אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן לב

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן לב

סימן לא

(ו)

רוב הקיפו בטור כתב כולו או רובו, ומזה דייק הב"ח שכוונת הטור ברובו צ"ל בכולו והיינו שלא יצטרפו הנקבים שאין בהם חסרון לרוב כמו בגרגרת לקמן סימן ל"ד, והפר"ח השיג דלית לן לאקולי טפי מגרגרת בלי ראי' ובאמת יש לתמוה על הב"ח שסמך להתיר איסור על דקדוק חלוש כזה, ואם באנו לדון לשון זה י"ל כוונתו משום סיפא דאע"פ שנפסק כולו וכל המוח קיים עדיין וס"ד כיון שעדיין הוא חזק כ"כ הדר ברי' קמ"ל דגם כולו טריפה, ואפילו הטור עצמו לא הי' כתב כן בפשיטות בלי ראיה ויש קצת ראי' לדברי פרי חדש מהא דריש פא"ט דפריך תני דבי ר"י י"ח טריפות ומסיק דכל מה שנכלל בסוג אחד לא חשיב אלא לחדא ופריך פסוקי נמי תרין והיינו פסוקת החוט וגרגרת, ואי כדברי הב"ח מאי קשי' הא י"ל שמנה נקבי' שאין בהם חסרון בגרגרת דטריפה ברובו משא"כ בחוט ויש לדחות דכיון דטעמא דנקבים מצטרפין לרובא הוא מפני שסופו לפסק, וזה כבר ניכלל בפסיקת החוט, אלא דלפי דעת הב"ח כאן אין סופו לפסק:

והנה בגמרא אמרו חוט השדרה שנפסק ברובו וכמה רובו, רב אמר רוב עורו ואמרי לה רב מוחו, מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו מ"ד רוב עורו רוב מוחו מאי, וכתבו התוס' רוב מוחו מאי דילמא הוא הדין ברוב מוחו ונקט עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב, והקשה מהרש"א דלפ"ז מאי קאמר מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו דילמא להך מ"ד לא בעי רוב עורו ותבעי נמי להך מ"ד אי בעי רוב. ונראה ליישב דלכאורה יש להבין להך מ"ד שפי' רובו הוא רוב מוחו דהא להדיא תנן במתניתין וברייתא נפסק חוט השדרה ולשונות אילו מורין על פסיקת החוט עצמו ואין לשון זה צודק על המוח שבחוט שיקרא חוט ובפרט במשנה ששנו נפסק החוט שזה ודאי מורה על פסיקת החוט, וסתם פסיקה הוא ברובו, וברייתא אפשר לפרש דרובו קאי אמוחו שבתוכו, אבל במשנה ודאי לא אפשר לומר כן. ל"נ דגם מ"ד רוב מוחו מודה דמתניתין מיירי שנפסק רוב החוט אלא דבהא פליגי דהך מ"ד סבר דלהכי בעינן שיפסק רוב החוט מפני שאז ודאי אין המוח שבו מתקיים וכיון שגרם שנפסק רוב המוח לזה הוא סיבת טריפתו ומפני כך ניטרף ברוב המוח אפילו לא נפסק רוב החוט אחר שהוא סובר שפסיקת העור אינה רק עילה לפסיקת המוח, ואולם מ"ד רוב עורו פליג ע"ז וס"ל הדברים כפשטן שהטעם הוא באמת מפני פסיקת עור החוט זולת המוח, אבל פסיקת המוח אינה כלום, ובזה ניחא מאי דאמרו מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו, ולכאורה קשה מנ"ל הא שהרי לפי דעתו לא הוזכר כלל פסיקת החוט ובפרט לפי' ר"ת שסובר למ"ד רוב עורו מבעי אי בעינן נמי רוב המוח, וא"כ קשה מנ"ל דלהך מ"ד רוב עורו נמי טריפה א"ו דגם הוא מודה שהפירוש בברייתא ברוב החוט אלא שהטריפות זה מפני רוב המוח וכמ"ש ולפ"ז הפי' באיבעי דש"ס רוב מוחו מאי הוא ג"כ כדרך שכתבנו אם גם הוא מודה שטריפות פסיקות החוט מפני פסיקת המוח כמ"ד רוב מוחו וכמ"ש, וע"ז פירשו התוס' יען כי הוקשה להם אם יטריף ברוב מוחו למה לא אשמועינן הפי' כהך מ"ד רוב מוחו לכן פי' דהך מ"ד י"ל שבא לאשמועינן פי' הברייתא שהוא רוב עורו כפשטי' דאפילו עורו בעי רוב, ולכן תפס פירש הברייתא ברוב עורו לאשמועינן שגם עורו צריך רוב אע"פ שאי אפשר לטעות בברייתא דפחות מרוב מ"מ פירש הברייתא כפשטי' לאשמועינן שאף עורו בעי רוב, וא"כ לא קשה קושי' מהרש"א דוודאי באמת א"א לומר בעורו שניטרף בפחות מרוב שהרי שנינו במשנה נפסק החוט משמע דוקא רוב, ורב לא אתי לאשמועינן רק פשטא דברייתא ומתני' ואע"פ שא"א לטעות ברייתא מ"מ רב אמר דין פסיקת החוט הוא ברוב שלא יטעו השומעין לומר דעורו לא בעי רוב, אבל באמת א"א לומר כן וא"ש ודו"ק:

ונשמע מזה דלהך מ"ד טריפת עור מפני פירוד המוח שבתוכו שסופו לצאת, ולהך מ"ד ודאי אין סברא להטריף בנקבים שאין בהם חסרון ושם לא שייך שסוף המוח לצאת וכן פירש"י כ"ש דכיון שהעור מחזיקו וכיון שהעור נפסק אינו מתקיים כלל, ומזה נראה ברור דנקבים שאין בהם חסרון כשר, וכיון דלמ"ד רוב מוחו כשר נראה דה"ה למ"ד רוב עורו דא"כ מאי קאמר כ"ש תבעי ליה בנקבים שאין בהם חסרון אלא ודאי דהאי לכ"ע כשר, איברא למ"ד דנקבים שאין בהם חסרון דגרגרת השלם מצטרף אזלא כל ראיה הנ"ל דכיון דשם ע"כ הטעם מפני שסופו ליפסק, וא"כ גם כאן אפשר שסופו לפסק ולכ"ע טריפה שגם המוח יוצא, מיהו לפי מה שיתבאר לקמן דקי"ל כמ"ד שהשלם אינו מצטרף בנקבים שאין בהם חסרון, וע"כ שמו עצמו הוא פסיקת הגרגרת ומוכרח שאין סוף הנקבים לפסק עם השלם דא"כ לצטרף נמי השלם, אלא ודאי דבפסיקת הגרגרת הוא עצמה הפסקה ששם אין חילוק אם הרוב במקום אחד או שהוא במקומות נפרדים, וא"כ נראה ברור דלמ"ד רוב מוחו שאין נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין, וע"כ הה"ד למ"ד רוב עורו כמ"ש גם מה"ת לאפושי פלוגתא כיון שלא נתבאר נפקותא ודאי ל"ד לגרגרת ובאמת מדברי רש"י נראה ג"כ דאפילו למ"ד רוב עורו הטעם הוא ג"כ מפני שסוף המוח לצאת שפי' אניתמרך שזו היא פסוקה, ואע"פ שמוח אינו מעלה ומוריד הנ"מ בהפרדה, משא"כ בהמרכה, ולכאורה קשה שהרי לא הוזכר במתני' ובברייתא זו רק רוב עורו להך מ"ד א"ו שסובר דלהך מ"ד ג"כ הטעם משום המוח דכיון שסופו לצאת מודה דטריפה ולא פליג אלא בהפרדה, ואפילו לטעם הראשון של רש"י שסוף החוט ליפסוק מ"מ י"ל דכאן אינו טריפה דקיל מגרגרת שהחיות תלוי' בו כמו שהוכחנו. כללו של דבר דברי הב"ח יש להם פנים בהלכה, וגם הש"ך הביאו בסתם אלא שעדיין צ"ע למעשה:

(ס"ב)

או שנסדק לאורכו דעת רוב האחרונים וממש כולם, דכאן לא בעינן שיור למעלה ולמטה כדלקמן בגרגרת סימן ל"ד, זולת הפ"ח שדעתו להחמיר דלית לן להקל טפי מגרגרת, ובפלתי כתב דתלי' במחלוקת אם השיור צריך שיהי' במקום שחיטה כתבו דהשיור למטה צריך שיהי' קודם החזה דלמטה מהחזה דינו במשהו ואי לא בעי מקום שחיטה כאן נמי הקרום מחזיקו, ולעד"נ דלסברת הפר"ח לא מהני החזקת הקרום, שהרי לקמן כתבו דהמשהו צריך שיהי' במקום שחיטה דלמטה דינו כריאה וא"כ נמי נימא מה בכך שנקובתו במשהו, מ"מ הוא מחזיקו, אלא ודאי בזה אינו נחשב כלל לגרגרת ולא מהני, כבגרגרת עצמו שהיא אותו האבר, והה"ד הכא צ"ל להיות בגוף האבר ולא מהני החזקת הקרום מיהו מסתימת הרמב"ם וטור ורשב"א שלא כ"כ משמע דלא בעינן שיור כלל ונראה ליה ראי' לדבריהם מהא דאמרינן בגמרא מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו ופרש"י שסוף המוח לצאת כמ"ש למעלה וא"כ עדיין תבעי לי' דלמ"ד רוב עור בנסדק ואין שיור טריפה אע"פ שכל המוח קיים כמו בגרגרת, והך מ"ד י"ל שסובר בנסדק מבלי חסרון במוח שכשר שעיקר הטריפות תלוי במוח שכאן לא שייך סברא שסוף המוח לצאת, גם לפמ"ש לעיל לרש"י שטעם הטריפות להך מ"ד ג"כ מפני המוח, וא"כ נראה בנסדק כשר בכל גווני אפילו בלי שיור, ודוחק לומר דהטעם נסדק בגרגרת הוא מפני שסוף הגרגרת להנטל דמ"ל הא, ונראה דהטעם נסדק בגרגרת משום דהוי כמאן דליתי' כיון שאינו מחובר וגרע מפסיקה אבל זו לא שמענו שיהי' סוף הגרגרת להנטל, וא"כ כאן כיון שהוא מחובר למעלה בקרום גם החוליות מקיפין אותה כמ"ש רש"י בנסדק הגרגרת ועוד דלרב דבעי חוליא בגרגרת ולא נדע השיור בחוט דלא שייך כן וא"כ ה"ל לפרושי בש"ס הדין בחוט לפי סברתו א"ו דבחוט כ"ע מודה דכשרה בלי שיור מטעמי דכתיבנא, גם י"ל דודאי בגרגרת צריך שיעור באותו אבר עצמו וזה אינו מן האבר, משא"כ בחוט שעיקרו מהמוח אלא שאינו ניטרף במשהו ומ"מ הוא מעין המוח ול"ד לגרגרת והתוס' הקשו האיך מדמה מוח שהוא במשהו לחוט, וי"ל בפשוט דרשי' פי' אדלוי דאמר נתמזמז מוחו דדין ומסיק דאין מוליד משום שהחוט יורד מהמוח, וא"כ י"ל דודאי קים להו שאין סוף הקרום ליפסק אלא שזה גורם קילקול כי אם המוח מקולקל, גם כאשר ירד לשדרה מקולקל הוא מזיק גם לחוט ובמוח עצמו שמשם כח החוט, ואם המוח הוא מקולקל הא בהא תלי' וגם החוט מקולקל, לכן הם דומים ממש, ולפ"ז ודאי מהני שיעור כיון שהם ממש אבר אחד, הנה יש הרבה צדדים להתיר וכך הדעת נוטה, והוא הדבר שסתמו הפוסקים מיהו לכתחילה יש לחוש לדברי פר"ח, אבל בהפסד מרובה ודאי יש לסמוך על הראשונים ועל ב"י וד"מ ופרישה וב"ח וש"ך וט"ז, ומ"מ נ"ל שאף לדעת המחמיר ודאי למטה מבין הפרשות מהני השיור שהרי רש"י פי' הטעם ששם יריכים מעמידין שדרתו וא"כ פשיטא שהוא מאבר מעצמו וכי בשביל זה יגרע מפני שירכים מעמידין אותו ופשיטא דמהני שיור לכ"ע וזה ברור:

(ג)

ומחמת כבידו אינו יכול לעמוד טריפה מיבעיא דלא איפשטי' בש"ס ופסקו לחומרא, אמנם הרי"ף השמיטה וצריך טעם למה, ונראה דס"ל להריף דודאי לא מסתבר לומר כיון שלא נראה שום ריעותא בחוט אלא שאינו יכול לעמוד וזה אפשר שהוא רב המוח ולפי רבות המוח יתקשה עד אשר יוכבד מאד ומזה הוא מניעת העמידה ואדרבה לפי רוב המוח יחזק החוט ע"כ מפרש דהך בעיא לא קאי אלא אמאי דסליק שנתמסמס המוח והיינו שאינו יכול לעמוד וזה סימן טריפתו, ואם יוכל לעמוד כשרה ואפשר שהוא מטעם שנתבאר לעיל דכשיכול לעמוד ודאי נשאר רובו, וע"ז הוא בעי דרב ירמי' דאינו יכול לעמוד מפני כבידו דהיינו שהחוט כבד מאוד וזולת המיסמוס אי אפשר לו לעמוד, (ובזה ניחא דקאמר רב נתמזמז כשר ונתמסמס היינו בא"י לעמוד, וא"כ משמע דנתמזמז אע"פ שאי"כ לעמוד אלא ודאי לאו ריעותא היא כלל מה שא"י לעמוד וכ"ש א"י לעמוד מחמת כבדו), וא"כ אי אפשר לנסותו שזולת המיסמוס ג"כ אינו יכול לעמוד, אלא שאינו מסיבת המיסמוס או דנימא שגם בזה סוף החוט לפסק אע"פ שמקדם הי' בריא אף שלא הי' יכול לעמוד, מ"מ כיון שבא מחמת מסמוס ובזה עלה בתיקו והרי"ף סמך עצמו על מה שסתם כל שא"י לעמוד שטריפה בנתמסמס משמע שאין בנו אם א"י לעמוד מחמת כבדו, מ"מ י"ל שגם המיסמוס גורם מניעת העמידה וטריפה אבל כשהחוט בריא לא מסתבר להטריף אף שלא יוכל לעמוד, ועיין סימן ל"א דלכאורה משמע דבמסמוס כשר אע"פ שאינו יכול לעמוד, אלמא מניעת העמידה אינה סיבה לטריפה, ולכן פי' כמ"ש ודו"ק, ומ"מ העיקר כפסק המחבר:

(ה)

עד בין אגפים בגמרא אמר ובעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים ר"ל למטה מן אגפים, ונסתפקו התוס' למטה ממקום חיבורו בגוף או במקום ששוכבת על הגוף, והרא"ש כתב דלמ"ד בין אגפים נמי איכא לאספוקי הכי ומסברא דמקום חיבורן הוא דכי נחלקו במשהו, ובאמת יש לומר דגם התוספת ורשב"א מודים למ"ד בין אגפים שהיא מקום התחלתן דודאי כיון שהעליון נמי נקרא גף והוא אמר עד בין אגפים, ומשמע ודאי שעד בין מקום התחלתן שגם שם נקראים אגפים, ולא נסתפקו רק למ"ד למטה מן אגפים דמשמע לכאורה איפכא דכיון שכל מקום השכיבה ודאי נקרא גף והוא אמר למטה מהם מהיכא תיתי נימא דממקום שמחוברת שהרי זה הוא גף כמו זה, ומ"מ נסתפקו בדבר שמא לא אמר רב במקום חיבורן וקאי אמאי דסיים ר' ינאי בין אגפים שאמר שהוא מקום חיבורן, ולפ"ז הוא מוסכם למ"ד בין אגפים שהוא מקום התחלת חבורן וכן משמע בתוס' ורשב"א שלא כתבו הספק רק למ"ד למטה כו' אלא שהרשב"א החמיר דמספקא לי' כמאן הילכתא וגם רש"י וסמ"ק החמירו מחילוף הגירסא שיש להם ולפ"ז הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו בין אגפים לכ"ע במקום מחוברת בגוף, ויפה כתב רמ"א להכשיר בהפסד מרובה כדיעה ראשונה ודלא כט"ז, וכן סתם בנה"כ דיש לסמוך על הדיעה הא' בה"מ:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה