסקים שיעור אימרי רברבי:
(ב)
הזאב כו' בבהמה גסה. כתב הפר"ח והרא"ש הביא ראי' משום דאליבא דרב (היינו ללישנא דקמ"ל רב דזאב בגסה נמי דריס לא אימעט [חתול [מדריסת דקה) וכולה סוגי' מוכח דאין דריסה לחתול בדקה באימרי רברבי ודחי הפר"ח דמ"מ מוכח כן מדר' יהודה דקאמר זאב בדקה היינו למעוטי חתול ועיין פלתי, ובעניותי לא הבנתי דברי הרא"ש דאפילו תימא שאין ממועט מלישנא דרב חתול וכמו שפירש הרא"ש על קושיתו שהקשה מאי פריך מר' בנימין דאמר דלפרושי אתי נימא דרב נמי הא גופי' קמ"ל דממעטינן חתול משום דלא פליג והרא"ש מסיק על זה וז"ל הלכך נראה לפרש דלמא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס ולא אתי למעוטי חתול ודבריו צריכין ביאור דאכתי לא תירץ מה שהקשה דמ"מ קשה לישני דקמ"ל למעוטי חתול והיינו משום הא גופי' דלא פליג וממועט חתול לכולי עלמא כי היכא דבעי למימר מעיקרא, ונראה ביאור דבריו שבא להוכיח לאפוקי מן הפירוש שכתב דאי סבירא ליה דמפליג פליג נמי הוצרך רב לאשמועינן למעוטי חתול ורבותא דרב היא למעוטי חתול ולא אתי לאשמועינן בגסה כלום שפיר קשיא ליה להרא"ש נימא דהא גופא קמ"ל דלא פליג וע"כ ממעט חתול, אלא ודאי משמע ליה להש"ס דאי מצי רב לאשמועינן בגסה טפי הוי לי' לאשמועינן בגסה והיינו אי בעי לאשמועינן דלא פליג למה איכפל לאשמועינן למעוטי חתול טפי הוי ליה לאשמועינן בגסה למעוטי זאב וממילא הוי שמעינן נמי למעוטי חתול כיון דלא פליגי וכמו כן אי אפשר לומר דרב קמ"ל תרתי דזאב בגסה דריס ואפילו הכי ממעטינן חתול דאם כן צ"ל דאע"ג דאית ליה לאשמועינן דינא דגסה ניחא ליה לאשמועינן למעוטי חתול ואם כן המ"ל נמי דס"ל דלא פליג והא גופי' קמ"ל למעוטי חתול משום דלא פליג, אע"כ אי בעי רב לאשמועינן בהא אי פליג או לא פליג טפי ה"ל לאשמועינן עיקרא דדינא לת"ק אי זאב דרים בגסה ולא שייך לומר דרב אשמועינן מילתא דאתי' מכללא ולא בעיקר מאי דבעי לפרושי אי פליג היינו בגסה גופא דבהא שייך לעיקר מילתא דפליגי בה ת"ק ור' יהודה אי פליגי, לכן פירש הרא"ש דבאמת לא קמ"ל רב בדקה מידי רק הא גופא דת"ק פליג רק דזאב בגסה נמי דריס ולא אתא כלל למעוטי חתול, כנ"ל ביאור דברי הרא"ש וכן יש לכוין דברי התוס', מיהו אפשר לפרש כוונת התוס' דלא ניחא לפרש כפירש"י דקשיא להו דמר' יהודא גופא מוכח למעוטי חתול דהא בהא לא מצינו דפליג ת"ק ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ואין לומר דממילא נשמע דאי זאב דריס בגסה חתול דריס מיהת בדקה דאם כן איך אפשר לומר דרב ס"ל דבגסה נמי דריס דאם כן יסבור רב דחתול יש לו דריסה בדקה וזה אי אפשר דרב אמר בהדי' דחתול אין לו דריסה באימרי רברבי אע"כ דאפילו תמצי לומר דזאב דריס בגסה מ"מ י"ל דחתול לא דריס בדקה לכן ס"ל דבאמת בחתול בדקה לא קמ"ל רב מידי רק דזאב דריס בגסה, מיהו נראה ליישב פירש"י דלא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' והרא"ש דקמ"ל דבגסה נמי דריס דזה אינו מבואר בדברי רב רק דמן הזאב ולמעלה דינו כזאב והא גופי' דזאב בגסה נמי דריס אינו מבואר כלל בדברי רב, ועוד אמאי לא אמר בפשיטות דזאב דרים בגסה לכן ס"ל לרש"י דה"ק ודאי רב למעוטי חתול אמר והיינו דהדברים אלו דאיכפל רב לאשמועינן למעוטי חתול מכללא נשמע דס"ל דזאב בגסה נמי דרים ואם כן בגסה נמי דריס ושפיר איכא רבותא דלא תימא כי היכא דת"ק מחמיר בגסה טפי מר"י יחמיר בדקה נמי שאפילו חתול יהי' דריס וקמ"ל דלא אלא דמן הזאב ולמטה ודאי אין לו דריסה, וזהו דבר הנשמע בכח המאמר דקמ"ל רב למעוטי חתול:
ובהכי ניחא קושית הרא"ש דהקשה נימא דהא גופי' קמ"ל דר' יהודה לא פליג וממעטינן חתול, ולפי זה ניחא דלא שייך להעמיד זה בלישנא דרב דנימא דמהא דזאב לא גריס בגסה מוכח למעוטי חתול שאין זה מתחייב מזה כלל דאפילו אי זאב בגסה נמי דריס מ"מ אפשר דחתול לא דריס דהא אפילו אי דריס בגסה הא רב ס"ל בהדיא דחתול אין לו דריסה בגסה ואם כן לא תליא הא בהא כלל ואינו בכח מאמרו של רב אבל הא דס"ל לרב דזאב בגסה נמי דריס אתי שפיר מדאיכפל לאשמועינן למעוטי חתול דלא נימא דת"ק מחמיר נמי בחתול כדמחמיר בזאב בגסה וס"ל דמילתא דפשיטא דפליג כפשטי' דמתניתין ולא נחית לאשמועינן הא גופא דפליג כיון דפשטא דמתניתין הכין הוא ונקט רבותא לאשמועינן למעוטי חתול ומהא נמי שמעינן דפליג מדאיכפל לאשמועינן אע"ג דליכא רבותא כ"כ בהא כיון דפשטא דמתניתין הכין הוא אבל אי נחית רב לאשמועינן דלא פליג שהוא נגד פשטא דמתניתין טפי הוי ליה לאשמועינן עיקר רבותא דזאב בגסה לא דריס והיינו משום דלא פליג וממילא הוי שמעינן למעוטי חתול, אבל מהא דממעט חתול לא יחוייב לומר דלא פליג, ועל פי זה ניחא לשון הש"ס דקאמר וכי תימא ר"י מפליג פליג ותמוה דאמר וכ"ת כאלו הוא מן המושכלות הראשונות דפליג דהא ודאי פשטא דמתניתין דפליג רק ר"ב בר יפת חידש דלא פליג והוי ליה למימר ואמר ר"ב אבל לא שיהי' מילתא דפשיטא דלא פליגי, ולפ"ז נראה דעיקר כוונת הש"ס דודאי אפילו אי פליג מוכח כן מדברי ר"י גופי' אלא דנוכל לדחות דאי רב יהודה פליג צריך לאשמועינן לת"ק דלא תימא כי היכא דמחמיר ת"ק בגסה יחמיר נמי בדקה ועל זה קאמר וכי תימא ר"ל משום דר"י פליג הוצרך לאשמועינן לא כס"ד דמקשי דפשיטא ליה דבדקה לא פליגי:
ומה שהקשה הרא"ש עוד מדקאמר לעולם למעוטי חתול משמע דללישנא קמא לא למעוטי חתול אתי, אמת שרש"י דחק, ולענ"ד יש לפרש בפשיטות דכלפי מאי דס"ד דאי פליג דוקא צריך לאשמועינן למעוטי שני ליה לעולם למעוטי חתול היינו בין פליג לא פליג צריך למעוטי חתול וכדפריש בש"ס דמ"ד אורחא דמילתא קתני ועמ"ש בסמוך סק"ג:
(ג)
כבהמה גסה, כבר כתבתי דברי הרא"ש דסבירא ליה דכיון דסוגיין דחתול אין לו דריסה בדקה משמע דרב סבירא ליה דאין לו דריסה בדקה, ובאמת תמוה דהא רב גופי' אמר דחתול אין לו דריסה בדקה ואם כן איך משני אליבא דרב לחד שינוי' דס"ל דזאב בגסה נמי דריס הא רב גופא ס"ל דחתול לא דריס בדקה וע"כ שאין מוכרח לת"ק דחתול ידרוס בגסה דודאי תמו' לומר דבלישנא קמא לא אסיק אדעתי' דרב ס"ל דחתול לא דרים באימרי רברבי, ובחידושי אמרתי ליישב דברי הרא"ש בדרך פלפול וכתבתי דיש ליישב קושיות הרא"ש הנ"ל שהקשה נימא דהא גופא קמ"ל דלפרושי אתי, ונראה ליישב דיש להבין הא גופא מנ"ל דלפרושי אתי, לכן י"ל דסבירא ליה לר' בנימין בר יפת לסברא פשוטה דאי זאב דריס בגסה חתול דריס בדקה וקשיא ליה אם כן אמאי לא קאמר ת"ק דרוסת הזאב בגסה ודרוסת חתול בדקה וע"כ חתול לא דריס בדקה ומזה מוכח דזאב לא דריס בגסה ואם כן ממילא לא קשיא מה שהקשה הרא"ש נימא למעוטי חתול והיינו משום דלפרושי אתי דהא כל עיקר הא דשמעינן דלפרושי אתי היינו משום דמתניתין מוכחא בפשיטות מדלא הזכיר חתול מוכת דחתול לא דריס, ואם כן איך יתלה הסיבה במסובב ואיך שייך דלאשמועינן רב למעוטי חתול כדי שנדע דלפרושי אתי, דהא עיקר ההוכחה דלפרושי אתי הוא משום דאי ס"ל לתנא קמא דזאב דריס בגסה ממילא חתול דריס בדקה וה"ל למיתני חתול בדקה ואם כן מוכח ע"כ דפשיטא לן אפילו אי פליג ת"ק מוכח למעוטי חתול מדלא חשיב ליה ת"ק דאי זאב בגסה חתול ודאי בדקה ואם כן עד שאמר רב למעוטי חתול כדי שנדע דלפרושי אתו טפי ה"ל למימר לפרש בא ולא יהי' שום טעות בחתול אבל במה דממעט חתול אינו מוכרח דלפרושי קאתי דהא י"ל דגם לת"ק ס"ל אע"ג דזאב דריס בגסה מ"מ חתול בדקה לא וטפי ה"ל דלפרושי אתי וממילא הוי ידעינן דהוא מכח הך הכרח דאי זאב בגסה חתול דריס בדקה שיותר מוכרח ממאמרו דלפרש בא למעוטי חתול ממה שמוכרח דלפרש בא ממה שממעט חתול, ועל פי זה נראה ליישב לשון הרא"ש דודאי הרא"ש סגי ליה בהך סברא שזהו דרך ישר לפני כל איש שאין להפליג אמוראים במה שאין ההכרח מחייב וא"צ ראיה יותר ולא בא הרא"ש בהוכחה שני' כי אם לחזק הראשונה, והוא דיש להבין דמשני הש"ס לעולם למעוטי חתול וקמ"ל דלא תימא אורחא דמילתא קתני דזאב אורחי' למידרס, יקשה דטפי יש לתנא לאשמועינן הדין דחתול דריס מדאשמועינן אורחא דמילתא אלא די"ל דהתנא קמ"ל אורחא דמילתא והיינו דזאב אורחי' למידרס ואם כן לפמ"ש התו' פא"ט דף מ"ג דהא דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיח וא"כ י"ל שפיר דקמ"ל דרוסת הזאב היינו אורחא ומספיקא נמי חיישינן לה משא"כ חתול כיון דלאו אורחי' לדרוס בדקה מספיקא לא חיישינן לה ואי חזינן דדריס הוי דריסה, וא"כ י"ל דהא דלא אמרינן לפי האמת אורחא דמילתא קתני היינו רב לשיטתי' אין חוששין לספק דרוסה אם כן קשיא למאי נ"מ אשמעינן התנא אורחא דמילתא ה"ל לאשמועינן דינא, ומעתה מאלו הפנים היה לנו מקום לומר דלכ"ע זאב דריס בגסה והיינו לדידן דקיי"ל חוששין לספק דרוסה אם כן נוכל לומר דאפילו ר"י נמי ס"ל חתול דריש בדקה ולפי האמת נקט זאב אורחא דמילתא ואם ק בטלה טענת הרא"ש דאין להפליג אמוראי דאפילו נאמר כן מ"מ י"ל דדוקא רב לשיטתו ממעט חתול משא"כ לדידן י"ל אורחא דמלתא לפי האמת וקמ"ל דלא חיישינן מספיקא אבל ודאי חיישינן וא"כ לפי דברינו דמסברא לא אמרינן לפרושי רק מכח הכרח דאי זאב דריס בגסה חתול דריס בדקה וקשיא לת"ק אמאי לא פריש חתול בדקה ואי אמרינן אורחא דמילתא נסתר הכרח זה ובלא ראיה לא אמרינן לפרושי דפשטא דמילתא משמע דפליג וע"ז בא הרא"ש לסתור סברא זו שאם תאמר דמסברא לא אמר לפרושי רק מכח הכרח דליתני חתול בדקה כנ"ל א"כ לפי האמת ימשך מזה שיהיה לחתול דריסה בדקה וזה ודאי אינו במשמע הסוגיא שלא נמצא חולק ע"ז ולכ"ע אין לחתול דריסה בדקה אע"כ לא מהכרח הלזה אמר דלפרש בא וא"כ ממילא כשאין הכרח להפליג האמוראים נקטינן דלא פליגי וממילא אין מקום לקושית הפר"ח:
(ד)
שאר חיות טמאות כו'. הרא"ש סובר דשאר חיות אין להם דריסה והביא ראיה מדפריך ארב דקאמר בבהמה מן הזאב ולמעלה אילימא למעוטי חתול כו' ואמאי לא אמר דקמ"ל דשאר חיות נמי דורסין, ונראה דמשמע לן שאין לעשות כלל מזה שכל החיות דורסין דהא איתא בפא"ט דף כ"ג ע"ב גלוי וידוע לפני הקב"ה שבהמה טמאה מרובה ופרט הכתוב הטהורין א"כ י"ל דאדרבה פשיטא לן דאיכא חיות דורסין ולא קשיא לינקט סתם חיות טמאות שהרי אין ידועין ואפשר שיש שאין דורסין אבל הידועין לנו י"ל דבאמת כל שלמעלה מן הזאב דורס הוא והא דפריך הא דרוסת הנץ קתני היינו משום דעופות טמאים ידועים ומבעיא ליה שאר עופות טמאים ומשני דיש להם דריסה ומשמע דהיינו לכולם פריך שפיר הא דרוסת הנץ קתני וליתני סתם עופות טמאים דהא הטמאים ידועים הם, משא"כ בחיות שאין ידועין הטמאים לא שייך לדייק כלל מדנקט דרוסת הזאב וגם בדרב לא שייך להעמיד דכל מן הזאב למעלה יש לו דריסה כיון דאין הטמאים ידועים אע"כ רב לא קאמר רק מה שידוע בדורס וקמ"ל דמן הזאב ולמעלה דינו כזאב:
ובהכי ניחא מה שהקשה הרא"ש עוד מאי קמבעי' ליה שאר עופות טמאים אם יש להם דריסה תפשוט ליה מדרב דאמר בעופות מן הנץ ולמעלה משמע דכל שלמעלה מן הנץ יש לו דריסה, ולפי זה לק"מ דודאי קים לן דאיכא דורסין בעופות טמאים אלא דמבעיא ליה אם כולן דורסין ורב לא קאמר רק דבעופות מה שידוע בדורס יש לו דין נץ אם הוא מנץ ולמעלה ומבעיא ליה אי כולן דורסין ובהא רב לא איירי כלל:
ובזה ניחא נמי מה שהקשה הרא"ש אמאי לא פריך אדרב מאי קמ"ל בהא דקאמר בעופות מן הנץ ולמעלה ולפ"ז ניחא דודאי בעופות איכא למימר דקמ"ל דלא תימא דנץ דוקא קתני והיינו שאין שום עוף טמא דורס רק נץ וע"כ לומר דנץ או שבא למעט קצת שאין דורסין או שכולם אין דורסין שפיר קמ"ל רב דאיכא מיהת דורסין חוץ מנץ ולא תימא דנץ ממעט כולהו אבל בבהמה שאין שום דיוק למעט שאר חיות מדנקט זאב מאחר שאי אפשר לשנות סתם חיות שהרי אין ידועות א"כ ממילא י"ל דלא ס"ד כלל למעט חיות ידועות כיון דלא אתי למעוטי כלום בה דנקט זאב ולמסקנת הש"ס באמת כולן דורסין וא"ש בפשיטות דקמ"ל רב שכולן דורסין:
ומ"מ מה שנראה מדברי המחבר שהוא מדברי הטור ורשב"א שהשוה לזאב אין לו דריסה בדקה צ"ע דמפרש"י נראה שכתב למעלה מן הזאב וזאב בכלל משמע דבשוה לזאב נמי דינו כזאב וכן משמע בש"ס דקאמר למעוטי חתול שהוא למטה מן הזאב ואמאי לא קאמר למעוטי שוה לזאב אע"כ דאין חילוק ואפילו נימא דהרשב"א ס"ל דבבהמה דומיא דעופות ובעופות דקאמר מן הנץ ולמעלה ע"כ שוה לנץ אינו כנץ ולא דורס בדרבה מני' מ"מ ה"ל לפסוק עכ"פ דשוה לזאב דריס בדכוותי' עכ"פ וכפי הנראה ודאי גדול כזאב מיקרי אמרי רברבי עכ"פ ואיך סתם דלא דריס בדכוותי' וצריך עיון דנראה למחמיר בזה וכן בגסה כארי נמי יש להחמיר שיש לה דריסה אפילו בגסה:
(ה)
ויש לחוש לחומרא עיין ש"ך שדייק בלישנא ומה שתירץ הש"ך ע"ז דחוק דכל יש מחמירין טפי מספיקא לא הוה ולע"ד נראה לפרש לפמ"ש רמ"א בסימן ק"י דספק טריפה שנתערב באחרות כולן אסורות ולא מהני ס"ס וכתב רמ"א הטעם משום דספק ראשון אסור מן התורה א"כ י"ל בכה"ג אם נתערב באחרות שפיר שרינן מס"ס דשמא הלכה כפוסקים דאין לו דריסה בגסה ולא מקרי ספק ראשון אסור מן התורה כיון דאינו אלא לחומרא שרינן התערובות משום ספק ספקא גם י"ל בספק דרוסה לא חיישינן להחמיר היכא דאיכא לספוקי אם נדרסה וגם דעת הרמב"ם נראה שאין דורס רק ארי לבד וכהך פירושו שפירש הכ"מ במ"ש שידרוס ארי וכיוצא בו הבהמה היינו כיוצא בו שיש בו כח לדרוס בהמה והיינו זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא וכמו שסיים שאין דריסה בגסה אלא לארי בלבד ובבהמה דקה כתב מן הזאב למעלה יש לו דריסה ולכאורה קשה מאן פליג ליה בין ארי לזאב ונראה דקשיא ליה קושית הרא"ש דמאי פריך ארב דאמר בבהמה מן הזאב ולמעלה אלימא למעוטי חתול כו' אמאי לא אמרינן דקמ"ל דזאב לאו דוקא והרא"ש דחק למאד בזה אמנם מעומק דברי רבינו הגדול הרמב"ם למדנו לתרץ שמ"ש למעלה אין הכונה בגודל דלאו בגודל תליא מילתא שהרי החתול ונמי' יש להם דריסה וכלב אף שהוא גדול יותר אין לו שום דריסה אלא ולמעלה דקאמר היינו שהוא עז וטורף יותר מן הזאב מעתה בזה אין שום חידוש שמה שהוא עז וטורף יותר פשיטא דיש לו דריסה כ"ש מזאב ולא חדית לן בהא מידי רק למעוטי חתול שאינו טורף כמו זאב מעתה ממילא בארי שהוא העז שבטורפים כפי מה שהוא בכל מקראות גבורת ארי העולה על כולנה א"כ אין למעלה ממנו בשום אופן:
וארווח לן בהא דקאמר בש"ס וכי תימא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס שנדחקו רש"י ותוס' בפירוש הלשון שכפי הלשון דמעיקרא משמע דפשיטא ליה דזאב בגסה לא דריס ולא אתי אלא למעוטי חתול וא"כ קשה למאי דבעי למימר דס"ל לרב דזאב בגסה נמי דריס לא שייך לישנא דהא קמ"ל והוי ליה למימר וכ"ת לרבוי' דזאב בגסה אלא נראה דודאי איכא למימר דקמ"ל דגם שאר חיות דורסין בדקה אלא דסבירא ליה למילתא דפשיטא דרב קאמר מן הזאב ולמעלה היינו כל שהוא עז וטורף כזאב ולמעלה ממנו דורס בדקה ובהא ליכא שום רבותא דמסברא נמי לא נחלק ביניהם וא"כ לא קמ"ל רב מידי וזאב גופי' כבר ידעינן ממתני' בודאי דדריס וא"כ בזאב עצמו אינו רבותא רק אשאר מינים ובהא נמי ליכא רבותא דפשיטא שכיון שהוא כזאב יטרוף ודורס שגם הוא דורס ולזה אמר אלא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס וה"ק בבהמה לא תמצא חלוקה אחרת רק מן הזאב ולמעלה והיינו כל שהוא כזאב ומן הזאב ולמעלה דורס כל בהמה אפילו גסה ולא איירי בלמטה מן הזאב כלל דלמטה מן הזאב פשיטא דלא דריס גסה והא דלא קאמר בפשיטות דדריסת הזאב אפילו בגסה י"ל דודאי כיון דמסברא אמרינן דאפילו זאב לא דריס בגסה א"כ אגב אורחא קמ"ל דלא תימא שמא יש לחלק דשאר דורסין אין להם דריסה בגסה כיון דהא גופא דזאב דריס בגסה הוא נגד הסברא דהא רבי יהודה ס"ל אפילו זאב לא דריס בגסה וכיון שזהו עצמו אינו סברא פשוטה שפיר יש לומר לקמ"ל אגב אורחא דכולהו דורסין בגסה משא"כ אי איירי רב בדקה א"כ ליכא שום רבותא בדריסת הזאב בדקה וממילא גם בלמעלה ממנו אין רבותא לאשמועינן דבדקה פשיטא דכולהו דרסי שאין חידוש בדריסת הזאב בדקה עד שנאמר אין לך בו אלא חדושו ולזה אמר הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס א"כ איכא רבותא בכולהו עכ"פ מארי ולמעלה ליכא א"כ משמע כדברי הרמב"ם דארי דוקא וכן משמע בגמרא דרב גופי' אמר ארי שנכנס לבין השוורים משמע דליכא דריסה רק בארי וכלישנא דרב נמי סבירא ליה דאין לזאב דריסה בגסה:
שם וחוץ מהנץ. כתב הש"ך וכ"ש הגס דיש לו דריסה יותר מהנץ, ופשוט הוא וכ"כ פר"ח, ולע"ד עדיפא מיני' קאמינא דכל עופות טמאים כל שהוא למעלה ק הנץ י"ל כיון דבעוף הגס אין לנץ דריסה וכ"ש בגדיים וטלאים ואפילו הכי אהני מה שניקב לחלל לשוויה דרוסה אם כן אין לנו אלא למעט הפחות מנץ דהיינו דכוותי' דיש לומר מדלא הוזכר בברייתא רק נץ שתינקב לחלל י"ל דעופות דשוו לנץ אף דיש להם דריסה בדכוותייהו מ"מ י"ל אפילו לחלל אין להם דריסה בדרבה מיני' אבל מה שהוא למעלה מן הנץ אינו מוכח מן הברייתא דלא אהני דריסת ניקב לחלל בכל דהוא למעלה מנץ עיין מ"ש ס"ם ק"ח:
(ו)
והוא שיקוב כו'. כן דעת הרי"ף והרמב"ם דנץ יש לו דריסה בניקב לחלל עכ"פ. והקשה הב"ח לפי זה היאך מוקי בגמ' איכא דאמרי ברייתא כרבי הוא ובמקום שאין מצילין וקשה אם כן אפילו ניקב לחלל נמי לא הוי דרוסה כיון דליכא ארס וקושיא זו היא לפי פי' התוס' שפירשו דבאין מצילין אין זיהרא ולהכי מתיר אבל לפירש"י שסובר דגם באין מצילין איכא זיהרא רק דלא קלי זיהרא ודאי לא קשיא די"ל בניקב לחלל גרע טפי וכ"כ פר"ח אלא שהאריך בזה ללא צורך, מיהו באמת דחוק הוא כיון דלא קלי זיהרי' באין מצילין גם בניקב לחלל לא יזיק ואם נאמר בניקב לחלל כועס ביותר י"ל בפשיטות אפילו לשיטת התוס' י"ל בניקב לחלל הוי כיש מצילין כיון שניקב בכח עד שהכניס לעומק בחלל, ומתרנגולת פריך שפיר דאדשא אע"ג דלא הוי בעומק נמי נמצא הארס, מיהו נראה ליישב עוד דודאי הרי"ף ורמב"ם דייקו מדתני עד שתנקב לחלל ורש"י פי' עד שניקבו הדקין וקשה פשיטא דניקב הדקין טרפה והרשב"א פי' דהוי כמחט בחלל הגוף אע"פ שלא נודע אם ניקבו הדקין ואם נימא כפי' זה לא מוכח דיש להם דריסה אבל אם נימא שניקבו הדקין ממש קשה פשיטא וע"כ קמ"ל בניקב לחלל אסור משום דרוסה ומשמע להו דל"ל כפרש"י דאסור משום נקב דא"כ פשטא אלא די"ל כפי' הרשב"א דאין לו בדיקה בפנים מיהו זה תליא בהא אי חוששין לספק דרוסה אבל אם אין חוששין לספק דרוסה ובישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ופירש רש"י פרק אלו טרפות דף מ"ג דאין חוששין שמא ניקב ואפילו בדיקה לא צריך א"כ הה"ד בניקב לחלל מהיכא תיתי לחוש לניקב אברים פנימים וע"כ לומר דמשום דרוסה נגעו בה וא"כ י"ל לאיכא דאמרי דמשני באין מצילין וי"ל דהיינו למ"ד חוששין לספק דרוסה י"ל בניקב לחלל צריך בדיקה באברים פנימים אבל לא משום דרוסה דבאין מצילין אין זיהרא אלא דמוכח ממ"ד דסבירא ליה אין חוששין לספק דרוסה ועולא ס"ל דלא חישינן שמא הבריא וע"כ מוקי לה משום דרוסה ואם כן ודאי בהא לא פליגי ולכ"ע יש דרוסה בניקב לחלל:
ויש ראיה לרי"ף ממה שהקשו התוס' אמאי לא מוקי נמי בלישנא קמא הברייתא כרבי ובאין מצילין, ולפי זה ניחא דהש"ס בעי לשנויי לכ"ע למ"ד אין חוששין לספק דרוסה אם כן ל"ל דמיירי באין מצילין דאם כן כי ניקב לחלל מאי אהני כיון דאין לו ארס וכקושית הב"ח, ועוד נראה דודאי קשה לפי' רשב"א דבנקב לחלל הטעם משום נקב דקשה למאי דמוקי באין מצילין אם כן ליכא ארס כלל ואמאי קרי ליה דרוסה, לכן נראה דבלא"ה יש להבין במאי פליגי באין מצילין אי איכא זיהרא הא אפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה ואם מוצא זיהרא ודאי גם רבנן מודו דשור שחוט לפניך לכן צ"ל דפליגי אי בעי בדיקה דלרבנן באין מצילין לא חיישינן לזיהרא וא"צ לבדוק כלל, מיהו אם בדק ומצא ודאי רבנן מודו דודאי קשה לעשות פלוגתא רחוקה בין רבי לרבנן, והשתא י"ל דלעולם אין ו דריסה באין מצילין וא"צ בדיקה מיהו בניקב לחלל דבלא"ה צריך בדיקה באברים פנימיים משום נקב א"כ ממילא יתכן בה דריסה אם רואה רושם דרוסה דבהא מודו רבנן לרבי אי חזינן ריעותא אלא מיהת למ"ד אין חוששין לספק דרוסה אין חוששין כלל לנקב וא"כ קשה מהא דעד שתינקב לחלל ע"כ משום דריסה הוא וא"כ י"ל דאידך שינויא אזיל למ"ד חוששין לספק דרוסה שפיר י"ל כאמור בדרך ראשון דלא מוכח הדין רק ממ"ד אין חוששין לספק דרוסה דמוכרת לפרש מטעם דרוסה דלנקב לא חיישינן מספיקא גם י"ל בפשיטות דהרי"ף קשיא ליה קושית התוספות לוקמא כרבי לכן ס"ל אדרבא מיהא גופא דקשיא א"כ אפילו ניקב לחלל נמי כיון דליכא ארס, וזהו דוקא בס"ד דלא ידע לחלק בין הצלת עצמה אבל למאי דמסיק דהצלת עצמה כהצלת ארים דמי אם כן י"ל כשניקב עד לחלל מסתמא היתה משתמטת להציל עצמה והוי כיש מצילין ולק"מ:
אלא דקשיא על שיטה זו מהא דאמרינן עלה דרב אילימא למעוטי חתול תנינא דרוסת הזאב וקשה נימא למעוטי חתול שאפילו ניקב לחלל אין דריסה באימרי רברבי וזה לא מוכח ממתניתין, ובפרש"י שם מדנקט עד שתינקב לחלל ש"מ שאין ארס שלה מזיק אפילו לעופות ותמהו מהרש"ל ומהרש"א דהא נץ ודאי דריס בעופות, ונראה דרש"י נתכוין ליישב קושית התוס' שהקשו דלוקמה באימרי רברבי, לכן י"ל דודאי ברייתא סתמא נקט משמע שאין מציאות דריסה בהם רק ניקב אלא בנץ לא"ה התנא צריך לפרש דמשנה שלמה הוא אלא דלא קאמר אלא דדריסת חתול נץ ונמיה היינו מה שלא הוזכר בהם דריסה אין בהם שום דריסה א"כ ממילא אפילו עופות בכלל מאחר שלא נזכר דריסה לחתול לכן לא מוקי באימרי רברבי כיון דהברייתא כיילא בכיילא רבה משמע שאין בהם שום דריסה חוץ מנץ שסמך על משנתינו ואינו צריך לפרש ול"מ:
ולשיטת התוס' נראה ליישב ג"כ דמשמע לי' מדהוזכר דרוסת חתול נץ ונמי' עד שתינקב לחלל מוכח ממילא אי נקט בברייתא מין א' שאין לו בהם דריסה משמע דבפחות יש להם דריסה ואי מוקי באימרי רברבי אין להם דריסה ונקט נץ בהדייהו, א"כ יהי' משמע דנץ נמי באימרי זוטרא יש לו דריסה, וא"כ תקשי אמאי לא אמר רב חסדא ג"כ נץ דיש לו דריסה באימרי זוטרי, ואם נימא דנץ קיל מחתול ונמי' א"כ איך כיילא ברייתא נץ וחתול בהדי אימרי רברבי כיון דנץ אפילו באימרי זוטרי אין לו דריסה אלא ודאי ברייתא נמי באימרי זוטרי אבל למאי דמשני באין מצילין לא קשיא דהא נץ אפילו ביש מצילין לו אין לו דריסה בגדיים וטלאים די"ל לפי שיטת התוס' דס"ל באין מצילין ליכא זיהרא א"כ ממילא דנץ דאית לי' זיהרא אפילו אין מצילין כדמוכח ממתני' ממילא אין חילוק בין יש מצילין לאין מצילין וא"ש, מיהו לפירש"י י"ל דס"ל באין מצילין איכא זיהרא אלא שאין מזיק א"כ אי מוקי ברייתא באין מצילין משמע דנץ נמי יש לו דריסה בגדיים וטלאים ביש מצילין ורב חסדא דלא נקט נץ היינו משום דאיירי אפילו באין מצילין וא"כ קשה על הפוסקים שפסקו דאין לנץ דריסה בגדיים וטלאים אפילו יש מצילין דהא להך לישנא יש לנץ דריסה במקום שיש מצילין דומיא דחתול ונמיה דאיירי דוקא באין מצילין, מיהו י"ל דמוכח כן דאל"כ לרבנן דלא מפלגי בין יש מצילין לאין מצילין אין לנץ דריסה בגדיים וטלאים אפילו יש מצילין, ולברבי דמקיל יהי' לנץ דריסה בגדיים וטלאים ביש מצילין והוו סברות הפוכות דודאי מתני' דלנץ אין דרוסה רק בעוף הדק ליכא מאן דפליג עלה אע"כ גם לפרש"י אין לנץ דריסה בגדיים וטלאים אפילו ביש מצילין דהשתא תו לא הוי סברות הפוכות:
(ז)
הנץ יש לו דריסה אפילו בעוף גדול ממנו כו' עכ"ל. דע שהרמב"ם השמיט דין גס וסתם וכתב דמשמע דבכל עופות יש לנץ דריסה, ותמהו עליו דבהדיא איתא במתני' דרוסת הנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס, והפר"ח דחק להליץ בעדו ע"ש ואין להאריך בסתירת דברים דחוקים, ויותר י"ל דקשיא ליה להרמב"ם לאידך לישנא דפסקינן כוותי' דדרוסת הנץ בדרבה מיני' ושאר עופות טמאים בדכוותייהו וא"כ קשה איך נקט בעוף הדק וע"כ תפרש בעוף הדק היינו בגס שבדק וכמ"ש הרשב"א וא"כ תאמר שנץ אין לו דריסה אפילו בדק שבגס וזה ודאי נגד השכל שלא יהי' לנץ דריסה באפרוחים ואי אמין קאי לא יהי' לנץ דריסה אפילו באפרוח בן יומו, ואיך יתכן שידרוס תורים ובני יונה אבל לא אפרוח קטן, לכן דעת הרשב"א דבאמת בקטנים דורס וכמ"ש רמ"א, וקשה אי קאי אמין אימעט נמי דק שבגסה כמו בדרוסת הזאב בדקה דממעט אפילו דקה שבגסה כגון עגלים, דבשלמא ללישנא דדרוסת הנץ בדכוותי' א"כ אורחא דמילתא קתני בעוף הדק שהוא דכוותי' יש לו דריסה והגס קאי אמין נץ גס כמ"ש הרשב"א פלקין או אסטור א"כ באמת אין חילוק בנץ רק בין דכוותי' לרבה מיני' ולעולם כל מינים דכוותי' דורס ורבה מיני' לא דריס שפיר יש לפרשו על המין אבל למאי דמפרש דנץ דריס רבה מני' בעוף הדק אם תימצי לומר דאמין קאי איך ממעט נץ ממין גס לגמרי כיון דדריס בדרבה מיני' במין דק משמע דאימעט מין גס לגמרי וזה אינו, לכן מפרש הרמב"ם להך לישנא מפרשינן מתני' כרוך ותני דרוסת הנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס ר"ל בין בדק בין בגס שבעוף הגס יש לו דריסה והיינו כל העופות והא דלא נקט סתמא דרוסת הנץ היינו למעוטי שאר עופות אפילו בדק שגדול מהם אין לו דריסה להכי נקט דרוסת הנץ בעוף הדק ולעולם קאי והגס אנץ ועוף הגס לומר שדורס כל העופות, ולפי זה נראה דלא גרס הרמב"ם במתניתין ודרוסת הגס אלא והגס בעוף הגס ושפיר יש לפרש כמ"ש, אי אפשר שיפרש הרמב"ם דרוסת הנץ בעוף הדק לא קאי אנדרס אלא אעוף הדק שבטמאים הנץ הוא הדורס ודרוסת הגם בעוף הגס שבנדרסין שניהם דורסין אפי' עוף הגם והיינו דכוותי' וס"ל לפרש הבעיא דשאר עופות טמאים היינו אותן שלמטה מן הנץ וכמ"ש הר"ן אבל מן הנץ ולמעלה ודאי דרים דכוותי' והיינו מתני':
(ח)
אבל לא בעוף שהוא גדול מהם. מלשון זה משמע אפילו עופות טמאים שהם למעלה מן הנץ אין להם דריסה בעוף שגדול מהם, והא דאמר רב בעופות מן הנץ ולמעלה היינו שיש להם דריסה בדכוותייהו ודעת הרשב"א כן הוא אבל בגס ס"ל דלמעלה מן הגס יש לו דריסה בכל עופות אפי' בגדול ממנו והוא תמוה דמאן פליג ליה אי ס"ל למעלה מן הגס כגס למה לא נימא למעלה מן הנץ כנץ, וכבר כ' עליו הפר"ח שאינו מחוור ותימה גדולה על המאור הגדול הרשב"א, ויגעתי ומצאתי ישוב לדברי הרשב"א דודאי לישנא דש"ס דקאמר שאר עופות טמאים בדכוותייהו נץ בדרבה מיני' דחוק לפרש דקאי דוקא על עופות טמאים דדמיין לנץ בכמות, ועוד דהל"ל נץ ולמעלה ממנו בדרבה מיני', לכן נראה דודאי אם נימא כסברת הרשב"א דשאר עופות טמאים אפילו שהם גדולים מן הנץ אין להם דריסה בדרבה מינייהו ע"כ לומר דארס הנץ חזק הרבה משאר עופות טמאים, אבל אם נאמר דכל שגדול מנץ אית ליה ג"כ דריסה בדרבה מיני' אפילו טובא כל שהוא מן הדק אין חילוק בין ארס הנץ לשאר עופות טמאים רק שמעט חזק ארס הנץ יותר, והתנא דמפרש דרוסת הנץ ולא פרט דרבה מני' משום דכ"ש הוא דרבה מני' יש לו דרוסה, והשתא נראה דס"ל להרשב"א אי קים ליה דהגם שהוא מין אסטור או פלקין כמ"ש הרשב"א הוא קרוב בגודל לעוף הגס, והשתא קשיא אם איתא דלמעלה מן הנץ דריס דרבה מיני' ג"כ במין הדק, א"כ כ"ש דשאר עוף טמא דגדול כמו הגס כיון שקרוב בגודל כעוף הגס אמאי לא יהי' לו דריסה הא גם שאר עופות טמאים יש להם כח לדרוס דרבה מיני' אפילו רבה מיני' טובא כ"ש עוף טמא כמו הפלקון שקרוב בגודל לעוף הגס שיהי' לו דריסה גם בעוף הגס אלא ע"כ חוץ מנץ לא דריס דרבה מני', ואם כן דוקא הפלקין יש לו כח לדרוס עוף הגס אע"ג דרבה מני', רק נץ כיון דעוף הגס רבה מני' טובא אין לו כח לדרוס, וזהו דוקא בגוף הדק אבל כל שהוא למעלה מן הגס אין לנו הוכחה שלא ידרוס אפילו גס שבגסין, דאין להוכיח ממה שפרט התנא הפלקון די"ל כ"ש דרבה מיני' שיש לו ארס חזק יותר אבל בנן אין לומר דרבה מיני' יש לו ארם חזק יותר, דא"כ עוף טמא שגדול כמו הפלקין יש לו לדרוס גם עוף הגס, אע"כ קים ליה לתנא דעופות שהם כמו הפלקין אין להם כח לדרוס עוף הגס, והיינו משום דלמעלה מן הנץ נמי אין לו דריסה בדרבה מני', ודברי הרשב"א מזוקקים, כמה עמקו מחשבותיו, ותימא על הפר"ח למאי דפשיטא ליה הכי דלמעלה מן הנץ דינו כנץ לגמרי אם כן אמאי כתב בסק"ח דכ"ש הגס שדורס בגדיים וטלאים בהגיע לחלל דהא אפילו למעלה מן הנץ נמי כנץ חשיב ליה:
ודע שלפי דעת הרא"ש אין לשום עוף טמא דריסה בדרבה מיני' רק הנץ בדק וגם בעוף הגס ודבריו מוכרחים לפי פירושו שסובר ששאר חיות אין להם דריסה בבהמה אפילו בדקה רק הזאב והארי הה"ד בעופות אין כאן רק נץ וגס והפר"ח כתב שדברי הר"ן עיקר שמפרש הבעי' דשאר עופות טמאים היינו בלמטה מן הנץ דלמעלה מן הנץ כבר אמר רב בעופות מנץ ולמעלה ואני אומר כי מעומקא דסוגיא יראה פירוש הרא"ש עיקר רק לפי שדבריו סתומים קצת וצריכים ביאור ע"כ דחו שיטתו ובאמת דברי הר"ן דחוקים דאיך קאמר סתמא שאר עופות טמאים ולא זכר דברי רב כלל דמנץ ולמעלה פשיטא לי' דיש להם דריסה ואיך רמיזא בשאלה לשאר עופות טמאים דלמטה מן הנץ קאמר, ותו אם איתא דבעי רב לאשמועינן מידי מלמעלה א"כ מאי שקיל וטרי אמן הזאב ולמעלה אילימא למעוטי חתול תנינא, אימא דלא אתי לאשמועינן אלא דשאר מינים שלמעלה מזאב יש להם דריסה ג"כ וזה לא שמעינן ממתני' ומזה נראה כדברי הרא"ש וביאור דבריו דה"ק רב דבמתני' הוזכרו שני דורסין זאב וארי ולזה קאמר בבהמה אין דורס רק זאב שנזכר במשנה וגם למעלה שנזכר במשנה היינו דורס שלמעלה מן הזאב שהוא ארי כלומר שאין דורס רק זאב ולמעלה היינו הדורס שלמעלה מזאב והוא הארי שנזכר במשנה וא"כ אין במשמע דברי רב שמרבה שום דורס אחר רק ה"ק בבהמה אין דורס רק זאב וארי שהוא למעלה מן הזאב בדורסין וא"כ אין דברי רב לאשמועינן לרבות בדורסין כי אם למעט למטה וא"כ גם בעופות לא קאמר רב אלא אין לך בדורסין בעופות רק נץ וגס שהוא דורס שהוא למעלה מן הנץ ולהכי מבעי' ליה שאר עופות טמאים אי נימא דרב ממעט להו לגמרי ולא אשמועינן רב מידי בלמעלה רק איידי דבהמה נקט וכמ"ש הרא"ש בתחילת הסוגיא בתירוץ שני דקמ"ל דלא נימא אורחא דמלתא נקט קמ"ל דנץ וגס דוקא קאמר ואין לך דומים לאילו ולפום מסקנא דשאר עופות טמאים נמי דורסין לא קאמר רב רק דכולהו לא דמי לנץ וגס ואין בדורסין שידרסו דרבה מני' רק נץ וגס ומזה יצא לו להרא"ש להכריע דעופות טמאים שלמטה מן הנץ אין להם דריסה כלל דא"ת שגם עופות שלמטה מנץ ג"כ דורסין ה כא קאמר בעופות מן הנץ ולמעלה משמע דלמטה מנץ אין דורסין כלל דאי תימא דלמטה מנץ דורסין ג"כ א"כ אין חילוק בין למטה מנץ ללמעלה מנץ ואף דלשיטת הרא"ש מנץ ולמעלה אינו כלל יתר מינים רק נץ וגס מ"מ בשלמא בבהמה דלפי האמת אין דריסה רק בזאב וארי אין במשמע דלמעלה שום דורס רק ארי ולא אתי רק למעוטי למטה מזאב דהיינו חתול אבל בעופות כיון דלפי האמת יש דריסה בשאר עופות טמאים עכ"פ בדכוותי' א"כ אין להעמיד בלשון רב רק למעוטי למטה מנץ כמו בבהמה דממעט חתול וא"כ לא שייך לומר שממעט למטה מנץ שאין לו דין כמו נץ דהא גם למעלה מנץ לפי האמת דעיקר דורסין למעלה מנץ חוץ מן הגס והיינו בדכוותי' א"כ ליכא למימר דאתי למעוטי למטה מן הנץ דלא דריס אלא זוטרי מינייהו דהא אפילו למעלה מן הנץ שאר דורסין שאינם בכלל גס אין דורסין רק זוטרי מיניהו ואיך אשמועינן רב למטה מנץ בדזוטרי במה דאפילו למעלה כה"ג אין דורס אלא זיטרי אע"כ למטה מן הנץ לא דריס כלל ואתי למעוטי למטה מנץ דומיא דלמטה מזאב ולפ"ז תו לא קשיא מה שהקשה בתחילת הסוגי' מאי קמ"ל רב במן הנץ ולמעלה דטובי קמ"ל דמן הנץ ולמטה לא דריס כלל ומה שלא תירץ הרא"ש כן בתחילת הסוגיא הוא משום דמשמע ליה מדבעי' בשאר עופות טמאים אם יש להם דריסה ולא פשיט מרב משמע דמרב לא מצינן לאוכוחי כלל דריסה בשאר עופות טמאים די"ל דלא דרסי כלל רק נץ וגס שהוא למעלה מנץ א"כ לא אשמועינן רב במן הנץ ולמעלה מירי דמן הנץ משמע דקמ"ל דלמטה מן הנץ אין דריסה ואי תימא דשאר עופות טמאים אפילו למעלה מנץ אין להם דריסה אין רבותא למעט למטה מנץ א"ו דאכתי לא נחית הרא"ש לברורי הך מילתא אבל לפי האמת פשיטא דרבותא הוא דלמטה מן הנץ אין לו דריסה כלל מעתה קמה לה שיטת הרא"ש דאין שום עוף טמא דורס בדרבה מיני' רק נץ וגס ולמטה מנץ לא דריס כלל ויש להפליא על הטור שבתחילה הביא דברי רשב"א שלמעלה מן כגס הוא נגס לדרוס אף דרבה מיני' והרא"ש כתב כהדיא ז"ל מן הנץ ולמעלה דהיינו גס דרסי אף בדרבי מינייהו ושאר עופות טמאים בדכוותייהו ע"כ משמע בהדיא דאין שום עוף דורס דרבי מיני' רק הגס דהא לא חילק כלל בין מן הגס ולמעלה למן הנץ ולמעלה וכי היכא דמן הנץ ולמעלה אין לו דין נץ רק שאר עופות טמאים ה"נ מן הגס ולמעלה אין לו דין גס, ולא דריס בדרבי מיני', וזה ברור וכן נראה מדברי הטור גופי' ברמזים:
ובאמת יש לתמוה על הרשב"א כפי סברתו דלמעלה מן הנץ נמי לא דריס דרבה מני' א"כ איך אמר רב א הנץ ולמעלה למעוטי למטה מן הנץ הא אין למטה מן הנץ קיל יותר מלמעלה מן הנץ דהא נמי דריס דכוותי' בשלמא לשיטת הר"ן י"ל דזהו החילוק דלמעלה מנץ דריס אפילו דרבה מיני' משא"כ למטה מן הנץ אבל לשיטת הרשב"א מאי קמ"ל דמן הנץ ולמעלה מה בין למעלה מנץ ללמטה מנץ ודבריו בתה"ק יש לפרש שכתב וכל שהוא מן הגס ולמטה יש לפרש שסובר כשיטת הרא"ש דלמטה מן הנץ לא דריס כלל רק בחדושיו צ"ע:
כללא דמילתא שהשיטה המוחוורת לעומקא דשמעתא היא שיטת הרא"ש דלמעלה מזאב אין דורס כלל רק ארי וכן למטה מן הנץ לא דריס כלל דהכי רהיטא דשמעתא דרב לא קמ"ל לא בלמעלה מן הזאב ולא בלמעלה מן הנץ ומקום הניחו לי בהבנת דעת הרא"ש העמוקה ורחבה מני ים אבל לדינא פשיטא שאין תלמיד כמוני מכריע נגד גדולי הפוסקים אלא מיהת חזי לאיצטרופי דעת הרא"ש לשאר צדדין לפי מה שבררנו ת"ל דבריו כי לפי דעת כולם נחשבה סברת הרא"ש כמעט בגדר הדחוי נגד כל הפוסקים החולקים עליו בשאר חיות שלמעלה מן הזאב ולפי ענ"ד דבריו דברי אלקים חיים עטרה לרא"ש וקלורין לעינים:
(ט)
בעוף שכמותם כו' בעוף שגדול מהם משמע אפילו מין הדורס גדול כמו מין הנדרס רק שהדורס קטן מן הנדרס ג"כ אין לו דריסה דודאי אין כל המין שוה בגידול ובטור כתב אבל לא במינים הגדולים מהם וכן כתב הרשב"א בקצר ויש בזה להקל ולהחמיר וצ"ע דפשט הש"ס והפוסקים דתלי' בגודל כמות הדורס נגד הנדרס:
(י)
בין אין באים להצילו בכל הדורסין כל הפוסקים מודים דאין חילוק רק בדרוסת חתול ונמי' דעת כה"ת דקיי"ל כהך לישנא דדוקא ביש מצילין אית להו דרוסה אבל לא באין מצילין וגם הרא"ש דעתו נוטה לפסוק כהך לישנא וכתב ראיה לזה ז"ל דלישנא בתרא דחיקה הוא משום דבעי לפלוגי לברבי בנץ בין דריסת עוף הדק לדריסת גדיים וטלאים ועוף הגס וזהו דוחק גדול דאית ליה דריסה בכולהו ואין לו דריסה שוה בהם לזה דוקא במצילין ולזה אף באין מצילין עכ"ל, נראה מדבריו דס"ל למאי דמסיק ברייתא באין מצילין כולהו איירי בחדא גווני דנץ נמי יש לו דריסה ביש מצילין אפילו בגדיים וטלאים, לכן צריך לחלק בנץ דבעופות אית ליה דריסה אפילו באין מצילין ובגדיים וטלאים דוקא ביש מצילין ונ"ל שצ"ל אין שוה בהם ור"ל בנץ אין שוה שהרי בגדיים דוקא במצילין יש לו דריסה ובעופות יש לו דריסה אפילו אין מצילין ולפ"ז לדבריו נץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים לאידך לישנא ולפענ"ד דבריו מגומגמים בזה דאין שום אחד מהפוסקים שיסבור דנץ דריס גדיים וטלאים אפילו מצילין ואי ללישנא בתרא יש לו דריסה בגדיים וטלאים ביש מצילין ה"ל להחמיר ביש מצילין ואפילו הטור לא הזכיר דעתו בזה וגם ללישנא קמא דמוקי דרב חסדא ביש מצילין ורב חסדא לא נקט רק חתול ונמי' משמע דנץ לא דרים גדיים וטלאים אפילו ביש מצילין ויותר ה"ל לומר לדעת התוס' דנץ אפילו ביש מצילין אין לו דריסה בגדיים וטלאים א"כ לא הוו דומיא דנץ דנץ אפילו ביש מצילין אין לו דריסה אבל ללישנא קמא ניחא דכולהו שוין שאין להם דריסה אפילו ביש מצילין ור"ח ס"ל כדרבי והרשב"א בחידושיו תמה על סה"ת דלמסקנא דש"ס אין חילוק בין יש מצילין לאין מצילין ואין זו תמי' שכבר מבואר מדברי הרא"ש שפוסק כלישנא קמא וגם מה שאמ' דבעופות לעולם יש לחתול דריסה אפי' אין מצילין תימא על תמיהתו דלתוס' באין מצילין שאין לו ארס פשיטא שאפילו עופות לא דריס ואפילו לפרש"י שסובר באין מצילין אית לי' זיהרא ולא קלי הא רש"י נמי ס"ל דגם בעופות אין לו דריסה וגם מה שסובר רשב"א מהא דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא על שתיק כו' דקאי אשונרא רש"י פירש להדיא איהו קמעוהי נוהם והיינו לארי דנוהם הוא לארי א"כ משמע דלא איירי בחתול ואדרבה מדאתחיל בחתול וסיים בארי משמע דבחתול אין דריסה כדברי סה"ת ואמת שלשון רש"י צ"ע דביבמות דף ע"א פ"ב פרש"י מעוי צועק ע"ש ובאמת נראה לפי שיטת ריב"א שהביאו התוס' שבת דף מ"ב ע"ב דבכל איכא דאמרי לישנא קמא עיקר הדבר ברור דבאין מצילין אין דריסה לחתול וברא"ש פ"ק דע"ז דף ז' תמצא מחלוקת בזה ועיין בספר גט פשוט בכללים כלל ז' ואין כאן מקום להאריך דכאן י"ל לפסוק כלישנא קמא מטעם שכתבו התוס' דלישנא בתרא דחוק או כמ"ש הרא"ש וקצת ראי' לה מהא דבב"ק דף ט"ו ע"ב אמרינן בשונרא דאכול תרנגולה משונה הוא ולא מגבינן בבבל והנ"מ ברברבי וכו' ואם איתא שהחתול דורס תרנגולים א"כ משעת דריסה דעכ"פ עשאה טריפה ודרים דאורחי' למידרס ואמאי לא יגבו בבבל ומשמע מזה דסוגיין דאין דריסה לחתול באין מצילין וכל הפוסקים פסקו כן לענין ניזקין א"כ משמע דבאין מצילין לאו אורחה למידרס וצ"ע, וא"ת אכתי ה"ל לפלוגי דביש מצילין אורחא הוא די"ל משום יש מצילין לא מחייב בנזקין כיון דמעצמו לא הי' מזיק לא הוה מועד משום הכי וצ"ע גם בזה ואפשר לומר דלכ"ע חתול לאו אורחא למידרס ולא פליגי אלא אי חזינן דדריס אי אית ליה זיהרא או אין לו זיהרא או אי קלי זיהרא ולהכי פרש"י איהו קמעוי אארי קאי ומה שהקשתי לעיל מיבמות דפירש מעוי צועק נראה דרש"י דייק דכאן ע"כ אין הפירוש כן מדקאמר אי קמעואי ואינהו מקרקרן ולא קאמר חד לישנא בתרווייהו משמע דמעואי כינוי לצעקת ארי מיהו מצאתי סעד לדברי הרשב"א דמקרקרין משמע אתרנגולים דבקדושין דף ל"א פרש"י קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפ"ז כינוי מעוהי אצעקת חתול קאי ויש לומר דרש"י הוכרח לפרש כן מטעמא דפרישית דחתול לאו אורחא למידרס וא"כ מספיקא לא חיישינן ודריסת חתול דלעיל דוקא בחזינן דדריס, ועיין ב"ק דף י"ו ע"ב דמפלגינן נמי בין דרס ואכל ומשמע דבכל גווני חתול לאו אורחא למידרס וצ"ע, ועיין בסמוך ס"ק י"א:
(יא)
שחתולים שלנו בני תרבות כו' כן למדו הרשב"א והר"ן זכות על המנהג שאין חוששין בחתולים שנכנסין ללול של תרנגולים משום שחתולים הללו בני תרבות הם, וכן נלענ"ד משמעות בב"ק דף פ' ע"ב דדריס רב חתול מותר להורגו ואסור לקיימו וע"ש דמחלק בין אוכמא לחיורא עכ"פ שבזמן הש"ס הי' חובל ומזיק יותר מבזמן הזה, וכבר הסכימו האחרונים דבהכה לחוד נמי יש לחוש ובאמת שכיח טובא שהחתול מכה בתרנגולת ואין איש שם על לב וכמ"ש הב"ח והט"ז הגם שיש בזה ללמד זכות כי מעולם לא שכיח שימית החתול כי אם תרנגולים קטנים, והנמיה כמדומה לי שהוא הנקרא טחור"ז, ובפרמ"ג בשם תשובת הב"ח משמע שהטחו"ר הוא ברדלס ומדמה ליה לחולדה כמ"ש מקום שחולדה וברדלס מצוים שם פסחים דף ט' ועיין פי"ח דאהלות בתי"ט שם, עכ"פ נודע שזה דרכו להמית אף שהוא קטן מן החתול וא"כ אפשר לומר שאהני ליה מה שהוא בן תרבות שאין כחו וכעסו חזק כ"כ להמית עוף הגס בזיהרי', וכן באמת שכל חיות היער הם חזקים וטורפים יותר מן חיות הישוב וא"כ כיון שמצינו חילוק בין יש מצילין לאין מצילין דלא אלים זיהרי' כמו כן יש לחלק כשהוא בן תרבות דאהני ליה ג"כ לענין זה, וקצת סמוכין לזה מהא דבתענית דף ך"ה דר"ח בן דוסא אמר דליתי דובי בקרנייהו וקשה היאך הכניס העזים בספק דרוסה די"ל מעיקרא נדרסו ואחר כך נתחזקו העזים והביאו הזאבים דודאי לא היה סומך על הנס במה שהוא נגד הדין אלא ע"כ כיון שאין כח הדורס חזק על הנדרס אין חשש, מיהו יש לדחות דמדינא אית להו בדיקה בחוץ לפמ"ש הש"ך לקמן, וסמך על זה שיבדקם אח"כ ולא ימצא פצע וחבורה ומכת דריסה וצ"ע כי אין בכל זה כדאי להקל, ועיין מ"ש בסקי"ד:
גם במסכת כלים פ"א משנה ה' עור הלב של קטן ופי' הרע"ב שלא יכנו החתול על לבו וימות והוא מפירוש רבינו שמשון, אלמא שהי' בזמן ההוא החתול טורף ומחבל שאין כן בזמן הזה דלא שכיח שימית עוף הגס, עכ"פ יש קצת סמוכה לסה"ת ללמד זכות עכ"פ באין מצילין:
אלא דקשה לכאורה לסברת סה"ת מהא דחולין דף נ"ג בעי מני' רב כהנא מרב יש דריסה לחתול כו' א"ל אף לחולדה יש דריסה יש דריסה לחולדה כו' א"ל אף לחתול אין דריסה יש דריסה לחתול ולחולדה א"ל לחתול יש דריסה ולא קשיא הא בעופות יש דרוסה אפילו לחולדה ובאימרי רברבי אף לחתול אין דריסה ובאימרי זוטרי יש לחתול דריסה ולא לחולדה, ולדעת סה"ת קשה לוקמי כלהו בגדיים וטלאים ובאין מצילין אף חתול אין דריסה וביש מצילין יש לחתול דריסה ולחולדה אין דריסה בגדיים וטלאים ובעופות גם לחולדה יש דריסה:
ונראה ליישב דבלא"ה התו' שם בשם ריב"ם מפרש דכל הנך בעיות הוי בכמה זימנין מתחילה הי' עובק בעופות כו', ונראה לפי שהוקשה להתו' כיון דכבר השיב לו אף לחולדה מאי קמבעי' ליה תו יש דריסה לחתול, ובזה ניחא מה שדייק מהרש"א בפ' תולין על לשון התו' שם שהביאו שם בשם ריב"ם כשהי' עוסק באימרי הי' שואל לו אם יש דריסה לחולדה ודייק מהרש"א למה לא נקטו התו' תחילת הבעיא [בחתול] בחולדה דמיירי בעופות, ולפי זה ניחא דהתו' נקטו מה שעיקר הקפידא חל עליו שזה עיקר דיוקם דזה עיקר קושיתם למה שאל על חולדה מה שכבר השיב לו דאף לחולדה יש דריסה והך בעיא מוקמינן באימרי רברבי, ומהר"ם שיף הקשה א"כ למה לא שאל לו על חתול כיון דקמייתא בעי בעופות, ולפ"ז ניחא דהא דלא בעי על חתול באימרי רברבי די"ל דפשיטא ליה דיש לחתול דריסה גם באימרי רברבי רק דמעיקרא מבעיא ליה אם יש דריסה לחתול היינו במקום שיש מצילין שבודאי יש לו זיהרא אלא דמבעיא ליה אי קלי זיהרא דשמא ס"ל כרבנן דברבי דאית ליה זיהרא ולא קלי ואחר שכבר השיב לו דקלי זיהרא י"ל כיון דאית ליה זיהרא טובא כדמוכחינן מתרנגולתא דרב כהנא גופי' י"ל דמסברא ס"ל דיש לו דריסה אף באימרי רברבי לכן לא בעי תו בחתול די"ל דאיהו ס"ל דודאי כיון דאית לי' זיהרא טובי ודאי דריס גם באמרי רברבי ורב ס"ל דמ"מ אין לו דריסה ברברבי וא"ש, וא"כ תו לא קשי' דנוקמה הא דאמר לחתול אין דריסה היינו באין מצילין ומה שהשיב לו בתחילה דלחולדה יש דריסה הוא ביש מצילין ובעופות ובעי' שני' באין מצילין בחולדה דא"כ קשה דה"ל למיבעי נמי בחתול, ואין לומר דפשיט' ליה דחתול יש לו דריסה אפילו באין מצילין דהתו' לשיטתי' אזלי דס"ל באין מצילין ליכא זיהרא כלל א"כ ליכא למימר דפשיטא ליה דהא באין מצילין ליכא זיהרא כלל וא"ש ולק"מ:
(יב)
למקום צר. כ"כ הפוסקים דבמקום רחב אימור לא השיגם, ונלע"ד קצת סמוכין לזה דבס"פ הפועלים דף ק"ג ע"ב רועה שהניח עדרו ובא ארי ודרס כו' אין אומרים אילו היה שם הי' מציל אלא אומדין אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וקשה אפילו אינו יכול להציל אילו הי' שם הי' רואה הנדרסין והיו מותרין אותן שלא נדרסו משא"כ עכשיו כולם אסירים אלא ודאי במקום רחב לא חיישינן רק אותן שרואין שנדרסו על זה אם אין יכול להציל פטור דלא מהני מה שיהי' שם, ואין לומר דשם מיירי שקטע רישא דחד מינייהו דסתמא קתני בברייתא:
(יג)
אבל אם דרס אחרים. כתב הש"ך ומשמע כל שנמצאים קצת נדרסים אפילו לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהן כולם אסורים, ובפר"ח ביאר הטעם דממה נפשך אם הרג ואחר כך פצע הרי לא נח רוגזי' ואם דרס תחילה הרי לא ידעינן הי מינייהו דרס ע"כ, ולא הבנתי ממה נפשך זה דכיון דבמצא הרוג חד מנייהו לא חיישינן שדרס תחילה קודם שהרג א"כ גם כאן נמי דראינו נדרסין י"ל שלא דרס רק אותן שראינום נדרסין ושוב קטל חד מנייהו ונח רוגזי', וצ"ל כמ"ש הר"ן הובא בט"ז דבשלמא בקטל חד מנייהו לא חיישינן שדרס מעיקרא דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה מהם שירצה אמרינן זה דרס ראשונה והרגו ע"כ, א"כ י"ל דבעינן הוכחה שלא דרס שאילו דרס קודם היה הורג מה שדרס כמו שהרג, אבל השתא דחזינן דדרס ולא הרג י"ל שדרס עוד יותר קודם שהרג אלא דלענ"ד דברי הר"ן צ"ע דאם כן אם יש בנדרסים גדולים וקטנים וההרוג הוא הקטן א"כ ניחוש שדרס לגדולים ונשמטו ממנו ומצא זה והרגו ואפילו בשוין י"ל שמא דרס ונשמטו ממנו ותפש את זה שהרג והרגו אע"כ כיון דבקטל נח רוגזי' ושוב אינו דורס אם כן לגבי אחרים ה"ל כספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא דאע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שמבעבע דם תולין בכלבא או בקניא כ"ש כאן דמאי דאיכא נדרסין בפנינו אינו אלא ספק שמא דרס עוד ואיכא למיתלי דלא דרס טפי מעיקרא אלא באין לתלות שנח רוגזי' י"ל שדרס ודרס אבל כשיש דבר לפנינו לתלות דנח רוגזי' יש לומר שמעיקרא לא דרס רק מה דחזינן ואח"כ שקטל אין חשש דריסה, ותו דהתו' פא"ט דף מ"ג ע"ב הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיח, א"כ י"ל בשלמא בלא קטיל יש לומר דשכיח שידרוס הרבה אבל אהא לא שייך לומר דשכיח שידרוס הרבה קודם שיהרוג וינוח רוגזו, דמספיקא נימא שהרג מיד אחר הנדרסים הידועים ושוב אין חשש דרוסה כלל דאפילו לא הרג כלל גם כן אינו ודאי שידרוס כולם והשתא א"צ לדחוק כדברי הר"ן אלא דיש לומר בפשיטות מספיקא תלינן להקל שלא דרס יותר כיון דאפשר שזה ראשון שהרגו מיד א"כ כ"ש בדרס כבר שיש לומר שאין לחוש לזה שלא נודע כלל אם דרסה כיון דיש לתלות במאי דנח רוגזי' וכי היכא דאמרינן בנמצא א' הרוג שזה ראשון ונח רוגזי' ה"נ אם יש עוד נדרסים שניים וכדומה נימא שזה שלישי ונח רוגזי' וצ"ע, ונראה דהא דאמרינן נח רוגזי' היינו משום דחזינן שהיטב חרה לו עד מות שהרג הנדרס אמרינן אילו הי' דורס יותר הי' הורגן גם כן לכן לא תלינן לזה דרסו והרגו וזה דרס ולא הרג אבל אי חזינן שדרס ולא הרג אין ראיה ממה שהרגו לזה שלא הי' דורס בלא הריגה שהרי קמן שדורס בלא הריגה, ואף דיש עופות חלוקים בכאן מ"מ לא תלינן כולי האי רק בחדא שדורס והורג ולא חיישינן לשינוי בדריסה וא"כ עלו יפה דברי המ"ב וט"ז ופר"ח שאפי' יש כמה נהרגים מותרין השאר שהרי עיקר האומדנא שאינו דורס בלי הריגה לכן אמרינן דנח רוגזי' שאילו לא נח רוגזי' היה הורג גם הנשארים בדריסתו כמו שהרג לזה:
ולפ"ז יש לצדד במצא נדרסים מתים שלא לחוש לשאר אף דיש לומר דבתחלה לא המיתם רק שמתו אח"כ מחמת הדריסה ואכתי לא נח רוגזי' וכמ"ש הפר"ח בשם הצ"ץ, ולפמ"ש אינו מוכרח דעיקר טעמא דלא חיישינן לשינוי בדריסה וכיון שזה מת מכח דריסה וזה לא מת תלינן שזה נדרס וזה לא נדרס דבכה"ג הספק נוטה להקל וכן הדעת נוטה דלא מסתבר שיעמידו חז"ל הדין על מה שירדו לסוף טבע הדורסין שכולם נח רוגזייהו אחר הריגת א' מהם אלא ודאי כדפרישית. דלא חיישינן שזה נדרס והרגו וזה דרסו ולא הרגו, ונראה שגם הר"ן נתכוין לזה דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס ר"ל שיכול להרוג ג"כ, ומיושב מה שהקשיתי שהרי נמצאו גדולים וקטנים ואין כל הכחות שוין מ"מ הרי עכ"פ גדול כח הדורס שיכול להרוג הנדרס לכן אמרינן אילו מעיקרא פגע בא' היה הורגו ג"כ, כנ"ל ברור סברת הר"ן. וניחא בזה הדין הנזכר בסעיף שאח"ז דבכלוב לא נח רוגזי' מתוך שהם בורחים ולכאורה הוא תפל מבלי מלח דאטו בלא כלוב אם יש דורס ביניהם פשיטא שבורחים אנה ואנה אע"כ כדפרישית דאין מתירין רק מצד שכיון שלא הומתו מסתמא לא נדרס וכאן אם משתמטים אחר הדריסה אין לו כח להורגן שאין יכול לרדוף אחריהן לתופסן:
אלא דמלשון המחבר שכתב פצע א' וברשב"א איתא דרס לא' דכ"ש דחמתו בערה בו, ולמ"ש א"צ לזה דאין דנין רק מכח השינוי שביניהם שזה הרג וזה לא הרג אבל פצע או דרס אין ראיה מא' לחבירו י"ל שכולם דרס, ומשמע דהרשב"א ס"ל הסברא כפשוטה דבהרג ודאי נח רוגזי' א"כ אפילו מצא נדרסים ג"כ איתא לסברא זו די"ל שהנהרג הי' אחר נדרסים שראינו וכן משמע ממה שהקשה הרשב"א בתה"א דף מ"ה שכתב ואני תמה עאל ושתק כו' הא הוי ספק ספיקא שמא לא דרס זו ואת"ל [שדרס זו] שמא במקום שאינו מטריף וכתב ולא היא שכולן בספק א"כ במצא א' הרוג וגם נדרסים שפיר הוי ס"ס שמא לא דרס יותר קודם שהרג ואת"ל שדרס עוד שמא במקום שאינו טריפה, דבשלמא בליכא הרוג בינייהו רק מקצת נדרסים לא שייך ס"ס שמא לא דרס יותר ואת"ל דרס שמא במקום שאינו מטריף י"ל דהחשש הוא על כולם שדרך שידרוס את כולם משא"כ באיכא חד הרוג שאחר הריגה אינו דורס א"כ שפיר הוי ס"ם, דרך משל אם נמצא דרוס א' והרוג א' י"ל חדא שמא זה הנהרג הי' שני לנדרסין ואת"ל שהרג אח"כ מ"מ שמא לא נדרס במקום המטריף, דכי היכא דתלינן שהי' הנהרג ראשון לנדרסין נוכל לתלות שהי' שני לנדרסין וצ"ע:
העולה מזה דביש כמה שנהרגו יש לסמוך על מ"ב וט"ז להתיר הנשארים והיינו כשהם קטועי ראש. ובאם נמצאו הרוגים בלא קטועי ראש כבר כתבתי שהצ"ץ ופר"ח מחמירין שמא לא מתו מיד ולא נח רוגזי', כבר צדדנו בזה להקל וצ"ע עכ"פ אם נמצא א' קטוע ראש והשאר מתים אפשר להקל כיון שאפילו בנדרסים צדדנו קולא בזה אם נימא שזה אחרון של נדרסים וע"כ לומר כמ"ש בסברת הר"ן דעיקר הטעם דלא תלינן שינוי בדריסה א"כ אין לחוש לשאר ואם נימא כדעת רשב"א דטעמא משום נח רוגזי' א"כ יש להקל אפילו בקצת נדרסין א"כ יש להתיר מכח ממה נפשך דאין תולין שינוי בדריסה או משום דתולין שזה הנהרג אחרון לנדרסים, ולרווחא דמילתא יש לבדוק אם אין בהם רושם פצע וחבורה אף דאין אנו בקיאין בבדיקה בכה"ג דיש להקל מדינא יש לבדוק מה שאפשר לחומרא:
אבל היכא דחזינן דקפץ עליו כדרך הדורסין כו'. לשון זה הוא מתה"ד סימן קע"ח ומשיחתו למדנו דאף שהכהו בידו לא הוי חיישינן כשהוא בן תרבות או אפילו באינו בן תרבות י"ל שאין דרך דריסה רק לקפוץ על הנדרס להתחזק עליו, ובזו אפשר לומר דמ"ש הרשב"א בחתול רדף והכה היינו שהכהו ע"י רדיפה שלעולם דרכו של הדורס לקפוץ על הנדרס רק לפי שבורח ממנו יכהו וזהו נקרא דרך דריסה אבל בהכאה בלא קפיצה אין זו דרך דריסה עכ"פ בבן תרבות וכן דרך החתול באמת באפרוחים קטנים קופץ עליהם אבל בעוף הגס אף שמכה בידו אינו ע"י קפיצה כדרך הדורסין, ולפ"ז אפשר דמ"ש לעיל ס"ה וכל שלא הכהו אין חוששין ולא נזכר רדיפה היינו הכאה ע"י קפיצה על הנדרס שזהו דרך דריסה אבל הכאה בעלמא לאו דרך דריסה היא וכן מצינו בכל מקום דורס ואוכל טורף ואוכל הרי שהדריסה לתכלית האכילה עכ"פ משמע מכאן דבהכאה גרידא לא חיישינן בחתול כיון שהוא בן תרבות ואין דרכו לקפוץ על הנדרס בעוף הגס וכמ"ש בט"ז לעיל ס"ה ולא מטעמי' שהוא דרך שחוק רק שאין זו דרך דריסה וא"כ גם ברדיפה אין חשש רק כשרודף כדרך הדורסין וכשמשיגו קופץ על הנדרס אבל אם גם כשמשיגו אינו קופץ על הנדרס מזה ראיה שמתבעת גם הוא מן הנדרס וליכא חששא א"כ יש קצת לימוד זכות ולדינא אין לסמוך על זה אבל גם כאן אפילו הכהו בידו בלא קפיצה צ"ע ולט"ז לעיל דתלינן בדרך שחוק גם כאן יש להתיר:
(טו)
יש מי שאומר כו' לא חיישינן ליה. כ"כ הרשב"א בחדושיו ולכאורה קשה לי הא באיהו שתיק ואינהו מקרקרין דאמרינן דפליגי דרב ס"ל אין חוששין לספק דרוסה א"כ משמע דבמקרקרין איכא ספיקא שמא מחמת דרוסה או מחמת בעיתותא א"כ קיי"ל מספיקא להחמיר א"כ אמאי נקיל בלא ידעינן אי שתיק הא מ"מ ספיקא הוי אי דריס, מיהו לזה הייתי סבור לומר מאחר דאיכא בגמרא אי שתקי תרווייהו אימור שלמא עביד ואי מקרקרין תרווייהו אמרינן בעיתא מבעית אהדדי א"כ בלא ידעינן איכא סברא להיתרא די"ל שני צדדין שמא שלמא עבדו או בעותא, והרשב"א סיים בה דאע"ג דאמרינן רוב אריות דורסין לא דורסין ודאי אלא ראוין לדרום וכמ"ש ר"ת, ובאמת נראה דהרשב"א משמע ליה לפיר"ת דמפרש רוב אריות דורסין היינו ראוין לדרוס אבל אין ודאי דורסין ומשמע לי' מדלא מפרש בפשיטות פלוגתא דרב ושמואל רק בשתק ומקרקרין ולא מפרש בפשיטות בלא נודע אי שתיק ע"כ ס"ל בכה"ג לכ"ע לא חיישינן דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין רב לשמואל ואין זו מוכרח כ"כ כן יש להחמיר כמ"ש רמ"א:
שם אבל אם הוא ספק ארי או כלב כו'. בגמ' ההוא אווזא דעאל לביני קניא נפיק ממסמס קועי' דמא אמר רב אשי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימור קניא מחיי', וכתב הרשב"א תמוה לי דמשמע משום דעאל לבי קניא הוא דתלינן בקני' ואמאי הא אפילו בסתמא תלינן בכלבא וע"ז תירץ דדוקא באיכא כלבא ושונרא תמן והוא מ"ש בש"ע, ואני תמה על הקושיא דהך דספק כלבא ספק שונרא הוא דבר הלמד מענינו דהא קאמר בתר הכי עאל שתיק ויתיב בינייהו אי קמעוהי ואינהו מקרקרן וכן באיהו שתיק ואינהו מקרקרין דפליגי רב ושמואל נראה ודאי כשאינו ממסמס קועי' דמא אבל אי עאל בינייהו ואתא קמן ממסמס דמא לפענ"ד ליכא שום מ"ד שיתיר דאפילו במקום צפורן חיישינן וע"כ הך פלוגתא בליכא ריעותא דאי על הדורס בינייהו ואתו ממסמסין דמא ודאי תלינן בדריסה כיון דממסמסן דמא שהרי הרשב"א גופי' מסיק דבעינן דוקא שיש לפנינו כלבא ושונרא לפי שיטתו א"כ ודאי בעאל דורס בינייהו ומבען דמי פשיטא דאפילו לרב אמרינן מסתמא מכח דריסה אע"כ מיירי בליכא ריעותא ואפילו אית לדרוסה בדיקה בחוץ נ"מ אי צריכין בדיקה ומעתה הך דספק כלבא ספק שונרא מיירי בעאל בינייהו ולא ידעינן אי עאל כלבא או שונרא אבל ליכא ריעותא כלל וא"כ י"ל בפשיטות דבאיכא ריעותא בפנינו דממסמס קועי' דמא תלינן טפי בדורס דמסתמא הדורס מועד להזיק ולחבל לכן בעינן דבר דאיכא למיתלי בפנינו כגון דעאל לבי קניא דאיכא לתלות המסמוס בקני' ושפיר מייתי רב אשי ראי' כי היכא דבלא ידעינן אם נכנס דורס או בלתי דורס תלינן בבלתי דורס בלא ממסמס דמא הכי נמי אע"ג דממסמס תלינן בקניא אבל אי לא עאל לבי קניא תלינן טפי בשונרא שאין דרך הכלב לפצוע כמו השונרא שהוא דורס בטבע:
ובהכי ניחא בפשיטות פי' התו' חולין דף כ"ה ע"ב שפירשו הך בר אווזא לענין ספק דרוסה וקשה הא תלינן בכלבא וכמו שפירש"י שם אלא ודאי י"ל כמ"ש דהיכא דליכא למיתלי בקניא דהיינו בעאל לבי קניא תלינן טפי בשונרא מיהו רש"י פירש שם ג"כ דתלינן בכלבא או בקנים ויש לפרש באופן שידוע שנוכל לתלות בו כגון דידוע ששכיח שם כלב מזיק כמו שונרא אבל בסתמא י"ל דמודה רש"י דתלינן טפי בשונרא בפרט בזמן הש"ס שהי' טורף וחובל כמ"ש לעיל ס"ק י"א אבל מספיקא תלינן טפי בדורס מבאינו דורס וכן נ"ל להדיא מלשון הרמב"ם מפ"ה משחיטה ז"ל ספק שנכנס לכאן טורף או שראינוהו ולא נודע אם זה מן הטורפין אין חוששין ק עוף שנכנס לבין העצים או לבין הקנים וראשו מנטף דם אין חוששין לו שמא נטרף אלא אומרים שמא בעצים ניזק עד כאן לשונו, דייק בלשונו הצח דעל ספק נכנס לא הזכיר שראשו מנטף דם רק אין חוששין אלא בנכנס לבין הקנים הזכיר שראשו מנטף דם משמע בספק עאל או לא נודע מה הוא תלינן טפי בטורף אלא דוקא באיכא נמי היתרא למיתלי דבאיכא ריעותא דנוטף דם תלינן מסתמא בטורף רק כשההיתר בפנינו לתלות כגון שנכנס לבין הקנים ולא אתחזק שם טורף הוא דמקילינן אבל כשנכנס א' ספק כלבא ספק שונרא ובא לפנינו מנטף דם י"ל דתולין טפי בדורס וצ"ע, ומ"מ נראה שהדין אמת שהכל תלוי במצוי אם בא לפנינו מבעבע דם, ואף דהש"ך כתב דליכא נ"מ דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ נ"מ בשאר הגוף אם מבעבע דם ואינו נקוב לחלל דאם יש לתלות בקני' או בחיכוך והדורס אינו מצוי ודאי תלינן טפי בהיתרא והיינו לפי מ"ש לעיל דחתולים שלנו בני תרבות תלינן טפי שניקב בקנה אפילו אם החתול מצוי אבל באפרוח קטן שגם בזמן הזה שכיח שחתולים מחטפים צ"ע אם נתלה בקנה, מיהו נראה כיון שדרך הוא שהדורס אוכלן ואין דרך להיות נשמטים ממנו א"כ טפי מצוי לתלות בקנה או חיכוך וכן מעשים בכל יום שאין חוששין בצרירת או נביעת דם במקום שאין חשש נקב בחלל הגוף או מקום סימנין (ע"ל סימן נ"א ולעיל סימן ל"ג) דמ"מ דריסה לא שכיח כל שלא ידענו ריעותא לחשש דרוסה:
(טז)
או יבשה הש"ך הביא בשם עט"ז דרבותא היא דלא נימא דיבשה מסתמא תחובה בכותל זמן רב והש"ך השיג עליו דבש"ס משמע ביבשה חיישינן טפי, אין זה השגה די"ל גם העט"ז ידע כסברת הש"ס רק בא ליישב לשון הטור וש"ע למה הזכירו כלל יבשה דהוא כ"ש ולזה פירש דלא נטעה בדבריהם דאם יבשה יש סברא לומר ג"כ שנתייבשה בכותל:
(יד)
אפילו אם הוא והם שותקין. ודאי דכן הסברא כיון דכל מתחכך (אין צפורנו נשמטת) [אין צפורן תחוב לו בגבו] אלא דצ"ע מה קשיא להתו' דכיון דרוב אריות דורסין אמאי לא חיישינן אפי' יהי' צפורן זה מן הכותל וכן ל"ל מקום צפורן ולמה הוצרך לדחוק דתולין שהצפורן נשמט מן הארי שהי' חולה ואמאי לא פירשו בפשיטות דאי לאו הצפורן לא היה חשש דריסה כיון דאיהו והם שותקין רק מכח הצפורן ואי אמרינן בכותל נתחכך אמרינן כיון דשתקי שלמא עבוד אלא ממאי שנמצא הצפורן אנו באין לדון אם לתלותו בדריסה או בחיכוך והא דקאמר רוב אריות דורסין היינו שדורסין בטבע ומזה יפול הספק כיון דגם בחיכוך רחוק לומר שנתחב הצפורן וגם בדריסה רחוק שנתחב וכיון דרוב אריות דורסין מקרי ספק דרוסה משא"כ לא הי' רוב אריות דורסין הי' לנו לתלות יותר בחיכוך כיון שאם ת"ל שלא בא מן הכותל אתה צריך לתלות בדריסה ואי לאו דרוב אריות דורסין היה נוטה יותר לקולא וצ"ע:
וכתב הרשב"א בחידושיו דדוקא בנכנס הארי אבל אם נמצא צפורן ולא ראו שנכנס תולין שבכותל נתחכך ובתרתי ותלת צ"ע ע"כ, וצ"ע דאפי' באחד התינח לפירש"י שתולין שהי' הצפורן בכותל אבל לפיר"ת שסובר שהארי הי' חולה ונתחכך ובא מן הארי א"כ ע"כ תולין בארי וא"כ ה"ל ספק דרוסה ומ"ל נכנס מ"ל לא נכנס שהרי ע"כ לתלות שבא ארי לכאן דלפיר"ת אין תולין כלל שהי' צפורן בכותל וא"כ אכתי הוי ספק דרוסה דכי היכא שיש לספק בארי חולה יש לספק בארי ברי, ובאמת קשה לי לפרש"י שתולין שהצפורן הי' בכותל א"כ ראש הצפורן בכותל הי' וא"כ אם תחוב ראש הצפורן בגב השור א"כ ודאי מן הארי בא שאילו מן הכותל היה לו להיות ראש הצפורן למעלה שהרי ראש הצפורן נתחב בכותל, וצ"ל שהארי תחב הצפורן בצד השני של כותל והשור התחכך בצד זה עד שנתחב לגבו כסדר דריסה וכל זה צריך לדחוק לפרש"י אבל אם נתפוס פי' ר"ת א"כ בא כפשוטו בדרך תחיבת הארי וא"כ כשבא לפנינו וצפרנו תחוב בראשו בתוך גב השור ודאי מן הארי כא כי בודאי רחוק לתלות שהארי תחבו בכותל מעבר לעבר והשור נתחכך כצד השני שזה רחוק המציאות א"כ בודאי בא ק הארי וא"כ בלחה הוי ספק דרוסה, וגם צ"ע ביבשה איך נימא דבכותל נתחכך הא אמרינן כל המתחכך אין צפורן תחוב לו בגבו רק שלעומת זה אמרינן שכל הדורס אין צפרנו נשמטת אם כן ביבשה דעבידא דמשתמטא איך תלינן בחיכוך שהרי כל המתחכך אין צפורן תחובה לו בגבו וצ"ע:
ואם ידוע שנכנס הארי רק שהוא במקום רחב ונמצא צפורן תחוב. לשור בגבו בזה כתב הב"י דהרשב"א מודה דאף דבלא הצפורן לא היינו חוששין לדריסה כיון שהוא מקום רחב מ"מ כיון דאיכא צפורן חיישינן והט"ז השיב עליו והפר"ח דחה דבריו וכתב שהשיג על הב"י במילי דכדי, ואני תמוה לפ"ז מאי קשיא להו להתוס' והרשב"א אמימרא דרב דאפילו תימא דצפורן זה מחמת חיכוך בא גם לשאר שוורים ניחוש וכן ל"ל מקום צפורן ומאי קושיא נימא דארי שנכנס מיירי במקום רחב דאמרינן דנשמטו ממני ולא השיגם ואין דנין רק על זה שהצפורן תחוב לו בגבו וא"צ לדחוק כלל כמ"ש ר"ת, ומזה הי' אפשר לסייעו להט"ז דאם הוא במקום רחב אין כאן ריעותא כלל מ"מ אין זה מספיק דבשביל זה לא היו צריכין לדחוק כפיר"ת שהצפורן נתחב מן הארי שדבר רחוק הוא, ויש לפרש בפשיטות דרוב אריות דורסין כשמוצאין לדרוס אלא דאי אמרינן בכותל נתחכך אמרינן שלא השיגו כלל ומטעם דאין צפרנו נשמטת לכן ה"ל ספק דרוסה וזה תירוץ מרווח וצ"ע על התו' והרשב"א שנדחקו בזה, ולדינא פשיטא שיש לחוש בצפורן תחובה אף במקום רחב וכבר כתבתי שגם בלא הוחזק דורס כלל נמי צ"ע לתלות בחיכוך וצ"ע:
(יז)
ואפילו ודאי דרוסה. לאפוקי קצת פוסקים שסוברים דודאי דרוסה לא מהני לה בדיקה וכמו שהבינו התו' פא"ט נ"ג ע"ב מפירש"י וכן הביאו בשם ריב"ם דודאי דרוסה אין לה בדיקה והתו' הקשו ע"ז מדאמר בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן משמע האדים בשר נגד סימנין אינו טרפה והא ודאי דרוסה הוא, ובעניותי לא הבנתי קושיא זו דהא הריב"ם נתן טעם שפעמים שמאדים הבשר ואינו ניכר סימן הדריסה בבשר אבל בסימנין ניכר סימן הדריסה א"כ כיון דבעי בסימנין שיאדימו סימנין עצמן ואם האדים בשר כנגדן אינו מזיק אף דודאי נדרסה מ"מ כיון שאין הודאי רק נגד הסימנין ה"ל בעלמא כספק דרוסה ושפיר מהני בדיקה, ולא קאמר הריב"ם רק כשנדרסה בודאי באופן שהוא בודאי נגד בני מעים שיש חשש בבשר גם כן בהא קאמר דאין לה בדיקה דשמא האדים הבשר, אבל בנדרסה נגד הסימנין אי בעי שיאדימו סימנין עצמן אלא שיש לחוש שמא דרס ג"כ במקום אחר שפיר ה"ל כספק דרוסה, עי' לקמן בס"ק זה:
עוד הקשו התו' איך אמר דרב מורה בה מכפא דמוחא ועד אטמא הא רב לא חייש לספק דרוסה ובודאי דרוסה לא מהני בדיקה, ולכאורה י"ל דריב"ם רק לדידן דקיימא לן חיישינן לספק דרוסה לכן בודאי נשאר עכ"פ ספק שמא לא ניכר הארס, משא"כ לרב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה אם כן בודאי דרוסה אי בדיק לה לא נשאר רק ספיקא ולרב אין חוששין לספק וכן מצאתי בפלתי, ונראה דהתו' הוכיחו דאין לחלק בכך דאם נימא כדברי ריב"ם דאי חיישינן לספק דרוסה אין בדיקה לודאי דרוסה א"כ קשה הא דאמר בש"ס בעי אילפא יש דריסה לסימנין ואמר רב כבר פירשה רב חנן דאמר רב חנן אמר רב דרוסה שאמרו כו' צריכה בדיקה אפי' בסימנין, וקשה היאך מייתי ראי' מדרב דמיירי בודאי דרוסה לספק דרוסה דילמא בודאי דרוסה חיישינן טפי ואף דמהרש"א כתב די"ל אמרו ולי' לא ס"ל מ"מ לא שייך לפשוט דדלמא רב אליבא דנפשי' קאמר דס"ל אין חוששין לספק דרוסה אבל מספיקא לא חיישינן לסימנין אלא ודאי אין לחלק בכך:
ואפשר לתרץ קושית התו' דרב דמורי בדיקה מכפא ועד אטמא שפיר ס"ל כדברי ריב"ם דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה, והיינו משום דכיון דודאי נדרסה מסתמא איכא ארס דאי אפשר לדריסה בלי ארס עכ"פ יראה אם נתערבה הדרוסה באחרים ובע"ח לא בטלי מ"מ יש לומר בהא גם לריב"ם מהני בדיקה לומר כיון דלא חזינן ארס מסתמא השניה נדרסה וא"כ שפיר י"ל דרב מצריך בדיקה בודאי דרוסה שנתערבה דשפיר אמרינן דמסתמא זו שאין ניכר הארס לא נדרסה ותולין הדריסה באחרת ואה"נ אי אתרמי שבדק גם השני' ולא נמצא בה רושם באמת שניהם אסורות ולא קשה מידי:
גם י"ל דדוקא בדרוסה עצמה חיישינן שמא לא ניכר, אבל אם נתערבה באחרים דמן התורה בטלי ברובא שפיר סמכינן אבדיקה שבכל א שאנו רואים שאין בה רושם תולין בשני' ואפילו איבדקי כולהו ולא נמצא בהם רושם יש לומר שלא פעל הארס דבדרבנן סמכינן שפיר על שאין כאן קלקול וא"ש דרב בדיק היכא דנתערבה דכן שכיח שדרוסה בשדה ומתערבין הבהמות ולק"מ:
ולפענ"ד האמת יורה דרכו דודאי מה ראו רש"י וריב"ם לחלק ולומר דבודאי דרוסה לא יועיל בדיקה לכן ברור דס"ל דודאי משמע דאין דריסה בלא ארס ובפרט לרש"י לשיטתי' די"ל גבי חתול לעולם יש ארס אבל במקום שאין מצוין לא קלי זיהרי' והא דפריך בגמרא מהא דאשתכח ה' קורטי' דדמא היינו כיון דחזינן דאיכא ארס טובי לא אפשר שלא יהי' דרוסה א"כ ודאי נגד השכל שידרסנה הארי ולא יטיל בה ארס, ועפ"ז יתפרש לשון רש"י שפירש שראינו שדרסה ואינו ניכר מקום הדריסה והיינו משום דודאי הבדיקה מהני שפיר שמסתמא במקום זה לא דרס, והיינו אי בדקינן מקום המטריף תו לא צריך טפי ותלינן שדרסה במקום שאינו מטריף ולא רמיא חיובא עלן לבדוק במקום שאינו מטריף כדי שאם ימצא שגם שם אינו ניכר נטריף הבהמה דע"כ הוא ארס דכיון דליכא ארס תו לא חיישינן שידרוס ולא יוכר הארס אבל ודאי אי דריס בפנינו במקום המטריף לא מהני בדיקה של מקום דריסה במה שאינו ניכר דאין בדיקתנו מוציאה מידי ודאי ארם שבא מן דריסה דמסתמא אין דריסה בלא ארס וא"כ ממילא לא קשיא מה שהקשו התו' דבסימנין בעינן שיאדימו סימנין עצמן דהא ודאי כיון שדרס נגד הסימנין ואינו מזיק מה שהוא נגד הסימנין אף שיהי' ארס אם כן אף דאין דריסה בלא ארס מ"מ כיון שאפשר שלא הגיע לסימנין עצמן אמרינן שיש ארס ומ"מ אינו מזיק והא דרב דבדיק מכפא ועד אטמא ודאי בראו שדרסה ולא נודע מקום הדריסה בהא לא אמר רב אין חוששין לספק דרוסה וכמ"ש מהר"מ לובלין ג"כ וא"כ אפשר שדברי רש"י כפשוטן ולאו משום דמשום שאין נודע מקום דריסה יהי' ספק דרוס' דודאי לכ"ע חיישינן בה כיון שדרסה בודאי, רק לאפוקי שאם ודאי נדרסה נגד מקום שדריסה פוסל לא מהני בדיקה דודאי איכא ארס שם אבל אי לא ידעינן אי נדרסה במקום שפוסל דריסה כשבודקין אותה ואין ארס ניכר תלינן שנדרסה במקום שא"צ בדיקה דמסתמא אי הוי ארס הוי ניכר:
(יח)
שוחטין הנדרס, כתב הש"ך דלדעת רש"י דבדיקה היא בחוץ ואם האדים שם הבשר טרפה ואם לא האדים בחוץ ודאי כשרה והקשה להפוסקים דאפילו אן מקום דריסה ניכר בחוץ טרפ' א"כ קשה בזבחים דף ע"ד ע"ב ה"ל לאוקמה שנתערב בדריסה שאין מקום דריסה ניכר בחוץ, ובפלתי האריך והכל בדרך פלפול, ומה שנלע"ד בעיקר טיב הענין כי צריך לבאר בלא"ה כפי דברי הש"ך שסומכין על בדיקת חוץ וצריך להבין דמ"מ משכחת לה שנתרפא הבשר בחוץ ושוב לא ניכר הרושם ואח"כ נתערבה ואין שום היכר וא"כ קשה ה"ל להש"ס לאוקמה בכה"ג וצ"ל לשיטת הש"ך דאי נדרסה וזיהרי' מיקלי קלי אי אפשר להתרפאות כלל וא"כ לעולם רישומו ניכר:
ועפ"ז יש לומר דבלא"ה הקשו התו' על הא דאמרינן ספק שונרא ספק קניא אימור קניא ובזבחים שם אמרינן בין קוץ לדרוסת הזאב מידע ידוע דהאי משוך והאי עגיל ונדחקו לחלק בין בהמות קטנות לגדולות ולענ"ד נראה בלא"ה דודאי כיון דרב ינאי לא ס"ל הך היכרא ע"כ ס"ל דלא סמכינן אהך היכרא והשתא י"ל דגם הנהו דפליגי וס"ל דהוי היכרא דהאי משוך והאי עגיל מ"מ לא הוה רק סימנא בעלמא אבל סימן מובהק לא הוי וא"כ כיון דקיי"ל סימנין דרבנן לא סמכינן אהך סימנא אלא דהתם קאי אמתני' דנתערבה אפילו אחד ברבוא ומן התורה ברובא בטלי רק בע"ח חשיבי והוא מדרבנן ובדרבנן שפיר סמכינן אסימנא דמשוך ועגיל וא"ש:
ולפ"ז י"ל דודאי לא מוכח משם רק דבלא נמצא נקב לא משכחת דרוסה, וא"כ גם לשיטת הש"ך תקשי נוקמה שדרסה בפנינו ובדקנו ולא נמצא נקב הדריסה וצ"ל דבכה"ג כשר דאילו נדרסה דריסה המטרפת לא הי' אפשר להתרפאות וא"כ לא מוכח רק דבכה"ג איכא רגלים לדבר דלא שדי בה זיהרא ומ"מ אינו סימן מובהק ביותר לסמוך עליו בשל תורה אם הדרוסה בעינא ואף דאין סברא שתותר ע"י תערובת אחר שכבר עמדה באיסור ולא סמכנו על סימן הריפוי דשם נתחלחל הארס לפנים ונתרפא הבשר בחוץ מ"מ הא מקשינן שם נכבשינהו דנניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ בכה"ג שנתערבה ואין רישומן ניכר דע"י התערובות איכא למיסמך על סימן זה שאין רושם רק דלא הוי ס"מ ביותר וא"כ ה"ל למימר דנכבשיהו דנניידי ולהכי מוקי בנקיבת הקוץ בדרוסת הזאב דהך מ"ד ס"ל דלא הוי סימן כלל אבל דריסה שאין רישומה ניכר שפיר אמרינן נכבשינהו דנניידי:
ועפ"ז מבוארים דברי הטור ס"ס זה שהביא בשם ספר המצות דספק דרוסה שנתערבה לא מהני בה ספק ספיקא כיון דספק ראשון אסור מן התורה וכתב הטור ע"ז ונראה שיש תקנה אפילו לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ותמה הב"י דהטור סותר עצמו דבסימן ק"י דבעלי חיים ודברים חשובים אפילו פירש אחד מהם אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע, ונלאו כל חכמי לב ליישבו אכן לפמש"ל נראה דבלא"ה צריך להבין מה ענין זה לדברי הסמ"ק שצידד להתיר מטעם ספק ספיקא היינו אפילו בלא פריש, אמנם הן הן הדברים אשר כתבתי שהרי הסמ"ק צידד בה וי"ל בודאי בחוץ בנקל לבדוק אם נמצא רושם דריסה וע"כ איירי שאינו ניכר בחוץ, וא"כ הטור ראה וידע הש"ס זבחים דלא משכחת לה תערובת דרוסה אלמא לעולם ניכר הנקב בחוץ ובזה ס"ל דודאי בקיאין גם עכשיו בבדיקה וע"כ לומר דמ"מ לא מוכח להתיר מכח הרושם דאינו ס"מ ביותר וא"כ אמאי לא מוקי הכי וע"כ לומר דבכה"ג עכ"פ שרי דנכבשינהו דנניידי שיותר מזה אין לנו הוכחה מן הש"ס וא"כ עכ"פ יש להתירן ע"י דנכבשינהו דניידי והדברים נדרשים בלשון הטור כמין חומר כפתור ופרח:
ובאמת בדעת הטור י"ל בפשיטות ג"כ דהטור כבר הביא הפלוגתא אי סמכינן על הבדיקה בזמן הזה וס"ל [להטור] להתוס' נהי דלא סמכינן על הבדיקה למישרי איסורא כיון דהטור לשיטתי' סבירא לי' דלעולם סמכינן אבדיקת חוץ והסמ"ק שטרח להתיר מכח ס"ס ודאי כיון דבחוץ נקל לבדוק אחר רושם פשיטא שלא הי' מתיר אלא אחר שיבדוק שאין רושם דריסה בחוץ אלא דאנן מחמירין בכל גווני סבירא לי' להטור דודאי כולי האי אין להחמיר לגזור שמא יקח מן הקבוע מאחר שלפי ראות עינינו לא שדי זיהרא כלל אין להחמיר ולגזור כולי האי אפילו להמחמיר ביותר וזהו קרוב למכוון:
גם י"ל בפשיטות דלא מוכח מן הש"ס זבחים רק דלא מיתוקמא בדרוסה שאין ניכר בחוץ אם כן י"ל דבאינו ניכר בחוץ מ"מ י"ל שכבר נתחלחל לפנים ומ"מ צריך לבדוק בפנים אלא מיהת י"ל כיון דאין ניכר בחוץ מידי ספיקא לא נפקא וי"ל שאין בה זיהרא כלל וי"ל שנתחלתל לפנים דכיון שאין ניכר בחוץ כבר נולד לנו מזה ספק אי שדי זיהרא כלל וכלל וא"כ י"ל דהני פוסקים ס"ל דספק א' בגופו וספק א' בתערובת מותר וא"כ ל"ל בכה"ג דא"כ נתיר כ"א מטעם ספק ספיקא שמא לא יצא זיהרא כלל כיון דאינו ניכר בחוץ ושמא אין זה הנדרס אע"כ איירי בודאי דרוסה וליכא ס"ס וא"כ ע"כ בניכר מיירי ולק"מ:
גם י"ל דמ"מ לא מוכח דינו של הש"ך דרש"י פי' בזבחים נקובת הקוץ ואינה נקובה לחלל, ונראה טעמו דאי נקובה לחלל אסור משום מחט בחלל הגוף וא"כ אי מהני בדיקה בקדשים לא אפשר כמו שפרש"י וא"כ י"ל דבלא"ה הק' התו' במשנה מה מועיל ירעו הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ותירצו דאי מיירי בדרוסה ניחא דיש לה בדיקה א"כ י"ל לפמ"ש לעיל סימן נ"א דבמחט בחלל הגוף לא מהני בדיקה על כל אברים הפנימים א"כ ל"ל שאין מקום דריסה ניכר דא"כ ניחוש שנכנס לחלל ולא גרע ממחט בחלל הגוף שאין לו בדיקה אע"כ מיירי שדרס בפנינו במקום ידוע וס"ל דבמקום ידוע בקיאין בבדיקה לבדוק נגד המקום משום דרוסה א"כ שפיר מהני ירעו לבדוק במקום שדרס כנגדו אבל באין מקום דריסה ניכר אם כן לא ידעינן אם נכנס הצפורן לחלל ואיכא ספק על חלל הגוף ולא מהני בדיקה אע"כ מיירי שידוע לט מקום שדרס ולא הגיע לחלל שאין כאן רק חשש דריסה ודריסה יש לה בדיקה דמקומה מאדים וכמו שכתב רש"י דף מ"ג ע"ב, ומה שקשה לר' ירמי' דמוקי בולד טרפה כבר כתב בפלתי דאי לא אסור אלא לגבוה לא קשיא כלל קושית התו':
עוד לעיל ליישב לשון הטור ס"ס שכתב שיש תקנה אפילו לודאי דרוסה ע"י נכבשינהו ותמהו עליו שאין זו שיטת הרא"ש והטור עצמו בסימן ק"י דב"ח לא בטלי ולא מהני נכבשינהו, ונראה ליישב עוד דהתו' הקשו מאי מועיל רעי' הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, ולכאורה היה אפשר לומר דבגמרא פריך נכבשינהו ודנניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וקשה למה נגזור הרי אפילו יקח מן הקבוע הא מחיים אינו ראוי וע"כ יקח וישחוט וא"כ אחר שישחוט לא יהי' שוב איסור דהא כיון דלא אסור רק משום תערובת בעלי חיים דחשיבי וכי שחיט לי' בטל חשיבותי' כדלקמן סימן ק"י ואמאי אית לן למיגזר כולה האי, וצ"ל דכיון דאם לקח מן הקבוע אסור לשחוט ולהקריב ואמר רבא שם השתא דאמור רבנן לא יקריב אי קרב לא מרצה דמתני' אתי' כמ"ד ב"ח נדחין וא"כ איכא איסורא אפילו בדיעבד כיון דבתחילה לא יקריב וא"כ י"ל דבחולין שפיר י"ל נכבשינהו ואי משום שמא יקח מן הקבוע הא אפילו יקח אינו ראוי רק לאחר שחיטה ואז כבר בטל חשיבתו וא"כ י"ל בב"ח הלכתא כר"ת ולא מטעמי' רק דבהא לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דאפילו יקח וישחוט בטל הוא וא"כ א"ש דירעו עד שיסתאבו ואז נכבשינהו דנניידי, והפוסקים שהחמירו גם בב"ח צ"ל דמ"מ כשלוקח מן הקבוע ושוחט הוה כמבטל איסור לכתחיל', מיהו בדרוסה ודאי קשי' נימא נכבשינהו דנניידי דהא מדינא דש"ס לא שייך כלל לומר דדרוסה לא בטלה משום ב"ח דלא בטלי דהא ודאי יכול לשוחטה כדי לבודקה ובהא לא שייך מבטל איסור וא"כ אין חשש בתערובת דרוסה משום ב"ח רק בדיקה ודאי צריכי בכל אופן דכשיש להכיר האיסור לא בטיל ברובא אלא דלדידן דלא בקיאין בבדיקה שייך תערובת בדרוסה והשתא ס"ל להטור כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דיש סוברין דבקיאין בבדיקה כמו שהביא הטור כאן א"כ אפילו היכא דשרינן משום כל דפריש מ"מ אין להתיר בלא בדיקה דשמא ימצא שזהו הדרוסה ואיכא לברורי אלא דמחמירין ואין סומכין על בדיקתנו מ"מ לענין זה שפיר מהני דנכבשינהו דנניידי ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא שייך לומר דהוה כמבטל איסור לכתחילה דודאי אם נתערבה דרוסה אחת ובודק ומוצא דריסה בא' הרי כולן מותרות דע"ז י"ל כ"ע מודו שבקיאין כשרואין ודאי דריסה ושפ' מותרין האחרות וא"כ רוצה לשוחטן ולהפסידן שמא ימצא בא' סי' דריסה להתי' אחרות פשיטא דשרי אלא שמפסיד אם לא ימצא סי' דריסה יש לחוש שאינו בקי ואף דאם נשחטו כבר בטל חשיבותן הוה לדידן כמבטל איסור אבל לכבשינהו אין להחמיר כלל ויוכל להתירן ע"י בדיקה ואי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע הא אפילו יקח מן הקבוע ויבדוק אין כאן חשש שבטל חשיבותו רק משום מבטל איסור א"כ אין להחמיר כולה האי כיון שעכ"פ הוא בודקן ומדינא דש"ס הי' מותר לשוחטן לכתחילה ע"מ לבודקן: