חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן מ
(א)
במחבר ניקבו א' מהן טרפה. בגמרא מבעיא ליה בהא דתנן במתניתין ניקב הלב לבית חללו טרפה ובעי ר"ז לחלל גדול או לחלל קטן ומשמע בגמרא דלא איפשטא האיבעיא והפוסקים סתמו טרפה ומשמע טרפה ודאית מיהו בטור וש"ע ושאר פוסקים זולתם לק"מ דגם לספק טרפה קרי ליה טרפה כמבואר בהרבה מקומות אך ברמב"ם שדרכו לפרט פרטות הוודאות והספיקות וכאן סתם ג"כ. ובפלתי כתב דדוקא לס"ד דר"ז הוי סבר דאיכא לדמוי' לבית הסמפונות וי"ל שכוונתו לחלל גדול משא"כ למסקנא דמ"ל חלל גדול ומ"ל חלל קטן והיאך סתמה מתניתין א"ו דלא בעינן חלל גדול, ועדיין קשה דהא בגמרא אמר אביי מאי תיבעי לך הא אמר ריב"א אמר רב עד שתנקוב לסמפון גדול הה"ד ה"נ ומסיק דל"ד דשם שפכי סמפונות וא"כ קשה מאי ס"ד דר"ז וממ"נ אי סבר דדמי לבית הסמפונות פשיטא דבעינן חלל גדול כדעת אביי ואי סבר דל"ד פשיטא דלא בעינן חלל גדול וע"כ צ"ל דספוקי מספקא לי' לר"ז א"כ אנן מנ"ל למיפשט, ופשט הגמרא למעיין שם מורה שהגמרא בא לדחות פשיטות שפשט אביי ומ"מ נשארה האבעיא במקומה, ואפ"ל דקשיא ליה לר"ז למה נקט לבית חללו פשיטא דבכל נקובים בעינן לחללו כמ"ש התוס' בריש פרקין והתוס' נדחקו דל"ב ע"ב וס"ד להטריף אפילו לא הגיע לחלל וזה דוחק, ולכן נסתפק ר"ז שמא בא המשנה להורות שצריכה להנקב עד חלל גדול, ול"ק האיך סתמה לה המשנה דשמעינן לה מיתורא דבית חללי וא"כ צ"ע על הרמב"ם שפסק שהיא טרפה ודאית, ואפשר לומר דהא באמת יש להבין למסקנא דש"ס דבשלמא בית סמפונות היינו דשפכי סמפונות אבל הכא לבית חללו קתני מ"ל גדול ומ"ל קטן, ומשמע ודאי דליכא סברא רק שאין הכרח מבית הסמפונות לבית חללו משא"כ אילו הי' פירש בית חלל גדול ודאי אין סברא לחלק בבית הסמפונות ולומר שאין הכוונה לסמפון גדול:
ולפ"ז קשה למה לא אמר רב למילתא על חלל הלב וממילא נשמע סימפונות לר"ש ולמה פירש מילתא דר"ש הלכתא כוותי' ומנ"מ הא לדידן בלא"ה טריפה והל"ל אלב וממילא נשמע לסימפונות והאיך ס"ד דר"ז למימר דכוונתו לחלל גדול וצ"ל דר"ז לשיטתי' אזיל דסבירא לי' הלכה כר"ש וסובר דגם רב סובר כן ואתי לאשמועינן דבעינן סימפון גדול, ואף דגם בלב קיי"ל דניקב טריפה מ"מ ניחא לי' לאשמעינן רבותא דס"ד דלא בעי סמפון גדול כדי דלא נפיש פלוגתא בין ת"ק ובין ר"ש, ולכן אשמועינן דהיינו סימפון גדול משא"כ בלב ודאי הוא חלל גדול דלא ס"ל לחלק ועדיפא מיניה אשמעינן דגם בהא קיי"ל כר"ש משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש ומסתמא גם רב סובר כן גם רבינא תלמידו סובר אין הלכה כר"ש, וא"כ עדיפא מיני' הוי אשמועינן בלב ובדר"ש ליכא למטעי כולי האי ובלא"ה לית הלכתא כוותי', וליכא שסובר כר"ש ועל כרחך בחלל קטון טריפה וא"ש ודו"ק:
ויותר נראה בפשוט דהא ודאי קשי' דהא משמע בש"ס שאין סברא רק דמבית הסימפונות לא מוכח בית החלל משא"כ אי איתמר בלב לבית חלל גדול ודאי מוכח בריאה דבעי לבית הסימפון גדול מכ"ש, וא"כ קשה למה לא אמר רב למילתא ארישא, וסיפא ממילא נשמע במכ"ש דכיון שיש מקום לטעות עדיפא מיני' הל"ל ברישא ולא נטעה בסתם גם הוא דלא כהילכתא וצ"ל דר"ז לא ידע מהך דרב ואביי רצה לפשוט לו ההיפך דלא ס"ד לחלק, וע"ז פריך הש"ס דל"ד וכיון דמסקינין דלא דמי ויש מקום לטעות עדיפה מיני' הל"ל ארישא וע"כ דבמסקנא באמת אין חילוק ולכן סתם הרמב"ם שהוא טריפה ודאית ודוק:
שם ברמ"א וי"א דלא מהני. מה שסמך רמ"א על ס"ס כבר השיגו אחרונים, אמנם הרמב"ם בפרק ו' כ"כ להדיא וכתב הכ"מ שהוא גורם דטרפשא ודליבא ובה"ג כתב ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא, וקשה מאי קמ"ל ממ"נ אי מפורש הכי פשיטא ואי גורם כרש"י מנ"ל מהתם, ועיין פלתי שדחק ונראה שהרמב"ם מפרש הך דטרפשא קאי על יתרת הכבד ולכן הביא שם שגם טרפש הכבד אינו סותם, ולפ"ז אפשר לומר דהא דאמר דליבא קאי נמי אטרפשא דליבא והא דאמר טרפש היינו טרפש הכבד ודליבא היינו טרפש הלב, מיהו מדלא אמר טרפשא דליבא משמע דבכל תרבא דליבא טרפה ולזה כתב ה"ג ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא עם שאינו מבואר מ"מ הכי מסתבר כמ"ש, וכתב בפלתי דבעוף כ"ע מודי שסותם גם הוא חוכך להחמיר ע"ז שסמכו לסמוך על מקומות השומן כי לפעמים נשמן והשומן מתרבה ואפשר שבשעה שניקב לא הי' שומן ואח"כ נתרבה שומן, ואפ"ל דכיון שאמרו בש"ס טרפה משבחת ויולדות וכיילינהו בחד משמע דלדידן דקיי"ל אינה יולדת הה"ד דאינה משבחת וא"כ אילו הי' טרפה כבר לא הי' השומן מתרבה ואדרבא הוא הולך למות והלוך וחסר, גם ל"ק דנחוש שמא אח"כ יתמעט ויהי' הנקב פתוח לרוחה י"ל דלא חיישינן להכי דכיון שאפשר שתתקיים כך אינה בגדר טרפה וכעין שאמרו אי בדרי לי' סמא חיי והה"ד כאן כיון שיתכן למצוא מזור ותרופה למכתו וטרפה בעינן שלא יהא היתר בשום פנים כמ"ש המחברים, גם י"ל דודאי ל"ש שלא ישאר שום שומן במקום שטבעו להיות שמן ואם כי יוכחש מ"מ נשאר עכ"פ מעט ודי בזה כדי סתימה ואם ניקב גם השומן אך לא כולו ונשאר מעט בלתי נקב צ"ע אם יסתום גם השומן הנשאר כי בזה י"ל סברא זו אבל אם ניקב כל השומן אין ספק שהיא טרפה וכמו שאמרו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דאי אינקב דופן להדה טרפה:
שם ברמ"א מיהו אם לא נמצא כו'. לשון בה"ג מחטא דמשתכח בלבא אע"ג דלא ניקב טרפה והנ"מ כי משתכח בסמפוני דלבא לגוואי וכי רישא לתתא דכמה דאתא נקבא מינקבי אבל קופא לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דלמא בהדי דשעלא פלטה לה ואחזוקי איסורא לאו מילתא הוא דנפקא מהתם וניקב דוכתי אחרינא עכ"ל. ועלו כל הרבה פרושים סתומים ומפורשים הר"מ הגיה והט"ז מתמיה, ודברי כולם דחוקים לא ברורים ולא ישרים ומזוקקים, ומה שנלע"ד בזה דמ"ש אע"ג דלא ניקב כוונתו אם לא הגיע לחלל ואינו בגדר נקיבות הלב והטעם הוא מפני שסופו לנקב ואין ספק שסופו לנקב כמ"ש האחרונים וכמו שאמר בסיפא דבהדי דשעלא פלטה הרי מבואר שטבע הלב למשוך מהסמפונות ולכן אם תשעיל תפליטו ומושכות המחט עם צאתה והה"ד בהיפך, ולכן ברישא לתתאי דודאי בא מחוץ וס"ל לה"ג שאין להטריף מפני מחט בחלל הגוף או דס"ל דסגי בבדיקה כרמב"ם או דס"ל דלא חיישינן שניקב מקום אחר ויצא וחזר ונתחב בלב אלא כאן נמצא וכאן הי' תחילת נקיבת המחט, ולכן אם ראשו למטה ונתחב מחוץ וכבר ניקב אלא שנמצא בסימפון ולא ניקב עד חללו מ"מ כיון שסגר עליו הפתח ואין לו מקום לצאת וודאי בשעת השיעול שטבע הלב למשכו ולהפליטו לחוץ סופו לינקב וכאמור בסוף דבריו משא"כ אם היה קופא לגאו ודאי קופא א"א להנקב וע"כ לא עייל רק בסמפון הגדול שבלב וא"כ לא ניקב בחוץ הלב ואם תשעל ותפליטו נשאר הלב בלתי נקוב ומה"ת נאמר שסופו לינקב, גם לומר שבצאתו בשעת השיעול דאז ניקב דרך צאתו הושט ושאר דברים שנקובתם במשהו לא מחזיקינן ריעותא ולאו מילתא הוא, וזו שאמר ברישא דהנ"מ כי משתכחא בסמפון הלב בפנים וראשו למטה שבבואו כבר ניקב אלא שלא הגיע לחלל וסופו לינקב אבל בקופא למטה שלא נכנס רק בפנים ולא ניקב כלל בחוץ י"ל שאין סופו לינקב ונאמר שבשעת יציאתו סופו לינקב או י"ל שלא תפליטו ושינקב הלב ושאר נקובים הא לאו מילתא הוא, והשתא א"ש שהצריך שימצא בסמפון הלב בפנים ולדברי כולם ליכא נ"מ בהא, ולפמ"ש ניחא דכיון שעיקר הטעם הוא מפני טבע הלב למשכו ולהפליטו בחוץ, וזה דוקא בסמפון שמשם הוא כח המושך וסופו לינקב משא"כ בלא נמצא רק בעובי הלב בלי סמפון ודאי לא מסתבר שיהי' סופו לינקב ואפשר שיתקיים זמן רב עם היותו תחוב ואינה בגדר שאין כמוה חי', ודברי בה"ג הם ברורים ומזוקקים כראי מוצקים:
ולדינא נראה דלדידן בקופא לבר והיינו כלפי חלל הגוף כל גווני טרפה כדלקמן סימן מ"א סעיף ו' אבל בקופא לגאו והיינו כלפי פנים וחודה לחוץ ע"כ א"א לקופא לנקוב ובודאי סמפונא נקט ואתאי, גם לרשב"א דלקמן סימן מ"א דמפרש היפך מפירש"י מ"מ לב הוא כמו ריאה כמ"ש הט"ז שהם בשטח אחד ולא ידעתי מה לחוש ולפע"ד ברור דכשרה וכ״ז באם ראשו כגרעין תמרה כמ"ש רמ"א כאן וכדלקמן סימן מ"א, כל זה נראה ברור ודוק היטב:
והנה בעיקר הדין שכתב ה"ג להטריף אף טרם הנקבו ע"ש סופו לא הוטב בעיני הרב ב"י ע"כ נדחק בפירושם אמנם האחרונים החזיקו בסברת ה"ג והביאו ראיות מריאה לדעת האומרים בטעם טרפות סרכות הריא' שסופו להתפרק ויתר טרפות שהם ע"ש סופו כמו גלגולת וחסרון כאיסר ומסמוס המוח וחוט והפר"ח כתב דאין להוסיף, ול"נ דהא הוי ס"ד לאסור מסוכנת מטעם שאינה חיה ועיקר ההבדל בין הטרפה ומסוכנת הוא כמו שפירש"י בפרק השוחט דף ל"ז והיינו ששם היא חסורה ג"כ וא"כ כיון דניקב הלב היא טרפה והוא בגדר חסרון א"כ פשיטא כיון שסופו לינקב בהכרח והיא נכללת בכלל שאין כמוה חי' וגם היא חסורה ופשיטא דטרפה דמאיזה טעם נכשיר, ואין מקום לקושיות הב"י וז"ב ונכון:
והנה יש מקום עיון אם טרפה כזו ע"ש סופו אם הוא ראוי להוליד דקיי"ל אינה יולדת ונאמר שזו לא התחיל עדיין לינקב והרי היא בבריאותה ולמה לא תוכל להוליד, ואם נאמר שתוכל להוליד ונקשה על הש"ס דפרק א"ט דף נ"ח א' שלא מצאו בש"ס מציאות ולד טרפה זולת בשנטרפה אחר העיבור שהקשה למ"ד טרפה אינה יולדת היכי פליגי ר"א ור"י בולד טרפה למזבח. והוצרך לתרץ בטרפה אחר העיבור, ולפ"ז המציאות יהי' פשוט בטרפות הנזכרים מיהו בטרפות פנימיות לא משכחת לה דמוקמינן לה אחזקה דהשתא נטרפה ואין לנו רק חסרון בגלגולת לדעת התוס' בעירובין וחסרון כאיסר לדעת התוס' פא"ט, ובפלתי נדחק בפי' קושיא זאת, ומה שנ"ל בזה דהנה התוס' הקשו בדף נ"ח ד"ה מאי קמיפלגי הקשו למה דחוק לי' לאוקמא פלוגתא דידהו בזו"ג שהרי מבואר בפסחים דר"א אוסר כן בכל איסורין שבתורה ודחקו עצמן בזה, ונראה ליישב דהא בלא"ה הקשו התוס' למסקנא דקיי"ל דעובר לאו ירך אמו הוא ע"ש ותי' די"ל וז"ל דודאי לענין טרפות שהכל תלוי בחיי הבהמה וכיון שאנו רואין שהולך חי ובריא אין לנו לומר שנטרף עם אמו ואין לפוסלו בשביל טרפות אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא וכעין זה חילקו בפא"ט ונתבאר מזה שאף שלכל דבר הוי הוא ממש כאמו מ"מ לענין טרפות שתלוי בחי' ל"א כן וביאור סברא זו נראה דמידי הוא טעמא לאסור טרפות היינו מזה שאמרה התורה שאינו חי' לא תאכל וא"כ אין קפידא בלקותא שקרה לה אילו היתה ראויה לחיות ובפירוש אמרו חי' אכול אלא שעיקר הטעם מפני המנע חיותא ואילו הי' אפשר שתחי' לא היתה טרפה כלל וא"כ בולד לו יהא שהוא ממש ירך האם מ"מ אמו גופא לא נאסרה רק מטעם העדר חיותא וא"כ מאיזה טעם יאסר הולד שהוא בריא וחזק, לו יהא אמו ממש כיון שאין טעם האיסור שייך בו, וז"ב ונכון מאוד בסברא:
ולפ"ז יש להבין באמת היאך ס"ד למימר דלמ"ד זוז"ג אסור שולד הטרפה אסור עם היותו ראוי לחיות ואינה בגדר שאינה חיה ושנאמר שכיון שבא מזרע אסור שאמו טרפה זה דוחק שלא גרע מולד אף שהוא ירך אמו ממש ובודאי נתגדל מחמתה משעת העיבור וניזון הוא מן האם ועיקר הגידול הוא מחמת הטרפה וראוי שיהא איסורו חמיר מזה שלא נאסר רק מחמת זרע הטרפה, גם י"ל דבעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא ולא נאסר מטעם הזרע ואפי' אם זרע איסור אין ראוי שיאסור הולד משים כך ואינו בגדר זוז"ג שאסר ר"א בשאר מקומות ומה"ת להטריף הולד, וצ"ל דס"ד דכי היכי דאמרינן למ"ד טרפה אינו מוליד שאינו ראוי שזרע הטרפה יפעול להוציא זרע קיימא והזרע נפסדת ואינה ראוי' להוליד כלל הה"ד כאן י"ל שאף שזרעה ראוי' להוליד מ"מ הוא בתכלית החולשא ולא יפה כח הבן מכח האם ולא תפעול להוליד זרע קיימא ואין הולד יכול לחיות לסיבת שרשו שבא ממקום נפסד וחלוש מאד שהך זוז"ג אין לו ענין כלל לשאר זוז"ג שאמר ר"א בפסחים ששם הכוונה במקום שיש טעם איסור או שבא מסיבת איסור אבל הכא בחיותא תליא מילתא ועיקר הוא החיות כמ"ש התוס' הנ"ל, ולכן דחוק לי' לאוקמי הכי וא"ש ודוק:
ובזה מיושב נמי קושיא עצומה דקשה למ"ד חוששין לזרע אב ראוי שיהי' הולד טרפה אם הזכר טרפה והשתא אמאי דחיק ליה לאוקמי בזבחים מציאות תקרובות ולד טרפה והלא יתכן ויתכן שאין שום היכר והוא ולד כזה ולוקמי' בולד כזה, גם קשה לוקמי פלוגתא דר"א ור"י בחוששין לזרע האב וקושיא זו הקשה דודי זקני הגאון ז"ל בפלתי סימן נ"ז. אמנם לפי האמור יתיישב שאפשר שאין זה ענין לחוששין לזרע האב דהכא בחיותא תליא מילתא וולד כזה יתכן שיחיה ואינה טרפה אף אם הי' גוף אביו ודוק:
ומעתה גם קושיא הנ"ל מיושבת דהא דלמאי דבעי לאוקמי פלוגתייהו בזוז"ג משמע דכ"ע ס"ל עובר לאו ירך אמו הוא וטעמי' דר"א משום זוז"ג ואם מיירי בחסרון גלגולת מכיון שהבהמה עתה בתכלית הבריאות ואין לומר סברא הנ"ל שבא מזה הנפסד שהרי באמת זרע הטרפה לא יוכל להוליד רק זה עדיין הוא בריא ובודאי שיוכל הולד להתקיים זמן רב כשארי ולדות ומ"ט דר"א א"ו מיירי בכה"ג ודוק:
איברא דמ"מ קשה מביצת טרפות דפריך הש"ס בלישנא דרבינא בביצת טרפה שאסורה ומשני בשיחלא קמא ופריך גמרה מבעיא לי' ואמאי לא מוקי כהנ"ל וע"ז לא תירץ בפלתי כלום דהוא משנה בעדיות, ונראה עפמ"ש התוס' דהקשו למה קיי"ל ביצת נבילה אסור כב"ה ולענין בב"ח מותר, ותירצו דבנבילה גזרינן אטו טרפה, וידוע דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ובודאי לא מסתברא דגזרו משום שיקרה טרפות בגלגולת ויולד קודם נקיבות הקרום וע"כ עיקר הטעם משום שאר טרפות ועדיפא מני' הל"ל מפני שגמרו באיסור בזה יספיק לאיסור ביצת נבילה וצ"ל דלאמימר משכחת לה ספנא מארעא מהאי טעמא כל חודא נמי יש לגזור דגם זה שכיח עיין גמרא דביצה דף ז' משא"כ לדידן דלא קיי"ל דטרפה אינו מוליד וע"כ טרפות ביצת נבילה משום גזרה דעיברה ולבסוף נטרפה והל"ל האי טעמא מפני שגמרה ומשני דבאמת תני הכא, גם לפמ"ש בפלתי סימן פ"ז ביישוב קושית התוס' דאמימר לא גזר דזוז"ג משום ספנא מארעא וסובר כתירוץ א' ור"י דקיי"ל כוותי' סובר כתירוץ הב' א"כ לאמימר אין הטעם משום כך וא"ש ודוק:
ובאמת שצ"ע במאי דאמרינן בש"ס דלשנויי לי' בשיחלא קמא דא"כ גמרה מבעי' לי', וק' דהא גם בספנא מארעא שייך טעם גמרה וא"כ הל"ל טעם שיספיק אפילו בשיחלא קמא וגם אף בלי גדולה כאיסר טרפה וצ"ע, וצ"ל דהא גופא קיי"ל דטרפה מוליד וללישנא בתרא ל"ל הכי וקשה עדיפא הל"ל וגם אין צורך שיהי' כל הגידול באיסור ודוק כי קצרתי:
והנה כ"ז להמטריף חסרון גלגולת לבד מטעם סופו לינקב הקרום משא"כ למי שמצריך שינקב הקרום עמו והתוס' מצריכין קרום העליון בלא"ה ל"ק דלישני בגלגולת דאכתי קשה למ"ד קרמא עילאה לבד כמ"ש התוס' ריש א"ט אך עדיין קשה מחסרון כאיסר וזה י"ל שסוברין כדעת י"א שהביא רמ"א לעיל והוא דעת הרי"ף והרמב"ם דחסרון גרגרת דעוף לעולם משערין ברוב וכיון שיש רוב א"כ בלא"ה טרפה מצד עצמה ופשיטא שלא יוכל להוליד וז"ב ונכון:
איברא לא מסתבר כלל שימצא טריפה הראוי' להוליד, והרי אמרו גבי בועי דספק טריפה משהינן לה ולא חילקו בין טריפה לטריפה אלמא שבכל טריפות שיבא בהן הספק מותרת בלידה ולא חילקו בין טריפות שמעצמן לטריפות שע"ש סופה גם מקושי' הנ"ל נראה כן וכמש"ל ואף שנתישבה מ"מ אין פשט הלכה מורה כן ולמה נדחק להוציא ההלכה מפשטא, גם ודאי אם נאמר שתוליד צריך שנאמר בהכרח שעדיין לא נחלשא והוא בתכלית שלימות הבריאות, ולפ"ז ראוי שנאמר שלא יועילו בה י"ב חודש בהיות שהכלל מסור אצלינו שטריפה יכולה לחיות יב"ח, ואם נספיק בחסרון גלגולת לדעת האומר שטריפה על שם סופה כמו שנתבאר א"כ כיון שאם ניקב הקרום בבירור שתוכל לחיות י"ב חוד פחות יום א', עכ"פ עם היותה טריפה מוחלטת ונאמר ג"כ בחיסרון הגלגולת שסוף הקרום לינקוב שהזמן שהיא בין הנקיבה של קרום המוח לא יצורף לכלל יב"ח אחר שאז היתה בתכלית הבריאות, ואם יום או יומים יוקם בחסרונו טרם שינקב הקרום ראוי שיצורף הזמן שהוא מיום חסרונו עד גמר הנקיבה אל יב"ח ותחי' יותר וז"א ממ"נ דהא אנן קיי"ל טריפה אינו חיי' ממקרא שנאמר זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול, שאינו חי' לא תיכול ויש להבין מה"ת נאמר שאם תוכל לחיות יב"ח תהי' בכלל חי', ובזמן מעט פחות רק שלא תוכל לחיות יב"ח תהי' בכלל אינו חי' והרי לא נתפרש בתורה כלל שום הפרש בין החי' יב"ח פחות יום א' ובין חי' יב"ח שלימים, ואם נאמר שכך קיבלו שיב"ח הוא בכלל חי' ולא בפחות א"כ הדבר פשוט שאין מקום לטריפות הגלגולת אחר שתוכל לחיות יב"ח לדעת האומר:
אמנם אמיתית פי' אמרם חי' אכול שאינו חי' לא תיכל הוא על הדרך המבואר בש"ס ופוסקים דאמר ר' סימן לטריפה ליום, ומסקינן בתנאי דפליגי מחסרון גלגולת ואמר ר"י שיש מי שחי' ע"י חידוק, ורשב"א השיב ימות החמה הי' ומיד כשנכנסה ימות הצינה מיד מת הרי מבואר גם שחסרון הגלגולת שלא תוכל לחיות ימות הצינה, ופי' רש"י הטעם שיש מכה שהצינה מכאיבה ויש שהחמה מכאיבה וא"כ אין טעם יב"ח רק לסיבות שינוי המכות, ויש שיוכל לחיות ימות החמה עכ"פ ואף שאינה ראוי' להוליד גם בימות החמה, דהכי קיי"ל דבנקובה עד שתלד כדלקמן ס"ס נ"ז וכדמוכח בש"ס צ"ל דמיד מתחיל החולשא באיברים ויומנע ממנה פעולת הלידה לסיבת חולשתה עם שהיא חי' ומתנועעת והולכת מ"מ חי' כאין נחשבו ובחי' קרוי' מת ולכן ההורג את הטריפה פטור אף שיחי' יב"ח וקירוב מיתתו וצ"ל כמ"ש, ולפ"ז מה שאמר חי' אכול ודאי שכל שהיא מכה שתוכל לחיות בה אינה טריפה ושאינה חי' בה היא שלא תוכל לחיות כלל אף זמן מעט, אלא דמ"מ חי' יב"ח שעדיין לא הגיע זמן האויר המפסיד לחולי זה והיא צריכה להיות חי' בכ"ז שלא מזיק לה האויר החם או הצינה, ואין יב"ח רק גילוי שאין זו מכה הגורמות מיתה ואולי הי' חסרון גלגולת ביום שצינה מזקת לה היא בכלל שאינה חי' ואינה כשירה, ולכן צריך יב"ח בכל טריפות ואם נאמר שבטריפות שע"ש סופה היא עתה בתכלית הבריאות ודאי שאינו בכלל שאין כמוה חי' שלעולם היא יכולה לחיות קודם נקיבות הקרום, וכן שאר טריפות שע"ש סופן ועיקר הטעם שמיד מתחיל החולשא והיא טריפה גמורה כתכלית חולשתה ועם שהקרום עדיין קיים כלא יחשב וסופו לחסר ואף שעדיין לא חוסר כחסר דמי, והחולשא שיקרה לה בחסרון הקרום יקרה לה ג"כ בחיסור גלגולת לדעת התוס' וא"כ גם לענין לידה הוא כך שאינו ראוי' להוליד כלל לסיבות חולשתה, ולכן גם בספק חסרון גלגולת מועיל סימן לידה וכ"כ ז"ל באווזות שחוסר מגלגולתם שמועיל הטלת ביצים ויב"ח ובלא"ה נמי בחסרון הגלגולת לא מצאנו רק בתוס' בעירובין סוברין כך, ובחולין הדרי' בי' ופירשו שצריך צירוף הקרום גם הרמב"ן ורשב"א הקשו קושיות התוס' ולא תירצו כך אף שברור דטריפות דלאו מינה איתני, מוכח להדיא דס"ל שהיא טריפות מצד עצמה ופשיטא שמועיל ספיקה לידה ויב"ח וגם בשאר ספק טריפות אף שהוא ע"ש סופה מ"מ מהני לידה ויב"ח וכמ"ש, וכן משמע ברמב"ם פרק י"א מה"ש שכל בהמה ועוף שנולד בה ספק טריפה מטריפות אילו כו' מהני יב"ח ולידה ואף שפרט מקצתן לא פרט רק מציאות טריפות חיצונות שיפול בהם הספק פירש קצתן, אבל באמת מהני בכל טריפות לידה ויב"ח וכן משמע ברשב"א בתה"א דף נ"ב וכן כתבו כל הפוסקים וברמב"ם להדיא בדרוסה שמועיל לידה ויב"ח אף שהאדים הבשר נגד בני מעים טריפה שסוף האדום להגיע לבני מעים, ואמרו סימן לטריפה יב"ח הרי שכל טריפות שוות לענין יב"ח והה"ד נמי מ"ש בסיפא בנקיבה עד שתוליד ולידה ויב"ח א' הם, כללא דמילתא דלכל טריפות מועיל יב"ח ולידה בספיקן וכבר הארכתי בבירור הדברים ותו לא מידי:
(ו)
במחבר או בעובי הלב וכו' דין זה הוא מראבי' ותמהו האחרונים, לא יהי' אלא ניקב ולא לחללו דכשר ובפלתי כתב דס"ל דאין סירכא בלא נקב ולכאורה קשה דא"כ אף בלי ק"ד טריפה דהא קיי"ל כמ"ד דבעינן מכה בדופן ובאין מכה בדופן טריפה וכן לעיל בסימן מן ל"ט ס"ז הביא רמ"א יש מקילין בנסרך לטרפש בשם ראבי' ודוקא מטעם דהיינו רבותייהו, וכן כתבו כל הפוסקים גם לדבריו קשה על המחבר דמצריך מכה בדופן וא"כ אף בלי ק"ד טריפה וי"ל לדבריו דדוקא בריאה ששכיחין בה משקין אמרינן דסירכה מריאה הוא כמ"ש הפוסקים משא"כ בלב דלא שייך האי טעם תלינן בטרפש:
אך עדיין קשה דהמחבר פסק לעיל ס"ס ל"ז בשאר איברים דסרכא כשרה ולא היה להביא דברי ראבי' לכאן ולכן נ"ל עפ"י מ"ש הש"ך דהיאך אפשר להכיר קורט דם בפנים שמלא דם ולכן פי' הא דלא בחללו היינו ששם אינו מעלה ולא מוריד שאינו ניכר והפר"ח כתב דמ"מ נראה רושם דם, ומ"מ נראה כיון דבלא"ה בפנים מלא דם ואפשר שאינו ניכר ולא גרע מושט דאין לו בדיקה בחוץ מפני היותו אדום הה"ד כאן קשה להפריש בין דם הלב לרושם דם, וגדולה מזו כתב הטור לעיל סימן ל"ג דדרוסה אינה ניכרת מפני שמתלכלך בדם השחיטה וכ"ש כאן דאין לסמוך על הבדיקה בפנים כיון שאינו ידוע אם הדם הוא מהלב עצמו או שהוא מרושם אדמימות וכיון שנתלכלך בדם בפנים אין לה בדיקה, ולזה כתב ראבי' וראה בעובי הלב קורט דם ולא בחללו כיוון להנ"ל דבחללו לא ראה רושם הדם שהוא בעובי הלב מפני שהוא מלא דם כמו בכל לב וחיישינן שמא הגיע לחלל ולא גרע מושט ולכן לא כתב שבחללו לא הגיע הדם וזה נכון וברור בכוונת ראבי"ה, ולפ"ז אם לא נראה רק בקצת מעובי הלב קורט דם ואפילו ברובו ויותר רק שנראה שלא הגיע לחלל לכ"ע כשרה אבל בל"ז יש להחמיר: