חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן מב
(ב)
מחבר ניטלה ביד כו' טרפה ורבים מכשירין. וכן כתב הפר"ח ודודי הגאון ז"ל בפלתי שעליהם אנו סומכין להכשיר בדין של בה"ג הנזכר בסעיף ג' שאח"ז, והנה ראיות המכשירין ממתניתין דתנן ניטל הכבד טרפה ומשמע שאינה טרפה זולת מטעם ניטל הכבד, ואף שאם ניטלה הכבד א"א שתתקיים המרה דבמה תתקיים ומ"מ לא מטריפינן רק נטולת הכבד ולא משום מרה, והתוס' בריש א"ט נדחקו בזה, ויש לדקדק לפי מה דקיי"ל דגם בנמצאו שני כבדים טרפה והטעם הוא דכל יתר כנטול דמי וכתבו הטעם דאף שאינו ניטל ואפשר שיתקיים מ"מ א"א שהבהמה תתקיים ביתר כמו בניטל א"כ י"ל דלהכי נקט במשנה ניטל הכבד להודיענו שהיא טרפה בניטל הכבד לבד ואף שבניטל גם המרה חסרה מ"מ אתי לאשמועינן שגם בכבד תלי' טרפות ונ"מ בשני כבדים ומרה א' דטרפה אף אם לא תנטל הכבד והמרה תתקיים ומ"מ הא טרפה משום נטולת הכבד, ואין לומר דס"ל להנך שהביאו ראי' זו כהרמב"ן שהוא כנטול עם המקום שהיתר דבוק וא"כ בשני כבדים באמת כשרה או כהרשב"א דס"ל דאינו רק כניטל היתר לבד ובאמת בתרי כבדא כשרה דהא ראבי' כתב וכדאשכחן תרתי מרירותא כשרה אפילו ניטל כולה כשרה ואם איתא דס"ל כרמב"ן ורשב"א אף דניטל כשרה מ"מ ביתר טרפה דהא נקובת המרה טרפה ואם אינן דבוקים אפילו למאן דמטריף בניטל מ"מ כאן מכשיר לפי' הרשב"א הרמב"ן וצ"ל דסבירא לי' דלהכי יתר כנטול דמי שסופו להנטל וא"כ הרי הוי טרפה משום נטילת המרה, מיהו מ"מ אין קושיא לדידן דקיי"ל דדמי לנטול אבל מ"מ אינו נטול ואין סופו לינטל וא"כ י"ל דבאמת היא חסירת המרה וא"צ למה שדחקו בתוס' ודוק:
אך יש לדקדק לדעת המכשירין בניטל המרה נהי דניטלה המרה כשרה מ"מ נחוש שמא טרם שנטלה לגמרי היתה נקובה דודאי אין דרך שתנטל כאחת ומיד כשניטל ממנה מעט כבר נטרפה הבהמה ואיך תחזור להכשירה וכעין מ"ש המחבר לקמן סימן מ"ד סעיף ו' בכוליא דצריך להיות ניכר שניטלה מתחילת ברייתה ואם כן גם כאן נצריך שתהיה ניכרת שניטלה מתחילת ברייתה וצ"ל דס"ל כדעת מהרש"ל דבאמת אם חזרה להכשרה כשרה בזה אף דמקודם היתה טרפה מ"מ כשחזרה להכשרה באמת היא כשרה, והשתא קשה מאי הקשו לר"י ב"י דס"ל ניקבה המרה טרפה מאיוב שהי' קיים אף ששפך לארץ מרירתו וקשה דילמא אחר ששפך לארץ מרירתו חתך המרה לגמרי ונטולת המרה כשרה ואף שנטרף בנקיבת המרה מ"מ חוזר להכשירו ואפשר שיחי' זמן רב, וצ"ל דס"ל דודאי אם נקבה שוב אינה חוזרת להכשרה מיהו בניטלה מסתמא אמרינן שניטלה מתחילת ברייתה ולא מחזקינן ריעותא בסתם () או דאפילו ניטלה מחמת חולי ניטלה בפעם אחת ודוק וצ"ע, ועמ"ש לקמן סימן מ"ד סעיף ו' בס"ד ובזה נמי מיושב קושית מהרש"א על פי' הר"י מאורליינש הא אר"י הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא ב' לאו סתמא הוא והקשה המהרש"א לפ"ז למה אמר הלכה כר"י, ולפ"ז ניחא דאתי לאשמועינן דאף אם ניטלה אח"כ אינו חוזר להכשרה:
(ג)
במחבר אם חסרה המרה כו' קורע הכבד כו' דין זה כתב בה"ג והאחרונים תמהו דכיון דעיקר טריפות המרה תליא בעור ומה יתן ומה יוסיף הטעם המר שבכבד, ודודי ז"ל בפתח דבריו דעתו דהי' קבלה ביד בה"ג שכאשר כל הליחה יוצאה אל הכבד גם הקרום מבלע בכבד, ולפ"ז נראה דאם ניקבה כבד להדה דטריפה וכמו שאמרו במרה שניקבה וכבד סותמתה דאי אינקוב כבד להדה טריפה הה"ד כאן דכיון דהמרה הוא בכבד וניקבה הוא כנקיבות המרה וכמו כשמרה שהכבד סותמתה ובסוף דבריו העלה דספוקי מספקא לי' לה"ג אם ניטלה המרה טרפה או כשירה, ולכן אם ניטלה המרה טריפה מספק דלית לן להעמידה על חזקתה דלא הי' לה חזקת כשרות משא"כ אם יטעם מר בכבד ודאי שהי' לה מרה ואח"כ ניטלה וא"כ כבר הי' לה חזקת כשרות ומוקמינן אחזקתה וספיקא כשר, ודבריו צ"ע דהא אנן מטרפינן אפילו בשור הגדול נטילות המרה אף שהוא יותר מיב"ח וא"כ כאן ליכא למימר דלא הי' לו מרה מעולם דטא"ח יב"ח וע"כ דעתה הוטרף ונוקמי' אחזקתי' ונכשיר בניטל המרה ובזה מודה בה"ג דטריפה וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התוס' פרק קמא דחולין דף י"א דכל חזקה שלא נתבררה ונודעה שעה אחת אינה חזקה, ולכן אף אם חי' יב"ח אינה בחזקת כשירה כיון שלא נודע לנו שעה שנאמר עתה היא בחזקת כשירה וטעם זה שייך נמי הכא דהא לא נתברר אימת הי' לה מרה ועוד דהרמ"א פסק לקמן סימן נ' דכל היכי דהריעותא נולדה מחיים לא אזלינן בתר חזקה וכאן נמי ודאי מחיים ניטלה המרה ולכן ליכא למימר טעם זה ודוק:
ואפשר דס"ל להנך מ"ד דבאמת מטריפין בניטל המרה והיינו מטעם שכתבו המחברים דכל שניקב טריפה כ"ש ניטל וס"ל דדוקא בניטל המרה לגמרי טרפינן ואף דיש שאין להם מרה אין למידין ממינו על שא"מ משא"כ ביש בכבד טעם מר י"ל דבאמת לא הי' מרה כדרך כל הבהמות אלא שהוא בלוע בכבד ובשביל שאינה במקומה אין להטריף, וכ"נ קצת מדברי ראב"ן הובא ברא"ש אלא שמ"ש המרדכי בשם ראבי' הטעם מפני שאמרו דכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה לא משמע קצת כן ודוק, ואם נאמר הטעם כמ"ש הפר"ח דבלא"ה רבים מכשירין בניטלה המרה צ"ע דמ"מ למה לא ניחוש שניקבה טרם שנבלעה בכבד כיון דלא ניטלה באמת רק שניבלעת בכבד ובזה אפילו למ"ד ליטלה כשירה יש להטריף וכמ"ש בכוליא לקמן סימן מ"ד סעיף ו' וכמו שהוכחתי לעיל מן הש"ס וצ"ע ומ"מ בניקבה גם הכבד ודאי יש להחמיר דהא נראה עיקר טעם המכשירין מפני שנבלעת בכבד ולא גרע מניקבה המרה והכבד סותמתה דמ"מ אם ניקבה הכבד להדה טריפה וכ"ש כאן ובלא"ה לא מצאו טעם מספיק לדינו של בה"ג ואם קבלה נקבל והבו דלא לוסיף עלה דזה לכ"ע טריפה וכמש"ל, ושוב עיינתי בראב"ן סימן רנ"ד שכתב ז"ל שכבד שאבה המים ועתידה לחזור וכמחז"ל כנ"ל:
שם וטועמו כתב הש"ך בסק"ד דאף דשאר ספק איסור אסור לטעמו מ"מ רוב יש לה מרה וירגוש הטעם מר, ודודי הגאון ז"ל בפלתי השיג עליו והעיד דליתא דאדרבה לא שכיח ולכן כתב הטעם לפמ"ש הריב"ש דטעימה אינה אלא דרבנן והוי ספיקא דרבנן ויש ראיי' לדברי הריב"ש ממ"ש התוס' בפרק יום הכפורים דלר"י דאמר טעמא דחצי שיעור אסור מה"ת דמוכח מקרא דכל חלב ול"ל טעמא דחזי לאצטרופי וכתבו דלהכי מוקמי' קרא לאסור חצי שיעור מכל חלב כיון דיש סברא דחזי לאצטרופי וא"כ בטעימה דלא שייך טעמא דחזי לאצטרופי כיון שאינו אוכל כלום ודאי לכ"ע אינו רק מדרבנן דלא מתרבי כלל מקרא, ולא בבשר שאינו ידוע אם הוא מלוח דוקא קאסר מהרש"ל דאיתחזיק איסורא משא"כ הכא הוי ספיקא דרבנן וכמ"ש בפלתי אלא דקשה דא"כ למה נצריך קפילא בתבשיל שא"י אם הוא בנ"ט הא גם זהו ספיקא דרבנן דשמא לא יתן טעם כלל ואפשר דטעימה זו אינה טעימא בעלמא רק מצריך לאכול ממנה או י"ל דכיון דלרוב הפוסקים א"צ טעימא רק בפחות מששים וכיון דחז"ל שיערו נ"ט בס' ודאי יתן טעם וקרוב לודאי הוא ודוק:
ובנאבדה הכבד קודם טעימה כתב בפלתי לפמ"ש לעיל דטעם של ה"ג הוא משום דמספקא לי' בניטלה אם כשירה הוי לי' ס"ס שספק ירגיש או לא ירגיש טעם מר ואת"ל שלא ירגיש שמא ניטלה כשר, ותמהני דכיון דעיקר טעם שמחמת הרגשת טעם תהי' כשירה הוא משום דשמא ניטלה כשירה וא"כ ה"ל הכל ספק אחד דאף אם ירגיש י"ל דניטלה המרה כשירה ולא הוי ס"ס כלל וגם לפמ"ש שלא שכיח שימצא בו טעם מר ודאי ל"ה ס"ס דלא שכיח אינו ס"ס ולכן העיקר להחמיר:
(ד)
במחבר נמצאו ב' מרות טריפה. דעת הפר"ח דאם יש בכבד טעם מרה גם בזו כשירה, ודבריו תמוהין דלפ"ז נכשיר ג"כ גימל מרות והא ודאי ליתא דכל יתר כניטל דמי וככל המון ניטל וכ"כ דודי זקני בפלתי סימן נ"ד, ואולי לזה כיון במ"ש שקרה שגיאה לפר"ח בזה ועיי"ש וכן השיגו עליו כל האחרונים:
(ח)
שם יש מיני עופות שאין להם מרה עיין פר"ח שהביא בשם ס' ש"ה המינים שאין להם מרה כצבי וכאיל שאין להם מרה, רק באלי' שלהם יש להם ויש לדקדק לפ"ז מאי הקשו התוס' וכן המתירין ניטלה המרה הביאו ראי' ממתניתן דנקט ניטל הכבד, ואם כן גם המרה הוא חסירה ואעפ"כ לא מיטרפה רק משום נטילת הכבד ואי ניטל המרה טרפה למה לי' למיתני ניטל הכבד הא בלא"ה טרפה מחמת חסרון המרה וקשה מאי קושיא דדלמא להכי נקט ניטל הכבד משום בע"ח שאין להם מרה אצל הכבד רק במקום אחר, ואם כן שפיר משכחת לה נטילת הכבד באופן שאינו נוגע למרה כלל. ונראה דסבירא ליה דלא משכחת לה מין שאין להם מרה רק צבי ואיל ועופות כגון תורים וא"כ מתניתין דנקט א"ט דבהמה לא הי' לחשוב נטילת הכבד כיון שאין נפקותא בבהמה אלא ע"כ דניטלה המרה כשרה וא"ש:
ובזה נמי מיישב מה שהקשה בפלתי דמאי הביאו ראי' מהא דנקט כזית במקום מרה ולא אצל מרה דהא יש בע"ח שאין להם מרה, ולפ"ז ניחא דהא התם נקט כזית שאמרו במקום מרה וקאי אמתני' ובמתני' נקט בהמה ובבהמה לא משכחת לה רק אצל מרה וא"ש ודוק:
ושוב ראיתי דבפלתי סימן מ"א הרגיש בקושיא רק שתירץ דעיקר הטעם למ"ד בעינן כזית במקום מרה הוא משום הגנה למרה ולאותן שאין להם מרה באמת אין צריך כזית במקום מרה ואם כן קשה מאי פריך סתמי אהדדי ולוקמי רישא במין שאין להם מרה וסיפא במין שיש להם מרה, מיהו הא גופא קשיא לוקמי באמת הכי וצ"ל כמ"ש, מיהו בדבריו יש ליישב גם כן מה שהקשה על ראבי' דהביא ראי' ממאי דנקט במקום ולא אצלו, ולפ"ז ניחא דס"ל דהא דצריך במקום מרה היינו משום הגנה דמרה ובבע"ח שאין להם מרה באמת א"צ כזית וע"כ דהא דאמר [במקום] (אצל) היינו בבע"ח שיש להם מרה והל"ל אצל וא"ש ודוק:
אלא דאכתי יש לדקדק להמתירין ניטלה המרה מסיפא דאלו כשרות דחשיב טחול בין הכשרות ולמה לא חשיב ניטלה המרה דהוי רבותא טפי מטחול דמרה בכ"מ שניקבה נטרפת משא"כ בטחול, וגם לר"ל דאמר אלו כשרות תנן וזהו העיקר שאין כשרות רק אלו ומשמע דניטל המרה דטרפה דאלו דוקא כשרות דאל"כ ה"ל למתני נמי מרה דהוי רבותא טפי וגם ר"י משמע דמודה מדלא אמר בש"ס דפליגי בהא ול"ל למימר דפליגי בדרב מתנא וצ"ל דכיון דנקט דניקב טרפה וכ"ש ניטל וכמ"ש התוס', וצ"ל להמתירין דבשלמא טחול שהוא אבר אתי לאשמועינן שאינה נטרפת באותו אבר משא"כ במרה שאינה אבר כמ"ש המרדכי לא הוצרך להשמיענו כלל או דכיון דאיכא בע"ח כגון חיות שאין להם מרה פשיטא להו דאף במין שיש להם אינה נטרפת וצ"ע:
ויש לעיין בצביים ואילים אם אין להם מרה ונמצא בכבד טעם מר אם יש להכשיר, ובספ' מ"מ נסתפק והניח בצ"ע, ומדברי רש"י ז"ל בפא"ט דף מ"ג שפי' גבי חליף דשני קרומים דושט דלהכי טרפה דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות ואין לך נקיבה גדולה מזו ע"כ, משמע שכונתו דלהכי חילוף טרפה משום דכיון דאינו במקומו הראוי לו הוי כניטל לגמרי וא"כ גם כאן כיון שאינו במקומו הראוי לו הוי כניטל לגמרי, והיינו טעמא נמי לעיל סימן ל"ה דמטריפין בורדא ששינתה מקומה דכמאן דליתא דמיא והה"ד כאן מיהו יש לדחות דדוקא התם דמפרש בש"ס דהחילוף הוא לריעותא משא"כ כאן כיון דלא הוזכר בש"ס באיזה מקום שצריכה להיות המרה בהכרח אין להטריף דשמא אין זו ריעותא כלל ובכ"מ שתהי' כשרה לכן יש ספק זה אם נמצא כך בבהמות שהמרה עומדת באלי' כמו בצביים ואינה במקום הכבד ואפשר שגם זה הוא טרפה לפי הסברא הנ"ל דשינוי מקומו הוי כניטל, ולכאורה יש ראי' מדברי התוס' והמפרשים דהקשו למה נקט ניטלת הכבד תיפוק לי' דטרפה בשביל המרה ומאי קושיא דילמא להכי נקט ניטלת הכבד לענין שאם נמצאת המרה באלי' כמו בצביים וא"כ אינה טרפה רק משום נטולת הכבד שהמרה קיימת אלא שאינה במקומו ולכן נקט לנטילת הכבד אלא ע"כ דסבירא להו להמפרשים שהקשו קושיא זו דאם נמצאת כך באמת היא טרפה וע"כ עיקר הטעם הוא כיון שאינה במקומה הראוי לה טרפה ואם כן הה"ד איפכא בצביים ואילים שנמצאו המרה שלהם בכבד כיון דאילה במקומה הראוי לה טרפה ודוק, וצריך עיון ואולי יש להקל מטעם ס"ס כיון דרבים מתירין בניטל המרה וא"כ אם המרה אינה במקומה באם נכנס זה לספק וא"כ הוי ס"ס ספק ניטלה המרה כשרה ואת"ל טרפה שמא זו הוי כיש לה מרה ולכן צ"ע:
ובנידון שכתב הרב בעל פ"מ במעשה שבא לידו שהי' שינוי מראה במרה גם בדק בה ולא היתה מרורה כלל והטריף מספק, ולפ"ז נראה להקל דהוי ס"ס דשמא ניטלה המרה כשרה ואת"ל טרפה שמא זו אינה טרפה ובספר אוהל מועד הובא בפר"ח ס"ק י"ב במרה שנתרוקנה רק הכיס לבד תלוי במקומו שהיא כשרה דתלינן דדרך הסמפון נשפך אלמא דאף שאין בה כלום כשרה וכ"ש שלא יזיק מה שהמים אינם מרורים ואי משום שינוי מראה שינוי מראה אינה רק בריאה ואף אם יהי' ספק הוי ס"ס שמא ניטלה כשרה וזו ודאי לא גרע מניטלה ולכן אין להחמיר, וכן הפר"ח אף שדעתו בפשיטות להטריף בנמצא טעם מר בכבד מ"מ מחמת שרבים מכשירין בנטילות המרה פסק להקל כ"ש בנידון זה:
(ט)
שם גרעין שנמצא במרה. בפא"ט האי מקשייתא דמשתכח במררתא אמר ר"א הוא ודאי סימפונא נקט ואתאי והנ"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע, ופרש"י דמאן דמטריף במחט טריף נמי בהא, והתוס' מיאנו בזה דא"כ הוי דלא כהלכה, ולכן פירש"י דשאני קשיותא דזיתא שהן גסים ואין יכולין לבא בריוח דרך הסמפונות, ולזה במחט ודאי דכשירה, והטור כתב וז"ל גרעין שנמצא בה אם הוא גדל כשל תמרה כשרה שאין יכולין לנקוב ואם הוא דק כשל זית טרפה שהרי הוא עשוי לנקוב ע"כ, ויש לתמוה על לשון זה ממה שנראה ממנו דטעם ההכשר בנמצא גרעין תמרה מפני שהוא גדול והטרפות בהוא כשל זית מפני דקותו, ונהפוך הוא לשיטת הרא"ש דאם הוא דק באמת הוא כשר, ועיקר טעם הטרפות בשל זית מפני שהוא גם וראשו חד ובקשייתא דתמרה אילו הי' דק פשיטא דהי' כשר אלא מפני היותו גס, צריך לומר עיקר הטעם מפני שאין ראשו חד, ומפני שהוא גדול אין טעם להכשיר, וכך הי' לו לכתוב דאע"פ שהוא גדול כיון שאין ראשו חד מותר, ובדזייתא הטעם מפני שהוא גדול וראשו חד וכדברי התוס' והרא"ש ז"ל, וזהו היפך ממ"ש בב"י עיי"ש, גם ק' למה השמיטו הט"ז ואע"ג דלא נפיק מרביל הוא דרביל לי', ואפשר שלדעת התוס' הא דמטריף בדזיתא זה חוזר על הקדום, דאמר דאע"ג דלא נפיק מרביל הוא דרביל לי', וע"ז אמרו הנ"מ בדיקלא, ושייך שפיר הטעם מפני שהם גסים אינן יכולין לבא בריוח דרך הסמפונות, ודוק כי דברי הטור צ"ע:
והנה הפר"ח הקשה על רמ"א דכתב דכ"ש שנמצא בה מחט דטרפה וכתב דק"ו פריכא הוא דזה לדעת התוס' והרא"ש והמרדכי באמת כשרה דמרה היא כסימפונא רבה וכמ"ש הר"ן, ונראה דהא קשה על המחבר שכתב לשון הרמב"ם וכתב הפר"ח דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דחוששין שניקבה דרך כניסתה קני הכבד וכ"כ הרשב"א, ולא נהירא דהא מרה היא כסימפונא רבא כמ"ש הפר"ח עצמו ובזו אף להרמב"ם כשר והפר"ח לא תירץ ע"ז כלום עי"ש, וגם אם כונת הרמב"ם שבדרך כניסתה נקבה קני הכבד היאך שייך לשון שהרי ניקבה אותה כשנכנסה ומשמע להדיא דקאי אמרה, ולכן נראה דלהרמב"ם והרשב"א נמי חוששין שניקבה המרה בכניסתה כי היכי דס"ל דחוששין שניקבה קני הכבד בכניסתה וה"ה נמי במרה דחוששין שניקבה אותה בכניסתה כיון שהוא יכול לנקב, וס"ל במרה כמ"ש הר"ן דכיון שעורה רך חיישינן שניקבה אותה כשנכנסה דמרה לא גרע מקני הכבד ובפרט המחבר דאזיל לשיטתו דסבירא לי' לקמן בסימן מ"ו ס"ד במחט שנמצא בדקין דטרפה וע"כ דס"ל כהר"ן דסבירא לי' דזהו הטעם במרה שחוששין שניקבה אותה כשנכנסה וגם הרמ"א לא הגיה שם ומשמע דמודה לי', ולפי זה יפה עשה רמ"א דכתב דכ"ש במחט דיש להטריף דס"ל דזהו כוונת הרמב"ם והמחבר דחוששין שניקבה המרה כנראה להדיא לשון זה ולכן כ"ש הוא במחט, כן נ"ל ברור ודוק. ואפשר לומר דהרמב"ם לא הטריף רק בקשיתא דזיתא שהיא גסה אז חוששין שפיר שניקבה בכניסתה וכהתוס' ולא מטעמי' משא"כ במחט שהיא דקה לא חוששין שניקבה בכניסתה וכן משמע דכין שהכשיר הרמב"ם בנמצא בסמפונא רבא אפילו בקלישתא אע"ג דהוא מטריף בסמפוני הכבד ולא חייש שניקב הסמפון וגם מרה היא כסמפונא רבא וכמש"ל, מיהו מדברי הרשב"א בתה"א דף ל"ו ע"ב שכתב וקשייתא דזיתא דאשתכח במרריתא הרי הוא כמחט קלישתא ואיכא למיחש נמי שמא עם כניסתה ניקבה ע"כ משמע דזה וקלישתא שוין, וגם בדברי הרשב"א מוכרחים אנו לפרש כמ"ש דאל"כ הא בסמפונא רבא אפילו בקלישתא כשר א"ו מ"ש עם כניסתה כוונתו למרה כמו דחוששין בסמפוני הכבד ודוק. וגם מדכתב וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה משמע דקאי על מרה דהא בקני הכבד לא כ"כ ודוק היטב: