חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן מג
(ב)
מחבר נקב מפולש טרפה. רש"י פי' אי אשתייר כעובי דינר זהב ולא יצא המחט לחוץ, ותמהו כולם דהא הוי מחט בחלל הגוף ובלא טחול נמי הוי טרפה והב"ח פי' דבא מן הכרס והטחול סותמה, והשיגו עליו דאין סתימת הטחול מועיל לכרס, ול"נ דרש"י מיירי באופן דניכר דבא מבחוץ כגון דראשו א' תחוב בדופן וס"ל לרש"י בזה לא חיישינן משום מחט בחלל הגוף דבא דרך הוושט דלא חיישינן להכי רק אם נמצא המחט בחלל משא"כ הכא דניכר שבא מן הדופן בזה סבירא לי' לרש"י דלא חיישינן דבא דרך הושט ותלינן דבא דרך הדופן כנראה ממה שעדיין תחוב בדופן וכעין זה פירשו האחרונים אלא דהם פירשו דתחבו בפנים ולפ"ז קשה ל"ל לרש"י לפרושי הכי ולא פי' כפשוטו דבא ע"י חולי ולפי זה ניחא דקשיא לי' לרש"י מה שהקשה דודי זקני הגאון ז"ל דאמרינן דלית הלכתא כר' עוירא והני מילי בקולשא אבל בסומכי טרפה ואי אשתייר כעובי די"ז כשרה וסתם נקב משמע מפולש ובאינו מפולש אינו טרפה והל"ל דאי לא נשתייר טריפה, ולפי זה ניחא דס"ל לרש"י דמיירי בניקב ע"י מחט רק ראשו א' תקוע בדופן, ועיין לקמן סימן נ"א דמשמע דבעינן דוקא ניקב בפנינו משא"כ בלא נוקב בפנינו אינו מועיל אף שצד א' תקוע בדופן יש סוברים להחמיר עיין ש"ך ס"ק ג' בשם ד"מ וא"כ ה"א דיהי' טרפה משום מחט בחלל הגוף ואשמועינן בנשתייר כעובי דינר מ"מ כשרה, וכעין זה כתב דודי זקני הגאון בפלתי ודוק:
שם ברמ"א ואפילו נחתך במקום הדק כשרה. כך הוא לשון הטור, ותמהו עליו דהא בעל העיטור סובר דנחתך כשר וניקב טרפה והש"ך תירץ דבמקום העב מסתברא יותר להטריף בניקב מנחתך ולכן סובר בעה"ע דנחתך כשר אף דניקב טרפה אבל במקום דק אם נחתך כשר כל שכן דניקב כשר, ולכאורה היא סברא בלא טעם, ונ"ל להסביר טעם הש"ך עפ"י מ"ש בדרישה בשם כנ"ש דטעמא דבסומכי טרפה היינו משום ששם הוא דבוק לכרס ואתי לקותא לכרס ולכן היא טרפה בסומכי ולא בקולשי דשם אינו דבוק וא"כ י"ל ודאי דאבר דטרפתו מצד עצמו שפיר אמרינן דכיון דניקב טרפה שנקב מחלש האבר כ"ש בנחתך ממנו דמחלש יותר, משא"כ אם מצד עצמו אין בו טרפות רק משום כרס שפיר יש לומר דדוקא בנקב דעדיין הטחול דבוקה לכרס ומקום הנקב עצמו דבוקה לכרס בהא הוא דטרפה משא"כ בנחתך ממנו ואינו דבוק לכרס בזה י"ל דכשרה כיון דאינו טרפות מצד עצמו, וזו דוקא אם אינה טרפה בקולשי ועיקר טעם הוא משום כרס משא"כ אם גם בקולשי א"כ הוא טרפה מצד עצמה ואם נחתך כשר כ"ש בניקב וא"כ הטור דכ"כ בקולשי כיון דנחתך כשר ודאי ניקב פשיטא דכשר דאם הוי ניקב טרפה כ"ש בנחתך דבטרפות מצד עצמה אין לחלק ודוק וא"ש:
אלא דקשיא לי' דהא גם לר' עוירא דאינו מחלק בין קולשי לסומכי נמי משני דניקב לחוד ונחתך לחוד אף דלדידי' גם בקולשי טרפה וע"כ דהוא טרפות מצד עצמו, ואין לומר דגם ר' עוירא מודה דטעמא הוא משום לקותא דכרס דא"כ תיקשי במאי דפריך מני' בריש א"ט אתנא דר"י דלחשוב דר"ע והא כבר הוא בכלל נקיבת הכרס וע"כ לר"ע בלאו הכי טרפה ואפי' הכי מחלק בין ניקב לנחתך ובפלתי האריך ביישוב הלשון ובכולם לא מצאתי יישוב ללשון הטור דהטור גופי' הביא לשון הרשב"א דנחתך אסור מספק אף דניקב ודאי טרפה הרי דהטור גופא סובר שיש סברא להקל בנחתך מבניקב ובזה נסתר ג"כ מ"ש הב"י דהטור סובר כתירוץ הא' דהרי לא מטריף אלא מספק ואפשר דבאמת בזה מחולקים הב' תירוצים, דלתירוץ ראשון באמת ניקב גרע מנחתך ואם ניקב טרפה כ"ש נחתך כפי מה שנראה הסברא הפשוטה ולתירוץ השני הוא בהיפך ואפשר דניקב גרע וא"כ הטור דספוקי מספקי לי' אם עיקר כתירוץ הראשון דלתירוץ הא' בנחתך יותר מסתבר להטריף מבניקב וא"כ הטור דספוקי מספקא לי' אי ניקב עדיף או נחתך וכיון דיש פנים לומר לפי תירוץ הראשון דאף דניקב כשר מ"מ נחתך טרפה לזה כתב אפילו ודוק היטב:
והנה רש"י פירש בפרק בהמה המקשה אמשנה דחותך מן טחול וכליות דלהכי נקט מן טחול וכליות משום דלא מיטרפי בהו, ומזה הבין הרשב"א דס"ל דכעת בעה"ע דסובר דלישנא בתרא עיקר דסובר ניקב לחוד ונחתך לחוד, ותמה עליהם למה פסקו להקל באיסורא דאורייתא, ולפי הבנת הרשב"א בדברי רש"י קשה ללישנא בתרא (במה דנקט טחול ניחא) דניקב לחוד כלל אבל ללישנא דה"ה בהמה נמי א"כ קשה למה נקט טחול וכליות ועיין פלתי, ונראה דהא בלא"ה יש להבין דמשני בהמה נמי איסורא וא"כ דכיון דבהמה אסורה משום טרפה מנ"מ אם אסורה גם כן משום אמ"ה, ועיין מ"ש בפלתי נפקותא וזה דחוק, ובאמת י"ל נפקותא בפשיטות אי מותר ליתנו לבני נח דטרפה מותרת להם ואמ"ה אסור להם וא"כ אסור לישראל להושיט לו משום לפני עור ובזה נסתר מה שתירץ על בעל העיטור, אך מ"מ זה דוחק דבשביל כך לא הל"ל דהנחתך אסור וליתני כליות לחוד דבזה הבהמה מותרת, ולכן נראה על פי מ"ש הרשב"א לקמן סי' מ"ד בכוליא דקיי"ל דבניטלה הכוליא מחמת חולי דטרפה כיון דהקטינה וכבר נטרפה ואיך תחזור להכשרה וכ"פ בש"ע סע"ו ומהרש"ל השיג דמה בכך ובאמת חוזרת להכשירה, ואם כן ההד"נ בדין טחול דאי מינקבי בסומכי ואח"כ חותכה דחוזרת להכשירה כמ"ש וזה פשוט וברור, דכי היכי דבכוליא מצי לחזור להכשירה הוא הדין בטחול ואם כן אם אח"כ מושיט ידו וחותך הנשאר באופן שלא ישאר כלום ממנה דכשרה, וכן נראה דעת הרמב"ן והביאו הרא"ש בפ' בהמה המקשה בנחתכו צומת הגידין וחתך ברגל למעלה מהם דכשרה ועיין ברא"ש, וא"כ בטחול אם חותך אח"כ הטחול כולה דחוזרת להכשירה וא"כ אתי שפיר הא דמשני דהוא הדין אפילו בהמה נמי אסורה אם לא חתך כל הטחול ונקט איידי, ואי קשיא מאי נ"מ י"ל דטובא נ"מ דחותך אח"כ הטחול והבהמה שריא ולהכי נקט דמ"מ הנחתך אסור משום אמ"ה, וזהו כונת רש"י דנקט טחול וכליות משום דלא מיטרפי בהו היינו לא מיטרפי כלל ללישנא בתרא וללישנא קמא לא מיטרפי בנטילתן וא"כ יש נפקותא אם ינטל אח"כ ואין הכרח כלל דרש"י פסק כללישנא בתרא ודוק:
ובזה אפשר ליישב דעת בעה"ע דתמה הרשב"א עליו דאיך מיקל בספק, ויש לומר עפמ"ש לקמן סימן מ"ד על דברי רש"י דסובר דיכול לחזור להכשירה וקשה מאי דאמר בש"ס גבי מרה דר"י ב"י מטריף ואהדרי' לי' מאיוב דאמר נשפך לארץ מרירתי ואפ"ה איוב קיים ואהדרי לי' דאין מזכירין מעשה נסים דאלת"ה יפלח כליותי מי קאיי ופירש"י והאי לקותא היא וקשה דלמא אח"כ ניטלו כל הכליות של איוב וחזר להכשרו ויכול להתקיים זמן רב ע"ש, ומזה מוכרח דלא כמהרש"ל, מיהו לפ"ז י"ל דחכמים דלא ס"ל דמעשה נסים הוא וקשה מיפלח כליותי וצ"ל דבאמת רבנן דמכשרי במרה סוברים כמ"ש מהרש"ל ואין ראי' מכליות די"ל דאח"כ ניטלו לגמרי וכמ"ש שם, ועיין מ"ש לעיל סימן מ"ב ולקמן