אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן לו

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן לו

סימן לה

(א)

במחבר ניקבו זה שלא כנגד זה כשרה כו'. כן הוא דעת הרשב"א שהעורו' דבוקין הרבה ואין הרוח עובר בין זה לזה, והר"א ושאר מפרשים חלקו עליו שהרוח נכנס בין אחד לחבירו, והג"א כתבו דכיון שמשמעת קול גמדא ליה והב"י השיגו על זה, והר"ן כתב דאי מפקא זיקא טרפה ואי לא כשרה, ובאמת ששיטה המחוורת היא בש"ס דודאי אי לא מפקא זיקא מסתברא דאינה טרפה שעיקר הטרפות הוא במפקא זיקא ואינה יכולה לקלוט הרוח, וגם הרשב"א מודה במפקא זיקא דטריפה, אבל אי לא מפקא זיקא יכולה גם כן לקלוט הרוח ואפשר המטריפים מודים, וכן משמע בש"ס גבי ריאה דאוושא דאי לא ידעינן היכא אוושא דמותבינן לה במיא דאי לא מבצבצא כשרה דתתאה אינקב עילאה לא אינקב, ואי אף דלא מפקא זיקא ואין הרוח עובר טרפה קשה אפילו לא מבצבצא למה תהי' כשרה ניחש שניקב זה שלא כנגד זה ומ"מ אינה מבצבץ שאם אין הרוח עובר ביניהם לא תבצבץ ג"כ אלא ודאי דאף אם ניקב זה שלא כנגד זה אם לא מפקא זיקא כשרה ועכ"פ יועיל לה בדיקת הפושרין וא"כ בטלה המחלוקת דאי מפקא זיקא אף להרשב"א טרפה ואי לא אף להחולקין כשרה מיהו לדעת הרשב"א לא בעי בדיקה כלל דמסתמא אין הרוח עובר ביניהם ולהחולקין צריכה בדיקה, ומ"מ לדברי כולם בנקובה משני רוחות נראה דכשרה כמו בושט וכ"כ הט"ז, ואף שכתבו הטעם בזה שלפ"ז טרפה שהרוח עובר ביניהם דמן הצדדים היא דבוקה הרבה כנראה לעין ומסתמא אין הרוח עובר ביניהם, וכן משמע לקמן גבי מחט שנמצא בריאה דאם היא עולה בנפיחה כשרה ולא חיישינן שמא נכנסה בעיקום וניקב זה שלא כנגד זה, אלא ודאי דבניקב זה שלא כנגד זה אי לא מפקא זיקא כשרה ודוק ובזה יש ליישב מה שדייקו התוס' למה מייתי דרב יוסף, דלפ"ז ניחא דמייתי להורות דלא נימא תתאה מגין אפילו זה שלא כנגד זה קמ"ל דאין מגין:

(ב)

במחבר אפילו נגלד הקרום העליון כולו כשרה כו'. כבר כתבתי לעיל סימן ל"ג סעיף ה' קושית הט"ז על הרא"ש וטור שכתבו בושט דבנחלף אחד מהם טרפה וטעם דלא דמי לנקב קטן דחבירו מגין עליו משא"כ בכולי' לקיא, וכאן גבי ריאה דכשר ג"כ ניקב זה בלא זה אפילו נגלד כולו כשרה. ובט"ז סימן זה מתרץ דהכא אפשר בבדיקה אם עולה בנפיחה ולא נהירא דהא כתב הרשב"א ות"ה ושאר פוסקים דמדינא אין צריך בדיקה דכשרה בלא בדיקא משמע שחששו לדברי בה"ג ואפילו בעל הלכות גדולות גופי' לא אמר רק בנגלד לגמרי שיש לחוש לנקב קטן ולזה מועיל הנפיחה שאם עלה בנפיחה ודאי אין בו נקב, משא"כ בושט שאין מטריפין רק מטעם לקותא בודאי לא צריך בדיקה דהרי אם לקיא לא ניקב מאי מועיל בדיקה, ועוד דאפילו בשניהם לבנים שאפשר בבדיקה או בניטל (בתיבות או בניטל לדעתי כונתו לדחות גם תירוץ השני של הט"ז בסימן ל"ג עיי"ש ועיין גם בדבריו בסימן הנ"ל), כל העור ג"כ טרפה וכמ"ש לעיל סימן ל"ג, ויותר נראה דוקא בריאה שהקרום התחתון חזק יותר מן העליון, ותדע לך שהרי בניקב העליון זולת התחתון אין כאן מחלוקת ולד"ה כשרה כמו שמבואר בש"ס, פשיטא אי ניקב עילאה ולא אינקב תתאה תתאה מגין כדרבה כו' ובעילאה אי מגין או לא פליגי ואיכא מ"ד דעילאה אינו מגין הרי שתחתון יותר חזק מן העליון ולכן יש בו כח להגין על חבירו משא"כ שהעורות שוין ודי לו להציל א"ע אבל אינו מגין על חבירו ולכן כתב הרא"ש דלא דמי לנקב, ולפי"ז נראה דבריאה אם ניטל התחתון כולו שהיא טרפה לסברת הרא"ש, וכן יש לדקדק לשון המחבר שכתב אפילו נגלד הקרום העליון כולו ולא כתב סתמא אפי' ניטל אחד מהקרומים, ולפמ"ש ניחא שי"ל דוקא עליון, שתחתון חזק ומגין, משא"כ בניטל התחתון לפי שהמחבר לעיל בסימן ל"ג נמשך אחר הרא"ש להטריף בחילוף עור אחד של ושט ודוק:

שם ברמ"א י"א שאם נפחו הריאה ונקרע הקרום כו'. הש"ך כתב דמיירי שנפחוה כדרכה אבל ביותר מדאי כשרה דאמרינן בחייה לא היתה נפוחה עכ"ל, ולא הבנתי דבריו דבנפיחה כדרכה ונשבר הקרום היאך נאמר דטרפה שהרי עינינו רואות שבחיי' לא נשבר הקרום שהרי הריאה היא שלמה לפנינו אלא שעתה נשבר הקרום והיאך מפני כך נטרוף ולומר שאילו היתה חי' הי' נקרע הקרום דהרי אפילו בחיי' לא נשבר, וכמו שהיתה מתקיימת עד עתה ולא נקרעת מהיכא תיתי להחזיק ריעותא ולומר שעתידה ליקרע, ובע"כ אין לדמות מה שהיא עתה למה שהית' בחי' וכמו שלא נקרע עד עכשיו ג"כ יתקיים לעולם וזה ברור ופשוט ונראה דרמ"א קאי על נגלד דצריכה בדיקה ואם נקרע הקרום הוא טריפה, דממ"נ אי מדמינן לי' כקודם נפיחה הרי לא נבדקה ואי כאחר נפיחה הוא טריפה לפנינו, וכמ"ש הש"ך ולכן הביא רמ"א כאן וכן הבדיקות ישינים ג"כ מיירי בכה"ג דכיון דריאה אינה צריכה נפיחה בסתם ומסתמא בנפחו ודאי אית לי' ריעותא וצריך נפיחה מדינא דזולת זה ודאי מהיכא תיתי לנפחה ובהכי מיירי הבדיקות ישינים ובלא"ה אין להטריף כלל:

ונראה כונת הש"ך היכא דלא נשבר הקרום ממש רק שמפקא זיקא, א"כ י"ל שמא גם בחי' היתה נקובה:

בסק"ו יש חיסרון הניכר וצ"ל דבמשנה לא קשי' למה לא חשיב דמיא לדיותא דהא במתני' איכא טובי דלא חשיב ומייתי לה בזה הכלל מיהו לתנא דבי ר' ישמעאל דלא שייר רק חשיב כלהו נקובי בחדא והתוס' כתבו דחיסרון איסר לא חשיב משים דסופו ליפסק, וא"כ מתני' ע"כ חשיב אפילו מה שסופו ליפסק דהא במתני' חשיב חיסרון איסר, וא"כ במשנה שפיר הוה מצינן למימר דחסרה היינו חיסרון אונות, אלא ניחא לי' לשנויי' הכי דאכתי תקשי תנא דבי ר"י דלא חשיב מה שסופו ליפסק וא"כ כיון דחיסרון אונא בכלל נקובה הוא א"כ חסר מן י"ח טרפות, לכן דייק דחיסרון בפנים שמי' חיסרון וא"כ לפי האמת דר"ש מודה בחסרה שפיר יש לחשוב חיסרון אונות ולא מטעם נקובה, אלא דתנא דבי ר"י ס"ל כר"ש ומשום נקב לא פסול רק משום דהוה כנקב שיש בו חיסרון וכמ"ש התוס' ר"פ א"ט:

ומה שנתחדש לי עכשיו בישוב דברי הרמב"ם ממה שהקשו עליו למה לא מוקי בחיסרון בגוף הריאה, נראה דודאי י"ל דחיסרון בגוף הריאה יש לחוש שנחסר מהקרום והוה כניקב ואף שעולה בנפיחה מ"מ כיון דאיכא ריעותא י"ל דעלה קרום מחמת מכה לכן ס"ל דטריפה. מיהו למ"ד אין חוששין לספק דרוסה ואין חוששין שמא הבריא א"כ גם בכאן יש לתלות החיסרון בבשר הריאה כיון שעולה בנפיחה, וא"כ הכא לעולא לשיטתי' פריך שפיר דלא מצי לאוקמה בחסרון דלדידי' יש לתלות החסרון בבשר הריאה ולא מחמת הקרום, משא"כ לפי האמת דקיי"ל חיישינן שמא הבריא א"כ בחסר מגוף הריאה יש לחוש שהוא מחמת ריעותא דקרום, לכן ס"ל להרמב"ם דטריפה וא"ש:

מיהו מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לפרש במשנה ריאה שחסרה חסרון אונות וקשה ג"כ קושית הנ"ל לוקמא בהכי ריאה שחסרה אפשר לומר עוד בשני אופנים, הא' די"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמא בהכי דאי מיירי ה"ל למיתני נמי חסרה או יתירה דהא יתר מטריף רבא ג"כ לעיל וה"ל או יתירה כדאמר רבא, אלא די"ל דפשיטא דכל יתר כנטול דמי דהא לא תני נמי בכבד ומרה יתר אף דיתר טרפה לכן צ"ל די"ל דפשיטא דיתר כנטול, מיהו בריאה ביתרת בדרי דאוני דקיי"ל להכשיר באמת ורבא ס"ל לעיל דטרפה א"כ לאו מילתא פשיטא וא"כ לרבא הקושיא שפיר דל"ל דחסר קאי על מנין האונות דא"כ ליתני נמי או יתר וכה"ג תנן בבכורות דף מ' בעלת שלש ובעלת חמש, מיהו לדידן דלא קיי"ל כרבא ומכשרינן יתרת בדרי דאוני א"כ שפיר י"ל חסרה היינו האונות והא דלא נקט יתר די"ל בדרי דאוני אינו מזיק ושלא בדרי דאוני פשיטא כל יתר כנטול דמי:

ועוד י"ל במ"ש בש"ע אם חסרה אונא מימין הורדא משלמת וי"א דאינה וכתב הש"ך בשם הב"ח דתליא אי אמרינן יתרת מקמא כשר וחשוב כאלו קיימא בדרי דאוני לכן משלים משא"כ אי יתרת מקמא טרפה אינו משלים ג"כ וא"כ י"ל דלהכי לא מצי לשנוי חסרה מנין האונות דאין לשום בגדר חסרון שהרי אפשר שיש מנין מספרם כמשפטם תלת מימינא ותרי משמאלא רק שהא' אינה עומדת בדרי דאוני הרי שאין כאן חסרון ומ"מ טרפה. והנה לדעת המכשירין יתרת מקמא צ"ל דלמסקנא לית הלכתא כהך דאמר לעיל אבל ביני וביני טרפה רק כדמסיק דמגבא דוקא טרפה א"כ באמת מקמא נמי משלים וא"כ שפיר י"ל דחסרה היינו האונות דמגבא פשיטא שאין לחשבה לאונא וא"כ י"ל הרמב"ם לשיטתיה דמכשיר יתרת מקמא שפיר י"ל שחסרה מנין האונות:

ונראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם דפוסל חסרון בגוף הריאה מדרב נחמן לקמן דאמר ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה וקשה מאי בעי בהא דקאמר קרום שלה קיים פשיטא שאם אינו קיים אפילו לא נימוקה טרפה אע"כ ה"ק וקרום שלא קיים היינו שאינו חסרון ניכר בחוץ משא"כ אם ניכר חסרון בריאה שיש כמו גומא וקמט לא מיקרי קרום שלה קיים דכיון שנדחק לפנים ואינו בשוה עם קרום הריאה כבר איכא ריעותא וחיישינן לנקב וקרום מחמת מכה ולא מיקרי קרום שלה קיים כיון שהוא כמו גומא בקרום של הריאה שאינו בשוה עם שאר קרום הריאה:

(ו)

במחבר ניקב א' מהסמפונות שבפנים לחבירו טרפה. וברמב"ם כתב אפילו לחבירו, והבין הטור דכ"ש לבשרו ותמה עליו וכבר תמה הרשב"א בת"ה דבגמרא משמע להדיא איפכא דלחבירו דוקא וכמ"ש המחבר כאן, ופירש הט"ז שכונת הרמב"ם דלא מיבעיא אם ניקב במקום שאין לו סתימה כלל כגון באותן סמפונות של צד חוץ שאין עליהם בשר כלל פשיטא דטרפה אלא אפי' אי ניקב במקום ההוא לחבירו שיש סתימה עכ"פ וקמ"ל דלא מהני סתימה זו וזהו נכון אלא שעדיין קשה לפ"ז למה ליה לשנויי בש"ס דלחבירו אתמר וקשה קושית הש"ס מהדורא דכנתא לימא בפשיטות דמיירי טרם בואו לבשר ונדחקו המפרשים בישוב זה, ומה שנ"ל ליישב דהנה המהרש"א הקשה היאך ס"ד למימר דאפי' בניקב לבשרו טרפה א"כ במתניתין דאמר ר' שמעון עד שתנקב לבית הסמפונות והיינו לסמפון גדול, ומשמע ודאי דבנקיבת הסמפון לבד אינה טרפה ורבנן לא פליגי עלה דהא ולפמ"ש הט"ז הקושי' היא אף במסקנא דהא ודאי ר"ש דאמר עד שתנקב לסמפון גדול משמע דבכל דוכתי בעינן שתנקב לסמפון גדול ואפילו במקום שאין בשר להגין גם משמע אפילו אם ניקב לחבירו מ"מ כשרה עד שתנקב לסמפון ורבנן לא פליגי עליה בהא ומשמע דמודו בהא, ונראה דהנה הרשב"א בת"ה כתב שדעת הרמב"ם דזה שאמרו קנה הריאה דינה כריאה וסובר הרמב"ם דהה"ד משנכנס לפנים ולכן הטריף גם בסמפונות הכבד ממה שאמרו דינו כריאה, ונראה ודאי אפילו החולקין בכבד היינו משום שכיון שנכנס לבשר הכבד נשתנה דינו לדין הכבד ודנין אותו כאשר הוא שם בכבד ומהיכי תיתי (לא) יהי' כמו שהי' דינו טרם הכנסו לבשר הכבד משא"כ בריאה נראה ודאי דממ"נ אם דיינינן ליה כמו שהי' בטרם שנכנס דינו כדין קנה ריאה ואם כלאחר שנכנס ודאי דינו כריאה, וכן משמע בש"ס דאפילו למ"ד דרב סבר בקנה הריאה שדינו ככבד מ"מ אמר רב גבי ריאה שנשפכה כקיתון דקיימא סימפנייהו ואי אית בי' שורייקא חיוורא טרפה וע"כ דאפילו למ"ד שקודם שנכנס בריאה דינו ככבד מ"מ לאחר שנכנס דינו חמור מכ"ש למאן דמטריף אפילו קודם שנכנס. והנה לעיל בגמרא אמר רב נחמן תלתי קני הוי דריאה כריאה, ומשמע ודאי שאף על פי שלא נזכר במשנה דין הקנה מ"מ צריך לומר דפסיקא להו שתורה אחת להקנים ולריאה ומשפט אחד להם והי' ידוע להם שהקנה עושה פעולת הריאה ומ"מ לא שמענו יותר רק שדין הקנה שוה לריאה אבל היותו חמור מריאה לא שמעינן ומדאמרו דריאה כריאה משמע שדינו שוה לריאה בהכרח ואף בזה יש חולק וסובר שדינו ככבד ומשמע ודאי דלר"ש דנקב כשר בריאה כ"ש בקנה שהרי בריאה אין מחלוקת ועל זה יש חולק דדינו ככבד וא"כ לר"ש באמת בקנה כשר וי"ל שהה"ד לסמפונות שהרי דעת הרמב"ם שהם בכלל קנה הריאה וא"כ לק"מ קושית מהרש"א דהיינו רק באמת כמו שנחלקו בדין נקיבת הריאה שייך ג"כ מחלוקתן בקנה הריאה שמשפט אחד להם וא"כ לר"ש דמכשיר בנקב כ"ש בקנה והה"ד בסמפונות שהם בכלל ולרבנן דמטרפי בריאה הה"ד בקנה הריאה דזהו בעצמו מחלוקת בקנה כמו בריאה וא"ש ודוק:

ונשמע מזה שלדעת המטריף בקנה הריאה כ"ש בסמפון, והנה לעיל אמר ר"נ תלתי קני הוי דריאה כריאה וקשה מאי קמ"ל ר"נ בסמפון הרי הוא כ"ש מדין הקנה שהוא חוץ לריאה וגם למה אמרו בסמפון הא כבר אמרו בקנה וסמפון בכלל וכ"ש הוא וכמ"ש, וצ"ל דהא קמש"ל דסתימה לא הוי ואע"פ שהיא בריאה ולזה חידש הדין בסמפון וא"כ לדעת המקשה דלא אסיק דר"נ אמר לחבירו א"כ פריך שפיר דהא רבנן לא פליגי בסמפון וצ"ל דהוא בכלל קנה הריאה כמ"ש וא"כ למה אמרו ר"נ הלא כבר אמרו לעיל כקנה הריאה וזה כ"ש דטרפה ומאי קמ"ל ולמה אמרו בלשון סמפונא שהרי סמפון יש ממש דין הקנה ואין סברא להקל בו יותר וה"ל לאשמועינן בקנה וגם כבר אמרו וצ"ל דלא מהני סתימה ופסיק שפיר דלא אתי לאשמועינן רק שדופן חבירו אינו מגין אבל בשר שרך ודאי מגין ופריך מהדורא דכנתא ודוק, ובזה יש ליישב קושית מהרש"א שהקשה למה לא פריך מר"נ לעיל ארבנן דמכשרי, ולפ"ז ניחא דכיון דדין סמפון אינו אלא בריאה ולר"ש כשר נקיבת הסמפון והי' אפשר לומר דסברי כר"ש כטובא אמוראי דסברי הכי אבל מכיון שאמר רב אמי אי הוי ריאה קמן הוי מינקבה משמע דסבר כרבנן והה"ד נקיבת הסמפון דחד בחברי' מישך שייך ודוק. ובזה הסגנון כתב בפלתי ע"ש:

(ז)

מחבר נימוק אפילו סמפון כו' וה"ה בניקב סמפון אפילו שלא לחבירו ג"כ טרפה בזה דמוגלא לא סתמה, ומ"ש המחבר נימוק היינו מפני שאינו נראה בבדיקה רק אם נימוק הסמפון לגמרי דאית ביה שורייקא חיוורא אבל אי נראה שיש נקב בסמפון באמת היא טרפה, מיהו בסתמא לא חיישינן שמא ניקב הסמפון דאם איתא שניקב היה נימוח כ"כ הרשב"א והר"ן וש"ד, מיהו בגמרא דסוכה דף ל"ו משמע הטעם בריאה שנשפכה כקיתון משום דהדר בריא כיון דלא שלטא ביה אוירא ובאתרוג מבעי' לי', ולפי הטעם דהדר בריא מסתברא שאין הנקב פוסל בסמפון שלא לחבירו דלכי הדר בריא סתמא ג"כ והוא כמו בשר הריאה וצ"ע ויש להחמיר, ובפלתי הקשה דה"ל לשנויי בש"ס שחסרה סמפון ע"י שנימוס, ולק"מ דעיקר הקושיא הוא מקמ"ל חסרה הא אין חסרון בלי נקב וכ"ש הוא מנקבו וא"כ אם בא להשמיענו חסר סמפון לישמעינן רבותא טפי אפי' בניקב ומשני דלר"ש בעינן חסרון דוקא דנקב כשר, וכן מה שהקשה לדעת הרי"ף ורמב"ם דמטרפי בעכורים וסרוחים לוקמי בכה"ג שנשפך כקיתון והמים עכורים, גם זה לא הבנתי דהאיך יוצדק ע"ז לשון חסרון מה שדינו זולת החסרון טרפה ג"כ והש"ס לא פריך על נשפכה כקיתון מפני שנימוח והוי כאלו אינו דבזה ג"כ אינו יוצדק לשון חסרון אלא דנשפך כקיתון הוא ע"י חסרון כמו שפירש"י שנשפך מראשה לסופה וחצי' ריקנית ובמים עכורים באמת אף בלי חסרון טרפה ולא שייך ללשון חסרה ודוק:

שם אבל אם הם עכורים וסרוחים טרפה. זהו שיטת הרי"ף והרמב"ם והקשה בפלתי לשיטתם מגמרא דסוכה דף ל"ו דמבעיא לי' רבא באתרוג שנשפך כקיתון דאמר רב והוא דקיימא סימפניה הכא מאי מי אמרינן בריאה דלא שליט ביה אוירא הדר בריא אבל אתרוג דשליט ביה אוירא מסרוחי סריח א"ד ל"ש ופשוט מדאמרינן אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו תפוח בחוץ וסרוח בפנים וק' הא סרוח אפילו בריאה טרפה ופשיטא דפסול ע"ש, ומה שנ"ל בזה דהנה רש"י פי' באי לא קיימא סימפניה דטרפה אלמא מסימני טרפה () ובאתרוג פי' דמבעיא ליה אי קיימא סימפניהו וקשה לדבריו דהא בריאה מסקינן דצריך לבדקה בצעא דקוניא אם הסמפונות קיימים כמ"ש בסעיף זה וא"כ באתרוג א"א בבדיקה שא"א לנקבו לראות אם הסמפונות קיימים ופשיטא דטרפה בריאה וכ"ש באתרוג, וצ"ל דבשלמא בריאה א"א להכיר בחוץ אם הסמפונות הם קיימים ולכן צריך בדיקה משא"כ באתרוג אפשר להכיר בחוץ אם הסמפונות קיימים ומיירי בגמרא בכה"ג שאפשר להכיר מבחוץ אם הסמפונות קיימים ובכה"ג מיירי בש"ס שניכר שהסמפונות קיימים דבריאה כה"ג ודאי כשרה ומבעיא ליה באתרוג דשליט בי' אוירא וא"ש, ועדיין קשה מאי פריך מהך דאתרוג סרוח דמיירי בפנים ובעי למיפשט דפסול, ופירש"י סרוח נרקב, דלמא שם מיירי שגם הסמפונות אינן קיימין וצ"ל דס"ד דסרוח דומיא דתפוח ואין הבדל ביניהם זולת מה שזה בחוץ וזה בפנים וכי היכי דתפוח מיירי בלי סמפונות דבחוץ אין סמפונות הה"ד בסרוח הוא ג"כ זולת הסמפונות ופריך שפיר, ויותר נרא' ע"פ מ"ש הרא"ש שם דלהכי לא הביא הרי"ף ראי' זו משום דהנך פסולין אינן אלא דרבנן וספיקא לקולא ולכאורה קשה מנ"ל הא, ולפ"ז ניחא דהא בנשפכה כקיתון מבעיא וקשה הא אי אפשר לברר אם הסמפונות קיימים ובפרט דבריאה אפי' רק ניקבו הסמפונות ולא נימוקו טרפה בנשפכה כקיתון כמש"ל וזה ודאי א"א להכיר באתרוג בחוץ וע"כ צ"ל דהני פסולין לא הוי רק דרבנן ואי משום שא"א לברר כמו בריאה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואפשר שהסמפונות קיימים ובריאה דהוי איסורא דאורייתא אזלינן לחומרא ובעי בדיקה משא"כ באתרוג דל"ה רק דרבנן ספיקא להקל ומש"ה הוי מקילין בספיקא ומבעיא ליה בנשפך כקיתון אי פסול או לא ולא איפשטא ולכן נקטינן להקל דהוי ספיקא דרבנן, ובזה מיושב מה שנדחקו הב"ח והמע"מ בסימן תרמ"ח שכתב המחבר סברת הרי"ף וז"ל אתרוג שנימוח כל בשרו מבפנים וחדרי הזרע קיימים כשר והקשו מנא ידעינן ולפ"ז ניחא דודאי המחבר אתי לאשמועינן אמיתת דין זה שאם אין הסמפונות קיימים שאינו כשר ומיהו קושטא קאי דלסברת הרי"ף עם שא"א לברר כלל בחדרי הזרע בפנים אם הם קיימים או לא שהרי הם בפנים בעומק וא"כ פריך שפיר מאתרוג סרוח דפסול ואין לומר שפסול מפני הסמפונות הא א"א לברר אם נימוחו הוי ספיקא דרבנן ולמה יופסל א"ו דכיון דשליט ביה אוירא מיפסל בנשפך ודוק, ומ"מ יהי' איך שיהי' פ"כ צ"ל דמשמע להו דאתרוג מיירי בסמפונות קיימים דאל"כ אף בריאה פסול, והנה הרמב"ן נתן טעם דלהכי עכורין וסרוחין טרפה מפני שא"א לבדוק הסמפונות מפני עכירות הריאה וזה שייך בריאה משא"כ באתרוג דספיקא להקל וע"כ לא חיישינן לנימוק הסמפונות יהי' מאיזה טעם שיהי' וא"כ למה יופסל בסרוח דשם לא שייך טעם נימוק הסמפונות כמ"ש ואפילו בעכורין כשר כמ"ש ולק"מ על הרי"ף ודוק, ובפלתי תירץ קושית הנ"ל דהרמב"ן כתב דהנך רברבי דחזי להנך דקיימא כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי ולמה לא בדקו בעכורין וסרוחין וכתב הרמב"ן דאינך אמוראי באמת מכשרי במים עכורין ומכל האמוראים אולי הוא רבא ושם כל השקלא וטריא לרבא דהוא מרא דהאי אבעיא ע"ש, וכן אמת שהרמב"ן כ"כ אלא שאני תמה על הרמב"ן דמפיק הא דרבא לבר מהלכתא והרי"ף עצמו הביא הא דרבא דקיימא כנדי כנדי ואי לא ס"ל הא דרבא איך הביאו ולכן דברי הרמב"ן צ"ע ויותר נכון לומר דהרי"ף ס"ל דבסתמא אין צריך לבדוק אם הם עכורים או סרוחים מיהו אי בעי בדיקה כגון ריאה שנשפך כקיתון אי מיתרמי דעכורין וסרוחין טרפה אבל אינו צריך בדיקה מפני כך וא"כ כ"ז לא שייך בדעת הרי"ף:

ואף שכתב הרמב"ן שביודע שאין הסימפונות קיימים ונימוחו וכן מוכרח להיות דבסרוחים אפילו אינו עכורים טריפה, מ"מ זה דוקא בריאה שנכנס הרוח בסימפונות ואין המים מסרחין כ"ז היותם קיימים, משא"כ באתרוג לא שייך לומר שמפני כך הסריחו מפני שאין הרוח ניכנס בהם, וא"כ אין להטריף בסרוחים מפני כך אלא דמ"מ יש לחוש שנימוקו הסימפונות ומידי ספיקא לא נפקא ולהקל. ויותר נראה לו דהרי"ף מפרשו בהיפך דהא בלא"ה יש לדקדק בש"ם דאמרינן התם בש"ס בסוכה הכא דשליט ביה אוירא סרוחא מיסרח, משמע דבסרוח אין ספק שפסול ומדקאמר דבהא דסרוח פסול מוכח דחסרון בפנים שמי' חסרון ובעי למיפשט בנשפך כקיתון, והרמב"ן במלחמות נראה שהביא ראי' לרי"ף ממה שאמרו סרוחה מיסרחא משמע שפסול אף בריאה והוא תמו' לכאורה דבהא בש"ס פשוט מסרוח איפכא, לכן צ"ל דבאמת הך שיטות היא בהיפך דמבעיא לי' אי אתרוג חמור מריאה דשליט ביה אויר או אינו חמור, ורש"י פירש סרוח בפנים וקליפתו קיימת כמו ריאה שנשפך כקיתון, וא"כ קשה מאי איריא סרוח דאפילו בריאה פסול וכן באתרוג אין ספק שפסול כדאמרן סרוחו מוסרח לאשמועינן רבותא טפי אפילו באינו סרוח ונשפך כקיתון דבריאה כשר מ"מ באתרוג פסול, וע"כ אתרוג שוה לריאה ודוקא סרוח פסול אבל אינו סרוח אף שנשפך כקיתון מ"מ כשר, ואיפשטא האי בעי' אבל סרוח ודאי פסול דאפילו בריאה פסול ולכן מבעיא להו או סרוח מוסרח ופסול כמו ריאה ולכן פרש"י נרקב שאין זה במשמע בלשון מוסרח סרוחא וזה ברור ונכון ודוק:

(ח)

מחבר ויש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ם והכ"מ תמה עליו למה לא מוקמינן מתניתין בחיסרון אונות דודאי טריפה וזה אפשר ליישב כיון שלא הוזכר במשנה כמה יהי' אונות, ובפרט שאין גבול מיוחד לאונות הריאה כמה יהי' דהא קיי"ל דיתרת כשר מטעם שכתבו המפרשים דאורחי' בהכא ויותרת שכיח ואפשר שימצאו יותר אונות יתירין וכיון שלא הוזכר במשנה כמה צריכין להיות בהכרח אינו צודק ע"ז לשון חסרון, מיהו על הרמב"ם קשה דסובר דחסרון בגוף הריאה טריפה קשה כנ"ל, ואם נאמר הטעם כמ"ש המפרשים שטעם טריפות חיסרון הריאה ואונות מפני שסופו לנקוב בלא"ה לק"מ דהא כתבו התוס' במשנה א"ט דלהכי לא תני במתניתן דמיא לדיותא ובשרא מפני שהטעם הוא מפני שסופו לנקוב, וכבר הוא כולל בכלל ניקבה א"כ לק"מ דהאי נמי בכלל נקובה הוא מיהו על הרמב"ם דמפרש פירש המשנה הך ריאה שחסרה על חיסרון האונות ולדידי' וודאי קשה למה לא מוקמינן הכי, ולכן נראה דודאי במתני' אפשר לומר שאעפ"י שסופו לנקוב מ"מ חשיב ליה דהא גופי' קמ"ל דחסרון בריאה פסול מפני שסופו לנקב, דכי היכי דחשיב כל נקובים הה"ד בריאה נמי אעפ"י שטעם החיסרון ע"ש שסופו לינקב מ"מ חשיב ליה, ומה שהקשה התוס' למה לא נקט דמיא לדיותא ושאר דברים שסופן לינקב, וצריך לומר כמו שכתבו התוספות בחסרון גלגולת ואיסר שסופו ליפסק ולא חשיב ליה והה"ד היכי שסופו לינקב, וא"כ י"ל דהא דפריך ממתניתין ולא מוקי בכה"ג משום דידע דר' ישמעאל דחשיב י"ח טרפות וחסרה הריאה בהדייהו ובזולת חסרון הריאה לא נמצא רק שבעה עשר כמ"ש התוס' פרק א"ט וע"כ צ"ל דחסרה היינו בפנים וחסרון בפנים שמי' חסרון ושפיר איתא שמונה עשר ושני לי דחסירה לר"ש נמי טרפה וא"כ י"ל דסבר כר"ש כמ"ש התוס' ריש א"ט, ולפי זה למסקנא י"ל באמת במתניתין דחסרה היינו חסרון אונות או ריאה גופי' ור"ש מודה בנקב שיש בו חסרון ותנא דבי ר' ישמעאל קאי בשיטתי' ושפיר איתניהו י"ח ולק"מ ודוק. מיהו לדידן דמכשירין בכ"ף פשוטה ולא קיי"ל כהרמב"ם הה"ד בכפופה דמאי שנא כמו שכתבו האחרונים:

שם ברמ"א יתר מכן טרפה והט"ז חולק וכן דעת הרשב"א בת"ה ומן הש"ס אין ראי' (היינו מדלא מוקי מתניתין או שחסרה ביתר מרביעית כקושית הט"ז) די"ל כמ"ש לעיל (היינו דבכלל נקובה היא כמ"ש התוס') ומ"מ נראה עיקר כט"ז וכן דעת הרמב"ם בבירור שהרי בפרק י' מהלכות שחיטה כשמנה פרטי הטרפות לא מנה ביניהם חסרון יותר מרביעית, וכן רש"י פירש ריאה שנשפכה כקיתון מראשה לסופה וחצי' ריקנית וחצי הריאה ודאי יותר מרביעית וכן פירש הר"ן, ונראה שהוכרח לפרש כן מדפריך בש"ס שחסרה אלמא דגם זה מיירי בחסרה, ולפ"ז משמע באמת כיון שאמרו בסתם ריאה שנשפכה כקיתון והי' חסרון ולא נתנו גבול כמה יהי' משמע ודאי אפילו ביותר מרביעית כשרה ומכ"ש אם נפרש דנשפך כקיתון חשוב בשר חסרון דכמאן דליתא דמי ומ"מ בנשפך כולה נמי מכשירין וכן משמע בגמרא דסוכה דמבעיא באתרוג חסרון בפנים כמ"ש לעיל ופשיט ליה מסרוח דפסול ופרש"י נרקב וקשה דלמא שם מיירי שנרקב כולו ויש חסרון יותר מרביעית וגם לפי ערך ריאה באתרוג הקטן אפילו בפחות טרפה שמא נרקב כולו וכמאן דליתא דמי א"ו בכל גווני כשרה בריאה והה"ד באתרוג אנו מדמינן ליה לריאה ודברי ט"ז מוכרחים:

(יב)

מחבר אוסרין אותה מספק. הך הוא לשון הרמב"ם בפ"ח מהל' שחיטה וסובר הרמב"ם שאינה אסורה רק מספק כיון שלא אמר רפרם רק דמיא לאופתא ויש בו כמה פי' ואפשר שלא כיון רפרם רק לא' מהם ולא אסורה רק מספק ולפי זה קשה על המחבר שכתב גבי ריאה שקשה משמושה כעץ דטרפה והוא ג"כ פירש הנאמר בלשון רפרם ומשמע דהוי טרפה ודאית, ונראה דכאן גריר המחבר אחר לשין הרמב"ם אבל באמת לא נחית המחבר לבאר אם אסורה מספק או ודאי כדרך המחבר בכל ספיקות לפסוק בסתם לחומרא, והרמב"ם סיים בזה שהוא תוספת משונה בגופה ושמא התוספת בגוף כחיסרון כמו שאמר במנין, ונראה כוונתו כמו שאמר במנין ביתרת שנמצא על גבו שהיא טרפה דיתר אונא כחסר אונא, הה"ד כאן שיש תוספת בריאה הוא כמו חסרון, ואפשר דמזה דייק הרמב"ם בחסר גוף הריאה דטרפה דאי אמרינן דחסר גוף הריאה כשרה היאך ס"ד להטריף מפני תוספת שבגופו שאין לומר שהיתר כחסר דהא אפי' חסר גופא כשר, ולפ"ז צ"ע על המחבר שסתם לעיל כסברת המכשירים ולא הביא דברי הרמב"ם רק ביש מי שאוסר וכאן כתב דנפוחה טרפה, והרמב"ם לא פירש הטעם גופני שהוא כחסרון ולמ"ד חיסרון כשר התיר זה ואפשר שכיון שהרמב"ם מפרש כן מילתא דרפרם חשש לאסור ואפשר דאף בלא טעם זה אסור וצ"ע:

ומדברי רש"י שפירש בנפיחה הנאמר בפירוש לשון רפרם שנעשית לבנה כבקעת עץ וכן נראה מדברי הטור שלא הזכיר רק ריאה שקשה כעץ במשמושה ולא הזכיר הך דנפוחה, ולקמן בסי' ל"ח כתב במראות הריאה שאם היא לבנה כבקעת טרפה, והוא עפ"י פירש"י שפירש דנפוחה וחזותא אחת הם, ולדבריהם ודאי שאין זה אסור דלא הוזכר כלל בש"ס, וא"כ הדבר שנוי במחלוקת דלהרמב"ם אסורה ולרש"י וטור ודאי שאין להטריף בזה וצ"ע לדינא:

(יג)

במחבר ריאה שיבשה אפילו מקצתה. ברמב"ם פ"ז פירש הטעם דיבש כחסר. והכ"מ תמה למה לא יהי' בכלל נקובה וכקושיית הש"ס אילימא חסרה בחוץ היינו נקובה, ונראה ודאי אילו הי' סופו ליחסר והי' נשאר נקב בריאה ודאי ה"ל בכלל נקובה שהרי היא נקובה באמת וכי יגרע מפני היות בו חסרון וזהו קושית הש"ס שחסרה היא נקובה וכ"ש, אבל בגמרא משמע הטעם דמדמינן לה לאוזן בכור שיבש דבנפרך בצפורן ודאי לא הדרא בריא וס"ל להרמב"ם דבאמת אין סופו של מקום היבש להחסר וכאשר הוא כעת כה יהי' וכה יקום לעולם אלא שעם היותו שלם מ"מ הוא כחסר וכמאן דליתי' דמיא כיון שהריאה צריכה להיות שלימה בהכרח וכיון שמקום היבש אינו עושה פעולת הריאה הוי כחסרה הריאה ואינו צודק ע"ז לשון ניקבה להיותו שלם אלא שהוא כחסר שדנין אותה כאלו היה מקום זה חסר ובנקב אין הטעם רק מפני הרוח שיוכל לבוא על ידי הנקב ואינו עולה בנפיחה וכאן היא עולה באמת אלא שאינה עושה פעולת הריאה ושייך בכאן חסר, וזה ברור ודוק, מיהו באטום פירש הרמב"ם דהוא בכלל נקובה ועמ"ש בפלתי ודוחק ויותר נ"ל כיון דשם אין המקום שבו האטום עולה בנפיחה ובחיי הבהמה הריאה נפוחה וס"ל הטעם שכיון שטבע הריאה להיות נפוחה ואם מקום האטום לא יתנפח בודאי סופו להתקרע הקרום כיון שהבהמה בכוחה נופחת הריאה ומקום זה לא יוכל ובודאי סופו להקרע וזה ברור ונוטה למרכז האמת ודוק:

(יד)

שם צמקה כולה. באינה נפרכת בצפורן בעינן כולה דלא מיטרפה מטעם יבשה מיהו בהגהות אשר"י בשם בה"ג כתב דגם באונא דריאה דיבשה ואינה נפרכת בצפורן אם אינה חוזרת ע"י נתינת מים לתוך הקנה טרפה עיין ש"ך וט"ז שהביאו לשונו, ופירש מהרש"א דודאי במקצת הריאה אין טרפה דלא הוי רק חסרון בפנים אבל באונא הוי חסרה אונא שלמה, ובפלתי השיג עליו דפשיטא דגם באונא חסרון פנים לא שמי' חסרון וזה פשוט, ולא נעלם מדעת הש"ך אבל כוונתו הוא דנצמקה מקצתה דיינינן ליה כחסרון בריאה והוא כמו חסרון בגוף הריאה דלעיל סעיף ח' דפסק דכשר וכן פסק רש"ל והטעם הוא דחסרון בגוף הריאה הוא כמו חסרון בפנים אבל באונא שלימה דחסרון פוסל בה כיון שהיא אונא שלמה ונפחת מנין הה"ד צמוקה נמי כן הוא ברור כוונתו הנ"ל, אבל באמת אינו מחוור, דבשלמא לעיל הקרומים שלמים מבלי חסרון אלא שהריאה בטבעה היא חסרה משאר ריאות וכיון שעיקר טרפות הריאה תלוי בנקיבת קרומים וכשהקרומים שלמים אינו מזיק כלל שבשר הריאה הוא שחסר משא"כ אם נטרוף בצמקה אונא מטעם דהוי כחסר א"כ אף בקצת ממנו ג"כ אסור דהא חסר גם מן הקרומים והוי כאלו נחתך מקום הצימוק ופשיטא דטרפה ויש חסרון בחוץ וגרע מניקב, ואפשר לזה כיון גם בפלתי וזה ברור, אמנם הש"ך בספרו ובנה"כ שפירש הג"א הנ"ל דחושש משום אטום בריאה ומיירי שאינו עולה בנפיחה וזה נכון מאד, וכן משמע מדכתב וכשרה כשתחזו' לבריאותה והא אפילו אם לא תחזור ע"כ אינה טרפה ודאית וצריכה בדיקה דסעיף זה אלא ודאי דחושש משום אטום ובדיקה זו היינו ממש בדיקה דלעיל ס"ט בהג"ה בשם הרוקח לכן מסתברא כוותיה ובפרט שכתב הש"ך דבבה"ג משמע כדבריו ויש לסמוך ע"ז בפרט שטעמו של מהרש"ל אינו מחוור:

שם צמקה כולה ורובה ככולה. כ"כ רש"י, והש"ך כתב שהוא פשוט, וטעמו דבכל דוכתא קיי"ל רובא ככולה, ובאמת אינו פשוט דלא דמי לשאר טרפות כגון לקותא דקיי"ל רובו ככולו היינו משום כיון שרובה לקוי אין כח ביד הנשאר להגין והוי כמו לקוי בכולו אבל כאן שאינו טרפה רק מפני שאנו שופטין הצימוק מחמת הפחד שנפחדה וכיון שלא צמקה כולה אפשר שלא בא לה מסיבת הפחד כלל שאם בא הפחד אפשר שדרכה להצמק כולו ומהיכי תיתי יצמק במקום א' ולא בכל מקומות ואפשר שאין זה דרך הפחד לגרום צימוק ברוב הריאה וקצתה תשאר בבריאותה או אפשר שבודאי בא לה מן השמים והתחילה להתרפאות ונראה שזו דעת הראב"ד דהראב"ד סבר דכל שינוי מראה אינו מטריף רק ברוב והביאו ראי' מדאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה ולמה לא אמר יבשה סתם אלא ודאי דסתם יבשה ברובא וקשה עליו הא א"א לומר דבעינן רובא דברובא קודם היובש טרפה דהיינו חרותא ובאמת מטעם זה דחו הרא"ש ורשב"א ראייתו ע"ש סימן ל"ח, ולפ"ז ניחא דהראב"ד סובר דחרותא בעינן דוקא כולה אבל ברובא ודאי לא בא מסיבת הפחד א"ו דבא ע"י שמים והתחילה להתרפאות וא"כ אי אמר דיבש סתם ה"א דבעינן רובא כמו בכל לקותא, ומ"מ אינו בכלל חרותא דבעינן דוקא כולה, וא"כ מייתי שפיר ראי' דלינקט יבשה סתם וע"כ דביבשה סתם ה"א דבעינן רובא ומשמע דבכל דוכתא דנקט סתם צריך להיות רוב וא"ש ודוק, מיהו הרא"ש ורשב"א שדחו ראייתו משמע דס"ל דהה"ד ברובא טרפה מטעם חרותא ומ"מ אינו מוכרח כ"כ כמ"ש לעיל סימן ל"ח, ומ"מ בדעת הראב"ד נראה ברור כמ"ש, ולקמן אכתוב עוד טעם נכון שלא להטריף ברובא כי ודאי בידי שמים הוא כמ"ש, ולכן נראה דבזה יש לסמוך על בדיקתנו כיון שיש צד להתיר וכמ"ש על מחלוקת הרשב"א ור"ן ודוק, ועוד מצאתי ראי' לזה דהא קשה קושיית הש"ס מ"ש מקצתה דלא דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא וכמו שהקשו הרשב"א ורא"ש על הראב"ד כקושית הש"ס, ועכצ"ל דמקצתה אין הטעם דהדרא בריא דבאמת בצמקה בידי אדם לא הדרא בריא ועיקר הטעם דבמקצתה אינה בכלל חרותא אמרינן דודאי לא בא לה מפחד דאין דרך שיהי' מקצתה נצמק מחמת הפחד וא"כ ודאי לא מסתבר דבמעט פחות מרוב כחוט השערה לא יבא מחמת פחד ואם יש רוב יהי' מחמת פחד ודינה כצמקה וממ"נ אם נאמר שאין דרך להיותה צמוקה בפחות מרוב מחמת הפחד גם במשהו יותר נ"ל שאין בא מחמת הפחד דודאי לא מסתבר לחלק במשהו ולומר שהפחד גורם דוקא צימוק רוב ולא משהו פחות ובפרט דע"כ צ"ל שאם הריאה נצמקת מסיבת פחד ע"כ אינה נצמקת מעט מעט רק בפעם אחת שאם נאמר כן קשה למה מכשיר במקצתה שמא בא לה מחמת פחד והתחילה להצטמק וסופה להצמק כולה א"ו דלא חיישינן לזה ואם היא נצמקת כולה נצמקת וא"כ י"ל גם ברובא שאלו היתה חרותא הי' כולה נצמק דכן דרך הפחד לגרום צימוק בכולה דוקא ואין סברא לחלק בין רובא לפחות מעט ומ"מ אין להקל בלי בדיקה אבל נראה שיש לסמוך על בדיקתנו, ועיין ס"ק שאח"ז:

(טו)

ברמ"א אם הדבר ספק כו', זהו דעת הר"ן שסובר דאם שמעו קול רעם ואח"כ בזמן מועט צמקה הריאה שלה (דתיכף אחר הרעם לא יתכן הצימוק כ"כ הרשב"א בחידושיו) ובזה סובר הר"ן שאינו צריך בדיקה דתלינן שנעשה בידי שמים, מיהו הרשב"א בחידושיו חשש שמא נצמקה מקודם מפחד ב"א וצריכין בדיקה להוציאנו מן הספק הזה, ומהרש"ל וט"ז ופר"ח הסכימו לדעת הר"ן ורש"ל הביא ראי' מדתני לה בהדי כשרות ואם איתא דבעי בדיקה יש בה צד טרפות ג"כ וזה אינו כלום דודאי אילו הי' ברור שבא לה בידי שמים לא היתה צריכה בדיקה כלל דודאי הדרא בריא אלא שחשש שמא מקודם צמקה הריאה בידי אדם, ובמשנה דקאמר חרותא בידי שמים היינו אם חזרה לבריאותה שנתברר לנו שהוא בי"ש, וכן משמע להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו אך הט"ז ופר"ח הקשו לשיטת הרשב"א מהא דרבב"ח דאשכח הני דכרי דצמק ריאה דידהו ושאל בי' מדרשא ולמה לא סיפק לו מתניתין דתנן בי"ש כשרה ומנא ידעינן, ובפלתי תירץ דספק לו מפני שבמדבר לא שכיחי ב"א, ובאמת קושית הט"ז לא היתה וכי לא ידע דבעי בדיקה ממתניתין דודאי בש"ס משמע שלא שאל רבב"ח על גוף הבדיקה אם צריכין בדיקה ועיקר שאלת רבב"ח היתה על מהות הבדיקה כנראה מתוך התשובה שהשיב לו בקיטא כנ"ל והוא בדיקה דס"ז ואם לא היתה שאלתו רק על הצטרכות הבדיקה לא הל"ל רק בעי בדיקה א"ו לא שאל רק על מהות הבדיקה ועל זה קושית הט"ז למה לא הקשה על מתני' מנא ידעינן וזה ברור קושית הט"ז, ומ"מ יש להשיב דהא יש להבין אם אנו מטריפין בצמקה כולה אף שאינה נפרכת בצפורן וע"כ דהצימוק הוי כחסרה כמ"ש הרמב"ם א"כ אף במקצתה יש להטריף דהא חסר הריאה וגרע מניקב דכאן גם הקרומים חסרים כמש"ל וצ"ל כמש"ל דבצמקה כולה ודאי בא מחמת פחד מה שאין כן במקצתה לא בא כלל מחמת פחד שפחדה, מיהו מ"מ יש לפקפק דכיון שהצימוק הוא כנחסר מ"ש שבא מסיבת פחד או שאר סיבה זולתה ומסתבר לומר דבצמקה מקצתה אנו תולין שנצמקה בי"ש דהא הא דבי"ש כשר היינו משום דהדרא בריא כמבואר בש"ס ופוסקים, ובודאי עיקר הטעם דהדרא בריא היינו משום דאף בחיי הבהמה תחזור לבריאותה דודאי ליכא נ"מ מה שהוא אחר מיתת הבהמה אם לא תחזור לבריאותה בחייה, וברור דעיקר הטעם הוא שגם בחיי' תחזור להתרפאות ואין בזה ספק שתחזור לבריאותה בחיי הבהמה, ובודאי מסתברא שאינה חוזרת בפעם א' לבריאותה באם כולה נצמקה וישוב לבשרו כמקדם ברגע אחת דהא ודאי אין השכל מסכים לזה, ואם כי בצמוקה תצמק בפעם א' היינו מטעם שטבע החרדה יעשה כך וכאשר תאחזנה רעד וחלחלה תצמק ריאתה מחמת הפחד והפחד הוא בכל בהמה אבל לומר שנתרפאת בפעם א' (ובפעם א') אין סברא כלל וכדרך כל חולאים, ואשר השכל מסכים עמו הוא מ"ש דמעט מעט תשוב לבשרה כמקדם וזה ראיה על התחלת הרפואה בה וא"כ י"ל דהיינו טעמא דבצמקה מקצתה כשרה הוא מפני שכמו שהתחיל להתרפאות במקום הזה כך יתרפא במקום אחר עד שכל הריאה תשוב לאיתנה ובודאי בי"ש הוא דבידי אדם לא הדרא בריא, וא"כ לא קשה קושית הש"ס מ"ש כולה ממקצתה דמקצתה הוא ודאי בי"ש ובכולה יש ספק אבל באמת אילו היה ברור לנו שהצימוק שבריאה לא יחזור לבריאותה פשיטא דטרפה מבלי ספק שהרי הצימוק בחסר אלא שאנו אומרין דהוא בי"ש וכבר נצמקה כולה אלא שהתחילה להתרפאות ועדיין לא נגמר הריפוא בכל הריאה ומסתמא גם בבדיקה הנזכרת כאן גם כן אינה חוזרת ברגע אחת שלסוף מע"ל ומסתמא הוא מעט מעט וכך הוא בחיי הבהמה וא"כ א"ל הא דבלי צימוק כולה כשרה ולא קשה מ"ש כולה דלא דהדרא בריא מקצתה נמי דבאמת דבכה"ג גם בכולה הדר בריא אלא שהמקום הבלתי צמוק מודיענו שהוא בי"ש, ודברים אלו נכונים וישרים למוצאי דעת ומיוסדים על אדני השכל והסברא, וזה דוקא אילו נאמר שבי"ש כשרה ויש לשפוט צימוק מעט מחמת שהיתה כולה צמוקה בי"ש, אבל אם נאמר דגם בי"ש טרפה ולא הדרא בריא א"כ קשה קושיות הנ"ל מ"ש מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא ואם אנו מטריפין בכולהו גם בקצתה יש להטריף שהצימוק כחסר וא"כ לק"מ ממתניתין דמתניתין נקט חרותא בי"ש להורות דבזה אפילו כולה כשרה ומינה נשמע בקצתה ואפילו ברובה כמש"ל שאין להטריף כשהתחיל להתרפאות ולהכי ל"ק לי' אמתניתין דאף בכולה אין לה בדיקה מ"מ מתניתין אתי לאשמועינן להורות דבלא צמיקה כולה אינה טרפה מיהו בצמקה כולה בזה יש ספק ושאיל בי מדרשא על מהות הבדיקה, ואפשר שידע שצריך בדיקה ואפילו בידי שמים כדעת הרשב"א, וזה ברור ונכון, ודוק:

והא דלא פי' רש"י ורשב"א כן מתניתין היינו ר"ל לפי האמת דאפילו בכולי' אפשר להתברר ע"י בדיקה ומ"מ אינו קשה לס"ד דרבב"ח, ועוד יש ליישב קושיות הט"ז דהא עיקר ספיקא של רשב"א בחידושיו היינו משום שאיתיליד ריעותא מחיים לא תלינין להקל כמבואר למעיין שם וזה דוקא למאן דחייש לספק דרוסה, והיינו משום דיש ריעותא ולא אמרינן כבר הותרה כנראה מדברי רשב"א בחידושיו משא"כ למאן דלא חייש לספק דרוסה ואף שהוא שכיח כמ"ש התוס' ואעפ"י שנולדה ריעותא מחיים ויש רגלים לדבר אעפ"כ מוקמינין לה אחזקתה וכ"ש דפשיטא דבשמעה קול רעם שיש דבר לפנינו לתלות בו ודאי דלא בעי בדיקה וזה ברור ופשוט, וא"כ י"ל דרבב"ח סובר כהך מ"ד אין חוששין לספק דרוסה, ולא איכפת לן באתילד רעותא מחיים ופשיטא דביש מקום לתלות דתלינן ובשמעה קול רעם ודאי לא בעי בדיקה דכ"ש הוא מספק דרוסה, וא"כ לא קשיא ליה מתניתן דמיירי באמת בשמעה קול רעם ואינה צריכה בדיקה, מיהו הני דיכרי דלא ידעי מה טובם ואפשר שהי' רגלים לאיסר וצריכין בדיקה עכ"פ, אבל מ"מ לא הקשה לו מתניתן די"ל בשמעה קול רעם כמ"ש והרשב"א לא נסתפק רק לדידן דחיישינן לספק דרוסה משום שנולדה ריעותא מחיים ואפשר דלמסקנא גם רבב"ח סובר דחוששין לספק דרוסה, אלא דממתניתן דייק לה דאין חוששין, ולמסקנא דאיכא לאוקמי' ע"י בדיקה י"ל דמודה דחוששין וגם זה נכון ואמת ודוק, והנה נתבאר שאין בכל ראיות אלו הכרע היפך דעת הרשב"א:

והנה הר"ן ז"ל כתב דבי"ש לא בעי בדיקה וב"א אין בדיקה מועלת בו. ולכאורה משמע דאף אם חזרה לבריאותה טרפה וכן הבין הפר"ח בדבריו, ואני תמה ע"ז שאם אפשר דגם בידי אדם תחזור לבריאותה א"כ מה מועיל הבדיקה בסתם אם אינו ידוע מאין בא לה הצימוק ומספקא לן אי הוי בי"א או בי"ש דמבואר בש"ס דצריכין בדיקה ואם חזרה לבריאותה כשרה, ואמאי, ניחוש שמא הי' בי"א ואעפ"כ הדרא בריא, וצ"ל דודאי לא שכיח דביד"א תחזור לבריאותה וע"פ הרוב אינה חוזרת לבריאותה, ולכן בסתם אם לא ידעינן מה טיבו וחזרה לבריאותה ודאי קרוב הדבר דבי"ש נעשה וכשרה ולא חיישינן שנעשה בי"א מיהו אי ידעינן בבירור שנעשה בידי אדם אז אע"פ שחזרה לבריאותה טרפה, ועפ"ז נראה ודאי דאף אם שחט בהמה לפניו ואח"כ בזמן נמצאת הריאה צמוקה וחזרה לבריאותה ודאי כשרה דמסתמא נעשה בי"ש ואף שיש דבר לתלות בו מ"מ כיון דלא שכיח דבי"א חזרה בריא ודאי יש לתלות שנעשית בי"ש, והר"ן לא קאמר רק שידוע בבירור שנעשה לה בי"א ומיד שנעשה הפחד מיד"א אחזתה רעד וחלחלה וחרדה ונבעת מחמת הפחד באופן שנראה הדברים שבא לה הצימוק מפחד זה דאז לא מהני לה בדיקה דאז ודאי נעשית בי"א אף שחזרה לבריאותה עם היותו בלתי שכיח ומ"מ מסתבר שעיקר הטעם בטרפות הצימוק ותועלת הבדיקה לדעת שאם תחזור לבריאותה ודאי בי"ש הוא ואף בחיי הבהמה יחזור להתרפא ואם היא בי"א מן הנמנע היות' חוזרת לבריאותה ולכן היא טרפה באמת ובי"א א"א כלל לחזור לבריאותה וכן פירש"י בי"א לא הדרא בריא, וגם הרמב"ם והמחבר שהעתיק דבריו כתבו הי' בי"ש או בידי בריות משמע שכל שחזרה לבריאותה אין ספק דהי' בי"ש כמו שאמרו להדיא בש"ס אי הדרא בריא בי"ש הוא ומשמע שזהו בלי ספק וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים, ומה שנחלקו רבי שמעון בן אלעזר ורבנן היינו דרבנן אמרי בי"א טרפה והוא מטעם שאין חוזרת לבריאתה וא"י בבירור שנעשה בי"א אין ספק שאינה חוזרת לבריאותה, ור"ש ב"א סובר דאף בשאר בריות ג"כ אינן חוזרות לבריאותן מיהו אם בדקה וחזרה לענינה הטבעי זה מודיענו בבירור שנעשה בי"ש ולא בא לה פחד זה מסיבת ב"א ולרשב"א בשאר בריות ג"כ לא. ולפ"ז ודאי משמע שלא כדעת רשב"א דאף בי"ש צריכה בדיקה דלדעת הרשב"א צ"ל חרותא בידי שמים כשרה היינו שחזרה לבריאותה ובי"א טרפה היינו בלא חוזרת לבריאתן וא"כ ר"ש ב"א שאמר אף בידי כל הבריות הוא ג"כ באינה חוזרת לענינה הטבעי ובזה ודאי אפילו ת"ק מודה דטרפה שזה מורה שנעשה בי"א א"ו לא מיירי כלל מבדיקה, ומה שנחלקו הוא בעיקר הדין שת"ק סובר דבי"א טרפה ואינה חוזרת ורשב"א סובר דה"ה בשאר בריות ואינהו לא מיירי כלל מתקנתא דבדיקה רק עיקר הדין אתי לאשמועינן ודוק:

ובאמת נראה דהכל לפי הענין דאם יש רגלים לדבר שנעשה בי"ש כגון שראינו שחרדה מפחד הרעם ודאי כיון דאיכא מידי למתלי תלינן ולא גרע מבא זאב ונטל בני מעים ואינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא כיון דאיכא מידי למתלי תלינן דבחזקת היתר עומדת אע"פ שנולדה הריעותא מחיים ועיין לקמן סימן נ' וכאן לכ"ע תלינן שיש רגלים לדבר ומהיכא תיתי לומר שחרדה ביד"א שלא ראינו ולא שמענו, גם מרש"י ורמב"ם לא מוכח מידי דאינהו מיירי בסתם אלא שפירשו אין חרותא בי"ש, אבל אינו כוונתן שראינו שפחדו מקול רעם. וגם הרא"ש העתיק דברי הרי"ף מנא ידעינן אם בי"ש הוא ע"ש, ואין ספק שלדעת הרא"ש באם רדף ארי אחריה שאיננה צריכה בדיקה שהרי הוא סובר להקל אף בספק שקול וכ"ש הכא דנשחטה בחזקת היתר עומדת א"ו שהם לא דיברו אלא על מציאת הריאה כפי מה שאנו מוצאין אותה צמוקה ושופטין מאין בא הצימוק, אבל ביש רגלים לדבר שבא לה בידי שמים אינה צריכה בדיקה ואם נראה שבא לה בי"א אין לבדקה חנם שבודאי לא תחזור לבריאותה ואם חזרה ודאי לא הי' בי"א, וכן נראה לפרש לשון הר"ן שאמר אין בדיקה מועלת בו היינו שאין בדיקה מועלת להחזירה על ידי כך לבריאותה לפי שהוא מן הנמנע, משא"כ ביד"ש שיש תועלת גדול בבדיקה שמחזירה לענינה הטבעי ודלא כפר"ח:

ואם צמקה ע"י חולי דעת הרמב"ם בפי' המשנה דמיקרי בי"ש, והפר"ח כתב שנמשך לשיטתו שסובר כן גם בפצוע דכא דמיקרי בי"ש משא"כ מי שסובר ששם ג"כ ביד"ש דוקא ולא ביד"א והוא דעת הרא"ש הה"ד כאן, ובאמת לא דמי דהתם דייקינן מבי"ש דסובר הרא"ש דחולי לא מיקרי בי"ש וכן אם הוא פצוע משאר בריות גם הרמב"ם מודה דפסול משא"כ כאן דקיי"ל דוקא בי"א כמ"ש בש"ס בי"א ור"ש ב"א פליג ואמר אף בידי כל בריות ומבעיא לן בש"ס אי קאי אסיפא או ארישא, ובודאי אי קאי ארישא לת"ק אף בשאר בריות פסול ומבעי לן איזהו דיוק העיקר כמש"ל ובמסקנא קיי"ל דוקא בי"א וכיון שאין חולי הבהמה נכלל בי"א פשיטא דכשרה דע"כ דוקא בי"א אסור, גם כי שם סובר הרא"ש דכיון שהחולי בא לו מעצמיותו מהפסיד אבריו או שגרם לו הפסד באבריו וכיון שגם הוא אדם למה יגרע משאר אדם ונכלל בכלל ב"א והגע עצמך אם הוא בעצמו יגרום לפצוע וכי לא יפסול בשביל זה ופשוט שגם הרמב"ם מודה לזה וסובר הרא"ש שהה"ד ע"י עצמו משא"כ כאן א"ת שבלא"ה מעצמותה ובגרמותה מ"מ היאך אפשר שיכולל בכלל ב"א ולא גרע משאר בריות ובהמה אחרת, וזה ברור ונכון וכאן לכולי עלמא כשרה, ודוק:

אמנם באמת לא ידעתי לאיזה צורך הפלפול ואיזה סיבה תודיענו שהוא מחמת חולי ובמה יובחן ויוכר היותו מחמת חולי המפסיד או ע"י פחד ואפשר שיש איזה דבר וסיבה המודיע לנו ע"י בדיקה שבא ע"י חולי ואם הי' כן אזיל ליה הכרעות הפר"ח עצמו שהכריח כדברי הר"ן (דבנתברר דבי"ש לא בעי בדיקה) מהוכחת הט"ז דלמה לא בעי רבב"ח אף אמתניתין, וא"כ הוא לא מוכח מידי די"ל דמתניתין מיירי ע"י חולי ודינה כמו בי"ש, בפרט למ"ש הפר"ח עצמו שדין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם ורא"ש וכללו בכלל בי"ש ודוק:

שייך לעיל סעיף י"ד במחבר כגון מקול שאגת ארי. והפר"ח הביא מי שהטריף ביה ופוסק כרשב"א והוא נתן טעם לזה מפני שרבב"ח הוי אזיל במדברא ואשכח הני דיכרי דצמוק ריאה דידהו ואצריכינהו לבדוקי אף דבמדבר לא שכיח ב"א, ואין זה הכרע דאפשר שפחדו מרבב"ח גופי' דאזל התם וכיוצא בו, ויותר נראה שטעמן מדתניא במתניתין ובי"ש כשרה ובגמרא מהדרא לן אי רשב"א קאי ארישא דבי"ש כשרה או אסיפא דבי"א טרפה, ויש להבין ממ"נ אם שאר בריות נכללו בי"ש א"כ כבר אמר ת"ק דשאר בריות נמי כשרה והאיך אפשר לומר דרשב"א מכשיר ג"כ ובמאי פליגי, ואם נכללו בכלל בי"א האיך אפשר שמטריף ג"כ וע"כ ארישא קאי, ודוחק לומר דהא גופי' מספקא ליה דבאיזה דבר נכלל, והנכון דודאי מרישא דאמר בי"ש מן הנמנע שיוכללו שאר בריות שאין צודק לשון בי"ש על שאר בריות כמו שאינו נכלל ביד"א הה"ד שאר בריות דמ"ש, וכמו כן נמנע שיוכללו בי"א שגם לשון בי"א אינו צודק עליהם, ובאמת הדיוקים סותרים דאם באנו לדייק רישא בי"ש דוקא משמע ודאי דבשאר בריות טרפה ואם באנו לדייק סיפא משמע דבידי בריות כשרה ולא ידעינן אמאן נסמוך והדיוקים סותרין, וכה"ג מצינו בריש בהמה המקשה דף ע' ע"ש ברא"ש שנסתפק ופשטינן דקאי אסיפא והך דיוקא עיקר מיהו במתני' דלא הוזכר כלל בי"א ודייקינן מבי"ש דמשמע דוקא ולא נכללו שאר בריות בי"ש ולכן מתוקמא כרשב"א וכיון דסתמא מתניתין סבירא ליה כר"ש ב"א הכי נקטינן, כנ"ל טעמם, ואפשר שמפני זה פי' ה"ר עובדי' ברטנורא כן במתני', ועכ"ז פסק המחבר הוא עיקר שכן דעת הרי"ף ורמב"ם וטור וכן נראה מדברי רא"ש ורשב"א וש"פ שלא הביאו רק דברי ת"ק וכן עיקר ואין לחוש כלל לדברי המחמירין, ועיין בפרק אלו נגר ת ארי' וגנבי בידי שמים:

(טז)

במחבר יש עליה קורט דם בחוץ, כתבו הב"י והב"ח שזה נלמד מדין מחט שנמצא בעובי ביה"כ דלקמן סימן מ"ח, ולפ"ז כתב הב"ח שאפילו יש נקב בריאה אם אין קורט דם כשרה דלאחר שחיטה ניקב כדלקמן סי' מ"ח והאחרונים תמהו עליו דא"כ למה כתבו כל הפוסקים שנופחין אותה וממ"נ אם יש קורט דם מאי מהני נפיחה ואם אין קורט דם אף אם אינו עולה בנפיחה כשרה ובגמרא דפליגי אמוראי אם כשרה או טרפה ואי ליכא קורט דם מ"ט דמאן דמטריף דהא אחר שחיטה ניקבה, ועוד האריכו לתמוה, ובאמת דברי הב"ח ברורים שאין הבדל בין ריאה לנקיבים זולתה וכללא הוא בכל נקיבים במחט וקוץ וכל מה שחילקו האחרונים אינו מחוור כלל דמ"ש הפרישה כיון דקורט דם בפנים חשוב כמו בחוץ ובריאה המים משפשפים לא נהירא כלל דמה"ט לא יוכר מפני זה הקורט דם והרשב"א והר"ן הקשו בוושט למה ליהוי טרפה בלי קורט דם בפנים ותירצו שהמים שעוברים שוטפים אף שקורט דם בחוץ ודאי מועיל ולא מינכר בושט שהוא אדום גם מה שחולק הש"ך נסתר מזה למ"ש. גם מ"ש הפר"ח אינו מחוור דלקמן סימן מ"ט אף שהוא אדום בחוץ מ"מ ניכר קורט דם ובאמת לא המצאו חילוקים זרים כהם זולת מפני קושית הב"ח למה יהי' טרפה בלי קורט דם, ובאמת לק"מ דמידי הא טעמא דכיון דאיכא מידי למיסרך מיסרך סריך כדאמרינן בש"ס ומ"ש מכל נקובי דעלמא אף בלי קורט דם טריף ומשני הכי, ועיין לקמן סימן מ"ח בניטל המחט שאין לה בדיקה והוא ג"כ מטעם שאין נסרך רק סביב המחט ובניטל אין לה בדיקה וגם כי בהנטל המחט בקל יעבור הדם כיון שאין דבר המסתרך סביבו וא"כ כשנמצאת בתוך הריאה בפנים בבשר הריאה ואנו חוששין שמא ניקבו הקרומים של הריאה ויצאה לבשר הריאה ואין כאן דבר המסתרך ופשיטא דאף בלי קורט דם טרפה כמו כל נקובים שאין דבר להסתרך בו ובזה איירי בש"ס במחט בתוך הריאה ואינו בקרומות דלא שייך איכא מידי למיסרך אבל אם נמצא בקרומי הריאה ואין קורט דם פשיטא דאחר שחיטה ניקבה דאיכא מידי למיסרך ואי הוי מחיים הוי מיסריך ואין לחלק בין ריאה לשאר דברים ולזה כיון הב"ח, כנ"ל ברור כמש"ל, ומ"מ יש להטריף בזה מטעם אחר דהא לשיטת רש"ל אמרינן דרוב נקובים דרך ושט קאתי כדלקמן סימן מ"א, מיהו בנמצאת הריאה שלמה ע"כ באה דרך הקנה כיון שהריאה שלמה כמבואר בש"ס ופוסקים להדיא ובניקבה הריאה נהי שנקב זה נעשה אחר שחיטה מ"מ יש לחוש שבא דרך הוושט שרוב נבלעין דרך הושט וטרפה מטעם מחט בחלל הגוף וכדעת רש"י פסק המחבר לקמן סימן מ"א, ונראה דתליא בקופא לבר וקופא לגאו דאי רוב קופא לחלל הגוף ודאי בא מחלל הגוף שא"א לקופא לינקב ואי קופא לגאו ודאי בא מריאה ואין אנו באין להטריף מטעם נקיבות הריאה לבר ובאין קורט דם ודאי נעשה אחר שחיטה, כנ"ל ברור בלי ספק כלל ובדיני קופא לבר עיין לקמן סי' מ"א ושם יתבאר בע"ה:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה