אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן מד

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן מד

סימן מג

(א)

מחבר וכן אם ניקב. כתב האו"ה דהיינו דוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי הוי כנתמסמס, ואין להקשות עליו דלפ"ז מאי קאמר בגמ' על עולא דאמר ח' מיני טרפות נאמרו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא ולא אמר דהוא בכלל נקיבה דגם נתמסמס דינו כנקוב די"ל דלא משמע בכלל ניקב אלא בין ע"י חילי ובין ע"י מחט משא"כ הכא דע"י מחט כשר באמת, ועדיין יש לדקדק עליו מדברי המפרשים שהקשו למה לא נקט ניטל ריאה ודקין ותירצו דכ"ש הוא מניקב וקשה כליות יוכיחו דנקובות טרפה ונטולים כשרה די"ל דזהו דוקא בנקבים שהם בין על ידי מחט ובין על ידי חולי משא"כ הכא דע"י מחט באמת כשר רק ע"י חולי, ועכצ"ל דע"י חולי יגדל הכאב יותר ממה שיש כאב על ידי מחט וא"כ ההד"נ בניטלו דאינו מכאיב לה ולכך כשרה וא"ש:

אלא דיש לדקדק מדברי הפוסקים שכתבו על הא דאמרינן בגמ' כוליא שהקטינה בגסה עד כענבה ובדקה כפול ופירשו דשם מיירי שהקטין ע"י חולי וקשה הא אם הקטינה גם מקום החריץ הקטין וכיון דמיירי ע"י חולי א"כ אפי' נשאר כפול טרפה דהוי לקותא למקום חריץ וכן משמע בש"ס דאמר הקטינה, ומזה דייקו הפוסקים דלא מיירי בהקטינה מברייתה וא"כ הה"ד נמי הקטינה לא משמע דהקטינה בי"א כגון שנחתכה דהקטינה מעצמה משמע ואי מיירי בנחתכה הל"ל נחתכו דהא ע"כ הטעם שניקבה ע"י חולי טרפה הוי משום דהוי בכלל לקותא וא"כ למה לי הקטינה כיון דכבר הוא בכלל לקותא והל"ל נחתכו דזהו עיקר החידוש וגם הפוסקים וכן המחבר לקמן סעיף ה' כתב בהקטינה ע"י חולי מיירי וגם א"ל דבהקטינה אפילו לא הגיע לחריץ טרפה כיון שהקטינה לרוחב הכוליא דא"כ תיקשי בעוף דקיי"ל דאין טרפות פוסל בו, וכ' הרשב"א ויתר מפרשים הטעם כיון דל"ל חריץ וקשה בהקטינה דא"צ חריץ מא"ל ואם כן אנן דקיימא לן כרמב"ם אין מקום לדברי או"ה ואפשר דס"ל כדעת האגור דפירש טעם אחר מ"מ אינה נראה כן דבהקטינה גם מקום החריץ ודאי הקטין, גם מדלא חילקו וכ' סתם דבהקטינה בנשאר כפול כשר אף דמיירי על ידי חולי משמע אפילו הגיע לחריץ ולכן אין להחמיר וכן נראה מדברי רש"י בריש א"ט דכ' דנקב בכוליא ליכא למ"ד דטרפה ולא חילק בין על ידי חולי ובמקום חריץ א"ו דבכל גווני כשר:

שם או נחתכו. דעת ראבי' בהג"א ובאו"ה דנבקעה לשנים טרפה וכ"כ מהרש"ל, ולפי זה צ"ל דהך נחתכו היינו שלא עבר כל עובי הכוליא וכ"פ דודי הגאון ז"ל בפלתי, ואמת כי מדברי הרא"ש ורשב"א וש"פ דדייקו לה מדמחו לה בכוליותא וקטלי' ולא דקדק אם הגיע למקום חריץ משמע נמי כיון דלא דקדקו אם נחתכו לגמרי דאז הי' טרפה משמע דבכל גווני כשר וכ"כ הרשב"א בת"ה דנחתכו כשרה מדלא נקט פסול בזה ובזה נחתך, משמע אפילו נחתך לגמרי כשרה דאל"כ אכתי איכא פסול בזה ובזה וכ"נ מסתימות הט"ז, והנה עיקר ראיות מהרש"ל מדאיוב דאמר יפלח כליותי מי קחיי ופי' דפילוח היינו ביקוע ויש קצת ראי' לדבריו מרש"י דכ' והאי לקותא הוא והתוספת הקשו עליו דהא איכא לקותא דכשרה כגון מים זכים, ולפי זה ניחא דהא באמת יש להבין למה לא פריך אר"י ליתני נמי נבקעה הכוליא ופש לן חדא ועכצ"ל דהוא בכלל לקותא וכיון דלקותא טרפה ה"ה נמי נבקעה משא"כ אי הוי לקותא כשרה ביקוע נמי הוי כשר וזה מוכרח, וכן בגמ' על עולא ח' טרפות לאפוקי לקותא לא אמר לאפוקי נבקעה לשנים אלא ודאי פשוט דהוא בכלל לקותא, ובאמת יש שפירשו לקותא בבקוע ואף דרש"י לא פירש הכי מ"מ יש לומר דסבירא לי' דגם זה הוא בכלל לקותא כמו לדידן בעכורים וסרוחים דהוי בכלל לקותא וכמ"ש לקמן וא"כ י"ל כיון דשם מיירי בביקוע הא ודאי לקותא דטרפה הוא ולק"מ ודוק:

אלא דאכתי קשיא מאי דייקי מאיוב דהא ודאי בנבקעה שלא במקום חריץ דכשרה דלא גרע מלקותא ממש, וא"כ קשה מאי דייקי מאיוב דנהי דיפלח לישנא דביקוע הוא דילמא לא מיירי רק סמוך לחריץ וכעין קושית התוס', ואם נאמר כתירוצם דשם מיירי שלא על ידי רפואה א"כ אין ראיה דנבקעה הכוליא דיהי' טרפה דלמא שם הוא הטעם משום דלא עבידנא רפואה וצ"ע. ועכ"פ משמע דהתוספת לא סבירא להו הכי דכיון דאין ראי' מאיוב ממש יש להטריף. ובאמת בדברי הג"א הי' אפשר לפרש בהיפך דמ"ש נבקעה היינו שנבקעה לרוחב הכוליא בעובי' ואם כן אפשר לומר דיפלח כליותי משמע דנבקעו לגמרי וכיון דנבקעו בעוביין גם למקום החריץ יגיע בהכרח והוי אתיא שפיר. אלא דמדברי או"ה לא משמע כן:

שם נחתכו אפילו וכו'. ודעת רש"ל להטריף בנחתכו דלא מטריפין נתמסמסה אלא משום דחשיב כאילו אינו וא"כ כ"ש נחתכו והט"ז השיגו דהמסמסה גרע טפי. וד"ז הגאון ז"ל בפלתי הביא ראיי' לדעת המחבר מהא דאמרינן בריש א"ט דעולא מנה ח' טריפות לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא, וקשה הא הוא בכלל נחסרה והרי הוא בכלל חסורה וזהו ראיי' ברורה דהא באמת גם בריאה לקותא דמסמסה טריפה וכדלעיל סימן ל"ו סעיף י"א וכ"כ הרא"ש והרשב"א דשניהם הם ענין א' ולקותא בריאה לכ"ע טריפה ואעפ"כ לא אפקיהו א"ו דהוא בכלל חסורה אבל בכוליא א"א לומר כן כיון דחסורה כשר וכמעט אין להשיב ע"ז אם לא לדעת רש"י דסובר דלקותא דרכיש היינו מליא מוגלא, וזהו באמת בריאה כשר ואינו בכלל חיסרון אלא דדעת רש"ל כיון דמוגלא טריפה בהגיע למקום החריץ ובו תלי' חיותא כ"ש בנחסרה וא"כ לא קשה דנימא דהוא בכלל חסורה דמוגלא ל"ה חיסרון, אלא משום דבכוליא מקרו לקותא ובריאה כשר באמת ועיקר טעמי' משום לקותא וא"א למיכללי' בחסורה אבל להרי"ף והרמב"ם וש"פ הדבר ברור דנחתכה טריפה (נ"ל כשירה וכדעת הרא"ש והרשב"א וט"ו, ומ"ש הגאון בפלתי ראיי' לרש"ל ותוכן דבריו יראה דרכיש ואנן פליגינן בהא דלרכיש מוכרח דנחתכה כשירה ולדידן טריפה אין נ"ל דיהי' מחולקים בזה אלא דמ"ש לרכיש לא בעינן דיגיע לקותא למקום חריץ בזה יש לעיין וכמעט שדברי' מוכרחים לדעת רש"י דסובר דיפלח כליותי היינו לקותא תקשי למ"ד דלקותא כשירה ובפרט לדעת התוס' דר"י לא ס"ל לקותא דרכיש ור"י הוא מרא דהך מימרא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה, וכמ"ש לעיל סימן מ"ד ותימה על הפלתי דאשתמיטתי' דברי מהרש"א בסוגי' זה אלא דלכאורה לא משמע כן בגמרא דף נ"ה ע"ב דאמרו הלכה כרכיש ואין הלכה כר"ע ודר"ע נמי לא אמרן אלא בקולשי' אבל בסומכא טריפה, וקשה ממ"נ האיך אמרו הלכה כרכיש הא רכיש מטריף אפילו לא הגיע לחריץ ואם נאמר כיון דהלכה כוותי' מיהו בהגיע לחריץ ואף דלית הלכתא כוותי' לגמרי מ"מ שפיר אמרו לית הילכתא כר"ע הא בקולשא (נ"ל בסומכתא) מיהו הלכה כוותי', וע"כ כיון דלית הלכתא כוותי' לגמרי שפיר אמרו אין הלכתא כוותי' וא"כ כיון דאמרו הלכה כרכיש מוכח דגם רכיש בעי דיגיע למקום חריץ וצ"ע לכאורה. וצ"ל דלהכי נקט בזה אין הלכה כיון דר"ע אמר ניקב סתם משמע בין בקולשי' ובין בסומכא גם משמע דצריך נקב מפולש וכמש"ל סימן מ"ג וא"כ ממ"נ לית הלכתא כוותי' דבקולשי' לגמרי כשירה אפילו בנקב מפולש ובסומכא אפילו באינו מפולש טריפה, ולר"ע בעי נקב מפולש משא"כ לרכיש בר פפא, מיהו הלכה כוותי' בהגיע לחריץ ודוק:

(ב)

במחבר כבשר המת שהבאיש. ט"ז בסק"ד הביא בשם רש"ל דחיסרון בפנים בכוליא ל"ש חיסרון וליתא דהא הקשו בגמרא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ואם הגיע לחוץ גם בריאה פשיטא דפסול, וריאה שנשפכה כקיתון אינו כשירה רק משום דחיסרון בפנים ל"ש חיסרון אבל בחוץ ודאי טריפה א"ו דמיירי שכל הכוליא שלימה רק בפנים היא מליאה מוגלא וכ"כ בפלתי ע"ש אלא דלא הבנתי דמה ענין חיסרון בפנים לכאן דהא ודאי קושטא דחיסרון בפנים ל"ש חיסרון בכוליא דלא מצינו שיהא חיסרון בפנים גרוע מחיסרון בחוץ וכיון דבכוליא אפילו חיסרון בחוץ כשר כ"ש חיסרון בפנים וגם מים זכים הם חיסרון בפנים כדלעיל סימן מ"ג ס"ב בהג"ה דבשר רע ונרקב הוא כניקב כ"ש מים זכים וכ"כ האחרונים שם דאפילו במים זכים אינה כשירה בלי שיור ד"ז, ואם נאמר דמים זכים לא הוי חיסרון והדר בריא למה לא יהי' כשר אף בלי שיור ד"ז א"ו הדבר פשוט דגם מ"ז הם כחיסרון אף בכוליא ומ"מ במוגלא טריפה דמ"ז אינם לקותא ואפילו חיסרון בחוץ כשר כ"ש מ"ז ומוגלא ועכורים וסרוחין הם לקותא ואפי' אם הקוליא בחוץ שלימה מ"מ טריפה וזה פשוט לע"ד:

שם ברמ"א מכת חרב דינה כלקתה. הרבה פירושים נאמרו בזה והפר"ח מפרש דכאן מיירי שנבקעה לשנים ומה שהקשה בט"ז על מה שלא הגיה רמ"א לעיל לאסור בנחתכה י"ל דשם יש לפרש שלא נחתכו לגמרי וכמ"ש בפלתי אלא דבאו"ה לא משמע הכי, ובפלתי פירש דמכת חרב היינו שנעשו פצעים הרבה ע"ש. ובאמת משבת אין ראיי' דמה שמחללין שבת היינו משום סכנה אבל מ"מ אינה טריפה וכן בא"ח סימן שכ"ח ס"ג קיי"ל דעל כל מכה של חלל מחללין השבת אף דאינו טריפה בכך דהטריפה בעינן שלא יהי' שום רפואה ולא כיון בפלתי רק להביא ראיי' מתוס' דה"ל גרע ע"ש, וסיים דיש להתלמד למהרש"ל וסייעתו דמפיק לי' דנבקעה הכוליא דטריפה מיפלח כליותי וקשה לאידך מ"ד דמפיק לקותא ובפרט דר"י לא ס"ל לקותא דרכיש לדעת התוס' ור"י היא מרא דהך מימרא דאהדרו לי' רבנן לר"י ע"ש, ותמיה לי למה תלה הקושי' במהרש"ל הא גם רש"י פי' דהוא בכלל לקותא ובאמת התוס' הקשו עליו וגם במ"ש דמרא דהך מימרא הוא ר"י כבר קדמו מהרש"א להקשות כן אתוס' ולמה לא הקשו כן על רש"י דסובר דיפלח היינו לקותי' ור"י ממעט לקותא ועיין בסוגיא שם וכבר כתבתי לעיל סימן כ"ט ליישב קושיות מהרש"א בדבריו גופא וע"ש:

גם י"ל על פי מ"ש סימן כ"ט דאף לעולא דמפיק לקותא היינו מהלכה למ"מ ומ"מ טרפה אם כן לא קשיא כלל לעולא כיון דמ"מ היא טרפה אלא דמ"מ קושיית מהרש"א קשיא דהא לר"י לא מרבינן רק אלו טרפות לאפוקי מה דלא הוי דומיא. ונראה עוד ליישב דהא באמת יש להבין בלישנא דאמר ריב"י לרבנן דהביאו ראיה מאיוב דנשפך לארץ מרירתו ועדיין איוב קיים ואהדר להו אין מזכירין מעשה נסים דאי לא תימא הכי יפלח כלותי מי קחיי אלא ניסא שאני, ולמה לו לכל האריכות ולא אהדר לי' כפשטא דניסא הוי, ולכן נראה דודאי בלאו הכי לא מסתבר למימר דניסא הוי דמנ"ל לומר כן דהוי בדרך נס ומה שנאמר רק את נפשו שמור הי' בדרך טבעי ולא ניסא ומה"ת למימר דהי' בדרך נס ואין סומכין על הנס ולכך הביאו רבנן באמת ראי' מן איוב דלא מסתבר להו דיהי' בדרך נס, אלא נראה דעיקר מה שהכריח לריב"י לומר דהי' בדרך נס ולהטריף בנקובת המרה היינו משום ההכרח שהי' לו מיפלח כליותי שהוא טרפה בהכרח וממילא מוכרחין לומר שהי' בדרך נס ואם כן אין ראי' להכשיר בנקיבת המרה דגם זה הי' נס, ובזה מדוקדק לשון הגמרא למעיין שם היטב, ולפי זה אם נאמר דניקבה המרה טרפה וקשה מאיוב וצ"ל דהי' נס ומנא לי' זאת וצריך לומר מיפלח וכמ"ש, ואם ק במתניתין דנקט בין הטרפות נקיבת המרה כריב"י ממילא מוכרח דלקותא טרפה, דאם לקותא תהי' כשרה אם כן קשה מאיוב שנאמר דהי' מעשה נסים מנ"ל הא ואם כן ל"ה כלל דברי התוס' דלר"י דאמר א"ט אינו טרפות כלקותא כיון דלא אידכר במתניתין דפשוט הוא דהוי בכלל ניקבה המרה, דמוכרח המתניתין כריב"י ולהכי לא איתני בהדיא במתניתי' משום דמוכרח הוא מנקיבת המרה אבל באמת גם ר"י מודה דהוי טרפה ומוכרח הוא מדפסק כריב"י במרה, ואף דהתוס' כתבו דלר"י לא מטריף לקותא היינו משום דהתוס' לשיטתייהו אזלי דסברי דלא כמהרש"ל דיפלח היינו לקותא דטרפה אלא דאף דאינו טרפה מ"מ צריך רפואה וא"כ אינו מוכרח כלל דלקותא יהי' טרפה ולכך כיון דלא דמי לטרפות דמיתני במתניתין באמת צ"ל דהוא כשרה, אבל לרש"י דסובר דיפלח היינו לקותא י"ל שפיר דגם ר"י מודה בי' והוי מוכרח מניקבה המרה אבל לפירש"י לא הוי מצי לאקשויי הך קושיא כלל ואתי שפיר ודוק:

ובזה י"ל גם כן דעת הר"י מאורליינש דפי' במאי דאמר ר"י הלכה כריב"י וגם אמר הלכה כדברי האומר כזית בכבד ע"ש בסוגיא ופריך והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה והקשו התוס' דילמא סתמא בתרא עיקר ונדחקו בזה, ותי' הר"י מאורליינש דהכי פריך דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא דא"כ סתמא מעליא הוא דאל"כ למה לי' למימר דהלכה כמותו הא כבר אמר הלכה כסתם וכיון דסתמא קמא עיקר הלכה כסתמא קמא, ותמהו מהרש"א ומהר"ם שיף דהא גם במרה אמר דהלכה כריב"י ואם כן ל"ל למימר הכי כיון דסתם לן תנא דמתניתין כוותי' והוא תמוה באמת לכאורה:

אבל לפי האמת ניחא די"ל דר"י מאורליינש סובר גם כן כרש"י דיפלח היינו לקותא וזה תליא אי אמרינן לקותא טרפה א"ש הוכחת ריב"י דמעשה נסים הי' אבל אם נאמר דלקותא כשרה אין דברי ריב"י מוכרחין דמעשה נסים הי' ואם כן י"ל דלהכי אמר הלכה כריב"י לאשמועינן דגם לקותא טרפה דהלכה כמותו לגמרי משמע דגם במה שהוכיח דהי' מעשה נסים ואי הוי סמך על מה שאמר הלכה כסתם משנה הוי מצינו למיטעי דאף דניקבה המרה טרפה מ"מ לקותא כשרה ואע"ג דאינו מוכרח דבאיוב מעשה נסים הי' ולהכי אמר הלכה כריב"י, ואף דתוספת לא סבירא לי' כרש"י מ"מ הביאו פי' הר"י דהוא פירש כן ובאמת יסבור כדעת רש"י וזה נמצא בכמה מקומות דהתוס' מקשין ע רש"י ואעפ"כ יביאו דבריו וא"ש ודו"ק:

ובאמת גם קושיות התוס' יש ליישב במה שהקשו על רש"י דמנ"ל דלקותא דאיוב הי' לקותא דטריפה דילמא הי' מים זכים י"ל דרש"י סובר דהא רכיש סתמא אמר דלקתה בכוליא טריפה ואמרו דהלכה כרכיש ואעפ"כ אנו מכשירין מים זכים, וגם למה נחלק בין לקותא ללקותא וכן אמרו פסול בזה ובזה לקותא ומשמע דסתם לקותא פסול ומ"מ מ"ז כשירה ואע"ג דרש"י אינו גורס כן מ"מ לא מסתבר לחלק בין לקותא, ולכן סובר רש"י דמים זכים דכשירין הטעם הוא דקים להו לרבנן דמ"ז אינם בכלל לקותא ואינו באין מלקותא כלל רק בלא לקותא מטבע הכוליא וכיוצא בזה ולכן כיון דיפלח כליותי פירושו הוא ע"י לקותא שעשה לו השטן כפרש"י וא"כ ודאי לא הי' מ"ז דאינו באים מלקותא ולק"מ קושיות התוס' ומיושבין דברי רש"י מכל צד ודוק:

שם במחבר עד הלובן. הט"ז סק"ז והש"ך סק"ח הביאו דעת פוסקים הסוברים דדוקא במ"ח בעינן דיגיע למקום חריץ אבל במוגלא ונתמסמסה טרפה אפילו לא הגיע לחריץ, וד"ז הגאון בפלתי הסכים לדברי המחבר שאינו מחלק בין מוגלא ללקותא, וראיתו דאם נאמר דרכיש מיירי במכת חרב אם כן תיקשי לי' מתניתין דחותך מן הטחול וכליות דרכיש לא בעי מקום חריץ, ולכאורה סותר דבריו שכתב בס"ק הקודם דמכת חרב לא מיירי בנחתך בנחת דזהו כשר יותר אלא שעשה פצעים פצעים ובחותך בנחת י"ל באמת דכשר אבל באמת כוונתו דהנך פוסקים דכתבו זאת גם הם כתבו דנבקעה טרפה או נחתכה במקום חריץ ואם כן ממילא לרכיש אפילו שלא במקום חריץ טרפה וקשיא לי' מתני' וזהו דלא כמ"ש בסק"ב דלרכיש באמת כשר ע"ש, מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח דרכיש לא בעי שיגיע לקותא למקום חריץ ולכאורה מוכרח ההיפך וכמש"ל, והנה לכאורה יש ראי' מדברי רש"י ותוס' דפירשו דיפלח היינו לקותא והקשו התוס' דלמא מיירי במים זכין, וכבר כתבתי ליישב, ולא הקשו בפשוט דלמא לא הגיע לחריץ ואפילו במוגלא כשר אלא ודאי דס"ל דמוגלא לא בעי להיות במקום חרוץ ולכן הוצרכו להקשות דלמא הי' מ"ז, מיהו הא ודאי ליתא דהא רש"י פירש דלקותא דרכיש היינו מוגלא וא"כ עלי' אמרו במערבא דבעינן דיגיע למקום חריץ ואם כן הדבר מבואר דגם במוגלא בעינן דיגיע למקום חריץ וגם התוס' לא חלקו על רש"י בזה, והפוסקים המטריפים במוגלא אפילו לא הגיע לחריץ היינו דס"ל כגירסת הרי"ף דגרסי' פסול בזה ובזה לקותא כשר בריאה פסול בכוליא מוגלא וא"כ מוגלא ולקותא תרי ענינים הם ולכך סוברים דבמוגלא לא בעינן דיגיע למקום חריץ ולקותא מילתא אחריתי היא וכמ"ש הט"ז ופר"ח אבל לרש"י ודאי א"א לומר כן ועכצ"ל דיפלח כליותי היינו כל הכליות ואף למקום חריץ יגיע וא"ש ומתורץ קושית התוס' במ"ז דוקא:

ואמת כי דברי או"ה צ"ע במ"ש דאפילו בנתמסמס לא בעינן דיגיע למקום חריץ דמנ"ל הא הא כל ראיית המחמירין הוא מדאמר כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא אלמא לקותא מילתא אחריתא הוא וא"כ לא נזכר כלל טרפות דנתמסמסה ומה"ת להטריף ולהחמיר אפילו לא הגיע למקום חריץ, ובאמת בהג"א לא הזכיר כלל נתמסמס דלא כתב רק בשם שערים דלקתה בכוליא אחת בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשרה משמע דמוגלא אפילו לא הגיע למקום חריץ טרפה עכ"ל ולא הזכיר נתמסמס ואפשר דמפרש גם כן לקותא כהרשב"א וש"פ ואם כן מוכרח דבעינן דיגיע למקום חריץ ואפשר דס"ל לאו"ה מסברא דילי' דלא גרע ממוגלא וצ"ע:

אך הפר"ח הכריע דמוגלא לא גרע מלקתה מכמה ראיות ע"ש בסק"ו, וכן נראה עיקר, דהא קשה להרי"ף דס"ל דמוגלא ולקותא שני ענינים הם וא"כ ברישא דמנה י"ח טרפות א"כ קשה למה לא מנה ג"כ מוגלא בכוליא דהיא גם כן טרפה בשלמא לרש"י היינו הך דרכיש דלקתה הוי במוגלא ועכורים וסרוחים דגם זה בכלל מוגלא אבל להרי"ף דמילתא אחריתי הוא א"כ פש לן חדא וע"כ צ"ל כיון דבעינן דיגיע לחריץ גם זה הוא בכלל לקותא, ולמסקנא ודאי ניחא דכי היכי דחשיבי כל נקובי בחדא ההד"נ הכא כיון דבשניהם בעינן דיגיע למקום חריץ ואף לס"ד צ"ל דגם מוגלא בכלל לקותא וקים להו לרבנן דבכוליא בא מחמת לקותא ופסול ואף דבריאה כשר, ואם נאמר דמוגלא א"צ שיגיע לחריץ א"כ פש לן חדא ואף אם יהי' גם כן לקותא מ"מ אין השיעור שוה וזה ראי' ברורה דגם במוגלא בעינן דיגיע למקום חריץ, וכן משמע ג"כ כדעת רש"י מהא דפריך בגמרא אאמרו במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופוסל בכוליא, וקשה מנ"ל דהך מ"ד סובר דמוגלא פוסל בכוליא דלמא באמת כשר ולקותא היינו דנתמסמס, וה"ל להקשות בפשיטות והרי לקותא דפסול הכא והכא, לדעת הרי"ף, א"ו דלקותא מיירי במוגלא ואם כן פריך שפיר כיון דרכיש אמר לקותא בכוליא ושם הפי' במוגלא, וזהו כשר בריאה, והא דלא אקשי מלקותא דכשר בריאה ופסול בכוליא לדעת רש"י דמיירי במוגלא היינו משום דאיכא לקותא דגם בריאה פסול דהיינו לקותא דשינוי מראה, דגם זה הוא לקותא מיהו בכוליא מיירי במוגלא כפירש"י וא"ש, ודברי רש"י מוכרחים, וגם להרי"ף מוכרח דבעינן דיגיע לחריץ, ולכך הנכון כדברי הפר"ח:

שם כשרה כך הוא דעת הב"י דסובר דמאן דמכשיר בדם מכשיר נמי בכמראה הדבש, והד"מ השיג עליו וכתב דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה דבכוליא בעצמותם דם הוא, ולכאורה צ"ע דהא הג"א הביא זה בשם ה"ג ודייק לה מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וה"ט שייך נמי בכמראה הדבש ויפה כתב ב"י דלה"ג דגם במראה הדבש כשר דשייך נמי האי טעמא, ונראה עפמ"ש מהרש"ל ע"ז דהוכיח ה"ג מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים, ותמה רש"ל דנידק לאידך גיסא מדלא חשיב לי' בהדי מים זכים, ותירץ בט"ז דהיינו טעמא דכ"ש הוא ממ"ז, וכוונתו דכיון דיש סברא דעדיף ממ"ז אפילו אי ליתא להך סברא הוי ליה לאשמועינן בהדי עכורים וסרוחים דטרפה ולא אמרינן הך סברא דכוליא היא דם ואם כן בכמראה הדבש אין ראי' באמת מדלא חשיב לה, די"ל נידוק לאידך גיסא ולחומרא אלא ודאי דטרפה והוא כמו עכורים וא"ש. אלא דהקשה בפלתי דהא לדידן צריך שיגיע למקום חריץ והוא חיורא דתותי מתני' והלובן אינו דם בעצמותו וא"כ הוי לקותא, אפשר לומר דס"ל דלא כהמחבר בסעיף שאח"ז דבלקה בלובן לחוד יהי' טרפה ואפשר שסובר שאינו טרפה בלובן לחוד עד שתלקה הכוליא כולה, ואם כן כיון דבגוף הכוליא אין לקותא רק בלובן דכוליא בעצמותה דם ובלובן לחוד לא מיטרפא, מיהו לרמ"א דסתם לקמן בדעת המחבר דבלובן לחוד טרפה ואעפ"י כן סובר דבכמראה הדבש טרפה ובדם כשרה מטעם דכוליא בעצמה דם אם כן הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתה, ואפשר לומר כיון דבלא"ה דברי המחבר צ"ע וכמ"ש לקמן, אפשר דכה"ג סמך על או"ה כדמוכח, ובפרט שהמחבר מכשיר אפילו במראה הדבש ונהי דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ בזה סמכינן אהני צדדי להקל, ומ"ש בפלתי על רמ"א דמטריף לעיל סימן מ"א בכבד שנימוקה שדם יוצא בה אף דהכבד כולה דם בעצמותה נראה דלעיל מיירי רמ"א שדם יוצא מבשר הכבד ואינו שלם בחוץ רק הדם יוצא לחוץ דהא מקורו הוא מגיטין מדמא דאתי מפומא ושם מיירי שנימוק גם בחוץ כדמוכח ממאי דכתב אפילו נשתיירו הב' זיתים אבל כאן הכוליא בעצמותה שלימה רק שיש חיסרון בפנים וזהו אפילו בכבד ודאי דכשר ולכן אין שייך כאן הקטינה הכוליא כיון דהיא שלמה רק בפנים הוא דם כמו מוגלא שכתבתי לעיל דהוא חסרון בפנים וזהו ברור, וכן נראה באמת מדברי האו"ה כלל כ"ג דלא מיטרפא בלובן לחוד הביאו הפר"ח סעיף קטן ו', ומה שכתב בו ב"ח הוא דחוק, ומ"ש הוא גם כן כדעת הש"ע:

(ג)

מחבר אם לא הי' הלקות אלא בלובן כו', דין זה כתב ב"י, וטעמו כיון דעיקר חיותו תולה בלובן, והקשה בפלתי לפ"ז למה לי' למימר לקתה בכוליא נימא דלובן לחודא אם נלקה טרפה כיון דעיקר חיותו הוא שם דהא אף אם שאר הכוליא היא לקה צריך שיגיע לחריץ וא"כ מה נ"מ בלקת' הכוליא כולה זולת הלובן, ומ"ש לחלק בין רובו לקוי למיעוטו לא משמע כן דהא דייק הב"י מדבעינן דיגיע למ"ח ש"מ דבי' תליא חיותא ולא קפדינן בשאר הכוליא ואם כן אם שם הוא טרפה בהגיע לקצתו ההד"נ הכא, וכן נראה מדברי הט"ז ס"ק ו' שכתב דכל מה שאוסר בכוליא אוסר בלובן, ובגוף הקושיא כבר קדמו הראב"ד הובא בפר"ח ס"ק זיי"ן וז"ל לקותא בכוליא הא פירשו לה והוא דהגיע לקותא למ"ח ואם לא הי' בשאר הכוליא אינה טרפה דהא והוא דמטי אמרינן ולא שהוא לבדו גורם אלא או כולו או רובו עכ"ל, והפר"ח דחאה דאתי לאשמעינן דאף אם כל הכוליא לקויא רק שלא הגיע לחריץ כשר, ואינו מחוור דכיון דלא תליא חיותא כלל בשאר הכוליא לא הל"ל רק בנלקה החריץ לבד, ומה"ת נוסיף על הטרפות להטריף ביתר הכוליא אלא יש להכשיר עפמ"ש בפלתי דלרכיש לא בעינן דיגיע למקום חריץ כלל רק בני מערבא הוא דחידשו זה ואם כן הא דאמרינן הלכתא כרכיש היינו בהגיע למקום חריץ דוקא וא"כ שפיר אמרינן דהא דהלכה כרכיש היינו בהגיע למ"ח אבל בלא הגיע למ"ח אין הלכה כרכיש ולהכי אמרו דהא דהלכה כרכיש במטי למ"ח ושפיר אשמועינן דאפילו אם כל הכוליא לקוי אינה טרפה דבהא לית הלכתא כרכיש וא"ש ודוק, אלא דבאמת לא הבנתי ראיות הב"י דמדמי' לה להוריקה כבד נגד בני מעים דלקמן סימן נ"ב ולא דמי דשם כיון דהוריקה נגד מקום מרה דבי' תליא חיותא דשיור במ"א לא מהני רק במקום מרה ולכן קיי"ל לעיל סימן מ"א להטריף בניטל מקום מרה לחוד ושארא כמאן דליתא הוא משא"כ כאן י"ל באמת דגם בשאר הכוליא תליא טרפות כמו במ"ח והא דבעינן דיגיע למקום חריץ היינו להגביל שיעורו שאם הגיע לשם הוא טרפה ולא בלא הגיעו לשם ולסימנא בעלמא הוא אבל באמת בכל הכוליא תליא הטרפות ולא נאמר דיגיע למ"ח רק לאשמועינן דאם הגיע לשם ה"ה ככולו לקוי ומנ"ל דתליא בי' חיותא, ואין לדקדק מדברי הרשב"א בת"ה דף נ' ע"ב דפי' הטעם דאין טרפות פוסל בעוף משום דלית בהכוליא חריץ ולקותא דכוליא בחריץ תליא, די"ל דכך היא ראיית הרשב"א דאם דגם בעוף פוסל לקות הכוליא היכי תלוי בהגיע למ"ח ואם נאמר דלשיעורא נקטי' הל"ל שיעורא דשייך נמי בעוף אלא ודאי דאין בעוף טרפות בכוליא, ואפשר לומר דכוונת הב"י דכיון אף אם כל הכוליא לקוי רק אם מקום חריץ שלם היא כשרה אף שכל הכוליא לקוי הוא, אלמא דלא תליא חיותא רק במ"ח ודמי לכבד, ומ"מ צ"ע די"ל דבתרווייהו תליא הטרפות וכן משמע מדברי הרבה פוסקים המטריפים במוגלא ומסמסה אף בלא הגיע לחריץ ואם איתא דלא תליא חיותא כלל בכוליא רק בחריץ לחוד מה"ת להטריף במוגלא בשאר הכוליא ועיקר ראייתם דמוגלא ולקותא תרתי נינהו, וש"מ מיהו דאף שלא במ"ח נמי תליא הטרפות ואם כן הוא הדין נמי בלקותא צריך שתהי' לקוי עד מקום החריץ דשניהם גורמים, ולכן צ"ע דהא בב"י לא הביא דברי הראב"ד כלל לכן נראה דברי האו"ה:

(ה)

מחבר בדקה עוד כפול. כך אמרו בפא"ט הכוליא שהקטינה בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית, ויש לדקדק מכאן לדעת הריב"ם בתוס' א"ט דף מ"ד דסבירא לי' דכל שיעורים משערים כל חד לפי גדלו וקטנו וכן דעת הרא"ש לכן הקשה על הרי"ף דפירש אבעי' דש"ס דבעותא מאי על חסרון גרגרת, והקשה למה מבעיא לן הכא טפי מכל שיעורים דעלמא דפשיטא דמשערין לפי גדלו וקטנו אם כן קשה למה פירשו כאן יותר מכל שיעורים והל"ל בסתם שיעורו בכענבה, וממילא נדע דלכל אחד לפי גדלו וקטנו ועמ"ש על סימן מ"א, וא"ל דבאמת לפי ערך אינה עילה שיהי' השיעור כך רק דבכאן אין צריך שיהי' לפי ערך לכך הוצרכו לפרש דאם כן גם הרא"ש ל"ה כלום על הרי"ף דילמא ידע גם כן דאין צריך לפי ערך ולכך מבעיא לי' כמה צריך וצ"ל דהכא שאני כיון דבכוליות עצמן בניטלו אינן טרפות וע"כ דהקטינה גרע מניטלה אבל בכליות אין תלוי חיות כלל ובפרט לדעת האגור שסובר דיגיע לקותא לבני מעים ואם כן הוי ס"ד למימר דדקה וגסה שוין הם דמ"מ יגיע לקותא לבני מעים ולכך פירשו שאינו שוין ודוק:

שם מחבר יש מי שכתב כו' ואיך תחזור להכשרה ומהרש"ל חלק על זה וסובר דבאמת חוזרת להכשירה בניטלו, ומדברי רש"י בבכורות דף ל"ט נראה כדבריו דפי' על הא דאמרי התם אין ברי' באחת דהא מיחסר חסיר, ופי' שם ז"ל אין ברי' נבראת בכוליא אחת והא שאין בה אלא אחת מיחסר חסיר הא דפסולי בשנבראת בשתים וחסרו דחזינן דמקומו ניכר, ומדפירש"י דמקומו ניכר ש"מ דלא מיירי בניטל ביד, דאם ניטל ביד אין צריך לטעם דמקומו ניכר, ומדאסר רחמנא לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי, וקשה הא אף להדיוט אסור דיש לחוש פן הקטינה בפעם שניטלו, ואין לומר דתלינן דניטל בפעם אחת ולא הקטינה כלל דא"כ קשה למה מטריפים כאן בניטל על יד חולי ולא תלינן דניטל כאחד א"ו כיון דניטל על ידי חולי לא שכיח שינטלו כאחת ואמרינן דכלים והולכים מעט מעט ואם כן אפי' להדיוט אסור אלא ודאי ס"ל כדעת רש"י:

והנה בפלתי הקשה לדעת מהרש"ל דסובר דתוכל לחזור להכשירה מאי הקשו התוס' בחולין דיליף דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין דנהרגין, ודילמא הך דאסהידו בי' טריפה והקשו התוס' דילמא חובשין אותו יב"ח ואם יחי' אינה טריפה ומאי קושי' אכתי איכא למימר שלא בשעת עדות הקטין הכוליא של רוצח וטריפה הי' ואח"כ חוזר להכשירו ולכך חי' יב"ח ובשעת עדות באמת טריפה הי'. ונראה עפמ"ש התוס' מנ"ל דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ועדים זוממין וקשה הא פרה בת שתי שנים היתה ואוקמי' אחזקה ותירצו דאינו חזקה מבוררת ע"ש ואכתי קשה נוקמי' אחזקת הגוף דבשעה שנולד לא הי' טריפה וצ"ל דג"ז אינו מבורר די"ל דנבראת בנקובת הושט או בני מעים וריאה, דאפילו בנברא בנקב טריפה וא"כ אין כאן חזקה מבוררת וזהו דוקא בשאר טריפות משא"כ בכוליא דכתבו הפוסקים דנבראת קטנה כשירה וכמ"ש המחבר וא"כ שפיר הקשו התוס' דלמא חובשין אותו יב"ח ואם יחי' בודאי אינו טריפה, מאי אמרת הקטינה הכוליא ולית כאן חשש אחר והוי כאלו לא הי' טריפות כלל רק בהקטין הכוליא בזה שפיר מוקמינן לה אחזקת הגוף ובשעה שנולד לא הקטינה הכוליא שלו ובנבראת קטנה באמת כשר והקשו שפיר ודוק. איברא דאכתי יש לדקדק דגם בטחול קיי"ל הכי דנקובה טריפה וניטלה כשירה, וא"כ אם נאמר כאן כדברי מהרש"ל הה"ד והוא הטעם בטחול דחוזרת ג"כ להכשירה לפי דברי מהרש"ל ופשוט הוא ואכתי קשה דילמא ניקבה הטחול והדר ניטלה וחוזרת להכשירה, מיהו אם נאמר כדברי הצ"ץ לעיל סימן מ"ג דס"ל בטחול שאין בו חלל לא שייך נברא נקוב וא"כ גם כאן איכא חזקת הגוף וי"ל כנ"ל ודו"ק:

איברא דהפר"ח השיג על הצ"ץ מ"מ דעתו כאן מסכמת עם מהרש"ל וקשיא לי' מדברי התוס' ובאמת כי ראיות מהרש"ל מריאה שניקבה ודופן סותמה מחזירה להכשירו ושם גופי' קשי' למה תחזור להכשירו ונראה עפמ"ש הר"ן לרש"י דאין סירכא בלי נקב, ומ"מ בסריכן מאונא לאונא כסדרן כשירה, והקשה הר"ן לפ"ז אפשר לנקב שיחזור להכשירו אם יעלה סירכא בכסדרן ותירץ דבאמת אם היינו יודעין שיעלה סירכא בכסדרן היינו מכשירין אותו מיד אלא שאין כל הנקבים שוין ויש נקב שאינו ראוי שיעלה סירכא ולכן אנו מטריפין בנקב הריאה ע"ש, ולפ"ז י"ל ג"כ הטעם על ריאה שניקבה ודופן סותמה דאילו היינו יודעין דהנקב תעלה סירכא ויהי' סריך בבישרא גם מתחילה הי' כשר אף דעדיין לא סבוך בבישרא, אלא שאין כל נקב ראוי שתעלה סירכא ואפשר שאף אם יעלה סירכא אינו ראוי שיהא מסובך בבישרא ולכן כי חזינן דסבוך בבישרא איגלאי מילתא למפרע דלא היתה טריפה כלל מעולם וכדברי הר"ן ז"ל וא"כ אין טריפה חוזרות להכשירה כלל דזה אינו טריפה ולא היתה טריפה כלום מעולם, וזה ברור ונכון, וכן נראה מדברי הט"ז סק"ג:

והשתא ג"כ כדעת רש"ל להכשיר כאן אבל לא מטעמי' דגם בכוליא י"ל כן דאילו היינו יודעין שעתידה להנטל לא היינו מטריפין כלל ק שתוכל לחזור להכשירה אלא דאין אנו יודעין שתחזור להכשירה בהנטל הכוליא ושמא אינו ראוי' שתנצל לגמרי כדברי הר"ן שכתבתי, והשתא דחזינן דניטל לגמרי איגלאי מילתא דלא היתה טריפה כלל וא"כ לדינא צדקו דברי מהרש"ל ומיושבים כל הקושיות שהקשה בפלתי דמה שהקשה לוקמי' פלוגתא דר"א ור"י בהני בולד טריפה דהקטינה הכוליא ונתעברה ובטרם הוליד ניטלה לגמרי ויכולה שתלד וכן מעדים זוממין דהקטין הכוליא של הרוצח, ולפ"ז ניחא דשם באמת אילו ניטלה כל הכוליא באמת אינה טריפה ואילו היינו יודעין שתינטל כל הכוליא לא היתה טריפה באמת רק משום שלא היינו יודעין ושמא אין סופה להחסר לגמרי אבל השתא בחסרה כשירה הוא למפרע ולא היתה טריפה מעולם וא"ש כל הקושיות ודוק:

ומ"ש בט"ז סקי"ג דאילו בכוליא חזרה להכשירה בהנטל לגמרי לא היינו מטריפין בהקטינה דמנונה והולכת אינו מוכרח דאם נאמר דמנונה למה נכשירין בנשאר כפול ול"א דמנונה עד שיהא פחות והי' חיסרון גלגולת. ולדעת התוס' דסוף הקרום ליפסוק א"ו דאינו אפשר שינטל יותר ויכולה לחיות וההד"נ הכא די"ל דאינה עתידה להנטל כלל ותמות קודם והכל לפי הלקותא וזהו אין אנו יודעין ולכן בכוליא שהקטינה מטריפה אבל כיון שניטלה לגמרי איגלאי מילתא דלא היתה ראוי' לקיים וסופה להנטל לגמרי מכשירה למפרע ובזה א"ש הלשון במשנה ניטלו הכליות אפילו ע"י חולי כפשיטות:

איברא דיש להביא ראי' מוכרעת דלא כמהרש"ל מהא דאיפלגי ריב"י ורבנן בנקיבת המרה אם היא טרפה וריב"י סובר דטרפה והקשו לו מאיוב דאמר נשפך לארץ מרירתי ומ"מ הוא קיים ואהדר להו אין מזכירין מעשה נסים דאי לא תימא הכי יפלח כליותי מי קחיי, ופירש"י האי לקותא הוא, וקשה מאי ראיה היא מיפלח כליות והי' קיים דילמא אחר כך ניטלו הכליות לגמרי ולכך הי' קיים משום שחזרה להכשרה או שהשטן חתך אח"כ הכליות, ולא מבעיא לדעת רש"י דסובר בפשוט דהוי טרפה ולא נחית למ"ש התוס' דמיירי שלא ע"י רפואה דודאי קשיא לדעת רש"י אף כי גם לדעת התוס' דסוברים דמ"מ צריך רפואה ולא מצינו שעשו לו רפואה, וקשה דלמא מש"ה לא צריך רפואה משום שניטלו ממילא ואילו לא היו ניטלים באמת היו עושים לו רפואה אלא ודאי מוכרח דלא כמהרש"ל, ולהליץ בעד רש"ל נ"ל ע"פ מ"ש התוס' דלא עשו לו רפואה, וליישב מה שהקשיתי נראה עפמ"ש הרמב"ם והתוס' וש"פ דכל היכי דניקב טרפה כ"ש ניטל, ובטחול נדחקו בטעם הדבר ועמ"ש לעיל בסימן מ"ג דאינו טרפות מצד עצמה ונקוט מיהא דניטל לגמרי יזיק יותר מבנקב לגמרי ואם כן כיון דנתברר דמחו בכוליותא וקטלו ובאמת הי' ראוי שיהי' טרפה אם לא מה דגמירי דבדרי לי' סמא וחיי ובלא רפואה ימות בהכרח וא"כ אף אנו נדמה זה דכיון דבניקב הכוליא מת אם לא יעשו לו רפואה ההד"נ בניטלו דבלא רפואה ימות בהכרח דמ"ש דהא גם לענין טרפות תליא בחיותא, ואף דאמרו דניטלו הכליות טרפה היינו דג"ש יועיל רפואה אבל בלי רפואה ימות בהכרח וא"כ דייק שפיר דל"ל דניטלו אח"כ לגמרי דכיון דלא עשו לו רפואה בניטלו נמי ימות וא"ש ודוק:

ובזה נמי מיושב מה שכתב בפלתי מתוס' דלמא הקטינה הכוליא בשעת עדות די"ל דכך היא הקושיא דנחבוש אותו ולא נעשה לו רפואה ואעפ"י כן נראה שיחי' ואינה טרפה כלום ודוק:

אך אין זה עיקר ובפרט למהרש"ל גופי' דדייק דיפלח כליותי דנבקעה הכוליא לשנים דטרפה מאיוב וש"מ דהוא טרפה באמת ולא אמרינן כדברי התוס' ואם כן מוכרח דאינו חוזר להכשירו וגם הרבה פוסקים סוברים כן ולכן העיקר כדברי הש"ע, ודברי רש"ל בבכורות צ"ע כעת דמרש"י גופי' מוכרח דס"ל דאינה חוזרת להכשירה דכיון דפירש דיפלח היינו לקותא ולא ס"ל כדעת התוס' דצריך רפואה ונ"ל דברי רש"י כמ"ש למטה:

(ח)

מחבר דלובן בכוליא לקותא כו'. והקשה בעה"ע לפ"ז למה לא פריך והרי לובן דכשר בריאה ופוסל בכוליא ולפמ"ש לעיל בש"ע סימן ל"ח דריאה שנמצאת לבנה הבקעת טרפה אם כן גם בריאה פוסל לובן ולק"מ, מיהו בעה"ע סובר דבריאה כשר מפני שמושכה ללובן וכתבו האחרונים דירוקה כשר גם בכוליא ודלא כב"ח, ויש ראיה ממה שתירץ הפר"ח על קושית בעה"ע שהקשה למה לא פריך והרי לובן דכשר בריאה ופוסל בכוליא ותירץ בפר"ח דזה אינו חומרא כיון שהריאה מושכה ללובן והכוליא לאדמומית ואי נימא דירוקה פסול בכוליא קשה הא בריאה כשר אף דאינו נוטה לירוק ואם כן הל"ל הרי ירוק דכשר בריאה ופסול בכוליא אלא ודאי דירוק כשר גם בכוליא ומזה יש ראיה ג"כ לדברי הט"ז דסובר דירוק דכשר בכוליא היינו (בלאה) אבל ירוק (געל) טרפה ודלא כת"ה דפירוש בהיפך דא"נ (דבלאה) טרפה בכוליא ובריאה כשר הדרא קושית בעה"ע לפרוך מירוק ככרתי שהוא (בלאה) דבריאה כשר ובכוליא פוסל אלא ודאי כדברי הט"ז דגם בריאה כשר מראה (בלאה) כדלעיל סימן ל"ח ודוק. ובזה י"ל דברי הטור דתמה ב"י מנ"ל דירוקה כשרה לכ"ע, ולפי זה ניחא די"ל מדלא הקשה ב"ע והרי ירוקה כמ"ש:

שם וכל שינוי מראה פוסל בה. כתבו הפוסקים אע"ג דאין שינוי מראה פוסל רק בריאה מ"מ כאן כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא וכדבא"ט האי שחור אדום הוא אלא שלקה, ומזה נראה דכאן ודאי לא מיטרפא בלא הגיע למקום חריץ דהא עיקר הטעם להטריף בשינוי מראה מחמת שנכלל בכלל לקותא וכיון דבלקותא אמרו דצריך דיגיע לקותא למקום חריץ ההדנ"ז דהוי בכלל לקותא, ואף לפמ"ש לעיל סימן ל"ח להחמיר כדברי הע"ז מ"מ הכא שאני דשם בריאה לא הזכיר כלל אם צריך שיגיע לב' קרומים משא"כ הכא דמבואר דבלקותא צריך שיגיע למ"ח ודלא כדברי הט"ז ס"ק ט"ו וכנ"ל מדברי הב"ע וט"ו דכתבו דשינוי מראה לקותא היא וכיון דכתבו לעיל דבלקותא צריך דיגיע למ"ח אה איתא דיש חילוק בין לקותא זו לדעיל ה"ל לפרושי, לכן נראה דכאן בודאי לכ"ע צריך שיגיע למ"ח, ואמת שצ"ע במה שלמדו לקותא דשינוי מראה מריאה דכיון דשם מיקרי לקותא ההד"נ כאן, וקשה הא לרש"י דפי' לקתה דרכיש היינו מוגלא ואף דבריאה מליי' מוגלא כשרה ולקותא טרפה אלא ודאי דל"ד להדדי, ואפשר דמוגלא אע"ג דהוי לקותא בכוליא מ"מ אינה לקותא בריאה אף דבשניהם הוזכר לקותא וא"כ גם להיפך י"ל דאף בריאה הוי לקותא בשינוי מראה מ"מ בכוליא אינה לקותא כלל ואף להרי"ף דפי' א אחר לקותא דהיינו בנתמסמס כדלעיל סעיף ב' מ"מ ודאי דנכלל בכלל לקותא וכמ"ש לעיל דג"ז בכלל לקותא דרכיש וע"כ שאין לדמות הלקותות זו לזו וא"כ גם להיפך אין ראי' וצ"ע:

(ט)

מחבר כוליא שהאדימה הא דלא כתב המחבר ירוקה היינו עפ"י שיטתו בב"י דסובר כב"ע דסובר דירוקה פסולה ומ"מ בהאדימה כשרה מפני שהכוליא מושכת לאודם וכ"כ בב"י להדיא. ויש לדקדק דהא בעינן דיגיע לקותא למ"ח ומ"ח הוא הלובן כדלעיל וא"כ כיון דהאדים מ"ח פשיטא דהוי לקותא דלא שייך לומר דמושכה לאודם, וא"ל דכיון דשאר הכוליא אין לקוי וליכא ריעותא רק במ"ח אינה טרפה דז"א דהא כתב המחבר לעיל דבלקתה בלובן לחוד נמי טרפה דחיותא תליא בלובן וכנ"ל, ובלא"ה נמי הא קשה למה יהי' לובן בכוליא לקותא הא צריך שיגיע ללובן וצ"ל כמ"ש רש"י דכיון דאינו ניכר בלובן טרפה מספק שמא יגיע לקותא גם ללובן אלא שאינו ניכר א"כ גם בהיפך י"ל כן כיון דעיקר לקותא בלובן אפשר דגם בשאר הכוליא אפשר דהגיע לקותא וא"א למיקם עלה דמילתא וטרפה מספק, ואף אם יסבור המחבר דאפי' במקצת טרפה ואפילו לא הגיע לחריץ כדברי הט"ז מ"מ תיקשי הא תינח מקצתה כולה מא"ל כיון דהאדימה כולה גם הלובן בכלל, ומקור דין זה הוא מרוקח ואפשר לומר דמדמי כוליא לריאה דאין האדמה פוסל בה כדלעיל סי' ל"ח אבל על המחבר קשה וצ"ע:

וליישב דברי רש"י בבכורות נראה דס"ל כדעת הרמב"ם דסובר דכל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן הוא לחומרא שלא להקל בספיקא של תורה וא"כ הכי בכוליא נמי דודאי אם ניטלו בפעם א' ולא נעשית טרפה כלל ודאי דכשר דעיקר טעם המחבר דכיון דהקטינה קודם משא"כ בניטלו בפעם א' ואם כן הוא דמטריפים [בניטלה] (בהקטינה) מחמת חולי היינו מספיקא דספיקא דאו' לחומרא מיהא מדרבנן ולכן חוששין שמא הקטינה קודם אבל מה"ת שריא כיון דל"ה רק ספיקא, ואפי' אם נאמר דבחסרה מחמת חולי מסתמא כלה והולכת מעט מעט כדרך החולאים מ"מ י"ל דבאמת היתה כלה והולכת עד שהגיע כפול ומשם ואילך ניטלה בב"א כיון דלא אשתייר טפי מפול ולכך חוששין להחמיר מספק וא"כ התם דקאי אקרא דכתיב את שתי הכליות למעוטי בעלת א' בהא ודאי איכא לפרושי דמיירי מחמת חולי ומספיקא שריא דספיקא דאורייתא מה"ת להקל וא"ש ודוק, מיהו לקמן סימן ק"ט כתב בפלתי דרש"י סובר כהרשב"א דספיקא דאורייתא להחמיר מה"ת, ואין כאן מקומו:

או י"ל דרש"י סובר כדעת התוס' והרא"ש וש"פ דסוברים דבכל ספק שנולד אחר שנשחטה כראוי אמרינן נשחטה הותרה אם לא במקום דאיסורא שכיח טפי כגון בדרוסה וכמ"ש התוס' בא"ט דף מ"ג ע"ב וכאן נמי הוי ספק שקול וכדכתיבנא ולכן להדיוט מותר, והמחבר אזיל לשיטתו לקמן סימן נ"ב ס"ה דנפלה לאור ואינו יודע אי נחמרו בני מעיה דטרפה, ועיין פר"ח סימן כ"ט באריכות ולקמן סימן נ' ולכן מטריף נמי הכא משום דהוי ספק שקול ודוק. ובלאו הכי נמי מה"מ לכ"ע שרי בספק שקול דמוקמינן לה בחזקת היתר אלא מדרבנן אסור בספק שקול כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס ע"ש וא"כ התם דרש"י קאי על התורה דמה"ת בודאי שרי וא"ש:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה