חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן לט
(א)
במחבר חוץ מן הריאה. הטעם דהוי כמו מיעוטא דשכיח לכן צריכין בדיקה לכתחילה אבל בנאבדה כשרה לדעת המחבר כמו שנתבאר בסעיף ב' והנה הרא"ש פרק אין צדין דייק מדאמר ר"ע מבית טביחתה דמותרת בלי הפשט וניתוח והקשה בפלתי דאכתי מנ"ל דאין הריאה צריכה בדיקה הא ודאי אפשר לבודקה אף בלי הפשט שמכניס ידו וחותך חצר הכבד ובודקה, ולק"מ דלא דייק רק מדאמר ר"ע מבית טביחתה, ומסקינן דמקום טביחתו ממש הוא ורש"י פי' הטעם ששם הוא מופשט ועומד ומשמע ודאי דאפי' אין שהות לשום בדיקה רק שיחתוך כזית מבית טביחה לאכלו חי אפ"ה שוחטין אותה בי"ט מפני הכזית הראוי לאכילה וש"מ דלא בעי בדיקה כלל במקום הפסד וזה ברור, ומה שהקשה דהא גופי' קשיא דהא ר"ע חייש למעוטי והתם אפש' למבדקי' ולמה לשתרי בלי בדיקה וצ"ע לכאורה, ואפשר לומר עפמ"ש [הפלתי, כן נ״ל דיש בפלתי] כללי ס"ס אהא דפרכינן ור"מ דחייש מיעוטי היכי אכיל בשרא ולא פריך מר"ע ור"ט, ותירץ לפי שיטת הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק דרבנן אחמירו וא"כ נהי דחיישינן למיעוטי מ"מ מידי ספיקא לא מפקא ולא אחמירו בספיקא כי האי כיון דלא הוי רק מיעוטא ואע"ג דסבר ר"ע דאין חלב פוטר ולא אזלינן בתר רובא מ"מ הכא דלא אפשר בענין אחר גם איכא לברורי אח"כ, גם לדעת הרמב"ם ספיקא דטרפות קולי דלא איתפרשו בתורה וי"ל שהקיל בענין הזה שלא להפסיד הבהמה ושם לא פריך רק לר"מ (דס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא עיין בפלתי) ואתי שפיר ודוק:
אך אין זה צודק לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דספיקא מן התורה לחומרא ובפרט להרשב"א שסובר דר"מ חייש מן התורה למיעוטא, איברא דאף לפ"ז לק"מ דכבר כתב הרשב"א בחידושיו שאפי' לר"מ ואפילו אפשר בבדיקה לא צריכה בדיקה כיון דכבר גלי קרא היכי דלא אפשר והכי מסתבר כיון דבהמה זו בחזקת כשרות היא ואם בא להקריבה עולה מחזיקין אותה לכשרה ונאמר כשבא לשוחטה שיצאה מחזקתה דלא מסתברא הכי כלל, א"ו כיון שכבר גילתה התורה דהיכי דלא אפשר קיימא בחזקת כשרות הה"ד נמי היכי דאפשר ולק"מ לכל הדיעות דהיינו טעמא גם לר"ע:
(ב)
שם ה"ז מותרת כן הוא דעת הרמב"ם והרבה פוסקים זולתו, ומכללם הרשב"א והר"ן שהחזיקו דברי המכשירין בראיות ברורות וסברות ישרות חזקות ובצורות. אמנם ראיתי להש"ך בספרו שדחה כל ראיותיהם ובקצתם והיטב אשר דיבר לדחותם והוא מ"ש שאין הבדיקה אף להמחמירין אלא מדרבנן ויפה דיבר, שבזה נידחו מ"ש מפרה אדומה ועגלה ערופה ע"ש. אך עם כ"ז יש לסמוך על הראיות הנשארות כי המה ביושר נאמרות, ואם כי הרב הש"ך דחאם דיחוי כזה חוזר ונראה דמה שהביאו ראיה מפרק אין צולין שהבאנו למעלה הוא ראיה ברורה והש"ך דחאה דכיון דבדיקת הריאה הוא דרבנן משום הפסד ממונו שמא תמות המסוכנת, התירו לו לאכול בלא בדיקה, דברים אלו אינם אלא מן המתמיהין שהרי דעת המחמירים בנאבדה הריאה אפילו בהפסד מרובה מחמירין וכל הבהמה נפסדת בלי ספק ואעפ"י כן החמירו אלא שרמ"א הכריע לסמוך על המתירין בפסידא, אבל לדעת האוסרין אפילו בהפסד מרובה אסור, גם מה שהביא בשם מהרש"ל כיון שאפשר לבודקה מותר לאכול על סמך הבדיקה גם זה ל"נ, דא"כ לעולם יאכל כל הבהמה ומנ"מ בבדיקה אם כבר אכלו וכיון דלדידהו בחזקת טרפה היא היאך נתיר לו לאכול על סמך הבדיקה והגע עצמך ספק דרוסה או נפולה וכי נתיר לאכול או לשחטה בי"ט על סמך הבדיקה אח"כ, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן אינקבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן דהא תלינן בזאב, ואף גם את זו דוחה הרב הש"ך באמרו שהריאה עלולה הוא לסרכות ולא לנקבים, ונראה שזה לא הביא הרשב"א רק להוסיף אומץ למה שקדם בהבאתו ראיה מדאמרינן גם הא דר"ה באמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ונ"מ לבא זאב ונטל בני מעים, ודעתו ז"ל דגם ריאה בכלל בני מעים הן ואעפ"כ פריך נטל הא ליתניהו אלמא דפשיטא ליה בליתניהו דכשרה ומשמע לפ"ז הא דאמר תלינן בזאב קאי אריאה גופא דבכלל בני מעים היא, ומ"מ זה יש לדחות ודוק:
ובאמת עיקר ראיות רשב"א הוא מדאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ש"מ דכל שלא נודע הטרפות היא בחזקת כשרה כדמשמע להדיא לישנא שהיא בחזקת (היתר) עד שנודע ענין הטורף ועדיפא מני' קמ"ל דאף שהטרפה ברור שנקבו המעים אעפ"כ תלינן וזו ראי' ברורה, ועוד הביא ראי' מירושלמי דגרסינן התם אם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלו כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כושר והראיה מבואר דגם בריאה אפילו נטלום כשרה וכתב הש"ך דבירושלמי שלו הי' כתוב אכלו הזאבים מעי' כשרה וחש שמא ניקבו חזקת בני מעים כשרין, וי"ל דקאי אבני מעים, והנה מלבד שנוסחת הרשב"א והר"ן הם נאמנים יותר להיותם דומים בזמן, ואפשר שנשתבשה הנוסחא בדפוס מ"מ אף לנוסחת הש"ך אדרבה מוכרח דגם ריאה בכלל בני מעים היא דאל"כ מה קמ"ל דחזקת בני מעים כושר הא אפילו איתניהו קמן לא בעי בדיקה וכדפרכינן בש"ס דילן אמאי דבעי למימר דר"ה אתי לאשמועינן דבא זאב ונטל בני מעים שהיא בחזקת היתר ופריך נטל הא ליתניהו ור"ל דפשיטא דכשרה והך קושיא קשה נמי על הירושלמי א"ו דגם ריאה בכלל היא ואתי לאשמועינן דאף שלכתחילה צריכה בדיקה מ"מ בדיעבד כשרה, אך העיקר נראה כנוסחת הרשב"א והר"ן וכמ"ש, ואף שגם לנסחאותיהם דחה הש"ך דהיינו שהיא נקובה וכנ"ל, ולא נהירא דהא הירושלמי קאמר אכלום וגם י"ל שעיקר הראי' שגם ריאה בכלל בני מעים שהרי פתח בבני מעים וסיים וחש לומר שמא ניקבה ריאה ומינה שמעינן לתלמודא דידן שהריאה היא בכלל בני מעים וזה ברור:
והנה נתבאר שיש להמתירין כמה ראיות ברורות ואשר אין צורך ברבות עוד ראיות עליהם ומכל מ"ש הש"ך לית מני' תברא, ובאמת נראה שסברת המחמירין הוא כיון שעינינו רואות רובי הטרפות השכיחות בריאה בענין הסרכות ובועות או שאר דברים שבריאה באמת כבר כתבו הרשב"א והר"ן שאין כל הסרכות מחמת נקב וכן י"ל בשאר טרפות אלא שאין אנו בקיאין איזה כשרה אבל הכלל הוא מסור אצלינו שרוב בהמות כשרות הן, ולכך דברי המתירין נראה עיקר:
שם ברמ"א ויש מחמירין, כבר נתבאר ראיות המתירין שנכונות המה, ומה שדחה הש"ך לאו דיחוי' הוא, והנה עיקר טעם המחמירין הוא כפי מה שהעלו האחרונים ז"ל דכיון דתקנו רבנן בדיקה אי שרינן ליה בלי בדיקה אתי לאשלוכי לריאה ולא יתקיימא תקנתא דרבנן, והפר"ח טען דכיון דבמזיד אסורא באמת וקנסינן ליה וליכא למיחש למידי, וי"ל דכי היכי דקיי"ל בנפלו ונתפצעו דאף בשוגג לא יעלו ומפרש טעמא דאפילו למאן דלא קניס שוגג אטו מזיד, מ"מ חיישינן דאתי לאערומי ופי' רש"י שיפצעו במזיד ויאמר שוגג הייתי הה"ד נמי הכא איכא למימר האי טעמא דאי שרינן לי' בשוגג אתי למירמי' לריאה במזיד מפני ההפסד אשר ירא ממנו מפני מציאות הסירכות והמטריפות בה ויאמר שוגג הייתי, ואע"ג דקיי"ל לקמן סימן ק"ו דאפילו למאן דקניס שוגג אטו מזיד בנפל מעצמו לא קנסינן י"ל דהתם שאני דכולה האי לא חיישינן שהוא בעצמו עשה שיפול מעצמו כיון שעינינו רואות שמעצמו נפל, וגם מילתא דלא שכיחא הוא שיתערבו דברים חשובים כאלה אבל כאן כיון דתקינו רבנן למיבדקי' לריאה, ואי שרינן לי' בשוגג לא יתקיימו תקנתא דרבנן כלל וכל אחד ישליך הריאה מפני הטריפות המצויות בה, לכן קנסו אף בשוגג ובזה י"ל מה שקשה עליהם מהך דפא"צ דמותר לאכול כזית חי מבית טביחתה טרם הבדיקה, ולפ"ז ניחא כיון דלא הוי טעמא רק מקנסא דלא מיתקיימא תקנתא דרבנן וקנסו שוגג אטו מזיד וזה דוקא בנאכלה, משא"כ התם דהכל רואין שאנוס הוא, ובכה"ג לא גזרו רבנן אבל הכא מתעקרא תקנתא דבדיקה לגמרי וא"ש ודוק:
וגם הראי' שהביאו מדר"ה שאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ונ"מ לבא זאב ונטל בני מעים ופריך נטל הא ליתניהו והמחמירין סוברין דאין ריאה בכלל בני מעים, וקצת יש לדייק כן בש"ס דפריך נטל הא ליתניהו וקשה דילמא קמ"ל דאף הריאה צריכה לכתחיל' בדיקה מ"מ בדיעבד בחזקת היתר עומדות וכן פי' הרשב"א גופי' הירושלמי דאמר בא זאב ונטל בני מעים ואכלם כשרה וחש לומר שמא ניקבי הריאה חזקת בני מעים כושר ופי' דקמ"ל שאם שהיא צריכה בדיקה לכתחילה, מ"מ בדיעבד כשרה ואמאי לא מפרש תלמודא דידן הכי ואם כי על מה שאמרו דנ"מ דבא זאב ונטל בני מעים יש לדחות שאם אין החידוש רק בריאה למה כלל כל בני מעים אלא שהחידוש כולל לכל בני מעים, מ"מ הא גופי' קשי' למה לא מפרשינן מימרא דר"ה הכי כדפירש הירושלמי וצ"ע לכאורה:
והנראה ליישב דהא באמת יש להבין אהא דפריך נטל הא ליתניהו, ודילמא הא קמ"ל דכל י"ח טריפות לא בעי בדיקה ואפילו היכי דאפשר כגון בחולין סמכינן ארובא בסתמא, ועיין רש"י דף י"ב, וכן למסקנא דמסקינן דאפילו ביש ריעותא לפנינו מכשירין ומנ"ל לדייק ממילתא דר"ה וצ"ל דודאי הא דאמר ר"ה עד שיודע לך במה נטרפה משמע שאע"פ שיש בה טרפות ברור כגון בני מעים שהריעותא לפנינו כיון שלא נודע אם נטרפה מחיים או לאחר מיתה תלינן להקל וצריך דוקא שיתברר טרפות ברורה ובלאו הכי היא בחזקת היתר, וזה מורה מאמר ר"ה עד שיודע לך במה נטרפה, שצריך שיודע הטרפות ברור מחיים ואי לא אשמועינן רק דלא בעי בדיקה לא הוי ליה למימר רק בחזקת היתר עומדת ותו ל"מ והי' שמעינן דלא בעי בדיקא ומאי בעי בזה שאמר עד שיודע לך במה נטרפה א"ו דאתי לאשמועינן בריעותא דאיירי בה משא"כ בירושלמי לא אמרינן בלשון הנ"ל שבחזקת כשרות הוא וא"ש ודוק:
ומה שנראה ליישב בעד המחמירין שכבר כתבתי לעיל דמדר"ה גופי' ודאי ראי' ברורה שאמר שהיא בחזקת היתר עד שנודע הטרפות, ויש להליץ ביד המחמירין, דודאי מילתא דפשיטא הוא דאי הוי מקילינן אפילו בספק שיש רגלים לאסור ואפ"ה הוי מקילינן בלי בדיקה נראה דכל שכן הוא דבריאה דל"ה רק מיעוטא ונהי דהוי מיעוטא דשכיחא מ"מ ודאי לא אלים כספק שקול ויש רגלים לאיסור וזה פשוט וא"צ לפנים, והנה מבואר בש"ס דרב לא חייש לספק דרוסה והתוס' פירשו דאף דאיכא רגלים לאיסור לא חייש, ובודאי שאין להחמיר יותר בריאה, ולמ"ד דלא חיישינן לספק דרוסה אפילו בדיקה לא בעי ולפ"ז כ"ש בריאה דלא צריכה בדיקה, ועיין שבת פרק מפנין שהקשו דר"ה תלמידו דרב וכרב ס"ל, וא"כ פריך שפיר לר"ה דל"ל דאתי לאשמועינן דשרי בלי בדיקה דהא לדידי' לא בעי בדיקה כלל ומאי קמ"ל בהא ועדיפא מני' הל"ל דאף לכתחילה לא בעי ריאה בדיקה א"ו קמ"ל דאפילו נולדה ריעותא וא"ש ודוק, ולפ"ז גם הירושלמי יתכן שיסבור כן משא"כ לדידן דמחמירין בספק דרוסה לא מקילינן רק ביש מקום לתלות בהיתר, ובריאה שהטריפות שכיח וצריכה בדיקה לכתחילה והחמירו אפילו דיעבד שתתקיים תקנתא ודוק, זה מה שיש להליץ בעדם, ומ"מ העיקר כהמתירין ובפרט בהפסד מרובה כמ"ש רו "א:
(יח)
במחבר ודופן סותמתה, עיין פר"ח שהשיג על הטור שכ' חם רב שר שלום גאון דדוקא בסריך הוא דכשר אבל בלא סריך טרפה והפר"ח השיג עליו שהרי מבואר בתוס' ורא"ש דלרב נחמן לא מצי להקשות מפסול החוזר להכשירו י"ל דרב נחמן לא בעי לא סבוך ולא סריך ונדחקו ליישב דברי הטור ועיין בפלתי, והנה זה הקונטרס כתוב אצלי יותר משלשים שנה ועתה שחזרתי ללמוד פ' אלו טרפות אמרתי אעלה על ספר מה שאמרתי ביישוב דברי הטור, והוא דודאי פשט לשון התוס' והרא"ש שכתבו בשם רב שר שלום, וברא"ש מבואר יותר שכתב בין סבוך ובין סרוך, פשט הלשון מורה כדברי הטור דעכ"פ סרוך בעינן, וליישב לשון התוס' לדעת הטור נ"ל דעיקר קושית התוס' אמאי פריך רב יוסף הך קושיא דזו פסול החוזר להכשירו לרבינא ולא לרב נחמן, ונראה דבלא"ה יש לדקדק מאי קשיא ליה מפסול החוזר להכשירו דלמא ודאי לענין טרפות כללא בידנו כל שאין כמוהו חי' טרפה, ואיתא בגמרא בהך דמחו בכוליתא וקטלי' דלהכי אינה טרפה משום דאי בדרי ליה סמא חיי, אלא די"ל לפמ"ש הר"ן גבי תרתי אונא דסריכן כסדרן דכשרה וקשה הא הוי פסול החוזר להכשירו לפירש"י דאין סרכא בלא נקב, ותירץ הר"ן דודאי אי הוי ידעינן שהנקב יעלה סרכא לא היתה טרפה מעולם אלא דכיון דלא נסרכו בפנינו הוא טרפה דמאן לימא לן דנקב זה ראוי להעלות סרכא וא"כ כיון דחזינן דסריך אגלאי מילתא למפרע דלאו סרכא הוא מעולם וקשיא לדבריו מאי פריך הש"ס אהך דריאה שניקבה ודופן סותמתה דהוי פסול החוזר להכשירו הא י"ל דלא הוי טרפה מעולם אילו ידעינן שסופה להיות סבוך בבשרא, ולכאורה צ"ע לדעת הר"ן וצ"ל שזה נכלל בתירוץ הש"ס, מיהו נראה דהטור ס"ל ליישב קושיא זו דפשיטא ליה להש"ס אי נימא דס"ל לרבינא שאינו טרפה בנקב רק מכח ספק שמא לא יסתרך משמע ליה בפשיטות דאי כבר נסרך רק שלא סביך יש לתלות להיתרא דשמא יהי' אח"כ סביך כיון שכבר התחילה הריאה להסתרך ובודאי אין דרך שידובק כאחד רק מתדבק לאט לאט א"כ קודם הסיבוך הוי סריך עכ"פ ויש לומר נשחטה הותרה ותלינן דנקב זה סופו להיות סבוך אע"כ ס"ל לרבינא דאפילו קים לן שיסתבך אח"כ מ"מ לפי שעתה היא טרפה וא"ש:
והשתא י"ל דודאי לישנא דרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, ל"ל דמכשיר בלי שום סתימה דא"כ למה נקט דופן סותמתה ה"ל למימר ריאה שניקבה נגד דופן כשרה אע"כ רב נחמן לא מכשיר רק בשביל שהדופן סותם הנקב וא"כ ע"כ סריך מיהו בעינן אלא דמ"מ לא מצי לאקשויי לרב נחמן מפיסול החוזר להכשירו די"ל דרב נחמן אפילו בלא סרך נמי מכשיר ואין לומר למה נקט דופן סותמתה י"ל דודאי עיקר הכשירא משום סתימה דהיינו סריך מיהת וכיון דבסריך כשר עכ"פ א"כ אפילו עדיין לא סריך תלינן דסופה להסתרך דהא סרכות בריאה שכיחי א"כ לא נטרפה מעולם וזהו כוונת התוס' דלרב נחמן י"ל אפילו לא סריך כשרה מטעם דתלינן דיש לו רפואה להכי לא ל קשה לרב נחמן, מיהו בהא לא פסקינן כרב נחמן להכשיר מכח הך ספיקא משום די"ל דרב נחמן לשיטתו אזיל דמכשיר ריאה סרוכה לדופן ותולה הסרכא בדופן אף דיש לתלות יותר בריאה שעלולה לסרכות ס"ל דמחזקינן לבהמה בחזקת היתר ותלינן בדופן א"כ כ"ש שיש להכשיר בניקבה במקום דופן אף שעדיין אינה סרוכה דתלינן שיסתרך ולא יפסול הנקב וא"כ בהא לא פסקינן כרב נחמן דהא קיי"ל אחד זה ואחד זה חוששין גבי ריאה הסמוכה לדופן א"כ ממילא בהא נקטינן דלא כר' נחמן אי דמכשיר מספיקא שמא סופה להסתרך גם פסקינן כרבא בתרתי אוני דסריכן דקמכשירין דוקא באיכא סרכא אבל לא בלא סרכא כשיש נקב אלמא לא תלינן בהא להקל ואם כן דברי הטור ברורים:
ונראה להביא ראי' לדברי הטור דהתו' הקשו אמאי לא פסיק כרבינא דהוא בתרא והוכיחו דתרי רבינא הוו חד הוי בימי רב יוסף, לכן פסק כרב נחמן נגד רבינא וקשה מנ"ל דתרי רבינא הוו דלמא רבינא היינו הבתרא אלא דתרי רב יוסף הוו וא"כ יש להיות הלכה כרבינא דהוא בתרא, ולפי מ"ש ניחא דהא ע"כ פירוש הקושיא דע"כ ס"ל לרבינא דאפילו נודע שיהיה סבוך בסוף טרפה דאי אם יהי' סבוך גם עכשיו כשרה א"כ אפילו עכשיו סריך ה"ל להכשיר דבזה יש לתלות שסופו להיות סבוך וקשה הא י"ל דרבינא לשיטתיה אזיל דס"ל בדף נ"א דאע"ג דשיגרונא שכיח חיישינן לפסיקת החוט אלמא דאפילו היכא דאיכא למיתלי להיתרא לא תלינן וחיישינן א"כ לא הוו מקשו ליה מידי דלדידי' י"ל אפי' בסריך דיש לתלות שמא סופו להיות סביך הא הוא מחמיר אפי' כשצד ההיתר שכיח א"ו לאו היינו רבינא דבתרא רק רבינא הקדמון ולדידי' וגם לרב יוסף י"ל דבסריך אפשר להקל מטעם שסופו להיות סבוך משא"כ בלא סריך ולא סבוך ודאי לא תלינן שסופו להיות סריך כדמוכח מאוני דדוקא בסריכין כבר מקילינן, ודברי הטור ברורים ומוכרחים וכן יורה פשט לשון התוס' והרא"ש דסריך מיהת בעינן וכדברי הטור:
ומה שהקשה מהרש"א על לשון התוס' דאיך יקשה על רב נחמן שלא נזכר בדבריו סביך וסריך רק רבינא אמר הפירוש כן בדברי רב נחמן י"ל בפשיטות דודאי אין סברא שרב נחמן יאמר סתם ריאה הסמוכה לדופן כשרה מבלי יפרש דאיירי בסבוך ואיך יתן מקום לטעות ויסמוך על מה שרבינא בדור אחרון יפרש דבריו אע"כ גם פשט לשון סמוכה הוא סבוך והי' לדעת ר"נ שאין מקום לטעות ולפרש דבריו בענין אחר דסתמא הכי משמע רק רבינא חשש לרווחא דמילתא לפרש וא"כ ע"כ לומר דפשט דברי רב נחמן מורין כן א"כ קשיא להו שפיר דליקשי לרב נחמן: