אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן לג

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן לג

סימן לב

(א)

ניטל לחי העליון להרמב"ם טריפה זו היא טריפות מחודשת להרמב"ם ולא נמצא כן בקדמון זולתו וכבר שאלו חכמי לוניל על מה שהוסי' על הטריפות כי לא הוזכרה בש"ס והוא ז"ל השיב שנשמע מכלל אמרם דלחי התחתון כשר משמע ולא העליון, וגם הוא ניכלל בכל שאין כמהו חי' עיין בכ"מ ובב"י לשון התשוב', ובפלתי כתב דלא הוי רק ספק טריפה ונ"מ לס"ס, ולא נהירא שהרי הרמב"ם כתב שבהעדרו יתקררו האיברים ותמות מיד אלא דנראה דנשמע מהדיוק דוקא התחתון כמ"ש הרמב"ם להדיא, איברא דאיכא למידק מריש פא"ט דתני ר' ישמעאל י"ח טרפות וזה לא נימנה ביניהם, ואפשר שהרמב"ם סובר שלפי המסקנא שלא מנה זולת סוגי הטריפו' וי"ל שזה הוא בכלל נטולה, וכבר מנה נטולת הכבד, ואיברא שזה אינו רק אי אמרינן דאינו ניטרפת בנטולת הכבד עד שתנטל כולה, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש אבל אם נאמר דכבד צריך שיור כזית ואף אם לא ניטלה כולה ונשאר פחות מכזית היא טריפה א"כ ל"ל כמ"ש שלא מצינו לר"י נטולה זולת הכבד וכיון דכבד אין צריך להנטל לגמרי ואין השיעורין שוין כמ"ש התוס' שם וע"ש הקושיא במקומה, נמצא לפי כלל הדברים שאם סובר כמ"ד כזית אז יותר חדא ולמ"ד כולה בעינן הם י"ח מצומצם ובזה יש ליישב קושי' התוס' שהקשה למ"ד חסרון בפנים ל"ש חסרון אז בצר לן חסרון דריאה, ולפ"ז ניחא די"ל שסובר כמ"ד דבעינן שיור כזית וא"כ פש לן נטילת לחי ומעייל בדוכתא דחסרון דריאה, ובזה נמי ניחא דלפמ"ש לעיל דלפיכ' לא חשבי מפני שסובר כמ"ד דבעינן נטילה כולה, ועדיין הי' קשה למ"ד דש"ס דמנה כל הטריפות עם היותם מין אחד וקשה למה לא פריך מניטל לחי העליון שהרי הוא טריפות מוסכמת לדעת הרמב"ם, ולפ"ז א"ש דודאי הוי יודע מזה שנטילת הלחי טריפה כמ"ש הרמב"ם שא"א זה לחיות מבלעדו וכ"ש למ"ד ט"ח, אלא שסבר המקשה שסובר דחסרון בפנים ל"ש חסרון, וגם אינו סובר כר' שמעון והכניס נטילת הלחי תחת חסרון דריאה וא"ש ודו"ק:

ובזה נוכל ליישב גם מה שהקשו התוס' לעולא דפליג אדרכיש ואינו סובר טריפות לקות הכוליא ותקשי' לי' מדתני דר"י דמנה י"ח, וכן קשה למ"ד דפליג אדרב מתנא ואינו סובר הך דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' דבציר להו מי"ח ולפ"ז ניחא די"ל שסובר דבכבד בעינן כזית לר' ישמעאל וגם סובר כר"ש דנקיבה בריאה אינה טריפה רק עד שתנקב לבית הסמפונות זולת חסרון דלא צריך לנקיבת סמפונות ובהעדר לקות הכוליא או דרב מתנא גם כן יש י"ח וא"ש ודו"ק והתוס' נדחקו מאד בפירוק קושיות הללו ולדברי הרמב"ם א"ש ודבריו מוכרחים:

(ג)

או תורבץ הושט שניקב נבילה, הנה הש"ך האריך לתמוה על המחבר על אשר פסק בתורבץ דהוי נבילה שלא מצאנו כן בשום מקום, ובש"ס ובפוסקים משמע דטריפה לחומרא הוי וכוונתו דמסיק בש"ס דלא מקום שחיטה הוא ונראה דהנה בפלתי הקשה אהא דפריך הש"ס בפרק השוחט אמתני' דנפסלה בשחיטה היא נבילה ממתני' דפא"ט דחשיב נקיבת הושט בטריפות ומאי קשיא דילמא הא דחשיב נקובת הושט ר"ל תורבץ הושט דנמי במשהו ומ"מ אינו רק טריפה ותירץ בדוחק דפריך לשמואל דס"ל דתורבץ ברובו וזה דוחק דהא רבא סבר דבמשהו ואף על פי כן תירץ תירוץ אחר מדוחק ול"ל לדחוקי במאי דלק"מ לדידי' והל"ל לדשמואל מפרש הכי גם לא יתכן שיסברו כולהו אמוראי כר' יוחנן ור"ל שתירצו בענין אחר דסבר כשמואל והוי לי' לתלמודא לאדכורי להו בפלוגתא דרב ושמואל בתורבץ, ולכן נראה דלא ברור לן דבתורבץ אינו מקום שחיטה מטעם שיתבאר בש"ס, דהנה בש"ס פא"ט דמ"ג גרסינן תורבץ הושט אמר רב במשהו ושמואל אמר ברובו ומפרש רב יהודא דרב סובר מקום שחיטה הוא ושמואל סבר לאו מקום שחיטה הוא ואמרינן תו התם דהאי תורא דאתחיל בתורבץ הושט וגמר בושט וטרפי' רבא אמר רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל חומרא דרב דסבר במשהו והא מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה ומסקינן דכי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודא אחי משמי' דרב הכי אמר רב ושט נתנו חכמים שיעור מכלל דתורבץ ושט לאו מקום שחיטה הוא ולכן כולה כרב עביד דאע"פ שאינו מקום שחיטה מ"מ הוא במשהו, ויש להבין בש"ס דלפי מאי דאידחי מילתא דרב יהודא דלאו מקום שחיטה, וכבר החליט רב יהודא הסברא שאם אינו מקום שחיטה אינו במשהו א"כ למסקנא דלרב לאו מקום שחיטה הוא דילמא באמת נדחו דברי רב יהודא גם במה שאמר דבתורבץ במשהו י"ל בפשוט דודאי אינו צודק שנאמר דרב יהודא שאמר במשהו עינה מלבו לאמרו בשם רב אף שלא אמרו, ונראה דודאי רב יהודא שמע מרב דבתורבץ הוא במשהו לא יותר והוא בא מסברתו לתת טעם לדברי רב וסובר שזה תלוי' אם הוא מקום שחיטה. וע"ז בא רמי בר יחזקאל לומר שכלל זה אינו והביא ראי' מדברי רב שסובר שאינו מקום שחיטה ואעפ"כ אמר דבמשהו וכ"מ הלשון דרמי ב"י לא אמר רק שהכלל אינו אבל הדין אמת דהוא במשהו כמו שאמר ר"י משמו, ועדיין יש להבין האיך נעלם מרב יהודא הך דושט נתנו חכמים שיעור שאמרו רב ודוחק לומר שהוא לא שמע זה ויתכן יותר שגם רב יהודא ידע זה אלא שהמה מחולקים בפי' דברי רב, דהנה התוס' כתבו מדקא' ולא נתנו לא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו משמע בין למעלה ובין למטה עכ"ל והכרח זה אינו מוכרח כל כך, ובודאי אם נאמר כסברת ר"י דתליא אם הוא מקום שחיטה בשביל הכרח קל כזה אין לדחות סברא ברורה, ואפשר שגם רב יהודה הי' יודע מאמר רב, ומ"מ לא דחו סברתו הנראית בעין שהיא ברורה מפני דקדוק זה, אך לרמב"י שחולק על רב יהודא הביא סעד לדבריו ולא נראה לו לדחות דקדוק זה מסברת ר"י ולכן חולק עליו, וא"כ אין הכרח כלל דברי מי אמרו ודו"ק, והנה התוס' הקשו שם למסקנא דכולי כרב עביד היאך אמר רמינא עלי' חומרי דרב וחומרי דשמואל ותירצו דזה לפי מה דס"ד וזה דוחק בפשט דברי התלמוד שרבא גופי' אמר כן כדגרסינן התם אמר רבא רמינא כו' ויותר נכון לומר כפי מ"ש שיש כאן שני סברות במאמר רב שאמר במשהו האחת היא סברת רב יהודא שמקום שחיטה הוא והאחת הוא סברת רמי בר"י שאין הדברים תלוי' בזה שבמשהו טריפה, ומ"מ לאו מקום שחיטה הוא וכך הוא הפירוש בש"ס דזה ודאי אי אמרינן דשיעורו ברוב ודאי אינו מקום שחיטה שבזה לא כדת הי' דברי רב יהודא, ולכן תפס רבא חומרא ברורה מכל א' שרב אמר בבירו' שנקיבתו במשהו כמ"ש ושמואל אמר בבירור שאינו מקום שחיטה מדאמר ברובו ולכן אמר רמינא עלי' חומרא דרב דהוא במשהו דהלכה כרב באיסורי נגד שמואל, וא"ת הרי אומר רב יהודא במקום שחיטה והלכתא כרב בזה אני תופס חומרא דשמואל שלדידי' ודאי אינו מקום שחיטה, ומ"מ י"ל דהלכה כרב שגם רבי יהודא סובר בזה כסברת רמי בר"י ולכן לא מפרש בש"ס גם ההיפוך ושמואל אמר ברובו דהלכה ודאי כרב דבמשהו אלא שמסופק לו טעמו של רב ובצירוף דעת שמואל שאמר כן בפירש ודאי יש להחמיר ומה שאמר רב טבות כולה כרב עביד ר"ל ג"כ אל הדרך שכתבנו שאין זה כתופסת בחומרי שניהם כי לפי דעת רמי בר יחזקאל עביד לגמרי כרב אלא שמסופק לו אי הלכה כרמי ב"י או כרב יהודא, לכן תפס חומרא ברורה מכל אחד כמ"ש ואין זה תופס בחומרי שניהם ולזה גם לא אמרו בגמרא גם ההיפך כשמואל שאמר לאו מקום שחיט' הוא והוא אמר מקום שחיטה הוא והיינו רב א"ו דרבא עצמו אמר הדברים אילו, ולכן כוונתו אף אם אינו מקום שחיטה אפשר שיהי' במשהו ודברי הגמרא מזוקקים וברורים לפמ"ש ודו"ק, ועל דרך זה תתישב גם כן קושי' התוס' שהקשה למה לא משני רבא כשמואל עביד בהיגריס שליש ע"ש, ולפ"ז ניחא דכיון דרבא גופי' אמר רמינא עלי' תרי חומרי דמקום שחיטה הוא וזה לא שייך בהיגריס, והתוס' נמשכו לשיטתם שאין זה ממאמר רבא כמ"ש לעיל ודו"ק, ולפ"ז מיושב גם כן קושי' הפלתי למה לא משני דקאי על תורבץ הושט. די"ל דהקושיא הוא על רב יהודא דאמר מקום שחיטה הוא ג"כ נבילה, ורבא הוכרח לתרץ לפי שיטתו שהוא מסופק אם מקום שחיטה הוא ולפשוט ממתני' ור"י ור"ל צ"ל דס"ל חדא מתרתי או דס"ל דההוא ברובו או דס"ל דמקום שחיטה ואין ההכרח מדבריהם. ומעתה גם דברי המחבר ברורים, דכיון דמוכרח בגמרא דמספקי' לי' לרבא אם מקום שחיטה או לאו מקום שחיטה הוא ומספיקא פסק לחומרא דהוי נבילה דהוא איסור חמור מטריפה ונפ"מ למי שאחזו בולמס שמאכילין אותו הקל תחילה, וכן למי שאנסוהו לאכול או נבילה או טריפה והוא סכנות נפשות שאין ספק שיאכל הקל תחילה וכה"ג ודברי המחבר יש להם פנים בהלכה ולחומרא יש לחוש לדבריו, אמנם האחרונים כתבו נ"מ בהיפוך שהנבילה קלה מן הטריפה ואחת הוא בביצת נבילה שאין רק מדרבנן כדלקמן ס' פ"ו וביצת טריפה הוא מן התורה, עוד כתבו דיש נפקותא לענין אותו ואת בנו כדלקמן ס' ט"ו וזהו לנפקותא מכוונת אך הנפקותא הראשונה בביצת נבילה שהתירו בו הספק ונמשכו אחר הטורי זהב אני תמה עליהם דהא הטעם של ביצת טריפה דהיא אסורה כמבואר פא"ט דף נ"ח דאגודא כגופי' דמיא והיא וביצתה נטרפה אלא שיש הבדל בין ביצת נבילה שכיון שכמוה נמכרת בשוק לאו כגופי' הוא, ולכן אינו אסור רק מדרבנן גזירה אטו ביצת טריפה כמ"ש התוס' אבל בטריפה אע"פ שגמרה אח"כ מ"מ כיון שכבר נטרפה בהיותו אגוד בגופו ונגמרה אח"כ באיסור ונתגדלה אח"כ באיסור כמבואר בש"ס להדיא ושוין בביצת טריפה שאסורה מוכח שנגמרה באיסור והשתא מאי חילוק יש בין ביצת נבילה לטריפה דמהיכא תיתי יגרע מה שהוא נבילה, וא"כ אף בנקובת הושט שייך האי טעמא דכיון שיכולה לחיות יב"ח נגמרה ג"כ באיסור וזה ברור, וגם נקיבת הושט אינה נבילה מחיים רק לאחר שחיטה, ופשיטא שתוכל לגמר באיסור כמו שאר טריפות כמ"ש הש"ך סק"ד ומה בכך שאחר שתשחט היא נבילה והגע בעצמך בשאר טריפות אם ימות העוף וכי יותר הביצה הרי מ"מ נגמרה באיסור, ולכן ברור דאסור מן התורה ואין בו ספק, והט"ז נראה שלא כ"כ רק אנשברה מפרקת ורוב בשר עמו שאינו יכולה לחיות כלל והיא נבילה מחיים, ובודאי אי אפשר לו לגדלה הביצה, ולכן כיון שנתנבלה והביצה כבר נגמרה מותר, מיהו גם זה יש לדחות ואין להאריך יותר כי אין כאן מקומו, אבל בזה נראה ברור דאסור מן התורה וכן עיקר:

(ד)

אבל אם יש לחוש שע"י קוץ ניקב כו' משמע אפילו אין ידוע בבירור שניקב ע"י קוץ מ"מ חישינן שמא ניקב ע"י קוץ כל שאין אנו יודעין שנעשה ע"י חולי ולקמן סימן מ"ט ונ"א פסקו המחבר ורמ"א באם אינו ניכר מאין בא הנקב אם ע"י חולי או ע"י קוץ דבקוץ חישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ובסתמא תלינן שנעשה ע"י חולי ונתנו טעם דהוי ס"ס ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב, וכאן נמי הוי ס"ס כזה ספק ע"י חולי ס' ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב וכן הקשה הט"ז. ובפלתי תירץ דשם הוא דאמרינן נשחטה הותרה אע"פ שאינו ס"ס גמור כדאיתא בט"ז, משא"כ הכא דהוי ספק שחיטה, ולכאורה קשה לדבריו שהרי גם שם הושט בכלל דיש לחוש גם לנקיבת הושט וצ"ל דכיון דלא איתלדא ריעותא בושט לא חשבינן לספק בשחיטה, משא"כ הכא דאיתילדא ריעותא בושט עצמו, לכן מחמירינן טפי, ומ"מ יש לפקפק על חילוק זה כמו שיתבאר לקמן אי"ה, ואין להקשות לדבריו למה ניחוש במחט שנמצא בחלל הגוף ולא נעמידנה בחזקת היתר די"ל דשם קרוב הדבר שניקב שכיון שנכנס דרך הושט, מיהו הרמ"א והמחבר נתנו טעם משום ס"ס, ולדבריו דין זה גם בספק אחד דאמרינן נשחטה הותרה, ועוד דהרמ"א פסק לקמן סימן נ' דכל שנולדה הריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה והקושי' הנ"ל במקומה, והנלע"ד בזה דהנה התוס' בפרק השוחט הקשו לרש"י דס"ל דנקב הושט אין לו בדיקה מבחוץ, היכא משכחת ניקב זה בלא זה, ותירצו דמשכחת ע"י חולי והחולי אינו ניכר בחיצון עכ"ל וכ"כ הרא"ש פא"ט משמע להדיא דבניכר בחיצון שום חולי שלרש"י אין לו בדיקה, ונראה פשוט הטעם דאע"פ שרש"י פי' בפרק השוחט שהטעם שאין לו בדיקה מפני שנכנסה טיפת דם בנקב הה"ד ע"י חולי י"ל כן שנכנס בו דם מחמת חוליו, ובאמת פא"ט אהך דעולא פי' רש"י גופי' שאין בו טיפת דם ואעפ"כ כתב דאין לו בדיקה מבחוץ, גם מדברי הרשב"א ור"ן שחלקו בין מקום ידוע דיש לו בדיקה, משמע שעיקר הטעם הוא מפני שצ"ל עינו משוטט בכל מקום ונקב משהו אינו ניכר בו וכן משמע בתה"א שכתב נקב משהו בעור אדום אינו נבדק, ובמקום ידוע י"ל בדיקה ע"ש בדף ל"א ויותר משמע כן בחידושי, ועכ"פ י"ל שדעת התוס' והרא"ש הוא כן שנקב משהו אינו ניכר בחיצון יהי' מאיזה טעם שיהי', ולכן הצריכו שלא תהי' חולי ניכר בחיצון ובפנימו נראה שהנקב מחמת חולי, וא"כ מאין אתה בא לדון על נקיבתו ומאין בא הנקב, וע"כ ע"י החולי גרמה הנקב כאשר נראה בפנימי, א"כ למה ניחש שניקב גם החיצון, וע"כ שגם החיצון נלקה בחולי זו, והרי אין לקותא נכרת בו וע"כ הצריך שיהי' ניכר שהחולי לא שלטה בחיצון, נמצא אנו למדין שדעת התוס' והרא"ש שצריך שיהא ניכר בהכרח שלא שלטה החולי בחיצון, וזולת זה אף בחולי אין נקב ניכר בחוץ, אפשר שיהי' שגם בחולי נצרר הדם יהי' מחמת מה שיהי' זה י"ל ברור בכוונת התוס', ומעתה דברי רמ"א נכונים וברורים, דבשלמא אם הוא ע"י חולי פשיטא דכשירה ולמה נטריף, משא"כ כאן דאינו ניכר חולי ויש לחוש לקוץ אין לו בדיקה ממ"נ אם הוא ע"י קוץ אין לו בדיקה, וא"ת שהוא ע"י חולי ג"כ אין לו בדיקה, כמו שנתבאר מדברי התוס' ורא"ש שאף נקב שע"י חולי אין לו בדיקה בחוץ, אלא שאם ניכר בפנים שבא ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום לקותא די"ל כמ"ש ממ"נ מותר דמאין בא נקיבתו מחמת חולי, והרי עינינו רואות שאינו ניכר בו שום חולי, משא"כ אם גם בפנים אינו ניכר שום חולי, פשיטא דצריך בדיקה בחיצון, וא"ת הא אינו ניכר בו חולי, הרי גם בפנימי אינו ניכר, ואף אילו היינו יודעין דבא מחמת חולי, מ"מ כיון שאין כאן לקותא יש לחוש, ולכן אמרינן בפשוט שבא מחולי, ואף אם תאמר שבא מקוץ ג"כ כה"ג טריפה, שבקוץ לקותא לא מעלה ולא מוריד, דמ"מ יש לחוש שניקב החיצון בקוץ, והדברים ברורים, ועוד י"ל דכיון דקרומו של ושט לבן וזך מאד אילו הי' מחמת חולי לא שייך שלא יוכר במקצת חולי דנקב שע"י חולי ודאי אינו בא רק מחמת לקותא משא"כ בקורבן דאינו ניכר בו כ"כ כמו בושט:

(ה)

ואם נתחלפו טריפה, הר"ן כתב בשם רש"י שאם הוחלף הפנימי לאודם דטריפה דאמרינן דרוסה הוא, ומזה למד הב"ח להטריף במעט אודם בושט, והט"ז השיגו דלית מאן דחש להא כלל, ורש"י מיירי בספק דרוסה, והביא ראי' דאל"כ הוי דברי רש"י סותרים אהדדי, דרשב"א הביא בשמו דבעינן שיתחלפו שניהם, א"ו דמיירי באופן שיש לחוש לדרוסה, כגון דעייל ארי' ביניהן. ובפלתי כתב דהקשה לו לרש"י ממ"נ אם לקותא הוא מטבע קר וגורמת לובן, איך אפשר שיחלף לאודם, ואם להיפך שהלקותא היא מטבע אש והחום גבר אי אפשר שיחליף האודם ללובן, והאיך יתכן חילוף שניהם, לכן אמרינן דדרוסה הוא והדרוסה אדום, ואחד הוא מצד הקרות הלקותא, והשני הוא מדרוסה, עכ"פ נתיישב הסתירה ברש"י ואם כי דבריו ברורים בסברא וראוי' אליו מ"מ נמנע לומר כן בכוונת רש"י, שזה שהוציא הרשב"א כן מדברי רש"י, הוא ממה שפרש"י על הא דעולא שמנה סוגי הטריפות וכתב ז"ל וחלוף דשני קרומים דושט שניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות, ואין לך נקיבה גדולה מזה, הנה שהכניסם בסוג נקוב, ומזה דייק הרשב"א דבעינן שיתחלפו שניהם, ולדברי הפלתי ראוי' שיכניסם בסוג דרוסה, ולכן קשה לדעת הרשב"א שרצה להשוות דברי רש"י באופן שלא יחלקו וזה אינו כמ"ש, ולדעת הט"ז קשה יותר מאי ענין אי חליף לזה, ומ"ש לקמן בגמ' דאמרי מאי נ"מ לספק דרוסה וגם כאן הי' להם לומר כלשון הזה, וברור שאי אפשר לסבב כוונת רש"י, ואפשר שחזר בו בפירושו, וכ"כ הפר"ח אבל בפירושא קמא נראה ברור כמ"ש אף בלי ספק דרוסה כגון על אריא בנייהו נמי חישינן לדרוסה, מיהו מסתברא שלא אמר רש"י רק בהוחלף הפנימי לאודם דיש ריעותא גדולה כזו ודאי יש לחלק, לכן תלינן בדרוסה, נמצא שלפ"ז הדין הוא מוסכם שאין להטריף במעט אודם כמ"ש הטורי זהב וכן עיקר, והנה בגמרא אמר כלשון הזה שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר, ופריך למה לי' למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חילף טריפה ע"כ. ויש להבין למה לא משני באמת דנ"מ לספק דרוסה שאין לו בדיקה מבחוץ, וכבר עמד בזה מהר"ם שיף ונדחק בזה. ונראה ליישב עם מ"ש הרא"ש דיש אומרים דבעינן דליחלפו תרווייהו, דזולת זה הוי ניקב זה בלא זה דכשר, והוא ז"ל דחה דבריהם דאמרינן דכיון שכולו לקוי' אינו מתקיים ע"י הב' ול"ד לנקב קטן דחברי' מגין עליו עכ"ד:

והנה עוד יש להבין על רבא שהרכיב שנים יחד וכייל להו בחדא שני עורות יש לו ניקב זה בלא זה, ומה שייכות יש להם זה לזה, והי' להם להזכירו דין בפ"ע, ולפי הנ"ל ניחא דהכי פירושו שני עורות יש לושט, ומזה משמע דחילוף טריפה כדמשני הש"ס, ודוקא כשיש לו שני עורות אז ניקב זה בלא זה כשר משא"כ אי חילוף אע"פ שהוא כניקב זה בלא זה מ"מ טריפה, דל"ד לנקב קטן דחבירו מגין כמ"ש הרא"ש אבל אי מיירי לענין דרוסה קשה האיך כללן יחד, ומאי ענין דרוסה לנקובה אלא ודאי דאתי לאשמועינן חילוף והוא ממש אחד עם נקובה כמ"ש רש"י וא"ש המשך הלשון, ויש לפרש לדעת המצריכים שיחלפו שניהם משום דבלא"ה הם כניקב זה בלא זה דכשר וא"ש בפשיטות דחיצון אדום ופנימי לבן אי חילף טריפה, ומ"מ ניקב בלא זה כשר, ולכן צריך לחילוף שניהם, וחד בחברו מישך שייך, משא"כ לענין דרוסה דל"ל הכי ודו"ק:

(ה)

שניהם אדומים טריפה, הטעם כתבו הרא"ש והטור דאע"ג דניקב זה בלא זה כשר, זה לא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, אבל כיון שכולו לקותי' אינו מתקיים ע"י השני ע"כ, והטורי זהב הקשה לסברא זו דהא לקמן סימן ל"ו בריאה קיי"ל אפילו ניקב כל הקרום העליון כשרה כיון דבעינן נקיבת שניהם, ותירץ שגרע לקותא יותר בעור אחד ועדיין דבוק כ"כ יגרום גם להשני לקותא ע"ש. והנה בדבריו יש קולא וחומרא, הקולא הוא באם ניטל העור לגמרי כמ"ש הטורי זהב עצמו, והחומרא הוא בריאה ביש לקותא בקרום העליון לבד טריפה לפי סברתו, אבל אין דבריו מחוורין מכמה טעמים, דלפ"ז אפשר לטריפה שתחזור להכשרה, כגון שלקה העור האחד כולו שאז היא טריפה, ואם ינטל אח"כ תחזור להכשרה, ועיקר שמדברי הרא"ש עצמו נראה להדיא דלא ס"ל כן מדכתב הרא"ש דלא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, ולדעת הט"ז הל"ל בפשיטות דנקב אין סוף השני לנקב שאין בו לקותא הגורמת נקיבה להשני משא"כ כאן שכולו לקוי' אין חבירו מגין עליו ואינו מתקיים ע"י השני, משמע להדיא שההבדל בין נקב ולקותא שבנקב חבירו מגין עליו, ואפשר שיתקיים עם היותו נקוב, משא"כ כאן שא"א לו להתקיים ע"י השני, ולסברת הט"ז אם הוא מתקיים, מסתבר טפי להטריף שגורם גם בשני לקותא, ועוד דלסברת הט"ז הי' לו לומר בפשיטות על מה שכתב דהוי ניקב זה בלא זה דכאן גם סוף השני לנקב, ולא הוי כלל ניקב זה בלא זה והוי כניקבו שניהם, ומסתברא שהרא"ש דייק מש"ס דאמר ניקב זה בלא זה כשר, ולא סיים במאי דפתח במראות הושט לומר שאם הוא נחלף הוא טריפה וסיים בניקב זה בלא זה משום דטעמא דחליף משום שהוא כנטול היה לו להשמיענו רבותא טפי בחילו זה בלא זה דכשר א"ו בניטל טריפה, דלא דמי נקב לנטול וכל זה שלא כדברי התוס' ודו"ק. והפרי חדש כתב שאין מדמין בטריפות להדדי ואינו נכון, דהא בנקב זה שלא כנגד זה שפיר למידין כל הנקובים בקורקבן היכא שאין טעם לחלק כמ"ש הרשב"א בריאה, וע"ש בטור לעיל ריש סימן ל"א, ואף החולקין לא חלקו רק מפני טעם שיש לחלק, אבל אם אין טעם גם הם מודים ועוד קשה לדעת הפר"ח שהרי הרא"ש הביא ראיה מריאה דבעי נקיבת שני קרומים, מיהו בזה אפשר לומר שהרא"ש לא הביא ראי' אלא שלשון קרמא תתאה הוא בצירוף העליון דגם בריא' איתא האי לישנא ואף קרמא תתאה וע"כ הוא בצירוף העליון דע"כ למאי דפסקינן במסקנא דבעינן שניהם, ודאי ע"כ הוא עם העליון דא"כ הוא דלא כמאן, ומסתמא גם כאן כן הוא הפירוש, אך לקמן אכתוב טעם נכון להרשב"א והר"ן והמחבר שפסקו בחלוף אחד מהם טריפה דלא כהרא"ש ועיין לקמן סימן ל"ו בישוב קושי' הטורי זהב:

שניהם לבנים טריפה, הט"ז הביא בשם רש"ל דבשניהם לבנים אין להטריף דלקותא דשינוי מראה אינו פוסל רק בריאה ולא בזולתה, אבל בשניהם אדומים טריפה ואין דבריהם ברורים דמ"ש שינוי מראה באדום או לבן, ואדרבה לקמן ל"ח באדום כשר ולבן טריפה, ואם אין אנו חושבין השינוי בנקב מאי איכפת לן שאדום או לבן, דלדרוסה לא חיישינן, ואם הוא מחמת חולי לקיי' העור גם בלבן יש להטריף דהוי כמאן דליתא, ואין סברא לחלק כלל, ובאמת בהג"א כתב כן, ואפשר שסובר כדעת רש"י שאין טריפת החילוף רק מחשש דרוסה, ובלבן לא שייך לומר כן שהדרוסה מאדמת ולכן הכשיר בלבן, אבל למאי דלא קיי"ל כרש"י לא מסתבר לחלק, ואפילו לדעת הג"א אינו צודק ג"כ לשון אי חילוף דמשמע או דקאי אתרווייהו או אכל אחד דהא לא דייקינן דינא דחילוף רק מלישנא דרבא שהזכיר מראות הושט משמע שבהכרח צריך להיות במראיתן בלי התחלפות, והאיך נזכר בלשון רבא יותר חילוף הפנימי מחילוף החיצוני, ואיך יתכן שרבא בא להורות לנו טריפות החילוף שטריפות החילוף אינו מוזכר כלל בלשון רבא, דלהנך פוסקים דסברי דבעינן שיתחלפו שניהם הפירוש בחילוף ג"כ הפנימי והחיצון וזה ניכלל בניקב זה בלא זה ולדעת הרא"ש דוקא ניקב זה בלא זה אבל לא בחילוף, ולדעת האומרים דוקא חילוף הפנימי ודאי לא מסתבר לפרושי הכי, קן העיקר שלדעת המטריפים באדומים גם בלבנים יש להטריף ואין הבדל בניהם כלל וכן עיקר.

(ה)

וכ"ש אם יש לו שני ושטים כו', הפרי חדש הביא שם הגהות מהרי"ו בסופו שמעשה בא לידו באווזא שהי' לה שני ושטים מחוברין למעלה ולמטה גם כן היו מחוברין יחד ובאמצע נחלק לשנים, והראהו להרמ"א והטריף והפר"ח כתב להתיר אם היו מחוברין למעלה ולמטה עד כאצבע כדלקמן סימן מ"ז בבני מעים ע"ש. ובפלתי כתב עליו שהפריז על המדה להמרות פני רמ"א דאין מדמין בטריפות ע"ש, ואני תמה עליו האיך דחה דברי הפר"ח ברורים בדברים אשר לא כדת, דהא לקמן סימן ל"ה עינוניתא דוורדא אם הם שניהם למטה מחוברין כאצבע כשרה והלא נלמד גם כן לדין בני מעים, וכן לקמן ס"ס מ"ב במרה בסעיף י' בשני מרות הדבוקים בכאצבע וכן הביא הפ"ח לקמן ס"ס מ"ז בשם הרוקח שהדין שיש בשני בני מעיים ישנו ג"כ בשני בית הכוסות או בשני המססים דבהדדי יערבו כשרה ולא שייך אין מדמין בטריפות כיון שעיקר הטעם שכיון שכולה כאצבע נחשב כאחד, והוא כמו שלמדו ניקב זה שלא כנגד זה מקורקבן והעיקר כדברי הפר"ח:

(ו)

ושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל דרוסה כיצד יעשה כו' ואח"כ הופך הושט לבודקו, דעת המחבר דלא בעי בדיקה מבחוץ כלל רק מבפנים ובבדיקה זו די, אמנם הרא"ש בפרק אילו טריפות בשמעתא דישב לו קוץ בושט, הקשה דכיון דאין לושט בדיקה מבחוץ מפני אדמימותו כי יבדוק ליה נמי בפנים מאי הוי ניחוש שמא האדים העור בחוץ אלא שאינו ניכר וסופו לחלחל בפנים דזו הוא מקלי קלי ואזיל, ודוחק לומר דאפילו האדים בחוץ רק שלא האדים בפנים לא מיטרפי' בהכי כו' ועוד אי לא מיטרפי' בהאדמת החיצון מאי קאמר הכי אין לו בדיקה מבחוץ אפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי, וצ"ל דבספק דרוסה הקילו, וגם י"ל דרוב פעמים אפשר שיהי' ניכר טיפת דם אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חיצון לפי שהחיצון אדום, ופעמים שאינו ניכר צריך לבודקו אף בפנים כי הארס נתחלחל ולא נשאר רק מעט אדמימות הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמימות הושט, אבל בעוד שלא נתחלחל ועבר לפנים ניכר טיפת דם הארס בעודה מונחת על הושט וספק דרוסה דאתי' לקמי' דרבה דבדק מבחוץ ועשה עצמו כאילו לא רצה לבדוק יותר מבפנים לחדודי לאביי כל אלה דברי הרא"ש ודבריו צריכים ביאור רחב כי נראין מראשון ועד סופן תמוהין, ואבארם אחת לאחת כיד ה' הטובה עלי:

דהנה מהך שהקשו מהך דושט אין לו בדיקה בחוץ דאי לא מטריף באדומת חיצון למה יבדקנו תמי' גדולה לקושיתו שהרי הדבר פשוט שאילו הי' ניכר הארס בחוץ במו בפנימי היתה בדיקה זו מוציאנו מידי ספק דרוסה ואם היינו רואים שאין שם רושם ארס לא הי' צריך לבדוק כלל בפנימי דכיון דדריסתו בא מבחוץ וכיון שאין ארס בחיצון מאין יבוא בפנימי, ובודאי לא הטיל ארס, אבל עתה שאין בדיקה מועלת בחיצון לא זו הדרך מוציאנו מידי בדיקה חשש ארס וי"ל שהטיל ארס אלא שאינו ניכר ובהכרח צריך לבדיקת פנימי, ואעפ"כ י"ל דלא מיטרפא בהאדומה בחיצון לבד, ומצאתי לבעל פרי חדש שתירץ באמת לקושית הרא"ש בדרך שכתבתי, אבל לא מסתבר שיהי' דבר פשוט כזה נעלם מהרא"ש, ולכן נראה לי דברי הרא"ש ברורים ונכונים בטעמן, דהנה הא מלתא דפשיטא דאם נמצא בפנימי כמראה חיצון שאין ספק שהיא דרוסה גמורה וברור שטריפה, וכן רש"י פי' בפרק השוחט דטיפת דם אינו ניכר בחיצון, אלמא שגם החיצון מראיהו כדם, וכן לפי האמת למסקנא אין לו בדיקה מבחוץ מטעם שמראהו כמראה ארס, וכן הר"ן פי' שם בשם רש"י על חילוף דטריפה דאמרינן דרוסה היא כמ"ש לעיל, הרי שבנמצא על הפנימי מראה החיצון תלינן בדרוסה, וזה פשוט ואינו צריך לפנים לדעתי, וכיון שעורו אדום מן הנמנע שלא ימצא עליו כמראה ארס, כיון שטבעו להיות אדום, וגם זה פשוט. ומעתה דברי רא"ש ברורים וקושיתו ברורה שאין לנו שום נפקותא בזה שהחיצון אדום ואין לו בדיקה, ואפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו אחר שאינו ניטרף בחיצון לבדו, וא"ת שלא אמר רק להחמיר שלא להכשיר אם לא ימצא הארס בחיצון הרי זה נמנע אחר שטבעו החיצון להיות אדום וראי' שיהי' טריפה כפי מראה החיצון, ומאין אתה בא להכשיר הלא הוא בהכרח מפאת שטבע החיצון להיות כך בטבעו א"כ לא עשה ולא כלום שזו אינה בדיקה כלל ואינה מעלה ואינה מוריד, ודוחק לומר דהא גופי' אתי לאשמועינן מראה הארס דזה דוחק וה"ל לאשמועינן אפילו בפחות ממראה החיצון באודם מעט ג"כ טריפה בספק דרוסה, ולכן תירץ דרבותא גדולה קמ"ל דבעוד שלא נתחלחל באמת נכר לרוב, אלא שלפעמים מתחלחל ואינו ניכר אלא אודם, וזה אינו ניכר בחיצון, ודברי הרא"ש ברורים ומזוקקים ודו"ק ובהכי נמי ניחא דגם הרא"ש בפרק השוחט הקשה ג"כ קושי' התוס' שהקשה לרש"י דאמר ושט אין לו בדיקה בחוץ דלמה לא קאמר נ"מ לספק נקובה וקשה לסברת הר"ש דהכא דכיון שאינו ניטרף בנקיבת החיצון למה יבדקנו כסברתו בכאן, ולפמ"ש ניחא דוודאי כאן י"ל דנ"מ אם בדק החיצון ולא מצא נקב שאין לסמוך על הבדיקה וטובא קמ"ל דחיישינן שנכנס טיפת דם בנקב או בנקב משהו עובר ההרגש ולא שייך כאן מש"ל שהרי אין הושט מנוקב, משא"כ הכא דלעולם יש מראה דרסה ודו"ק:

ומה שתירץ דהקילו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר, גם בזה יש להפליא עליו, דהא ספק דאורייתא לחומרא ומה"ת להקל מפני מניעת אפשרות הבדיקה, ונראה דס"ל דכיון דכבר הקשה התוס' למה החמירו בספק דרוסה נימא נשחטה הותרה ותי' דשכיח והוא תירץ קושי' זאת שכיון שיש אפשרות לעמוד על בירור הדבר, לא הקילו לומר כאן נשחטה הותרה ולהעמידו על חזקתה, אבל אם אי אפשר בענין אחר אוקמי' אחזקתו, ואף שאינו נראה כן מדבריו בשאר מקומות י"ל שתפס עיקר כתירוץ הב' וא"ש. וגם מה שתירץ דע"פ הרוב קודם שנתחלחל טיפת הארס ניכרת בחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לו בדיקה, ולכאורה לא נראה כן מבר אווזא דבפרק השוחט לפי מה שפירשה הרא"ש עצמו דמיירי לענין דרוסה ואעפ"כ אמר נבדקי' והדר נשחטי' ושט אין לו בדיקה הלא באמת צריך בדיקה ועל הרוב יש לו בדיקה, וכבר עמדו בזה הפ"ח וזו אינה קושי' אצלי דכיון שנמנע בדיקתו בפנים, א"כ למה יבדקנו בחנם בחוץ ומאי נ"מ בבדיקה זו אף אם לא ימצא בו ארס, אין העוף מוכשר בכך, ומה לו לטורח הזה, גם יתכן שכבר בדקו בחוץ ולא נמצא בו ארס כמו שפירשו הרא"ש עובדא דאביי בדוחק יותר, כך הם הצעת דברי הרא"ש וביאורן, ונמצא למידן מדבריו שלעולם צריך בדיקה תחילה בחוץ, כי יתכן שאינו ניכר בפנימי עדיין טרם היותו מתחלחל לפנים. ויש להפליא על הטור שלא הזכיר כלל בדיקת החיצון, רק שרי בבדיקת הפנימי, והוא נגד דעת הרא"ש אביו ואין זה מדרכי הרב בעל הטורים, ואפשר לומר כיון שהוצרך לדחוק הרבה גם הוא נגד רוב המפרשים, לכן לא הוטבו דבריו בעיניו ולא הביאו כלל וצ"ע:

איברא שעל המחבר אינו קשה למה לא הצריך בדיקה לחיצון מקושי' הרא"ש די"ל שסובר כדעת הרשב"א ור"ן שסוברים כיון שסימנים קשים הם אצל דרוסה אף בהאדים מבחוץ אין סופו לחלחל בפנימי וכמו כן כתב הפרי חדש:

אמנם לע"ד נראה דברי הרא"ש מוכרחים לדעת הפוסק דבחלוף אחד מהם טריפה גבי ושט כמ"ש המחבר בסעיף ה' אע"ג דניקב זה בלא זה כשר לא מצאנו בין זה לניקב זה בלא זה זולת ההבדל שכתב הרא"ש ביניהם דנקב קטן דוקא הוא כשר שהשני מגיע עליו ומתקיים, משא"כ בכולו לקוי' כמש"ל ואינו מתקיים ע"י השני, וא"כ לו יהיו האמת כדברי הרשב"א שאין סופו לחלחל בפנימי, מ"מ כיון שהחיצון כולו לקוי' דיש לחוש שהטיל הארס בכולו, ואפילו לא הטיל רק בקצתו, מ"מ בזה ודאי מודים שסופו לחלחל עכ"פ בעור א', ואין ספק שדין הדרוסה כדין נקובה לכל דבר, ואדרבה הדרוסה לעולם חמורה מנקובה כמו שאמרו בקנה אף על פי שנקובתו בכאיסר, דרוסתו במשהו דזיהרו מקלי קלי ואזיל וכן פי' הר"ן שדינו ככולו נקוב כמ"ש להדיא כאן שדריסתו במשהו ואדרבה הוא גרוע מנקוב והארס שורף, וא"כ כיון שיש לחוש כאן שהחיצון כולי לקוי' א"כ אם לא ירד בפנימי לא גרע מחילוף אחד שמפני היותו כולי לקוי' ואינו מתקיים ע"י השני, וכ"ש בדרוסה כמ"ש, מיהו הר"ן אפשר לומר דאזיל לשיטתו שסובר כדעת המצריכים חילוף שניהם להטריף וחילוף א' דינו כנקב זה בלא זה, וא"כ גם בדרוסה י"ל כן, אך על דעת הרשב"א והטור והמחבר שדעתם להטריף בחילוף האחד כ"ש הכא:

איברא דאיכא למימר דהמחבר ורשב"א אע"פ שפסקו כרא"ש בחילוף אחד מהם. מ"מ י"ל שלא פסקו כן מטעם שכתב הרא"ש לחלק בין נקב קטן לנקב כולו שאין הסברא לחלק. גם קשה קושי' טורי זהב דבריאה דקיי"ל דנקב זה בלא זה כשר, הה"ד נגלד כולו, אלא היינו טעמא דכי היכא דקיי"ל ושט אין לו בדיקה בחוץ בין לדעת המפרשים אותו בדרוסה שמפני שהוא אדום אינו ניכר, ובין לדעת המפרשים לענין נקובה שנקב אינו ניכר בה ולכן אנו מטריפים אף בנקיבת הפנימי לבד, וא"כ גם כאן שבהכרח אנו דנים השנוי מראה בנקוב מטעם שסופו לנקוב, וע"כ בא לו מחמת איזה חולי הגורמת נקיבה אלא שהחום גובר עליו וע"י זה נתאדם, וכן בלבן שגברה הצינה, ומפני זה אנו חוששין אותו בנקוב ועמ"ש בשם רש"ל, וא"כ גם כאן הדין והסברא נותנת להטריף כגון דשניהם אדומים שאין להכשיר מפני שלא נתחלף, שהרי עיקר הטעם הוא שהוא חולי, וא"כ מי יגיד לנו שהחולי לא שלטה בחיצון ובפנימי ואם מפני היותו אדום כמראיתו, היינו משום שטבעו להיות כן, ואילו הי' אדום קודם לכן הוי איתגלי בההתי והחללה היתה נראית אלא שמפני זה אינה נראית מפני היותו אדום בטבעו, וכן להיפך שניהם לבנים, כיון שהלקותא גורמת לובן אפשר ששלטה גם בפנימי אלא שאינה נראית ובזה גם לפנימי אין בדיקה כדין החיצון, ולא יוקשה על אמרי זה ממה שלא פירשו כן מאמר רבה דושט אין לו בדיקה בחוץ ופריך מאי נ"מ ולא משני בענין שכתבתי, דזה אתי מדקאמר דוקא בחוץ משמע דבפנימי יש לו בדיקה, ולפ"ז אף בפנימי אין לו בדיקה וזה ברור ונכון ודו"ק, ומיושב ג"כ קושי' הט"ז שהקשה מריאה דלפ"ז אין הטעם מפני שכיון שניטל כולי רק זה באמת חיישינן לניקבו שניהם, ולפ"ז בניטל כולו יש להקל אלא שלא מלאני לבי להקל בזה נגד הרא"ש וטור, וא"כ י"ל שפיר דהמחבר ורשב"א סוברין שאין סופו לחלחל בפנימי ואפילו נתקלקל עור אחד כולו ג"כ כשר, מיהו על הטור שכתב הטעם בחילוף אחד כהרא"ש וקשה קושית הרא"ש וע"כ כתירוצו וצריך בדיקה בחיצון, והוא פסק שאינו צריך בדיקה בחיצון, ועיין לקמן סימן נ"ז ישוב אחר בקושית הרא"ש ודוק היטב בכל זה כי כ"ז ברור:

ולפ"ז מוכח בשניהם לבנים נמי טרפה דאלת"ה נימא וושט אין לו בדיקה נמי לחלוף, וצ"ל דגם הפנימי אין לו בדיקה לענין נמצא החצוני לבן, ומוכח גם בשניהם לבנים טרפה. ואיכא למימר דנ"מ לענין אם נמצא פנימי אדום אין לו בדיקה בחוץ דגם בפנימי דינא הכי ולמה אמר אין לו בדיקה בחוץ דמשמע בפנים יש לו בדיקה, ודוק:

(ז)

וכן נקב נמי. זו דעת רש"י וסיעתו וכ"נ דעת בעל העיטור שהובא בטור דדרוסה אפילו לאחר שחיטה מינכר, ואם כן ע"כ האי בר אווזא דפרק השוחט דלא מצי רבא לאשכוחי תקנתא לאכשורה ע"פ רובא בספק דרוסה ולמה לא שחטה תחילה ואח"כ הופכה ובודקה בפנים דדריסה ניכר אפי' במקום שחיטה, אבל ודאי סובר כרש"י דמפרש האם לענין נקב, אבל דרוסה יש לה בדיקה, וכן פירש"י. וקצת קשה על הטור שכתב על סברת בעל העיטור ודבר קשה להתיר בבהמה שמתלכלך בדם שחיטה, שהרי הרא"ש והטור סוברין דלענין נקב יש לו בדיקה, וע"כ האי אווזא מיירי בספק דרוסה ואעפ"כ חשש שמא במקום נקב קא שחיט, ולדעתם מתפרש ברורים. ואפשר שהטור סמך עצמו אלקמן סימן נ"ז וכאן אמר אפילו לדעת בה"ע ודוחק:

והתוס' הקשו על שיטת רש"י מדלא אמר אמימרא דרבה דושט אין לו בדיקה לספק נקובה, ולפי זה אפשר לומר דמדאמר שאין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים ולמה אמר כלל דבפנים יש לו בדיקה, דמה מועיל בדיקת פנימי כיון שאי אפשר לשוחטו וצ"ל דמיירי בעוף וזה דוחק דלא מיירי רק בעוף דהא הך דושט אין לו בדיקה בחוץ מיירי אפי' בבהמה ומסתמא סיפא דומיא דרישא ע"כ פירשו בספק דרוסה דאפשר לשחוט תחלה וקמ"ל דעכ"פ בפנים יש לו בדיקה אפילו בבהמה וא"ש. ובאמת שקשה לי לדעת האומרים דהכא מיירי בדרוסה א"כ בפרק השוחט דטרח הש"ס אי הלכה כמ"ד או ושט או קנה, ולמה לא הוכיח ממימרא דרבה גופי' דהא לנקובים יש בדיקה מבחוץ, וע"כ רבה מיירי בדרוסה, והאיך אומר דפנים יש לו בדיקה הא א"א לשוחטו, וע"כ צ"ל או ושט או קנה, ואפשר לומר דבאמת הוי מצי למימר דדרוסה אף לאחר שחיטה יש לה בדיקה כדעת רש"י אע"פ שאין האמת כן לכן הביא מעשה דרבה דמבואר דאינו ניכר במקום שחיטה מדלא שחטו תחילה:

עוד י"ל קושית התוס' על רש"י לפי מ"ש התוספת עצמם דף נ"ג ע"ב דלהכי לא קאמר נ"מ בודאי דרוסה לאשמועינן דחוששין לספק דרוסה וזה שייך בספק דרוסה שיש בו מחלוקת, משא"כ בנקובה כיון דמסמס קועי' דמא ודאי חיישינן לנקובה ובעי בדיקה, והש"ס אתי לאשמועינן דחוששין לספק דרוסה ודוק:

(ח)

ברמ"א כל עוף או בהמה, לכאורה קשה מאי קמ"ל בזה דהא אין חולק בזה דאף להמחבר אסור כיון דאין לו בדיקה בחוץ ואי אפשר לשוחטו, וי"ל דקמ"ל אפילו באופן שאפשר לשוחטה כגון שנשאר מלא סכין כפי צורך הכשר שחיטה ואע"פ כן אין לבודקה אפי' בפנים כיון שצריך לבדוק כל אורך ורוחב הושט לדידן דלא בקיאין בבדיקה אסור, אבל במקום ידוע י"ל בדיקה בפנים וכמ"ש הש"ך ודבריו נראין לי עיקר, ובפלתי הכריע מזה דאפי' במקום ידוע אין לו בדיקה אפילו בפנים להרמ"א ואינו מוכרח וכמ"ש:

והנה הטור הביא דעת רבוותא לחלק בהא דושט אין לו בדיקה בחוץ היינו דוקא במקום שאינו ידוע כגון במסמס קועי' דמא דצריך לבדוק כל הושט אבל במקום ידוע כגון שנתחב קוץ בפנים יש לו בדיקה אף בחוץ, והוא דעת הרמב"ן והרשב"א ור"ן, והקשה בפלתי לשיטתם קשה גבי בהמה דקיי"ל דאין לו תקנה מפני שצריך לשוחטו תחילה ושמא במקום נקב שחט כיון שהוא מקום שאינו ידוע כמו שאמר רבא נשחטי' והדר נבדקי' ושט אין לו בדיקה בחוץ וקשה יבדוק מקום אחד כמלא חוד הסכין וישחוט משם ואח"כ יהפכו ויבדקנו בפנים, ונכנס בישובים רחוקים, ולע"ד מעיקרא דקושיא ליתא ולק"מ, דלא אמר הרשב"א רק כשאין צריך לבדוק זולת מקום הנקב כגון בקוץ וכיוצא בו, אבל כאן כיון שצריך עכ"פ שיעור שחיטה רובו של ושט וצריך לבודקו ברחבו זה לא מיקרי כלל מקום ידוע, שצריך עכ"פ להיות עינו משוטט בשיעור מה, והגע עצמך לפעמים רוחב ושט בהמה הוא יותר מכל אורך ושט של עוף, וברור דהרשב"א לא אמר במקום ידוע אלא כמו בקוץ אבל כיון שצריך לבדוק עכ"פ שיעור מה אין לו בדיקה וזה ברור ופשוט, ותמהני על הפלתי שחשב זה לקושיא דלק"מ, מיהו שם י"ל דקאי על בר אווזא או שאר עוף:

(ט)

במחבר לארכו או לרחבו כ"כ הטור, והרמב"ם כתב בפ"ג מה"ש נמצא קוץ לארכו בושט, ודייק הכ"מ דלרחבו חיישינן דזה הוי ישב, ויש ראיה לדבריו מהא דאמר בש"ס דיתיב האי מרבנן ואמר נמצאת איתמר ואמר רב כהנא לא תצייתו ליה ישב איתמר, אבל נמצאת לא איצטריך לעולא לאשמועינן דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלי, ואם נימא דגם ברחבו קרוי' נמצא מאי קאמר דכל חיוי ברייתא קוציא אכלי ושכיח להמצא קוץ בושט כי בכל חיוי ברייתא נמצא להם ברחבו אדרבא ע"פ הרוב אין הקוץ נמצא רק באורך כדרך אכילתו אלא ודאי דברחבו מקרי ישב אלא שלא הבנתי הפירוש לרוחבו ממ"נ אם אינו תחוב בו לא שייך כלל לומר לרחבו שהרי הקוץ מתגלגל אילך אילך לפעמים יבוא באיבראי ברוחב ואם נתחב אפילו במקצת העור לכ"ע הוי ישב, ולכן כתב הרמב"ם לארכו. ונראה דלא פליגי דבלא תחב לכ"ע אין לחוש ובתחב לכ"ע חיישינן ואפילו אם יש לחוש שנתחב בפנימי ג"כ י"ל להקל דיש כאן ספק ספיקא שמא לא נתחב כלל ואת"ל שנתחב שמא לא הבריא וכל זמן שאינו נתחב בפנימי אין להחמיר:

שם שמא נקב הושט והבריא ונתרפא. בפליתי הקשה לפ"ז מאי מועיל שחיטה בעוף בצוארו מלוכלך בדם ובדיקה בפנים ניחוש שמא עלה בו קרום ונתרפא, ובראשית דבריו כתב לחלק בין פנימי לחיצון דבחיצון דלא מינכר קורט דם כ"ש קרום של מכה כיון שהוא אדום, אבל בפנימי שהוא זך ובהיר גם קרום מחמת מכה מינכר, אלא שדחה זה מפני קושית הש"ך שהקשה ל"ל טעמא דנתרפא ת"ל שמא ניקב ואין לו בדיקה בחוץ ותי' דלא מיירי בנקב מעבר לעבר ויש לו בדיקה ואעפ"כ חשש לקרום מחמת מכה, ולדידי מהא לא איריא די"ל דהמחבר סובר כדעת הסוברים דבמקום ידוע יש לושט בדיקה בחוץ כמש"ל, והא דכתב המחבר לעיל ס"ז דלענין נקב ג"כ אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים מיירי במקום שאינו ידוע דומיא דרישא שא"א לשחוט הושט וסיפא נמי מיירי בכה"ג ולק"מ קושית הש"ך, ומ"מ זה דחוק (היינו תירוץ הפלתי) שהרי דעת רש"י דאפי' בהמסס ובה"כ שיש להם בדיקה אצל נקב מ"מ חיישינן שמא הבריא, ויותר נראה דלא חיישינן שמא הבריא רק באתילד ריעותא בושט גופי' כיון שהוחל בה מעשה המטריף וניקב הפנימי חוששין שניקב גם החיצון דכיון דכבר נתחב הקוץ למה לא יותחב גם בחיצון, אבל אם לא נולדה ריעו' בגוף הושט אף שמסמס קועי' דמא מ"מ אין זה ריעותא להטריף דאם לא הגיע לושט אינו מזיק כלל, וכן פירש רש"י ז"ל אהא דעולא שישיבת קוץ בלא נקיבה אינו מזיק כלום, והה"ד נמי לדידן בלא נתחב שאינו ריעותא כלל, מיהו קשיא לי מה שכתבו התוס' והרא"ש דלרש"י משכחת לי' ניקב זה בלא זה כגון בנקב שע"י חולי וניכר שהחולי לא שלטה בחיצון ואמאי לא חיישינן שמא הבריא, ולא ידעתי לחלק בין חולי לקוץ ואדרבא בחולי שייך יותר שיתרפא כי אם יונח קצת מחוליו יוסף להתרפא. ולכן נראה דלא חששו שיתרפא רק בקוץ שנתחב בפנימי ויש לומר שהתחיל להתרפאות ועלה בו קרום מחמת מכה, ואף שאנו רואין שלא התחיל לירפא שהרי אילו היה מתרפא גם בפנימי היה מתרפא, יש לומר כמ"ש דוקא בחיצון יתרפא ולא בפנימי, אבל ע"י חולי ממ"נ אם כבר הוקל מעליו חוליו עד אשר יתחיל מעט להתרפאות גם בפנימי הי' מתרפא, ומאי שנא חיצון מפנימי, ואם אנו רואין שלא נתרפא הפנימי גם בחיצון לא יתרפא ואין סברא לחלק כלל ולכן באמת לא חיישינן להכי כלל, אבל כאן בקוץ שנתחב בפנימי דאנו אומרים שהחולי התחילה להתרפא ובאמת גם בפנימי היה מתרפא אלא שהקוץ הי' מעכב כיון שהוא תחוב בו וגלל כן אי אפשר לו להתרפא וזולת הקוץ באמת הי' מתרפא אלא שהקוץ חזר לאחוריו איידי דפעי' ביה ובחיצון שיצא הקוץ משם התחיל להתרפא רק בפנימי הקוץ מעכב בעדו ולא יוכל להרפא. ובזה אזלו כל הקושיות, דלכן כתבו הפוסקים דשחיטה מהני בעוף בצוארו מלוכלך כמבואר בש"ס דכיון שאין הקוץ תחוב. רק שאנו חוששין שנגוף בקנה אבל באמת אין כאן קוץ ולכן א"א, ולק"מ ממה שכתבו התוס' בחולי שלא חששו שמא יתרפא דכיון דאנו רואין דהפנימי נקוב ואילו הי' החולי מתרפא גם הפנימי הי' מתרפא כיון שהוקל החולי, אלא ודאי מדאנו רואין שהפנימי עדיין נקוב ע"כ לא התרפא וכיון שאין בחיצון נקב ודאי לא היה מעולם שאילו שלטה החולי גם בפנימי בחיצון היה ניכר כמו בפנימי דמ"ש זה מזה ולא חיישינן להכי שדוקא בחיצון יתרפא ולא בפנימי דזה לא שכיח כלל. ומיושב נמי קושית הש"ך שהקשה בס"ק ך"א לפמ"ש שדעת הרמ"א כהמחבר בעיקר הדין שחוששין שהבריא למה כתב לעיל טעמא דביש לחוש שניקב ע"י הקוץ דטרפה מטעם דושט אין לו בדיקה משמע אילו היה לו בדיקה בחוץ הוי מכשירין ת"ל מטעמא דנתרפא, ולפמ"ש דלא חששו שנתרפא רק בחיצון דאין לו בדיקה א"ש, מיהו לפ"ז א"ש טפי דכיון שאם אין כאן קוץ כל רק שאנו חוששין שניקב ע"י ואיידי דפעי' נפל משם וא"כ ליכא למימר שהקוץ היה מעכב וא"א לו להתרפא שהרי כבר נפל הקוץ, ואילו התחילה להתרפאות גם בפנימי היה מתרפא א"ו לא התחיל להתרפאות כלל ואין לחוש שתחב הקוץ מעור החיצון לפנים ובזמן מה קודם שחיטה נפל גם מפנים דכולי האי לא מחזקינן ריעותא ואוקמא בהמה בחזקת כשרות וזה ברור ונכון ודוק. כן י"ל לדעת המפרשים היה הבריא שנתרפא ומכללם הרמב"ם והמחבר. ואולם יש מפרשים הבריא היינו נקב, ויש נ"מ לשיטתם אם לא נתחב רק בפנימי מעט ולא נקב בכולו באופן שנשאר משהו בלתי נקוב ויש ו בדיקה בצד השני כיון שהוא בעור הפנימי, אבל המפרשים וכן כתוב בש"ך שמא נתרפא אין בדיקה מועלת. ואפשר שטעמם דלא פירשו הבריא נתרפא דאי חיי' שנתרפא אף בשניה' אינן נקובים יש לחוש שהי' שם נקוב ונתרפא, א"ו דסמכינן ארובא ורוב בהמות כשרים הם והה"ד כאן אע"פ שנתחבה קוץ בעור אחד מ"מ כיון שאינה נטרפת בזה ובעור החיצון אנו רואין שאינו נקוב והנקב שבפנים כמו שאינו היא אחר שאינה נטרפת בה, וכמו שפירש"י אישיבת קוץ בלי נקובה לעולא, כן י"ל ג"כ לדידן בבדקו בחיצון אך כל זה אינו רק לדידן דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות כשרות ומוקמינן ליה אחזקתי' (עיין לקמן סימן נו"ן) משא"כ למאן דחייש למיעוטא, א"כ אף אם הוא בלתי נקוב ג"כ יש לחוש שעלה קרום מחמת מכה. מיהו בפנימי י"ל שגם קרום של מכה ניכר, ולכן אי לאו דחיישינן שמא שחט במקום נקב י"ל שיש לו בדיקה בפנימי לפי הסברא שכתבתי למעלה דקרום מחמת מכה ניכר בפנים. ובזה מיושב קושית ה"ר אלחנן שהקשה על ריב"א שסובר דנקב יש לו בדיקה בחוץ מאי פריך לר"מ היכא אכל בשרא דלמא אכל ע"י בדיקה, ולפ"ז ניחא דודאי לדידן ליכא למיחש שהעלה קרום כיון שאין כאן ריעותא להטריף ומוקמינן לבהמה אחזקתה דרוב בהמות כשרות הן משא"כ ר"מ דחייש למיעוטא אף שרוב בהמות כשרים וכל ימיה היתה בחשש נקובה, א"כ ודאי שכיח שיעלה קרום מחמת מכה בזמן רב ואין לה בדיקה בחוץ, וזו ראי' לסברא זו דבפנימי מינכר קרום של מכה ודוק:

שם אפילו אין שם קורט דם. העלה הרשב"א בחידושיו ובת"ה ול"ד למחט שנמצא בעובי בית הכוסות דבלי קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה דשאני ושט כיון שאוכלין עוברין שם תמיד שוטפין הדם משא"כ בבית הכוסות דמינח נייחי. ולכאורה עדיין קשה שאחר שאינו מן ההכרח שהוא קודם שחיטה ואין שטיפת המשקין מוציא מידי ספק לפחות והדבר שקול אם הוא קודם שחיטה או אחר שחיטה א"כ למה נחוש שמא הבריא הא ה"ל ספק ספיקא ספק מחיים ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא הבריא, וצ"ל דודאי זה הוה מילתא דלא שכיחא שינקוב לאחר שחיטה, שכבר כלתה התנועה החיונית ואינו מתנועע ונד ממקומו רק במקום אשר יונח שמה ינוח וישקוט מאין תבוא הנקובה, אלא שההכרח לא יגונה שכיון שאין כאן קורט דם מן ההכרח הוא שניקב לאחר שחיטה עם היותו בלתי שכיח כיון שאין כאן קורט דם ודאי קרה הדבר שניקב לאחר שחיטה ויהי' מאיזה סיבה שיהיה, וזה בכלל אמרם בידוע שהוא לאחר שחיטה כמ"ש שאין כאן ספק כלל רק ודאי לאחר שחיטה, אבל בושט שאפשר שיהי' קודם שחיטה אלא שהמשקין שטפוה אין זה נכנס כלל בגדר ספק שמא היה אחר שחיטה דודאי זה רחוק המציאות, וכיון שאין כאן הכרח, אמרינן ודאי נקב מחיים ודוק. כן י"ל לדעת הרשב"א והר"ן דסברי סברא זו דחיישינן שמא שטפו דם:

שם ברמ"א ויש מכשירין. אמנם כבר דחוהו האחרונים והאמת אתם, אך הרשב"א בחידושיו הביא דעת התוס' שמקילין בישב לו קוץ בושט ואין בו קורט דם מטעם אחר דאמרינן לאחר שחיטה ניקב כדלקמן סימן מ"ח בהמסס ובה"כ דאם אין קורט דם אמרינן לאחר שחיטה נקב, אלא שדחה דבריהם מהא דאמרינן בש"ס יתיב האי מרבנן ואמר נמצאת איתמר ואמר רב כהנא לא תציתי' ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך לעולא לאשמועינן דכולי' חיוי ברייתא קוצי אכלי, ואי מיירי בקורט דם אטו כולי חיוי דברייתא אית להו קורט דם ומכח זה דחה דבריהם, והנה כבר הודה הרשב"א שדבריהם נראין אלא שדחה מכח ראיה זו, וכן בת"ה שהביאו הטור משמע שהעיקר כסברא הראשונה אלא שכתבו לבסוף ומקצת המורים אמרו בין כך וכו' ולזה דעתי נוטה והוא מראי' הנ"ל והנראה ונדחה חוזר ונראה דלק"מ דבלא"ה יש לדקדק קצת אמאי דאמר בנמצא לא איצטריך לעולא דכולי חיוי ברייתא כו', וממ"נ אם יש סברא להטריף בזה מאי נפקא מני', וי"ל דיש להבין לפי שיטת התו' למה לא אשמועינן עולא רבותא טפי אפילו יש קורט דם שאין חוששין והל"ל כן בפירושיו ולמה סתם, וצ"ל דודאי לא בעי לאשמועינן רבותא בקורט דם דבזה ודאי אין לחוש (היינו שמצד ק"ד בעצמו יהי' טרפה דא"כ למה לי ישב כדלקמן) אלא דאשמועינן רבותא טפי שאפילו ישב לו קוץ ויש קורט דם באופן שנראה שהוא מחיים דאל"כ ודאי לאחר שחיטה הוי ופשיטא דשרי, ועיקר רבותא הוא דאע"פ שישב לו חיישינן שהבריא וזה פשוט, והנה זה דוקא בישב לו קוץ י"ל שעיקר רבותא הוא ישיבת קוץ משא"כ בלא ישב רק נמצא כיון דנמצא לבדו אין מזיק כלל ואם היינו חוששים בנמצא קורט דם, ודאי מסתבר שאף בלי מציאות הקוץ ג"כ הי' לנו לחוש שבא מחמת קוץ שכיון דכולי חיוי ברייתא קוצי אכלי וכיון שדרך הושט הולכים הקוצים ודאי אין ספק לנו שהיה הקוץ בושט ומה נפקא מיני' אם נראה לנו עתה אף שאינו נראה לגו מעתה רק שידענו בבירור שהיה בו קוץ ומה נ"מ בנשאר או נקח הקוץ, וא"כ אין זה רבותא במה שנמצא הקוץ דאילו היה סברא לחוש מפני שנשאר בושט, גם אם אין א נראה ג"כ יש לחוש כיון שיש כאן קורט דם, וא"כ אם בא להשמיענו שאין חוששין להקורט דם אף אם לא נמצא הי' יכול להשמיענו זה וממילא הוה ידעינן דאף אם נמצא כך והשתא א"ש ומדוקדק הלשון היטב דכולהו חיוי ברייתא הכי אית להו דלמה לי טעם זה, וממ"נ אם יש לחוש בכולן יש לחוש כמו באווזות הלעטה לדידן אבל לפמ"ש ניחא דה"ק כיון דכולהו אכלי קוצים ואין ספק שהיה להם קוצים בושט ואילו הוי חוששין בנמצא קוץ אף בלא נמצא ג"כ היה ראוי לחוש ואין שום צד מעליותא במה שנמצא בו הקוץ, וע"כ עיקר חידושא של עולא דלא חיישינן אף שיש בו קורט דם וזה ה"ל לאשמועינן בפשיטות דלא חיישינן לקורט דם, אע"פ דכל חיוי ברייתא אית להו קוצים בושט והל"ל עיקר חידושו, ומאי קמשמע לן בנמצא דלכולהו הוי נמצא א"ו ישב איתמר וקמ"ל שפיר אע"פ שהקוץ תחוב בו מ"מ לא חיישינן שהבריא וזה ודאי לא אשמועינן בכולהו חיוי ברייתא וטובא קמ"ל וזה ברור ונכון ודוק

ועוד י"ל (קושית הרשב"א על התוס') דודאי בלא"ה יש להבין היאך ס"ד דעולא מיירי ביש קורט דם הא סתמא קאמר ישב וקורט דם מאן דכר שמי', וצ"ל דזה ודאי פשוט בברייתא דלא נמצא קורט דם ודאי אחר שחיטה ניקב וא"צ לאשמועינן הכי דודאי עולא לא אשמועינן רק בניקב מחיים ופשיטא דלאחר שחיטה כשר בנקיבה וסתמא כפירושו דמיירי ביש קורט דם באופן שנקבה מחיים. והנה בגמרא דף נ"א פריך בש"ס אהך דלא נמצא קורט דם בידוע שלאחר שחיטה ומ"ש מכל נקובי דאפילו ליכא קורט דם טריף, ומשני התם ליכא מידי למיסרך משא"כ הכא דאיכא מידי למיסרך, הרי מבואר מזה דבליכא מידי למיסרך לא אמרינן שכיון שאין כאן קורט דם הוא לאחר שחיטה, והשתא אתי שפיר ולק"מ, דודאי אי עולא מיירי בישב לו קוץ א"כ שפיר י"ל דודאי מיירי בקורט דם דאל"כ ודאי לאחר שחיטה היה משא"כ באם נמצא הקוץ בושט וע"כ אין נקב במקומו דאל"כ היינו ישב שנתחב הקוץ אלא בודאי אי עולא מיירי דישב לו קוץ א"כ שפיר י"ל דודאי מיירי בקורט דם דאל"כ ודאי היה לאחר שחיטה, משא"כ באם נמצא הקוץ בושט וע"כ אין נקב במקומו דאל"כ (היינו ישב) הייתי חושב שנתחב הקוץ אלא ודאי שאין שם נקב, אלא שיש לחוש שמא ניקב (הקוץ) איזה מקום בושט ואח"כ נפל הקוץ ולכן נמצא הוא בושט, א"כ ודאי אינו מוכח שיהיה קורט דם, דכיון שכבר נפל הקוץ וליכא מידי למיסרך ובזה ודאי אפשר שמשקין שטפוהו ועיין לקמן ס"ס מ"ח דאפילו בניטל המחט אין לה בדיקה א"כ ודאי בנמצא יתכן שנקב קודם שחיטה אף שאין קורט דם סביב הקוץ דודאי אין לומר שיש קורט דם על הקוץ, וזה ודאי הוי באמת ישב כיון שכל ההבדל שבין ישב לנמצא שכאן יודעין שנתחב בו ואי ג"כ יש קורט דם על הקוץ ע"כ שנתחב בו כבר א"ו שאין קורט דם על הקוץ ועיקר החששא היא שמא כבר ניקב הקוץ ונפל משם וכיון שנפל משם שוב אינו מוכרח שיהי' קורט דם ואפשר שניקב מחיים ונפל וכמ"ש וא"כ קשה על עולא האיך אמר סתם נמצא ולא פירש עיקר החידוש דבזה ליכא למימר שלא הוצרך לפרש כן דסמך אברייתא דזה אינו מוכרח כלל מן הברייתא וע"כ דמיירי בלי קורט דם ושפיר אמר דלא איצטריך לאשמועינן אבל למסקנא דבעינן ישב בודאי הקורט דם מודיענו שניקב קודם שחיטה ודברי התוס' ברורים ונכונים ודוק:

שם ברמ"א ויש מכשירין אם אין קורט דם בחוץ ונהגו להקל כו' סברא זו הוא סברת הרא"ש שהסכים לראב"ן לימוד ראייתו ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא וחלק על הרי"ף שפסק דלא כעולא וכתב שאפשר שמחלק הרי"ף בין ושט לבה"כ שעורו עב ומסתברא דמשום עובי כל דהו אין לחלק, ובהגהות הרא"ש כתב חילוק אחר דשאני ושט דפעי' ביה יש לחוש שחזרה המחט לאחוריה משא"כ בבה"כ אדרבא אוכלין ומשקין דחקוהו. ומן התימה על הרא"ש שלא הזכיר הבדל זה והעלה כראב"ן. וגבי מחט בעובי בה"כ הביא הוא עצמו הפרש זה אמ"ש רש"י דהמסס אפילו מצד אחד טרפה דחיישינן שמא הבריא וכתב סברא זו לחלק בין המסס לושט וכבר תמה הפרי חדש, ונראה ליישב דלא יתכן לומר שנעלם מן הרא"ש חילוק זה אשר כתבו בעצמו, ולכן נראה דרש"י הביא שני פירושים בהבריא, הפי' האחד הוא פי' הרמב"ם והמחבר שהעלה קרום מחמת מכה, ועוד הביא פי' הבריא היינו שניקב, ונראה דלהך פירושו שלא חיישינן שמא ניקב ומדאמר עולא סתמא דאין חוששין שמא הבריא והיינו שמא ניקב הושט, משמע דלא חוששין שניקב, והך אם נתחב הקוץ בושט אין חוששין שניקב הושט ואפילו לא בדקוהו אם ניקב גם העור השני ולא צריך בדיקה כלל בשני ולמה נחוש שניקב גם השני כיון שאין נקובתו נראית אף שאפשר שאחר הבדיקה יראה שנתחב גם בשני בנקב דק מ"מ מדאמר סתמא משמע דלא חיישינן שניקב כלל וכלל לא, ובאם ראינו קוץ שנתחב בושט ולא ידענו אם הגיע הקוץ מעבר לעבר או לא הגיע ודאי משמע דכשרה כדמשמע מלישנא דאין חוששין שמא ניקב, ומדברי הרא"ש נראה שתופס לשון זה עיקר, שעיקר טעמא הוא למעיין שם דדוקא בספק דרוסה דאיכא רגלים לדבר ודרוסה שכיחא. משא"כ הכא מוקמינן ליה בחזקת היתר, ועל זה הביא ראיה ממחט בבה"כ מצד אחד דכשרה ומשמע אפילו בלי בדיקה מדאמר מחט שנמצא בעובי בה"כ מצד אחד דכשרה, משמע דכל שנמצאת בצד אחד דכשרה אפילו לא בדקוהו אם הגיע גם לצד השני ולא חששו שניקב גט מצד השני, ועל זה ודאי אינו צורך ההבדל בושט דפעי' ביה וגמדא ליה, שאחר שאין חילוק הזה צורך רק על חזרת המחט מאחר דבושט אף שאינו יוצא לחוץ בבירור מ"מ יש לחוש שחזרה המחט לאחוריה, אבל אם נאמר שלא חששו כלל שניקב ומוקמי' ליה אחזקתי' ואע"פ שאפשר שיצא לחוץ ולא חששו כלל שיצא לחוץ, ודאי אין סברא לחלק בזה כלל, שהרי אף בבה"כ אפשר שהמחט עברה כל העובי ואעפ"כ אינה צריכה בדיקה אף שאפשר שהיתה נקובת' נראית בצד השני, מ"מ לא הצריכוה כלל בדיקה, ודאי משמע שגם בושט הדין כן, שאין סברא לחלק, משא"כ אי אמרינן כפירושא קמא שכתב רש"י שעלה בו קרום, איירי שיש בו נקב מדחיישינן להעלאת קרום, ולדידן דחוששין לספק דרוסה ולא שייך כלל כעולא ופי' איך שיהי' מ"מ כאן ודאי סברה נכונה דמהיכי תיתי נאמר שיצאה המחט ממקום נקובתו ועלה בו קרום דלמה תחזור לאחורי' ומאיזה סיבה יתכן לומר שחזרה מחט לאחורי', אלא שבושט אפשר שיחזור לאחורי' ומטעם דגמדא ליה וזה הבדל נכון לפירוש זה:

ומעתה דברי הרא"ש נכונים וברורים, דשם בריש א"ט גבי ישב לו קוץ בושט כתב כן אסברת הרי"ף דאין חוששין שניקב כמו שפי' הרי"ף, ולפירוש זה ודאי אין סברא לחלק מטעם דפעי' בי' וגמדא לי' דהא לא חיישינן כלל שניקב ומה סברא יש לחלק בזה, וע"כ שיש לחלק משום עובי מתוך שהוא עב אפשר שלא ינקב כמו בעור דק, וע"ז כתב דמשום עובי כל דהו אין לחלק, ושם גבי המסס כ"כ לשיטת רש"י דפסק (דלא) כעולא, וע"כ לא ס"ל ראי' הנ"ל מבית הכוסות, יהיה איך שיהיה מ"מ כיון שעיקר החששא למאן דחושש לספק דרוס' מחזרת המחט לאחורי' וזה דוקא בושט, משא"כ בהמסס ודאי אין סברא לומר כן והשיג על רש"י לשיטתו שפוסק כעולא משא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל כעולא וכפירוש שמא ניקב לא יתכן הבדל זה וכמ"ש, ודברי הרא"ש ברורים:

אך מ"מ אין לסמוך על סברת ראב"ן והרא"ש להקל כמ"ש האחרונים, גם קשה לי לדעת הרא"ש שמדמה זה לבית הכוסות ואינו סובר שום הבדל ביניהם מההוא מרבנן מדאמר נמצא איתמר אבל ישב חוששין, וכי לא ידע הך מ"ד הך ברייתא דנמצא בעובי בה"כ דזה ודאי דבר שאינו עולה על דעת שלא ידע הך ברייתא, וגם רב כהנא דאמר לא תציתו לי' דנמצא לא איצטריך לאשמועינן, ומה נפקא לי' מני' כיון שעיקר הדין הוא ברייתא מפורשת והל"ל דאפי' ישב לא חיישינן כדמוכח מברייתא להדיא ומה לי בזה אם עולא אמרה או לא אמרה, ע"כ העיקר נראה כסברת החולקין וסוברין למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי לזה ואין הכרח מברייתא כלל, ע"כ אמר לא תציתו לי' דלא איצטרך לאשמועינן בנמצא (אלא ישב אתמר) וע"כ לא חייש לספק דרוסה משא"כ לדידן דחוששין לספק דרוסה גם בזה חיישינן שמא הבריא וכן עיקר אם באנו לסמוך ולהקל היה נראה יותר לסמוך על דעת התוס' ולא מטעם שכתב הרא"ש רק מטעם דבאין קורט דם בפנימי אמרינן לאחר שחיטה ניקב וכמו שביררתי לעיל דבריהם דלא קשה מידי עליהם:

שם ברמ"א דלא חיישינן שהבריא. הקשה הש"ך ס"ק ך"א דלעיל סמ"ד כתב דביש לחוש שניקב ע"י קוץ דטרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין לו בדיקה בחוץ ולמה לא נחוש גם כאן לנקובת החיצון, ותירץ בזה תירוצים, והנכון שבכולם דכיון שיש כאן קוץ עדיף טפי דאמרינן אילו היה נתחב בחיצון למה חוזר לאחוריו א"ו שמעולם לא נתחב בחיצון, משא"כ בסתם נקב י"ל שניקב הקוץ שניהם, ובפלתי השיג עליו דלפי"ז קשה למה דחקו התוס' והרא"ש עצמם לדעת רש"י במציאות נקב זה בל"ז דכשרה והל"ל לאשמועינן ע"י קוץ:

ואני תמה עליו דנראה דאישתלי (שיטתי') דברי הרא"ש שהרא"ש עצמו כתב הבדל זה, וז"ל הרא"ש קשה לפירש"י היאך משכחת לי' נקב זה בלא זה, דכשיש נקב בפנימי יש לחוש שניקב גם החיצון למאן דחייש לספק דרוסה, ואפילו מאן דלא חייש היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד משא"כ בסתם נקב ע"ש, הרי להדיא סברת הש"ך דאפילו מאן דלא חייש היינו דוקא בקוץ תחוב וכן משמע מדבריו גם המסס שכתב על דעת רש"י דחיישינן שמא הבריא, והוא השיגו דדוקא גבי ושט דפעי' בי' וגמדא ליה, משא"כ בהמסס לא היה המחט חוזר, וחילוק זה נכון וברור, ומה שהקשה למה לא תירצו בכה"ג ניקב זה בלא זה י"ל שכיון שזה דוקא למאן דלא חייש לספק דרוסה, משא"כ למאן דחייש לספק דרוסה חיישינן נמי להבריא לפי שיטת רש"י גופי' כנראה מדבריו בהמסס וא"כ ליכא לאוקמי בקוץ תחוב דהא זה באמת טרפה לדידן דחיישינן שמא הבריא דרש"י לא סבירא ליה כראב"ן והקשה שפיר לשיטת רש"י, ובתוס' ודאי נכון ליישב כן. אמנם הרא"ש שכתב ואפילו למאן דלא חייש שהבריא לפי שמוצאין אותו תחוב, משמע מדבריו שקושיא היא גם לשיטה זו והלא לדעתם משכחת לה בכה"ג ע"י קוץ. ונראה ליישב דשם בש"ס מבעיא לי' נקב זה שלא כנגד זה מאי ואמרינן התם בושט כשר בקורקבן פסול, ומסיק איפכא דבקורקבן כשר ובושט פסול, ומשמע ודאי ושט דומיא דקורקבן ובקורקבן אי אפשר לומר דמיירי ע"י קוץ דבקוץ אפילו ניקב החיצון לבד טרפה כדלקמן סימן מ"ט דהוי מחט בחלל הגוף ומסתמא ודאי מיירי ע"י חולי ומשמע דבושט כה"ג כשר ולרש"י היאך משכחת לה, ולכן לא תירצו בניקב זה בלא זה בכה"ג שניקב ע"י קוץ שעדיין הי' קשה הך דניקב זה שלא כנגד זה האיך משכחת לה, ואם נאמר שנתחב גם בחיצון וגם בפנימי נתחב ג"כ קוץ לא הוי דומיא דקורקבן דאין לומר שנמצא קוץ בחיצון ולכן תירצו מציאות יותר נכון שהנקב בא ע"י חולי ואין חולי נכרת בחצון ומינה נמי ניקב זה שלא כנגד זה דמיירי ששלטה החולי גם בחיצון אך לא נגדו ומסיק דטרפה דמהנדזין בהדדי ודוק:

ועפ"ז דברי הש"ך ברורים בהבדל זה וכ"כ (דעת) דברי רמ"א ולדברי התוס' א"ש טפי כנ"ל. ומיושב ג"כ דלא תקשה מאי מקשו התוס' דלמא הך שאינו טרפה בנקובת האחד ונפקא מינה בישב לו קוץ בעור החיצון דלפנימי יש לו בדיקה, ולפ"ז ניחא דמדברי התוס' דף נ' ע"ב נראה שסוברין כהך פירושא שעלה בו קרום וא"כ ביש קוץ באמת טרפה דיש לחוש שמא הבריא וע"כ שאין כאן קוץ דלא חיישינן שהבריא דגם הפנימי היה מתרפא כמש"ל באריכות והקשו שפיר ודוק, וגם ברא"ש אפשר לומר שעיקר קושיתו למאן דחייש שהבריא אלא שכתב דגם למאן דלא חייש לא משכחת לה בסתם נקב:

שם ברמ"א וכן נהגו להקל בעירנו באווזות שמלעיטין. הטורי זהב רצה ללמוד היתר על הלעטה מדברי התוס' והרא"ש שכתבו לרש"י משכחת לה בניקב זה בלא זה שניקב ע"י חולי ובחיצון לא נכר שום חולי, אלא שנדחק במ"ש התוס' שאינו ניכר בחיצון שום חולי דאפילו שלטה בחיצון בקצתו ג"כ אינו מזיק דבמאי דשלטה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה והוא דחוק בכוונת התוס', ונראה לפענ"ד פירוש בדברי התוס', דהנה רש"י פירש הטעם דאין לנקב בדיקה בחיצון מפני שנכנס טיפת דם בנקב וגבי ישב לו קוץ בושט פירש"י אפילו אין בו קורט דם בפנים מ"מ למ"ד חיישינן לספק דרוסה חוששין שניקב העור השני ואין לו בדיקה כמו שפירש רש"י גופי' ולכאורה דבריו סותרים, ונראה דלק"מ דבלא"ה פירש רשב"א טעמא דלא בעינן קורט דם ואפ"ה י"ל דקודם שחיטה ניקב והיינו משום שטיפת המשקין וזה שייך בפנימי משא"כ בחיצון משקין מאי בעי התם שהרי הם דרך פנימי ושפיר י"ל שנכנס טיפת דם בנקב מיהו מדברי רשב"א בחידושים נראה עיקר הטעם שההרגש עובר בו וצריך התבוננות הרבה ומשמע שם אפילו בלי קורט דם הנכנס בנקב ג"כ עובר ההרגש דמדמה לה לבדיקת החלל ומ"מ אף לדברי רש"י ודאי מסתבר לפי שיטתו דחיישינן שנכנס טיפת דם בנקב גם בחולי יש לחוש לזה וגם בחולי שכיח כן שבא מלקותא ושכיח ג"כ דם וי"ל ג"כ שנכנס בנקב ומכ"ש לשיטת הרשב"א שזכרתי שאין סברא לחלק רק הריב"א לא חייש להכי שנכנס טיפת דם בנקב, ואפשר דס"ל דאפ"ה ניכר והן הן דברי התו' שתירצו דמיירי דניקב ע"י חולי מיהו ודאי בסתם נקב אפילו ע"י חולי יש לחוש שניקב גם החיצון כמ"ש רק דמיירי שהנקב בא מחמת לקותא והלקותא נראית בפנימי ואינה נראית בחיצון ומאין באנו לדון על נקובתו הוא מפני החולי ששלטה בו וכיון שאינו ניכר בחיצון שום חולי למה נחוש לנקב כיון שלא בא הנקב רק מחמת החולי וכאן לא שלטה הגיע לשם משא"כ אם ניכר בחיצון שום חולי הדרינן לסברתו דאין לו בדיקה ואף אם אין אנו רואין הנקב מ"מ חיישינן דאין לה בדיקה וזה ברור בכוונתם. נמצינו למדין מזה שדברי הט"ז נכונים כמ"ש שאם אינו ניכר שום חולי בחיצון דלא חיישינן לנקב, ולכן אם אין לקותא בחיצון כשרה, ומיהו בזה שהוסיף היתר אף אם שלטה בקצת החיצון אין דבריו נראין דמוכח בהדיא מדברי התוס' ורא"ש דבניכר שום חולי דטרפה דאין לו בדיקה, רק עיקר הטעם כיון שאנו דנין על הנקב זולת הלקותא משא"כ אם שלטה גם בחיצון יש לחוש גם על החיצון ואין לו בדיקה, ותדע לך דהא עדיין קשה לדבריהם היאך משכחת נקב זה שלא כנגד זה וע"כ נמי בכה"ג בעינן חולי ובחיצון לא שלט באותו מקום חולי רק במקום אחר שלטה חולי, ובודאי פשיטא דבמקום ששלטה החולי יש לחוש לנקובה וכיון דמסקינן דזימנין דמהנדזין פשיטא דטרפה אם החולי שלטה גם בחיצון אפילו בקצתו ודינו ממש כניקב זה שלא כנגד זה, כנ"ל ברור ועיקר:

(יא)

ברמ"א ניטל הזפק טרפה. בתשובת הגאונים כתוב ראי' לזה דלא קי"ל כרבי דמכשיר אפילו בניטל מדאמר אפילו גגו של זפק נידן כושט משמע דלא קי"ל הכא כרבי דהא יש מקום אפי' נקב טרפה וכ"ש ניטל, ורשב"א דחה ראי' זו דילמא רבי לא מכשיר בניטל רק מה שהכשירו רבנן בניקב והיינו למטה ממקום זה, והב"י והט"ז נדחקו בזה שאין צורך להשיב על דבריהם ולי נראה דודאי כיון דמבואר במתני' דניקב הזפק כשר ורבי אמר אפילו ניטל בשלמא לרבנן דאמרי ניקב הזפק יש לפרש דמיירי למטה ממקום שנמתח כיון שלא אמרו רק להשמיענו הכשרות בעוף כדתנן ואלו כשרות בעוף ואתי לאשמועינן הכשרה ולא אשמועינן רק שניקב הזפק כשר במקום שאין דינו כדין ושט מיהו למעלה ממקום שנמתח י"ל דטרפה אף שגם שם נקרא זפק לא אמרו בניקב במקום זה רק למטה הימנו וכן בגרגרת דתנן נקבה הגרגרת ואעפ"כ אם נקבה למטה ממקום שחיטה טרפה והוא ג"כ מטעם הנ"ל שלא אמרו רק נקב כשר בו ולא בכל מקומות, אבל לרבי שאמר ניטל הזפק כשרה דמשמע ודאי אפילו למעלה שהרי לשון ניטל משמע שניטל כולו ומנ"ל להוציא מה שלמעלה ממנו שהרי נקרא זפק ואין לו שם אחר וכיון דרבי סובר דניטל הזפק משמע כולו משא"כ בניקב שאינו רק במקום אחד אדרבא אנו אומרים שהנקיבה היא למטה כמו בגרגרת, ופירוש זה מחוור ונכון יותר מכל הפירושים, ונראה דלפי דעת הגאונים אם לא נשאר רק מקום הנמתח כשר דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי רק בניטל עם מקום הנמתח משא"כ בנשאר מקום הנמתח י"ל דמודו לרבי ומנ"ל לאפושי פלוגתא, אך הרשב"א [דחה] דבריהם וסובר דרבי לא אמר רק למטה ממקום הנמתח ואעפ"כ פסק הלכה כרבנן וא"כ אפי' לא ניטל רק עד מקום הנמתח פליגי רבנן עליה דרבי וקיי"ל כוותייהו וצ"ע למעשה, ומדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש נראה דגם שאר הזפק טרפה בניטל שלא כתב ההכשר רק בניקב משמע [אבל] לא בניטל ולכן יש להחמיר:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה