חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן נה
(א)
מחבר
בין הערקום ובין השוק כן פירש מהרי"ן חביב בב"י לדעת הטור ומקורו מהרא"ש פ' בהמה המקשה וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכיבה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ול"נ לאסור משום דאיכא לאקשוי דרישא לסיפא דברישא נקט מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא נקט מן הארכובה ולמעלה טריפה הא בארכובה עצמה כשירה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פירש"י פא"ט וכו' ועוד מדאמר באיזו ארכובה בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוי ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת ארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא לק"מ דווקא אהדדי עכ"ל, והנה יש להסתפק בדבריו מהו כונתו אם כיון לאותו ערקום שאם נחתך בינו לשוק כמ"ש בש"ע או כונתו שאם נחתך הרגל בין הערקום לרגל שהיא ארכובה הנמכרת, אבל כד מעיינת בלשון הרא"ש משמע דמטריף אפילו בין ערקום לרגל דהא תירץ על הדיוקים דלמטה מארכובה היינו מהתחלת ארכובה ולמטה, ואם נאמר דארכובה דכתב הרא"ש היינו ערקום וכונתו דמהתחלת הערקום ולמטה כשרה כפי' מהר"י חביב, ולמעלה היינו מסוף הערקום ולמעלה, ומה דקרי ליה למטה התחלת למעלה נקרא סוף דאי חשבינן מלמטה למעלה הרי הוא סוף הארכובה, ומלמעלה למטה הוא תחילת הארכובה, מיהו ממ"ש הרא"ש דעצם התחתון נקרא ארכובה, משמע דכוונתו לעצם התחתון שהיא ארכובה הנמכרת עם הראש, וא"כ למעלה מעצם התחתון טריפה אפילו בין עצם התחתון לערקום וכ"כ הש"ך לדעת הרא"ש, גם מהרש"ל הבין כן בדעת הרא"ש, ובתשובת הרא"ש משמע מתחילה דמפרש ארכובה היינו הערקום, ולבסוף משמע דמפרש על ארכובה עצם התחתון כמ"ש בפסקיו, אכן מהרש"ל בפ' בהמה המקשה השיג על הרא"ש מסברא דנפשי' וס"ל כמ"ש בש"ע דבנחתך בערקום דינו כלמטה מארכובה, והובא בט"ז ובש"ך ג"כ, והביא ראיה לדבריו מגמרא דעולא פריך לרב יהודא לדידך מאי וכן שניטל צ"ה דאם נחתכה למעלה בלא"ה ניטלו צ"ה, ואם נפרש כדברי הרא"ש דבערקום טריפה א"כ א"ש וכן שניטל דמארכובה למעלה בסמוך מיד אין כאן צ"ה, ואע"ג דבש"ד משמע דעל הערקום יש חשש צומת הגידים כבר פי' בט"ז דמיירי בין הערקום לשוק, ובודאי בגמרא מבואר בהדיא ד' ע"ו דאיכא מ"ד דאערקומא גופי' ואמרו לא תציתו ליה ואם נפרש כפירש הרא"ש דלמעלה מעצם התחתון טריפה מיד א"כ א"ש למעלה מעצם התחתון טריפה אף דיש כל עצם האמצעי שאין בו צ"ה א"כ לק"מ לר' יהודה וזהו ראיה ברורה לענ"ד, ובפלתי תירץ דלמעלה מארכובה קשיא ליה ע"ש ולא הבנתי דהא למסקנת הרא"ש שאין הדיוקים סותרים ולמעלה היינו מעצם התחתון וא"כ א"ש מילת למעלה מעצם התחתון על כל הערקום אף דאין שם צ"ה מ"מ טריפה מחמת חתוכת רגל, גם מדברי רש"י נראה כן דכ' למעלה מיד בסמוך משמע היינו ניטל צ"ה משמע דמיד בסמוך הם צ"ה, ומה שהביא הרא"ש ראי' מרש"י דכ' נשתברו רגליהם בארכובה וכו' היינו דשם מיירי בעוף דלית ביה עצם האמצעי כמ"ש הפר"ח, ובלא"ה יש לדחות כמו שכתוב הפר"ח שאין ראי' מדברי רש"י, ולכאורה משמע מדברי רש"י שכ' למ"ד דעלוי ערקומא ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה ע"ש דכונתו דטריפה משום צ"ה וקשה הא בלא"ה טריפה משום חתוכת רגלים, א"ו דבין הפרקי' דינו כלמטה מארכובה וכשרה אי לאו צ"ה, ובזה מיושבים הדיוקים אם נפרש כפירש מהרש"ל דגם הערקום הוא בכלל ארכובה הנמכרת, ולמטה מן הארכובה היינו מהערקום ולמטה, ולמעלה היינו למעלה לגמרי בשוק מ"מ א"ש דלא סתרי הדיוקים דבאמת בין הערקום לשוק כשרה מחמת חתוכת רגל, ומ"מ לא פסיקא ליה דכשרה דמ"מ טריפה מחמת צ"ה אם נחתך לגמרי, ולהכי נקט בסיפא למטה מן ארכובה דלמטה מהתחלת ערקום אין כאן צ"ה וא"ש אלא דיש לדחות מרש"י הנ"ל דכוונתו י"ל שאם נחתך צ"ה לבד זולת הרגל טריפה, ומ"מ לענ"ד נראה כדברי רש"ל וכן משמע מדברי התוס' שכתבו דלעולא א"ש למטה מיד ולמעלה מיד ולר"י לא אתי שפיר למטה מיד ולמעלה מיד ע"ש משמע דמיד סמוך לארכובה הנמכרת הוא צ"ה כדברי רש"י ולהרא"ש יש ביניהם ברחוק בערקום גם אשתמיטתי' להאחרונים דברי רשב"א בתה"א ד' מ"ח ע"א וז"ל שם ואמר רב חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באיזו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש כלומר כל שנחתך הרגל הנמכר עם הראש ואפילו נחתך אותו עצם הנקרא ערקום כשרה אבל למעלה מאותו ארכובה כלומר שנחתך ראש התחתון של עצם האמצעי ששם צ"ה טריפה עכ"ל ע"ש הרי בהדיא דס"ל דוקא במקום צ"ה טריפה ללישנא קמא דקיי"ל הכי שאינה טריפה רק בנחתך בעצם האמצעי הנקרא שוק ואין ספק אצלי שיצא לו להרשב"א כן ממה דמשמע בגמרא למעלה מארכובה מיד יש שם צ"ה וכמ"ש לעיל והרשב"א ס"ל דבין ערקום לשוק אין שם צ"ה רק שמתחילין מתחילת השוק וא"כ שפיר הוכיח דדוקא במקום צ"ה ולמעלה טריפה אבל לא למטה מצ"ה ע"כ נלענ"ד דיש לסמוך עליו כמ"ש בש"ע בהפ"מ כיון דבלא"ה הרבה פוסקים פוסקי' כדעת ראשונה בש"ע, ולכן באם נחתך בתוך הערקום יש להקל אם לא בין ערקום ובין השוק כמ"ש בש"ע דבזו יש להטריף אף על גב דהרשב"א מקיל בזה כמ"ש מ"מ יש להחמיר:
(ב)
ונהגו כו' כסברא האחרונה זהו דעת רש"י שכתב דקיי"ל לחומרא כהך לישנא דלמטה מארכובה היינו מהנמכרת עם הראש ומהרש"ל ביש"ש דחה להעמיד דברי רש"י וד"ז הגאון בפלתי כתב דמהיכא תיתי שלא לפסוק כלישנא קמא, ואי משום דהקשה עולא לר"י מאי וכן שניטל צ"ה וכו' ופרש"י דל"ל דתני ארכובה בלא צ"ה וצ"ה בלי ארכובה דהא נחתכו קתני וליתני ניטל צ"ה וכ"ש בנחתך כל הרגל וקשה הא אכתי לא נשמע דלמעלה מצ"ה טריפה די"ל דאין מדמין הטריפות ומכל מקום למעלה מצ"ה י"ל דכשר וצ"ל דאכתי לא ידע דאין אומרים בטריפות זה דומה לזו וא"כ למסקנא לק"מ ע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא גם לעולא צ"ל כן דעולא מפרש ארכובה שכנגדה בגמל ניכר והיינו דיעה א' שבש"ע וס"ל בנחתך למעלה מצ"ה כשר ומפרש למטה מן הארכובה מיד סמוך לארכובה ותקשי ליה הא אפילו בניטל צ"ה לחודייהו טריפה וע"כ צ"ל דמ"מ למעלה מצ"ה כשרה דאין אומרים כו' וחותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחייתה א"כ גם לרב יהודא י"ל לשיטתי' ג"כ דלהכי הוכרח למתני נחתכו דמניטל צ"ה הוי מצינן למימר דכנחתכו רגלי' למעלה מצ"ה כשרה ומאי הקשה לר' יהודא דאי אסיק אדעתיה הך סברא לק"מ לרב יהודה דמוכרח לאשמועינן נחתכו דלא נשמע מניטל צ"ה להטריף בנחתכו למעלה מארכובה, ואי לא אסיק אדעתיה הך סברא ליקשי ליה לנפשיה איך תהי' חתוכת בצ"ה טריפה, ולמעלה מהם תהי' כשרה, ולכן דבריו צ"ע. וליישב דעת רש"י י"ל דבלא"ה הקשו התוס' מה (נראה שכאן מהופך בכמה מקומות שצריך להיות מגיו נכתב לבר ובמקום לבר נכתב לגיו) הקשה עולא לר"י מאי וכן הא י"ל דצ"ה הם דאגרמא לגיו ואם כן למעלה מארכובה מיד בסמוך שעדיין אין צומת הגידין ותירצו דר"י גופי' ס"ל דאגרמא לבר ע"ש ובזה מדוקדק הלשון לדידך מאי וכן וכו' ולכאורה הא רב יהודא אמר כן משום רב ור"ח ולא משמי' דנפשיה והל"ל כן לרב ור"ח ולמה אמר דוקא לדידך ולפמ"ש התוס' הוא נכון ומדוקדק דודאי לרב ור' חייא לק"מ די"ל דס"ל דאגרמא ולגיו א"כ א"ש המשנה למעלה מיד בסמוך, מיהו לרבי יהודה דס"ל דאגרמא ולבר א"כ ל"ל הכי דלמעלה מיד בסמוך הן צ"ה וא"כ א"ש הלשון לדידך היינו דאתה אומר כן משמע שגם אתה סובר כן בשלמא רב ור"ח י"ל דס"ל דאגרמא ולגיו א"כ א"ש המשנה למעלה ביד בסמוך ושם ליכא צ"ה אלא לדידך דס"ל דאגרמא ולבר, ואעפ"כ אתה סבור כרב ור' חייא ותקשי לך אמשנה מאי וכן דלדידך למעלה מיד בסמוך הן הן צומת הגידים, והנה רש"י פירוש בדף ע"ו ע"ב בשל תורה הלך אחר המחמיר ומעלוי ערקומא כו' ע"ש דמשמע מלשון רש"י דלהכי מחמירין כמ"ד מעלוי ערקומא משום דמחמירין בשל תורה, וכן פירוש אהא דקיי"ל כדעה אחרונה להחמיר ע"ש, וא"כ אי הוי אמרינן דצ"ה הם דאגרמא ולגיו א"כ מהיכא תיתי שלא לפסוק כלישנא קמא, ואי משום קושיא דעולא הא לק"מ די"ל כקושית התוס' דלמעלה מיד אינן צ"ה וכיון דבשל תורה אזלינן בתר המחמיר ולא בריר לן הלכתא היכא, זיל הכא לחומרא והכא לחומרא ומחמירין כלישנא קמא דשמא הלכה כמ"ד דאגרמא ולגיו וצ"ה מחמירינן כמ"ד לאגרמא ולבר והכא והכא לחומרא וא"ש ודו"ק:
עוד נראה דבאמת יש להבין על מ"ש רש"י ליתני ניטל צ"ה וכ"ש נחתכו, וקשה הא קיי"ל בנשבר העצם ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה כדלקמן ס"ה והטעם דהוי ליה כאילו נחתך ועיין בכ"מ פ"ח מה"ש דאפילו נשבר בצ"ה לשיטת הפוסקים כדיעה ראשונה שכ' המחבר אם בדקו צ"ה ונמצאו שלימים כשר (ועמ"ש לקמן) וא"כ ע"כ הא דקיי"ל נשבר העצם למעלה מארכובה טריפה, היינו משום דה"ל כנחתך למעלה מארכובה וזה פשוט דזהו עיקר הטעם להטריף בנשבר וא"כ קשה אי הוי תנן ניטלו צ"ה אכתי לא הוי ידעינן בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו דיהא טריפה דמהיכא תיתי להטריף הרי צ"ה שלימים וקיימים ולהכי נקט נחתכו לאשמועינן דהטריפות מחמת הרגל וממילא שמעינן אפילו בנשבר שהיא טריפה אף שצומת הגידים שלימים (נ"ל דס"ד) אף אם נשבר במקום צ"ה מ"מ כשר כיון שצ"ה קיימים כמ"ש הכ"מ, ולהכי אשמועינן בנחתכו, וא"ל דתקשי ליתני נשברו רגלי', דהא בלא"ה לרב דס"ל הה"ד בנשתברו ע"כ הא דנקט נחתכו ולא נקט נשתברו היינו משום דאין חילוק בין נשתברו לנחתכו, גם י"ל דקמ"ל רבותא דלמטה מארכובה אפילו נחתכו כשר, וא"כ לא מצי למיתני ניטל צ"ה דלא נשמע נשברו רגלי' באין עור ובשר חופין את רובו, ומסיפא לא הוי מצינן למידק מהא דנקט נשברה העצם ויצא לחוץ אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לא אין שחיטתו מטהרתו ומפרש רב דאבר ובהמה אסורי דהא ליתא דודאי למסקנא באמת דנקט במתני' דנחתכו טריפה י"ל הה"ד נשבר, אבל אי לא הוי נקט במשנה רק ניטל צ"ה מהיכא תיתי להטריף בנשבר העצם (נ"ל דלמא) כדברי שמואל באמת דבהמה מותרת, וא"כ איצטריך למיתני נחתכו רגלי' וצ"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' דרב אוסר בנשבר והוי ס"ד כשמואל דמתיר הבהמה וא"כ למסקנא דאמר רב אפילו בנשבר טריפה א"כ לק"מ ליתני ניטל צ"ה לחוד די"ל להכי נקט נחתכו לאשמועינן רבותא בנשבר דליכא משום צ"ה ודו"ק, ורש"י פי' רכובה בלא צ"ה כגון נשבר העצם ופריך הא נחתכו קתני והך מ"ד ס"ל כשמואל נחתכו דוקא וליכא נ"מ, ולמסקנא דקיי"ל נחתכו לאו דוקא א"כ ל"ק מידי, ובזה יש ליישב לשון רש"י שכ' וכל"ק דרב עבדינן לחומרא ולקמן פסק הלכתא הכי אפילו בנשבר וכ"ש בנחתך עכ"ל ולכאורה תמו' דהא יש לפרש דברי רב ושמואל בעצם אמצעי ועיין רשב"א בחידושיו מ"ש בכונת רש"י ולמ"ש א"ש דרש"י ס"ל מהיכא נפרש במשנה דארכובה עליונה קאמר הא אדרבה יש לפרש לחומרא דארכובה הנמכרת קאמר, וצ"ל עיקר הטעם משום קושיא דעולא וקשה ליתני ניטל צומת לחוד, וזהו דוקא אי מכשירין בנשבר כשמואל א"כ פריך שפיר אבל אי קיי"ל כרב בנשבר אין כאן קושיא כלל די"ל כמ"ש דקמ"ל בנשבר ומהיכא תיתי לפרש דארכובה עליונה, וזה כונת רש"י דלקמן פסק הכי בנשבר וכ"ש נחתך דמהיכא תיתי להכשיר כיון דקיי"ל בנשבר טריפה דלא כס"ד דעולא ממילא דנחתך מכ"ש טריפ', וא"כ אין ראי' לפסוק כלישנא בתרא ודו"ק:
אמנם מכל מקום קושיא הנ"ל באמת קשה מה שכתב רש"י ליתני צ"ה וכ"ש נחתכו רגלי' הא אם ליתני ניטל צ"ה לא נשמע עדיין נחתכו רגלי' למעלה מצ"ה, ונראה דבאמת יש להבין בשלמא למ"ד דארכובה דמתניתין היינו ארכובה עליונה אם כן אתי שפיר למעלה מארכובה היינו מכל ארכובה, אלא למ"ד ארכובה הנמכרת א"כ היכא נקט במתני' סתם ארכובה דהא גם עליונה נקראת ארכובה, כמו שאמר באיזו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת משמע שגם עליונה נקראת ארכובה א"כ היכא נקט במתני' סתם ארכובה ומהיכא תיתי לפר ארכובה דמתני' על ארכובה הנמכרת הא במתניתין נקט ארכובה סתמא ומשמע כל ארכובה והיינו למעלה מעליונה וצ"ל דס"ל דזהו בודאי אינו סברא לומר דנחתך למעלה מצ"ה יהא כשר, דזהו פשוט כיון שחסרו צ"ה ונחתכו שם אין סברא כלל להכשיר במעלה מצ"ה כיון דבין כך ובין כך צ"ה ניטלין גם י"ל דהך מ"ד ס"ל אי הוי מכשרינן למעל' מארכובה ומצ"ה הה"ד בצ"ה יש להכשיר כמ"ש הרמב"ן דיכול לחותכה למעלה מצ"ה וחוזר להכשירו אם יחתך למעלה מהם והרא"ש ור"ן השיגו עליו, דאם הי' אפשר בתקנה שיחתוך למעלה מצ"ה, גם עתה לא הי' טריפה דהוי כמו בדרי לי' סמא, והך מ"ד ס"ל דלא מהני לחתוך למעלה מהם, אבל הך מ"ד ס"ל אי הוי מכשרינן למעלה מצ"ה גם למטה יש להכשיר ולכן ס"ל דמוכרח דארכובה דמתניתין היינו למטה מצ"ה וזהו לא שמעינן מניטל צ"ה, וא"כ יפה הקשה עולא לדידך דאמרת ארכובה הנמכרת יקשה מאי וכן ושני ליה דתני ארכובה בלא צ"ה וצ"ה בלי ארכובה ופריך ליה והא נחתכו קתני והרי גם צ"ה וארכובה נחתכו וליתני ניטל צ"ה וממילא נשמע דאם נחתכו למעלה דטריפה במכ"ש מפני נטולת צ"ה ודו"ק, ואין להקשות לפ"ז איך אמר ר"י מ"ט לא אמרי ליה למעלה מארכובה ומצ"ה דאכתי תקשי ליתני ליטל צ"ה ויהי' כ"ש נחתכו למעלה מצ"ה דקושיא זו בלא"ה הקשה מהרש"א שם ותירץ ע"ש אלא שלא הבנתי דבריו במ"ש להוציא מלב הס"ד וקשה אי איכא למיטעי דלמעלה כשרה א"כ הל"ל בפשוט דל"ק ליתני ניטל צ"ה וכ"ש נחתכו רגלי' הא לא נשמע זה מזה, ואי הוי ס"ד למימר הכי ואיכא למטעי בהא לק"מ דליתני ניטל צ"ה וכ"ש נחתכו רגלי' הא איכא למטעי כהס"ד אלא ודאי כמ"ש ודו"ק, ועיין בתירוץ השני של מהרש"א ע"ש:
ויותר נראה בישוב דעת רש"י דכתב דאי הוי תני ניטל נשמע כ"ש בנחתכו וקשה הא אין אומרים בטריפות זה דומה לזה ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל ולפי מה שכתבתי לעיל בסימן נו"ן דרש"י ס"ל כרשב"א דאבר שאמרו בו ניטל טריפה הה"ד בנברא חסר ע"ש שהוכחתי כן מרש"י וא"כ לעולא עכצ"ל דאף דנקט במשנה ניטל צ"ה אף בנחתכו למעלה כשר מ"מ ניטל האבר כאן טריפה ואולי י"ל דזהו ראי' להרמב"ם דס"ל דכל היכא דנאמר ניטל נברא חסר כשר ואפשר שיצא לו מכאן דקשה לעולא איך נקט ניטל צ"ה הא בנחתכו למעלה צ"ה חסירים ומ"מ כשר ואם נאמר דניטל הה"ד חסר כיון דנקט ניטל ממילא שמעינן גם בנברא חסר שטריפה ובאמת לעולא כשר בנחתך למעלה דכל צ"ה חסירים וכ"ש בנברא חסר אלא ודאי כל מקום שנאמר בו ניטל הוא דוקא ניטל אבל לא בחסר ואף דהרמב"ם מודה בניטל ביד דטריפה היינו כגון בכבד דזהו ניטל ממש משא"כ בצ"ה שאין הכונה שנטל לגמרי לעולא אלא שנחתך בהם ובחסרים כשר אבל לרשב"א ורש"י ע"כ לעולא הכא דוקא כיון דנקט נחתכו מארכובה למט' כשר' ולדידי' ע"כ בארכוב' עליונה א"כ ממילא נשמע הה"ד בחסרו צ"ה דהרי בנחתכה למטה מארכובה עליונה צ"ה חסירים וע"כ חסרו צ"ה כשר אבל אם ניתני במשנה ניטל צ"ה לחוד ודאי ליכא למטעי דנחתכה למעלה דהרי צ"ה חסירים וכל מקום שנאמר בו ניטל הה"ד נברא חסר וכ"ש בנחתך למעלה מצ"ה וא"כ קשה ליתני ניטל צ"ה וממילא נשמע בנחתך למעלה משום דצ"ה חסירים וזה ברור ונכון ודוק ועיין מ"ש לקמן סעיף ד' ומזה מוכח ג"כ דרש"י סבירא לי' שאין להטריף שלא במקום צ"ה דאל"כ אכתי לא נדע בנחתך בין ארכובה דשם עדיין אין כאן צומת הגידים אלא ודאי לא ס"ל לרש"י כרא"ש וכמ"ש לעיל סק"א:
ויש עוד ראיה להפוסקים כלישנא בתרא (נ"ל גם כאן נראה שט"ס ובמקום שנכתב לישנא בתרא צ"ל לישנא קמא וכן להיפוך) ממה שהקשו התוספות בריש א"ט מאי לא פריך מניטל צ"ה דהיא טריפה ג"כ ותירצו דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' ע"ש, ובשלמא ללישנא בתרא דלמטה היינו סמוך לצ"ה ובמקום צ"ה חתוכת רגלים טריפה שפיר י"ל דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' אבל אם נפרש כלישנא קמא אם כן למעלה מצ"ה כשר באמת ואפילו במקום צ"ה נמי כשר אי לא צ"ה אם כן איך אפשר דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' הא שם חתוכת רגלים כשר במקום צ"ה עד ארכובה עליונה אלא ודאי הלכה כלישנא בתרא ובמקום צ"ה גם נחתכו רגלי' טריפה ושפיר יש לומר דהוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' וא"כ משמע דסתמא דש"ס סבירא ליה כלישנא בתרא וא"ש:
ובזה יש ליישב קושית מהרש"א בדף מ"ג שהתוס' הקשו לעולא דלא סבירא ליה לקותא היכא הוי ח"י טריפות ותירצו דניטל צ"ה חשיב חד ולהכי ה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' ובתר הכי הקשו למ"ד נקרע רוב החיצונה הוא בשר החופה בציר ליה מי"ח וכן לר' יוחנן ע"ש והקשה מהרש"א הא י"ל דריב"ח ור' יוחנן דלית להו דרכיש ס"ל ניטל צ"ה בחד וריב"ח ס"ל כרכיש וגם ניטל צ"ה וכן ר' יוחנן סבירא ליה דלא כריב"ח וס"ל ג"כ ניטל צ"ה ונדחק בדבר גם כ' דגליון הוא שתירץ כן והתוס' ימאנו בהך סברא דליפלגו אמוראי אי ניטל צ"ה ה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' ע"ש שהאריך ולפי מ"ש ניחא דודאי התוס' לא מסתבר להו דר' יוסי ב"ח ור' יוחנן יהיו סבורים ניטל צ"ה בחד דהא בגמרא לא פריך ליה מיני' ש"מ דזהו פשוט דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגלי' מיהו הא ליתא רק אם נפרש ארכובה הנמכרת עם הראש שפיר י"ל דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' דשם טריפה הבהמה אם נחתכה שם. ולהכי לא מקשינן מיני' דעיקר כלישנא בתרא לדידן גם לא מסתבר דריב"ח ור' יוחנן לא יהי' סבורין כן ויפרשו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ושפיר יש לומר דהוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' אבל למ"ד ארכוב' שכנגדו בגמל ניכר א"כ אין לומר דה"ל בכלל בהמה שנחתכו רגלי' דאין הנושאים שוין דזהו באמת כשר בנחתכה ואפילו נחתכה למעלה מצ"ה כשר וכמ"ש מיהו הגמרא סבירא ליה עיקר כלישנא בתרא ולהכי לא פריך מניטל צ"ה דשפיר הוי בכלל בהמה שנחתכו רגלי' דשם נחתכו פוסל במקום צ"ה גם י"ל דסוף כל הרגל להפסק באין צ"ה קיימים ומסתמא גם ריב"ח ור' יוחנן ס"ל כן ומכ"ש לדעת רש"י דסבירא ליה דרב דאמר לקמן נשבר הרגל היינו בארכובה הנמכרת למעלה ושלחו מתם הלכתא כוותיה ולא מסתבר דריב"ח ור"י חולקין על זה אבל לעולא לשיטתי' דסבירא ליה ארכובה שכנגדו בגמל ניכר א"כ י"ל צ"ה בחד ול"ל דהוי ליה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' דשם אין חתוכת רגלים פוסלת וכ"ש דא"ש דברי הגליון ולק"מ מה שקשה מהרש"א דלא מסתבר דאמוראי יחלקו בזה ולפמ"ש באמת י"ל דחד בחברי' מישך שייך ועולא לשיטתיה סבירא ליה כנגדו בגמל ניכר ויפה תירץ הגליון והדברים ברורים ודוק:
ובלא"ה לא הבנתי עיקר ראית הפוסקים כעולא משום דלישנא קמא אתותב והא רב יהודה תירץ למעלה למעלה מארכובה ומן צ"ה אלא שלא קיבל תירוצו דלמעלה משמע מיד וכתבו התוספות דלעולא ניחא אף דלמטה בצ"ה טריפה מכל מקום כיון דמיתוקמא למעלה ולמטה מיד אף דזימנין טריפה בעצם אמצעי ומשמע ליה במשנה למעלה משמע מיד בסמוך ולמטה ג"כ בסמוך וא"כ לרב פפא דמתני למטה למטה מארכובה ומצ"ה ש"מ דלא סבירא ליה האי דיוקא למטה מיד ואין זה מוכרח וא"כ י"ל גם ללישנא קמא למעלה לא דוקא מיד בסמוך ומהיכא תיתי להקל כלישנא בתרא:
ס"ב והוא דאיעכול ניבי' והב"ח כתב להחמיר כסברת התוס' בבכורות שכתב שם דף מ"ם על נשמטה ירכו פרשי' וכגון דלא איעכול ניבי' דאי איעכול ניבי' טריפה נמי הוי כדאמר בא"ט האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה, וה"מ באיעכול ניביה, וקשה לפירושו דטריף התם אפילו בלא איעכול ניבי' ולא אפסק, אלא י"ל דנשמטה כן מתחילת ברייתו עכ"ל, וביקש הב"ח לפרש דתוס' ס"ל כראב"ד דבבוקא דאטמא אין צריך עיכול ניבי', וכתב הש"ך סק"ב דליתא דכונת התוס' הקשית לרב מתנא דטריף אפילו בלי עיכול וכ"כ מהרש"א. וד"ז הגאון ז"ל כתב דא"כ למה דחו התוס' פרש"י הא לדידן דלא קיי"ל כרב מתנא שפיר יש לפרש המשנה כפשוטה בלא איעכול, ואין זה כדאי לומר שיש סתירה בדברי התוס' מאחר שכתבו בפא"ט להדיא דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ואיעכול ניבי', ויש לומר כונת התוס' דכיון דמוכח מדרב מתנא דנברא שמוט כשר הה"ד לדידן יש לפרש כפשוטי' בנברא שמוט ואין צורך לומר דמיירי בלא איעכול. ויש לפרש פשוט בנברא שמוט וגם לפי פירש הב"ח קשה מאי הקשו התוס' על פרש"י וכי עלם מדברי התוס' דברי רש"י בא"ט דף נ"ד דמפרש כן בהדיא בשמוטת ירך היינו דאיעיכול ניבי' וא"כ רש"י לשיטתיה יפה פירש, ואם כונת התוס' להקשות גם על פירש רש"י דמפרש בשמוטת ירך באיעכול ניבי' לא הי' להם להקשות אפרש"י דרש"י לשיטתי' אזיל, עוד אני תמה על פירש הב"ח דאף לדברי הראב"ד בבוקא דאטמא ודאי מודה דבעינן איעכול ניבי' כדאיתא בגמרא להדיא, אלא דהראב"ד סבירא לי' דבוקא דאטמא היינו עצם האמצעי ושם כשר בלא איעכול ניבי', ושמוטת ירך היינו למעלה בקולית כמ"ש המחבר, ומדברי התוס' משמע דטריף התם בבוקא דאטמא, דהא רש"י פירש בבוקא דאטמא ומשמע מלשון התוס' דטריף התם בבוקא דאטמא ובהא ודאי לדידן אפילו הראב"ד מוד' דבעינן איעכול, וא"כ איך כתבו התוס' דטריף התם הא בבוקא דאטמא לים מאן דטריף והוי ליה למימר דבשמוטת ירך טריף ולכן העיקר כפירוש מהרש"א וש"ך אלא דבאמת יש ליישב דעת רש"י לפמ"ש לעיל דרש"י סבירא ליה כרשב"א דנברא חסר בוקא דאטמא טריפה וקשה לפי מ"ש התוס' בנשמטה מתחילת ברייתו כשרה והה"ד לדידן דבהא לא נחלקו וצ"ל בודאי לרב מתנא דמבואר בא"ט דף נ"ד דלא דמיא לא לנטולי ולא לפסוקי א"כ הוא חידוש דאף דלא דמיא לנטולי ולפסוקי מ"מ טריפה ודוקא בנשמטה אחר ברייתו אבל בתחילת ברייתו כשרה, משא"כ למסקנא דקיי"ל דבעינן איעכול ניבי' ושפיר דמיא לנטולי כמ"ש רשב"א בחידושיו וכל היכא דניטל טריפה בנברא חסר גם כן טריפה ואתי שפיר דברי רש"י דלדידן דקיי"ל דבעי עיכול ניבי' ל"ל דנברא חסר כשרה דכל מקום שנאמר ניטל טריפה הה"ד נברא חסר וצ"ל דלא איעכול ניבי' ועיין מה שכתבתי לעיל סימן נ"ג:
אמנם לענ"ד הדבר ברור דרש"י גרס כגירסת הרי"ף דגרס והנ"מ דאיעכול ניבי' וגם רב מתנא גופי' לא אמר רק בעיכול ניבי' אם כן לכ"ע בעינן עיכול ניבי' ויפה פירש"י לכ"ע כדמשמע לשון רש"י שם וכן משמע מדבריו פא"ט דף מ"ב ע"ב שכתב על דרב מתנא ולקמן מסיים בה והוא דאיעכול ניבי' ואין מקום לקושית התוס' והנה הרשב"א בחידושיו הקשה כמה קושיות על גירסה זו שהיא גירסת רי"ף והגאונים האחת דלפ"ז איך אמרינן דרבי יוחנן לא ס"ל דרב מתנא הא באיעכול ניבי' גם לר"י טריפה בשמוטת ירך דר' יוחנן גופי' אמר לקמן דף נ"ו שמוטת ירך בעוף טריפה י"ל דס"ל להרי"ף כר' אלחנן שהובא בטור דמטריף בעוף אפילו בלא איעכול ניבי' וע"כ צ"ל בין עוף לבהמה דבבהמה בעינן עיכול ניבי' ובעוף אפילו בלי עיכול טריפה וא"כ גם בדעת רי"ף יש לומר כן גם בדברי הרי"ף י"ל דס"ל כהראב"ד דבוקא דאטמא היינו עצם האמצעי ושם בעינן איעכול ניבי' אבל בירך לא בעינן עיכול ובזה ניח' מה שהביא הרי"ף דין שמוטת ירך אף דכבר הביא דרב מתנא דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה בעיכול ניבי' ולפמ"ש ניחא דשם מיירי בנשמט השוק ושם בעינן עיכול ניבי' אבל שמוטת ירך אפילו בלי עיכול טריפה מיהו ברש"י אי אפשר לומר כן דרש"י סבירא ליה בהדיא דשמוטת ירך היא בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ואעפ"כ גורס כגירסת הרי"ף וצ"ל דרש"י ס"ל לחלק בין עוף לבהמה אע"ג דרש"י מפרש כל שמעתא בדף נ"ז באיעכול ניבי' ואפילו בעוף בעינן איעכול ניבי' וצ"ל דס"ל לחלק לר' יוחנן בין עוף לבהמה דבעוף מודה ר' יוחנן דטריפה גם הרשב"א ביקש לומר כן ומה שהקשה רשב"א ע"ז אינו מוכרח ועיין בתוס' דף נ"ז ד"ה למה ובמהרש"א שם וכמ"ש לעיל ס"ס נ"ב ונ"ג ומה שהקשה הרשב"א עוד דבאיעכול ניבי' איך אמר דלא דמיא לא לנטולי ולא לפסוקי הא ודאי דמיא לנטולי שהרי נתעכל ואיפסוק גם כן אינו מוכרח דכיון דקיי"ל כמ"ש רמ"א דבנתעכל לחוד לא טרפינן וצריך דוקא בצרוף שף מדוכתי' ג"כ ולכן דמיא לנטולי דצריך ג"כ שף מדוכתי' וגם יש לומר כיון דבנפסק לחוד אינה טריפ' עד דמתעכל איתעכולי וגם בניטל אינה טריפ' יש לומר דלא שייך לדמותו לנטולי דשם טריפ' בניטל משא"כ הכא דאין טריפות בניטל רק בנתעכל ולכן לא שייך לדמותו לנטולי ומה שפרש"י בדף מ"ג דרב מתנא בכלל נטולי היינו בכלל נטולי דעולא ומ"מ לא דמיא לנטולי דמתני' ולק"מ:
ועל דעת הר' אלחנן קשה לי מהא דבדף נ"ג אזיל רבי אבא אשכחי לר' ירמי' בר אבא דקבדיק בצ"ה אמר ליה ל"ל למר כולי האי הא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה א"ל אנא מתני' ידענא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה וכו' ולמעלה פסולה וכן שניטל צ"ה ואמר רב עלה וכן בעוף וקשה ממ"נ לשיטת הר"א דמיירי בלי עיכול א"כ מאי קשיא ליה וכן שניטל צ"ה הא כאן לא עיכול ולא הוי כנטל צ"ה ובבהמ' באמת בלי עיכול כשר אף דניטל צ"ה טריפה מ"מ אי לא איעכול ניבי' כשר וש"מ דלא הוי כנטל ומאי קשיא ליה על ר' ירמי' דבדק בצ"ה מה דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה והרי הכל ניטל כפרש"י הא שם לא איעכול ניבי' ובלא איעכול ניבי' לא הוי כנטל דר"י דבדק בצ"ה משמע דלא הוי שמוטה דשם אין צ"ה, ומאי הקשה לו משמוטת ירך דשם מיירי בלי עיכול, אבל בניטל צ"ה באמת טריפה גם בעוף, ואי לא סבירא ליה לחלק בין איעכול ללא איעכול בהמה גופה תיקשי לי' לד"ה דשמוטה בבהמה כשרה בלא איעכול ניבי' לכ"ע והא במתני' מבואר דנחתכו רגלי' מן ארכובה למעלה טריפה, ואפילו ניטל צ"ה לחוד טריפה, ואי סבירא ליה באמת דגם בבהמה לא בעינן איעכול ניבי' כר"מ לית ליה לשנויי דשני ליה בין שמוטה לחתוכה הא י"ל בפשוט דשני בין איעכול ללא איעכול וצ"ע:
אם לא נשמט הירך כו' כשר זהו מדברי המרדכי בפא"ט סימן תרי"ג דהכי אמרינן לעיל בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ומסיק והוא דאיעכול ניבי' עכ"ל, והפר"ח סק"י דחה ראייתו וכתב דמשם אין ראיה רק דשף מדוכתי' בלא איעכול ניבי' כשרה, אבל באיעכול ניבי' לחוד י"ל דסוף הירך להנטל, וד"ז הגאון מהר"י ז"ל כתב שאין בדבריו ממש נגד הכרעת רמ"א, ובאמת ראיה שהביא המרדכי מדאמרינן בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ומסיק מהא דאיעכול ניבי' אין ראיה לפי גירסא דידן דרב מתנא טריף אפילו בלי עיכול ניבי' ואנן לא קיי"ל כרב מתנא בהא ומסיק דאינה טריפה עד דמתעכל איתעכולי וא"כ לרב מתנא דטריפה אפילו בלי איעכול בשף מדוכתי' לחוד א"כ בודאי הוכרח לומר שף מדוכתי' דבלא איעכול ולא איפסק ולא שף מדוכתי' אין כאן טריפות, ואנן הוא דמסקינן דבעינן איעכול ניבי' וא"כ י"ל לדידן אפילו איעכול ניבי' לחוד טריפה אלא דהמרדכי גורס כגי' רי"ף והגאונים האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפ' והנ"מ דאיעכול ניבי' ומשמע דבעיכול לחוד אינה טריפה דאל"כ הל"ל האי בוקא דאטמא דאיעכול ניבי' טריפה ושף מדוכתי' ל"ל אבל לגירסת רשב"א דרב מתנא מיירי בלא איעכול אין כאן ראיה מיהו לגירסא דידן יש ג"כ ראיה להמרדכי לפי מ"ש המרדכי שם לשיטת הר"ר אלחנן דס"ל בעוף טריפה בנשמט אפילו לא נתעכל והקשה המרדכי לימא יתר עליהם עוף בלא נתעכל נמי טריפה ועל זה תירץ דכיון בעיכול ניבי' לחוד אינה טריפה, ועיקר טריפות בשף מדוכתי' וגם בבהמה לפעמים טריפה בשף מדוכתי' ואיעכול ניבי' ולכן לא תני ליה גבי יתר עליהם עוף וע"ז לא השיב הפר"ח כלום, מיהו לדידן דלא קיי"ל כר"א כמ"ש המחבר בסעיף זה דבעינן עיכול אפי' בעוף א"כ אין ראיה דבלא"ה לק"מ קושית המרדכי ומ"מ משמע בגמרא לדידן דרב מתנא טריף אפי' בלא איעכול דמייתי דרב מתנא בשב שמעתתא ואם איתא דבנתעכל אפי' לא שף מדוכתי' טריפה א"כ ה"ל תמני שמעתי' כיון דמייתינן דרב מתנא בחדא ואיהו מיירי בלא איעכול ניבי' ובעיכול ניבי' לחוד נמי טריפה א"כ ה"ל תמני שמעתתא דהא רב מתנא מיירי בלי איעכול ואיעכול בלא שף נמי טריפה הוא ואפי' למה שכתוב רשב"א בחידושיו דרב מתנא אינה הלכה ומ"מ מקשינן מינה בר"פ א"ט כיון דאיעכול ניבי' טריפה עכ"פ מ"מ משמע דגם לרב מתנא ליכא טפי משב שמעתא וכ"ש לפמ"ש לעיל סימן נ"ג דבשמעתא יש אפי' מה שאינן אליבא דהלכתא כמו דרב עוירא בנקב הטחול אף דלית הלכתא כוותיה כדאמרינן לית הלכתא כוותיה דר"ע ויש לדחות לפמ"ש הפר"ח דסופו להשמט א"כ כבר נכלל בכלל דרב מתנא מיהו לפמ"ש לעיל דלהרי"ף אף דמיירי באיעכול ניבי' מ"מ לא דמיא לנטולי ולא לפסוקי כיון דניטל ניבי' לחוד בלא נשמט אינה טריפ' א"כ מוכח כדברי המרדכי לגירסת הגאונים דקשה קושית הרשב"א הא דמיא לנטולי וצ"ל ע"כ דניטל לחוד אינו מטריף וכן נראה מדברי הרמב"ם שמנה בוקא דאטמא דשף מדוכתי' בכלל שבורה והפר"ח לעיל סימן כ"ט תמה עליו למה לא מנאו בכלל נטולה כמבואר בא"ט ד' נ"ד וכוונתו דאמרינן התם דלר' יוחנן ממעטי' דרב מתנא דמיא לנטולי ואפ"ה אינה טריפה ומ"מ מסקינן דבאיעכול ניבי' טריפה אפילו לרבי יוחנן ש"מ דהוי בכלל נטולה דמשמע בגמרא דלא ממעט רק דרב מתנא אע"ג דדמיא לנטולי לרבי יוחנן מ"מ ממעט ליה ולמסקנא דבעינן עיכול ניבי' מ"מ הוי בכלל נטולי עמ"ש לעיל סימן נ' ובאמת לק"מ דהרמב"ם גורס כגירסת הרי"ף רבו דגורס אדרב מתנא והנ"מ בעיכול ניבי' א"כ לרבי יוחנן אף דאיעכול ניבי' מ"מ כשר ואנן קיי"ל כריש לקיש דהכי סבירא ליה סתמא דגמרא גם מדאייתי ליה בשב שמעתא וכ"כ הרשב"א להדיא בחידושיו דקיי"ל כריש לקיש בהא לגירסת הגאונים ולריש לקיש מבואר בגמרא דלא דמיא לא לנטולי ולא לפסוקי, אלא שהרמב"ם הכניסה בשמנה טרפות של עולא דכל טרפות נרמזים בהם ולכן ס"ל דהוא בכלל שבורה כיון דבעינן שף מדוכתי' ואף דמשמע בגמרא לריש לקיש לא דמיא כלל לטריפות דמתני' ואם איתא הא דמיא לשבורה היינו דלשבורה דמתני' לא דמיא דבמשנה נקט נשתברו רוב צלעותיה ולזה לא דמיא אבל מ"מ נכנס בשמנה טריפו' בסוג שבורה וזה ברור, ואי ס"ל להרמב"ם דאיעכול ניבי' לחוד טרפה ה"ל להכניסו בסוג נטולה א"ו ס"ל בעינן שף גם כן ולכן ה"ל בכלל שבורה כיון דהירך דבוק ולא ניטל אלא שנשמט ממקומו, וכן משמע ברמב"ם פ"י שפרט ע' טרפות ומנה נשמט הירך מעיקרו ולא הזכיר איעכול ניבי' אף דכוונתו באיעכול ניבי' כמ"ש להדיא בפ"י הנ"ל, והיינו משום דעיקר הטרפות משום שמוטת ירך ובלא איעכול הדרא בריא, ואי סבירא לי' להרמב"ם דבעיכול לחוד טרפה לא הי' לו לטענות בפרטי הטרפות רק איעכול ניבי' לחוד דזהו לעולם טרפה אלא ודאי סבירא ליה כהמרדכי, ומה שהביא ראיה בתשובת רשב"א שהובא לקמן ס"ז יש לדחות דשם מיירי בנשבר ואם נתעכלו ניבי' ודאי סופו להשמט, גם הב"י הביא ראיה מתשובת רשב"א הלזו דבשף מדוכתי' אפילו נתעכלו מיעוט ניבי' כבר ע"ש:
ס"ו נשבר עצם הקולית כו'. עיין מ"ש הפר"ח ולפמש"ל אתי שפיר דבנשבר גם הב"י מודה דאם איעכול ניבי' סופו להשמט וזהו ראיה גם כן למ"ש:
ס"ז וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו. כן כתב רמ"א בשם תשובת הרא"ש, והיינו דס"ל דנשמט דינו כנשבר וכי היכא דבנשבר שם טרפה הה"ד בנשמט, ובפלתי כתב דהר"ר יונה לא סבירא ליה כן דהביא ראיה לפסוק כלישנא בתרא דארכובה היינו הנמכרת עם הראש והביא ראיה מהא דלקמן בגידין רכין דאתא לקמי' דרבא ואמר רבא למאי ניחוש לה והרי אותן גידין לא משכחת להו בעצם הקולית שאין שם גידין כלל אלא בעצם האמצעי, ולדברי הגאונים לא משכחת לה שהרי אין טרפות בעצם האמצעי אלא צ"ה לבד עכ"ל, וקשה מאי קושיא דלמא שם נשמט עצם הג' מעצם אמצעי וצריך עור ובשר חופין את רובו ושאל אי גידין רכין מצטרפין ע"ש בפלתי, ותמהני עליו דהא פשוט דלהרא"ש אין נשמט באין עור ובשר חופין את רובו גרע מנחתך ואם נחתך כשר כ"ש נשמט באין עור ובשר חופין את רובו, ואם כן לדברי הגאונים דנחתך שם כשר כנראה להדיא מדברי רשב"א ור"ן ופשיטא דנשמט באין עור ובשר חופין רובו דכשר דלא גרע מנחתך לגמרי והרמ"א לא אמר רק דדינו כנשבר והיינו לדידן דקיימא לן כדיעה שני' דנשבר באותו פרק טרפה דהוי כמו נחתך בזה סבירא לי' להרמ"א דהוא הדין נשמט באין עור ובשר חופין הוא כנשבר אבל אם נחתך שם כשרה כ"ש נשמט ואין עור ובשר חופין את רובו ואם כן שפיר הקשה לדברי הגאונים דס"ל שאין טרפות בעצם אמצעי רק מצ"ה אם כן מאי גידין רכין יש בעצם הקולית וזה ברור, מיהו י"ל דהרי"ף והגאונים סבירא להו כשיטת הרא"ש דבתוך ארכובה דינו כלמעלה מהארכובה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והוא הדין לשיטת הגאונים דמפרשין על ארכובה שכנגדו בגמל ניכר בתוך ארכובה זו טרפה כמו למעלה מארכובה דלמעלה מסוף ארכובה העליונה טרפה ושם יש גידין רכין בארכובה האמצעי וכ"ש אי ס"ל אפילו בתוך הערקום טרפה כמ"ש הרא"ש, וגם באותו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ביש שם ערקום כמ"ש במרדכי פרק בהמה המקשה, אם כן לא קשיא מידי דשם יש גידין רכין דדוקא בקולית אין גידין רכין כמ"ש הר"ן להדיא, ואם כן מדלא תיתי ה"ר יונה ורשב"א ור"ן כן ש"מ דלא סבירא להו כהרא"ש דבין הפרקים טרפה כלמעלה מארכובה ואם כן כ"ש דיש לסמוך בנחתך הערקום שלמטה מהארכובה כמ"ש ריש סימן זה, ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר על הגאונים לדעת הטור, ומה שהקשה על המפרשים בוקא דאטמא הוא עצם הירך מהא דאשכחי' רבי אבא לר"י דבדק בצ"ה ואמר לי' ל"ל למר כולה האי הא רב אמר שמוטת ירך כשרה וקשה אפילו מטריף שמוטת ירך בנשמט עצם אמצעי לכ"ע כשר והרי שם צ"ה ומזה הביא ראיה לרא"ש דבעינן עור ובשר חופין את רובו ואם כן הדר בריא ע"ש, ותמוה הוא דאם כן גם בעצם הירך י"ל דהדר בריא אע"כ ס"ל דנשמט הוא כנחתך ומאי ראיה להרא"ש וגם לרא"ש קשה, ובעיקר הקושי' י"ל בוודאי לס"ד דשמוטה כחתוכה פשיטא גם בעצם אמצעי טרפה אם נחתך שם טרפה, מיהו למסקנא דשני לן בין שמוטה לחתוכה אם כן בנשמט עצם אמצעי מהיכא תיתי להטריף דדוקא בבוקא דאטמא קיומא לן דטרפה ולא בעצם אמצעי ויתר דבריו מגומגמים גם כן, ומה שהקשה להמפרשים בוקא דאטמא היינו עצם האמצעי שנשמט מן השלישי תקשי איך אמר רב שמוטת ירך טרפה ולאינך מפרשים היינו עצם האמצעי מן הקולית אם כן תקשי ללישנא דס"ל לרב דאינה טרפה רק בנחתך בעצם השלישי ואיך יהי' טרפה בנשמט לו יהי' נחתך לגמרי, זהו קושיא גדולה, ומצאתי ברשב"א במ"ה דף מ"ב סוף ע"א שהקשה כן וליישב דעת הראב"ד צ"ל דס"ל כהרא"ש דבין הארכובה הנמכרת לשני' דינו כלמעלה מארכובה והה"ד למאן דאמר ארכובה שכנגדו בגמל ניכר בנחתך בין הפרקים דינו כלמעלה מארכובה ולהך מימרא דינו כנחתך וכמ"ש לדעת הגאונים, ולכן לא השיג הראב"ד על הרמב"ם דהרמב"ם הביא לשון המשנה כצורתה וי"ל בארכובה גופה טרפה גם כן:
(ז)
אם יש לה ג' רגלים טרפה, רש"י בפא"ט דף נ"ח ע"ב כתב דלהכי טרפה דה"ל כשמוטת ירך, ולכאורה קשה למה לא פירש דה"ל חסר צ"ה ולהכי טרפה, ואין לומר דרש"י ס"ל כרמב"ם דהיכא דנאמר ניטל נברא חסר כשר וכיון דאיתמר ניטל צ"ה נבראו חסרים כשר, דכבר כתבתי לעיל סימן נו"ן דרש"י ס"ל כרשב"א, ונראה דס"ל דרב הונא אתי ככ"ע, וללישנא בתרא דרב ס"ל ארכובה שכנגדו בגמל ניכר כדעולא, אם כן בנחתכה למעלה מצ"ה כשרה אף דצ"ה חסרו גם כן מ"מ כשר ולכן פירש דרב הונא משום בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ואתי שפיר ככ"ע, ולכן לא הבנתי מ"ש בפלתי אות ז' בנברא חסר פרק אמצעי דצ"ה חסרים תליא בשיטת רמב"ם ורשב"א ולפמ"ש בלא"ה כשר להרמב"ם לפי מ"ש דארכובה שכנגדו בגמל ניכר ומוכח אפי' לרשב"א חסרו צ"ה כשר ונראה דכוונתו דיש נ"מ לדיעה ב' שבש"ע ס"א דלדיעה זו דנחתכו מיירי למטה מצ"ה י"ל חסרו צ"ה טרפה גם כן, ומדברי רש"י נראה גם כן דס"ל כמ"ש הר"ן בניטל הירך אפילו לא איעכול ניבי' טרפה דלא הדר בריא דהא הוא פי' דהיינו טעמא דחסר טרפה משום דה"ל שמוטת ירך אף דשם לא מיירי מעיכול ניבי':
שם מראש עצם התחתון ולמעלה. קצת קשה על המחבר דכאן סתם כדיעה שני' דלדיעה קמייתא דלעיל ס"א אפילו עומד למעלה מעצם התחתון כל שאינו למעלה מהעצם האמצעי כשרה לשיטת המחבר כמ"ש בב"י שאין יתר פוסל רק במקום דנחתך פוסל ואם כן לדעה ראשונה ברור דאפי' הוא למעלה מעצם התחתון כשר כל שאינו למעלה מעצם אמצעי, והנה הט"ז האריך כאן והביא לשון הטור והוא שיהא יתר זה מראש עצם התחתון ולמעלה בכל שהוא מחובר בין במקום צ"ה או למטה מהן עכ"ל והקשה הט"ז דלעיל סימן מ"א כתב הטור סתם להטריף בב' כבדים ולא כתב דאין אוסרים אם הם למטה ממקום מרה וחיותא ולכן פירשו הט"ז והסכים עמו הפר"ח דמ"ש הטור מראש עצם התחתון היינו עצם הסמוך לפרסות דזה אינו רק דלדול אבל למעל' מעצם התחתון טרפה אפילו באמצע ארכובה הנמכרת עם הראש ע"ש, ואין דבריהם נראין כלל בפי' דברי הטור דמיד בסמוך כתב הטור כל מקום שאם יחתך הרגל טרפה כגון מעצם התחתון למעלה לרש"י כו' וכאן בודאי הוא עצם התחתון היינו ארכובה הנמכרת עם הראש דבזו טרפה לרש"י כדלעיל ס"א ואיך נאמר דמ"ש מיד בסמוך עצם התחתון לא קאי על זה גם הרא"ש בפ' בהמה המקשה קרא לארכובה הנמכרת עם הראש עצם התחתון, ולכן ברור כוונת הטור כמ"ש ב"י דדוקא במקום שנחתך טרפה גם בזה היתר טרפה וכ"ש לפי מה שכתב הד"מ דגרס בטור או למעלה מהם דברור דלמטה מצ"ה אין טרפה במקום שאין חתך פוסל, ועיקר הקושיא שהקשו דהטור ס"ל כרש"י בפי' כל יתר כנטול דמי דהיינו כנטול כנגדו לק"מ דס"ל בודאי יתר אבר כחסר אבר ויתר חצי אבר כחסר חצי אבר כנגדו וכמו שאמר כל יתר כנטול דמי ופרש"י דמה שהוא יתר הוי כחסר ויתר אחד הוי כחסר אחד ומשמע דעכ"פ לא גרע מחסר ואם כן ביתר כל הרגל הוי כחסר כל הרגל וביתר חצי הרגל הוי כנטול חצי רגל לעולם יתר כחסר ואם כן בודאי אם יתר כל הרגל פשיטא דטרפה אבל כאן שאין יתר רק מארכובה ולמטה ולא הוי רק כחסר מארכובה ולמטה ובחסר מארכובה ולמטה כשר גם כן ולכן בשני כבדים אם מתחילין למטה ממקום מרה וחיותא כתב רש"י דכשר וכוונתו שאין כל הכבד יתר דלמעלה הם לאחדים ואין כאן יתר רק חצי כבד והוי כנטול חצי כבד כנגדו ובנשאר מקום מרה כשר, ובאמת אם כל הכבד שלמה יתירה אפילו אינה דבוקה כלל טרפה לרש"י ואפילו אם מתחלת למטה ממקום מרה וחיותא כל שנראה שאבר שלם הוא יתר הוי כחסר אבר שלם אבל ביתר חצי אבר שיהי' כחסר אבר שלם זו לא שמענו וכן משמע בגמרא שאמרו חסר ויתר ברגל ומשמע יפר דומיא דחסר ו שהוא טרפה בחסר גם ביתר טרפה, גם הרמב"ם כתב שהיתר כחסר ועכ"פ לא גרע מחסר, וזה ברור לענ"ד דלכל הדעות יתר לא גרע מחסר, וכן הרשב"א בתשובה כתב דיתר צלע אחת לכולי עלמא כשר דאפילו ניטל צלע א' כשר, וכוונתו גם כן לא אמרינן יתר כנטול רק לעומת נטול טרפה ובניטל אבר שלם טרפ' הוא הדין חסר אבר שלם אבל דיגרע יתר שיעשה אף מה שאינו כנגדו כחסר זה לא מסתבר כלל וכן דעת רש"ל וב"י וברור לענ"ד, ומה שהביאו ראיה מרשב"א ור"ן ורא"ש שכתבו לרמב"ן יתרת רגל למטה מצה"ג כשר ומשמע דלרש"י טרפה, עיין בת"ה דף ל"ט ובר"ן דאינו מוכרח כלל ואדרבא קצת משמע ההיפך דבתחלה כתבו לרש"י שני כבדים טרפה ולא כתבו זה לנ"מ כלל ע"ש בדבריהם ומכ"ש מה שהביאו מהרא"ש דלא מוכח מידי דהרא"ש לשיטתי' דס"ל בכל העורקים טרפה כלמעלה מארכובה אף דאין שם צ"ה ולרש"י בערקום כשרה (טרפה) וכ"כ הש"ך סק"ח ואפשר גם הטור כיון לזה ועמ"ש סימן ל"ה:
שם כל מקום שאם יחתך כו' אלא נשבר כו'. לכאורה לאו כללא היא לדעה קמייתא בסעיף א' דלא מיטרפא בנחתך רק בעצם הקולית ובעצם שני נגד צ"ה טרפה ובנשבר נגד צ"ה לפי דיעה זו אם צ"ה קיימים כשרה בבדיקה כמ"ש בב"י וכ"מ ואם כן אם נחתך בצ"ה טרפה בנשבר שם כשרה אם צ"ה קיימים לפי מ"ש בב"י וכ"מ, וכוונת המחבר כאן כל מקום שאם יחתך טרפה מצד עצמו דבנחתכה במקום צ"ה אינה טרפה מחמת חתוכת רגל רק מחמת צ"ה כמ"ש בסעיף א' ולכן מ"ש כאן כל מקום שאם יחתך היינו שיהא טרפה מחמת חתיכת רגל, אבל בטור משמע להדיא דגם לשיטת הרי"ף שהוא דעה קמייתא בנשבר במקום צ"ה אם אין עור ובשר חופין את רובו טרפה כמו לדידן שכתב ובאמצעי שלא כנגד צ"ה לרב אלפס ומשמע נגד צ"ה גם לרי"ף טרפה והטעם י"ל כיון דלא הדר בריא סוף גידין להפסק והב"י כ"כ בשם הכל בו וראב"ד אלא שנדחק לפרש לשון הטור דמלתא פסיקתא נקט ע"ש מפני שהוקשה לו דלקמן סימן נ"ו כתב שאם נשבר עצם האמצעי במקום צ"ה ונתרפא ונקשר יפה יש אוסרין בלא בדיקה ומשמע דבבדיקה מיהו מתכשרא, ודבריו תמוהין דהא בלאו הכי הטור סבירא ליה כהרא"ש בנשבר בעצם האמצעי בכל מקום טרפה ולמה מתכשר בבדיקה, וכוונת הטור י"ל בפשיטות דשם מיירי בעור ובשר חופין את רובו דכשר משום שבירת עצם ומ"מ יש להטריף משום פסיקות צ"ה ואפילו בלא נודע אם עור ובשר חופין את רובו בנתרפא יפה מכשיר הטור כמ"ש בסימן זה ומ"מ יש חשש אם הי' נגד צ"ה דהי' צריך בדיקה ואי אפשר בבדיקה וזה ברור, ויש ראיה לדברי הטור וראב"ד דסבירא ליה במקום צ"ה, גם לשיטת הרי"ף אם אין עור ובשר חופין את רובו טרפה, דרבינו יונה ורשב"א ור"ן הקשו לשיטת הרי"ף מהנהו גידין רכין דאתא לקמי' דרבא ואותן גידין אינן בעצם הקולית רק בעצם אמצעי וכמ"ש לעיל אות ה' ועמ"ש לקמן דאף לדידן קשה דלא קיי"ל כרי"ף מ"מ קשה כמש"ש, ולדברי הטור ניחא דשם הי' המעשה בעצם האמצעי כנגד צ"ה דשם לכ"ע בנשבר טרפה אפילו למ"ד ארכובה עליונה וביקש לצרף שם גידין רכין לחיפוי דצומת הגידין היו שלמים ולק"מ לרב אלפס, ואפשר מזה הוכיח הטור דכן הדין לרב אלפס מיהו לפ"ז נדחה ראיית הרא"ש מרש"י שהביא ראיה דרש"י ס"ל דבתוך ארכובה דינו כלמעלה מארכובה דגבי צנא דאינקורי פירש"י שנשברו רגליהם למעלה מארכובה או בתוך ארכובה ואין עצם יוצא לחוץ ומזה דייק הרא"ש דבעצם יוצא לחוץ אפי' תוך ארכובה טריפה ולפמ"ש לא מוכח מידי דרש"י לשיטתיה ס"ל דבין ערקום לשוק הוי צ"ה ואם כן גם בעוף יש שם בתוך ארכובה צ"ה, ועיין פר"ח סק"א ומש"ש, ולכן בנשבר בודאי טריפה ביצא עצם לחוץ דהוי כמו למעלה מצ"ה לשיטת הרי"ף דמכשיר ומ"מ למטה במקום צ"ה מטריף בנשבר והוא הדין לרש"י בתוך ארכובה ודוק:
שם במ"ש לדעת הטור דאין יתיר פוסל רק במקום שנחתך פוסל והט"ז הביא ראי' מרשב"א שכתב לרמב"ן באם יתר למטה מצ"ה כשר ומזה הבינו דלרש"י טרפה וכתבתי דליתא דגם לרש"י כשר בכה"ג ושוב מצאתי ראיה ברורה לדברי הרשב"א בתה"ק שבדין הנטולין הביא פלוגתא דרש"י ורמב"ן גבי שני כבדים דלרש"י טרפה דיתר כחסר ולרמב"ן לא הוי רק כנטול הוא ומקומו הדבוק עמו ובסוף הביא פירושו דאינו רק כנטול היתר לחוד וסיים ומ"מ לראשונים שומעין להחמיר בשל תורה ומשמע להדיא דחושש צם לדעת רש"י דיתר כחסר ואפילו אינן דבוקין במקום מרה וחיותא מ"מ טרפה וכן נראה גם כן מדבריו בארוך דחושש לכל הדעות וגם לדעת רש"י ובחסרה הביא בנמצאו לה ב' רגלים דבוקים זה לזה יש מרבותי שאומר שאם נדבקו במקום שאם נחתך היתר עם מקומו טרפה ולא יראה כן כו' ובסוף כתב להחמיר בשל תורה ואם איתא דס"ל לרשב"א דלרש"י אפילו למטה מצ"ה טרפה ביתר עדיפא מיני' הוי ליה לכתוב דאפי' היה היתר במקום שאם יחתך כשרה כגון למטה מצ"ה מ"מ יש לחוש לדעת רש"י ולהטריף גם למטה מצ"ה אלא ודאי הדבר ברור דלרש"י נמי לא מיטרפא רק אם עומד היתר במקום שאם יחתך טרפה וכמ"ש:
שם הא דמכשרינן כו' ואז המיעוט של עור כו' והרמב"ם בפ"ה מהלכות מ"א דין ח' ובפ' ח' מה"ש דין י"ב פסק דעור לחוד נמי מציל וכהך לישנא דעור או בשר והקשה הרשב"א עליו שכתב דראיית הרמב"ם הוא מדבעי בגמרא ניטל שליש התחתון מהו ובעי למיפשט מהא דאמר עולא עור ה"ה כבשר ודחי בגמרא דלמא דקנה משכא דידי' וכתב הרשב"א וכ"כ הרא"ש דהרמב"ם מדייק מדבעי למיפשט מעולא ש"מ דהלכתא כוותיה ודחי דלא פשטינן רק מדעולא נשמע לדידן וכי היכא דלעולא אפילו ניטל מה שתחתיו ועור לבדו נשאר כשר הוא הדין נמי לדידן בניטל שליש תחתון מיהו ובאמת לא ידעתי מאי קשיא לי' להרשב"א דהא הרשב"א גופא פסק בקנה משכא דידי' ובמקום שעור לבדו בלא בשר לכ"ע מגין ואם כן הרמב"ם גופי' שהביא הך בעיא דניטל שליש התחתון ותקשי ליה דהא הוא גופי' פסק דעור או בשר חופה ואם כן קשה קושית הגמרא אי אמרינן עור או בשר מוכח אפילו ניטל שליש תחתון נמי כשר וצ"ל דמיירי בקנה משכא דידי' וגם הרמב"ם מיירי בכה"ג כדמוכח ממה שהביא בעיא דניטל שליש התחתון ואם כן גם הרשב"א מודה בזה ואין כאן מחלוקת כלל בין הרמב"ם לרשב"א מיהו לפי זה קשה דהא רש"י פירש דקנה משכא היינו במקום הסמוך לארכובה והיינו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וכ"כ הרשב"א להדיא בחידושיו בתה"א דף נ' ע"א והרמב"ם בפ"ח מה"ש דפסק כדעה א' דלעיל ומיירי למעלה מארכובה עליונה ושם ליכא עור לחוד ואם כן תקשי הרמב"ם אהדדי כקושית הגמ' ונראה דהרמב"ם גורס כגירסת ר"ח דקנה משכא רירי' וביש רירין מציל וכדעה שניה בסעיף שאח"ז וס"ל דכ"ש בדבוק העצם לעור ובזה אפילו למעלה מארכובה עליונה כשר כיון שדבוק העור בעצם, וניחא לפ"ז דלפירש"י צ"ל דהא אמר עולא עור הרי הוא כבשר אינו רק לענין אבר היוצא דהא עולא ס"ל כמ"ד ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ולא מיירי עולא לענין טרפות כלל רק לאסור האבר וזהו דחוק וכ"ש לפי דעת האומרים דאבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן אם כן קשה למה הוצרכו לדחות דמיירי בקנה משכא דידי' לוקמה בפשוט דדוקא לענין אבר המדולדל דלא אסור אלא מדרבנן מקילין בעור לחוד אבל במקום שהוא טריפה לא סמכינן בניטל שליש התחתון אלא ודאי עולא מיירי אפילו במקום שנעשה טרפה בשבירת העצם ולא משכחת לה רק בעצם אמצעי גם יש ראיה להרמב"ם דקשה נפשוט מהא דעור מצטרף לבשר ושם ליכא למימר בקנה משכא דידיה דהא לרש"י שם בסוף הפרק אין כאן בשר וע"כ מיירי שמצרף עמו בשר ואם כן מוכח דניטל שליש התחתון אפילו לדידן מצטרף מיהו לחיפוי רובו אם ניטל ממחצית מהחיפוי שליש התחתון דכשר, ולרש"י צ"ל דבהא לא מבעיא לן ופשיטא דכשר וזהו דוחק, ולרמב"ם ניחא דגורס רירי' וזהו משכחת לה אפילו במקום דאיכא בשר. שוב ראיתי בלח"מ תמה על הרמב"ם במ"ש ניטל שליש תחתון גם כתב דעור לחוד מציל וכנ"ל, ותירץ דהרמב"ם מיירי בדבוק ומפרש פירוש אחר והרשב"א שכתב בהיו רירין גם במקום הסמוך לארכובה שערום הפרק בלי בשר דסגי בחיפוי עור מסברא דנפשי' כ' כן ע"ש, ולא נהירא ונעלמו ממנו דברי רשב"א בחידושיו בתה"א דף נ' שנראה להדיא שמשם הוציא זה ע"ש ומ"מ לדעת הרמב"ם מ"ש הוא ברור ובזה מיושב נמי מה שהקשה ב"י על הרי"ף שהביא ברייתא כצורתה אם עור ובשר חופין את רובו ולא הביא כלל מה דאיתמר עלה וכתב הב"י דפוסק כל"ק דסגי בחצי עור וחצי בשר ולפמ"ש ניחא דהא למטה במקום שאין רק עור אפילו עור לחודי' מגין ולא יצא קולא רק במקום שיש גם כן בשר ולצרף העור עם הבשר, וכבר כתב הב"י על הרי"ף מה שהשמיט האיבעיות שנאמרו בגמרא היינו משום דלא שכיחי ובתוכם גם כן ניטל שליש תחתון וצ"ל גם זו אינה שכיח ולכן לא הביא כלל הך דעור משלים לבשר דלא משכחת לה רק בניטל הבשר שתחתיו וזה אינו שכיח ולכן לא הביאו אבל לא משום שפוסק כל"ק, ואפשר לומר בהיפך דאדרבא הרי"ף מחמיר טפי וס"ל כקושית הב"י דמאי דאיתמר דקנה משכא דידי' הוא דוקא לעולא דס"ל דעור לחודי' מציל אבל לפי מאי דלא קיי"ל כעולא למטה לא מהני העור לחוד וכן נוטים הדברים דאל"כ הוי ליה להרי"ף להביא הך דקנא משכא ללמוד באם נשבר למטה סמוך לארכובה התחתונה סגי בעור לחוד אלא ודאי ס"ל דלא קיי"ל כעולא וס"ל אפילו למטה צריך עור ובשר, ומה שלא הביא דעור משלים לבשר היינו משום דלא שכיח וכמו שכתבתי ודוק, ועיין בסמוך:
אבל בעוף כו' ובמחצה בשר כו' אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף כ"כ רשב"א וטור ולכאורה לשיטת רשב"א וטור היא משנה שאינה צריכה דלפמ"ש בסעיף שאח"ז דהיכא דקנה משכא דידי' סגי בעיר לחודי' וע"כ הא דעור לחודי' אינו מועיל היינו במקום שיש בשר וא"כ אפילו אם עור הוא כבשר הא בבשר גופי' למאי דקי"ל להטריף בניטל שליש התחתון וע"כ ניטל מה שתחתיו ואפילו יהיה עור כבשר לגמרי מ"מ בניטל מה שתחתיו ואין הבשר שלם דניטל קצתו בפנים הוי כמו שליש התחתון ופשיטא דטריפה ועיין רשב"א בת"ה דף נו"ן שהוכיח כן כיון דלא שמענו רק מהמעשה שהי' ומעשה שהי' מצטרף לבשר הי' ולפמ"ש אין צריך לזה דבלא"ה לא משכחת לה שיהא כולה חיפוי עור דבמקום דקנה משכא באמת כשרה ובמקום דלא קנה משכי' אפילו יהא עור כבשר ופשיטא לו יהי' בשר גופי' בניטל שליש תחתון טריפה וא"צ לטעם הרשב"א דמעשה שהי' מצטרף לבשר הי' לרשב"א לשיטתיה וכמו שכתבתי וצ"ע:
(ח)
אסור מדרבנן. וכ"כ רשב"א ור"ן, אבל הרמב"ם בפרק חמישי ממ"א דעתו דאסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו וזהו שאמרו בגמרא שאין בו אלא מצות פרוש לומר שאין לוקין עליו ונדחק הרב המגיד להביא ראיה לדבריו, וד"ז הגאון ז"ל הביא ראיה נכונה לדבריו דקשיא ליה קושית רבינו יונה גבי גידין רכין דאתא לקמי' דרבא ולשיטת הרמב"ם לא מיטרפא רק בעצם הקולית ושם אין גידין רכין רק בעצם אמצעי, ורבינו יונה הביא ראיה מזה דבפרק שני טרפה כדעה ב' דלעיל ס"א, אבל הרמב"ם דפסק כדעה ראשונה וצ"ל דשם השאלה היתה להתיר האבר וביקש לצרף גידין רכין וקשה איך אמר בגמרא ריש לקיש ואיסורא דאורייתא הא אין בו אלא מצות פרוש וע"כ דמן התורה אסור וראי' נכונה היא מיהו לרש"י דפרק האמצעי טרפה גם כן כדיעה ב' דס"א לא מוכח מידי דשפיר יש איסור תורה משום טרפות, ולכן הר"ן לשיטתי' דס"ל דאין בו אלא מצות פרישה בלבד הוכיח מזה כרש"י דבעצם אמצעי טרפה ושפיר הוי איסורא דאורייתא כמבואר בר"ן אלא שאני תמה על הר"ן דחשב מזה ראיה דבעצם אמצעי טרפה הוי דהא זה תליא בב' לשונות הנאמרים שם בגמרא דף ע"ו ע"א דללישנא קמא סבירא לי' לרב דטרפה למעלה מארכובה התחתונה ועולא מכשיר בעצם אמצעי וללישנא בתרא גם רב מכשיר בעצם אמצעי ולא מצינו חולק בזה ולכ"ע בעצם אמצעי כשר, ואם כן כיון דמבואר בגמרא דרב פפא מתני הכי אמר ר"י אמר רב כו' דארכובה היינו שכנגדו בגמל ניכר וליכא מאן דפליג להך לישנא ולכ"ע בעצם האמצעי כשר ותקשי ליה להר"ן גופי' דהא רב פפא הוא דאמר הכי לרבה רשב"ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התור' חסה כו' כמו שהביא הר"ן גופי' שם ורב פפא ס"ל כלישנא בתרא ואיך אמר דהוי איסורא דאורייתא וכן יש לתמוה על הר"ר יונה ורשב"א שהביאו ראיה זו וצ"ע, ואם כן יש ראיה ברורה להרמב"ם אפילו אם נפסוק כלישנא קמא כרש"י וסיעתו מ"מ מוכח כן מדרב פפא דאסור מן התורה ותיובתא לרשב"א ור"ן דס"ל שאינו אסור רק מדרבנן, וליישב דעות דס"ל דהוא דרבנן צ"ל כמ"ש לעיל או דשם היה בתוך הפרק או דבמקום צ"ה כולי עלמא מודו דטרפה ומ"מ על הרשב"א ור"י ור"ן שהביאו ראיה מזה תמוה וצ"ע, ויש עוד ראיה להרמב"ם מהא דאמרו בגמרא בנשבר עצם כו' אם עור ובשר חופין רובו כשר ואם לאו טרפה וכמה רובו כי אתא ר"ד אר"י רוב עביו ואמרי לה רוב היקפו ואפילו במקום שאין עושה אותו טרפה לענין האבר גופי' נמי קיי"ל כר"פ דבעינן רוב עוביו ורוב היקפו דגם על זה אמר ר"פ דבעינן תרווייהו ואם אין האבר אסור רק מדרבנן כיון דמספקא ליה לרב פפא למה החמיר להצריך שניהם הא ה"ל ספק דרבנן ועיין ט"ז סק"ז דהקיל כמה קולות מחמת שאין בו אלא מצות פרישה וקיל טובה משאר איסור דרבנן ולמה החמיר כ"כ להצריך תרווייהו אלא ודאי אסור מן התורה, ואם כן כל מה שהקילו בזה מחמת שהוא דרבנן אין להקל כלל דלרשב"א צ"ל אף שהוא דרבנן מ"מ החמיר רב פפא לחוש לשניהם, ובזה מיושב מה שתמה בט"ז על או"ה דמספקא ליה אם יש לאסור בנתבשל האבר או נצלה ולכן כתב להחמיר, ותמה בט"ז עליו דה"ל ספקא דרבנן, ולפמ"ש ניחא דכיון דחזינן דר"פ החמיר כשניהם משום דמספקא ליה ולכן החמיר גם כן מיהו לפמ"ש גם דברי או"ה אין נראין דמהיכא תיתי להקל בי' טפי משאר איסור דרבנן וכ"כ הפר"ח שאין להקל בו יותר משאר איסור דרבנן וכ"ש לפמ"ש דנראה כרמב"ם דאסור מן התורה ואם כן אפילו נסתפק אם יצא לחוץ לא מיבעיא דאבר גופי' אסור אלא אפילו נתבשל או נצלה ואין ששים כנגדו יש להחמיר באם נתבשל באינו מינו לפי מה דקיי"ל טעם כעיקר דאו' מיהו במינו אפשר להקל כדברי הב"ח וש"ך כיון דבלאו הכי מין במינו בטל ברובא והוי ליה כנשפך פך דספיקא דרבנן להקל, ואף דמדברי הש"ך נראה שאין זה דומה לנשפך כיון שיש ספק באיסור גופי' כמ"ש בכללי ס"ס ועמ"ש בסימן קי"א דלענ"ד גם זה כנשפך וכאן אפילו להש"ך יש להקל כיון דבלאו הכי רשב"א ור"ן ס"ל דאין בו רק מצות פרישה והש"ך מקיל בכל גווני וכן באיסור דבוק יש להקל דבלאו הכי אינו רק חומרא בעלמא כמ"ש הש"ך:
והנה הלח"מ הביא ראי' גם כן לרמב"ם מדאמרינן בגמ' היכא קאמר הרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופא והרי אבר המדולדל דהוי גופה ומכל מקום מן התורה שרי באכילה לגמרי, וד"ז הגאון בפלתי דחה דבריו דאנן אמרינן דהוא עדיין נקשר בבהמה ואין בו איסור מן התורה דהוי גוף בהמה ולא שייך כאן הצלה, ולענ"ד כוונת הלח"מ ברור דכיון דמבואר בגמר' דמיתה עושה ניפול ובמתה האבר אסור משום אמ"ה כמ"ש שם דף ע"ב וברמב"ם דין ו' ומ"מ הלכה י"ב ועכצ"ל דשחיטה מטהרתו דאם דינו כקשור מהיכא תיתי דמיתה עושה ניפול הרי הוא כבהמה וע"כ דשחיטה מטהרתו דאין שחיטה עושה ניפול ואם כן שחיטה מטהרת האבר המדולדל שהוא גופה אף דמיתה עושה ניפול ול"ל דהוי כקשור בעצם הבהמה ולענ"ד זה ברור בכוונת הלח"מ שם דין י"ב ע"ש מיהו בלאו הכי אין זו טענה למעיין שם בגמרא דף ע"ג ע"א דר"מ השיב על מה שאמרו רבנן טרפה תוכיח ודחה ר"מ דשם הוא גופה ואהדרי רבנן דאין הוכחה ממה שהיא גופה דמצינו דמצלת על שאינה גופה יותר מגופה כגון בעובר אבל באבר המדולדל אף שהוא גופה מ"מ מצלת ושפיר תוכיח טרפה שאף שהוא גופה מ"מ לפעמים מצלת הרבה יותר מה שאינו גופה מגופה עיין שם בגמרא ודוק, וכן בלא נקשר שבר על שבר יחדיו יש להחמיר גם כן לאסור האבר כיון דלרמב"ם הוא דאורייתא כנ"ל ומ"מ אפשר להקל בזה כמ"ש הש"ך כיון דבלאו הכי יש שאינן מצריכין שידובק שבר אל שבר ובכה"ג יש לסמוך ועמ"ש לקמן סי"ב:
ס"ח יש מ"ש, כ"כ הרשב"א והקשה עליו הב"י דהא בגמרא לא אמרו כן רק לעולא דמיירי בהכי וא"כ לדידן דלא קיי"ל כעולא אפילו קנה משכא דידי' מ"מ טריפה ותירץ שני תירוצים ודבריו דחוקים טובא ומנ"ל לרשב"א לומר כן ונראה דס"ל לרשב"א דהא קשה ללישנא דקנה משכא דידי' ומיירי למטה ושם אינו רק עור וקשה מאי קאמר רב נחמן לעולא לימא מר מצרף לבשר הא עולא ע"כ מיירי במקוה שאין שם בשר וקאמר דעור למטה שאין שם יותר רק עור הוי חיפוי ושם ליכא לצרף בשר שאין שם בשר גם קשה מאי הקשה לו ממתניתין דנקט עור ובשר הא שם מיירי ביש בשר, ועולא מיירי במקום שאין בשר ובמקום שיש בשר באמת עור לחוד לא מהני אי אמרינן דניטל שליש תחתון טריפה ולהכי מוכרח לומר עור ובשר דבמקום שיש בשר בודאי אין עור מועיל, ולכן ס"ל להרשב"א דלמאי דבעי למימר דמיירי בקנה משכא דידי' הפירוש בהיפוך דר"נ ה"ק ליה לעולא דעולא אמר דעור או בשר סגי וע"כ מיירי במקום שיש עור לבד וזהו אינו רבותא ופשיטא דכשר בכה"ג כיון שאין שם בשר עדיפא הל"ל דעור מצטרף לבשר דאפילו ניטל הבשר שתחתיו מ"מ מצטרף לבשר דהא עור ובשר תנן ומוכח דאפילו במקום שיש בשר וניטל מה שתחתיו מ"מ תצטרף לבשר כדמוכח במתני' דהך לישנא ס"ל עור ובשר היינו מחצית עור ומחצית בשר ולהכי לא קאמר ליה לימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא כדאמר ליה באידך לישנא והיינו משום דכאן לקולא אקשי ליה דזהו אינו רבותא דעור מציל במקום שאין יותר מעור והוי לי' לאשמועינן דעור מצטרף לבשר נמי כשר דזהו אין חידוש במקום דקנה משכא דיציל והל"ל חידוש טפי ולכן אהדר ליה דאנן עור או בשר תנן וא"כ לא מוכח דעור מצטרף לבשר דלא מיירי רק במקום שיש עור לחוד ולא במקום שיש בשר ובאידך לישנא מקיל עולא דאפילו במקום דאיכא בשר סגי בצירוף ולכן אמר ליה לימא עור משלים לבשר לחומרא אבל במקום שאין כאן רק עור לחוד לכ"ע מגין וכשר וכמ"ש ודוק. מיהו עדיין קשה להך לישנא דגרס רירי' ועולא מיירי אפילו במקום שיש בשר ומנ"ל להקל בזה הא אנן לא קיי"ל כעולא ואפשר דגם זו אינה חידוש וא"כ במשנה דנקט אם עור ובשר חופין ע"כ לא מיירי בקנה רירי' דבזה סגי אפילו עור לחוד וכמ"ש לדעת רש"י ודוק ומ"מ לענ"ד צ"ע אם יש לסמוך ע"ז לדינא גם רשב"א וטור גופי' סותרים עצמן כמ"ש בסמוך ואפילו לדידן דקיי"ל כרמ"א להטריף בכל שבירה יש נ"מ בהפסד מרובה דיש להורות כהלכה ובכה"ג נלענ"ד להחמיר בכל גווני:
ס"ט וכל הגידין מקרי סופן להקשות כן מדייק ב"י מרמב"ם שכתב סתם דגידין רכין אין חשובין כבשר ולא חילק בין סופן להקשות ולכן כתב ב"י דכל גידין סופן להקשות וקשה דבפרק יוד מהלכות קרבן פסח כתב ג"כ גידין הרכין שסופן להקשות ולמה לא כתב שם סתם כמ"ש בפ"ח מה"ש ועוד דבגמרא דפסחים דף פ"ד ע"א מבואר בברייתא דמזמנין עליהם בפסח ופרש"י שם דמיירי בגידין שאין סופן להקשות לריש לקיש ואנן קיי"ל כוותיה ואולי יש לומר דשם מיירי בגידין שבשאר מקומות אבל גידין שברגל סופן להקשות ולהכי כתב הרמב"ם בק"פ גידין שסופן להקשות דיש גידין בשאר מקומות שאין סופן להקשות ויש קצת סמך לזה בגמרא דאמר סתמא הנהו גידין רכין דאתי לקמיה דרבא ולא אמר דגידין שסופן להקשות דאתי לקמי' דרבא אלא ודאי כיון דמיירי שם בגידי רגל וסתם גידי רגל סופן להקשות ודוק:
(י)
או נקלף מעל העצם בגמרא מבעי' לן נקלף מאי פרש"י נקלף מעל העצם אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם וכך הם דברי המחבר כאן ויש לתמוה על רש"י דרש"י פירש רוב עוביו ורוב היקפו בד"ה רוב היקפו עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר עכ"ל ע"ש וקשה אם יצא העצם דרך נקב קטן ורוב היקפו מחופה בבשר ע"כ נקלף הבשר מהעצם ואם כן היינו בעין בנקלף וקיי"ל לחומרא דלא הוי חיפוי ואם כן פשיטא ביצא העצם דרך נקב קטן לא סגי לה דלא נקלף הבשר מן העצם ואפילו ללישנא ברוב עוביו משמע עכ"פ בלא יצא רוב העצם דכשר מיהו אף שאין הבשר דבוק סביב' ולרש"י ה"ל בכלל נקלף וכן קשה על הט"ו שכתבו פירש התוס' ורא"ש ומשמע דלדידהו אינה טריפה אף אם יצא דרך נקב קטן וכן נראה מדברי רמ"א שכתב שיש מחמירין אם יצא העצם דרך נקב קטן ומשמע דלשיטת הט"ו כשר אפילו יצא העצם דרך נקב קטן והא אם יצא רוב עצם לא סגי דלא נקלף וא"כ אין כאן חיפוי בשר כלל ואיך נכשיר וצ"ע והרמב"ם מפרש נקלף היינו שהבשר שעליו נקלף ולא נשאר רק קליפה דקה וזהו גם לרש"י טריפה ועיין פר"ח:
שם או שניטל שלישיתו התחתון כבר הוכחתי לעיל דדוקא בניטל בכל החיפוי שלישיתו התחתון או רובו אבל מ"מ אם במחצית החיפוי ניטל שליש תחתון מצטרף בהדי אידך פלגא בשר וראי' ברורה לפי דברי רש"י דבעי למיפשט דניטל שליש תחתון כשר מהאי דאמר עולא עור הרי הוא כבשר ומזה הביא רמב"ח ראיה לעולא דעור או בשר תנן, ולכן פסק כוותיה ורשב"א ורא"ש דחו דאף דלא קיי"ל כוותיה דעולא מ"מ פשוט שפיר דניהו דעולא ס"ל דעור הרי הוא כבשר ועכ"פ לא עדיף עור לעולא מבשר לדידן וכי היכא דלעולא דסבירא ליה עור הרי כבשר ואי גם בבשר גופי' בניטל שלישיתו התחתון טרפה לו יהא עור כבשר בבשר גופי' טריפה בכה"ג ע"ש בת"ה דף מ"ט ע"ב ומ"ש דקה משכא דידי' ופרש"י דמיירי במקום שאינו בשר רק עור לבדו ואכתי קשה לפשוט מהא דעור מצטרף דבשר דשם ליכא לאוקמה במקום שאין כאן בשר דאיך משכחת לה צירוף כיון שאין שם בשר ועכצ"ל דלא מבעיא לן בכה"ג ובודאי בהא קיי"ל דמצטרף לבשר שהוא שלם כדמוכח מהא דעור מצטרף לבשר ולדידן לא גרע בשר שניטל שלישיתו התחתון מעור לעולא כמ"ש רשב"א ומוכח עכ"פ דבכה"ג מצטרף מיהו לבשר והדברים מוכרחין מיהו לגירסת ר"ח דגרס דקנה משכא רירי' לא מוכח מידי דגם עור מצטרף לבשר יש לאוקמה בכה"ג וביש רירין המדבקין בלא"ה כשר לשיטת המחבר מיהו אף לפמ"ש לעיל להחמיר בזה מ"מ ודאי מצטרף עכ"פ בקנה משכא רירי' אף אם ניטל שליש התחתון דחיפוי הבשר הוי עכ"פ כחיפוי עור לעולא וכמ"ש לשיטת רש"י דבשר שניטל שלישיתו תחתון לא גרע לדידן מעור לעולא כמ"ש מדבר רשב"א ודוק:
(יא)
נקדר הבשר כו' והוא שיהא הבשר דבוק כו' זהו פי' מה שאמרו בגמרא דף ע"ז והוא דקנה גרמא דידי' כפרש"י שם והרמב"ם בפ"ח השמיט זה וכבר תמה עליו הרב המגיד וכתב ואולי הי' לו גירסא אחרת ואפשר כיון שאמרו בגמרא דאם קנה גרמא דידי' מעלה ארוכה ואפשר דזה בכלל מ"ש עד שיתרפא הבשר וצ"ע:
(יב)
נשברה עצם כו' והוא שחזר כו'. כ"כ הרא"ש ורשב"א ושאר פוסקים בשם הגאונים ואפשר דהטעם אילו יצא רובו לא הי' חוזר ונקשר עיין בפוסקים, ולענ"ד ברור דטעמו הוא דסבירא ליה דאבר מדולדל לא הוי רק מה שאין בו כדי להעלות ארוכה וכ"כ בתוספתא בהדיא בפא"ט דאבר מדולדל היינו שאין בו כדי להעלות ארוכה וכיון דחזר ונקשר והעלה ארוכה בודאי לא יצא רובו לחוץ דהא חזינן דהעלה ארוכה ובשר מדולדל לא הוי רק מה שאינו מעלה ארוכה ולכן ביצא רובו לחוץ ה"ל בשר מדולדל דקים להו לחז"ל דבאם אין עור ובשר חופין את רובו אינו מעלה ארוכה ובהעלה ארוכה ודאי לא יצא רובו לחוץ דבשר מדולדל אינו מעלה ארוכה וכן משמע ברמב"ם בפ"ח דין ו' שכתב אבר המדולדל בבהמה שא"א לו לחזור ולחיות משמע שאי אפשר שידובקו בשום פנים, ולכן נוטין הדברים כמ"ש בב"ח דאפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו מ"מ כיון דהעלה ארוכה בודאי לא הי' האבר מדולדל, ויש לסמוך עליו בהפסד מרובה אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו כיון דהעלה ארוכה, דפשט התוספתא ורמב"ם משמע דלא הוי אבר מדולדל רק באי אפשר שידובקו בשום פנים וכמ"ש, כן נראה לי, וכן בפי' המשנה פ'. העור והרוטב דף קכ"ז שאבר המדולדל שאי אפשר שידובקו וירפאו בשום פנים: