חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן מא
(א)
במחבר ניטל הכבד טרפה. משמעות הש"ס ופוסקים שזהו טרפה מחמת עצמה ואינו תלוי במרה כלל ואפילו אם הי' נקיבות המרה כשר מ"מ בכבד טרפה, ואולם הרשב"א בת"ה ן מ"ג ע"ב בהשיגו על הרמב"ם שסובר שאבר שאמרו שניטל טרפה נברא חסר כשרה כתב וז"ל ועוד ק"ל שהכבד א' מן המנוים בנטולים ואם נבראת הבהמה בלי כבד גם היא חסירת המרה וכל עצמנו לא אסרנו בשניטל כל הכבד אלא מחמת חסרון המרה עכ"ד. יראה מדבריו שאין הכבד טרפה מחמת עצמה אלא מחמת המרה וזה תימא דהא מבואר בש"ס דטרפות דלא מינה מיטרפא לא קתני וכן תמה בפלתי ע"ז אני מוסיף לתמוה שלפ"ז במיני בע"ח שאין להם מרה ראוי שלא יפסול נטילת הכבד וזה תמוה מאד וכן נראה מדברי רשב"א גופא בדף ל"ז שכתב גבי נטולת המרה שאף שיש בע"ח שאין להם מרה אין למידין ממין על שא"מ ובכבד סתם דטרפה וכ"ד כל הפוסקים, ובפלתי תירץ דכיון דבעינן כזית במקום מרה וע"כ הוא משום הגנה דמרה, ולכאורה עדיין לא העלה ארוכה לקושיא זו דמ"מ טרפות דלאו מינה הוא, ונראה כוונתו דודאי כבד טרפה מחמת עצמה אלא דבניטל כזית במקום מרה לבד הוא טרפה אף שנשארו כמה זיתים ובזה הוא הטעם מפני המרה, ומ"מ לא נהירא ומן הטעם שכתבתי שאין הבדל בין בע"ח שיש להם מרה לאותן שאין להם בשום אופן, ומה שנ"ל ליישב דרש"י פי' בפרק א"ט דף מ"ו אהא דרמינן סתמא אהדדי ומסקינן כתנאי ופירש"י דר"ח זריק לה דסובר שאין נשמה תלוי בה ושיורא פורתא במקום מרה בעינן ע"ש ברש"י, ורש"י מטביל לה דסובר נשמה תלוי בה וטרפה בהעדרה, ויש להבין ממ"נ אם אין חיות תלוי בה אפילו משהו לא בעי ובשר בעלמא הוא ואם נשמה תלוי בה למה זריק לה כי היכי דלמ"ד דמטביל לה מפני שתלוי בה חיותא אף שבנשתייר ממנה רק כזית כשרה, ודוחק לחלק בין משהו לכזית, גם ברש"י הנ"ל יש להבין שכ' דשיור במקום מרה בעינן מנ"ל הא דלמא ע"כ לא נחלקו אלא למ"ד כזית אבל משהו סגי בכל דוכתי וגם כיון דאתמר בפלוגתא למה פי' כחד, לכן נראה דודאי להך מ"ד אין חיות תלוי כלל בכבד ובשר בעלמא הוא ועיקר הטרפות הוא בכבד כיון שמרה דבוקה בה והכבד ניטל כולה אף שנשאר מעט מעורה בגידי הכבד וסמפונות מ"מ אין לו יסוד קיים ועם היות המרה דבוקה מ"מ אין ממש בדיבוק זה ובמעט הפסד שיקרה להמקום שמעורה שם תינקב המרה או תנטל ועיקר טרפות הכבד הוא מפני המרה, לכן פירש"י שפיר דבעינן שיורא במקום מרה וא"ש:
והנה כ"ז למ"ד דלא נשתייר הימנה כלום ואין חיות תלוי בה משא"כ לדידן ודאי דכיון שהחיות תלוי בכבד י"ל שהוא טרפות מחמת עצמה ובהנטל הכבד ניטל הימנה חיותא אך מ"מ עדיין נשאר הטעם בהנטל כל הכבד אף אם לא הי' ניטלת הכבד טרפה מ"מ הוא טרפה מפני המרה וא"כ שפיר טען הרשב"א על הרמב"ם דהא בנבראת בלי כבד הוא חסירת המרה ופשיטא דטרפה וגם בניטל כל הכבד ועיקר הטעם במשנה שמנאוהו בנטולין ואע"ג דבמתני' לא בעי שיור רק משהו ואין החיות תלוי בה לדעת תנא דמתניתין ועיקר הטעם מפני המרה וא"כ למה מנאוהו בנטולין שהרי א"א שיוכשר בחיסור מתחלת ברייתו שהרי הוא טרפה מפני המרה והרשב"א קאי אמתניתין דנקטה ניטל ומנאו בנטולים אף שגם בתחילת ברייתו הוא טרפה ג"כ מפני המרה והיאך אפשר להכשיר בחסרה המרה וא"ש ודוק:
ולפ"ז לדידן דחיות תלוי בכבד גם רשב"א מודה שאין טעם מפני המרה ומ"ש מקום מרה אינו רק מפני ששם תלוי החיות כמו למ"ד מקום חיותא, איברא אכתי קשה קושי' קמייתא דטריפות דלא מינה לא קתני ונראה שהרשב"א סובר דודאי תנא דמתניתין חשיב לכולהו טריפות ומה בכך שהוא ע"י סופה אלא דנקיבות הדופן לא חשיב, כיון דאינו בכל מקומות כן אם יקרה לריאה נקובה וגם לדופן נקט מכוון נגד נקב הריאה וזהו ודאי לא חשיב משא"כ שארי טריפות יהי' מחמת מה שיהי', מ"מ הם בכלל הטריפות וכן מצאתי להדיא ברשב"א בת"ה דף ל"ו סוף ע"א שפירש כן:
ואין להקשות דהא לפ"ז תקשי קושיות התוס' למה לא נקט דמי לדיותא ולבישרא והתוס' תירצו דבכלל נקובה הוא שסופה לינקב, ולרשב"א לא שייך למימר כן וי"ל דגם הרשב"א מודה בזה דלא קחשיב כיון שבשר זה סופה לינקב והוא בכלל נקיבות הריאה ומאי נ"מ בהיות הבשר ובהעדרו ועם היותו כמי שאינו הוא משא"כ בזה שיש לו שם אחר והוא נטילת הכבד ומה בכך שהוא ע"ש סופה ודוק:
ובהכי נמי ניחא דהקשה לרשב"א למה נקט ר' ישמעאל י"ח טריפות ומכללן נטילות הכבד והא הוא בכלל ניקבה המרה, ובאמת בלא"ה יש להבין לרשב"א דסובר דבמתניתין תני כבד בנטולים אף שהיא מחמת מרה, ואם נאמר כן גם בתנא דבי ר"י קשה קושית התוס' למה לא נקט גלגולת, ואי משום דסופה ליפסק הקרום הרי כבד שמנאו במתניתין אף שהוא ע"ש סופו, וצ"ל בודאי במתניתין דקחשיב כולה טרפות ודינא קמ"ל שפיר י"ל דנקט נטילות הכבד נמי אף שהוא מטעם המרה מ"מ הא גופא קמ"ל שנטולת הכבד טרפה ומאי נ"מ באיזה טעם שיהי' אבל לתנא דבי ר"י דחשיב טרפות שנאמרו למשה מסיני ודאי ס"ל שלא פרט לו רק רמזי הטרפה באשר באמת למסקנא הוא דכל נקובי בחדא והיינו שלא נאמרו לו רק סוגי הטרפה, וכן לדידן לא נאמרו רק ח' ואף שהם שבעים כמו שפרטן הרמב"ם בפרק י' גם במשנה מנאו כמה נקובים, ולפ"ז י"ל שפיר כדעת התוס' שלא מנה מה שהוא ע"ש סופו, אף דבס"ד לא ידע דכל נקובי חשיב בחדא מ"מ הוא ודאי ידע דא' הוא כמ"ש תוס', ולפ"ז לא קשה מחסרון איסר די"ל כמ"ש התוס', ומגלגולת בלא"ה לק"מ דרשב"א תירץ תירוץ אחר כמ"ש סימן מ' ול"ק רק מחיסרון דאיסר דרשב"א סובר כרש"י לעיל סימן ל"ד, ולפ"ז ניחא דר"י ודאי לא חשיב טרפות כאלו, מיהו לפ"ז קשה למה מנה כבד, ולפמ"ש ניחא דלמ"ד כזית היא טרפה זולת המרה וי"ל דר' ישמעאל סבר כזית ודוק:
שם כזית כו'. זהו כסתמא בתרא דאילו טרפות דבגמ' פרכינן סתמא דא"ט אסתמא דא"כ ובאלו טרפות תני ולא נשתייר הימנה כלום ובסתמא בתרא בעינן כזית כך הוא גירסת רש"י ותוס' ושאר מפרשים אך הרשב"א בת"ה כתב דלא גרסינן הכי בסתמא בתרא משום דקשיא לי' מהא דפרכינן בא"ט דף מ"ג אר"י דאמר הלכה כדברי האומר בכזית ופריך ממתני' דתנן ולא נשתייר דימנה כלום, ואם איתא מאי פריך הא סתמא בתרא מסייע לר"י וכבר עמדו ע"ז רש"י ותוס' אלא שנדחקו בדבר, ונ"ל לתרץ דשם בא"ט דף נ"ד א' איפלגי ר"י ור"ל דר"י סבר אלו טרפות דוקא ומפיק לדרב מתנא וריש לקיש סבר אלו כשרות דוקא ויתכן דפליגי בהא דודאי לא מסתבר לומר שאלו הנאמר ברישא הוא דוקא ואלו הנאמר בסיפא לא יהי' בהכרח, ויותר נראה דודאי אי סתמא קמא עיקר ותנא דמתני' דייק בי' טפי ובודאי אין להוסיף עליהם, משא"כ אי סתמא בתרא עיקר וצ"ל דדק טפי בסתמא בתרא ובודאי זהו עיקר ואין להוסיף על הכשרות כמו למ"ד א"ט וא"כ פריך שפיר אר"י דסבר א"ט דוקא וע"כ סתמא קמא עיקר ואין לסמוך אסתמא בתרא וקשה למה לא פסק כוותי' וא"ש ודוק:
שם כל אחד שלם במקומו, משמע שדי בכזית מצומצם, ובפלתי המציא מחלוקת בין רשב"א ותו' ואמר שהתוס' סוברים שאין גידין מצטרפין ואיני מבין דבריו דהא לא נשתייר הימנה כזית תנן ומשמע שכל שנשאר כזית בכמותה ואף שהוא כזית מצומצם כשר ולא מסתברא שנחשוב הסמפון שיורד בתוך הכבד שיבצר מכזית, ואע"ג שכתבו התוס' במשנה ולא נשתייר הימנה כלום שנשארה המרה דבוקה בגידי הכבד היינו דוקא למ"ד דבשיור משהו סגי וגיד אינו בכלל כבד משא"כ למ"ד כזית אף שאין הגיד בכלל כבד מ"מ כיון שיש שיור כזית בכמות הכבד כמות שהיא בהיותה ואיכותה ומה בכך שהסמפון יורד בפנים ואם כוונתו לענין שיצטרף הסמפון לבד אף אם ניטל בשר הכבד הא ודאי לא גרע ממתלקט ומרודד ונפצועה וטרופה גם זה לא מצאתי מבואר ברשב"א וטור ובזה ודאי טרפה:
(ב)
מחבר ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו. משמע דוקא בעוף משא"כ בבהמה אף שהיא דקה כיון שיש בה כמה זיתים לא שיערו בערך השור הגדול, ובפלתי כתב שלדעת הטור והרא"ש לעולם משערין גם בבהמה קטנה אף שיש בכבד שלה כמה זיתים מ"מ משערין לפי ערך שור הגדול, ולא נהירא לפע"ד שהרי לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא מסתבר כלל שנשער לפי ערך בריה גדולה, ולפי זה בבריה קטנה כמעט תוכשר בשיעור כ"ש אם נשער הערך לפי ראם הגדול וכן יש להוכיח מן הש"ס דפריך רישא דתנן ולא נשתייר הימנה כלום משמע הא נשתייר הימנה כ"ש כשרה וסיפא תנן ולא נשתייר הימנה כזית משמע דשיעור כזית בעינן ומאי קושיא דלמא רישא מילתא דפסיקא נקט דבלא נשתייר הוא טרפה בכל הבריות ואף אם הוא קטן מאד משא"כ בלא נשתייר הימנה כזית דזה דוקא בשור הגדול ובבריה הפחותה די בפחות ואי אפשר למינקט לא נשתייר כזית, ואף אם נאמר שאף בבריה קטנה שבבהמות מ"מ עולה ערך לפחות עשירית מזית מ"מ כיון שא"א למינקט מילתא דפסיקא ואין גבול לערך השיור לכן סתמה המשנה ונקט טרפות הברור ובסיפא נקט כשרות הבהמה בכזית שבכל בריות כשרה בשיור כזית א"ו דבכל בהמות צריך כזית ולא אמרו רק בעוף שאין להם זיתים הללו והדברים מוכרחים ודוק, וכן משמע ברא"ש שכתב בפ' א"ט בהשגתו על הרי"ף דמאי מבעי' לי' האי שיעורא טפי משאר שיעורים כגון גלגלת כו' ושיורא דכבד בזיתים ובעוף שאין בכבד שלו שיעורים מאי א"ו מילתא דפשיטא הוא כמו שפי' ריב"ם בתפיסת יד דכל אלו השיעורין משערין אפילו בבהמה גדולה ובבריה קטנה משערין לפי גדלו וקטנו עכ"ל, משמע דוקא כיון שאין בכבד שני זיתים משמע דוקא בכה"ג שאין בו ב' זיתים במקום מרה וחיותא אבל אם יש בו איזה זיתים שיתכן לשער בו שיעור כזית דודאי לא מסתברא שאם יש שני זיתים מצומצמין שיטרוף בנטילת כ"ש מן הכבד ומ"מ אם יש בו איזה זיתים שיתכן לשער בו שיעור כזית ודאי משערין ועדיפא מינה קאמר הרא"ש להשיג על הרי"ף ומ"מ נראה שגם הרא"ש סובר שאין השיעור לפי ערך רק באין בו שני זיתים או אפילו יש בו מעט יותר לא מסתברא להטריף בכ"ש וזו שכתב בבריה קטנה היינו בכה"ג ודלא כמ"ש בפלתי:
ובאמת הדבר קשה מאד לשער לפי ערך ומאן מפיס לדעת היאך משערין כפי הערך ומ"מ נראה שאם נשאר מחצית ממקום מרה וחיותא דכשר בעוף דהא במתניתין קתני ולא נשתייר הימנה כזית משמע שרובו ניטל ואעפ"כ אפשר שישאר כזית והה"ד נמי בעוף לענין זה שאפי' קטן הרבה אינה טרפה בפחות מרוב שלענין זה יש לדמות עוף לבהמה שאינן נטרפות בפחות מרוב ואף אם בעוף מעט פחות ממחצה ודאי לפי ערך בבהמה הוא יותר מכזית אלא דלא צריך טפי מכזית:
שם מחבר ואם יבשו אלו הב' זיתים לבד. כן משמע בטור וכ"כ הרמב"ם, ומהרש"ל השיג על הטור מדאבעיא לן בש"ס דף נ"ה ע"ב בגלודה בניטלה ראשי פרקים וכולו קיים מאי ולא איבעיא לן הכא בכבד ש"מ דהכא ודאי כשרה, ויש לתמוה עליו ממ"נ מאי קסבר אי קסבר דמדלא אבעיא לי' משמע שלא סופק להם דבר זה מנ"ל יותר להכשיר מלהטריף כי היכי די"ל דהי' ברור להם דכשרה כן י"ל בהיפך ואיך סמך ע"ז להכשיר באיסור תורה, ויש להליץ בעדו דלכאורה יש להבין אי ניטל ראשי פרקים לבד טרפה קשה לא ליתני טפי רק אם ניטל כסלע מראשי פרקים טרפה. מיהו הא ודאי ליתא דהא גלודה בין הכשרות מתניא ואתי לאשמועינן הכשירא לר"מ דאפילו ניטל כולה ולא נשתייר רק כסלע בראשי פרקים כשרה ומ"מ בהך סלע י"ל תליא מילתא וזה פשוט, והנה הא ודאי לכאורה מילתא דפשיטא הוא דכי היכי דאיפלגי אמוראי בכזית במקום מרה ובמקום חיותא הה"ד נמי במשהו לסתמא דרישא דמאי אולמי' כ"ש מכזית דבסיפא, ואף דבסיפא אמרו ולא נשתייר ממנה כזית ופירשו דקאי הך כזית אמקום מרה ואף שאמרו שלא נשתייר מן הכבד כזית מ"מ האי זית צריך להיות במקום מרה וההד"נ האי כ"ש צריך שיהי' במקום מרה דלא מסתבר לומר פי' אחר בהך כ"ש מכזית וע"כ לא פליגי אלא דהאי מ"ד בעי כזית ולאידך סגי בכ"ש וא"כ למה נקט בניטל כל הכבד, קשה לישמעינן רבותא טפי שאם ניטל מקום משהו לבד וכל הכבד קיימת מ"מ כיון שלא נשאר כ"ש במקום מרה דהאי כ"ש קאי אמקום מרה וכ"ש דרישא ככזית בסיפא וכי היכי דבסיפא טרפה אם ניטל מקום מרה ולא נשאר כזית הה"ד ברישא בלא נשאר כ"ש ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי בנשאר כל הכבד רק שניטל מקום מרה א"ו כדברי מהרש"ל. ובכה"ג באמת כשרה ולהכי לא מבעיא להו רק בגלודה דמתניא בין הכשרות גם שם י"ל דאם ניטל ראשי פרקים בלבד באמת הוא בכלל גלודה, ודוחק לומר דאתי לאשמועינן דאם נשאר כ"ש במקום מרה אף שניטל לכולה כשרה דהא תנא דמתני' טרפות אתי לאשמועינן וליכא למיטעי כלל שאם ניטלו שאר מקומות שטרפה והכי ה"ל למימר ניטל מן הכבד מקום מרה ולא נשתייר הימנה כ"ש במקום מרה ומשתמע נמי דבשאר מקומות הוא כשרה ודברי מהרש"ל מוכרחים וברורים ודוק. ומ"מ לדינא יש להחמיר כדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הרשב"א במ"ה דף מ"א ע"ש ודוק:
(ג)
ברמ"א נימוק הכבד כו' אפילו שנשארו כו'. האחרונים השיגו על זה וכ"כ רש"י להדיא דבעינן דוקא כל הכבד, ויש להליץ בעד רמ"א דודאי קשה לפירש"י שפירש וז"ל כיון דדמא דכבד שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימור איתמוחי איתמח כולי' כבדא עכ"ד, והובא בט"ז וקשה דהא התם קאי למ"ד ניטל ולא נשתייר ממנו כלום ואפי' נשתייר בו משהו מחוט השערה ג"כ כשרה והיאך נאמר כיון שהיא למטה לא נשאר ממנו כלום, והגע עצמך שהרי דין זה אמור אפילו בשור הגדול שהכבד שלו גדול מאד והיאך נאמר שמפני המשהו הנשאר יומנע לעלות דרך הפה והיאך אמר לית לי' תקנתא משמע שהוא טרפה גמור הלא אינו מוכרח שלא נשאר עכ"פ משהו א"ו דעיקר הטעם הוא מפני שכיון שהתחיל בה חולי הנימוק דודאי לא מסתבר שיימק כולו בפעם א' רק מעט מעט וכיון שכבר התחיל בה חולי זה סופו להיות נימוק כולה דקים להו שכך דרך חולי זה ובזמן מועט תימוק כולה, ובזה מיושב קושיותם מהוריקה כנגד בני מעים ע"ש, ולענין מה שהק' הט"ז דאכתי לא משני מידי דהא אכתי כבד חמור מריאה י"ל דודאי לס"ד סבר דהטרפות הוא מפני שחיות תלוי בכבד ולזה הקשה דהא בריאה תלוי חיות יותר מבכבד כדתנן ושני לי' דעיקר הטעם הוא מפני שנימוקה הכבד ובכבד שאין לו קרום מובדל כריאה ודאי לא שייך שימס בפנים ולא ימס בחוץ וכיון שהתחיל בה חולי המסמוס ובשרה נהפך לדם ודאי כולה נמוקה שגם הקרום הוא בשר בפנימיות הכבד ועין ראתה ותעידה משא"כ בריאה שאין הטרפות תלוי בבשר הפנימי כלל זולת בקרום ובודאי הקרום אינו נהפך לדם גם הקרום הוא מובדל מן הבשר ודם זה דרך הקנה הדרא בריא ודוק:
מיהו לדעת רמ"א לעיל סימן ל"ו שסובר כדעת האומר דבמחזיק יתר מרביעית טרפה, ולפ"ז ודאי לא שייך לחלק בין כבד לריאה שאפילו אם סוף הבשר לבד להיות נימוק ג"כ היא טרפה וצ"ע, מיהו לדעת המכשיר בכל גווני יש פנים לדברים אלו ומ"מ נראה עיקר כדעת האחרונים להכשיר גם לדעת רמ"א קשה למה אמר כיון דמפומא קאתי הלא אפילו תימא כך איתמוחי איתמח היא ג"כ טרפה ע"ש סופה, בשלמא לרש"י היינו דקאמר דמפומא קאתי מפני שתלוי' למטה מן הריאה ורחוקה מן הפה משא"כ לרמ"א, והנה מש"ס הנ"ל נלמד לכל הדיעות דבהמה שהוא רוקקה דם יש לחוש לנטילת הכבד שלה ואפשר יש לה ג"כ בדיקה כדאמר התם דמא דאתיא מפומא דבדקינן לה בגילא דחיטתא אי סריך מריאה אתיא ואית לה תקנתא ואי לא סריך מכבדא קאתי ול"ל תקנה, ואפשר שגם בבהמה יש תקנה זו שהרי כבר העלו כל הפוסקים לעיקר שאין לחלק כלל בין אדם לבהמה וכדמשמע בש"ס התם דמדמי לה להדדי, ולפ"ז קשה לי אהא דדחקינן בפ' התערובות להמציא מציאות עירוב טרפה בין כשרות מבלי שיהי' בה היכר והרי יש מציאות פשוט בכה"ג שרקקה דם ונימוס הכבד כולה ופסק הרקיקה ונמצאה שהיא שלמה מכל מום וחסרון אין בה ובדקו בגילא דחיטה כנ"ל והיא טרפה גמורה, ואף אם נאמר שלא תצדק בדיקה הנ"ל בבהמה מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ויש לחוש שהוא מן הכבד, גם דוחק לחלק בין אדם לבהמה ודוק וצ"ע:
(ד)
במחבר התליע הכבד כו' עיין ש"כ ובפר"ח מבואר יותר שאף אם השני זתים הנשארים התליע ג"כ כשירה, והנ"מ ביש לו שני זיתים לבד מחיסרון נקב התולעים אבל אם יש שני זיתים מצומצמין והם התליע שכשאתה מוציא חיסרון הנקבים שוב אין כאן כזית שלם וטריפה, אלו דבריהם ז"ל ולא הבנתי דהא הא מילתא דחזינן דאם ניטל הכבד ונשאר שני זיתים והזתים האילו הם מנוקבים בנקבים שיש בהם חיסרון בענין שחסר מהם אלא שיש מעט יותר שיוכל למלאות חיסרון הנקבים ובכה"ג ודאי דטריפה דלא גרע ממתלקט דף ס"א שפרש"י מתלקט שיש חצי זית מכאן וחצי זית מכאן, ואף שיש כזית שלם מ"מ צריך להיות במקום אחד וא"כ מה מועיל מה שמשלים במקום אחר חיסרון הנקבי' דפשיטא דגרע ממתלקט ופצוע ומרודד וע"כ צריך לומר דהתלע הדרא בריא וסופו לירפא ומתמלא חיסרון הנקבים, א"כ מה"ט נמי אפילו לא נשארו רק שני זיתים מצומצמין כיון דהדרא ברי יתמלא חיסרון הנקבים פשיטא דכשירה וכן משמע מדברי הר"ן בפרק א"ט שכתב איכא מ"ד אפילו התליע כולה ולא נשתייר ממנה כזית כו' דאי נשתייר כו' פשיטא דכשירה ומי גרע מניטל עכ"ל, ואי מיירי דנשתייר כזית ג"כ קשה ממ"נ אי בניטל אפילו כה"ג כשירה פשיטא דכשירה ואי בכה"ג טריפה למה תהי' כשירה באמת ועכצ"ל דהדרא בריא וא"כ כזית מצומצם נמי כשירה, והדבר מוכרע דממ"נ לדעת מי שמכשיר אפילו בהתליע הזית הנשאר דאם נאמר כדעת הפר"ח קשה פשיטא דמי גרע מניטל ואם ניטל בכה"ג כשירה כ"ש התליע ואם תאמר דאתי לאשמועינן דלא תימא דסוף כולה לנקוב א"כ קשה מנ"ל כלל להכשיר בלא נשאר רק כזית מותלע, ובש"ס אתי לאשמועינן באם נשאר כזית שלם דכשירה ולא אמרינן דסופו לנקוב כולה עכצ"ל לדעת זה שאין שום סברא לומר דגרע מניטל וכמ"ש הר"ן בשם איכא מ"ד ואם בנשארו הב' זיתים כהלכתן עדיין קשה מאי קמ"ל וממ"נ אי נתלקט כשר פשיטא דכשר בכה"ג, ואם מתלקט טריפה א"כ למה יהי' באמת כשירה וע"כ דהדרא בריא ואינו מתלקט א"כ אפילו לא נשאר רק זית מצומצם ג"כ כשירה, וכן משמע בהדי' ברשב"א בת"ה ובמ"ה שהשיג על הרא"ה שכתב ז"ל ומסתברא דוקא בשכולו שלם אבל ניטל ולא נשתייר אלא כזית בעינן אותו כזית בריא והרשב"א במ"ה השיג וז"ל לא אמר כלום דהתליע לאו כלום היא דהדרא בריא, ותדע שהרי סתמא אמר התליע ואפילו השיעור המכשיר ע"כ, ומדהשיג על הרא"ה והלא הרא"ה לא אמר רק בניטל כולו ולא נשתייר רק כזית והתליע דטריפה ובכה"ג פשיטא דטרפה שכל שאתה מוצא חיסרון הנקבים של התלעים אין כאן כזית וגם הרשב"א מודה לזה לסברות פר"ח, גם מדאמר בסתמא ואפילו שיעור המכשיר משמע דבכל גווני כשירה דהדר בריא כמ"ש והדברים ברורים בלי ספק דלדעת הרשב"א והמכשיר בשני זיתים שהתליע ה"ה בלא נשאר רק כזית מצומצם ודוק כי זה ברור:
איברא דעת הר"ן הוא להחמיר ואתי לאשמועינן בנשארו ב' זיתים שלימים, דלא תימא שסוף כולה לינקוב ולפ"ז בעינן דוקא שישארו שלימים אבל אם התליע ואין כאן שני זיתים שלימים הוא טריפה והוא כדעת הרא"ה הנ"ל ולסברא זו נוטה מהרש"ל להחמיר והובא בש"ך, ויש לי ראי' לדבריהם דהא משמע ודאי דהאי דינא לכ"ע איתמר אפילו למאן דלא בעי שיורא כזית כסתמא דמתניתן ותדע דהא בגמרא חזר למצוא תנאים הסוברים דבעינן שיור כזית ואם איתא דמאן דמספק בהתליע הכבד סובר כמ"ד כזית הרי יש תנאים ראשונים כמבואר שעלו בג' רגלים ליבנה ולא התירוהו עד רגל שלישי ולמ"ד כל שהוא קשה מאי ספקא להו דממ"נ אם התליע ולא נשאר ממנה כלום פשיטא דטריפה ולא שייך הדרא בריא ואם נשאר אפילו משהו שלם פשיטא דכשרה ומי גרע מניטל, בשלמא לדידן י"ל דחסרה הנקבים מב' זיתים משא"כ למ"ד משהו לא ימנע שלא ישאר משהו שלם ומה בכך ששלטו בו תולעים ולא נשאר שלם ולא גרע מניטל, וע"כ צ"ל מציאות דבניטל יהא טריפה ובפרט אם התליע במקום מרה במה תתקיים המרה והני תנאי קדמאי הוי כדמשמע בר"ה דף ל"א ע"ב דסנהדרין גלתה מירושלים ומשמע שם דיבנה בזמן ר"י בן זכאי הי' עיין פרש"י שם, א"ו דאתי לאשמועינן דלא אמרינן סוף כולה להנטל וכמ"ש הר"ן הה"ד לדידן דקיי"ל כמ"ד כזית י"ל כדעת הר"ן דבעינן ב' זיתים שלימים ומנ"ל להקל, ודבריהם מוכרחים ודוק:
(ו)
שם אם צד העב שלו כו' טריפה דברי המחבר הם ע"פ פירושו דסבירא לי' דרוב הנבלעין נבלעין דרך הושט ולכך אם הקופה לצד חלל הגוף ודאי מבחוץ והוי מחט בחלל הגוף דטריפה דקופא אינה יכולה לינקוב, ואם הקופא לצד פנים ודאי ליכא למימר דבא מבחוץ דקופא א"א לה לנקוב ולכך כשירה ועפ"ז הם דברי המחבר וכן דעת הרא"ש והר"ן ומרדכי וכל הפוסקים זולת הרשב"א שסובר בהיפך בפי' קופא לבר ולגאו, והיינו דלעולם לא חיישינן שבא המחט דרך הוושט אלא דרך הקנה נכנסה אלא דאם חודה למטה בדרך הילוכה יש לחוש שניקבו קני הכבד, ואם חודה למעלה הקופא אינה עשוי' לינקב וכשירה:
ובאמת שהרשב"א לא פי' כ"א לפירושו רק לפי מה שהבין הוא בדעת רש"י שסובר דגם בריאה יש הבדל בין קופא לבר ובין קופא לגאו אבל באמת ז"א מוכרח די"ל דכונת רש"י כמ"ש הר"ן דבריאה אפילו קופא לחלל הגוף נמי כשרה, ואף שקופא אינה יכולה לינקוב מ"מ בריאה שמתנועעת תמיד אמרינן דניקבה, וזהו מ"ש רש"י הם הכשירו שראו הריאה שלמה וע"כ דרך הקנה נכנסה שכיון שהיא שלמה ודאי דרך הקנה נכנסה ואין לחוש לקרום מחמת מכה דלא מחזקינן ריעותא, דכיון דאפשר דקופא נמי נקבה בריאה וכיון שהיא שלמה תלינן בהכי משא"כ בחתיכה שאינה שלמה לפנינו אזלינן בתר רוב הנבלעין דרך הוושט אבל בכבד שדין השלם כדין החתוך כמ"ש הר"ן אזלינן בתר קופא לבר ובקלישתא בכל גווני טרפה אפילו לדעת רש"י, וגם י"ל דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל בפי' קופה לבר ולגאו וסובר דקופה לבר היינו שהיא מקצתה חוץ לכבד וכמ"ש התוס' בואין לפרש וא"כ י"ל דכולה בתוך הכבד ודאי סמפונא נקט ובריאה בלא"ה ע"כ מיירי שהוא בתוך הריאה דאי הוא חוץ לריאה בלא"ה טרפה מצד נקיבות הריאה וא"כ ל"ק קושית הרשב"א דגם בריאה נחלק בקופה לגאו דבריאה לא מתוקמא באופן אחר זולת בכולה תוך הריאה דאל"כ בלא"ה טרפה מצד נקיבת הריאה וא"ש (דאין חילוק בין קופא לבר או לגאו) ודוק:
אלא דאינו נראה לי דרש"י יסבור הפי' כן בקופא לבר כאין לפרש שכתבו התוס' דא"כ תקשי לי' קושית התוס', ולכן נראה לי דגם כוונת רש"י כמ"ש התוס' ולכן לא הקשו התוס' קושיתם על רש"י כדרכן בכ"מ ואף שכתב רש"י וחודה יוצא לחלל הבהמה היינו משום דבכבד איירי, וגם לשון קופא לבר משמע דמיירי לצד חוץ אבל באמת אפילו כולה בתוכו הה"ד והוא הטעם דאם הקופא לצד חוץ ודאי בא מבחוץ ודלא כמ"ש הב"י והתוס' הקשו על פירש"י דגם רש"י מודה דהדין הוא כן כמ"ש התוס' מכח קושיתם, ולכן הקשה הרשב"א שפיר שגם בריאה נחלק, מיהו י"ל כמ"ש הר"ן וכמש"ל, ובזה אזלי כל קושיות הרשב"א לדעת הפוסקים דבריאה לעולם כשר וקלישתא בכבד טרפה, וכ"פ באמת הרא"ש והפוסקים הנ"ל וגם רש"י י"ל כן ודוק:
ופי' הרשב"א הוא דחוק מאד דלפ"ז כל דיני קופא לבר הם להך לישנא דסברא לי' דכבדא כריאה ולעיל דף מ"ה ע"ב איפלגי בי', ועוד דהא להרשב"א לעולם אמרינן דנכנס דרך הסמפון שכ"כ בת"ה כלל זה מסור אצלינו מרבנן דמכשירי וא"כ היכי אמרינן נקובי נקיב ואתאי סומפנא נקט ואתאי הא לעולם אמרינן סומפנא נקט ואתאי אלא דבקופא לבר חיישינן שניקב הסמפון ולא הל"ל רק דלא נקבה ומה ענין זה לסמפונא נקט כיון שאין הכשרות תלי' בזה וגם כיון דכתב הרשב"א דבריאה לא חיישינן שניקבה הקנה א"כ גם רבנן דמטרפי גם כן לא הטריפו מטעם דניקב קנה הריאה וע"כ הנהו רבנן ס"ל דנכנסה דרך הושט וע"ז אמר לשון נקובי נקוב ואתאי ומשמע דהך נקובי דקופא לבר הוא ג"כ על דרך זה, ועוד קשה להרשב"א דהיאך מכשיר בקופא לצד פנימי הא קופא אינה יכולה לינקב ואיך אפשר שנכנס דרך הקנה וצ"ל דכח פנימי מושך ודוחק כמ"ש הרשב"א בת"ה, ובאמת זה דוחק גדול דלפי"ז לא פריך כלל מבה"כ ואף שבזה גם הרשב"א הרגיש וכתב דהוי מצי לשנויי כן אלא דעדיפי משני זהו דוחק גדול דלמה לי' לאקשוי' מבה"כ מגופי' הל"ל דממ"נ האיך אפשר שיוכשר בקופא לגאו הא הוי מחק בחלל הגוף ול"ל מבה"כ דבה"כ י"ל דבאמת הוא בקופא לגאו וה"ל לאקשויי ממ"נ אי אפשר שיכשיר וגם מדלא משני הכא שכח הפנימי מושך ודוחק מכ"ז נראה כדעת רש"י, ואף שגם הרמב"ם פי' כרשב"א אין ראיה דלשיטתו אזיל דמטריף בנקבו סמפוני הכבד ולכך הוכרח לפרשו לאוקמי שנמצא בתוך סמפון דאל"כ בלא"ה טרפה משא"כ לכל הפוסקים החולקים על הרמב"ם והא ליתא הא נמי ליתא ובפרט שכל ראיות הרשב"א נדחו כמ"ש הרא"ש והר"ן והתוס', ומ"ש הש"ך בשם הרשב"א שגם דעת הרי"ף כן, המעיין בדברי הרשב"א שכתב וז"ל בת"ה דף ל"ו ובחידושיו ונראין דברי האלפסי שמביא הך דריאה כצורתה ולא חילק בין קופא לבר ופסק בקשיותא דזיתא לאיסורא ע"כ, וזהו דוקא לשיטתו שסובר שדעת רש"י אינו כן, משא"כ לתוס' ורא"ש דאף דמפרשי כפי' רש"י מ"מ אין מחלקין בריאה וגם בקשיותא דזיתא פסקו לאיסור א"כ אין ראי' כלל מדברי הרי"ף, ואדרבא לע"ד מוכרח איפכא מדברי הרי"ף דפירשו כפי' רש"י דאי כהרשב"א א"כ אין צורך לתירוץ הש"ס דאוכלין ומשקין דחקוהו והרי"ף הביא קושית הש"ס ותירוצו ואדרבא הי' להביא סברת הרשב"א דבפנים בלא"ה כח הפנימי דוחק ואפילו קופא מנקבת ומדכתב הרי"ף סתמא לקושית הש"ס ותירוצו משמע דסובר כרש"י וכן משמע ברי"ף גבי קנה הכבד דכתב דקיי"ל בכולהו לחומרא ולא הביא הך דלקמן דמשמע דטרפה בניקב קנה הכבד א"ו דהרי"ף מפרש כפירש"י ולכן הר"ן כתב דבריו על הרי"ף עפ"י פירש"י וכן נראה לי ברור בדעת הרי"ף ודוק, ולפ"ז יפה עשה המחבר שלא הביא דברי הרשב"א דיחידאה הוא רק האחרונים החמירו כדברי רשב"א:
והנה הרמב"ם מפרש בבה"כ מצד א' היינו מצד החיצון והקשה הפר"ח איך יפרש במ"ש אוכלין ומשקין דחקוהו כיון דמיירי בצד החיצון ונדחק בזה, ועיין מ"ש דודי הגאון מהר"י ז"ל, ולע"ד נראה דודאי הרמב"ם מודה דמחט בחלל הגוף חוששין לנקובת איברים כמ"ש להדיא אלא דס"ל דמהני בדיקה כמ"ש הכ"מ והקשה היאך הכשיר הרמב"ם ותירץ דסמך על מ"ש לקמן דצריך בדיקה וכבר כתבו המפרשים דכל מקום דנקט כשרה משמע בלי בדיקה אלא דהרמב"ם לא ביאר שסמך עמ"ש לקמן משא"כ בברייתא דנקט כשרה ודאי משמע בלי בדיקה והקשו שפיר לבעי מיהו בדיקה, דליכא למימר דבאמת בעי בדיקה דברייתא על מה סמכה, בשלמא ברמב"ם י"ל דסמך עצמו על מ"ש לקמן משא"כ בברייתא ודאי לא שייך לומר כן וע"כ מיירי מצד הפנימי וקשה הא קופא אינה נוקבת וע"ז תירצו שפיר דאוכלין ומשקין דחקוהו, והרמב"ם הביא הדין כפשוטו מפני שסמך עצמו עמ"ש לקמן וא"ש ודוק:
שם מחבר ואם הצד הדק שלו כלפי חוץ כו'. כתב העט"ז דאפי' חודה יוצא לתוך חלל הגוף לא חיישינן שניקבו בה הדקים וכן הוא דעת הרשב"א שמיישב דעת רש"י במ"ש שחודה יוצא לחלל וכן נראה לפע"ד מדברי התוס' והרא"ש שכתבו אין לפרש שהמחט יוצאת מקצתה לחלל הגוף דאם כן מאי פריך כנ"ל, ואי סבירא להו דדין המחט כדין מחט בחלל הגוף וטרפה הו"ל להקשות בפשיטות אי נימא דבכולה בתוך החלל בכל גווני כשרה דסמפונא נקט, וא"כ הא דאמרינן קופא לגאו ע"כ בשחודה יוצא לחוץ דבכולה בתוך הכבד כשרה בכל ענין אפילו אם חודה לצד פנים וא"כ קשה קושית הרשב"א וע"כ דגם הם סוברים כמו הרשב"א, ודוחק לומר דכונת התוס' דזהו פי' קופא לגאו כשכולה בתוך הכבד דא"כ הל"ל דכולה בפנים היינו קופא לגאו, אלא ודאי כוונת התוס' דקופא לגאו היינו אפי' בחודה לחוץ ואעפ"י כן לא הקשו על פי' זה וע"כ דסברי כרשב"א, וכן מלשונו קופא לגאו להך פירושא משמע אפי' קופא לבר בפנים:
(ח)
מחבר ניקב טרפש הכבד. כ"כ הטור בשם בה"ג, ומדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל הך דינא דמנה ע' טרפות וכתב שעליהם אין להוסיף ולא מנה זה ביניהם וכן נראה מהרשב"א שפירש כל הטרפות בנקובה ולא מנה זה ביניהם, וכן מדברי הר"ן ור' ירוחם נראה כן שכתבו על מ"ש בה"ג דהיכא דעבי' לי' כבדא חזינן לריאה דידה אי חיורה כו' עיין בב"י, וכתבו רי"ו ור"ן שאין לדברים אלו עיקר בגמרא ולא מנו אותו בכלל הטרפות והאי טעמא נמי שייך הכא דגם זה לא הוזכר בגמרא ואין לומר דשאני הכא דסוף הכבד לינטל והיא בכלל נטולת הכבד דא"כ למה לא נאמר כן בעבי' לי' כבדא א"ו דכיון שלא הוזכר אין להוסיפו והאי טעמא נמי שייך כאן ודוק, מיהו אנן קיימא לן להכשיר בעבי' לי' כבדא ובניקב הטרפש מטריפים, וכן פסקו כל האחרונים ז"ל:
שם מחבר אבל אם נסרכה בסרכא. כא. הטעם כתבו ז"ל דכיון דאין הטרפות מצד עצמו רק מטעם נטילת הכבד א"כ אפילו קרום מחמת מכה מועיל, ובזה נראה ליישב קושית דודי זקני הגאון ז"ל דבס"ד דלא ידע דמתניתין לא מנה רק טרפות מצד עצמן ולמה ל"ק לי' מניקבה הטרפש, ולפי זה ניחא די"ל דס"ד דלא מנה במתניתין רק טרפות מוחלטות שאי אפשר שיחזרו להכשירן משא"כ בטרפות שאפשר שיחזור להכשירו זה אינו בגדר טרפה מוחלטת ולכן לא חשבה המשנה אותן משא"כ בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכיון מצד עצמה היא טרפה אלא שהדופן הגין בעדה ואם אין הדופן בתכלית הבריאות בודאי אין הגנתו כלום ובדופן ודאי לא מהני קרום מחמת מכה ודוק:
שם ברמ"א בנסרך טרפש הכבד. כתב רמ"א ודאי יש שם מחט, בדין זה נתחבטו האחרונים במחט תחוב ואינו מעבר לעבר ובצד השני יש סרכא, וראש המדברים בזה בעל צמח צדק דטרפה בכה"ג, ועיקר ראייתו דסירכא חמירא מקורט דם דיש ס"ל דסירכא שייך גם בשאר אברים שנקיבה פוסלת בהם, וראיתי מן האחרונים שמחמירין למאד אפילו בנמצא על הפרש מאחר שהעיד רמ"א שבודאי יש שם מחט שניקבה, וכבר פתח בהצלה תחילה בפלתי שם לצדד להיתרא, לזאת אענה חלקי בזה והוא דמעיקרא דדינא שסבור הצ"צ בפשיטות דביש קורט דם בצד השני טרפה בנקיבות מקצת בפנים, ולענ"ד דבר זה צריך לפנים, דעיקר מקורו של דין זה הוא בגמרא חולין דף נ"א מעשה בא לפני רבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה אמר אם אין שם מכה קורט דם מנין א"ל טרח טריי' כו' מתני' היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לכן ס"ל דלעולם הסירכא כקורט דם והוי ניקב משני צדדין, וע"ז היסוד בנו האחרונים כ"א מחמיר יותר, ובתשו' מהר"ם אייזנשטאט ראיתי שהחמיר טובא אפילו נמצא על הפרש, ואני אומר אפילו בתחוב יש לדון אם ראינו שהבשר שלם ויפה תחת התחיבה אין סברא לומר שכולו קרום מחמת מכה מאחר שאין רואין ריעותא בבשר מהיכא תיתי לומר שניקבה המחט וחזרה הא עיקר החילוק בהא דחיישינן בישב לה קוץ שמא הבריא ושם פסק הראב"ן ורא"ש כעולא דלא חיישינן שמא הבריא כמו דלא חיישינן בבית הכוסות שמא הבריא אלא דהפוסקים חלקו עליו דדוקא בושט חיישינן שחזרה המחט משום דפעיא בי' כמבואר זה בפוסקים משא"כ בבית הכוסות דמינח נייח עכ"פ בבית הכוסות כולן שוין דאין חוששין שניקב וחזר לאחוריו אם כן כשאנו רואין שהבשר שלם תחת המחט ויפה אפילו יהי' בצד השני קורט דם מ"מ הרי לא ניקב מעבר לעבר ואין סברא כלל להטריף וא"כ אי הוה עובדא דר' בכה"ג שהבשר שלם בצד השני תחת התחיבה שלם ויפה איך אמר בפשיטות מתני' היא המסס ובה"כ שניקבו לחוץ הא ודאי לא פשיטא הוא, גם קשה למה השמיטו חידוש זה הרי״ף והרמב"ם דאם יש קורט דם בחוץ אפילו נתחב במקצת מצד השני ובאמצע שלם ויפה מ"מ טרפה, לכן הדבר ברור לפענ"ד דאדרבא אם תחוב במקצת ואינו מעבר לעבר א"צ בדיקה כלל דהא לעולא אפילו בושט לא חיישינן שמא הבריא ובבית הכוסות כ"ע מודו כדפרישית, ואם כן רבי שהפכה הוי עובדא שראה שהמחט תחובה בעומק ולא יוכל להרגיש בצד הפנימי אם אינה עוברת מעבר לעבר דאפשר שחוד המחט עברה לצד השני כמעט בשוה עם עור החיצון מפולש רק שהנקב דק מחמת חוד המחט והפכה רבי לקולא שמא נשאר איזה חלק כקליפת השום מן העור החיצון שלא ניקב מעבר לעבר ובזה יוכשר מחמת שאינו מפולש ומצא רבי קורט דם היינו צרירת באותו הדק שנשאר שלא עברה המחט ולזה דן אותו כנקוב שהרי המחט קלקלה אותו החלק כקליפת השום שנשאר מן העור והא ודאי מילתא דפשיטא שצרירת דם אינו נדון כעור דכבר ניקב ונתקלקל רק מחמת צרירת הדם לא נראה פי המחט מעבר לעבר, ולזה אמר מתניתין היא המסס ובה"כ שנקבו לחוץ דהיינו לחוץ. ובזה ניחא קושית הב"י שהקשה בסימן מ"ח מה בין צד א' לשני צדדין כיון דיש קורט דם גם בצד השני אפילו מצד א' טרפה, ודחק הב"י והאחרונים למאד ועמ"ש בסימן מ"ח סק"ח בחידושי שחברתי בילדותי, א"כ הדבר ברור כדפרישית דכל שידוע שפי המחט לא עברה ונשאר באמצע בשר שלם אינו מזיק קורט דם שבחוץ כלל דלו יהי' שניקב משני הצדדין אין כאן נקב מפולש, ובזה ניחא מה שדייקו התו' בפרק אלו טרפות דף נ"א ע"ב למה נקט המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ובזה ניחא דקמ"ל דבעינן מפולש מעבר לעבר ואפילו ניקב משני הצדדין ובאמצע נשאר שלם מ"מ אינו טרפה עד שינקוב לחוץ מעבר לעבר:
אמור מעתה בהתרועע היסוד יפול הבנין שאפי' נדמה סירכא לקורט דם א"כ נאמר אם מחט תחובה בצד א' והבשר שלם ויפה תחתיו כיון דהמחט בפנינו וחזינן דלא ניקבה אפילו יהי' קורט דם בצד שני אין כאן טרפות וכ"ש סרכא, ומזה אנו דנין כיון דרובא דרובה אין המחט רק בקצת מן העור והסירכא מעבר השני והבשר שלם באמצע וכן כמה פעמים שתחוב לרוחב בתוך החדרים הקטנים אשר רחוק למאד וכבר ניקבה המחט מעבר לעבר וחזרה לאחורי' ונתחבה לרוחב החדרים הקטנים וכיון דשכיח הסרכא ואם כי לרוב יש שם מחט ואפילו לא נמצאת אפשר שנאבדה בפירוש וגם תחת הסרכא הבשר שלם ויפה זה לאות שכל שיש שם תחיבת מחט כל דהו גורם הסרכא אף שלא נקב כלל רק מכח איזו קלקול של הבית הכוסות ובאב התחיבה ומתחמם האבר עד שע"י לכלוכית המתמצה בגוף בא הסירכא אף בלא נקב וכמו שמצינו בריאה הסמוכה לדופן ביש מכה בדופן גורם הדופן לקלוט הריאה אצלו כדאיתא בגמרא דף מ"ח ואף שאינו דומה לגמרי דשם מקום המכה קולט וכאן הסרכא בצד השני ותחת המחט הבשר שלם ויפה מ"מ עכ"פ גורם כאב וליקוי בבית הכוסות עד שקולט לטרפש הכבד בסירכא ומ"מ לא מיטרפא בהכי כיון דלא ניקב מפולש:
ועוד דעיקר יסודו של בעל צ"צ הוא משום דסירכא דמי לק"ד לא יצדק אלא לפי שיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב י"ל דסירכא זו ג"כ ע"י נקב, אבל לשיטת התוס' וסייעתם דיש סירכא בלא נקב רק משום סופה להתפרק א"כ סירכא לא הוה כמו קורט דם דדוקא בקורט דם אמרינן אם אין שם מכה ק"ד מנין אבל בסירכא שהטעם משום סופה להתפרק א"כ אם אמרו סירכא בריאה שקרומה רך וכשמתפרקת מתנקבת הריאה לא יחוייב בבית הכוסות שעורו חזק שיהי' סופו להתפרק ולנקוב א"כ אין הסירכה ריעותא כלל. ולכאורה סוגיין דעלמא בדינה זו שנוהגין למעך בסירכות הוא כשיטת התוס' דטעם משום דסופה להתפרק ולעשות נקב בריאה דבזו י"ל כיון שעברה ע"י מיעוך אף אם תתפרק לא תנקב הריאה אבל לפרש"י דאין סירכא בלא נקב וסתימה דסירכא לא אהני שאין סופה להתקיים, א"כ מה בכך שעוברת הסירכא הא אנן מטרפינן משום היא גופה שאין סוף הקרום להתקיים ואם כשהסירכא חלושה, כ"ש שאין סופה להתקיים וא"כ לשיטות התוס' לא שייך ריעותא דסירכא בשאר אברים מאחר שלא מצינו רק בריאה שקרומי' רכים ונוחים להקרע משא"כ בבית הכוסות וא"כ נראה דגם בסירכא אם הבשר שתחת המחט שלם ויפה חזינן דלא ניקב מפולש, וכבר כתבנו דכפי הנראה אף אם יש קורט דם בצד השני אם באמצע שלם אינו מזיק הק"ד כדפרישית וא"כ די להחמיר באם הסירכא מכוונת נגד המחט, באשר כל גדולי האחרונים החמירו בזה ואם אין הסירכא מכוונת נגד המחט עכ"פ נ"ל לבדוק אם הבשר תחת הסירכא שלם ואם הוא יפה יש להכשיר וכן במונח ותחוב בחדרים קטנים לרוחב כמו ששכיח לפעמים גם יש להכשיר אם הבשר שתחתיו שלם ויפה בלא ריעותא אין להחמיר:
וכ"ש אם המחט מונח על הפרש דאין להחמיר, הגם שראיתי בתשובת פנים מאירות שהחמיר אפילו נמצא על הפרש ועיקר טעמו דהש"ך בסימן מ"ח סעיף ח' בנמצא בתוך בית הכוסות א"צ שום בדיקה וכתב הש"ך דמשמע דאם נמצא קורט דם בחוץ טריפה ועל זה היסוד בנה מאחר שסירכא גרע מקורט דם, א"כ גם בנמצא יש להטריף ובאמת כבר השיג הצ"צ על הש"ך בזה ובתשובת פנים מאירות השיג על הצ"צ בזה ונ"ל עיקר כדברי הצ"צ כי מלבד מה שדחינו דסירכא אינו דומה לקורט דם אפילו בקורט דם עצמו אין דברי הש"ך נראין, דהא בש"ך גופי' סימן ל"ג ס"ק י"ג השיג על רמ"א במ"ש בושט אם לא נמצא קורט דם משמע בנמצא ק"ד אפילו נמצא טריפה והשיג בש"ך דלא נמצא כן בסה"ת ופירש דקאי אתחוב א"כ אפילו בושט גופי' אם יש קורט דם בחוץ אינו מוכרח שיהי' טריפה, וראיתי להפר"ח שהביא ראי' מהא דהפכה ר' ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין א"כ דהקורט דם עושה ריעותא כזו אע"פ שרחוק שאם שהמחט תחוב מ"מ אינו תחוב רק בקצת מן הבית הכוסות ע"כ הקורט דם מעיד על הריעותא שניקב מעבר לעבר א"כ בושט דפעיא בי' וי"ל שנפל הקוץ טריפה בקורט דם אפילו נמצא, ולפמ"ש לעיל בפירוש מילתא דרבי לא קרב זה אל זה כלל ואפילו לפי מה שהבינו הב"י ואחרונים דאפילו תחוב בקצת מן הבית הכוסות טרפה ביש קורט דם בחוץ, מ"מ י"ל דלא דמי נמצא לתחוב דתחוב וגם יש קורט דם מחזקינן טפי ריעותא כיון שהתחיל מעשה המטריף אבל נמצא לאו מידי הוא ועוד הדבר מוכרח לפמ"ש בסימן ל"ג ס"ק י"ד ליישב דעת התוס' שהביא הרשב"א דישב לה קוץ בושט מיירי שיש שם קורט דם והרשב"א הקשה עליהם איך אמר כולי חיוי ברייתא הכי אית הו אטו יש בכולן ק"ד, וכתבתי ליישב דנמצא אינו מעלה ואינו מוריד שהרי יודע שאוכלין קוצים ועוברין דרך הושט, אם כן אם מטרפת משום ק"ד בלא נמצא הוי כנמצא שהרי אנו יודעין שאוכלין קוצים ועוברין בושט, ודברים ברורים הם אף שהם מילי דקטנותא שחברתי בילדותי, אם כן תמה על עצמך נטריף בושט קורט דם אפילו לא נמצא כלל דהא ידענו שאוכלין קוצים והא ליכא למ"ד, וכ"ש דמה שכתב הפר"ח בנמצא ק"ד בפנים בושט טרפה דליתה, דגם הרשב"א אינו חולק בזה על התוס' דאף שיש ק"ד מ"מ בעינן תחוב ובלא נתחב ק"ד בפנים אינו כלום, ונלע"ד עוד ראי' לדברי הנ"ל מדברי הרא"ש פא"ט גבי ישב לו קוץ בושט שהראב"ן פסק כעולא דלא חיישינן שמא הבריא והביא ראי' ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דכשרה ולא חיישינן שמא הבריא, וקשה לפי מה שפירש הרא"ש גופי' דהבריא היינו נקב, אם כן מה ראי' מבית הכוסות דלמא התם כשרה כשרואין שלא ניקב בחוץ, וצ"ל דכשרה משמע אפילו בלא בדיקה, וקשה אם כי הא דהפכה רבי הא כשרה בלא בדיקה, ואי ס"ל דהי' במקרה קשה מנ"ל להביא ראי' דלמא הבדיקה היתה חיובית, וצ"ל כיון דאמר מתניתין הוא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, משמע דליכא שום רבותא ואי הבדיקה חיובית טובא קמשמע לן שצריך בדיקה, וקשה אכתי מאן יתיב בתווני דליבא של רבי לומר שלא הבדיקה על צד החיוב או על צד החומרא, וא"כ אכתי איכא לאשמועינן מעובדא דרבי שיצטרך בדיקה לכתחילה, ועוד מנ"ל לפרש כשרה בלא בדיקה דלמא כשרה בבדיקה קאמר וליכא ראי' לעולא. אלא נראה דהרא"ש אהא גופי' סמוך דקאמר מתניתין הוא וקשה הא קמ"ל שצריך בדיקה אלא ודאי מהא דרבי ליכא למשמע מני' מידי די"ל כדפרישית לעיל שהי' המחט עובר בכל העובי והי' צריך להתבונן אולי נשאר בו שלם כחוט השערה וכדפרישית לעיל, ובכה"ג ודאי לכ"ע גם בושט שעברה המחט גם לחוץ לפי עומק התחיבה והבדיקה להקל שמא מ"מ נשאר כחוט השערה שלם בחוץ, ואם כן גם מזה ראי' למאי דפרישית דאם ידוע שלא ניקב לחוץ ודאי א"צ בדיקה כלל על קורט דם, ואפילו יש ק"ד בחוץ כשרה דהקוץ אינו מעלה ולא מוריד, דכיון שלא ניקב לחוץ והקורט דם נמי אין בו כדי להטריף שהרי באצבע נשאר שלם, גם ראיית הצ"צ בזה נכונה במה שכתבו רוב הפוסקים לחלק בין מצד אחד כשרה אף בנמצא ק"ד בחוץ אם לא נמצא כנגד פי המחט ממש אבל אם נמצא סביבת המחט כשרה, והביאם בש"ך ס"ק י"ז, ואם כן איך תחמיר בנמצא טפי מבתחוב, וראי' נכונה היא, ובפנים מאירות ביקש לדחות דתחוב עדיף לענין זה, דבנמצא י"ל שניקב וחזר לפנים אבל אם נתחב והק"ד אינו כנגד המחט לא תלינן שניקבה וחזרה ושוב נתחבה, ולא נהירא כלל להחמיר בנמצא טפי מבתחוב דגם בתחוב כי היכא דחיישינן שחזר לפנים אף שאינו ניכר רושם בתחוב נמי ניחוש שחזרה המחט בעקום ונשאר תחוב קצת ממנה, ודוחק לומר דאיירי שהמחט נתחב בשוה מצומצם דה"ל לחלק בכך, ועוד דהם דייקו מן הברייתא דקשיא להו במחט שנמצא בבית הכוסות מצד א' כשרה משני צדדין טרפה נמצא לי' קורט דם בידוע שלפני שחיטה, וקשיא להו מה בין צד א' לשני צדדין ביש ק"ד אפילו מצד א' טרפה ובאין ק"ד אפי' משני צדדין כשרה, וע"ז תירצו דמשני צדדין אפילו הק"ד סביבות המחט טרפה, משא"כ מצד א' בעינן כנגד פי המחט ממש, והשתא כיון דמצד א' כשרה אפילו יש ק"ד בחוץ ובמונח טרפה ביש ק"ד בחוץ, אם כן אדתני משני צדדין טרפה ליתני רבותא טפי אפילו נמצא אם יש ק"ד בחוץ טרפה דהא זו עיקר קושית ראשונים דבק"ד אפי' מצד א' טרפה, ואם כן אדתני משני צדדין טרפה הא בכה"ג אפילו מצד א' טרפה, ואם כן כ"ש דתיקשי אדתני משני צדדין ליתני נמצא טרפה, דבאיכא ק"ד גם בנמצא טרפה, אלא פשוט בנמצא אינה טרפה בשביל קורט דם:
והבא לומר כדברי השואל בצ"צ שהביאו שם אין מזיחין אותו, שכונת רמ"א שודאי יש מחט שניקבה ועי"ז באה סרכא זו שכוונת רמ"א שניקבה מעבר לעבר, והרב בעל פנים מאירות חרה אפו בו וכתב שטח עיניו מראות דלמה כתב רמ"א עי"ז באה סירכא זו ל"ל סרכא הא בלא"ה בניקב מעבר לעבר טרפה], ובמח"כ הגדול לא האירו דבריו בפנים מאירות בזה, דיש לפרש בפשיטות שזה טעם להצריך בדיקה, שמאחר שיש שם סירכא צריך אם לא ניקב מעל"ע לפי שיש לומר בודאי יש שם מחט ועי"ז באה סירכא זו וא"כ מוסב על טעם הבדיקה ואדרבא לשון רמ"א משמע שבדיקה מועלת להכשיר וכמ"ש בפלתי, דאל"כ בדיקה זו מה טיבה, ועוד נראה דודאי הסרכא גם כן היא קרום ואיל לא הי' סרכא והי' נשאר מעט שלם בחוץ היינו מכשירין כיון שלא ניקב מעבר לעבר וסגי בשיור כל דהו אבל הסרכא שהיא קרום דק אף שנראה סתום בצד השני כאשר עין ראתה ותעידה מ"מ זה הקרום בא מן הסרכא והוי ניקב מעבר לעבר דהסירכא עצמה היא קרום הנשאר ונקב מעבר לעבר היינו עד מקום הסירכא:
אח"כ עיינתי בפנים מאירות ח"א וכתב שם גם כן סברא זו דחיוי ברייתא דאכלי קוצי הוה כנמצא הקוץ בפנינו וא"כ הגע עצמך לדבריו גופי' נימא דאם יש קורט דם בחוץ בושט לבד יהי' טרפה דכיון דקים לן שבאו קוצים בושט ורמ"א גופא לא קאמר רק בנמצא א"כ דבריו סותרים את דבריו, דלפי דבריו אפילו בושט לא יזיק קורט דם בחוץ אפי' נמצא קוץ וכן בבית הכוסות מה לי נמצא או לא נמצא נטריף בק"ד לחוד והא ודאי ליתא:
וגם הלום ראיתי שם בח"א שאלה א' הקיל באווזות שמלעיטין אם נמצא ק"ד כשמפרידין הוושט כשגוררין הדם נחסר קצת מעור זה וקצת מעור זה דלדעת הפוסקים כעולא לא חיישינן שניקב, ואני אומר חלילה בזה דהא גופא קולא גדולה לפסוק כעולא שהוא נגד פשט הש"ס וכבר דחו כל הפוסקים הראיה מבית הכוסות לוושט אם כן הבו דלא לוסיף עלה. ועוד אפי' לשיטת הרא"ש דמפרש דלא חיישינן שמא ניקב י"ל דמ"מ צריך לבדוק בחוץ כמו בבית הכוסות בסימן מ"ח דהופכין אותו, וא"כ י"ל לפירש"י דס"ל דלענין נקב א לושט בדיקה בחוץ א"כ בושט אי אפשר להכשיר כשניקב כל הפנימי ושלטה הלקותא גם בחיצון, ואין כאן סמיכה רק על סברת הט"ז דהוי ע"י חולי, וכבר השגתי על הט"ז דבשלטה הלקותא במקצת החיצון ודאי יש לחוש לנקיבת החיצון דושט אין לו בדיקה מבחוץ אף לענין נקב ואין לנו להכשיר רק אם חזינן דלא שלטה כלל בחיצון דאין דנין על הנקב רק מכח הלקותא לכן לא מחזקינן ריעותא בחיצון כלל ע"ש במ"ש בפנים וא"כ נראה שדי לנו להקל בלא שלט הלקותא בחיצון כלל, ומ"ש רמ"א אם אינו נקוב משני צדדין יש לפרש שני צדדין של פנימי באופן שאין ריעותא בחיצון וכ"כ בנה"כ אף דלשון שאין קורט דם בחוץ משמע לכאורה בחוץ בעבר השני אף שיש ק"ד בצד הפנימי של החיצון מ"מ כיון שכולם צווחו על המנהג לבטלו די לנו להקל בלא שלטה הלקותא בחיצון כלל, וכן ראיתי בימי חרפי נוהגין בארץ הגר שמלעיטין עם מין קטניות שקורין טירקשין ווייץ ונהגו לקלף הוושט ולראות אם אין ריעותא בעבר השני שנראה שלא שלטה הלקותא בחיצון ולמנהג זה יש מקום סמיכה כיון שאין שום ריעותא בעור החיצון משא"כ בנמצא ק"ד גם בצד השני ושלט בחיצון יש להטריף בפשיטות וכן עיקר, ובמח"כ של הרב בעל פנים מאירות החמיר במקום שהי' לו להקל והקיל במקום שיש להחמיר: