חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות טריפות · סימן לא
(א)
ניקב התחתון טריפה הרבה גדולים מכשירים עד שינקבו שניהם, ולשיטה זו כתב בא"ח שאם נקב זה שלא כנגד זה שכשרה, ומטעמא דאמרינן גבי קורקבן לקמן סימן מ"ט דמינח נייח כדקאי קאי ובפלתי הביא ראיה לזה מדברי הראב"ן שהביא ראיה דלא מיטרפא בנקיבת התחתון לבד מהכתה חולדה על ראשה דבדיק ביד אם מבצבץ כדלעיל ס"ס למ"ד ואכתי ניחוש דילמא תתאה לחוד אינקב ודחה הרא"ש דהכתה על ראשה הנקיבה מלמעלה למטה, ופירש בפלתי דעיקר ראיה מדאמרינן דשיני' עקומות ולכן אין בדיקה לחולדה ואנן קיי"ל דיש בדיקה וקשה הא שיני' עקומות וצ"ל שפותח הגלגולת, ועדיין קשה שמא ניקב הקרומים זה שלא כנגד זה א"ו דכשרה עכ"ד ולפ"ז קשה איפכא מ"ט דמ"ד אין בדיקה, וצ"ל דפליגי בהא דמר סבר ניקב זה שלא כנגד זה כשרה ואידך מטריף וזה דוחק ועוד שהרי מר זוטרא הי' סובר דבקורקבן אע"ג דניקב זה שלא כנגד זה טריפה, וכי לא ידע מימרא דשמואל דבדיק בידא וכולי אמוראי אלמא כיון דמינח נייחי לא מיטרפא ולכן נ"ל בהיפך שזה לכ"ע טריפה והתם בהא פליגי דלמ"ד יש בדיקה אע"פ ששיני' עקומות ויתכן היות הנקבים בלתי מכוונים, מ"מ סובר דאם איתא דאינקב עילאה תתאה אגב רובכ"ח מפקע פקע כדמפרשינן התם דלמ"ד אנקב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה היינו טעמא דבדקינן דאם איתא דאינקוב עילאה כו' והה"ד להך מ"ד והא דפריך הש"ס למ"ד דאינקב עילאה, ולפ"ז אף להך מ"ד קשה דילמא אין הנקבים מכוונים י"ל דלהך מ"ד י"ל דכשר גם אכתי לא ידעינן הך דשיני' עקומות, ולכן תפס קושיא מבוררת אבל למסקנא י"ל דכ"ע מודה ורב אושעיא דהוי סבר מעיקרא דאין זה בדיקה לא הוי ס"ל הך סברא דתתאה מיפקע פקע ואח"כ חזר בו. ומיהו לפ"ז מוכח דקיי"ל כמ"ד קרמא תתאה שהרי לפי מ"ש רב אושעיא לא הוי סבר הך סברא וא"כ קשה ל"ל טעמא שיני' מקומות י"ל דחיישינן דילמא עילאה לחודא אינקב אלא ודאי דהוי סבר קרמא תתאה ועיקר כהך לישנא, ולפ"ז נראה דנקב זה שלא כנגד זה טריפה לכולה עלמא ודו"ק:
(ב)
ויש מטריפים גם בניקב העליון זהו דעת בה"ג והב"י תמה עליו שאין זה כאחד מהלשונות ופירש דה"ג מפרש דללישנא קמא דוקא דאינקב עילאה אבל אי לא אינקב אלא תתאה כשרה ואמרי לה קרמא תתאה כלומר אפילו לא אינקב אלא תתאה טריפה, נמצא שלפ"ז לכ"ע טריפה בעליון ולא נהירא כלל, שהרי מבואר להדיא בש"ס פא"ט דף נ"ו להיפך דפריך הניחא למ"ד קרמא תתאה, אלא למ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה ניחוש דלמא עילאה אינקב תתאה לא אינקב, הרי משמע להדיא דאיכא מ"ד דאינה נטרפת בקרום העליון לבד ותמהני מהב"י דאשמוטתי' תלמוד ערוך ומה שמקשה על ה"ג לק"מ דמספקא ליה כמאן הילכתא כיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ומספיקא בין בעליון ובין בתחתון הוא טריפה, וכן דעת ר"ת שפוסק לחומרא מספיקא מיהו בטור כתב דר"ת אוסר בעליון ומתיר בתחתון, ובאמת מבואר ברא"ש שלא פסק רק מטעם חומרא וז"ל הרא"ש ור"ת פסק כל"ק ולחומרא משמע לחומרא אבל לא לקולא להכשיר בתחתון ונראה דהטור סובר גם ר"ת גריס כגירסת רש"י עד דאינקב דלפ"ז ללישנא בתרא בעינן תרוויהו ולא מטרפי בחד מיני', לכן פסק כלישנא קמא לחומרא, אבל בתחתון אין מי שאוסר, וה"ג לא גרס עד, ולכן פסק בתרווייהו ולחומרא וזה ברור, ונשמע מזה שאף המחמירים לא החמירו מספק וא"כ כיון שהרי"ף והרמב"ם ורשב"א ורא"ש וטור וכן דעת ר"ח ור"ן ועוד הרבה פוסקים אינם אוסרים בניקב אחת משתיהן, ופשיטא דפשיטא בהפסד מרובה יש להקל כמ"ש רמ"א ודלא כאחרונים גם הרשב"א הביא ראי' מכרעת מרב יימר דבדיק במים ופירש רש"י שממלא הקרום מים אם המים יוצאים דרך הנקב ולא חיישינן דילמא עילאה לחוד אינקב אלא ודאי לא מיטרפי' עד דאינקב תתאה:
(ג)
המוח עצמו שניר' מעט ממנו בגמרא פא"ט אמרינן גבי חוט השד' נתמסמס פסול נתמזמז כשר ופי' רש"י נתמזמז נתרוקן מהמוח מקצת מאיליו וכך הוא לשון המחבר שנרקב מעט, ולכן כתב הש"ך דאתי לאפוקי הרבה ונתן שיעור שאם נתרוקן כ"כ עד שכיוצא בו בחוט השדרה אינו יכול לעמוד גם במוח הראש טריפה שהרי בגמר' הושוו יחד כמ"ש הפוסקים ומורי ד"ז הגאון ז"ל הקשה עליו דלפ"ז לא פריך הש"ס מרשב"א דאמר בהמה שנתמזמז מוחה טריפה שאפשר שהוא מדבר בנתמזמז הרבה ובאמת קושיא זו יש לישב לפי סברת הש"ך כפי מה שנראה מדבריו בסק"ב שנתמזמז גרע מנתמסמס ונסתיע ממ"ש הרי"ו שכתב ז"ל נתמזמז כלומר נתרוקן ולא כ"כ כמו נתמסמס כשרה עכ"ל, משמע מזה שנתמזמז ג"כ טריפה באם נחסר הרבה ואפשר דגרע מנתמסמס שלא נשאר כלום וא"כ קשה ממ"נ אי מיירי שנחסר הרבה אפילו נתמסמס שנשאר המוח עכ"פ טריפה, וכ"ש נתרוקן לגמרי, ול"ל לאשמועינן בנתרוקן דלאו אורחא שיחסר הרבה הל"ל בנתמסמס וע"כ מיירי במעט כדרך נתמזמז כמ"ש הש"ך ואין דרך להחסר הרבה אלא מעט שכיוצא בו בחוט השדרה יוכל לעמוד ואעפ"כ טריפה ופריך שפיר ומשני דבאמת נתמסמס איתמר ובאמת מיירי שנתמסמס הרבה כדרך מיסמוס כמ"ש הש"ך ומיושב ג"כ קושי' הפלתי מהאי גברא דטרף לרישא ואמר נתמזמז מוחא דידן דילמא שם הי' הרבה, ולפ"ז ניחא דכיון דאין דרך להתמזמז הרבה ולהכי לא מפלגינן בין נתמזמז שיכול לעמוד דלאו אורחא להתמזמז הרבה כן הוא ברור כוונת הש"ך ודו"ק:
אמנם קשה לסברת הש"ך דמשוה נתמזמז לנתמסמס שהרי משמע להדיא דבמיסמוס אפילו במעט טריפה שכתבו גבי המיסמוס המוח שאם המים מגולין לקרום טריפה, ולא חילקו בין מעט וגם ממ"ש הפוסקים וכ"כ המחבר כאן שאם הי' המום בשלחופית קטנה אם הי' מגולה לקרום טרפה, ולפ"ז גם בנתרוקן קצת ג"כ ראוי' שיהי' טריפה כמ"ש הב"ח, וכבר הודה הרב הש"ך דבנתרוקן מעט כשרה כמ"ש רש"י והמפרשים ובאמת לכאורה כמו זר נחשב מה שהקפידו הראשונים וכ"כ המחבר דבעינן שלא יהי' המים מגולין לקרום ואי' ואיפה הוזכר סברא זו בש"ס הלא אמרו סתם נתמסמס ועלה בדעתי לומר שהם מפרשים ג"כ נתמזמז שהוא מלשון שנתחולל ר"ל שנעשה חלל כמ"ש בפלתי וכך הם מפרשים על המוח במאמר רשב"א נתמזמז המות ר"ל שהמוח עצמו נתחולל בפנים ונעשה חלל ואולם הוא מוקף מכל צד כראוי ולכן אין מזיק כלום להקרום כיון שלא הגיע אליו החסרון וכמו כן נתפרש מאמרו כי רב נתמסמס פסול היינו נתמסמס לגמרי כדרך מיסמוס שנתמסמס אף הקרום ובכיוצא בזה בנתרוקן טריפה מק"ו אבל אם נתחולל כיון שהוא מועף במוח כשר, ולפ"ז כ"ש נתמסמס באופן שלא הגיע לקרום שכשרה מק"ו דודאי הכי מסתבר שעדיף אם נשאר המוח אע"פ שנמס והי' למים משיחסר לגמרי, וכן הדין בחוט השדרה אם נתחולל בפנים ומוח מקיפו שרי וכה"ג בנתמסמס נמי כשרה, ולעולם נתמזמז גרוע ממיסמוס, ובזה הי' אפשר לישב קושי' התוס' שהקשו איך דנין לשדרה שפסיקתו ברוב ממוח שנקובתו במשהו, ולפ"ז י"ל דודאי כן הוא אבל מ"מ לא גרע פסיקת הרוב דשדרה מנקיבת המוח, ואילו הי' סוף החוט לנקב הי' אפשר להכשיר בחוט אע"פ שטריפה במוח הי' מטעם היות נקיבתו במשהו, אבל אם אין הטעם שכשר מחמת נתמסמס רק משום שהמוח מקיף המים או מקום הריקן הדרא ובריא ואפילו לנקוב אינו גורם שינקוב רק בחוזר לבריאתו מאי סברא איכא לחלק ביניהם, ולכן דימה הש"ס שניהם יחד כיון שאין הבדל ביניהם זולת אם הי' גורם עכ"פ לנקב, אבל כיון דאפילו נקב אינו גורם פשיטא דגם במוח כשרה ודו"ק, כן הי' נראה לכאורה אלא דמדברי הטור והמחבר ושאר פוסקים שלא חילקו בחוט השדרה כמו במוח לא משמע הכי וצ"ע, ואפשר דמש"ה לא כתב כן גבי חוט דכיון דבחוט תלי' הטריפות במה שאינו יכול לעמוד ובנתמסמס גופי' אם יכול לעמוד כשר, ולכן ס"ל דבחוט אין חילוק אם הגיע לעור החוט או לא ופי' שנתרוקן מעט בסתם אע"פ שבגמרא משמע שנעשה חלול וחסר בפנים סוברים דבאמת היינו טעמא דכיון דנתחולל מסתמא יכול לעמוד דכיון שהוא מוקף במוח מסתמא יכול לעמוד וכך הוא הפי' בש"ס נתמסמס פסול דהיינו שנתמסמס כולו באופן שא"א לעמוד אבל נתמזמז מסתמא יכול לעמוד, ולזה פי' נתרוקן מעט ובמעט ודאי יכול לעמוד וכך הוא כוונת רי"ו הנ"ל ואע"פ שיש לפקפק קצת בזה שהרי הרא"ש כתב גבי נתמסמס שאינו יכול לעמוד טריפה, אבל נתמזמז כו' וכן הטור לקמן סימן ל"ב כ"כ ומשמע דאפילו אינו יכול לעמוד כשרה ומ"מ יש לפרש דבריהם ג"כ דנתרוקן מעט מסתמא יכול לעמוד ולכן כתבו אבל דכיון שיכול לעמוד שכשרה ואע"פ שהוא קצת דחוק מ"מ לענ"ד עיקר בזה להחמיר כדעת הש"ך שהרי הרי"ף פי' נתנדנד ולדידי' ודאי מסתבר דלא גרע נחסר מנתמסמס וגם הרמב"ם פי' שנרקב ואפשר דמיירי בלי חסרון, וגם כיון דמבעי בש"ס באינו יכול לעמוד מפני כבדו אלמא דהטריפות תלוי' בא"א לו לעמוד אע"פ שהוא בריא, ולא נראה בו שום ריעותא כ"ש בנחסר, גם יש קצת ראי' בנחסר ג"כ טריפה כנתמסמס דא"כ אפשר שהטרפה שתחזור להכשרה כגון בניקב החוט וע"י כן יוצא הנימוס ותשאר ריקן וחוזרת להכשירה, ובפרט למ"ש המחברים דהטעם היא מפני שסוף החוט לפסק וכיון שנתרוקן קודם ונשאר ריקן אינו מזיק לו כלום א"ו דכל שאינו יכול לעמוד טריפה ודו"ק:
גם מדברי רש"י שפי' בד"ה מפני כבודו כו' אין לך פיסק גדול מזה, ואע"ג דאמרינן מוח זה לא מעלה ולא מוריד הני מילי בהפרדה אבל בהומרכה לא ע"כ משמע מדבריו דגם הך מ"ד מודה במוח שתלוי' בזה טריפות רק שסובר כיון שאינו חסר כלום רק שנפרד והמוח נשאר בשלימות בזה הוא מכשיר אבל בחסר ממנו בודאי אינו פוסק גדול מזה כיון שחסר מעצמות המוח, גם משמע מדבריו אלו דמסמוס הטעם מפני פסיקת המוח עצמו וא"כ ע"כ בעינן רובו, ונראה שסובר דהך שיעורא דאינו יכול לעמוד אינו אלא סימן לדעת אם נפסק רובו וכן מסתבר באמת דכל שרוב החוט קיים ודאי אין מה שחוץ לידו שוחה שהרוב מחזיקו זולת זה שנפסק רוב ודאי אינו יכול לעמוד, ובזה יש ליישב קושי' התוס' שתמהו האיך דנו החוט השדרה ממוח שנקיבתו במשהו, ולפ"ז ניחא דכיון דאין המסמוס גורם אפילו נקיבה רק שהוא מטעם פסיקת המוח, אבל באמת אין סוף החוט לינקב וא"כ מאין הרגלים לאסור בקרום המוח טפי ומה בכך שנקיבתו במשהו ודו"ק:
ולפ"ז נראה דעכ"פ רובו בעינן דבכה"ג אינו יכול לעמוד ובזה גם הפלתי מודה דטריפה וכ"ש במוח שבשדרה ובמוח שבחוט הגביל הש"ך שצריך שיחסר עד שכיוצא בחוט א"א לו לעמוד וכבר השיג בפלתי שאילו דברים אין להם שיעור שאין ערך למוח שבראש עם מה שבחוט, כי רב הוא המוח שבראש ובחוט אינו רק מעט ולא קרב זה אל זה כלל ולפמ"ש דגם בשדרה השיעור שאינו יכול לעמוד הוא רוב, אפשר דגם הש"ך מודה דבעינן שיחסור רובו ואין כאן מחלוקת בין הש"ך ובין הפלתי ולכ"ע בעינן רובא:
יכול להשליך המוח זה פשוט דכל הטריפות לא בעי בדיקה זולת הריאה מטעם שנתפרש בסימן ל"ו ע"ש, מיהו כתבו האחרונים שאם היא מסבבת ראשה ומשתגעת אם לא בדק ראש הבהמה אסורה ונראה לע"ד שזה דוקא בנשחטה טרם שפסק לה הסיבוב בראשה, אבל אם היתה משתגעת ושוב חוזרה לבריאותה כבראשונה דאינה אסורה בדיעבד וראי' מפרק התערובות דף ע"ד דדחיק הש"ס לאשכוחי מציאות שתתערב טריפה בכשרות, ואם איתא לוקי בכה"ג שמסבבת ראשה ושוב חזרה לבריאותה טרם שנתערבה ונתערבה בשאר בהמות והרי בהמה שלמה ואין ניכר בה כלום, אלא ודאי אם פסק לה הסיבוב ואינה מסבבת בראשה לא חיישינן שיש לה מים בקרום כנ"ל:
(ד)
והכי נהוג. הקשה הש"ך דהא בהג"א מבואר דזה דוקא למ"ד קרמא תתאה וא"כ לא מטרפא בעילאה ואע"פ שהעליון ודאי ניקב, אבל לפמ"ש הרב דקיי"ל כמ"ד קרמא עילאה וא"כ בזולת חסרון הבקיאות ג"כ אסור, ובפלתי כתב דהטעם הוא דדרך חטמו נכנס כדאשכחן בטיטוס שנכנס והוא בחוטמו ובאמת י"ל דגם הג"א מיירי בכה"ג שנכנס דרך חוטמו, והרי כל ראיה של המקילין מטיטוס ושם נכנס דרך חוטמו, ומלשון הג"א אין הכרעה והילך לשון הג"א ור"ח כתב אם נמצא תולעת בקרום של מוח והמוח קיים ובקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט דם כשרה, משמע שסובר כמ"ד קרמא תתאה עכ"ל:
הנה הבין הש"ך מזה דלמ"ד קרמא עילאה ודאי טרפה ובאמת י"ל כוונתו מדכתב בקרום התחתון אין בו רושם משמע אילו הי' בו רושם הוי טרפה ומזה דייק הג"א דסובר קרמא תתאה דא"כ אפילו יש בו קורט דם וניקב אלא שבעליון אין ק"ד ג"כ ראוי' שיוכשר א"ו דסובר דקרמא תתאה טריפה ולכן תלי' הכל בתחתון וזה ברור, וכתב בפלתי שלדעת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לבהמה אין ראי' מהנ"ל, ובאמת לענ"ד דדברי המתירין עיקר זולת הראיה שהביאו דפשיטא דאין להוסיף על הטריפות ואי' ואיפוא מוציא המקום הדין דתולעת במוח יהי' טריפה ומהיכא תיתי להוסיף על הטריפות, ולכן נראה דדברי המתירין טעמן ונימוקן עמם:
והנה הפר"ח הרבה להשיב על דעת ר"ת, גם כבר השיגו התוס' על רבינו תם מההיא דמייתי ראי' לענין נקיבת המרה מאיוב דאמר ישפוך לארץ מרירתי ומאי ראי' דאדם אית לי' מזלא, והי' נראה ליישב דהא בלא"ה קשה על רבינו תם מהא דאמרינן בריש פ"ק דילפינן דאזלינן בתר רובא מרוצח דאמר רחמנא דקטלינן לי' ודלמא טריפה הוי וניחוש דלמא במקום סייף נקב הוי אלמא דאפי' באדם טרפה נקיבת הוושט, לכן נראה ודאי דאף שהמזל גורם שיחי' מ"מ נתנדנד והולך וסופו למות אלא שהמזל גורם לו שיחי' ומכל מקום הוא בתכלית החולשא ולא עדיף מאי דאית לי' מזלא יותר מלמ"ד טרפה חי', ועיין במהרש"א פא"ט דף מ"ב ע"ב שפי' בכוונת התוס' דלמ"ד טרפה חי' נמי זולת המזל אינו יכול לחיות ע"ש אם שאין דבריו מוכרחין מ"מ י"ל כן לר"ת והתוס' כתבו דאפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ ההורגו היה פטור והטעם מפני חולשת חייו ובחייו קרוי מת עד שחושבין אותו גברא קטילא וחייו אינו חיים עד שההורגו הי' פטור, והנה ודאי גם רבנן יודעין הפסוק שהוכרח השטן לשמור נפשו כמפורש במקרא רק את נפשו שמור, ודאי ר"י בר יהודה ידע מזה אלא שנחלקו דלר"י השמירה היתה טבעית וכוונתו שלא יגרום לו מכה הגורמת מיתה ורבנן סוברין שהיתה בדרך נס וא"כ שפיר הביא ר"י ראי' שהרי הוכרח השטן לשמור את נפשו וכי זו הוא שמירת הנפש בהיותו טריפה ונפשו אינה חשובה כלום שההורגו לא הי' עליו חיוב מיתה ובודאי הש"י כיון שישמרהו שמירה מעולה אשר יהיה כשאר בני אדם ולא שמירה פחותה כזה דהוי כהורגו ולכן שפיר הביא ראי' שאינו נטרף בזה וזה ברור ונכון:
גם מה שהקשו מלוי דאמר נתמזמז מוחי' דידין וקשה הא כל ריעותא של מוח הוא משום הקרום ונקיבת הקרום גופי' כשר לר"ת גם זו אינה קושי' כי נראה דלאו בכל הטריפות אמר ר"ת שטריפות חיי אדם ודוקא בנקובת הקרום שהוכרח לזה ממ"ש התוס' אבל לא בטריפות זולתם ובודאי אם ינטל כל הקרום גם ר"ת מודה דאפי' באדם טריפה שהרי יש הרבה מכות שגורמים אפילו באדם מיתה וא"כ לפי ס"ד דש"ס שאמר נתמזמז מוחי' שאינה חי' ר"ל דכל הקרום סופו להנטל וכן מה שהקשו מעגונה למעלה מארכובה שתנשא מפני שהוא טריפה אף לר"ת לק"מ, דקים להו לחז"ל דאף באדם אינו חי, ושוב מצאתי כן בב"ש, אמנם קושית התוס' הוא בהיפך שהרי רבי יוסי בר"י סובר שזה טריפה מוחלטת והם רצו להוכיח היפך סברתו ומאי הוכחה שהרי אפשר לו לר"י לחלק בין טריפות אדם לבהמה וא"כ לק"מ על רבינו תם, ומ"מ בזה נראה עיקר כהמתירין זולת הראי' שהביא שהרי אין להוסיף על הטריפות ואיה ואיפוא הוזכר בש"ס תולעת במוח אלא שהיינו חוששים שמא ניקב הקרום וכיון שהקרום שלם מבלי ריעותא מאין הרגלים להטריף ולכן נראה דברי המתירין עיקר וטעמן ונימוקן עמן:
(ה)
ואין בקרום התחתון רושם ולא ק"ד כל האחרונים מתמיהין דאפילו יש בו נקב נימא דלאחר שחיטה פרש כדלקמן סימן ל"ו בריאה ועיין פר"ח שהביא תירוצים רבים ודחה כולם, והעלה במסקנתו כתירץ הדרישה דקורקבן שאני שקרומים קשים וריאה מרחפת, ולא נהירא שהרי גם בכרס ודקין דינא הכי והפר"ח חילק בעובי מעט ול"נ גם שסברא בהיפך שהרי בקורקבן הדין כן אפילו בזמן מיעט אחר השחיטה ועבר כל עובי העור וכ"ש שאפשר לו לנקב אחר שחיטה קרום דק, וגם אילו היינו אומרים שאף בחיי הבהמה עושה נקב דק כמו קרום וכיון שהתחיל מעט לנקב א"כ ברבות הימים והזמן מרחיב הנקב ויוגדל יותר יותר וא"כ גם בקורקבן יש להטריף. ובפרט שיש סברא שניקב קודם שחיטה דהאיך יעבור קרום עב כזה בקט זמן אח"ז, ובפלתי פי' דנמצא בין קרום לקרום ובודאי ניקב האחד אף על פי שאין רושם עלה בו קרום מחמת מכה וזה אי אפשר אחר מיתה, ולפ"ז אם הנקב פתוח לרוחה תלינן שאחר שחיטה וא"כ למה כתב שאין בו רושם אפילו יש בו נקב גמור כשר, גם ממ"ש הפוסקים והמחבר באם נמצא חוץ לקדירת המוח כגון בחוטם כשרה דתלינן שלא הגיע למוח מעולם משמע אילו היינו תלינן שהגיע למוח הי' טריפה אע"פ שלא יש שם קורט דם דבק"ד אפילו בחוטם דלא שייך ס"ס שהדברים מוכרחים שהגיע לשם ומ"מ הוא טריפה אם הי' מגיע לשם אע"פ שאין בו רושם, ולכן לא עלתה תרופה לקושי' זו, ובאמת בפוסקים ראשונים שהביאו דין זה אינו מוכרח כלל דבנקב לבד יהי' טריפה, וקצת משמע להיפך מדכתבו ואין בו רושם ולא כתבו שיהי' הקרום שלם א"ו הם לא הקפידו רק על רושם של דם שנראה שהי' בו קורט דם אלא שכבר נתחלחל שלא נשאר בו רק רושם של דם, מיהו מדברי ת"ה לא משמע כן ואפשר לומר דמי ימר שנמצא כנגד הנקב ולא באמצע המוח ואילו נקבה נקיבה מטעם שביקש חמימות ורצה לצאת הי' לנו להמצא נגד הנקב דמסתמא היא נוקבת והולכת עד אשר תוכל לצאת, ומהיכא תיתא נימא שביקש חמימות ושוב חזר ע"כ ודאי לא הי' הנקב מפני שביקש חמימות, רק שניקב המות עד שיעשה הנקב, וא"כ יש לחוש שנקב מחיים, כיון שכל הסברא הוא מטעם שביקש חמימות ונקיבה זו ודאי לא היתה מטעם זה, אבל אם נמצא פיו נגד הנקב באופן שנראה הדברים שהי' נקב והולך ואין רושם של דם נראה באמת דכשר, עוד י"ל כיון דאשכחינן בטיטוס שהתולעת ניקב במוחו אע"פ שהוא היה עודנו בחיים אלמא דטבעו לנקב וכיון שמנשך אפשר שיגרום גם נקיבה ואע"פ שאינה העיקר מ"מ יש להחמיר בנמצא בו נקב כמ"ש (נראה שמחמיר רק בנמצא התולעת שלא כנגד הנקב):