אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן מח

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן מח

סימן מז

(ב)

מחבר כרס שניקב טריפה כו' שהרי החלב שעליו טמא זהו לשון הרמב"ם ודייק המרדכי מזה דס"ל כרבינו אפרים דאוסר חלב הדבוק לכרס אבל לרבי' יואל כיון שהדבוק לכרס טהור שפיר סותם, ויש לדקדק לפ"ז קשה על רבינו יואל דס"ל דאין אסור רק התותב לבד ולא מה שתחת הקרום ועיין לקמן סימן ס"ד סי"ד ועיקר יסודו סמך שם על רש"י שסובר כן כמבואר למי שמעיין במרדכי פא"ט, ורש"י פירש בא"ט דף מ"ט ע"ב טמא אינו סותם כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמן אינם סתימה לפי שאינו חיבור אלא תותב עכ"ל, וקשה הא בניקב הכרס באמת סתימה מעליא הוא לשיטת ר' יואל ומדברי הרמב"ם גבי כרס שניקב שאין החלב סותמו דייק המר' דס"ל כר"א וא"כ איך אפשר דרש"י ס"ל כר' יואל דאם כן סתימת חלב טהור הוא ויש ליישב דודאי ברמב"ם מוכח שפיר מדכתב שאין לך שיסתום אותו כו' ומיירי אפילו בניקב הכרס לחוד מ"מ אין החלב סיתמו ושפיר מוכח דס"ל כר"א אבל ברש"י דקאי לפרש פלוגתא דרב ורב ששת דלרב ששת כל חלב טמא סותם אפילו תותב א"כ גם בכרס משכחת לה שאף שחלב הדבוק טהור מ"מ החלב שלמעלה הדבוק טמא והוא התותב שהוא למעלה מן הקרום וא"כ אם תחוב בו מחט עד למעלה מן הקרום ששם החלב טמא לכ"ע א"כ בחלב הדבוק ליכא סתימה דגם החלב ניקב והוי כמו מרה שניקבה וכבד סותמה ואינקב כבד להדה כדאיתא בגמרא דף מ"ח וכן בדופן וא"כ הוא טריפה וכמ"ש לעיל סי' מ"ם ע"ש וא"כ אם נאמר חלב טמא נמי סותם כיון שלמעלה שלם הוי סתימה בחלב טמא אבל כיון דחלב טמא אינו סותם לא הוי סתימה למעלה ולמטה נמי ליכא כיון שהוא נקוב ודוק, ועדיין יש לפקפק לפי מ"ש ל"ל לרש"י לומר על חלב טהור סותם כגון דקין כו' הא בכרם נמי משכחת לה בניקב הכרס והחלב שתחת הקרום סותם ויש לדחות וצ"ע גם בחי' כ' רש"י אם ניקב הכרס של חי':

והנה בא"ז נסתפק על חלב זה שנחלקו בו ר"י ור"א כנ"ל אם סותם לדידן ואמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם לא סתם והקשה בפלתי הא רש"י פי' חלב טמא אינו סותם משום דאינו אלא תותב וכן פי' הרשב"א בת"ה טמא אינו סותם דקרום יש מלמטה וכן פי' אינהו מיכל אכלי משום דלא הוי תותב והחלב הדבוק בכרס הקרום למעלה ממנו ואפילו הוא טמא למה לא יסתום וע"ש מה שתירץ ולדבריו כרס שניקב ושומן סותמו אינו אסור אלא מדרבנן מחומרא בעלמא, ולא נראה כן מדברי פוסקים ולכן נראה דודאי רש"י לשיטתיה דס"ל כר' יואל וחלב הדבוק לכרם טהור הוא שפיר י"ל הטעם משום דה"ל תותב ובדבוק לכרת באמת שרי אבל לר"א דס"ל דזהו חלב טמא וענוש כרת א"כ אין ספק שמה שאמר רב חלב טמא אינו סותם גם זה בכלל ועכצ"ל דהכי קים לי' לרב דטמא לא מהדק בשום פנים ואפילו מה שאינו תותב דהא גם חלב העשוי ככובע שהוא טהור לגמרי ואינו תותב כלל אמר רב נחמן דאינו סותם וע"כ כיון דלא מיהדק לא סתם וההד"נ חלב זה ע"כ קים ליה דלא מיהדק שפיר וכמו חלב העשוי ככובע מיהו רב דאמר חלב טהור סותם, ודאי לא כיון במה שמותר באכילה דמאי נ"מ בזה אלא דס"ל חלב טהור מהדק ובודאי כונת רב במה שאמר היינו כפי הדין הוא טהור וא"כ כיון מצד הדין קיי"ל כר"ע דתותב בעינן אלא דבי בבל נהגו מחומרא בעלמא להחמיר כר' ישמעאל כמ"ש מהרש"ל מ"מ בזה נכלל ע"כ במאמר רב דבכלל חלב טהור הוא ומהדק וכמו דלבני א"י דאכלו ליה סותם וע"כ ס"ל כיון שאינו תותב מהדק שפיר גם לדידן אף דמחמירין באכילה מ"מ בזה י"ל כ"ע מודה דמהדק כמו לדידהו ונכלל במאמר רב חלב טהור עכ"פ אפילו לדידן כיון דמדינא טהור הוא משא"כ הדבוק לכרס שהוא איסור כרת לר' אפרים ע"כ נכלל בכלל חלב טמא וצ"ל דהכי קים ליה דלא מהדק כן נראה לי בישוב דעת הרמב"ם ודוק וגם א"ז נסתפק בזה:

מיהו לפ"ז צ"ל שדעת הרשב"א כדעת ר' יואל דס"ל דהדבוק לכרס חלב טהור הוא דאל"כ קשה איך אמר חלב טמא אינו סותם הא איכא חלב טמא דסותם לפי הטעם שכ' שהקרום מפסיק למטה גם הרשב"א לא חילק, ומשמע דכל חלב טמא אינו סותם, מיהו קשה שהרשב"א גופי' בת"ה פסק כריש מעי באמתא וזהו חלב שעל הדקין שאינו סותם אף דשם אינו תותב שקרום מפסיק, ואפשר דס"ל דשם מקרי תותב וכנראה מדברי רש"י, ועיין בפלתי סי' ס"ד באריכות ואכ"מ להאריך:

(ג)

מחבר כיון שנקרע רוב עובי הבשר כו'. זהו דעת הרמב"ם, ורוב הפוסקים חולקין כמ"ש אחרונים ותמהו על הרמב"ם מנ"ל הא שא"צ קרע מפולש, ובפלתי הביא ראי' להרמב"ם דקשה אם נימא דצריך מפולש ובבשר זה דבוק חלב טמא וא"כ תיקשי לרב ששת דס"ל חלב טמא סותם למה יהי' טרפה הא החלב סותם ע"ש, ואין זו ראיה די"ל דלהכי נקט דהוי טרפות לאשמועינן היכא דלא הוי סתימה כגון שגם החלב טמא נקרע עמו והוי כמו אינקב כבד להדה וכמש"ל וגם בדקין וכרס ויש חלב טמא ואפילו הכי נקט ליה לטרפות ויש ג"כ חלב טהור בדקין, ולכן אין זו ראיה:

ולי נראה דיש לראות במשנה דנקט כרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ר"י אומר בגדולה טפח בקטנה ברובה, ובסיפא גבי דרוסה נקט ודרוסת הזאב רי"א דרוסת זאב בדקה ודרוסת ארי בגסה, הנה ברישא אמר תחילה מה שנחלק על חכמים ובסיפא אמר במה שמודה לחכמים, ונראה דבסיפא שבא לפרש דברי ת"ק שאמר דרוסת הזאב כדאיתא דף נ"ב שפיר אמר הלשון שהת"ק אמר, אבל ברישא אמר עיקר מה שחולק על ת"ק, אלא דמדברי הרמב"ם נראה דגם ברישא בא לפרש הת"ק, ואפילו אם בא לחלוק על ת"ק קשה הא אינו חולק עליו רק בגדולה דת"ק ס"ל בין גדולה ובין קטנה ברובו, ור"י חולק בגדולה וס"ל דסגי בטפח אפילו לא הוי רוב, א"כ לא הל"ל אלא בגדולה טפח דזהו עיקר מחלוקת, ולכך ס"ל להרמב"ם דהא דאמר ת"ק שנקרע רוב החיצונה לא נחית כלל כמה יהא השיעור באורך או ברוחב אלא דרוב החיצונה היינו שנקרע הרוב בעובי ואם כן לא מיירי הת"ק כלל כמה יהי' השיעור אלא שאם נקרע רוב העובי טרפה ולא פי' כמה ור' יהודה מפרש כמה אורך הקרע, ואם ר"י בא לחלוק לפי דברי הרמב"ם היינו לת"ק צריך שיקרע כל החיצונה ברוב עוביו וזהו פי' או שנקרע רוב החיצונה בעובי, ור"י בא לחלוק ולומר שדי באורך טפח ובקטנה, וזה לא נשמע כלל מדברי ת"ק וא"ש:

והנה בפלתי הקשה על התוס' בפא"ט שהקשו למ"ד דבשר החופה רוב הכרס וכרס החיצונה ב' טרפות הם והכי ס"ל לתנא דבי ר"י והקשה התוס' למסקנא נחשבינהו בחדא, והקשה בפלתי דלמא תנא דר"י כר"י ס"ל ואם כן בגדולה סגי בטפח בכרס החיצונה ובשר החופו צריך רוב, ומכ"ש אם נאמר דר"י בא לפרש, והוא ז"ל ביקש לתרץ בדוחק דהתו' ס"ל דהא דאמר בשר החופה רוב הכרס ברובו סמך אמשנה כמו ברוב החיצונה ולר"י באמת סגי בטפח, ומלבד שזה דחוק מאד אף כי גם קשה הא בגמרא דף נ"ב מספקא אי ברוב קרוע או ברוב נטול ואי אמרינן ברוב נטול ע"כ לא קאי דומיא דמתניתין דמתניתין ודאי לא מיירי בניטל, ויותר נראה דע"כ הוכרחו לתירוצם, דהנה שם דמבעיא לן אי אמר שמואל ברוב קרוע או ברוב נטול ובעי למיפשט מדר"י ב"ח דבשר החופה את הכרס היינו החיצונה ודחי מידי הוא טעמא אלא לשמואל ושמואל לית ליה דריב"ח ע"ש:

ואיברא יש להבין על שיטת הרמב"ם דהא בגמ' דף ן' איכא פלוגתא מה הוא הכרס הפנימי ויש מ"ד דס"ל דאין כל הכרס הוא כרס הפנימי, מיהו אנן קיי"ל כריב"ח כמ"ש רש"י דפסקינן לחומרא בדאורייתא, ולכן ס"ל דכל הכרס הוא הפנימי ודינו לאסור בנקובת משהו, וזהו דעת הרמב"ם ג"כ לפסוק לחומרא, וא"כ קשה הא בכל נקובים קיי"ל שצריך להיות מפולש, ופשוט דבבני מעים וכל נקובים אפילו יש בהם קרע בעור אפילו על כל המעי כל שאינו מפולש הוא כשר וא"כ אם נפרש שבכרס גופי' יש מקום שנקרא רוב החיצונה כיש מ"ד בש"ם א"כ אפילו באין הקרע מפולש לשיטת הרמב"ם טרפה, ואם נאמר דכל הכרס הוא כרס הפנימי א"כ אם אין נקב מפולש כשר אפילו יש בארכו טפח, ולשיטת הרמב"ם ה"ל לפסוק גם בזה להחמיר שמא הלכה כהך מ"ד וטרפה אפילו באינו מפולש והוי ליה לפסוק בתרווייהו לחומרא כמו לעיל סימן מ"ז במעים, ואפשר לומר על פי מ"ש בב"י דהרמב"ם דייק ליה דע"כ צ"ל שאין דמתני' מיירי אפילו בנקרע ע"י סכין ואם הוא מפולש בלא"ה טרפה שמא ניקב הכרס ע"ש, וזהו דוקא אם מפרשין בשר החיפה שפיר מוכח ממתני' דלא מיירי בקרע מפולש משא"כ אם נפרש על מקום בכרס הפנימי כיש מ"ד, אם כן י"ל בפשוט דמפרשין קרע מפולש ול"ל דהוי נקיבת הכרס דבמקום נקב כשר ושפיר מפרשין בפשוט קרע ממש א"כ באינו מפולש שהקרע לגמרי באמת כשר לכ"ע וליכא אלא לחומרא דניקב מעבר לעבר טרפה עכ"פ וא"ש ודוק:

אמנם כבר השיג הט"ז על הב"י בזה דזהו ודאי לא מסתבר כלל דבמשנה לא נחית לבאר כי אם פרטי הטרוף מצד עצמן, ובזה ודאי דבריו נכונים, ואני מוסיף דהא הרמב"ם גופי' ס"ל דאפילו מחט בחלל הגוף יש לו בדיקה אף שאין מקום ידוע ועיין בפ"ז הלכה י"ב י"ג וכ"מ שם וא"כ כ"ש דבסכין יש לו בדיקה במקום הכרס ואפילו נקב קצת מהכרס כל שאינו מפולש כשר, וע"כ צ"ל כמ"ש רשב"א דס"ל דזהו חילוק שבין קרועין לפסוקים ע"ש, ואם כן קשה מ"ש ואפשר דהרמב"ם ס"ל לגמרי כריב"ח מהראיות שכ' הרשב"א בתה"א דף ל"ח ואף די"ל דהרשב"א לא סמך עליהם רק להחמיר דאינו מוכרחות כ"כ אדרבא רבו של הרשב"א הביא ראיות להיפך הרמב"ם ס"ל לגמרי כן ולא מטעם רש"י והרא"ש שהוא לחומרא ואתי שפיר, ומה שתמה רבינו ירוחם על הרמב"ם אכתוב בסמוך:

(ד)

מחבר אם נקדר הבשר הזה כו'. זהו ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ט, ונראה דכאן מודה שצריך להיות הקדירה מפולש, ואם אין כסלע רק ברוב עובי הבשר כשר אפילו להרמב"ם שמטריף בנקרע טפח ברוב עובי הבשר מודה כאן שצריך מפולש וכן משמע מדכתב אם נקדר הבשר, ולא כתב רוב עובי הבשר כמ"ש לעיל גבי קרע, וכן בגמרא שאמרו נקדרה משמע נמי מפולש כמו קדירת קנה בדף נ"ז ע"ב, וכן נראה להדיא מדברי רש"ל שישב דברי הרמב"ם והטור דכאן כתבו בעיגול או באורך, ובסעיף הקודם כתבו בניטל הבשר צריך רוב או טפח, ותירץ דשם לא ניטל במפולש וכאן הוא במפולש, ועיין בט"ז סק"ו ואם גם כאן אפילו באינו מפולש די בכסלע אכתי תקשי למה כתב לעיל בניטל שצריך טפח הא סגי בשליש טפח אלא ודאי דאין צריך מפולש, וכן מה שאמרו בגמרא וברמב"ם כדי שיכנס משמע שיכנס בנקב, ואף שהש"ך ופר"ח יישבו קושית מהר"י בן חביב בענין אחר, מ"מ בזה [י"ל] על מהרש"ל דכאן צ"ל מפולש ובטעם הדבר נראה אף דבטפח סגי ברוב עובי הבשר מ"מ כאן דהשתא אינו אלא שליש טפח ואינה טרפה אלא על שם סופו כשימתח יעמוד על טפח, ועיין מ"ש לעיל סימן ל', ודוקא בקרע מפולש הוא כן אבל באינו מפולש אין סופו להמתח כלל ואינה טרפה, ולפ"ז מוכח להרמב"ם גם בקרע מפולש אינה טרפה בפחות מטפח, ובהכי מיושב מה שתמה רי"ו על הרמב"ם וכתב עליו ולא ירדתי לסוף דעתו אם נקרע אותו בשר עד שיראה הכרס כמה יהי' שיעורו לפי סברתו עכ"ל והובא בט"ז סק"ה, ולפ"ז מוכח שפיר כיון שאמרו בגמרא נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ש"מ דגם במפולש הדין שוה שצריך טפח וזה ברור. גם בפר"ח הסכים דגם במפולש צריך טפח וכן נראה לי כאן שאם אינו מפולש כשר אפילו להרמב"ם ומחבר, ובלא"ה הרמב"ם יחיד בדבר זה שמטריף ברוב עובי הבשר ורוב פוסקים חולקין עליו, ובפר"ח פסק להקל בהפסד מרובה לכן גם כאן יש להקל כיון דמשמע שגם דעת רמב"ם כן הוא שצריך מפולש, כן נראה לי:

שם שאם ימתח קרע זה כו'. מה שקשה על המחבר מדלעיל סימן ל' ס"ב כתבתי שם ע"ש:

(ז)

ברמ"א ויש אוסרין בהמסס. זהו דעת רש"י דס"ל מדנאמר דין זה בגמ' דמצד א' כשר גבי בית הכוסות ולא אהמסס ס"ל בהמסס אפילו מצד א' טרפה, ועיקר הטעם דחוששין כיון שהוא דק שחזר המחט והבריא, ואין חילוק בזה בין קופא לבר או קופא לגאו, ויש לדקדק דבגמרא דף מ"ח מפלגינן במחט שנמצא בכבד אם קופא לבר טרפה דקופא אינה יכולה לנקב וש"מ דרך ושט אתא וניקבו הדקין ואין להם בדיקה, ובקופא לגאו כשר דודאי סימפונא נקט דקופא לא יכולה לנקוב כדלעיל סי' מ"א ס"ו, ופריך הגמרא מ"ש ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דכשרה ולא אמרינן לחזי אי קופא לבר או קופא לגאו, ומשני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימור אוכלין ומשקין דחקוה, ופירש"י כיון דאין נקב ניכר מבחוץ, ונראה שכוונתו דודאי זהו רחוק שהקופא תינקב ע"י אוכלין ומשקין ויותר קרוב לומר דנכנס דרך ושט וניקב ההמסס מ"מ כיון שאין נקב מבחוץ כשר, דע"כ אמרינן אוכלין ומשקין דחקוה, ואם כן לשיטת רש"י שסובר דחוששין בהמסס שהבריא א"כ בקופא לבר ודאי טרפה, והשתא מנין לרש"י לומר דבהמסס בכל גווני טרפה בעור אחד, והקשה עליו ממתני' דנקט ניקבו לחוץ, גם כתבו דדוקא בושט חיישינן דפעיא ביה וכדומה נימא ודאי במחט קלישתא ואפילו בהמסס כשר, דמהיכי תיתי נימא שניקב החיצון, אלא דבקופא לבר טרפה בהמסס מטעם דקופא אינה יכולה לנקב, ושנאמר דאוכלין ומשקין דחקוה זה לא אמרינן, דודאי רחוק שאוכלין ומשקין ידחקו כ"כ עד שהקופא תינקב, ויותר נכון לומר דבאה מבחוץ ומה שלא נראה הנקב היינו מפני שהבריא ועלה קרום מחמת מכה ומ"מ באה מבחוץ כיון דיש כאן עוד ריעותא שקופא אינה מנקבת וע"כ בא מבחוץ וקרום מחמת מכה עלה דמהיכא תיתי נדחוק לומר שאוכלין ומשקין דחקוה, אבל באין קופא לבר אפי' בהמסס כשר דמהיכי תיתי נאמר שניקב החיצון והבריא כיון שאין הוכחה לזה, ובהכי נמי ניחא מתני' דניקבו לחוץ דמיירי באין קופא לבר או בקלישתא, וניחא נמי הא דהובלילא בי כסא בי כסא הובלליא דמ"מ נמי לענין קופא לבר דלא אמרינן בזה אוכלין ומשקין דחקוה, ובהכי מיושב נמי מה שטען הרשב"א בתה"א דף ל"ח על רש"י דאם נימא טעמא דבבית הכוסות לא חיישינן שהבריא משום שיש לו שני עורות הא בושט יש לו ב' עורות מ"מ חיישינן דהבריא, ולפ"ז י"ל דגם רש"י מחלק דוקא בושט חיישינן דהבריא משום דפעי' ביה כמ"ש הרא"ש אבל כאן לא חיישינן דהבריא כל שאין הוכחה ממה שקופא אינה יכולה לנקב, ודוקא בקופא לבר טרפה שיש הוכחה להטריף גם משום דאין לו רק עור אחד אבל מבית הכוסות שיש לו ב' עורות לא חיישינן שהבריא ואמרינן אוכלין דחקוה, וזה ברור ונכון:

ובהכי נמי מיושב דפריך מ"ש מבית הכוסות דלא מפלגינן וקשה הא גופא מנ"ל ואי משום דנקט בברייתא סתמא הא גם מצד א' נקט סתמא אף שאינו מתפרש לצד החיצון, גם ליש פוסקים אף דנקט כשרה סתם מ"מ בדיקה בעיא, וכמו כן י"ל בזה דלא מיירי רק בקופא לגאו, ולפ"ז ניחא דקשה ליה למה נקט בית הכוסות ולא המסס וע"כ צ"ל משום דבהמסס יש הבדל בין קופא לבר או לגאו, ואם כן מוכח בבית הכוסות דאין חילוק, ואי מיירי ג"כ בקופא לגאו ליתני המסס ודוק:

ולדעת רש"י צ"ל דס"ל דאמר נ"מ למחט שנמצא בעובי בית הכוסות משמע דבכל גווני יש נ"מ בין בקופא לבר או לגאו דזה אפילו במחט קלישתא, ובזה מיושב דקשה לרש"י דדייק מדנקט בית הכוסות ולא המסס, ומזה דייק דבהמסס חוששין שהבריא, וקשה לעולא דס"ל בושט אין חוששין שהבריא לינקוט המסס ועמ"ש לקמן, ולפ"ז ניחא דודאי גם למ"ד בושט אין חוששין דהבריא היינו דוקא משום שאין הוכחה ולמה נימא דהבריא משא"כ בהמסס ובקופא לבר שיש הוכחה שקופא אינה יכולה לינקב ודאי מודה דחוששין דהבריא דדוחק לומר אוכלין ומשקין דחקוה, ורש"י לא דייק כן אלא מדאביי אבל מברייתא לא מוכח מידי וכמו שכתבתי, והדברים נכונים ודוק:

שם ויש אוסרין. כבר כתבתי הטעם דחוששין שהבריא, ובש"ך ס"ק י"ב ס"ל דעל ידי חולי גם רש"י מודה דלא חיישינן שהבריא וע"ש שהביא כמה פוסקים וכ"כ הר"ן גם כן דעל ידי חולי ליכא חששא דהבריא, ובפלתי הקשה דהא קשה לרש"י דעיקר כיון מדלא נקט המסס, ואכתי תקשי למ"ד דלא חיישינן שהבריא בושט וע"כ המסס רך וושט קשה אם כן מה מייתי הרא"ש ראיה דקי"ל דאין חוששין שהבריא מבית הכוסות דמצד א' כשרה דלמא ושט רך ובית הכוסות קשה וע"כ אפילו בחולי חיישינן שהבריא וע"כ המסס רך טפי מושט דאם גם המסס כושט אם כן גם בושט חוששין דהבריא אפי' על ידי חולי ואיך משכחת דניקב זה בלא זה ע"ש, ואין דבריו מוצדקין:

ובגוף הקושיא שהקשה למ"ד חוששין לספק דרוסה כבר כתבתי לעיל בזה ואשתמטתי' דברי התוס' בב"מ דף ל"ו דכתבו אפילו מאן דלא חייש שהבריא דוקא גבי קוץ אבל במחט שדק חוששין ע"ש, אלא שדבריהם דחוקים בזה ומ"מ לפי דבריהם מיושב דהרא"ש מייתי ראיה מכח הנ"ל דבמחט אין חוששין דהבריא כ"ש בקוץ, ויותר נראה לי דבלא"ה טען הרשב"א בתה"א ל"ח והקשה על רש"י דמ"ש דבה"כ דאין חוששין משום שיש לו ב' עורות הא גם בושט יש לו ב' עורות ואפ"ה חוששין שהבריא, ודוחק לומר דעורות של בית הכוסות שאני שהם עבים ע"ש ולדעת רש"י צ"ל דודאי בושט אעפ"י שיש לו ב' עורות חוששין טפי משום דפעי' ביה כמ"ש הרא"ש אבל בית הכוסות כיון דאיכא תרתי לטיבותא שיש לו ב' עורות גם מינח נייחי ולהכי כשר אבל בהמסס כיון שאין לו רק עור א' אף דל"ל דפעי' ביה חוששין דהבריא, או כדברי רשב"א שהם עבים יותר עכ"פ נשמע מדברי רשב"א דטעמא של רש"י משום דהמסס יש לו עור אחד ולהכי חוששין שהבריא א"כ י"ל גם לעולא דלא חייש בושט היינו מפני שיש לו שני עורות כקושית הרשב"א וה"ל כבה"כ, אבל בהמסס שאין לו רק עור אחד מודה דחיישינן שהבריא ואתי שפיר, וגם הרא"ש מייתי שפיר ראיה מבה"כ להכשיר בושט כקושית הרשב"א ולא ניחא ליה לחלק ק עובי כל דהו כמ"ש הרא"ש בהדיא ולק"מ:

אמנם ברש"י גופי' לא מצאתי מבואר שיהי' עיקר דיוקו מהברייתא דלא נקט המסס ורש"י לא כתב כן רק לפרש מה שאמר אביי הובלילא כו' למאי נ"מ למחט שנמצא בעובי ב"ה גם יש להבין בתוס' פרק במה מדליקין שכתבו לרש"י בהמסס אפילו מצד א' טריפה ודוקא ב"ה נקט ברייתא, גם כתבו דהא דנקט מב' צדדין טריפה קמ"ל אף דדבוק הוא ומונח עם המסס והוי אמינא אפילו מב' צדדין כשר ויש להבין הא ר"ת דחה בזה ראית רש"י דקמ"ל מב' צדדין טריפה כמ"ש תוס' ואם גם רש"י ס"ל סברא זו מנ"ל לדייק מדלא נקט המסס דילמא בהמסס אין חידוש כלל דמצד א' פשיטא דכשר ומב' צדדין פשיטא דטריפה, משא"כ ב"ה יש חידוש עכ"פ בשני צדדין דטריפה אף שדבוק להמסס ויותר קשה לפ"ז מי הכריחו לרש"י לפרש מהא דהובלילא כו' דבהמסס אפילו מצד א' טריפה הא ר"ת דפליג על רש"י פי' דקמ"ל דלא נטעה דדוקא המסס שנקרא ב"ה טריפה מב' צדדין אבל המסס שהוא ב"ה אפילו מב' צדדים כשר מפני שהמסס מגין עליו וא"כ בשלמא אם נימא דרש"י לא סבירא ליה הך סברא כלל שפיר מוכרח פירושו אבל אם גם רש"י סובר סברא זו דיש רבותא בב"ה שטריפה מב' צדדים שפיר יש לפרש כפי' ר"ת ומנ"ל להטריף בהמסס מצד אחד:

ולכן נראה דגם רש"י מודה לסברות שכתב רבינו תם דיש לומר דרבותא קמ"ל בב"ה דמצד א' כשר אף שניקב בעור שלם וכן ס"ל דרבותא היא דמב' צדדים טריפה אף שהוא שוכב על המסס ועיקר דיוקו דרש"י מדאביי דנ"מ למחט שנמצא בב"ה ושם ל"ל כמ"ש התו' לתירוץ א' דלא נטעי דדוקא בהמסס שנקרא עתה ב"ה כשר מצד א' אבל בב"ה האמתי שנקרא עתה המסס אפילו בעור שלם שנקב טריפה, וק' הא במתניתין נקט המסס וב"ה שניקבו לחוץ ופי' רש"י שנראה נקבתו בחוץ כמו שכתב הש"ך סקי"ב ורש"י מיירי ע"י חולי או שבלע מחט לפנינו עכ"פ מוכח סברא זו ממתני' דבין בהמסס ובין בב"ה בעינן שהנקב נראה בחוץ ומוכח עכ"פ דאינו טריפה בעור א' ואיך אמר נ"מ למחט שנמצא בב"ה וע"כ כוונת אביי שנטעה בפי' הברייתא אף דלענין שניהם שוין הא זיל קרי ביה רב הוא ובמשנה מבואר דבשניהם בעינן נקב לחוץ ויותר קשה לתירוץ הב' שלא נטעי דבב"ה אפילו מב' צדדים כשר דהמסס מגין וברייתא נקט ב"ה דוקא שהוא המסס וקשה איך אפשר לטעות בזה הא משנה מפורשת היא המסס וב"ה שניקבו לחוץ הרי מבואר דבשניהם טריפה בניקב לחוץ ומאי קמ"ל אביי ואין נ"מ בדבר כיון דהוא מוכת ממתניתין ולכן ס"ל לרש"י דהנ"מ במחט שנמצא בעובי ב"ה דבהמסס מצד א' נמי טריפה וש י"מ דבהא לדינא, אך זה אינו מוכרח אלא מדאביי דל"ל כתירוץ ר"ת דקשר מתניתין היא אבל בריית' ודאי לא מוכח מדלא נקט המסס די"ל "ל רבותא קמ"ל כמ"ש ר"ת ואי דנשמע ממתניתין הא כמה יש שכתוב בהם מה שנאמר במשנה ועצמו מספר ושפיר י"ל כתירוץ ר"ת והא דנתנו התוס' טעם למה דלא נקט המסס מפני שטריפה מצד א' היינו משום בלא"ה מוכח כן לדידן דקיי"ל חיישינן שהבריא ומוכח כן מדאביי וכנ"ל אבל מ"מ תקשי למ"ד אין חוששין שהבריא די"ל כמ"ש התוס' דרבותא קמ"ל בברייתא ועיקר הוכחה אינה אלא מדאביי ואביי ס"ל כדקיי"ל חוששין לספק דרוסה אבל מ"מ אין מזה קושיא למ"ד אין חוששין וכמ"ש וא"ש ודוק:

ואמת שצ"ע על ר"ת מ"ש לעיל דנשמע ממתני' ועל תירוץ הא' הי' אפשר לומר דממתני' לא הוי שמעינן בבית הכוסות אע"ג דניקב עור שלם שיהי' כשר דבלא"ה הקשו התוס' על רש"י ממתני' דגם בהמסס בעינן ניקב לחוץ ותי' דשם הכונה לצד חוץ לאפוקי לחלל חברו דבלא"ה שופכות מזו לזו וא"כ גם לר"ת הוי מצינן לומר בב"ה אפילו בעור א' טריפה ומתניתין דנקט בחוץ היינו לצד חוץ ואפילו בעור א' וא"ש מיהו לאידך תירוץ קשה דעכ"פ מוכח דב"ה משני צדדים טריפה וצ"ע:

ועכ"פ אין ראי' להטריף לרש"י ע"י חולי ומסתברא בזה להקל דלא חיישינן שהבריא רק במחט אבל בע"י חילי מהיכא תיתי נימא שהבריא בחוץ ולא בפנים ויותר נראה לומר שלא ניקב אלא חצי העור ועיין מ"ש לעיל סימן ל"ג בענין הבריא וכן משמע דאמר נ"מ למחט שנמצא בב"ה ולא אמר בפשוט נ"מ לב"ה שנקב א"ו דוקא במחט טרפה ואין לדייק מתו' ורשב"א שתירצו לצד חוץ ולא תירץ דמיירי על ידי חולי די"ל דבעי לאוקמה מתני' בכל גווני גם הר"ן שתירץ ע"י חולי ואפ"ה תירץ שאר תירוצים, ולכן נראה עיקר כדברי הש"ך דע"י חולי בודאי כשר בלא ניקב אלא חצי עור וכן הסכים הפר"ח:

(ו)

שם בהממסס בש"ך ס"ק י"ג הביא בשם רבינו ירוחם דבמקום הדק שיש [בבית הכוסות] (בהמסס) כמ"ש הר"ן דמקצתו עבה ויש בו שני עורות ומקצתו דק ואין בו אלא עור אחד ואי ניקב במקום הדק טרפה לרש"י כמו בהמסס ומדברי הר"ן אין הכרח כ"כ אבל מדברי הרשב"א בת"ה מבואר שכתב כיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שהבריא לחוץ וכ"כ עוד שם דאי טעמא דבה"כ משום שיש לו ב' עורות כו' ע"ש, מבואר דעיקר משום שיש לו ב' עורות ואם כן במקום הדק שאין לו רק עור א' דינו כהמסס, ויש להקשות לפי זה על הרשב"א ור"ן שכתבו דאין לומר שיש חילוק בין המסס לב"ה דבהמסס אם ניקב מצד א' צריך בדיקה ובבה"כ אין צריך דגם בה"כ צריך בדיקה וכדאמר בגמרא מעשה בא לפני רבי במחט שנמצא בעובי בה"כ מצד א' והפכה רבי ש"מ דבעי בדיקה, וקשה דלמא שם היה המעשה במקום הדק שדינו כהמסס ולהכי צריך בדיקה אבל במקום העב א"צ בדיקה כלל ובהמסס לעולם צריך בדיקה דכולו דק, ודוחק לומר דלשון בעובי משמע במקום העב דא"כ לדייק רש"י מגוף הברייתא דנקט בעובי ולא נקט סתם בה"כ, אלא ודאי דוקא בעובי כן הוא, גם ע"ז לא תירץ כלום דקשה לינקט בה"כ סתם ונשמע בכל דוכתי וכן אביי שאמר נ"מ למחט שנמצא בעובי בה"כ ואם הובלילא בי כסי נפרש כן על המסס אף דכתב בברייתא בעובי אלא ודאי פשוט שהכוונה בעובי היינו שנמצא בעוביו ולא לארכו וזה פשוט ואם כן מנ"ל דבה"כ צריך בדיקה דילמא מעשה שהי' הי' במקום הדק שדינו כהמסס אבל במקום העב שיש לו ב' עורות אין צריך בדיקה כלל וצ"ע:

(ז)

שם אפילו בלא נקב מפולש. כתב הש"ך ס"ק דמ"מ מבפנים צריך קורט דם דאל"כ נימא דאחר שחיטה ניקבה ודבריו נכונים, וכן משמע דאם נימא בהמסס אפילו קורט דם בפנים אין צריך א"כ מנ"ל לרש"י להטריף בחצי עור דלמא ההבדל שיש בין המסס לב"ה הוא זה דבב"ה אם אין קורט דם בחוץ אפילו מב' צדדים כשרה דאמרינן אחר שחיטה ניקב ובהמסס לא אמרינן כן כיון דהוא רך חיישינן טפי שניקב קודם שחיטה אלא ודאי זהו פשוט דכל שאין בו קורט דם בידוע שהוא אחר שחיטה וא"א שיהי' נקב מחיים מבלי שיהי' קורט דם ולהכי מכשירין אפילו אם המחט משני צדדין אף שהיא טרפה לפנינו, ואם הי' אפשר שתנקב מחיים מבלי קורט דם ודאי דלא הי' לן לתלות שאחר שחיטה ניקבה דשכיח טפי בחיים בתנועת הבהמה אלא ודאי אי אפשר בענין אחר כדמשמע לשון בידוע, ומ"ש בפלתי לא הבנתי אלא דיש לפקפק על דברי הש"ך דודאי י"ל אם אין קורט דם בחוץ ודאי לאחר שחיטה ניקבה דשם אין דבר שישטוף הדם אבל אם גם באין נקב בחוץ טרפה בפנים יש לומר שמשקין שטפוהו כמ"ש רשב"א בושט, מיהו מדברי רשב"א שחילק בין ושט להמסס דבושט שוטפין הדם משא"כ בב"ה שכני תותייהו משמע דכאן ליכא שטיפת הדם, אלא שצ"ע על רשב"א גופי' למה נדחק לחלק בין ושט לבה"כ דשכני תותייהו דלמא באמת בתרווייהו שוטפים הדם והא דנקט בב"ה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היינו דשם נמצא קורט דם בחוץ אבל בפנים י"ל שמשקין שטפוהו ובושט ליכא לאכשורי מפני שלא נמצא קורט דם בחוץ דושט אדום בחוץ ולא מינכר ובפנים שוטפים המשקין, ואפשר לומר לפמ"ש הש"ך ס"ק כ"ו דקורט דם בפנים הוי כמו ק"ד בחוץ וא"כ קשה בב"ה ששוטפים המשקים שמא הי' קורט דם בפנים ועכצ"ל דשכני תותייהו ועמש"ל בזה ומ"מ כאן יש להקל באין ק"ד כדברי הש"ך דהא בלא"ה התו' שהביא רשב"א לא ס"ל הך סברא שמשקין שוטפים את הדם ולעיל סימן ל"ג בארתי דבריהם וכאן בלא"ה רוב פוסקים מכשירים ולכן יש להקל באין קורט דם וכדברי הש"ך:

(ח)

מחבר הופכין אותו. עיין בט"ז ס"ק י"ב דמייתי ראיה שהבדיקה היא חיובית מהא דאמר מעשה בא לפני רבי במחט שנמצא בב"ה והפכה רבי ומצא עליה ק"ד וטרפה אם אין שם מכה ק"ד מנין ואמר אביי מתני' היא, ודייק הט"ז הא השמיענו חידוש גדול שצריך להפוך וע"כ זה דבר פשוט ע"ש, ומלבד שדבריו אינן מוכרחין כמ"ש הש"ך דלדידהו ההיפך הי' במקרה כמ"ש בב"י כמעט מוכרח בהיפך דקשה ודאי הא חידוש גדול קמ"ל שצריך בדיקה ול"ל שאין זו חידוש דהא לעולא דס"ל בקוץ בושט אין חוששין שהבריא ודאי פשוט דגם בב"ה אין צריך בדיקה מכ"ש דושט די"ל דפעיא ביה כמ"ש הפוסקים ואי הבדיקה היתה ע"צ החיוב א"כ טובא קמ"ל לאפוקי מעולא דחייש שמא הבריא וקמ"ל דחוששין לספק דרוסה אלא ודאי הבדיקה לא היתה כלל על צד החיוב ואין כאן חידוש כלל, והנה הרמב"ם כפי מ"ש הב"י ס"ל שא"צ בדיקה שכ' בפי' מחט שנמצא בעובי ב"ה כשרה ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל ב"ה ונמצאת טיפת דם במקום הנקב טרפה עכ"ל, ומשמע לי' להב"י מסתמא דכשר בלי בדיקה, ואין לדקדק דהא הרמב"ם מפרש שנמצא בעובי ב"ה בחוץ וע"כ צריך בדיקה משום מחט בחלל הגוף כמ"ש הב"י וכ"מ וא"כ ע"כ הא דנקט כשרה משמע ע"י בדיקת אברים פנימים וא"כ י"ל שגם ב"ה צריך לבדוק בצד הב' י"ל דבשלמא הא דלא הזכיר בדיקת חלל הגוף היינו מפני שסמך עצמו על מ"ש בפי"א משא"כ בב"ה דלא כתב מזה ה"ל להזכיר הבדיקה אלא ודאי שא"צ בדיקה, מיהו יש לדייק בשלמא להפוסקים דמפרשין מצד א' בפנים שפיר י"ל דכשרה בלי בדיקה משמע ולהכי אין צריך בדיקה משא"כ להרמב"ם דס"ל מצד א' היינו צד החיצון וע"כ כשרה בבדיקה קאמר א"כ מנ"ל לומר שאין צריך בדיקת הב"ה דע"כ כשרה בבדיקה קאמר ומ"ל דב"ה א"צ בדיקה בצד השני, ויש ליישב לפמ"ש לעיל סימן מ"א ס"ו ע"ש וגם מדברי הרי"ף משמע דס"ל דהא דהפכה רבי לא הי' על צד החיוב דאל"כ קשה למה השמיט זה הא יש ללמוד מזה חיוב הבדיקה בשלמא הא לא קשיא למה השמיט אם נמצא קורט דם בצד השני טרפה די"ל דזה אינו חידוש וכמ"ש אם אין שם מכה ק"ד מנין אבל לחיוב הבדיקה ה"ל להביא זה אלא ודאי גם רי"ף ס"ל שאין חיוב בבדיקה וא"כ יש לסמוך על המקילין כמ"ש רמ"א:

(ט)

מחבר והוא שלא מלחו כו'. זה למד המחבר מתשובת הרשב"א הוא בב"י, ובש"ך ס"ק ך"ג השיג על זה וכתב דהרשב"א לא כ"כ אלא אם ניטל המחט ומפני דקותה אין מקומה ניכר שהבדיקה להכשיר שיש לחוש שמא ניקב מב' צדדים וכל כמה דלא בדק הוא בחזקת איסור אבל באם אינו ניקב אלא מבפנים וידוע שלא ניקבה לחוץ שהבדיקה היא להחמיר וכל כמה דלא חזינן קורט דם אינו טרפה ע"ש, ולי הדברים מבוארים בתה"א ל"ח שכתב שם להקשות על דבריו, דגם בהמסס תסגי ליה בבדיקה דהא גם בושט הי' מועיל בדיקה לולא שאין נקב ניכר בחוץ לרש"י וא"כ בהמסס תסגי ליה בבדיקה וכ"ת אה"נ אם כן מה בין בה"כ להמסס שאף הוא צריך בדיקה כדאמרינן הפכה כו' ואכתי קשה דלמא אה"נ גם בהמסס סגי בבדיקה אלא דהמסס ה"ל כושט אף דחזינן שאינו נקוב לחוץ אפ"ה כיון שא"א לבדקו בחוץ טרפה וה"ה בהמסס בנאבד המחט אף שהוא מצד א' מ"מ טרפה אבל בב"ה אינה טרפה אם נאבד הב"ה אם ידוע שאינו אלא מצד א' משא"כ בהמסס שעורו דק ה"ל כושט דאף שאינו רק מצד א' מ"מ טרפה כיון שאין לו בדיקה בחוץ, והא דאפכה רבי, לדברי הש"ך ע"כ לא הי' רק להחמיר א"ו ס"ל להרשב"א כיון שצריך בדיקה לעולם טרפה בנאבד, והדברים ברורים וכן מוכח גם כן מדברי הר"ן שכתב גם כן כדברי הרשב"א דבבדיקה אין לחלק בין המסס לב"ה ואי כדברי הש"ך יש לחלק ביניהם בנאבד וכמ"ש לדברי הרשב"א כנ"ל אלא ודאי ס"ל דבכל גווני בנאבדה טרפה דכיון דמבואר שצריך בדיקה עכ"פ אם א"א בבדיקה טרפה ודוק:

איברא דאכתי איכא למידק דהרשב"א בתשובה כתב וז"ל ועובדא דרבי בשלא ניכר הנקב מבחוץ והפכו לראות אם יצא לחוץ ולא מצא נקב אלא שמצא שם דם וממנו ידע שניקב עכ"ל, וא"כ לפ"ז אם ידוע שלא ניקב לחוץ מנ"ל דצריך בדיקה אחר קורט דם כלל הא מה דבדק רבי לא הי' אלא לראות אם לא ניקב בחוץ ונמצא בצד הפנימי ולא ניכר אם ניקב לחוץ, אבל אם ידוע שלא יצא המחט לחוץ כגון עובי המחט נראה שלא יצא לחוץ מנ"ל דצריך בדיקה אחר קורט דם ובאמת מדברי הרשב"א הנ"ל משמע באמת שא"צ בדיקה רק אם ניקב לחוץ ולא אחר קורט דם דאי ס"ל גם אחר ק"ד צריך בדיקה אפילו ידוע שלא ניקב לחוץ ל"ל למימר שהבדיקה הי' אם יצא לחוץ ולא פירש שהבדיקה הי' אחר קורט דם בחוץ, אלא ודאי לזה א"צ בדיקה דאם לא ניקב לחוץ מהיכא תיתי נחוש שניקב לחוץ וחזר לתוכו דלא חיישינן להכי רק בושט דפעיא ביה כמ"ש הפוסקים אלא שצריך בדיקה שמא יצא המחט עד החיצון ולא אחר קורט דם וא"כ תקשי ליה נימא דזהו ההבדל שבין המסס לב"ה דבהמסס אפילו ידוע שלא ניקב לחוץ טריפה שיש לחוש שחזר לתוכו אבל בב"ה אין חוששין שחזר לתוכו ומה שהצריכו בגמרא בדיקה, לא הי' אלא לראות פן יצא המחט לחוץ אבל בידוע שלא יצא לחוץ אחר ק"ד א"צ בדיקה כלל דבהמסס שעורו דק ואין אלא א' חוששין שניקב לחוץ וחזר וצריך בדיקה בחוץ אחר נקב וק"ד אפילו לא ניקב רק בפנים לבד כדמשמע מתשובת רשב"א שכתב עובדא דרבי בשלא ניכר הנקב, ולא כתב שיהי' ניכר שלא הי' רק בפנימי ובדקה אחר ק"ד א"ו אחר ק"ד א"צ בדיקה כלל וא"כ לימא דבהמסס צריך בדיקה אפילו אחר ק"ד וצ"ע ועכ"פ נראה שיש להקל בידוע שלא ניקב לחוץ כיון דגם מדברי רשב"א והר"ן שעיקר ראייתו מהא דאהפכה רבי ומשם אינו מוכח רק שצריך בדיקה שמא ניקב לחוץ ואחר ק"ד אינו מוכרח משם ויפה פסק רמ"א אבל ביש ספק שמא נקב לחוץ אפילו בהפ"מ יש להטריף וכן כתב הפרי חדש. וכן מוכרח מדברי הרא"ש והר"ן וש"פ שחילקו בין המסס לושט דדוקא בושט דפעיא בי' חוששין שהבריא וחזר המחט לפנים אבל בכרס שהוא נח, לא חיישינן שחזר לפנים עיין ש"ך ס"ק י"ט וכבר כתבתי לעיל סימן ל"ג שאין הבדל זה צודק רק אם ידוע שלא ניקב לחוץ לענין שתחזור המחט ודאי חילוק זה נכון אבל אם לא ניחוש שניקב כלל לחוץ מה הבדל בין ושט דפעיא ביה ובין המסס דהא לאי חיישינן כלל שניקב לחוץ עד שאין צריך בדיקה וניהו שאינו חוזר לפנים עכ"פ יש לחוש שניקב לחוץ וברור הוא ע"ש, ובזה ישבתי דברי הרא"ש, ואם כן בהמסס ע"כ צריך בדיקה שמא ניקב לחוץ, ואם כן קשה למה נדחק ר"ת בנ"מ שיש בין הובלילא כו' נימא בפשוט בהמסס שהוא דק שצריך בדיקה עכ"פ אם ניקב לחוץ כמו ושט דבזה אין חילוק וכ"ש הוא דזה אין לו רק עור א' וב"ה שהוא עב אין צריך בדיקה או בהמסס אפילו דיעבד אסיר בלי בדיקה ובב"ה מותר אלא ודאי גם בב"ה צריך עכ"פ הך בדיקה אם לא ניקב לחוץ ובנאבד אפילו בב"ה טרפה ואם כן אין חילוק ומה נ"מ ואתי שפיר והדברים מוכרחים ודוק:

ובזה מיושב נמי מ"ש הש"ך דמדברי הרא"ש מוכח אפילו באופן שלא נודע אם ניקב לחוץ כשר בנאבד כמ"ש ס"ק ל"ב, והפר"ח כתב דלא מוכח מידי מס"ק ל"ב ולפמ"ש ניחא דשם הביא דעת הרא"ש דס"ל בישב קוץ בושט א"צ בדיקה והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי ב"ה דכשר וס"ל דבלי בדיקה נמי כשרה וקשה הא בושט כ' הרא"ש גופי' די"ל דפעיא ביה וצ"ל כמ"ש סימן ל"ג דס"ל דא"צ בדיקה כלל אפילו א"י דניקב לחוץ וא"כ ל"ל חילוק זה וכנ"ל ועיין מ"ש סימן ל"ג וא"כ מוכרח שא"צ בדיקה כלל דאם צריך בדיקה קשה מאי ראיה הלא בושט י"ל דפעיא ביה, עיין בסימן ל"ג מבואר יותר, מיהו לדידן דקיימא לן בושט כעולא, גם כאן טריפה בנאבד בלי בדיקה אם ניקב לחוץ ודוק:

(י)

שם סביב המחט. הט"ז ס"ק י"ג וש"ך ס"ק כ"ו בשם דרישה ומהרש"ל סבירא להו אפילו נמצא קורט דם בפנים נמי טריפה ובזה נתישב קושית המרדכי דהקשה מאי נ"מ בין מצד א' לשני צדדים דבשניהם באין קורט דם כשר וביש קורט דם אפילו מצד א' טריפה ותירצו במהרש"ל ודרישה וכ"כ הט"ז דמב' צדדים אפילו אם נמצא הדם בפנים טריפה דמוכח שנעשה מחיים ומצד א' בנמצא בפני כשר ולדבריהם ל"ל דמה שאמרו נמצא עליו קורט דם היינו על המחט ובפנים דאם עליה הוא בחוץ אפילו מצד א' כשר, ומ"מ לא הבנתי דבריהם דהא ודאי מסתבר יותר לומר שקודם שחיטה ניקב בפנים ואחר שחיטה נדחקה לחוץ משנאמר דלא ניקבה כלל ואחר שחיטה התחילה לנקוב זהו ודאי רחוק שתתחיל לעשות נקב אחר שחיטה, ואם כן אפילו יש קורט דם בפנים מאי ראי' מדנעשה הנקב בחיים ודאי התחילה לינקב מחיים אבל לא ניקב אלא קצתו ולכן יש קורט דם כיון שניקב מחיים כמ"ש הש"ך גם בהמסס צריך קורט דם בפנים להורות שניקב מחיים ומ"מ באין קורט דם בחוץ ש"מ שנדחקה אחר שחיטה, ובגמרא אמרינן מאי שנא מכל נקובי דעלמא דאפילו ליכא קורט דם טריף, ומשני התם ליכא מידי למיסרך הכא אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סרך, וא"כ גם במחט שיצאה לחוץ ואין קורט דם בחוץ כיון דאיכא מידי למיסרך למה לא יסתרך סביב המחט בחוץ ומ"ש חוץ מפנים ותו קשה דבגמ' אמרינן נמצא עליו ק"ד בידוע שהוא לפני שחיטה ופירש"י טרפה, ואם נפרש שזה שנמצא בפנים איך נקט בידוע משמע שאין ספק שהוא לפני שחיטה הא אכתי איכא לספוקי שמא אינה טרפה ואחר שחיטה ניקבה לחוץ, ואפשר לומר דאין הכי נמי בידוע שלפני שחיטה התחילה לנקוב ולכן טרפה, וגם מדברי המרדכי וב"י שלא פירשו כן משמע דס"ל כמ"ש ותמיהני על מהרש"א שביקש לפרש דברי המרדכי כמ"ש ט"ז עיין שם, ועמ"ש לעיל יש קצת ראי' מדברי הרשב"א דגם בפנים לחוד טרפה וצ"ע לדינא. שוב ראיתי ברמב"ם פרק ו' הלכה י"ב שכתב הראב"ד עליו מה שכתב הרמב"ם ונמצא טיפת דם במקום הנקב וכתב הראב"ד הטיפה צריכה שתמצא בחוץ, ובלחם משנה נדחק לפרש כוונתו ע"ש, ולפי הלח"מ הל"ל שצריך שימצא על המחט, וברור דכיון למ"ש דאם יש טיפת דם בפנים ולא בחוץ יש לומר שהתחילה לינקב מחיים ונגמרה הנקיבה לאחר שחיטה והראיה שאין קורט דם בחוץ, ולזה כתב שצריך שימצא בחוץ וכן נראה עיקר, ועיין לקמן סימן מ"ט:

שם ואם לאו אחר שחיטה דחק ועבר וכשרה. יש להבין הא בגמרא מקשה מ"ש ממחט שנמצא בעובי בה"כ מצד א' כשרה ולא מפליג בין קופא לבר או לגאו, ומשני כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימור דחקוה, וכבר בארתי לעיל סימן זה סק"ד מדברי רש"י דעיקר הטעם כיון דלא חזינן נקב יוצא לחוץ, אבל בלאו הכי ודאי רחוק שניקב הקופא על ידי אוכלין ומשקין, ואם כן אכתי קשה משני צדדים בלא נמצא עליו קורט דם דאמרינן דניקב אחר שחיטה, אכתי קשה נפלוג בין קופא לבר דכיון שאין קופא נוקבת ע"כ בא מחוץ והוי מחט בחלל הגוף, ואי דנימא אוכלין ומשקין דחקוה מהיכא תיתי כיון שנקוב בשני צדדים ונהי דבה"כ ניקב אחר שחיטה מ"מ נימא דניקב מבחוץ בחודה והוי מחט בחלל הגוף כיון שקופא אינה יכולה לנקוב ואחר שחיטה ניקב מבחוץ לפנים והראיה דקופא אינה יכולה לנקב, ואפשר לומר דדוקא ממחט בב"ה דנקט כשרה סתמא משמע אפילו בקופא לבר בכל גווני משא"כ הכא דלא נקט אלא בידוע שהוא לאחר שחיטה וזה אמת לעולם שנקב זה נעשה לאחר שחיטה ובקופא לבר יש חשש אחר, ומ"מ זה ודאי לעולם אמת שניקבה בה"כ אחר שחיטה גם י"ל דמיירי שנמצא ק"ד בפנים וע"כ בפנים ניקב מחיים כיון שיש קורט דם ובחוץ אין קורט דם ואמרינן שלא ניקב רק בפנים מחיים ובחוץ נדחק אחר שחיטה וכמ"ש לעיל בסמוך, וא"כ ל"ל שבא מחוץ דאם כן הקורט דם שבפנים מאין הוא הא גם הפנים ניקב אחר שחיטה ומזה מוכח דלא כהדרישה ודוק. ומ"מ על הפוסקים והט"ו שלא חילקו כלל בזה קשה דה"ל לחלק באם קופא לבר טרפה דשמא בא מחוץ דקופא אינה יכולה לנקב ואפילו בקלישתא נמי הוי ליה לחוש שמא בא מחוץ, אלא בקלישתא י"ל דמסתבר טפי שבא עם המאכל מבפנים משא"כ בעבה וקופא לבר כיון שיש נקב יש לחוש שבא מחוץ וצ"ע, ועיין מ"ש לעיל ס"ס ל"ו:

שם אבל כשאין המחט לפנינו כו', עיין בע"ז דף ל"ב גבי עורות לבובין אמרינן גם כן באין קורט דם לא נעשה מחיים וביש ק"ד ודאי נעשה מחיים אף שכעת אין הסכין תחוב, גם אמרינן התם לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אימור מלח העבירו ומשמע דוקא מליחה אבל הדיחו לא ויש לחלק:

(י)

מחבר זה שאמרנו. עיין לקמן סימן נ"א בהג"ה ש"ד סימן צ"ב ואו"ה כלל נ"א כ' דאם נמצא מחט בדופן ב"ה לארכו שאין יכולין להבין באיזה צד פונה הקופא טרפה כיון דחללו רחב, דאי דרך הושט עייל על הפרש מבעיא ליה לאשתכוחי, וביאר הרש"ל בסימן ס"א שהמחט מונח בדופן ב"ה לארכו והסכים לזה בט"ז ס"ק ט"ו, ולי נראה דהגש"ד לשיטתו אזיל דס"ל לקמן בקורקבן בסעיף שאח"ז דטרפה דחוששין שבא מבחוץ ולא תלינן שבא עם המאכל משא"כ למאי דקיימא לן להקל בהפ"מ כמ"ש רמ"א, והטעם דכיון שאין הוכחה מאיזה צד בא תלינן טפי שבא עם המאכל גם כאן יש לומר כן, גם הפר"ח כתב שאין זה עיקר לדינא, מיהו בתחוב א א' מבחוץ הסכים הפ"ח ס"ק ך"ג להטריף:

(יא)

ברמ"א והוי כניקב מצד א', דעת מהרש"ל דכאן אפילו רשב"א דסבירא ליה בב"ה שצריך בדיקה בנמצא מצד א' צריך להפכו אם יש שם קורט דם וטרפה בלא בדיקה כדלעיל סעיף ח' מ"מ בקורקבן שעורו עב מודה. והש"ך ס"ק ל"ח ופר"ח ס"ק ך"ה השיגו עליו, ולכאורה הי' נראה לי דכאן אפילו לדידן דקיי"ל להקל בהפ"מ לעיל בנאבד בלי בדיקה, מ"מ כאן כ"ע מודו דדוקא התם כיון שאינו נקוב לחוץ מהיכי תיתי ניחוש שחזר המחט לפנים כיון דלא פעיא ביה, ולכן בודאי אמרינן שלא ניקב לחוץ ואין צריך בדיקה, משא"כ כאן שאינו ידוע מאין באה הנקיבה לכ"ע טרפה בנאבד. אמנם שוב ראיתי שיש לתמוה על הש"ך ופר"ח דהא עיקר טעמו דרשב"א כמ"ש בש"ך ס"ק ל"ז לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם ועכצ"ל אחד מן הנקבים שנסתם ותולין במצוי ועוד העמידוהו על חזקת כשרות עכ"ל, ובנסתם משני צדדים ודאי שאין לו בדיקה, מ"מ כיון דמצוי יותר שיכנס דרך הושט תולין להקל ואם כן למה נטריף בנמלח מפני שאין לו בדיקה אם יש טיפת דם וע"כ אתה אומר שבא מחוץ והרשב"א ס"ל דתולין יותר שבא מבפנים, וה"ט נמי שייך בנאבד ואיך נאמר שבא מבחוץ הא מצוי יותר שיבא לפנים ושנאמר דלמא אי הוי קמן הי' נקיבתו ניכר לחוץ אדרבא נימא שהי' ניכר שבא מבפנים ותולין במצוי כסברת הרשב"א עיין בסמוך:

שוב ראיתי כי י"ל כוונת הש"ך אף אם ודאי ניקב מבפנים י"ל שניקב לחוץ וצריך בדיקה ואם כן לדידן דקיימא ש להקל בהפ"מ אין נ"מ מזה דגם בדין זה אינו כשר רק בהפ"מ:

שם ברמ"א ויש מחמירין כו'. הטעם כתב באו"ה כלל נ"א דין ך"ג דמאחר שהמחט לא ניכרת מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למיתלי ולומר שמבחוץ באה ונקבה ושט או דקין עכ"ל, ויש לדקדק דלקמן סימן מ"ט סעיף ד' קיי"ל בקורקבן שניקב עור החיצון ואינו ידוע אם הוא מחמת חולי או מחמת קוץ והוי מחט בחלל הגוף תולין להקל והטעם משום דס"ס הוא ספק מחמת חולי ספק מחמת קוץ ואת"ל מחמת קוץ והוי מחט בחלל הגוף שמא לא ניקבו אברים פנימים, והרמ"א לא הגיה שם דבר להחמיר באין הפ"מ ואם כן גם כאן אף לטעם או"ה דיש לתלות שבאה מבחוץ הא הוי ליה ס"ס ספק בא מבפנים ספק בחוץ ואת"ל מחוץ וניקב עור חיצון והוי מחט בחלל הגוף שמא לא ניקבו אברים פנימים, וכן קשה על הש"ך ופ"ח דס"ל בנאבד בלי בדיקה טרפה הא ה"ל ס"ס וכמ"ש, וכן קשה על הרשב"א בתשובה שכ' הטעם משום שיש לתלות ולהקל ולא כתב בפשיטות דה"ל ס"ס וע"כ הרשב"א לא ס"ל האי דינא וס"ל במחט בחלל הגוף הוי כודאי ניקב:

ונראה לישב דהא בלא"ה הק' הט"ז לקמן הא ה"ל ס"ס שאינו מתהפך דאיך תהפך ותאמר ספק ניקבו אברים פנימים ואם ת"ל ניקבו דאם ניקבו בודאי טרפה והש"ך בכללי ס"ס דין ט"ו כ' דמתחל' יש לדון מאין בא הנקב והטעם דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס היינו משום דמאי חזית דתתחיל בהך ספק תתחיל באידך ספק ול"ל את"ל ע"ש וכאן מתחילה יש לדון מאין בא הנקב הוי שפיר ס"ס ספק בא ע"י חולי ספק על ידי קוץ ע"ש שהאריך וזהו דוקא לקמן דיש ק מאין בא הנקב דאיך תאמר שטרפה מטעם שניקבו אברים פנימים הא אין כאן מחט כלל למה ניקב אברים פנימים ואתה מוכרח לומר שנקבו על ידי מחט וא"כ אתה אומר שמא הי' כאן מחט שפיר י"ל שמא לא הי' ואי אפשר להתחיל שמא ניקבו אברים פנימים דבמאי ניקבו וע"כ אתה אומר שבא על ידי קוץ אבל כאן מיד שאנו רואין מחט, יש לחוש שניקבו האברים הפנימים ומצינן למימר שניקבה מחט זו אברים פנימים מיד והוי אינו מתהפך וא"ש ודוק. כן י"ל לפי שיטת הש"ך אבל לפי מה שהסכים הפר"ח שאפילו ס"ס שאינו מתהפך הוי ס"ס והביא ראיות ברורות קשה מ"ש, וגם לדברי הש"ך יראה דכאן הוי שפיר ס"ס דאי אפשר שתנקב אברים פנימים אם לא שבאתה מבחוץ וא"כ יש להתחיל בהך ספק שמא בא מבפנים וצ"ע ועכ"פ יש להקל בנאבד קודם שבדקו אם יש ק"ד אם ידוע שלא ניקב לחוץ דה"ל ס"ס כמ"ש גם מטעם שכתבתי לעיל:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה