אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן לה

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן לה

סימן לד

(ב)

ברמ"א צורות האונות כו', כבר תמהו כולם דמנ"ל האי חילוף, ולי נראה דדמי למ"ש בחילוף הורדא שאם שינתה תוארה טרפה דהוי כמו חסרה הורדא כמ"ש האגור והרב בהג"ה והוא הדין הכא נמי כיון ששינתה הוי כמאן דליתא והוי חסרה אונא, מיהו כבר כתב הפר"ח דמדברי כל הפוסקים מוכח ההיפך ע"ש, ואע"ג שהאונא העליונה היא כמו שראוי' התחתונה להיות, אבל מ"מ הא פירש"י גבי חילוף דקרומים דושט דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות ואין לך נקיבה גדולה מזה וה"ה כאן כיון שנטולים ממקום שהם ראוים להיות כמאן דליתנייהו דמי וטרפה, כנ"ל טעם האוסרים, מיהו כבר כתב הפר"ח שכל הפוסקים חלוקים על זה ואין לחוש למנהג זה, ע"ש:

שם בין נמצאו כו' ורדות או חסירה כו'. הקשה בט"ז דהא רש"י שהוא ראי' להמטריפים לא פירש הטעם רק לשיטתו דאוסר יתרת מקמא משא"כ לפי מה שהעיד הרמ"א שהמנהג להכשיר יתרת מקמא למה יהי' טרפה ותירץ הטעם דכל יתר כנטול דמי וה"ל חסרה הורדא, ובפלתי הקשה היאך יסברו המטריפים בפי' הש"ס דאמר אהא דסבר למיטרפי' דכל חיוי ברייתא הכי אית להו, ורש"י פירשה בורדא אחת שאצל בהמות שלהם לא היו שכיחין ורדות רק בחיוי ברייתא לפ"ז ודאי כשרה בחסירת הורד, אבל רבינו אפרים פירש בשני ורדות דאחת כולהו אית להו ולכן הטריף בחסירה ורדא, וקשה ממ"נ לרש"י לא שייך יתר דהא חסירה גופא כשרה ולרבינו אפרים הכשיר להדיא בשני ורדות ותירץ דטעם הוא כרמב"ן דיתר כנקוב דמי ע"ש, ולא נהירא דהא לקמן בסימן מ"ג ס"ה פסק הרב בהפסד מרובה להקל בשני טחולין שלא כדעת הרמב"ן וכאן סתם כאשר המנהג באמת אפילו בהפסד מרובה להחמיר, ויותר נראה לפמ"ש הט"ז דאם עומדת בשמאל כשרה, וא"כ י"ל ששם היתה עומדת בשמאל ולא שייך כל יתר אלא להטריף משום יתרת שלא בדרי דאוני, וע"ז אמר דכלהו חיוי ברייתא הכי אית להו משא"כ בעומדין במקום אחד טרפה מטעם כל יתר כנטול דמי כמ"ש הט"ז, מיהו דעת הש"ך להטריף אפילו בנמצאת היתירה בצד שמאל וצ"ל דהא בלא"ה כבר תמה בפלתי על רבינו אפרים שמפרש דמיירי בשני ורדות ומטריף בחסרה וקשה מנ"ל הא ומדלא הזכיר רבא הורדא בכלל האונות שנטרפת בחסרונם משמע ודאי דכשרה, וצ"ל שסובר הרב דודאי מסתבר להטריף כמו באונא דעיקר הטעם להטריף בחסרונם האונא כיון שהיא בכל ריאות וכאן חסרה והה"ד בורדא, ולכן לסיבת מה שלא הוזכר רבא הוא מפני שרבא בא לנו להורות כמה דינים בריאה (ור"ל) חסר ויתר וחילוף בחדא וכיון שעל הורדא אינו צודק הדין ביתר לפי שיטת ה"ר אפרים כאשר באמת כל חיוי ברייתא י"ל שנים גלל כן לא כלל עם אונות הריאה ששם שייכים כל הדינים, כנ"ל דברי רבינו אפרים ודו"ק:

ונמצינו למידין מדבריו שאע"פ שלא הזכיר הטרפות בש"ס מ"מ מסברא יש לדמות ורדא לאונא, וכבר כתבו התוס' שנשתנו טבעי הבהמות ובהמות שלנו בכולם יש להם ורדא, וא"כ י"ל דאנו סוברין כפירש"י דקאי על אחת ומ"מ כיון שנשתנו הטבעים ובכולם יש להם וא"כ כיון שישנה בכולם וי"ל כסברת ה"ר אפרים שיש לדמות ורדא לאונא, ובחסרה לדידן טרפה אע"פ שאז היתה כשרה ואע"פ שאין לנו להוסיף על הטרפות בשום פנים מ"מ כיון שהוזכר חסרון אונות הה"ד חסרון הורדא כסברת הר"א אלא שיש לחלק דיש שאין להם וכיון שאצלינו נעדר ההבדל זה הדרא לדינא וביתר טרפה שהוא כחסר אפילו מצד שמאל ודו"ק:

ואמת שאני תמה על דברי הר"א ממ"נ אם סובר שנשתנו הטבעים אין ראי' מבהמות שלנו כמ"ש התוס' באמת וע"כ לא ס"ל הכי וא"כ באמת שאמר כל חיוי ברייתא הכי אית להו והרי עינינו רואות שאין להם שני ורדות דזה לא שכיח באמת, והגע עצמך לפי מה שפירש"י שמינית א"כ לדידן שמטריפין בשני ורדות א"כ מי יאכילנו בשר שמן, וכן פירש שפוסל רועות באפר וכי לכולם יש שני ורדות, ואפשר דהיינו בהמות לא שכיחי אצלינו וצ"ע. אמנם באמת כבר תמה הפר"ח כיון דכל הכשר יתרת מקמא הוא משום דלמדו מדין ורדא הנזכר בש"ס דמעיקרא אמרינן אבל ביני וביני טרפה והדר ממעט ביני וביני ודוקא מגבה, וצ"ל כיון דאיכא יתרת מקמא דכשרה מה לי חדא או תרתי ולמסקנא אפילו טובא כשרה וכ"ש שיש להכשיר בדין ורדא, ובאמת אין שורש לטרפות זה מעיקר הדין להמכשירין יתרת מקמא:

(ד)

ברמ"א בעינן שלא יהיה יותר אונות כו' ודעת הפר"ח להתיר ונסתייע מדברי הרמב"ם וכ"כ הפלתי והביא ראי' מן הש"ך וכן נראה דעת רש"י שפירש חילוף דאוני בכלל חסורה מפני שחסורה ממקום הראוי' להיות שם משמע דטעמא דחילוף לא הוי רק מטעם דחסורה וא"כ כשיש שלם כרמון מה בכך שהם יותר בשמאל ואי אפשר להכניסן בכלל חסורה כיון שאין צריך יותר רק שיהי' ג' ודאי לא נכנס בכלל חסר, ולא שייך לומר שחסורה ממקום שראוי להיות שהרי באמת אינה ראוי' להיות וס"ד להטריף משום יתר ונהי דלמסקנא אינה מיטרפת בכך מ"מ יש לו שם יתר, ולכן במקום הפסד יש לסמוך ע"ז כמ"ש בפלתי:

שם אבל מקמא הפיצול נופל למטה אע"ג דאנו קיי"ל יתרת מקמא כשר מ"מ כאן סופו לנקוב דכיון שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק, והקשה בפלתי דמאי דחיק בש"ס לפרושי האי או שחסרה לוקמי בכה"ג שנתפצל מגוף הריאה, ולק"מ דא"כ אין הטעם רק שסופו לנקוב וניקבה כשר הה"ד פיצול נמי כשר, וכבר כתבו התוס' דלהכי לא חשיב דמיא לדיותא ולבשרא שטעם שינוי מראות מפני שסופו לנקוב, ולהכי לא חשיב לי' במתניתין דנכלל בכלל נקובה, והה"ד הכי נמי כיון שסופו לנקוב נכלל בכלל נקובה ובלא"ה נמי לק"מ דהא רש"י לא פליג אלא אנקובה משמע דבחסרה מודה, וכאן אין הטעם רק משום נקובה ודו"ק:

(ה)

ברמ"א ויש מכשירין. מהרש"ל הסכים לדעת המחבר וכתב שגם רש"י מודה לו, דבשלמא בדמיא לאופתא דלית לה חתוכי דאיני דלית לה כלל אם ניכר בהם הפרש אמרינן דהיינו רביתייהו אבל בחסרה אונא דאסרינן עלי' מטעם חסירה דאינא מה מועיל ההפרש עט, וכן משמע לכאורה בש"ס דאמרינן דשיעא דלית לה אוני וקשה הא בלא"ה היא בכלל חסירה אונות אלא ודאי דבדמיא לאופתא אם ניכר בהם הפרש אמרינן דהיינו רביתיי' וקמ"ל דבאין בהם הפרש לא אמרינן הכי, ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה לרש"י דבלית לה כלל שבהיכר מעט היא שרה, וכן משמע לכאו' ברמב"ם שכתב נמצאו שני אונות כאונא אחת אם יש הפרש ביניהם כעלה הדס כשרה, והדר כתב באם אין לה אונות כלל טרפה וקשה תרתי ל"ל הא בלא"ה טרפה מכ"ש דשני אונות, ולפי דעת הרש"ל ניחא דיש הבדל ביניהם, דכאן אמרינן היינו רביתייהו ובהפרש מעט כשרה ואמרינן דהיינו רביתייהו וקמ"ל דבאין לה חיתוך אזנים כלל טרפה, מיהו באמת אם הרמב"ם סובר שזו אינה דומה לחסירה אונות א"כ קושי' הנ"ל למה מנאה כטרפה ודאית ושאר הלשונות מנאה ספק טרפות וצ"ל דגם הוא בכלל חסירה האונות ואם נימא דיש סברא לחלק נ"ל דהיא ודאי טרפה יותר משאר פירושים שנאמרו בלשון אופתא א"ו דהוא סובר שזה הוא בכלל חסירה האונות וכיון שאף היא בכלל חסירה אונות אינה מוכשרת רק בהפרש עלה הדס שזה שיעור אונא:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה