חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות בשר בחלב · סימן קי
ונאכל אחת מהן כו', זהו דעת תה"ד דאפילו למאי דכתב הר"י דבהפילה שוגג קנסינן אטו מזיד היינו דווקא בהפילה לים דיש לגזור שוגג אטו מזיד אבל באכלה בשוגג לא שייך לקנוס דיאכלנו מזיד דלפי דעתו יאכל האיסור וטוב הי' לו לאכלו כולם בספק והאחרונים השיגו עליו דיש לגזור שיאכלנו לכלב ונראה דבאמת לא גזרינן שיאמר דבר שקר דא"כ נגזור אפילו בנפילה דיאמר שנפלה מעצמו אבל התוס' לא כתבו רק דיש לגזור כשיבא לשאול יאמר שנפלה שוגג ובאמת הפילו במזיד וצריך לומר דבהא מורי אינשי התירא טפי לומר על מזיד שוגג ובאמת צריך טעם לחלק ביניהם וע"כ בזה יורה היתר לעצמו יותר ולפ"ז באמת אי יאמר שהאכילו לכלב באמת נאסור לו משום מזיד והא לא חיישינן דיאכילנו לכלב ויאמר שהוא אכלו כמ"ש וגם ליכא למיחש שיאכילו ולא יבוא לשאול כלל דזה אפי' בנפילה יש לגזור דיפילו ולא ישאל עליו וצריך לומר דזה לא גזרינן או דלא טעו אינשי בין נפלה להפילה הה"ד בנאכל נמי י"ל כן ובאמת לדעת התוס' דחילקו בנפלה לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד להפילה והוציאו כן מלשון נפלו קשה הא דנקט בגיטין נפלו ונתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו והטעם משום דאתי' לאערומי וקשה הא התם נמי קתני נפלה ובנפלה לא קנסינן אלא וודאי דליכא חילוק בין נפלה וגם בנפלה הוי כמו שוגג ולפ"ז רב דנקט נפלה היינו משום דלא קנס שוגג אטו מזיד וזה דעת הרשב"א באמת דגם הכא לא קנסינן ובפרט לפ"מ שפסוק המחבר לעיל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד הה"ד כן והתוס' והרא"ש אפשר דפסקו קנסינן שוגג אטו מזיד וכ"מ לשון התוס' רק המחבר פסק כן דאזיל לשיטתיה שחילק בסי' צ"ט דהכא יש לגזור טפי כיון דלא משתרי רק מס"ס ע"ש ובפלתי סי' צ"ט לכן בכה"ג וודאי יש לסמוך על הרשב"א וגם הרא"ש שהביאו מהרא"י מדנקט כיון שנאכל קודם שנודע לא שייך לקנסו משמע דווקא כיון שהפיל קודם שנודע ואינו מוכרח די"ל דהרא"ש כת' להתלמד במקום אחר קודם שנודע בהפילו וכן הביא הטור באמת הפילו קודם שנודע ולק"מ:
או נפל לים כו' וכתב הש"ך ונראה דהיינו דווקא שנאכל א' מהם או נפל לים קודם שנפרש אבל אם פירש לפנינו קודם שנפלה או אפי' פירש ממילא למאן דאוסר בפירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות כיון שהנפרש ממנו בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מן התערובות הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור הוא הך שעמד בפני עצמו הלכך הוא וגם התערובות נשאר באיסורו עכ"ל ודבריו מגומגמים במ"ש למאן דאוסר פירש ממילא דמשמע למאן דאינו אוסר שפיר דמי דלמאן דשרי פשיטא דלא אמרינן שאני אומר דלא נפרש מן התערובות ויש ראיה לדברי הש"ך מהא דאיתא בפ' התערובות אמר ר' אושעיא חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונתפתחו מאה מהם נוטל מהם כדי דימועה ושותה ושאר אסורים עד שיפתחם כו' וכ"פ הרמב"ם וקשה למה יאסרו עד שיפתחם הא כיון ששתה אחד מהם יותרו כולם ולא שייך כאן מבטל איסורין דבאמת מותר לו לשתות אפילו לכתחילה אנא וודאי כיון שהותר לו תחילה בעוד שהוא בעין אע"ג דאח"כ שתה אותו מ"מ השאר אסורים והה"ד הכא נמי כיון שמיד שנפרש היינו צריכין לדון על החתיכה אע"ג דאח"כ נאבד ואינו בעין מ"מ אסור וכן משמע מדברי כל הפוסקים שפסקו בנחתכה החתיכה היא מותרת והשאר אסורות ואע"ג דאכיל האי חתיכה מ"מ אסורין השאר:
הותרו כולם כו', הנה בפלתי האריך כאן בישוב דברי הרמב"ם עיי"ש ע"כ אמרתי לכתוב ג"כ מה שנלענ"ד בזה וכבר נתבאר דבפ' התערובות אמר רב טבעת של עבודת גלולים שנפלה למאה טבעות ונפל א' מהם לים הותרו כולם ופריך רבא ממתני' דקתני ימותו כולם ואמאי נימא הך דמיתא איסורא מית ומשני רב הוא דאמר כר' אלעזר דאמר אם קרב ראש א' יקרבו כל הראשים עכ"ל הש"ס ומזה משמע דמתני' דנקט ימותו כולם הוא דלא כר"א והרמב"ם פסק כרב ופסק ג"כ משנה דכל הזבחים דימותו כולם והוי תרתי דסתרי אהדדי והכ"מ תירץ בשם הר"י קורקוס דימותו בידים ודווקא בנפלה מותר אבל הפילה אסור וכמ"ש התוס' וכמו שנתבאר לעיל ולפ"ז אין מקום לקושי' הגמרא ממתני' וכן הקשה הגאון מהרש"ק ובפלתי תי' דהקושי' הוא לריש לקיש עיי"ש והדבר דחוק דרבא פריך לר' נחמן אמר רב ואדרבה אריש לקיש לא פריך מידי ונראה דהנה כבר כתבתי בשם התוס' דכתבו אר"ל דמוקי לה למתני' דסנהדרין דרוצח שנתערב באחרים כולם היו פטורין ומוקי לה שם בשור שלא היה נגמר דינו שנתערב בשורים אחרים שהיה נגמר דינן ואילו בשורים מעלים לא קתני היינו משום דהיתה תקנה דנכבשינהו דניניידו ואין להקשות דגם בשוורים אחרים שנגמר דינן נכבשינהו די"ל דלא היו מטריח ביה דינא כולי האי' כיון דאסורי בהנאה ואפילו בשור אחד כולן היו אסורין ורבא מוקי לה התם באדם אבל בשור שנתערב בשוורים אחרים כולן היו סוקלין אותן ואפי' בשוורים מעלין והקשו התוס' דניכבשינהו ותי' דבשוורים אותן שהיה לתלות בהן שהרגו היו חייבין להורגם משום ובערת הרע מקרבך וריש לקיש סבר דהיו פטירי דלא ליתי לאחלופי באדם ולא היו פטורים דלשתרי בהנאה קאמר אלא דלא היו אטרחו ביה דינא להורגם דלא ליתי לאחלופי ובשוורים מעלין פליגי רבא וריש לקיש ורבא סובר דהיו חייבים להורגם משום ובערת והלכך לא אמרו דנכבשינהו והנה זה היה תלי' בהך סברא אי היינו אומרין דכל דפריש מרובא פריש ספיקא הוא רק התורה התירה ספק זה (ובמקום דשייך) כמ"ש באסיפת זקנים בב"מ שפיר י"ל דהיו חייבין להורגם כיון דאף הם בכלל הספק רק התורה התירה ספק זה ובמקום דהיה שייך ובערת הרע אותם שהיה לתלות היו צריכין להורגם אך אי היינו אומרין דכל דפריש מרובא פריש הוא הי' דבר בלתי ספק והוי כאילו היינו יודעין בברור דמרובא הוא והוה אליהו בא והעיד ע"ז וודאי לא הי' שייך לומר אותם שהיה לתלות בהם שהיו נהרגים דאין שייך הי' לתלות בהם כלל והוי כאילו היינו יודעין בבירור דמרובא פריש ומהכ"ת נפסדינהו לכולהו ולא היה שייך ובערת הרע מקרבך והנה לעיל סי' ס"ג כתב הפלתי דרב ושמואל פליגי בהך סברא דפליגי בהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דרב ס' דאין הולכין אחר הרוב והלכך בפירש א' מהם אסור לפקח עליו הגל בשבת והטעם דהוי כמו דברור לן דפריש מרובא ושמואל סבר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב דלא הוה רק ספיקא ע"ש והנה התוס' כתבו שם דבקדשים חיישינן לתקלה טפי דהזיד במעילה במיתה וכה"ג הלכך היה צריך להמיתן בידים ובשור הנסקל לא תקינו ליה מיתה אף דאיסור הנאה דלא יחלפו באדם ולפי דבריהם המשנה דקתני ימותו כולם קשה האיך ימיתן הא איכא לאחלופי באדם וצריך לדחוק בדבריהם דהכא לא חיישינן דידעי דמשום קדשים ימיתן והדוחק מבואר ע"כ סובר הרמב"ם דאין לחלק בזה ובאמת תלי' אי היינו אומרין בשור הנסקל דימותו בידים הה"ד הני נמי פירושן דימותו בידי' דמתני' אכולהו קאי ואי אמרינן דשור הנסקל היה אסור להמיתן בידים דאתי' לאחלופי ע"כ הפי' ימותו היינו דהיו מניחין אותן עד שימותו ועוד יש לומר לפמ"ש התוס' כיון דאיסורי הנאה נינהו הלכך היה צריך להמיתן וחילקו בשור הנסקל לקדשים הא ג"כ לא מסתברא ויותר נראה אי תיקנו מיתה בקדשים גם בשור הנסקל תיקנו מיתה דמשום איסור מעילה לבד לא שייך לחלק כיון דבשור הנסקל נמי איסור הנאה אית גבייהו והלכך יש לומר דבכל איסורי הנאה תיקנו מיתה ומה שהביאו ראיה מהזאב והברדלס דכל הקודם להורגם זכה ומוקי לה ריש לקיש והוא שהמיתו ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו י"ל דבאמת פליגי רבנן עליה דר"א בהא וגם התם כיון דמועדים הם ירא לגשת אליהם ולא חיישינן דיהנה מנייהו משא"כ בשור הנסקל שנתערב באלף שוורים י"ל דבאמת תקינו ליה מיתה דאיסורי הנאה הם ולפ"ז ניחא נמי דנקט במתני' שור הנסקל ול"ל דכבר שמעינן ליה מעבודת גלולים ומחטאת המיתות ובהכ' ניחא די"ל דנקט ליה לידע הפירוש דימותו אם ממיתן היו בידים או הערימו עד שימותו ולמר דסבר בשור הנסקל דממיתן היו בידים הה"ד ימותו דחטאת המיתות נמי פירושו הכין הוא ולמר דסבר בשור הנסקל דהיה מניחם עד שימותו דלא ליחלפי באדם ולא חיישינן משום דאיסורי הנאה הם הה"ד בחטאת המיתות נמי פירושא כן ולא חיישינן משום דאיסורי הנאה הם והנה לפמש"ל דרב ס' דכל דפריש ליכא ספיקא כלל ליכא למימר דרב מוקים לה למיתות כרבא דאיערב בשוורים מעלים דקשה נכבשינהו דלדידי' לא היה שייך ובערת וקשה היכא מתוקמא מתני' אליביה וע"כ צריך לאוקמה כר"ל דהפירוש שור הנסקל שנתערב בשוורים שהיה נגמר דינן ואין להקשות לרב דנכבשינהו דניניידו דזה קשה לר"ל וצריך לומר דאי אתה היית רשאי למשכן להחמיר עליהן או דלא ליתי לחלופי באדם ואף עפ"כ נקט המתני' דפטורי וקשה הא איסורי הנאה נינהו כמ"ש וצריך לומר דאע"ג דאיסורי הנאה נינהו לא תקינו להו מיתה וכבר כתבתי דהרמב"ם לא מחלק בין קדשים לשאר איסורי הנאה או דהטעם דפטירי דלא ליתי לאחלופי והלכך אע"ג דאיסורי הנאה הם לא תקינו להו מיתה ומתני' דקתני ימותו אתרווייהו הי' קאי ובתרווייהו פירושא דיניחם עד שימותו והלכך רבא דפריך התם לרב ורב ע"כ היה סובר דיניחם עד שימותו כמ"ש וקשה כי מית חד מינייהו לשתרי כולהו אבל לדידן דקיי"ל כרבא דהיו סוקלין אותן בידים הפירוש שדין היה ימותו הוא ע"כ בידים וי"ל כתירץ הר"י קורקוס דכיון דממיתן בידים הוי כמו הפילה ודו"ק כי חריף הוא:
והראי' ברורה שהי' לרמב"ם לזה שאינו בהכרח דהמשנה יהי' דלא כר"א הוא דלקמן פרכינן ובטרפה היכי דמי ע"ש ומשני ר"י בילדה טרפה ור"א הוא וקשה הא אמשנה ע"כ הוא דלא כר"א וכבר כתבתי לעיל מזה אבל יש לפקפק עליו ואינו מוכרח וי"ל להרמב"ם דלא ס"ל להנך סברות שכתבתי לעיל ולפ"ז ניחא די"ל דגם ר' ירמי' אתי כהלכתא כמו שתירץ רבא דהיו סוקלין אותן בידים והפירש שהדין היה ימותו הוא ג"כ בידים ולק"מ ודו"ק:
ובהכי מיושב ג"כ מה שהקשה בפלתי לפמ"ש הפוסקים הטעם דנפל מותר משום ס"ם ספק נפל האיסור ואת"ל דהיתר נפל דילמא לא זהו ולפ"ז לר' יודא דאסר ס"ס בכל איסורים כ"ש בנפל וקשה מאי פריך התם לוקמי מתני' כר' יהודה דאסר ס"ס וכ"ש במית חד מינייהו ותירצו דגם על המשנה דסנהדרין קשה כיון שסלקו אחד יותרו כולם וזה יתכן לשיטת מהרש"ק דסבר כיון דהומת היה בב"ד היה כמו נפל אבל לשיטת הרמב"ם ור"י קורקוס זה לא יתכן דהתם היו סוקלין אותם בידים ולפמ"ש ניחא דהנה התוס' כתבו ראיה להך סברא דפטירו דלא ליחלפו באדם ור' יהודה דסבר היו כונסין אותן לכיפה ואמאי ליטרפינהו בקופיץ ואמאי היה עבד צער ב"ח ומקלקל חצירו א"ו דלא ליחלופי וקש' למה היו כונסין אותו ננחינהו עד דלימותו והיה צריך לומר כיון דרוצחי נינהו ע"כ לא היו מיפטרי לגמרי וניחא דליכא היה למימר ר"י הוא דקשה ממנ"פ אם הפירוש היה דימותו היינו דיניחם קשה למה הא היה רוצח מעורב ביניהם אלא וודאי דמתני' דלא כר' יהודה ואתי שפיר ודו"ק:
והנה התם בסנהדרין מוקי לה רבא בשור הנסקל שנתערב בשוורים מעלין היו סוקלין אותן ומייתי הש"ס דתנא כוותיה נתערב באחרים ואחרים באחרים היו כונסין אותן לכיפה ור"ש אומר היו סוקלין אותן ולכאורה קשה הא הוא סובר דפטירי וצ"ל דלר"ש הוא דעה שלישית ומתני' לא ס"ל הא דר"ש מדלא הובא כלל במשנה והנה התוס' כתבו אהתם דנקט נתערב באחרים ואחרים באחרים דלא היה לחוש דהתם כר' יהודה אתי והתם ע"כ אפי' במעלין כן הוא מדמייתי מיניה סייעתא לרבא עיי"ש במהרש"א ולפ"ז ע"כ ר' יהודה היה סובר דאפי' נתערב בשוורים מעלי לא מפטרי כיון דרוצח היה מעורב בהם ומ"מ לא היו סוקלין אותן דלא ליחלפו וכמו שכתוב התוס' כו':
באופן אחר י"ל והוא בסיגנון שכתב בפלתי ע"פ מ"ש התוס' גבי אברי תמימין דדייקו התוס' למה לא בטילי ואי משום דהוי עולין הא בעלי מומין לאו עולין נינהו וגם הא דעולין לא בטילי היינו דווקא בדבר לח דומי' דמב"ס לר"מ עכ"ד והפלתי כתב דיש לפקפק על דברי התוס' וי"ל דרמב"ם פ"ל אם המבטל לבדו עולין הוא אע"ג דהמתבטל לאו עולין הוא מ"מ לא בטיל ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' שהקשו למה לן קרא דעולין לא בטיל ת"ל דמצות אינן מבטלות זא"ז ולפ"ז ניחא דהנה בגמרא דפסחים מבואר דאתיא מרור דאורייתא ומבטל מצה דרבנן אלמא דדוקא שניהם צריכין להיות מצות דלא ליבטלו אהדדי אבל בעולין תלוי בהמבטל לבדו וי"ל דקרא אתי אפי' כשהמתבטל לאו עולין הוא דמשום מצות היה בטיל דבעלי מום לאו מצוה הוא ואתי שפיר ודו"ק:
והנה לפ"ז קשה מאי דפריך הש"ס ממתני' דהא כבר כתבו הפוסקים דהא דאמרינן שאני היינו דווקא באיסור דרבנן כגון בטבעת דנתבטל מו התורה אבל באיסור תורה לא אמרינן שאני אומר וה"נ לפמ"ש הוי איסור תורה דהוי עולין ולא אמרינן שאני אומר וצ"ל דהנה מבואר בגמ' דמנחות וזבחים דשניהם מקרא אחד דרשו מולקח מדם הפר ודם השעיר דמר דריש ליה לעולין ור' יהודא דריש ליה למין במינו דלא בטיל ולפ"ז אי אמרינן דעולין הוא אפי' ביבש ביבש הה"ד נמי מין במינו הוא אפי' ביבש ביבש דנפקא ליה מחד קרא וזה ברור ופשוט ובפלתי מזכה שטרא לבי תרי דכתב בעולין דהוי אפילו ביבש ביבש ומב"מ לא הוי רק לח בלח וכתב הטעם דאינו קרוי מב"מ רק בלח בלח וזה לא שייך בעילין ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דמחד קרא נפקא וודאי אי מב"מ לא הוי רק בלח בלח פשיטא דעולין נמי הכין הוה ובאמת התוס' דחילקו בין לח ליבש במב"מ הוא משום דנפקא לי' מדם הפר הוא דבר המתערב וזה הטעם שייך גם בעולין ואי אמרינן דהוא אפי' ביבש הה"ד מב"מ נמי אפי' ביבש ולפ"ז ניחא דהתם קאמר רב להך מלתא ורב סבר בחולין דמב"מ לא בטיל וקשה אמאי אמרינן שאני וצריך לומר דאף בדאורייתא אמרינן שאני אומר ומותר מכת ס"ס ופריך שפיר משא"כ הרמב"ם דפסק מב"מ בטיל ופסק כריש לקיש בחביות והטעם דדוקא בדרבנן אמרינן שאני אומר ומתניתין הוי עולין ומן התורה לא בטיל ול"א שאני אומר ואתי שפיר ודו"ק:
ובהכי ניחא נמי מאי שהקשיתי לעיל אר' ירמי' דסבר דמתני' כר"א עיי"ש ולפ"ז ניחא די"ל דגם מתני' אתיא כר"א והא דלא אמרינן שאני אומר היינו משום דהוי איסור תורה אך זה אינו דבאמת ר' אליעזר אמר ג"כ למילתי' בעולין וצריך לומר דר' אלעזר אפי' בעולין אמר שאני אומר והדרא קושי' לדוכתה וצ"ל כמש"ל:
עוד באופן אחר דהנה התוס' הקשו בזבחים אגמ' דפריך נבטלי' ברובא והקשו דמי גרע שור גדול מאת שדרכו לימנות ואפילו חתיכה בעלמא חשיבה משום דר"ל בה לפני אורחים ותירצו דהקושיא הוא מב"ח קטנים ולפ"ז קשה מאי פריך היכא נימא הך דמית איסורא מית הא אפילו לאחר מיתה עומד בחשיבותו ואפילו היו כולם מתים הוי חשיבי כ"ש אי מת חד מינייהו וצ"ל דגם הקושיא זו אזלא מדקתני כל הזבחים משמע אפי' ב"ח קטנים וקשה אי מית חד מנייהו נימא דאיסורא מית ובטל חשיבותו והנה לקמן איתא פלוגתא רבה ורב יוסף אי אמרינן בתאינה ג"כ הותרו כולם רבה סבר דוקא חביות דמינכרא נפילתה אבל תאינה לא ור' יוסף סבר אפי' תאינה כנפילתה כך עליתה ופרש"י כשם שבנפילתה חשובה בעינך לאסרם כך בעלייתה חשובה להתירם וב"ח קטנים וודאי לא מינכרי נפילתן ובפרט אחת מריבוא ומאי פריך לרב ועיין כ"מ בפרק ט"ו מהלכות תרומות דיש לומר דהרמב"ם גרס לקמן רבא ופשיטא דקשה אמאי דפריך רבא דרבא גופי' סובר דדווקא חביות ומשמע דווקא דבר מסוים כחביות ואפי' למ"ד אפי' תאינה היינו משום דכשם שנחשבה בעינך לאיסור התערובות הה"ד בנפלה תחשוב בעינך להתיר אותן וזה שייך דווקא בדבר חשוב שנאבד דגם עתה הוא כמות שהיתה מתחילה משא"כ דלא אסור רק משום חשיבות דב"ח הלכך היה לו כח לאסור מה שאין כן במיתה דמית א"כ בעלייתה לא הוי דבר חשיב ואפילו האי מ"ד מודה וצ"ל כמו שכתב הכסף משנה דהנה הכ"מ הקשה דברי רמב"ם אהדדי דפסק בטבעת דבעינן שיפלו שנים ובחביות פסק כהך דדי באחת ותי' דכיון דחביות מינכרא נפילתה טובא ע"כ די באחת אבל בטבעת דלא מינכרא נפילתה כולי האי צריך שתים ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר ר' אלעזר אליבא דר"א דבעינן שיקרבו ב' היינו הטעם משום דלא מינכרי נפילתן ע"כ צריך שתים אך הרמב"ם פסק בתאנה דלא הותרו השאר ולא הקיר בשתים כמו בטבעת וצ"ל דבלא"ה קשה לשיטת הכ"מ למה נקטו פלוגתייהו בתאינה ולא בטבעת וצ"ל דבטבעת כולי עלמא מודו דסגי בתרתי משום דהוי עכ"פ דבר תשוב וחשיב טפי מאת שדרכו והרמב"ם דפסק כרבנן וחשוב כששה דברים ע"כ די בשנים אבל תאינה אפי' טובא נמי לא ולפי זה גבי מידי דחשוב ג"כ צריך להיות עכ"פ מינכרא נפילתה ולפי זה לק"מ דכיון דהא דבעינן מינכרי נפילתה הוא משום ר' אלעזר דלא התיר רק בשנים אך בס"ד דלא ידעינן דרב אתי כר' אלעזר ורב אמר שיפלו שנים רק אחת היא ממש פריך שפיר מב"ח קטנים ואין להקשות הא לא מנכרי נפילתה דבס"ד דלא ידע דבעינן שיפלו שנים ובאחד טבעת נמי לא מינכר וע"כ רב לא סבר דבעינן מינכר הנפילה וקשה מב"ח קטנים דהוי נמי לא מינכר ואפי' הכי שרי ושני ליה רב הוא דאמר כר' אלעזר דאמר אם קרב ראש א' מהם יקרבו כל הראשים ובס"ד דלא ידע רבא לא התיר רק בשנים פריך לזה מר"א דלא התיר רק שנים ושני ליה אנא תרתי קאמינא וכיון דסבר תרתי בעינן משום דבעינן מוכח הנפילה לק"מ ממתני' מב"ח קטנים דזה לא מינכרא נפילתן כלל ואינן רק משום חשיבות דב"ח ובעלייתה אזדא החשיבות דכבר מית ולק"מ ודו"ק:
עוד אפ"ל לפמ"ש הכ"מ דאפי' במידי דלא מנכרי הנפילה די בתרי ואם לא נחלק בין טבעת דדי בשנים לשאר דברים אשר לא מנכרי נפילתן לא מהני שתים י"ל באופן זה דוודאי הטעם דבעינן מינכר הנפילה היינו משום דהרואה יראה שבל התערובות נאסר ואח"כ בנפילת אחר לים נתיר לו כולם אתי למישרי ואפי' בלא נפילה ופשוט הוא ואפשר לומר דבאמת בהא פליגי דמ"ד דבעינן שנים היינו משום די"ל דהרואה שנאסר התערובות יבא להתיר אף די"ל בנפילת אחד מהם ומר סבר דהא דחיישינן דמאן דרואה שנאסר התערובות דמשום התאינה שנפלה לתוכן אסרנו אותן וכנפילתה כך עלייתה והרמב"ם פסק דבעינן שיפלו שנים משמע דווקא דניכר נפילתן אבל אם כבר נפל אחד מהם והשאר עמד באיסורו מ"מ שייך אם נתיר לו בנפילת הא' השני ג"כ יבא להתיר בלא נפילת השני דלא מינכר כיון שהתערובות נשארו באיסורו ולפ"ז קשה מאי פריך ממתני' דימותו כולם דהא הפי' ימות הוא שמניחין עד שימותו כמש"ל דלמא מתניתין קתני דימותו כולם אם לא ימותו שנים אבל באמת אם מתו שנים באמת מותרין אך הגמרא הקשה בס"ד דלא ידע דר"א הוא ובעינן שנים ובסיגנון שכתבתי לעיל וא"ש ודו"ק היטב:
ואין להקשות על הרמב"ם שסתם ולא השמיענו דין זה דיש לומר שסמך עצמו על הך דעבודת גלולים וגם הרמב"ם לא העתיק רק לשון הש"ס:
אבל לוקח מכאן ואילך אסור, הב"ח חילק בענין קבוע באם נשחטו לפנינו עשרה בהמות ונמצא ריאה טרפה באחת מהן ולא נודע באיזה מהן לא מקרי קבוע אבל אם עשרה חניות מיוחדים והספק הוא באיזה חנות הטריפה אז מקרי קבוע והפרי חדש השיגו דד"ת אינו קרוי קבוע רק באיסור ניכר והביא ראיה מתוס' נזיר דכתבו דאינו נקרא קבוע באינו ניכר ולכן כתבו גבי האומר לשלוחו קדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם דמטעם קנס בעלמא הוא דניזל בתר רובא ורוב נשים בלתי מקודשות ואי משום קבוע לא הוי כיון שאין האיסור ניכר ומזה משמע דלא הוי קבוע כיון שאין איסור ניכר אך הגאון הפלתי טען מהא דכתבו התוס' בזבחים גבי הנשרפים שהיו בהנסקלים דקשה היה ניזול בתר רובא ותי' דגזירה היתה שמא יקח מקבוע ומזה מבואר דאפי' באין איסור ניכר הו"ל קבוע:
ונראה להביא ראיה מהא דכתבו התוס' בפסחים דף ט' דהקשו מה לי נמצא ביד עכבר ומה לו ביד אינו ישראל ותירצו דביד אינו ישראל פי' שלא בפנינו אבל ביד עכבר מיירי בפי' בפנינו שראינו העכבר לקח מן הקבוע וקשה הא התם תשע ציבורין מצה והחמץ ידוע במקומו והיכא משכחת בפי' בפנינו הא ראינו מהו נטל אי חמץ אי מצה ודוחק לומר דמיירי בראינו ושכחנו או מיד שלקח העכבר בעוד שלא נייד נולד לנו הס' דזה דוחק בסתימת התוס' אמנם לדעתי ניחא בפשיטות דמיירי בידעינן דהני תשע ציבורין הם במקום מיוחד ואינו ניכר דומיא דתשעה חניות רק שהספק נולד בקבוע הלכך אסור אך באמת זה אינו דלפי שהקשה שם אתשע חנויות דמותר בפירש ולא גזרינן שמא יקח מן קבוע ואילו בזבחים גזרינן ותירצו דדווקא היכא דאין איסור ניכר שפיר איכא למיגזר שמא יקח מן קבוע כיון שאין איסור ברור אבל בתשע חניות ויש שם איסור ברור לא גזרינן שיקח מטריפות הברור דלא ברשיעי עסקינן ולפ"ז בתשע ציבורין דקתני בפירש ואתא עכבר ושקל דאמרינן דמותר מטעם כל דפריש ואי מיירי באין איסור ניכר תיקשי נגזור שמא יקח מקבוע אלא וודאי מיירי באיסור ניכר ואין ראיה ובאמת לומר לפי עניות דעתי דהתוס' סברי באין איסור ניכר דאמרינן קבוע דהא להדיא כתבו בחולין ובזבחים דלא מיקרי קבוע רק באיסור ניכר זולת בדברים החשובים כב"ח וגם החילוק שחילק הב"ח בין לא נודע הטריפות ללא נודע החנות לא הבנתי דכי בשביל החנות אומרים קבוע הלא בשביל הטריפות הנודע אמרו כן והגע עצמך אם היו עשרה בהמות ואחת מהן טריפה וידוע איזה היא האם לא יקרא קבוע דפשיטא דהוי קבוע בלא נודע לחלק בין איסור ניכר לאינו ניכר כיון דבוודאי ליכא לאפלוגי מנ"ל לאפלוגי בלא נודע בהכי ועוד קשה הא דזבחים מוקמינן משום דב"ח חשיבי ומה לן לאוקמי מטעם ב"ח לוקי בכה"ג היכי דאין האיסור ניכר רק משום קבוע אסור וכגון שהספק באיזה מקום האיסור עומד באופן שכתב הב"ח דהוי קבוע ובאמת נרא' שמזה הוכיחו התוס' בחולין ובזבחים דלא אמרינן קבוע רק באיסור הניכר ולא קשה מה שהקשה בפלתי דאיפה הוא המקום בש"ס שעשאוהו קבוע מדרבנן דמזה יש ראיה ברורה ומשם הוציאו דינם וגם הרשב"א הוציא כן דאין לך איסור מתבטל לעולם ומזה הוכרחו לחלק בין איסור ניכר וכיון שמדברי הש"ס ותוס' מוכח להדיא כן דלא כהב"ח והראיה ראשונה שהביא בפלתי יש לדחות דלא קשה מידי דבלאו הכי נמי יש להבין מה ראו חכמים בדברים חשובים לאסור קבוע ובשאר דברים לא אסרו ואם הטעם דגזרו משום קבוע דאורייתא אף בדברים הבלתי חשובים יש לגזור אבל נראה ברור דלאו משום קבוע גזרו רק דבשאר דברים כיון דכתוב אחרי רבים להטות אם נתערב חד בתרי נהפך האיסור להיות היתר מה שאין כן בדברים החשובים שלא יתבטלו ולא שייך ביה אחרי רבים להטות דגזרו ביה משום חשיבות רק אם פי' מותר מטעם דאין כאן איסור דכל דפריש מרובא פריש ואינהו לא גזרו רק באיכא איסור ביניהם והנה התוס' כתבו שם מתחלה דמשום רובא לא נעבד דבר שהוא שקר הי' להרוג אותו שלא היה נגמר דינו וצריך לומר דאע"ג דבחתיכת חלב שנתערב בין שני חתיכות שומן מותר מדאורייתא מ"מ באדם מהכ"ת הי' להרוב הפטור ואדרבה התורה אמרה ושפטו העדה ואין לך ראיה לזכות גדול' מזה ועיין מ"ש רש"י ד' ע"ט ע"ב בסנהדרין וכיון דהתורה לא אמרה בכה"ג דניזל בתר רובא א"כ כ"ז שהם בקביעתם פשיטא ואלו הם דברי התוס' בזבחים משא"כ בנזיר דאזלינן בתר רובא דאמרינן דהוא איתתא ורובא הוא פשיטא דמותר מן התורה וקבוע לא שייך שם כיון שאין כאן איסור ידוע ואמרינן דאשה זו מהרוב הוא כי הא דאמרינן רוב בהמות חולבות יולדות אע"ג דוודאי איכא דחולבת אע"פ שלא ילדה אנו אומרין דמרובא היא וה"ה הכא כיון שלא היתה אשה זו בין התערובות שקידש השליח ולק"מ ודו"ק:
גם מתוס' סנהדרין י"ל דמיירי בכה"ג דידע היה הרוצח שהיו שם תשעה ישראלים ואחד עובד גלולים אך לא ידע איזה היה עובד גלולים אבל באמת נכרין כולם אך הרוצח לא ידע כגון שעמד מרחוק וכה"ג וא"ש ודו"ק מ"מ יהיה איך שיהיה נראה ברור לדינא דלא שייך דין קבוע בניכר האיסור וכמ"ש ודו"ק:
וכן משמע מדברי הרא"ש פרק ג"ה גבי בשר שנתעלם מן העין דכתב דלא הוי קבוע רק באיסור ניכר דלא שייך ביה ביטול משמע להדיא היכא דשייך ביה ביטול לא הוי קבוע וכן משמע עוד מלשונו ע"ש ודו"ק הלכך אי אפשר לומר בטור כדברי הב"ח דיהיה נגד דעת הרא"ש אביו וכן הביא הפלתי עוד ראיה מדברי התוס' בבא בתרא דהקשו אר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והקשו דמתני' הוא בנמצא הנך אחר הרוב ואפילו נמצא קרוב לחנות המוכרת נבלה וקשה מאי קושי' דילמא אין החנות ניכר ולא שייך קרוב א"ו דלא מקרי קבוע באין איסור ניכר וזה יש לדחות ומשום הא לא ארי' דברייתא קתני ואינו יודע מאיזה חנות לקח ואי מיירי בלא מינכר איסורא ל"ל דלא ידע מאיזה לקח תיפוק ליה אפילו יודע נמי הוי קבוע אלא וודאי דמיירי בניכר החנות אך לדינא דברים נכונים וכמ"ש:
אם נתפרשו כולם כו' זהו דעת הרמ"א לתרץ קושי' הב"י על הטור דסתר עצמו מסי' נ"ז דכתב ניכבשינהו דניניידו ומקור דעה זה הוא ר"ת ובפלתי הקשה עליו מהא דכתבו התוס' בזבחים דהקשו על ר"ת דסבר בב"ח דהיתה תקנה ע"י דנכבשינהו מהא דטבעת דמותר דווקא בנתערב אחר שנפרש משא"כ בפני עצמו לא ותירצו דשאני ב"ח דאפשר הי' ע"י דנכבשינהו דניניידו וקשה מס' חניות דא"א דנכבשינהו ונגזור שמא יקח מן הקבוע וצריך לחלק בין איסור ניכר ומנ"ל לחלק בין חולין לקדשים דמנמצא לק"מ ומה שתירץ שם מולד הנוגחת דמדוע נקט בוולד זה אינו דקדוק כ"כ דלא משום הא אמר שם רק לאשמעינן דוולדה אסור גם מה שתירץ דהוי ברי' הוא תמוה חדא דלא נאסר מתחילת ברייתו דהא דאסור הוא משום דהיא וולדה נגח וגם אם יחלוק אין שמו עליו כמו שכתבו התוס' והרא"ש גבי שור הנסקל והאיך אמר כן לתרץ דעת הטור דפסק כהרא"ש וכן פסקו כל הפוסקים והמחבר אלא וודאי דליתא ואי אפשר לאומרו כלל ואף איהו גופיה לחידודי בעלמ' אמר לה אך מעיקרא דקושי' ליתא דמבואר בתוס' בזבחים דר"ת הוציא דינו מהא דסנהדרין דאמר ריש לקיש גבי רוצח שנתערב באחרים ומוקי לה בשור שלא הי' נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר היה דינן דמשמע בנתערב בשוורים מעלי' היינו אומרים דניכבשינהו דניניידו וז"ל התוס' ריש פרק התערובות דר"ל אפי' כו' ומשמע דבההוא ענינא דאוקמי ר' אבוהו באדם מוקי לה ריש לקיש בשור שנגמר היה דינו אבל נתערב בשוורים מעלי' היינו אומרים דניכבשינהו כו' אבל בעלמא היינו אמרינן נכבשינהו דניניידו כו' ומטעם זה היה אומר ר"ת עכ"ל הרי מבואר להדיא כמ"ש ובאמת הרשב"א לא סבר דר"ת התיר לכבשן לכתחילה רק בפירש ממילא ואפילו בדברים שאי אפשר לכבשן התיר כמבואר בת"ה וגם הרשב"א גופיה לא הוציא כן מהך דנמצא דוודאי הרשב"א לא יחלוק על סברת הר"י דפשיטא דלא גזרינן שיקח מטרפה גמורה הואיל והתרנו לו מה שלקח קודם שנודע דפשיטא דלאו ברשיעי איירי ואם יקח מן הטרפה ויהיה רשע אף בלא נתיר לו יקח מטריפה רק מסברא חלק עליו וכ"ז ברור ופשוט ועוד למאי דמוקי התם בנגמר דינה עיברה וולדה דאסור בתחילת בריותו מ"מ לא שייך אם יחלק והטור פסק שאם יחלק אין שמו עליו:
והנה הפלתי טען על רבינו תם שחילק בין חולין לקדשים מאי עביד הגמרא צריכותא בין הך דעבודת גלולים להך דקדשים דוודאי טובא אשמעינן כיון דבשאר איסורין מהני כבישה רק בקדשים מטעם דיבאו עשרה כהנים ונראה לענ"ד לתרץ דהתם דתני' חדא דווקא הרובע והנרבע אוסרים בכ"ש ועביד הגמרא צריכא דמהתם הוה אמינא הנ"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא ואי אשמעינן בזבחים דימותו ואפילו להדיוט אסורי אבל עכ"פ תני בכל איסורים דאסורים וקשה נכבשינהו וע"כ דגזרינן שמא יקח מקבוע ושמא יבואו עשרה כהנים ופריך שפיר דלמא ליה האי דזבחים כיון דמוכח משם דבקדשים גזרינן טפי כמ"ש וא"ש ולא קשה מידי:
אם פירשו כו' זהו דעת מהר"ר שכנא ליישב דלא יהיה סתירה בטור ע"כ חילק בין פירשו כולם לקצתם והט"ז הקשה לפ"ז הדרא קושי' הש"ס בזבחים לדוכתה דניניידו כולם והנה"כ השיג עליו דרמ"א לא קאמ' רק דעבר אבל לכתחלה לא ושגגה הוא דרמ"א כ"כ ליישב דעת הטור דאמר דנכבשינהו דניניידו ואפי' לכתחילה פסק כן וכן כתב בדרכי משה ובת"ח וע"ז הקשה הט"ז ותי' הט"ז לחלק בין קדשים לחולין דמשום חומרא דקדשים גזרינן טפי ועל תירוצו קשה דאפילו בלא פירשו כולם יהא מותר דווקא בקדשים גזרינן טפי וגם מנ"ל להטור לחלק בזה ועוד דהרא"ש פרק ג"ה כתב דלא מסתבר לחלק בין חולין לקדשים ונראה לישב דהנה ר"ת סובר אפילו לכבשן לכתחלה ואפילו קצתן נמי מותר וכן בפירש ממילא הותר גם כן והקשו התוס' עליו מהך דטבעת ותירצו לחלק בב"ח דאפשר ע"י כבישה לא גזרינן שמא יקח מקבוע וזה שייך דווקא אילו הגזירה היה דיעשה כן במזיד היינו אומרים דלא שביק היתרא ועביד איסורא משא"כ אם חוששין שמא יטעה וילקח מן הקבוע לא שייך לחלק בזה כלל וזה לא שייך רק בנשארו מקצת בקביעתם שייך אם נתיר לו את הפורש יקח מן הקבוע וכמ"ש הרא"ש בתשובה דכולי עלמא לא בקיאי בדין קבוע וזה שייך דווקא בניידו מקצתם דיש לומר אם נתיר לו אולי יסבור מ"ל הך ומ"ל הך דכולי איתנייהו בתערובות מה שאין כן בניידי כולם דנעקר שם קבוע ומאיזה שיקח באמת מותר ואפילו שנים אחרונים לא אסירי רק מטעם מבטל איסור כמו שכתב הפלתי בזה מודה הרא"ש גופיה כמבואר בהרא"ש באו"ב והוציא הטור מדברי הרא"ש אביו והרא"ש גופי' י"ל דהוכיח לי' מקושית התוס' דזבחים שכתבתי לעיל דמשם משמע דוקא נתערב בשוורים שנגמר הי' דינן אבל בשוורים מעלין לא והטעם דמצי למיכבשינהו כולהו ואין לגזור אם נתיר לו ע"י כבישה אתי למיסבינהו בלא כבישה דמהיכא נגזור כולי האי ואפי' אם יקח בלי כבישה לא יבוא לידי איסור תורה דלא הוי חשיבותו רק מדרבנן אבל באם יש לגזור דיבא לידי איסור תורה יש לגזור אפי' בהכי דאם נתיר לו בכבישה יורה היתר לעצמו אפי' בלי כבישה אע"ג דבאיסו' דרבנן לא גזרינן כולי האי באם יוכל לבא לידי איסור תורה מאי דאיכא למיחש חיישינן אבל במקום דאיכא למיגזר שיקח מהנשארים כיון דקרוב הדבר לעשותו בהא לא שייך לפלוגי בדרבנן לדאורייתא דהוא קרוב שיעבור עליו והנה התם בזבחים איכא לגזור דיבא לידי איסור דאורייתא אם יקח מן קבוע וישחט במזיד ואילו היה נמלך אם יקריב למזבח היינו אוסרים לו וכיון דנדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה דאין חילוק בין נדחה מדרבנן או מדאורייתא וכן אמר רבא התם השתא דאמר רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה ואע"ג דלא הוי דחיה מדרבנן מכל מקום אסור מן התורה דהוי פסול לגבי מזבח הלכך איכא למיגזר טפי אם נתיר לו על ידי כבישה מה שאין כן בחולין מאי איכא למיגזר דיעשה כן ויקח בלא כבישה דיש לומר דכולי האי לא גזרינן כיון דיש תקנה וגם אי אפשר לבא לידי איסור תורה והא"ש דהא דכתב הרא"ש דלא מסתבר לחלק בין חולין לקדשים היינו דווקא בפירש ממילא ונשאר הקביעות שמא יקח מהנשאר מה שאין כן אי כבשינהו כולהו יש לחלק בדרבנן לדאורייתא וכמ"ש ודו"ק:
אך בפלתי הקשה על רמ"א דכל זה שייך בטור דסובר פירש ממילא מותר קושי' הנ"ל במקומה עומדת אי ס"ל לחלק בין חולין לקדשים מנ"ל דנעקרו קצתם לא מהני דמטבעת לא קשי' מידי דבלא"ה קשה הא הוי פירש ממילא וצ"ל דפירש ממילא בפנינו ואי לא סבירא ליה לחלק קושי' הט"ז במקומה עומדת וקושיא גדולה הוא לרמ"א ונלענ"ד לתרץ דהרמ"א פסק כהטור ולא מטעמיה דהנה הרשב"א כתב בת"ה בפירשו כולם בפנינו הוי כשלא בפנינו ויש להבין מנ"ל זה ונראה דקשיא ליה להרשב"א קושית התוס' דהקשו מאי פריך דנכבשינהו הא הוי פירש בפנינו והתוס' תירצו דקושי' הגמרא שיעשה בענין שיפרש שלא בפנינו וזה דוחק ויכול להיות דלא אפשר למעבד הכי או י"ל דבאמת הטעם דפירש בפנינו אסור דנולד הספק במקום קביעות וכיון דהוא כובשן יודע שניניידו ומיד נולד הספק לו משעת כבישה ע"כ תירץ רשב"א דפירשו כולם בפנינו הוי כשלא בפנינו ולפ"ז י"ל דהרמ"א סבר לגמרי כר"ת והא דמצריך נעקרו כולם היינו משום דאיירי בהפרישן במתכוין ואפי' שלא בפנינו מ"מ נולד הספק מיד משעת כבישה או די"ל דהרשב"א והרמ"א סברי דבפירשו שלא בפנינו יש לגזור דיפרשם בפנינו ויהי' איך שיהי' מה שיש לפרש ברשב"א יש לפרש ג"כ ברמ"א ולכך מצריך פירשו כולם משום דהוי בפנינו ואע"ג דבת"ח משמע דמטעם הטור פסק כן היינו משום דבת"ח כתב דיש להחמיר כדברי הרא"ש ואתי שפיר ודו"ק:
ודברי הש"ך בכאן הם תמוהים דכתב דהרמ"א לא התיר רק בדעבד וזה אינו כמ"ש וכ"כ בסוף דבריו שהרגיש בזה דכתב אכן בת"ח כו' עיי"ש ובזה נסתלקה גם כן תמיהת הב"ח שפסק זה אינו אמת דלפמ"ש הרמ"א סובר כשיטת ר"ת מכח קושי' התוס' ואף שהתוס' סבר לשיטת רבינו תם דבשאר דאי אפשר דניכבשינהו הוי אסור שזה לדעת רמ"א כהרשב"א ומהך דטבעת לק"מ דשם הוי פירש בפנינו כמו שכתב רשב"א ולק"מ על רמ"א:
והנה הרשב"א סובר דלכבשן בידים וודאי אסור דבהא וודאי איכא למיגזר רק בפירש ממילא שרי וקשה עליו קושי' התוס' דלא מוקי ריש לקיש בשור שנתערב בשוורים מעלין ונראה ליישב קושית התוס' דהנה בש"ס בזבחים פריך ונבטליה ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו אבל למאן דאמר את שדרכו מא"ל ומשני ר' אשי אפילו תימא רבנן וב"ח חשיבי והנה למאן דאמר כל שדרכו לא בטיל וודאי דלא ס"ל להך דב"ח חשיבו וודאי הוא סובר כל מאי דאיכא למידק סתמא דמתני' כוותייהו וודאי ניחא ליה טפי ולפ"ז לרבנן דפליגי עליה דר"מ דסבר כל שדרכו באמת אף ב"ח בטלי ולפ"ז ניחא דהתם ריש לקיש הוא דמוקי לה התם וליכא לאוקמה בשוורים דקשי' לבטל דוודאי היכא דאפש' לאוקמי המשנה ככ"ע וודאי בעינן למוקמי ככ"ע אף דבלא"ה אתי כהלכתא והך תירוצא דב"ח חשיב לא ברירא ליה דמנ"ל הא לכן מוקי לה בשור שלא היה נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר הי' דינן ואתי ככולי עלמא ובאמת התוס' דהקשו כן היינו משום די"ל דשור גדול חשיב את שדרכו וקושית הש"ס לא אזלא רק בבעלי חיים קטנים ולכ"ע ל"ב עיי"ש בתוס' אבל הרשב"א דפסק דכבש בעורו וחתיכה גדולה לא מקרי חתיכה הראויה להתכבד ולא קשי' מידי וכמו שכתוב ודו"ק:
שנים אחרונים כו', וזה שייך בדברי הטור אבל המחבר דלא עשה חילוק זה קשה למה פסק לעיל האו"ב דניכבשינהו ותירצו הרש"ל והפ"ח דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דמה"ת יעשה כן בשביל יום אחד וכתבו בפלתי דיש לעיין בא"ח שכתב גבי ביצים שהביא אינו ישראל אעפ"י שרוב ביצים מעי"ט מ"מ אסורין דאין הולכין בדבר שיש לו מתירין אחר הרוב וקשה אינו ישראל המביא ביצים מביתו לישתרו מטעם כל דפריש ואי דהו"ל קבוע הא אינו ניכר וצריך לומר דגזרינן שמא יקח מן הקבוע אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין ודבריו בלתי מובנים דהאיך יאמר זה בדעת המחבר שסובר כהרשב"א דפירש ממילא מותר ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא וודאי התם גזרינן שמא יקח רוב הביצים או כל הביצים שיש לו בביתו דאמרינן איסורא ברובא איתא ויהי' איך שיהי' לק"מ משם והביא ראיה מגמ' ביצה כדעת המהרש"ל דאמרינן זימן שנים ומצא שלשה אסורין ומפרש הגמ' דממנ"פ אי אחריני נינהו אסירי ואי הנהו נינהו איכא חד דמעורב בהו וקשה למה נקט כלל הא חששא דאחריני נינהו דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן בהניח מנה ומצא מאתיים אלא וודאי דמטעם חד המעורב איכא תקנתא דניכבשינהו דניניידו וקשה הא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וצריך לומר דבדבר שיש לו מתירין לא גזרינן וזה אינו מוכרח כ"כ דאדרבה מגמ' משמע דבטעם חד מעורב לבד אסור ועכ"פ אין ראיה משם ויש ראיה מדברי התוס' להיפוך דהקשו ליבטל ברובה ותירצו דב"ח חשיבי וקשה נימא ניכבשינהו דניניידו ואי משום דהתוס' לא סבר כר"ת הא הוי דבר שיש לו מתירין ובהא כ"ע מודו אלא וודאי משמע מדברי התוס' דאין חילוק בין דבר שיש לו מתירין לאין לו מתירין לשיטת ר"ת באמת צריך לומר דמשום האי חששא דחד דמעורב לבד לא אסרו השלשה רק מטעם הגמ' אמרה לסניף בעלמא כמ"ש הפלתי ואפשר דהמחבר סובר לגמרי כר"ת ולא משמע לן מסתימת דבריו בסעיף שאחר זה גבי ב"ח:
סוף הספר