סימן מ"ד, וא"כ לדידן דקיי"ל להטריף בנקיבות המרה כר"י בר יהודה הה"נ בהא קיי"ל דאינו חוזר להכשירו וכמו שהוכחתי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה נקט טחול וכליות, ואין לומר משום דאין מטריפין בהו הא באמת לתירוץ ראשון נטרפה וכנ"ל, וע"כ צריך לומר דס"ל כרבנן דמכשרי נקיבות המרה כדמוכח מאיוב ולא ס"ל דמעשה נסים הי' ומיפלח כליותי אין ראי' דתוכל לחזור להכשרה וההד"נ באיוב, ובזה אזיל תירוץ הא' וא"כ אנן דקיי"ל כריב"י דבכוליא אינה חוזרת להכשירה א"כ אין לומר כתירוץ הראשון דקשה למה נקט טחול וכליות ועכצ"ל כתירוץ הב' דבאמת הבהמה כשרה ותירוץ השני מוכרח, ולהכי ספק בעה"ע כוותי' לדידן דקיי"ל כריב"י בנחתך כשרה וא"ש ודו"ק:
ומה שהקשה עוד הפר"ח דלדידן לא איצטריך לתירוץ הש"ס לחלק בין ניקב לנחתך דלדידן א"ל דנחתך בקולשא ובש"ס לא פריך רק לר"ע דלא מפליג בין קולשא לסומכי י"ל גם כן דהא אף לר"ע איכא לאוקמי בנחלק הטחול לשנים דלדידי' בעינן נקב מפולש, ועכצ"ל דפריך מדלא נקט נמי כבד אלא ודאי דמיירי בכל מקום שיחתוך ובכבד בעי שיור במקום מרה וא"כ אף לדידן צ"ל דמיירי בין בקולשא בין בסומכי ודוק, ועיין פלתי שהרגיש ג"כ בקושיא זו דחתך מחצית הטחול כו' פ"ש:
או י"ל בקצרה דהא באמת יש להבין דילמא מיירי בחתך בעובי הטחול וחלקה לשנים כנ"ל ושפיר י"ל דפריך מדנקט טחול וכליות משמע דטחול דומיא דכליות וכ"ה דבכליות בכ"מ שיחתוך אינה טרפה הוא הדין נמי בטחול כיון דבחדא קתני להו ואם כן קשה מאי משני הה"ד דבהמה נמי אסורה וקשה דהא אכתי לא דמי טחול לכליות דשם הבהמה כשרה באמת וכאן בהמה גופא אסורה, וצ"ל בהך תירוצא כמ"ש מהרש"ל לקמן סימן מ"ד דסובר דהה"ד בנחתכה הכוליא דטרפה בהגיע למקום חריץ וא"כ י"ל דבין בטחול ובין בכליות הוא הדין דבהמה גופא נמי אסורה ובאמת שניהם שוין, מיהו אנן לא קיי"ל כמהרש"ל כמו שדייק הרשב"א מדלא נקט פסול בזה ובזה נחתך עיין בתה"א דף נ' ע"ב ולקמן סימן מ"ד מש"ש, ואם כן א"ל כתירוץ הא' דא"כ לא הוי טחול דומיא דכליות דכאן בהמה אסורה ובכליות מותרת וצריך לומר כתירוץ שני ותירוץ הא' לא אתי כהלכתא, ולהכי פסק בעל העיטור כתירוץ השני דהוא מוכרח לדידן דקיי"ל בנחתכה כשרה בכוליא ואכתי לא הוי דומיא ודוק. ובזה נמי מיושב מה שטען הפר"ח דלדידן איכא לאוקמי בקולשא דע"כ עיקר הקושיא דמיירי דומיא דכליות ולק"מ:
שם ואם מים בטחול כו'. דעת כל האחרונים הוא דלא כב"ח אלא דאין חילוק בין מים זכים או עכורים בטחול ואם אין שיור כדינר זהב טריפה, אלא הט"ז בסוף סימן זה דעתו נוטה דחיסרון בפנים בטחול לא שמי' חיסרון כמו בריאה ומסיים דמסתפינא להקל והפר"ח הכשיר בפשיטות ודודי זקני הגאון בפלתי פי' כן מעשה דראב"י שהביאו לפניו טחול נפוח והי' הנפח מלא מים זכים והי' בפנים כמראה שעוה וציוה לגוררו בסכין, ואח"כ בדק בפנים ומצא שלם מכל צד והכשיר וכנ"ל והובא גם בט"ז ס"ק וי"ו ופי' בפלתי דלא הי' שיור כדינר זהב רק דהי' שלם מכל צד ואינו רק חיסרון בפנים ע"ש שהאריך ולפע"ד צ"ע דא"כ למה הי' מצוה לגררו, לו הי' לבדוק רק בחוץ אם הוא שלם בחוץ מכל צדדים חיסרון בפנים מיקרי והוא כשר ולמה הוצרך לבדוק בפנים וכמעט מוכרח בהיפך והוא צ"ע ובאמת מה שהביא הט"ז לראיי' מדלא אמר כן אטחול דכשר בריאה פסול בטחול כמ"ש בכוליא דכשר בריאה פסול בכוליא והיינו מוגלא, ז"א כלום דבשלמא התם אתי לאשמועינן דאע"ג דנקב כשר בכוליא ופסול בריאה מ"מ בשאר דברים אין מדמין זו לזו, ולאפוקי מבני מערבא דסוברים דהפסולים בריאה כשר בכוליא, אבל כאן יש לומר באמת דגרע מריאה, כי היכי דגרע מריאה לענין זה דפוסל בלי נקב מפולש בלא נשתייר כעובי דינר זהב. ולכאורה יש להביא ראי' מדפריך בריש א"ט ולחשוב נמי דר"ע דניקב הטחול טרפה ומסיק דכולי ניקב חשיב בחדא, ואכתי קשה הא פש להו חדא דהא בטחול גם חסרון בפנים פוסל, ובשאר נקובים אין חסרון בפנים פוסל ובטחול פוסל אפילו חסרון בפנים וא"כ אייתר לן חדא, אלא ודאי גם בטחול אינה פוסל חסרון בפנים וכדעת הט"ז:
איברא די"ל דודאי לר"ע דבעי נקיבה כל הטחול ואפילו לא נשתייר כעובי דינר זהב, כל שאין הנקב מפולש הוא כשר כמו בכל ניקובים דעלמא שפיר י"ל דחיסרון בפנים ל"ש חיסרון בטחול כמו בכל ניקובים משא"כ לדידן דלא בעינן נקב מפולש צריך שיור כדינר זהב, א"כ גם בבשר שבטחול תלי' טריפות א"כ י"ל דגם חיסרון בפנים שמי' חיסרון וא"ל דתקשי לדידן דלא קיי"ל כר"ע וא"כ חיסרון בפנים שמי' חיסרון א"כ ק' אתנא דבי ר"י די"ט הם דלדידן י"ל כמ"ש הדרישה, דהטעם משום שיגיע לקותא לכרס וא"כ הוי בכלל כרס שניקב וכולה נקובי חשיב בחדא והגמ' לא פריך רק לר"ע דלא מחלק בין סומכי' לקולשא וכנ"ל אבל לדידן אין לחשבו כלל דהוי בכלל כרס שניקב ודוק:
ואמת כי בזה י"ל קושיות התוס' ברא"ט דהקשה למ"ד דלית לי' האי דר"מ חסר להו חד ולפ"ז ניחא די"ל דהך מ"ד סבר דלא כר"ע רק כהלכה דבעינן שיור בסומכי' כדינר זהב וא"כ גם חיסרון בפנים שמי' חיסרון ואייתר לן הך דטחול דהוא חיסרון בפנים ואינו בכלל כל הנקובים ודלא כסברת הדרישה מיהו בקושי' זו י"ל דהא מבואר בפא"ט דף נ"ד ע"ב דרבא הוא דפליג עם ר"ש דסבר דבוקי דאטמא דשף מדוכתי' כשירה, ור"ע משמי' דרבא אמר דניקב הטחול טריפה וא"כ לדידי' חיסרון בפנים לא שמי' חיסרון ול"ל דמעייל טחול דגם זה ככל נקובים הוא אך שאר קושיות התו' שהקשו לעולא דלא ס"ל דרכיש חסר מח"י טריפות, וכן הקשה למ"ד נקרע רוב חיצונה זהו בשר החופה רוב הכרס חסר להו חדא ולפ"ז ניחא די"ל דהם סוברים כהלכתא דלא מיטרף רק בסומכי' ובעינן שיור כדינר זהב א"ב גם חיסרון בפנים שמי' חיסרון ואייתר חדא, וא"כ י"ל דעולא דמפיק לקותא מעייל חיסרון בפנים והך מ"ד דנקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה מעייל ג"כ לקותא וחיסרון בפנים לכל חד וחד כדאית להו ולק"מ קושיות התוס' ואפשר די"ל להתוס' כדעת הדרישה, דטעמא הוא משום חיסרון הכרס דיגיע לו לקותא וא"כ ליכא לעיולי להא דטחול דהוא בכלל נקובת הכרס מיהו אי לא אמרינן כדעת הדרישה א"ש ולק"מ ודו"ק:
(ג)
מחבר שכל מה שדבוק לכרס קרוי עב בלח"מ כתב דיש ג"כ עב לאחר דיבוקת הכרס אלא דאינו דבוק לכרס, ונחלקו הפוסקים בזה מה דינו אם הוא כבסומכי' וטריפה או דבקולשי, ובאמת מדברי הגמרא משמע דדינו כבסומכי' שאמרו אבל בסומכיה טריפה והל"ל למקום הדבוק לכרס ובמקום שאינו דבוק כשירה ול"ל למימר בקולשי' וסומכי' וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרק ו' מה"ש שלשונו כלשון המחבר סעיף א' שכתב הטחול ראשו א' עב והשני דק כבריית הלשון כו' ואם ניקב בראשו הדק כשירה, משמע דדוקא בראשו הדק כשר אבל בראשו העב אף שאינו דבוק מ"מ הוא טריפה וכ"כ רוב הפוסקים ולא הוזכרו דתלי' בדבוק לכרס ולכן יש להחמיר ומ"ש בפלתי דאם נאמר כדעת הדרישה דהטעם הוא משום דיגיע לקותא לכרס, מבואר הדבר דתלי' הכל בדביקות הכרס, יתבאר לקמן בישוב דעת הדרישה:
(ד)
מחבר פחות מחצי עבי'. והקשה הבית הלל לפ"ז נשער בבהמה גסה כחצי עובי' טחול של עגלים קטנים, והפר"ח בסק"א הסכים דבאמת משערין כך ואין להקשות כלל דהא הרשב"א הוא דדייק כן מדנקט נשתייר כעובי דינר זהב ונשתייר משמע בפחות מרוב, וא"כ כיון דבהמה שהטחול שלה עב כגון בהמה גסה דבזה ודאי עובי חצי הטחול הוא יותר מדינר זהב שייך שפיר לישנא דנשתייר כיון דשייך בגסה או בדקה שהטחול עב, ולאפוקי מעגלים קטנים, די"ל דבאמת עובי' דינר זהב הוא יותר ולק"מ. ולפ"ז צ"ע איך נשער בעגלים קטנים דבהני י"ל דהם יותר מרוב, אם לא שנאמר דמשערין לפי ערך וכיון דבגסה די בנשאר רוב ה"נ די ברוב דאף דאין בו כד"ז מ"מ לפי ערך יש בו ד"ז ולעיל סימן מ"א ס"ב דכתב המחבר גבי כבד לענין שיעור ב' זיתים דשיעור הוא אפי' בבהמה ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, משמע דבהמה אפילו בדקה צריך שני זיתים ולא משערין לפי ערך רק לענין עוף דליכא בשיעורי' ב' זיתים וכאן משמע דמ"מ די כחצי עבי' ואפילו בפחות וצ"ע:
ובאמת מה שדייק הרשב"א מדנקט אשתייר צ"ע דבכמה מקומות מצינו לשון אשתייר על רוב, וכן ביבמות בפ' הערל גבי מקוה דנתן סאה ונטל סאה דקאמר מאי לאו עד דנשתייר רובו וכן בחולין פרק השוחט דף כ"ט ע"ב הכי קאמר לי' למשה לא תשתייר רובא הרי דאף על רוב אמר לשון אשתייר וכמעט א"א לומר בלשון אחר אם בא לומר דנקב בטחול טרפה ואם נשאר רוב דכשירה ומ"ל אשתייר ואף שהוא רוב, ואולי יש לומר דקשיא לי' לרשב"א דנקט ודר"ע נמי לא אמרן אלא בקולשי' אבל בסומכי' טרפה ואי אשתייר בי' כעובי ד"ז כשרה, וקשה דאיפכא הל"ל דכיון דסתם נקב הוא מפולש והכי הוי לי' למימר אבל בסומכי אי לא נשאר כעובי ד"ז טרפה, ולכן נראה עפמ"ש התוס' בריש א"ט דלהכי נקט ניקב הלב לבית חללו ולא נקט הכי בשאר נקובים משום דבשאר נקובים שהם דקים פשיטא דאין נקב חשוב בהן כלום משא"כ לב שהוא עב הוי ס"ד שאם ניקב בעומק דחשיב נקב ע"ש, ואם כן בטחול דהוא גם כן עב הוי שפיר מסתבר דבניטל בעומק דהיינו רובו דיהי' טרפה וכיון דניקב רוב הטחול ורובו ככולו ולהכי כיון דאמר אבל בסומכי' טרפה הוי ס"ד דגם בניטל רוב יהי' טרפה כיון דהוא עב, ולהכי קאמר דמ"מ אם נשתייר כד"ז כשרה וכן מורים דברי רמב"ם וש"ע ס"א דכתב פחות מכאן הרי הוא כמפולש וטרפה, משמע דהטעם הוא בפחות מפני שהוא כמפולש והוי ס"ד דבניקב בעומק דיהי' טרפה ואתי לאשמועינן דבנשתייר כשר מיהו הא ודאי לא הוי ס"ד שיהי' טרפה אפילו בפחות מרוב דהא ודאי לא מסתבר דסתם ניקב לא משמע בפחות מרוב אלא דברוב הוי אמרינן דרובו ככולו כמו בכל דוכתי דקיי"ל רובו ככולו וכן הוא ג"כ כוונת התוס' דכתבו דהוי מצינן למיטעי בניקב בעומק והיינו ברוב וא"כ מוכרח דפחות מרוב הוא שיעור ד"ז דאם נימא דשיעור ד"ז הוא רוב א"כ איפכא הל"ל ואי לא אשתייר א"ו דאתי לאשמועינן דאף אם לא נשאר חצי הטחול מ"מ כשר וש"מ דד"ז הוא פחות מחצי, והוא כוונת הרשב"א דהא אשתייר קאמר ולא שיש הכרח מלשון אשתייר דמיירי בפחות דז"א וכמ"ש אלא מדלא אמר ואי לא נשתייר טרפה ש"מ דהוי ס"ד אפילו לא ניקב נקב מפולש טרפה והיינו ע"כ ברוב דבפחות מרוב ודאי לא הוי בכלל נקב ואפ"ה קאמר דאי אשתייר כשרה ש"מ דהוי פחות מרוב וא"כ י"ל דגם בדקה אף דבאמת אין ברובו כד"ז מ"מ כיון דלא ניקב רובו אין זה נקרא נקב כלל וכשרה אפילו למ"ד דלא ס"ל דגם בבהמה משערין לפי ערך מ"מ הכא שאני דאין נקב בפחות מרוב, ודברי רשב"א וש"ע ברורים ונכונים ודוק:
ועוד נ"ל ליישב לשון זה דבסומכי' טרפה ואי אשתייר כד"ז כשרה דהא בלאו הכי יש לדקדק מאי קאמר ודר"ע נמי לא אמרן אלא בקולשי' וקשה דהא ר"ע גם בקולשי' מטריף והיאך שייך דר"ע לא אמרן וצ"ל דקאמר דהא דלית הלכתא כר"ע לא אמרן כו' וכ"מ מפירש"י אב זה דחוק והל"ל והא דלית הלכתא כר"ע נמי כו', ולכן נראה דהוא הדבר שכתבתי דסתם נקב הוא מפולש כמו בכל דוכתי ואם כן ר"ע דאמר דניקב טרפה משמע דבעי דוקא מפולש כמו בכל נקבים ובאינו מפולש אפילו בלי שיור כלל כשרה ובאמת זהו דחוק דאם כן אנו מחולקים עם ר"ע בסברות הפוכות דלר' עוירא ניקב נקב מפולש בקולשי' טרפה ולדידן כשר ובסומכי' בלא אשתייר כד"ז לדידן טרפה ולר"ע כשר וזהו דוחק דממ"נ אם חיות תלוי בטחול לדידן טפי מר"ע כ"ש בקולשי' דטרפה ואם אנן סוברים דאין חיות תלוי בטחול איך מחמירין טפי מר"ע, ולכן נראה דגם ר"ע מודה דבסומכי לא בעי נקב מפולש ובלא נשאר כעובי דינר זהב הרי הוא כמפולש והא דקאמר ניקב היינו משום דמיירי בקולשי ושם בעי נקב מפולש אבל בסומכי ר"ע מודה לדידן וזהו כוונת הש"ס דלית הלכתא כר"ע והיינו דאין תלוי כל כך חיות בטחול להטריף בניקב בקולשי' מיהו ר' עוירא מטריף אפילו בקולשי' ולכן קאמר דניקב הטחול טרפה בין בקולשי בין בסומכי, ולכאורה י"ל דגם בזה שניהם שוין דצריך נקב מפולש כדאמר ר"ע ניקב דמשמע נקב מפולש, וא"כ לדידן דמכשירין בניקב בקולשי' כל שכן דסומכי צריך עכ"פ נקב מפולש, ולהכי קאמר דר"ע נמי לא אמרן דבעי נקב מפולש כדמשמע לשון ניקב הני מילי בקולשי דבהא בעינן נקב מפולש ולהכי קאמר ר' עוירא ניקב נקב מפולש היינו משום דמיירי בקולשי אבל בסומכי באמת טרפה אף באין נקב מפולש ומכל מקום אי אשתייר כעובי דינר זהב כשרה, ואפשר שגם רש"י כיון לזה דמעיקרא אמר דלית הלכתא כר"ע והדר מסיק דבסומכי' באמת טרפה ולכן אמרו דר"ע לא אמר רק בקולשי כיון דבעי נקב מפולש אבל בסומכי באמת אף בלי נקב מפולש טרפה ולא אמר ר"ע בהא כלל דבעי נקב מפולש ולכן אף דלא קיי"ל מכל מקום בסומכי' טרפה דלא בעינן נקב מפולש ואין בכלל דברי ר"ע שנאמר דאין הלכה כמותו דבהא באמת טרפה אף בלא נקב מפולש ואי אשתייר כשרה וזה ברור ונכון ודוק:
ואם כן אזדא לה ראיית הרשב"א, והרשב"א כתב עוד טעם דסתמא דמילתא עובי ד"ז הוא פחות מחצי עובי הטחול והוא בב"י ואפשר שזהו דוקא בבהמה גסה אבל לא בעגלים הדקים ולכן מסתבר להקל בנשאר חצי הטחול בין בדקה ובין בגסה אבל בהא ודאי אין להקל לשער בחצי עובי טחול בהמה דקה לגסה כדברי הפר"ח אלא כדמשמע מסתימת הרשב"א וש"ע דלעולם בעינן דלא יהי' פחות מחצי עביו אלא מעט וכן עיקר:
(ה)
ברמ"א ויש מחמירין. זהו כדעת הרמב"ן דסובר כל יתר כנטול דמי היינו הוא והמקום שדבוק בו, וג' שיטות יש בענין כל יתר, הא' הוא שיטת רש"י ורמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים, דכל יתר הוא כנטול הוא ואבר שכנגדו, ולכך הטריף המחבר סוף סימן מ"א בשני כבדים, והרמב"ן סובר דהיתר הוא כנטול הוא והמקום הדבוק ולכן הטריף בנמצא כמין טחול דבוק בסומכי, וה"ג והרשב"א דסוברים דיתר הוא כנטול האבר לבד ולכן בשני טחולים אם ניטל היתר וישאר בו כד"ז טרפה, והנה הפר"ח הכריע לעיל כהרמב"ם וסיעתו מברייתא דבכורות דף ל"ט דתניא ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ושלש כליות והקשה הפר"ח דאם נאמר דיתר אינו רק כניטל אותו אבר לבד למה יהי' טרפה בג' כליות כיון דאין חסרון בפנים, ודודי זקני הגאון בפלתי סימן מ"ד תירץ לקושיית הפר"ח דשם הוא הטעם משום גזירת הכתוב, ועדיין קשה לס"ד דבעי לאוקמי דפליגי הך ברייתא עם ברייתא דסוברת לרבות בעל כוליא אחת וברייתא דשתי כליות סוברת דחסרון בפנים שמי' חסרון ואכתי קשה התינח בעל א' בעל שלש מא"ל דבהא ליכא למימר דהוא מטעם חסר להרמב"ן והרשב"א ולמה יפסול וע"כ דפסול משום גזירת הכתוב וא"כ גם בא' י"ל באמת חסרון בפנים לא שמי' חסרון ומ"מ פסולה כמו בעל ג' מגזירת הכתוב אלא ודאי הטעם הוא משום חסרון בפנים וא"כ מוכרח דיתר כחסר, וכן מוכח ג"כ מתירוץ רחב"י כאן שנבראת בשתים וחסרה וכאן שנבראת בא' מעיקרא ואם כן לכולי עלמא נבראת בא' כשרה ואם כן למה תפס בעל שלש אלא ודאי דגם זו מטעם חסרון בפנים וכ"כ לתירוץ ר"י שתירץ דכ"ע אין ברי' באחת וכאן שחסרה קודם שחיטה וכאן שחסרה לאחר שחיטה כו' וקשה למה לא מוקי לכ"ע דיש ברי' באחת וברייתא דב' כליות הוי משום גזירת הכתוב והוי שפיר א' דומיא דשלש אלא ודאי דלא בעי לאוקמי הכי משום דכיון דנבראת באחת וליכא חסרון אין סברא דתהי' פסולה וא"כ בבעל שלש מוכרח דהטעם הוא משום חסרון וראיית הפר"ח מוכרעת כדברי רש"י וסייעתו, והנה ברמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח העתיק הדין דבעל א' וג' פסול משום דכתיב תמימים יהיו לכם ע"ש, ולכאורה קשה דהא בגמ' דייק לי' מקרא אחרינא משתי כליות, מיהו באמת לק"מ דהא בלא"ה יש להבין במאי דבעי התם בחיסרון בפנים אי אמרינן תמים אין חסרון לא א"ד מאי מום מאבראי אף חסרון מאבראי ובעי למיפשט מהך ברייתא דב' כליות ובאידך ברייתא מרבה בעל כולי' א' ובעי למימר דפליגי בחסרון בפנים וקשה אי ס"ל דחסרון בפני' שמי' חסרון א"כ ל"ל קרא הא כבר שמעינן לה מתמים, וצ"ל דודאי מתמים ליכא למידק די"ל מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ולכן כיון דגלי לן קרא דגם בחסרון בפנים פסול א"כ ליכא למימר מה מום מאבראי דהא גילתה התורה דאפי' בחסרון בפנים פסול וע"כ צ"ל דתמים אין חסרון לא אפילו בפנים, ולכן העתיק הרמב"ם שפיר דמוכח מתמים כיון דכבר קיי"ל לאפסולי ממלת כליות לאפוקי בעלת א' וחיסרון בפנים שמי' חיסרון גם בטחול הדין כן דכיון דשמי' חסרון בכוליא ותמים צריך שיהי' גם בפנים הה"ד בכל אברים ודוק:
(ו)
מחבר טחול העוף עגול כענבה לפיכך אין הנקב פוסל בו, זהו דעת הרמב"ם והרשב"א השיג עליו דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף ואי משום דעוף לית לי' סומכי אדרבא ל"ל קולשא, והנה הפר"ח כתב דלפמ"ש הדרישה דעיקר הטעם הוא משום דמגיע לקותא לכרס ואם כן בעוף דאינו דבוק לכרס ממילא אין בו טרפות אלא דיש לעיין בדברי הדרישה דהא מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שחיטה כתב דכל אבר שניקב טרפה הה"ד כו' ובטחול כתב הטעם משום דיש חילוק בניקבות בין קולשי' לסומכי' ולכן אינו דומה לשאר טרפות וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן בריש א"ט, דכיון דיש חילוק בין קולשי לסומכי לכך אינו דומה לשאר טרפות, ואם נאמר כדעת הדרישה לימא בפשיטות דשאני טחול דאינו טרפות מצד עצמו רק מפני הכרם וכיון דניטל לא ילקה הכרס אבל בניקב יגיע לקותא לכרס וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל כדרישה ואיך אפשר לומר שזהו טעמו:
ונראה דבאמת טעם הדרישה דמגיע לקותא לכרס נראה דעיקר הראיי' לזה מדלא מטרפינן בקולשי רק בסומכי' דשם דבוק לכרס וגם אינו כשאר נקובים דבשאר נקובים בעינן נקב מפולש וכאן א"צ נקב מפולש ומ"ש מכל נקובים דעלמא א"ו דאינו טרפות מצד עצמו רק מטעם דיגיע לקותא לכרס וא"כ א"ש דבקולשא אינה טרפה משום דאינו מגיע לכרס ובסומכא בעינן גם כן הגנה כד"ז משום שיהי' הגנה לכרס ובלא"ה אין הגנה, ובזה י"ל ג"כ הלשון אבל בסומכי טרפה ואי אשתייר כד"ז כשרה, דלכאורה הלשון מהופך, ולפי זה ניחא דכיון דאמרינן דבקולשא לית הלכתא כר"ע וא"כ הא דבסומכי טרפה היינו משום דיגיע לקותא לכרס ואם כן הוי ס"ד דצריך הגנה יותר מעובי ד"ז ולהכי אשמועינן דדי בכדינר זהב וא"כ י"ל דזהו באמת כוונת הרמב"ם והמפרשים דכיון דיש חילוק בין קולשא לסומכא ולשיור ד"ז משא"כ בכל נקובים וע"כ דאינו טרפות מצד עצמו ולכך לא מנאוהו כיון דאינו טרפות מצד עצמו דאי טרפה מצד עצמה ל"ה משונה משאר נקובים ואדרבא להדרישה א"ש טפי דלפי הנראה מפשט דברי הרמב"ם דהטעם הוא כיון דאין נקיבות שוה מ"מ קשה מה בכך, והנה בריאה בעינן שני קרומים ובמוח די בקרום א' לחוד מ"ד דבגמרא אלא ודאי כוונתו כמ"ש דאינו טרפות מצד עצמו לכך לא מנאוהו כמו דלא מנאו דמי' לדיותא ולבישרא דטרפות דלאו מינה הוא ההד"נ כאן הוא בכלל כרס וזה נכון ודוק, ואין להקשות ע"ז מלעיל סימן כ"ט דכל דלא מנה בין הטרפות, טרפות דלא מצד עצמה לא מנה להו:
אלא דצ"ע דאם נאמר דמשהו ניטל אינו טרפה וניקב טרפה משום החילוקים שיש בנקיבותו א"כ אכתי קשה לר"ע דלא מחלק בין קולשא לסומכי למה לא נקט ניטל לב וריאה ודקין וע"כ דכ"ש הוא מניקב וקשה טחול מא"ל, ואין לומר כתירוץ הרמב"ם והרא"ש דלדידי' אין חילוק בין קולשא לסומכי' ואף דאנן לא קיי"ל כר"ע מ"מ בהא לא פליגי דאם בניקב טרפה כ"ש ניטל וגם לר"ע נראה דבעינן ג"כ נקב מפולש כמו בכל נקב דעלמא. ודוחק לומר דבאמת לר"ע י"ל דלא ס"ל האי כללא דכל היכא דניקב טרפה כ"ש ניטל דטחול יוכיח ואנן הוא דלא קיי"ל כוותי' דאם כן קשה למה לא נקב ניטל לב וריאה ודקין, גם לא מסתבר להמציא פלוגתא חדתא וצ"ע:
גם אין לומר דס"ל דבאמת גם לר"ע אין הטעם רק משום דיגיע לקותא לכרס וכדעת הדרישה ולכך לא חשיב לי' במתניתין דהוי בכלל כרס אלא דאנן הוא דלא קיי"ל הכי ואמרינן דאינו בסומכא אינו מזיק לכרס ובהא הוא דפליגינן אר"ע דא"כ קשה מאי פריך לעיל ולחשוב נמי דר"ע הא הוי בכלל נקיבות הכרס: