חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן נו
(א)
ניטל צ"ה. הראב"ד בפ' ח' מה' שחיטה דין ט"ו נראה שדעתו לאסור בנתקפלו הגידין מעל הארכובה ממקום חיבורן ולמעלה והסכימו לדבריו האחרונים, ובט"ז ביאר דעת הראב"ד דלא כמ"ש בב"י, ובאמת דין זה לא הוזכר בשום מחבר, ועיקר ראיית הראב"ד מדנקט במשנה ניטל צ"ה ובגמרא מבואר דבנפסקו נמי טרפה ולכן חילק ביניהם דאם נתקבלו הוי בכלל ניטל ובנחתכו הוי בכלל פסוקה, ולכאורה יש ראיה לדבריו דנקט במשנה ניטל ולא אשמועינן רבותא טפי דאפילו נפסקו וכל צומת הגידין קיימים מ"מ טרפה וצ"ל דניטל לאו היינו לגמרי רק שנתקפלו וקמ"ל במשנה דאפילו לא נפסקו כלל רק שניטלו ונתקפלו ממקומן טרפה ולשאר מפרשים צ"ל דניטלו ונפסקו שוין הם, ולכאורה יש ראיה לדבריו מדברי התוס' בריש א"ט שהקשו אהא דפריך הגמרא אתנא דבי ר"י מבסג"ר ושב שמעתא והקשו למה לא פריך מניטל צ"ה והקשה מהרש"א הא התוס' גופא כתבו בד"ה אפיק חדא דע"כ ר' ישמעאל ס"ל כר"ש דניקבה הריאה אינה טרפה רק חסרה ושפיר ה"ל ח"י טרפות אבל לרבנן בציר לן חסרה הריאה ע"ש ואם כן מאי קשה להו מצ"ה הא לא הוי מצי לאקשוי הכי מניטל צ"ה די"ל דס"ל כרבנן וחיסרון בפנים ל"ש חיסרון ובציר לן חד ומעייל בדוכתי' ניטל צומת הגידין ולפי דברי הראב"ד ניחא דהא בצ"ה יש ב' טרפות הא' בנתקפלו ממקום חיבורן וגם בנפסקו ואם כן לא מצי לשנויי הכי דאכתי תקשי ניהו דמעייל חדא או ניטל או נפסק מ"מ אכתי איכא חדא ואף אם מעייל ניטל אכתי נשאר נפסק דהוא טרפות ג"כ ושפיר הקשו דאף אם מעייל ניטל נשאר נפסק ואם מעייל נפסק נשאר ניטל צ"ה וע"ז תירצו דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה, ולפי זה צ"ל כי משני דסבר לה כרשב"א ע"כ צ"ל גם ניטל צ"ה כשר לרשב"א והה"ד נפסק ואם כן שפיר הקשו אם ס"ל כרבנן דניקבה הריאה טריפה ובציר לן חסרה ול"ל דס"ל ניטל צומת הגידין דהא ס"ל כרשב"א ולרשב"א גם ניטל צ"ה כשר עכצ"ל דס"ל כר' שמעון ואתי שפיר ודוק:
וכן מוכח מדברי התוס' דף מ"ג שהקשו לעולא דלא ס"ל לקותא ליכא ח"י טרפות ותירצו דניטל צ"ה חשיב חד ולרכיש ה"ל בכלל בהמה בהמה שנחתכו רגלי' וקשה למסקנא דחשיב כל נקובי ופסוקי בחדא ואם כן ניטל צ"ה היינו נפסקו צ"ה, ואי נפסקו טרפה כ"ש ניטלו לגמרי ואם כן כבר נכלל בפסוקי כמ"ש הראב"ד בהדיא ועיין ט"ז דנחתכו היינו פסוקי וכבר חשיב לתרתי פסוקי בחדא וגם צ"ה בכלל וליכא י"ח טרפות ואי ניטלו לגמרי כ"ש הוא מפסוקת הגידין ואם פסוקה טרפה בודאי גם ניטלה לא גרע מנפסקו וכבר נכלל בפסוקי, ולדעת הראב"ד ניחא די"ל דמנה נתקפלו צ"ה והם שלימים וקיימים וזהו אינו נכלל בפסוקי ואתי שפיר ודוק:
אמנם לפמ"ש מהרש"א דאין זה מדברי תוס' רק גליון יקשה על התוס' למה לא פירשו באמת כן דחשיב ניטל צ"ה בחד, ותירץ מהרש"א דדוחק הוא דנימא דאמוראי פליגי אי הוי בכלל נחתכו רגלי', ודברי מהרש"א דחוקים דמהיכא תיתי לא נימא כן אטו מחלוקת זה תלוי בעיקר הדין ולא נחלקו רק דלהך מ"ד הוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי', והוכרח לומר כן משום דס"ל לקותא ולאידך מ"ד לא סבירא ליה כן, ועוד קשה דלמא לכ"ע לא הוי בכלל בהמה שנחתכו רגלי' אלא דמאן דסבירא ליה לקותא ס"ל כר"י ב"ח ובציר לן חד דנקרע רוב חיצונה ומאן דלא ס"ל לקותא לא ס"ל כריב"ח ומ"מ דכ"ע ס"ל ניטל צ"ה בחד ולא הוי בכלל בהמה שנחתכו רגלי' ואף דהמקשה לא פריך מניטל צומת הגידין היינו משום דאיכא לדחוי' דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' אבל למסקנא אין אנו צריכין לידחק בכך, אך אם התוס' לא ס"ל כראב"ד וסבירא להו דאין טרפות רק בנפסקו צומת הגידין והיינו ניטל והיינו נפסק אם כן מצי לשנויי דניטל צ"ה חשיב חד דהא למסקנא דכולה פסוקי חשיב כחד וניטל היינו נפסק וכבר נכלל בכלל פסוקי ואי אפשר למנות ניטל צ"ה והתוס' שהקשו מניטל צ"ה היינו בס"ד דלא חשיב כל פסוקי בחד כמבואר בגמרא ושפיר הקשו אבל למסקנא אי אפשר למנות ניטל צ"ה דכבר נכלל בכלל פסוקה ודוק:
וכן נוטין הדברים גם בתוס' הנ"ל דכתבו דהוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' ובשלמא אי נימא דלא מיטרפא רק בנחתכו שפיר י"ל דהוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' אבל אם נימא דניטל צ"ה היינו נתקפלו וכולן שלמים וקיימים מה ענין זה לבהמה שנחתכו רגלי' הרי כאן הכל בשלמות רק שנקפלו ממקומן אלא ודאי התוס' מפרש דהיינו ניטל היינו נחתכו כמ"ש הב"י וכ"מ בפ"י וכן נראה גם כן מרשב"א בחידושיו דף מ"ג ע"ב שהקשה אדשמואל דאמר תורבץ הוושט ברובו למה לא הביאו בשב שמעתתי' ותירץ כיון דבחד אבר הוא משום חתיכת האבר הוא ואע"פ שאין שוין בשיעוריהן כו' כולו בחדא חשיב להו כדחשבו נשברו רגלי' וניטלו צ"ה בחד כיון דבחד אבר הוא תרווייהו משום חתיכ' ושבירה נינהו עכ"ל, ואי ס"ל לרשב"א דאפילו נקפלו נמי טרפה איך הוי בכלל חתיכה ושבירה הא צ"ה קיימים הם, אלא ודאי ס"ל דלא מטריף רק בנחתך צ"ה ושפיר ה"ל משום חתיכה ושבירה דהגידין נחתך וצ"ע:
(ד)
כנגד הערקום כשרה. עיין ש"ך סק"ד שהביא בשם ש"ד דאף כנגד הערקום יש להטריף דאין אנו בקיאין בבדיקת צ"ה והביא ראי' לדבריו מרש"י בא"ט דף נ"ז ע"א גבי צנא דאינקורי שנשתברו רגליהם בארכובה או למעלה מארכובה כו' וש"מ דגם בנשברו רגליהם בארכובה צריך ג"כ בדיקה בצ"ה והפ"ח לעיל ריש סימן נ"ה דחה דבריו ע"ש, ומ"ש ראי' מרש"י כתב שאינה ראיה דאטו כולי עלמא דיני גמירי והיו סבורין שיש לחוש לפסיקת הגידין ע"ש, ודבריו דחוקים דהא מבואר בגמרא דבדקינהו רבא בצומת הגידין ואם איתא דבארכובה אין חשש לצ"ה למה בדקינהו בצומת הגידין, ובאמת נעלם מהם דברי רש"י פרק בהמה המקשה שכתב אם נחתך בין הערקום לשוק טרפה, ש"מ דס"ל דבין עצם אמצעי לערקום יש גם כן צומת הגידין, ואם כן בעוף דליכא ערקום פשיטא דיש שם צומת הגידין לשיטת רש"י דבין הערקום לעצם אמצעי יש צ"ה והה"ד נמי בעוף דליכא ערקום דיש צ"ה בין עצם אמצעי לארכובה התחתונה וז"ב, ומדברי רשב"א בתה"א דף מ"ח הבאתי לשונו לעיל סימן נ"ה משמע דאין צומת הגידין רק בעצם אמצעי ממש ע"ש ומ"ש ריש סימן נ"ה:
והנה הטור בסוף סימן זה הביא דעת רמב"ן שדעתו לפי דעת הרי"ף דמכשיר בנחתך בעצם אמצעי למעלה מצ"ה אף דבנחתך בצ"ה טרפה כדלעיל סימן נ"ה וס"ל לרמב"ן דבאם נחתך בצ"ה וחתכה אח"כ למעלה מצ"ה חוזרת להכשירה, והרשב"א ורא"ש ור"ן השיגו עליו, והנה ד"ז הגאון ז"ל בפלתי ביקש להוכיח מדברי התוס' דס"ל כרמב"ן דחוזרת להכשרה דבדף נ"ז ד"ה ל"ל הקשה למה לי' דאמר מתניתא ידענא כו' ואמר רב עלה וכן בעוף, מבהמה גופא ה"ל להוכיח והה"ד עוף, וקשה דלמא מבהמה גופא הוי מצינן למימר דרב ס"ל כרשב"א דמכשיר בהמה שנחתכו רגליה מארכובה למעלה כשרה ולכן הוכרח לדייק מהא דאמר רב וכן בעוף ש"מ דס"ל כרבנן, אלא ודאי בניטל צ"ה גם רשב"א מודה דטרפה ואם כן קשה ע"מ שהקשה התוס' ריש פרקין דניטל צ"ה הוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי', וקשה אכתי היכי משני ס"ל כרשב"א הא בניטל צ"ה גם רשב"א מטריף, ועכצ"ל דהכי פירושו דבודאי מניטל צ"ה לחוד לא קשה אם חוזרת להכשירו בחותך אח"כ למעלה מצ"ה ולהכי לא קחשיב ליה, אלא דקושית התוס' למ"ד ארכובה תחתונה ואם כן למעלה מצומת הגידין כל מקום שיחתך טרפה, ומשני ס"ל כרשב"א ואם כן למעלה מצומת הגידין כשר וחוזר להכשירו ולהכי לא חשיב ניטל צ"ה ע"ש, וקשה על זה דאי לא קחשיב רבי ישמעאל רק מה שאין חוזר להכשירו ונימא פשיטא דחוזרת להכשרה, אם כן מאי פריך מדר' עוירא דמטריף בניקב הטחול ומרכיש דמטריף בלקותא הא גם בנטלו טחול וכליו' כשר ודוקא נקב ולקותא פוסלין, ואם כן לשיטת רמב"ן פשוט דגם בטחול שניקבה וכליות שלקו אם חתכן אח"כ חוזרת להכשירה ולא חשיב ליה תנא דר"י, ועיין ר"ן פ' בהמה המקשה ומ"ש לעיל ריש סימן ך"ט ועכצ"ל לשיטת רמב"ן דאף דחוזר להכשרה מ"מ מקשה מיני' ואם כן קשה מה תירצו התוס' דה"ל בכלל נחתכו רגלי' אכתי קשה לתירוץ הנ"ל דס"ל כרשב"א אכתי בניטל צומת הגידין גם רשב"א מודה דטרפה וע"כ לרשב"א גם בניטל צומת הגידין כשר גם כן, ומה שהקשה על התוס' דלמא רב ס ירא ליה כרשב"א י"ל דודאי רבי אבא נמי הוי ידע פלוגתא דרב ושמואל בנשבר העצם דלרב באין עור ובשר חופין את רובו הבהמה אסורה וש"מ דלא ס"ל כרשב"א דלרשב"א אפילו נחתך למעלה מארכובה שרי, וגם ר' ירמי' גופי' למה לא שני ליה מהא דרב דבשר ובהמה אסורה דהא מבואר בגמרא בפ' בהמה המקשה דף ע"ו ע"ב דר' ירמי' אמר להא שמעתא דנשבר העצם בשר ובהמה אסורין, ופרש"י דרב ירמי' בר אבא תלמיד רב הוי ואמר לה משמי' דרב הרי להדיא דרב ירמי' אמר משמי' דרב דנשבר אסור וכ"ש נחתך ואם כן למה לא שני ליה ממילתא דרב גופי' דנשבר העצם אסור וש"מ דלא ס"ל כרשב"א ולק"מ, וכן מה שהקשה מגוף אטום דר' זכאי ס"ל עד ארכובה ור' ינאי ס"ל עד נקביו ואמר בגמרא דאיכא בינייהו טרפה חי' דר"ז ס"ל טא"ח ור"י ס"ל טרפה חיה ובנחתך מארכובה ולמעלה טרפה וקשה מנ"ל לחדש פלוגתא לימא דר' זכאי ס"ל דטרפה ור' ינאי ס"ל כרשב"א ואינה טרפה מארכובה ולמעלה, ומזה הוכיח גם כן דרשב"א מודה בניטל צ"ה ושם בגוף אטום אף צ"ה חסרים, ולפמ"ש י"ל דהא בלאו הכי ר' יוחנן דמבואר שם דס"ל עד טיבורו ס"ל דלא כר"א בניטל הירך כמבואר שם בגמרא דף ק"ד ור' יוחנן ע"כ ס"ל דלא כרשב"א ומודה דמארכובה ולמעלה טרפה מיהא הוי דהא סתמא דמתני' דפ' בהמה המקשה דמארכובה למעלה טרפה, ור' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה, וכן פירש"י שם בהדיא דר"י ס"ל טרפה חיה ועמ"ש לעיל סימן ן' ואם כן ע"כ מוכח דר' יוחנן ס"ל טרפה חיה ולהכי מוקמינן דגם רבי ינאי ס"ל הכי ולא הוי פלוגתא חדשה ומהיכא תיתי לומר דסבירא ליה כרשב"א ולא כסתם מתני' פ' בהמה המקשה (מיהו קשה דהא סתם משנה ריש א"ט דטרפה אינה חיה דקתני כל באין כמוה חיה טרפה כמבואר שם בגמרא וע"כ ר' יוחנן לא ס"ל הכי כפרש"י וצ"ע), גם יש לומר דודאי ללישנא בתרא דקיי"ל כוותי' דמתני' מיירי בארכובה הנמכרת עם הראש, אם כן בארכובה עליונה יש לומר גם רשב"א מודה דטרפה דמהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ולומר דגם בארכובה עליונה פליג רשב"א ומנ"ל הא ובארכוכה עליונה יש לומר גם רשב"א מודה, ואם כן ל"ל למימר דסבירא ליה כרשב"א דהא ללישנא בתרא י"ל דבארכובה עליונה גם לרשב"א טרפה, וגם אם נאמר דרשב"א מודה בניטל צ"ה וחסרים דטרפה ע"כ לא אתי אלא ללישנא בתרא דללישנא קמא באמת אם חותכה למעלה מצ"ה כשר אף דצ"ה חסרים ואם כן רשב"א דמכשיר נמי למעלה מארכובה עליונה אף שניטל צומת הגידין וחסרו אפ"ה מכשיר רשב"א ואם כן אכתי נימא דרש"י סבירא ליה כרשב"א ועכצ"ל דשם מפרש ללישנא בתרא גם כן ואם כן י"ל כמ"ש ודוק:
ובזה מיושב ג"כ דברי התוס' בפא"ט הנ"ל דליכא למימר דרב ס"ל כרשב"א דמנ"ל דרשב"א מכשיר בנחתך הירך הא י"ל דרשב"א לא פירש רק בנחתך למעלה מארכובה התחתונה אבל למעלה מארכובה עליונה וכ"ש נחתך כל הירך (דבס"ד שמוטה וחתוכה אחד הם) ומהיכא תיתי לומר דרשב"א מכשיר גם בזה וכן מוכח ג"כ בריש א"ט דבתר דשני דסבר כרשב"א מ"מ מקשה מדרב מתנא דבוקה דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ואי רשב"א מכשיר אפילו בניטל הירך כ"ש דמכשיר בבוקא דאטמא א"ו לא פליג רק למעלה מארכובה ואין להקשות לפמ"ש מאי משני ס"ל כרשב"א הא לאידך לישנא מודה רשב"א דבנחתך למעלה מארכובה עליונה דטריפה גם לרשב"א די"ל כיון דלהך לישנא דארכובה היא עליונה מכשיר רשב"א בנחתך למעלה מארכובה עליונה הה"ד נמי להך לישנא דתנא דבי ר"י מכשיר גם בארכובה עליונה כמו לרשב"א למעלה מארכובה התחתונה וכעין מה שאמרו בגמרא דאף שטעמו דרשב"א משום שיכולה לכוות ולחיות ור' ישמעאל טרפה חי' אית ליה מ"מ יש לומר דסבר כוותי' בהא לא מטעמי' ה"נ י"ל למ"ש דמכשיר אפילו למעלה מארכובה עליונה ובהך ס"ד אפשר דגם רשב"א מכשיר בכה"ג ג"כ ולמסקנא לא נאמר כן דגם ר' ישמעאל לא סבירא ליה כרשב"א ודוק:
ומה שהקשה בפלתי על מ"ש התוס' דרב לא מכשיר רק בעוף ולא בבהמה והקשו מברייתא דלוי דכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וקשה הא לוי לא מיירי בפלוגתא ולרשב"א כשר שמוטת ירך גם בבהמה מיושב ג"כ במ"ש דכבר הוכחתי דמוכח מגמרא דגם רשב"א מטריף בשמוטת ירך מדמקשי מדרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ולפי' התוס' בוקא דאטמא היינו שמוטת ירך כמ"ש להדיא ד"ה שמוטת דף נ"ז ואף ע"ג דכבר שנו בגמרא ריש א"ט דתנא דר"י ס"ל כר' שמעון ב"א מ"מ מקשה מדרב מתנא ש"מ דגם רבי שמעון בן אלעזר מודה בשמוטת ירך דטריפה ואם כן יש לומר דר' שמעון ב"א מכשיר גם כן בניטל צומת הגידין וכמו שהוכחתי לעיל מדברי התוספות ודוק:
מיהו קשה מאי הקשו התוס' בפרק בהמה המקשה דף ע"ו ע"ב מהא דקיי"ל בעופא אפילו אפסק חד מן החוטים טריפה והקשו למה לא תני לוי גבי יתר עליהם עוף ולפמ"ש דלרשב"א גם ניטל צ"ה כשר וא"כ גם בבהמה כשר לרשב"א אפילו נפסקו כולן הה"ד בעוף דאין טריפות כלל בניטל צ"ה ולהכי לא תני לוי גבי יתר עליהם עוף דבפלוגתא לא קמיירו וכצ"ל וליישב זה נראה דתליא בתר לישנא דללישנא קמא דלמעלה מארכובה היינו מארכובה הנמכרת עם הראש ושם מיד הם צומת הגידין גם כתבתי לעיל בסימן נ"ה דלהך מ"ד בנחתך למעלה מארכובה יש טריפות מחמת חיסרון צ"ה וא"כ רשב"א דמכשיר אפילו למעלה מיד מוכח דס"ל ניטל צ"ה ג"כ כשר אבל לאידך לישנא דרב דהמשנה מיירי למעלה מארכובה עליונה ובארכובה עליונה אף דבמקום צ"ה טריפה מחמת צ"ה, מ"מ למעלה מצ"ה כשרה דחותכה מכאן וחיתה א"כ ניהו דרשב"א פליג ברישא דלמעלה מארכובה עליונה נמי כשר מ"מ מדלא פליג גם על סיפא דניטל צומת הגידין ש"מ דהוא מודה בניטל צ"ה דטריפה ואין ענין מזה שמכשיר רשב"א למעלה מארכובה עליונה לניטל צ"ה דליכא למימר כיון דמכשיר למעלה מארכובה עליונה בנחתך אף שגם צומת הגידין חסרין ש"מ דלא מטריף בניטל צ"ה דהא גם רבנן מכשרי למעלה מצ"ה ומ"מ מטרפי בניטל צ"ה ורשב"א לא פליג על זה כלל וגם רשב"א מטריף בניטל צ"ה וא"כ שפיר הקשו להך לישנא בתרא הוי ליה ללוי למימר יתר עליהם עוף דבנפסק חד מינייהו טרפה ודוק:
ואמת שקשה לי ג"כ על מ"ש התוס' דף נ"ו ע"ב דבפלוגתא לא מיירי לוי וקשה מהא דבעי גמרא למימר לחזקי' דאין ריאה לעוף אילימא דלא מיטרפא בה (ופירש"י אם ניקבה) והתני לוי, ומאי קושיא דילמא קאמר דנקב אינו פוסל בריאה של עוף וחסרה גם בעוף פסול וא"כ לק"מ מדתני לוי, דכיון דר"ש מכשיר בבהמה בניקבה הריאה בפלוגתא לא קמיירי ולר"ש אפילו בבהמה ניקבה הריאה כשרה, ואולי י"ל דדוקא ביתיר לא מנה מה שהוא פלוגתא אבל מ"מ זה אמת כל מה שהיא טרפה בבהמה טריפה בעוף לד"ה לכל חד כדאית ליה ועיין מה שכתבתי לעיל:
ובפלתי כתב שאם יש שאר צדדים להקל יש לסמוך ארמב"ן ע"ש, ותמהני דהא הרמב"ן לא אמר דבריו רק לשיטת הרי"ף ז"ל דמכשיר למעלה מצ"ה ולדידן דקיימ"ל למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש טרפה כדלעיל ריש סימן נ"ה א"כ לא נפקא לן מידי בהך דינא של הרמב"ן, ואולי כוונתו דיש נ"מ ג"כ בטחול וכליות וכמ"ש לעיל ועיין מ"ש לעיל סימן ס"ד שהבאתי ראיה ברורה לסתור דברי מהרש"ל וגם דברי רמב"ן נסתרים משם עיי"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ"ג:
והקשה עוד בפלתי אי התוס' ס"ל כרמב"ן מהא דע"ז דף ו' וזבחים דף קי"ו הקשו התוס' אגמרא דפריך ודילמא נח גופי' טריפה הוי והקשו בתוס' הא חי' אחר המבול ג' מאות שנה ומאי קושיא הא בלא"ה כתבו התוס' דטריפות הניכר בחוץ מיירי וא"כ י"ל דנשבר רגלו בצ"ה ואח"כ חתכו למעלה וחזר להכשרו ויכול לחיות זמן רב ויש ליישב עפ"י מ"ש התוספות זבחים הנ"ל ד"ה אבל דמסתבר ליה למעוטי טריפה אע"ג דחי' ויולדת טפי ממחוסר אבר דמ"מ אין טריפה בריאה נשארת ולא חזיא לקיום עולם כולה האי עכ"ל, הרי עיקר הטעם דממעטינן טרפה טפי ממחוסר אבר מפני שאינה ראוי' לקיום עולם ואי מיירי בנשבר רגלו בצ"ה שפיר חזיא לקיום עולם אם יחתך למעלה עד שיוכל לחיות זמן רב כזה וא"כ מהיכא תיתי ממעטינן טפי טריפה כי האי ממחוסר אבר דטריפה בכה"ג חזי שפיר לקיום עולם ולמה נמעטו וע"כ משום מחוסר אבר הוא ומוכח דמחוסר אבר פסול כדרבי אלעזר ע"ש בגמרא ודוק:
וקצת קשה להרמב"ן היכא קאמר מי איכא מידי דאילו מדלי פסיק ליה וחי' ומתתי פסיק ליה ומתה ומקשה כן למ"ד ארכובה שכנגדו בגמל ניכר בנחתך למעלה מצ"ה כשר והא גם למ"ד ארכובה הנמכרת עם הראש איכא ג"כ טחול דבניקבה טריפה וכשחותכה לגמרי חוזרת להכשרה וכן בכליות דלקו פסולין וחוזרים להכשרן כשחותכן אח"כ לגמרי, ומאי האי דקא מתמה דוקא על צומת הגידין וי"ל דבטחול יש לומר הטעם כמ"ש בדרישה שאינה טריפות מצד עצמו רק מטעם דסוף הכרס לנקב ובכליות כתב האגור דסוף בני מעים לנקב וא"כ אין חידוש בזה כיון שאינה טריפה רק מטעם דיגיע לקותא לכרס או לבני מעים ובניטל לא ילקו הכרס או ב"מ ואין זה חידוש כ"כ משא"כ בצומת הגידין שהם טריפות מצד עצמו ובזה לא מסתבר כלל דאי תלי' בהו חיותא איך נכשיר בניטלו לגמרי ונעדרו דבר שהנשמה תלוי' בו ודו"ק:
(ד)
נחתכו השנים בדקים כו'. בש"ך סק"ו הביא דעת הרב' פוסקי' מחמירין בשם רש"י דגם בבהמה אם נפסק רוב א' נמי טריפה והרשב"א תמה עליהם דמבואר בגמרא דרב אמר כן לחד לישנא ומר בר רב אשי פליג עליה וגם אמימר דלכ"ע לא מטריף ברוב א' קטן דאפילו לאמימר בעינן או רוב מנין דהיינו תרי קטיני או רוב בנין דהיינו חד אלימא והוא תמוה באמת, ולהליץ אפשר לומר דקשיא ליה דמבואר בגמרא דבעוף נפסק חד נמי טרפה כדלקמן ס"ח וקשיא ליה קושית התוס' מברייתא דלוי לא מנה זה ביתר עליהם עוף ותירוץ התוס' דחוק ולא ס"ל לרש"י וס"ל דהני דבעי רוב מנין ובנין ס"ל כרב הונא אמר רב דלא ס"ל ברייתא דלוי כמ"ש תוס' דף נ"ז ד"ה ל"ש ואם כן למסקנא דקיימא לן ברייתא דלוי כדמוכח דבדף נ"ז הקשה ממנו לחזקי' ובדף נ"ו ע"א הקשו גם כן סתמא דגמרא מברייתא דלוי וש"מ דקיימא לן כוותי' וקשה הא איכא יתר עליהם עוף דבנפסק רוב א' טרפה וצ"ל גם בבהמ' הדין כן דרוב א' טרפה ע"ש ודוק: