חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות בשר בחלב
סימן פז
ואחד לאיסורי הנאה כו', והקשה דו"ז הגאון בספר כרתי ופלתי סק"א דל"ל קרא דלא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה בשלמא למאן דאמר דהוה מחייב בב"ח במלקות אהנאה י"ל דאיצטריך קרא למלקות משא"כ לשטת הרמב"ם דסבר דלא היה לקי אהנאה קשה דל"ל ל"ת תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה, וא"ל דצריך קרא אאיסור הנאה דהרמב"ם פסק כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ע"ש, ומה שנראה לפענ"ד ליישב והוא דמבואר ברמב"ם פרק י"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א דבבשר בחלב אפילו אם עירב בו דבר הפוגם מ"מ חייב משא"כ בשאר איסורים והטעם דבב"ח אפילו שלא כדרך הנאתן נמי חייב משום דלא כתיב ביה אכילה דנפקא לן מלא תבשל וא"כ אי הוי נפקא ליה מלא תאכל כל תועבה הוי פטור בשלא כדרך הנאתן לכך איצטריך לא תבשל לחייב אף שלא כדרך הנאתן ודוק:
ויותר נראה עפ"י מאי דאיתא בגמרא דחולין דף קט"ו אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי בבל תאכל ופריך שם אלא מעתה מעשי שבת ליתסרו ומשני דאמר קרא קודש היא קודש ואין מעשיה קודש ופריך תו חורש בשור וחמור ליתסרו ומשני השתא מעשי שבת דחמירא אמרת היא קודש ואין מעשיה קודש חורש בש"ו לכ"ש עיי"ש בגמרא ופרש"י אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דמסתבר לן דקרא עלה קאי דהתם אכל תועבה גופה עיי"ש והקשו בתוס' ד"ה חורש בשור וחמור כו' וקשה למה לא יחשוב בישול שבת תועבה גופה כבב"ח, ונראה דהיינו טעמא דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשי שבת אינה ניכר שנעשה בשבת עכ"ל התוספות שם, ויש להבין בתוס' שכתבו דבבשר בחלב ניכר הבישול הא בחלב אינו ניכר הבישול וצ"ל כי בטועמו טעם בשר בהחלב ניכר הבישול וכהנה בסוגית דטיפת חלב אפליגי אמוראי אי אפשר לסוחטו מותר או אסור ולמאן דאמר דאוסר הוא אפי' נסחט האיסור לגמרי מ"מ אסור, ומבואר בפוסקים הטעם כיון דנאסרו ע"י צירופן הבשר נעשה איסור מחמת עצמו וכן כתבו התוס', וקשה מנ"ל דאסור הא לא נפקא רק מל"ת כל תועבה והתם דווקא בניכר הבישול והכא מאי ניכר יש כאן, אך אי אמרינן דנפקא לן מלא תבשל שפיר י"ל דכאן דבישלו יחד וצרופין אוסרין הבשר נעשה איסור מחמת עצמו ושפיר י"ל דאפשר לסוחטו אסור והרמב"ם דפסק ג"כ בבשר בחלב אפ"ל אסור ולכן איצטריך לא תבשל אפי' היכא דאין הבישול ניכר וא"ש ודוק:
ואפשר שטעמו של ר"א דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה דסבר ג"כ אפשר לסוחטו אסור וכיון דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה א"כ אייתר ליה חד לא תבשל ולמאי אתי וע"כ לאפשר לסוחטו אתי:
ובזה י"ל ג"כ דעת הרי"ף דלא פסק האי אפשר לסוחטו כלל אפי' בב"ח ותמהו עליו כל הפוסקים דהא שמואל ור"י הלכה כר"י וגם רב סבר אפ"ל אסור ולמה לא פסק כוותייהו ע"ש ולפמ"ש א"ש דמשמע ליה להרי"ף כיון דר"א דהוי בתראי נפקא ליה איסור בב"ח באכילה מלא תאכל כ"ת ומהתם לא מוכח רק היכא דהתועבה ניכר ואפ"ל מנ"ל אלא ע"כ דסבר רב אשי אפשר לסוחטו מותר והרי"ף לא ס"ל סברא הנ"ל מיהו בדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש דרב אשי ס"ל אפ"ל אסור וא"ש ודו"ק:
ובזה י"ל מה שהקשה הכרתי ופלתי דל"ל אסור י"נ מוישתו יין נסיכם ותקרובת מן ואכלו ז"מ ותיפוק דהוא בכלל לא תאכל כ"ת ולמ"ש ניחא דהתם נמי אינו תועבה ניכר משא"כ בב"ח הבישול ניכר כמ"ש התוס' שם ודו"ק. גם מ"ש הפלתי באם בישל כזית בשר עם ע' זיתים חלב דמשום לא תאכל כל תועבה ליכא כיון דאינו ד"ב וא"כ הבשר מותר לכך איצטריך לא תבשל ותמיהני על זה כי מבואר מדבריו דמשום לא תבשל מחייב אף שלא כ"ב מזה אינו כמבואר בגמרא בכמה דוכתי ד"ב אסרה תורה ואי תרי ליה כולה יומא בחלבה שרי ואם כדבריו הי' לנו לאסור בכבוש כיון דקיי"ל אך דלא תבשל א"ו אף לדידן דנפקא לן מלא תבשל דהוציא הכתוב אכילה בלשון בישול אינו חייב רק דרך בישול וזה ברור ודו"ק:
והנה מענין צלי קדר אי קרי דרך בישול א"ל הביא הפלתי ראי' בשם הר"ן במסכת סנהדרין (דף ה) דאין לקרות בחלב בצירי משום דרך בישול אסרה תורה ופרש"י ותוס' דבחלב אינו דרך בישול וכ' הוא ז"ל דנהפוך הוא דהתם אליבא דמ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן דקיי"ל יש אם למקרא לא מוכח משם מידי ולפענ"ד יש לומר דמ"מ כיון דמוכח משם דחלב אינו דרך בישול מהכ"ת נפיש פלוגתא ולומר דפליגי דבזה ודאי לא פליגי אי הוי דרך בישול או לא וכן מוכח מדברי תוס' שהקשו אהא דאמרינן שם דרך בישול אסרה תורה מהא דמרבינן בפסחים צלי קדר דהוי בישול ותירצו דבשל מבושל מ"מ וקשה מאי הקשו הא לדידן דקיי"ל יש אם למקרא הוי צלי קדר בכלל וגם ל"ל דבשל מבושל תיפוק דמשום בב"ח הוי בישול ואף שקצת יש ראיה לדברי הפלתי מהא דפסק הרמב"ם דחייב על צ"ק בפסח משום בשול ותמה הכ"מ עליו דכיון דפסק צלאו ואח"כ בישלו חייב מנ"ל צ"ק עיי"ש, ולדברי הפלתי ניחא די"ל הא דבעינן בשל מבושל היינו דוקא למ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן אפי' בב"ח הוי צלי בכלל בישול וה"ה לענין פסח וא"ש מ"מ לא נהירא דהא בגמרא דפסחים דמרבינן צלי קדר מבמ"ב הוא לר' ור' סבר בסנהדרין יש אם למקרא ולמה לי בשל מבושל הא אפי' בבב"ח הוי בישול. ומיהו לזה י"ל דאדרבא מפרש"י יש קצת ראיה לדברי ד"ז הגאון דרש"י פי' בפסחים צלי קדר מים הנטפלים משמנו ולא פירש בפשיטות צלי קדר שטיגנו בשומן דלרבנן דבעי בשל מבושל אצלאו ואח"כ בישלו צלי קדר לא הוי בכלל דאין זה דרך בישול ולרב דסבירא ליה בשל מבושל לרבוי אף צלי קדר מתרבא אע"כ משום דקשה ליה לרש"י לרבי דס"ל יש אם למקרא וא"כ לא צריך קרא להכי וא"כ גם מדברי הרמב"ם ליכא ראיה דע"כ לומר דהרמב"ם שפסק צלי קדר כסתמא משמע אפילו במים הנטפלים משמנו אסור וא"כ הדרי קושיא הכ"מ לדוכתי' אמנם כבר הארכתי בחידושי בישוב דברי הרמב"ם ואין כאן מקומו אכן מדברי התוס' בסנהדרין לא משמע כן דא"כ הו"ל בפשיטות רבי לשיטתי' דס"ל יש אם למקרא וגם הוי דרך בישול אלא ודאי ס"ל כמ"ש דלא פליגי בהאי כלל ולכ"ע לא הוי דרך בישול וראייתם נכונה ודו"ק:
עוד הביא ראיה שם דמדאמר ר"ל מניין לבב"ח שאסור שנאמר ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה הוא בב"ח, והך בישול ע"כ לאו צלי הוא דצלי מצותו בפסח ולכאורה נהפוך הוא דבפסח קיי"ל דאף צלי קדר נמי אסור וא"כ אף צלי קדר הוא בכלל בישול אך לפמ"ש התוס' בחולין (דף קט"ו) דלית ליה לר"ל הך דרשות דדרשינן פרק כ"ש וא"כ לר"ל לא אמרינן דבצלאו צלי קדר דחייב בפסח ואין צלי קדר בכלל וא"ש ומוכח דצלי אינו בכלל בישול אך זה שהביא ראיה לתרץ מה שמקשי' העולם דמנ"ל בגעולי מדין דטעם כעיקר מן התורה דילמא לא צוה התורה להגעיל רק משום שמא יבשל הישראל בשר ואינו ישראל בישל חלב או להיפך וע"כ תירץ דלמה צוה התורה ללבן דבר הבא באש הא צלי מותר מן התורה ומזה מוכח דצלי מותר אי משום הא לא ארי' דבלא"ה נלענ"ד לתרץ ע"פ מ"ש הטור לקמן סי' צ"ג באם בישל בקדרה של בשר דגים מותר לבשל בו חלב שכבר נלקח טעם בשר וכן מבואר בסוף עבודת גלולים דבהיתירא בלע אף דבר הצריך ליבון די בהגעלה וא"כ קשה למה צותה התורה ללבן דבר הבא באור הא אינו אסור רק משום בשר או חלב דבשאר איסורין טכ"ע לאו דאורייתא ודי בהגעלה דהוי היתרא בלע אלא וודאי דבגעולי מדין אפילו בשאר איסורין טכ"ע דאורייתא וא"ש ודו"ק. ומה שהביא ראיה מכחל דמדאמרינן כחלא עלי בשרא שרי מאי טעמא חלב שחוטה מדרבנן יקשה מאי ארי' חלב שחוטה הא צלי בלא"ה אינו רק מדרבנן א"ו דצלי מן התורה גם זה אפש' לדחות למ"ש התוס' שם דאע"ג דדם שצלאו אינו עובר עליו מ"מ עד שלא נתבשל הוי דאורייתא והה"ד נמי דל"ל משום דצלי אינו רק מדרבנן דמ"מ כיון שהוא חלב גמור וראוי לבישול דאורייתא היא ראוי להחמיר אי לאו דחלב שחוטה דרבנן ואף דלא דמי לדם כ"כ מ"מ עדיפא לי למימר דחלב שחוטה דרבנן ולא משכחת בחלב זו בישול דאורייתא כלל, ובזה י"ל קושי' התוס' שהקשו ארש"י דסובר דם הכבד דרבנן האיך אמר כיון דם דאורייתא ולפ"ז ניחא דהכי פירושו דם דאורייתא ולא שהוא דם הכבד שאינו רק מדרבנן מ"מ יש לגזור אטו דם תורה משא"כ חלב שחוטה מדרבנן ואף שצלי אסור עכ"פ מדרבנן מ"מ אין לגזור כמו בכבד כיון דחלב שחוטה דרבנן ואין להקשות דגם בדם איכא תרתי דדם שצלאו אינו עובר עליו כמ"ש התוס' שם דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דם שבישלו ד"ת והתוס' הקשו שפיר לשיטתיה דאינו רק מדרבנן אבל לרש"י לא קשה מידי גם מה שהביא עוד ראיה מהא דאמרינן בב"ח חידוש הוא דאי תרי ליה כי"ב שרי ולרש"י דפי' דכבוש אינו רק בחומץ ניחא חידושיה טפי בצלי א"ו צלי מדאורייתא ומהא נמי לא ארי' דבלא"ה נמי קשה אף דצלי ד"ת נימא במליחה האי חידושי' דהוי במליחה נמי רבותא דהוי כרותח דצלי ועדיף מכבוש לרש"י א"ו באמת תרי ליה לאו דווקא, רק כל דלא הוי דרך בישול ולא מוכח מידי ומחוורתא כדעת הר"ן דצלי אינו דרך בישול מהך דסנהדרין וכמ"ש ונכון וברור ודו"ק:
אמנם הפרי חדש הסכים לאסור אפי' בצלי מטעם דפסק הרמב"ם והמחבר גבי מעושן ומבושל בחמי טבריא דאין לוקין עליו אבל מ"מ אסור מדברי תורה כמ"ש ה"ה והה"ד נמי בצלי ודחה ראיה דסנהדרין דה"ק דאא"ב דהוי חלב צלול היינו דנקט קרא דלא תבשל משום דעיקר בישול הוא בצלול אבל אי אמרינן דחלב דקרא היינו תרבא לא הוי ל"ל לישנא דבישול דטפי שייך בצלול עכ"ד ולשון דנקט בש"ס ד"ב אסרה תורה משמע דהתורה לא אסרה רק דרך בישול וזה אינו דרך בישול ואפשר דהירושלמי פליגא אגמרא דידן וצ"ע לדינא ודו"ק:
סעיף ב' ועוף כו', זה דעת רוב הפוסקים אך המהרא"ט כתב שקשה להקל נגד התוס' דכתבו דבשר עוף בחלב הוי ד"ת ולי נראה שאין ראי' כלל מדברי התוס' וקצת משמע בהיפוך דהנה התוס' כתבו בפרק כל הבשר אהא דאמר אגרא עוף וגבינה נאכל באפיקורין ומפרש התוס' דעוף תחילה ואח"כ גבינה וכתבו התוס' בד"ה עוף וז"ל והעולם נוהגים שלא לאכול גבינה אפילו אחר ב"ע ואע"ג דתניא אגרא כו' אפשר דהיינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיי"ל הכי עכ"ל ומזה הבינו דהך דלא קיימא לן הכי קאי אבשר עוף לאו דאורייתא אבל אי אפשר לומר כן דלפ"ז קשה היכא כתבו דילמא משום דסובר כו' משמע מזה דלא פסיקא להו דהיינו טעמא דאגרא והא וודאי דכל טעמא דאגרא הוא משום דבשר עוף בחלב לאו ד"ת דבלא"ה לא מסתבר כלל למימר דנאכל באפיקורין דמהכ"ת וכן משמע ממאי דהקשה לקמן אי סובר כר"ט אפי' חי' נמי ומאי קושי' דילמא סובר דהוא ד"ת רק בעוף הוא טעם אחר ואף שיש לדחות קצת מ"מ משמע כמ"ש עיי"ש. ועוד דמשמע מדבריהם שאין טעם זה מוכרח רק כתבו בלשון אפשר וטעם זה מספיק ונכון וברור הוא ואם כוונתם דאפשר דלא קיי"ל בשר עוף לאו דווקא הל"ל אפשר דלא קיי"ל הכי ע"כ נראה לי לברר כוונתם דלפי האמת דקיי"ל כב"ה במתני' דלא עולה ולא נאכל אלמא דלא מפלגינן בין לדרבנן לדאורייתא לענין העלאה למאי שכתבו שם באותו דיבור דאגרא סבר כבית שמאי ופשיטא דלא קיי"ל כוותי' ואפילו לתי' השני ש"ש ממש די"ל דאנן לא קיי"ל כוותיה דר"ח אמר סתם אכל בשר אסור לאכול גבינה משמע אפילו בשר עוף והמשך דברי התוס' כך הם דשמא הא דקאמר אגרא עוף כו' היינו משום דסבר ב"ע ל"ד ולא קיי"ל הכי להקל משום טעם זה דאפשר דלא מפלגינן כי היכא דלא מפלגינן בהעלאה ואפשר דסבר כב"ש או מדרב חסדא מדאמר סתם כמ"ש וזה נ"ל ברור ואין דמדומי ראיה משם ואדרבא משמע להיפוך דגמגמו בטעם זה משמע דלא קיי"ל בשר עוף בחלב דאורייתא דאל"כ פשיטא שיש לחלק ביניהם וזה ברור:
אך הראש כתב בפ' כ"ה דר' עקיבא לא פליג אחכמים דאי הוי פליג לא הוי הלכתא כוותי' דהלכה כר"ע מחברו ולא מחביריו והנה התוס' כתבו התם דרבנן סברי בשר עוף בחלב הוי מ"ת ולפ"ז י"ל סברת הרא"ש דאין הלכה כר"ע מחביריו ומ"מ גם דברי הרא"ש אינם מוכרחים וכ"כ הרשב"א בת"ה להדי' דאף דחכמים פליגי עליו גם שמואל פליג מ"מ ליתא הילכתא כוותייהו דכולן סוגיין היא דבשר עוף בחלב דרבנן ע"כ ולפ"ז י"ל דגם התוס' סברי הכי ואין ראי' וכן משמע מדברי התוס' בביצה ובחולין לין וכן עיקר כדעת התוס' ודו"ק:
סעיף ג' בהמה טהורה כו'. וכ' הרמב"ם דבב"ח הוא מן הנקברים ואפרו אסור ובפלתי כתב דיש להבין למה אסור האפר הא אי הוה ברור דנסחט טעם החלב בבירור הוי מותר וא"כ בנשרף לאפר דודאי נסחט בבירור טעם החלב למה אסור השתא בחתיכה קיימת הוא מותר בשריפתו לכ"ש ולא הבנתי דבריו דהתורה אסרה לבב"ח בהנאה ומה לי אם יהנה בעין או שיהנה באופן שישרפנו ואז יהנה ממנו ומ"ש דנסחט טעם החלב בבירור לא הבנתי דליכא דמיון כלל דהתם נסחט החלב לגמרי וליכא בב"ח כלל לאפוקי בנשרף דיש כאן אפר מבש' ובחלב באכילה והקיטור דמי וזה ראיה מאכילה והוי כעץ בעלמא אבל מ"מ בהנאה אסור שפיר ודו"ק:
סעיף ד' ביצים כו', מקור דין זה הוא מש"ס מסכת ביצה וגרסינן שם השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ופרש"י גמורות היינו בחלמון לבדו וע"ז פליג ר' יעקב ואמר דמעורות אסורות והרשב"א פירש בחלמון וחלבון מיירי גמורות ובלא"ה לא ורשב"א סובר דווקא גמורות בכיוצא בו נמכרות בשוק וקליפתה קשה אבל אם הקליפה לחה לא הוי גמורות ואסורין ונמשכו אחריו הבעה"ת והאגודה ואו"ה ולדידהו צ"ל דר"י מיקל טפי מת"ק דרבנן סברי גמורות בקליפה קשה דווקא ור"י סבר דבלא מעורות אפי' אינם גמורות נמי מותר וזה דוחק דהול"ל אם אינם מעורות מותרות כיון דת"ק נמי מודה בהוי מעורות דהוי אסורות ואפשר שדעתם ז"ל דלא אמר ר"י למילתא על הת"ק לפלוג עלה רק דר"י ח ר באנפי נפשי' וברייתא תני לה משמי' דר"י דס"ד דשלל הוי מעורות ולפ"ז כרבנן פשיטא דלא אתי ויותר קשה ללישנא בתרא דאמרינן דהך דהאוכל מן האשכול נימא ר"י הוא ומשני ממאי דאמרינן מהנך דתלי' באשכול דלמא אשכול גופה ולפ"ז לס"ד כש"כ דאתי' כרבנן וגם זה משני דתיתי הברייתא דלא כמאן ובפלתי תירץ דטעמייהו דגזרינן אטו ביצת טריפה ודבריו תמוהים דהא לב"ה דגזרינן אטו ביצת טריפה אפי' בכמוה נמכרת בשוק נמי אסרו והרשב"א התיר עכ"פ בנ"ב ואפש' דסבר דבזה לא גזרו והנלענ"ד ליישב דעת רבותינו דהנה התוס' כתבו במסכת ביצה הטעם דאסרו ב"ה ביצת נבילה משום דגזרו אטו ביצת טריפה ויש להבין דלמא לא גזרו בב"ח משום ביצת טריפה ותירצו דבשר עוף בחלב לאו דאורייתא לא ס"ל מטעם מהרש"א עיי"ש ודו"ק, וצ"ל דבב"ח לא גזרינן כולי האי דבגמורות אינה בכלל בשר דהתורה לא אסרה רק בשר בחלב וכיון שכמוה נמכרת בשוק ע"כ דלא הוי בשר דאם גם זה הוי בשר לא משכחת לה בעיתא בכותחא אע"כ צ"ל דבהא גזרינן אטו ביצת טרפה, ויש להבין מאי טעמייהו דהא ע"כ ג"ש לא גזרינן משום טרפה דאי גזרי אפי' בכמוה נמכרת בשוק נמי ליתסר כטעמייהו דב"ה באמת ואין לומר דהכי כ"ע מודו דאסור משום דחשוב כגוף התרנגולת והוי כמו בשר דלפ"ז בעיתא דקתני מן השלל של ביצים טהור ושלל היינו לפחות מעורות מעט כמו שפירש"י בביצה ואי חשוב נבילה שאין כמוה נמכרת בשוק דאסורה ומן השלל פסק דטהור כהאי ברייתא משמע דליכא מאן דפליג עלה וצ"ל דדוקא ליגזר אטו ביצת טריפה בהא פליגי ב"ש דמהיכא נגזור כיון שהוא שני גופין וגם לא שכיחא טריפה ודבר מופרך הוא איסורין של זה לא כאיסורין של זה ובהא לא גזרו ב"ש אבל באין כמוה נמכרת איכא למיגזר דאכל מגוף התרנגולת כיון דדמי לה ובהך גזירה כ"ע מודו רק אי גזרינן אטו ביצת טריפה בהא פליגי ולהכי לענין טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן לא גזרינן הכא וגם ר' יוסף ידע מזה כמ"ש בפלתי וזה מוכרח ג"כ בדעת כל הפוסקים כמ"ש עיי"ש ולפ"ז קשה על ר"י דסבר דדוקא מעורות אסורות ובאינם מעורות אפי' באין כמוה נמכרת בשוק שרי ואב"ה ואפי' בביצת נבילה שרי וזהו דוחק ואם נאמר כן ג"כ לא קשה על שיטת הרשב"ם דאיפלוג ר' יעקב י"ל דבאמת רבנן מודו דאפילו במעורות לא הוי גוף התרנגולת רק משום גזירה דגוף העוף דבהא כ"ע מודו דגזרי' אך ר"י לא גזור וצ"ל דטעמי' דמדינא אסו' כמ"ש בפלתי ופריך שפי' אלא דשני' דחוקא דר"י פליג אב"ש וב"ה ובגמ' מהדר לתרץ בריית' אליבא [דכולי עלמא] ע"כ נראה דגם ר"י לא פליג ואפושי פלוגתא לא מפשינן וטעמיה דר"י דלא גזור היינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ודווקא בנבילה דהוי דאוריית' ג' גזרינן משא"כ בב"ח ולפ"ז קשה מאי טעמא דר"י דמעורות אסורות דליכא למימר משום גזרה דא"כ אף בלא מעורות ליגזור אך י"ל דר"י סבר דבנבילה גזרינן בכל גווני אפי' באינו מעורות משום דהוי דאורייתא משא"כ בבע"ב דרבנן לא שייך לאסור משום גזירה דבשר עוף גופא גזירה היא והוי כמו גזירה לגזירה והנה אנן קיי"ל דאסור להעלות על השולחן ב"ע וגבינה משום דגזרינן העלאה אטו אכילה אע"ג דהוי דרבנן וש"מ דאפי' בדרבנן גזרינן לגזירה ומאי פריך דילמא גזרינן במעורות ובאינו מעורות לא גזרינן דלא הוי רק איסור דרבנן, ועוד למ"ד דגזרינן גזירה לגזירה י"ל באמת בנבילה הוי מותר באינו מעורות, רק דגזרינן אטו מעורות ומעורות משום תרנגולת גופיה ובדרבנן לא גזרינן רק במעורות לבדו ולעולם לא חשיבי כבשר וצ"ל דמאן פריך האי קושיא ר' יוסף והנה בריש כ"ה דייק ר"י מהך דהעלאה דאסורה אפי' בבשר עוף בחלב ד"ת דאי לאו הכי הוי גזירה לגזירה אלמא דר"י סובר דלא גזרינן גזירה לגזירה והלכך פריך שפיר לרב יוסף דע"כ סבר בע"ב דרבנן דאי הוה מן התורה ליגזור אפי' באינו מעורות כמו בנבילה כש"כ וכיון דהוי דרבנן קשה למה אסור ביצים מעורות דהוי גזירה לגזירה וצ"ל דביצים מעורות כמו בשר גופא דמי ופריך שפיר דלחייב משים נבילה ואביי שני ליה ג"כ לשיטתיה דאביי סבר דב"ע בחלב דרבנן ואפ"ה גזרינן העלאה אטו אכילה כמ"ש אביי בריש כ"ה עיי"ש:
ולפ"ז יש לומר דטעמא דר"י הוא משום גזרה ובאינו מעורות לא גזרינן כמ"ש וכ"ז לר"י אבל לרבנן דסברי דווקא גמורות לא מצי ר"י לאקשויי די"ל דטעמייהו הוא דגזרינן גם לגז' אבל בטומאה לא גזרינן וא"ש ודו"ק:
ושמעתתא מרווחא טפי להרשב"ם וסיעתו דלרש"י והרשב"א תיקשי הא דשנינן גבי מן האשכול של ביצים דפרישו מן האשכול גופא ולדידהו לוקמו באינו גמורות דלכ"ע הוו כבשר ודחק הרשב"א בישוב ולרשב"ם ניחא כיון דבלשון חכמים י"ל דאפילו באינו גמורות לא אסרה תורה משום דהוי כבשר רק משום גזירה ולהכי קאמר דמן האשכול גופא אפילו ת"ק מודה כיון דהוא אינו מחלק בין גמורות משמע בכל גווני לא אסרה תורה רק מטעם גזירה דווקא בגמורות ודו"ק:
ובזה י"ל ג"כ דעת המרדכי דפ"ק דביצה דז"ל שם כן פי' רשב"ם שנגמר לגמרי קליפתה החיצונה אבל אם לא נתקשה הקליפה החיצונה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליו לכל דבר ודווקא לענין בב"ח שרינן ביצים גמורות אבל נתנבלה בשחיטה אסורה איסו' דאורייתא והכי תנן בעדיות ביצת נבילה כל שכמוה נמכרי' בשוק ב"ש אוסרין עכ"ל ודבריו תמוהין דמשמע דאסורה ד"ת ולפי זה ברייתא דשלל הוא דלא כמאן לא כב"ש ולא כב"ה וגם סותר דבריו ממ"ש בפ' כ"ה דטעמא משום דגזרינן אטו ביצת טריפה בשם הבעה"ת ובעה"ת סובר כשיטת רשב"ם לפ"ז יש לפרש דבריו דסבר הטעם משום דגזרו אטו עוף עצמה וזהו באינה גמורות אבל גמורות לא גזרינן כמ"ש וכ"ז בב"ע דהוי דרבנן משא"כ בנבילה דהוי ד"ת גזרינן אפילו בגמורות ולפי זה הכא הכי פירושו דווקא לענין בב"ח שרינן ביצים גמורות משום דהוי דרבנן או משום דלא גזרינן דכיון שנגמרה בידוע שאינו אסור תורה כמש"ל אבל נבילה אסורה אסור תורה והלכך גזרינן אפילו בגמורות או דסבר גם כן הטעם דלא גזרינן בגמורות היינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ואתי שפיר ודו"ק היטב:
שמעתתא דטיפת חלב זו מכתבי שחברתי בילדותי כבר שיתסר ובר
שיבסר ולאריכת הזמן וטלטולא דגברא חסר רובן ונשאר מעט מזעיר. הקשה הכרתי ופלתי וז"ל אך קשה לי במאי דפריך הגמרא וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא"ר חצי זית בשר וחצי זית חלב הוה לוקה על אכילתו ואמאי כו' וקשה לר"ת כי חלב בלוע לאיסור בשר וטכ"ע לר"ת אף ללקות ופשיטא דהיה לוקה וצ"ל כיון דבלעה מחצי זית בשר אף ר"ת מודה דאין כאן מלקות דמעולם לא היה האיסור כשיעור דהא לקמן מוקמינן היה לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה דמתחלה בישל כזית בשר וכזית חלב שלם וא"כ הרי טעם כעיקר ופשיטא דהיה לקי לר"ת עכ"ל וקושיא זו שלימה ומ"ש עוד ז"ל וצ"ל דבס"ד דהתורה מיעטה לחלב אף טכ"ע עיי"ש קשה מנ"ל להגמ' זה דילמא באמת הוא כשאר איסורין לענין טכ"ע רק שאינו איסו' מחמת עצמו ודי בששים כמ"ש התוס' עיי"ש ודו"ק:
לכן נראה לענ"ד דהגמ' פריך שפי' לרב לשיטתיה ע"כ טכ"ע ל"ד דהנה לעיל בזרוע בשולה ובעבודת גלולים דף ס"ז כתבו התוס' ארש"י שכתב דנזיר וגיעולי אינו יהודי הוי ב' כתובים הבאים כו' וליכא למילף ותירצו דמגעילי אינו ישראל ליכא למילף דחידוש הוא דנותן טעם לפגם נמי אסור עיי"ש, והנה בפסחים (דף למד) הקשו ארב דאמר קדירות בפסח ישברו דהא נט"ל היא ובעבודת גלולים דף ס"ט מספקא ליה לרבא אליבא דרב אי נותן טעם לפגם מותר או אסור ותירצו דדוק' בפוגם בעין מספקא ליה אבל בבלוע ודאי אסור ואף שתירצו עוד תירוץ מ"מ תירוץ זה לפמ"ש בדף שאח"ז דהכא חשיב כדיעבד עיי"ש ודו"ק. וא"כ לרב דסבר נט"ל אסור הוי נזיר וגיעולי אינו ישראל ב' כתובים כנ"ל ובעבודת גלולים בדף הנ"ל כתבו התוס' דמהבשר לא מוכח דטכ"ע דאורייתא דהחלב ובשר הוי ממש רק מהחלב דלית ביה רק טעמא וכ"כ הרשב"א בת"ה דף קע"ב בשמם נמצא דלרב דסבר נט"ל אסור הוי נזיר וגיעולי אינו ישראל שני כתובין ובשאר איסורין טכ"ע ל"ד ואם אמרינן דגדי אסרה תורה א"כ מנ"ל בב"ח טכ"ע דהבשר הוא ממש והחלב הוא כשאר איסורין הבלועין מאיסור והשתא פריך שפי' לרב דסב' היה לוקה על אכילה אמאי לוקה ואין לומר מטעם כעיקר דמנ"ל לרב למילף טכ"ע ודו"ק כי נכון הוא:
ולפ"ז יתיישב נמי קושיית הרשב"א בת"ה דף ק"א וז"ל ולדידי קשיא דהכא משמע דאביי סבר טעם כעיקר דאורייתא ובאילו עוברין אקשו ליה וכזית בכדי אכילת כ"ס דאורייתא ע"כ תורף קושייתו בקיצו' ולפמ"ש יתיישב שפיר דהנה לעיל אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא כו' והקשו התוס' ז"ל וא"ת מהכא משמע דמהכא נפקא ליה לאביי טכ"ע ובפרק אילו עוברין מפיק ליה ממשרת עכ"ל ולענ"ד לק"מ די"ל דודאי ידע אביי דממשרת מוכח טכ"ע רק אביי ה"ק דמבש' בחלב מוכח דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ קשיא ל"ל קרא דמשרת כיון דמהכ' נפקא אע"כ דמשרת אתא לשני כתובים וטעם כעיקר בעלמא לאו דאורייתא והשתא ממילא מתורצים היטב קושית התוס' דתרווייהו איצטריך למהוי שני כתובין וגם אינו צריך לדחקם שאביי קיבלה מרבא וא"כ גם מה שהקשה הרשב"א לק"מ דהתם קאמ' שפי' בשא' איסורין דטכ"ע לאו דאורייתא דהוי בב"ח ונזיר ב' כתובים ואין מלמדין ודו"ק:
ולפמ"ש נראה לענ"ד ג"כ לתרץ קושית התוס' שהקשו על רשב"ם שפסק בשאר איסורין דרוטב הנבלע מנבילה נידון לגבי רוטב היתר מין במינו והא דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא חתיכה של היתר נעשית נבלה מדרבנן וא"כ החלב עכ"פ מדרבנן אסור והוי מב"מ ולכאורה לא קשה מידי דכיון דלא נאסר רק מדרבנן ולעיל בדף צ"ט ע"ב כתבו התוס' גבי ציר דמדרבנן אסור ולא אמרינן מב"מ לא בטיל והכא נמי כתבו התוס' דלא אסור רק מדרבנן ובטול שפיר אך י"ל דהתוס' שפיר שפי' שגם לעיל אמ' רב כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ואף דלא נאסרה החתיכה רק מטעמא בעלמא וטכ"ע לרב ל"ד כמ"ש לעיל מיהו לפמ"ש למעלה דהחלב בבשר קרוי ממש וא"כ לעיל אסור מדאורייתא דכיון דהבשר הוא ממש משא"כ הכא בחלב דלא אסור רק דרבנן והוי מין במינו דרבנן ובטול לק"מ ודוק היטיב כי נכון הוא למאוד:
ולפ"ז נמי מתורץ קושי' התוס' שהקשו ארבא שהשיב דרך בישול אסר' תורה ומשמע שסוב' דטכ"ע ל"ד ודחקו עצמם שדחוי בעלמא הוא ולפמ"ש א"ש דאדרבא דרבא מדחי ליה דמבב"ח ליכא למילף ולא הוי אלא חד קרא דמשרת ושפי' מלמדין לטכ"ע דאורייתא וא"ש ודו"ק:
הרב מגיד משנה כ' שדעת הרמב"ם כהרשב"א דמבלע בלע מפלט לא פלט פירושו עד ששבע מלבלע ולכך כתב וצריך אומד גדול לשער זה והקשו עליו הלחם משנה שאם כדבריו למה צריך לטעום את החלב שביורה הא הבשר לא פלט מידי ע"ש והניח בקושי' ולי נרא' לתרץ ע"פ מ"ש בספר כרתי ופלתי לתרץ קושית מהר"ם שיף למסקנת הגמ' דאיירי ביורה רותחת מאי ארי' נפל ליורה גדולה אפי' קטנה נמי כיון דלא פלט מידי ותירץ הוא שגם לרב היה ספק זה דלמא נח קצת רק אם יש ששים הספק הוא בחנ"נ ומספק לא מחמרינן בחנ"נ משא"כ בליכ' ששים אין הספק בחנ"נ ולכן הביא ראיה לבעל פרי תואר שמספק ל"א חנ"נ ולפ"ז לא קשה מידי קושי' הלח"מ על המ"מ שכתב שהדבר ספק והכא אין הספק בחנ"נ רק אם יש בו טעם ממש ולכן צריך הרמב"ם טעימה וא"ש ודו"ק:
אמנם בדברי הפלתי גופא ק"ל כי מבואר בגמרא שר' יהודה גופא חושש לשמא לא ניער יפה ודוחק לומר שר"י ורבי מפלגי בזה אי אמרינן מספק חנ"נ ולכ"ע חוששין שמא לא ניער יפה וגם מרש"י ז"ל נראה שאין טעמו של רבי רק דלא חייש לשמא לא ניער יפה ולא משום ספק וגם כיון דחנ"נ בב"ח ד"ת מדוע לא נחמיר כמו בשא' איסורין כמ"ש גם בתחילת דבריו וקושית מהר"ם שיף נלענ"ד בלא"ה לתרץ דלכאורה יש להבין דלמאי קמ"ל רב בזה פשיטא דמותר כיון דלא פלט מידי וצ"ל דהיא גופה דביורה רותחת סמכינן על אומד הדעת ומתירין היורה אך י"ל דלא אמר רב דסומכין על אומד הדעת רק היכא דליכא למיקם עלה דמילתא משא"כ בליכא ששים דאיכא למיקם עלה דמילתא בטעימת קפילא מדוע נסמוך על אומר הדעת כיון דאיכא לברורי והא"ש דביורה קטנה וליכא ששים וודאי איכא למיקם אטעמא וצריך קפילא לטעום ובאם יאמר דאית ביה טעמא וודאי דאסו' ואי לית ביה טעמא וודאי לא פליט מידי ופשיטא דמות' ואתא רב לאשמעינן דאע"ג דהיורה גדולה וליכא למיקם אמילתא מ"מ סומכין על אומד הדעת ולק"מ וגם לפ"ז קושיית הלח"מ לק"מ דהרמב"ם איירי בליכא ששים וצריך טעימא כנ"ל ונראה שגם פרי תוא' לא כ' שמספק לא מחמרינן רק ברמב"ם שכתב שהרמב"ם איירי באינו ידוע אם נפל לחתיכה שמקצתה תוך הרוטב או חוץ לרוטב וגם אינו ידוע אם נפל לחתיכה שיש בה ששים או לא ושם הוה ס"ס ספק תוך הרוטב ספק חוץ לרוטב ואת"ל חוץ לרוטב שמא היה בחתיכה ששים אבל בספק א' וודאי שמחמיר בב"ח דהוה מן התורה וזה מבוא' בדבריו שכתב תרי ספיקא כנ"ל ודו"ק:
הפלתי בסי' צ"ב הקשה ז"ל ויש לדקדק לשיטת רמב"ם הא דתנן קדירה שבשל בה בש' לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט דילמא בלעה ונעשה נבילה וכשפלט אי אפש' למטעם עכ"ל ונרא' לענ"ד דלק"מ דכיון דהכא איכא ספיקא אי הפליטה קדמה לבליעה ולא נעשית נבילה או הבליעה קדמה לפליטה ונ"נ וכיון דהשתא טעים ליה קפילא ואמ' דלית ביה טעמא ואפי' הי' באמת שהקדרה בלעה קודם נמי היה מב"מ ובטיל ברובא ולא הוי רק ספיקא דרבנן והוה להקל משא"כ הכא בחתיכה שנפלה לקדרה שאין מה שמעכבה בחתיכה מלפלוט הלכך משערינן בסמך וא"ש איברא מ"מ קשיא דלמ"ד מב"מ לא בטיל ואפש' לסוחטו בבב"ח היא מן התורה וודאי דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ובגמ' דזבחים בפר' דם חטאת פריך לר' יהודה מברייתא דקדירה שבישל בה תרומה כו' ומשמע שם דאתי' אפילו כר"י ור"י סובר מב"מ לא בטיל וחנ"נ מיהו י"ל שזה וודאי שאינו מוכרח שיהי' הברייתא דווקא כר"י אך מ"מ הקשו שם שפיר שלפי הברייתא קשה אותה למה לי ואי סברא כר"ש פשיטא דקשיא מתרומה וא"ש ודו"ק:
עוד הקשה שם על דברי תוס' פרק ג"ה ז"ל ויש לדקדק בדברי התוס' בפרק ג"ה דף צ"ט ד"ה במאי דטרחו ליישב קושית רש"י בגמ' גריסין שנפלו לעדשים דפריך אלא במאי לאו בס' והקשה רש"י דילמא מיירי בטעמו וליכא טעמא ומאי קושיא הא גריסין בלעה עדשים נעשים נבילה וכשפלט אי אפש' למיטעם עכ"ל ופירש קושייתו דשמא מתחילה היה בהם טעם ואח"כ פלטו ושם אי אפש' לתרץ כמ"ש לעיל דהוה ספיקא דרבנן דהא התוס' סברי אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ מן התורה כמו שהקשו כמה פעמים מגיעולי מדין וכיון שנאסר מתחלה שוב אין לה היתר בסחיטה וא"כ הוי ספיקא דאורייתא אמנם מ"מ נראה לענ"ד לתרץ דהנה כבר כתבתי לעיל שלמ"ד נותן טעם לפגם אסור הוי גיעולי מדין ומשרת ב' כתובים ולית לן למילף טכ"ע ובירושל' מוקי הך מתני' כר' מאיר דסבר נט"ל אסור ולפ"ז אף אם מתחילה הי' בהם טעם לא היו נאסרין רק דרבנן וכיון שכאן הספק אי לא היה כדי ליתן טעם מיד או בלעו נ"ט וחזרו ופלטו והוי ספיקא דרבנן ותלינן להקל ולא גרע מנשפך ודו"ק:
הכרתי ופלתי הקשה דברי תוס' אהדדי שבד"ה חלב נבילה כתבו התוס' שחנ"נ אינו אלא דרבנן ולמרה בד"ה שנפל כו' הקשו מגיעולי מדין וצ"ל דהוא דאורייתא ונראה לענ"ד לתרץ שהתם כתבו כן אליבא דרשב"ם שפירש שרוטב נבילה הוא ברוטב היתר מב"מ וא"כ קשה האיך הגעילו בגעולי מדין דרוב כלי בישול וודאי נבלע בהם מים והוה כמו הגעלה מב"מ ול"ב ולקמן אזלו לדידן דלא קי"ל כהרשב"ם ואפילו לרשב"ם גופיה י"ל שכ"ז אינו לרב דסבר מב"מ ל"ב ועכצ"ל דחתיכה נ"נ רק מדרבנן משא"כ לדידן דקיי"ל מב"מ בטיל שפיר י"ל חנ"נ ד"ת ואין להקשות הא כתבו התוס' לעיל דף צ"ט דתרי משהו לא אמרינן וא"כ אף למ"ד מב"מ ל"ב י"ל דהגעילו ב' פעמים בקדירה שיש ששים ולא נאסר רק בפעם א' ממשהו והוה פעם שני במשהו ול"א דז"א דהא כבר כתב הט"ז סי' צ"ב דבלח בלח אמרינן תרי משהו שמתחלק האיסור והסכים עמו הש"ך בנה"כ והכא הוה לח בלח ומה שתירצו התוס' ביין נסך למאן דלא בעי תחילה דאיירי דלא נאסר רק ממשהו והוי תרי משהו אפי' בלח בלח דזה אינו דכיון דהתם איירי שנתערב אח"כ בשא"מ ושייך שפיר תרי משהו וכ"כ בנה"כ להדיא ז"ל בסוף דבריו אבל אם נאסר דבר לח מחמת מינו ונתבשל אח"כ אותו לח במינו דהיינו שהאיסור הוא מין תערובות הב' אסור אף התערובות הב' כאילו נפל האיסור הראשון שם אבל אם נפל אותו לח בא"מ א"צ רק ששים מן התערובות הב' נגד איסור הראשון עכ"ל והתם גבי יין נסך נמי הוי ששים במים נגד היין איסו' כנ"ל ודו"ק:
הנה דעת הט"ז הוא דאפי' לרש"י שפירש במקצתה תוך הרוטב אין הכל מצטרף לבטל הטיפה הוא דווקא לחומרא שלא יצטרף הכל לבטל הטיפה אבל מ"מ נאסר חלק התחתון מחלק העליון ואוסרת הקדרה, והפלתי הקשה עליו בסוף דבריו דמאי קאמר מבלע בלע מפלט לא פלט שמא איירי בקצתה תוך הרוטב ויכולה לאסור השא' והנה לפי מ"ש הר"ן ז"ל לכאורה לק"מ שהוא ז"ל כתב דמאי דאמרינן בגמ' מבלע בלע מיפלט לא פליט היינו דווקא למאי דס"ד אפש' לסוחטו מות' ואיסור הבשר אינו רק מפני החלב שבו אבל למאי דמסקינן אפ"ל אסו' אפילו לא ניער כלל נמי אוסרת עיי"ש ולפ"ז לא ק"מ דלא נוכל לאוקמה בקצתה תוך הרוטב דהשתא ס"ד אפ"ל מות' ואף בקצתה תוך הרוטב למה תאסר כל החתיכות משום מינה אמנם כבר כתב הפלתי עצמו בסימן ק"ה שדברי הר"ן דחוקים שלדבריו לשני הגמ' מיד אלא קסבר אפ"ל אסור ומ"מ נרא' לענ"ד לתרץ דברי הר"ן דהנה לפי מאי שתירצו בגמ' דאי אמרינן דרבנן נמי סברי אפ"ל אסור נראין ואינו נראין מבעי' ליה ופי' דכיון דהחתיכה עצמה לרבנן נמי אסור דחייש לשמא לא ניער יפה וקשה מנ"ל לגמ' זה דילמא בתרתי פליגי רבנן אר' יהודה דמב"מ בטיל וגם לית להו גזירה דשמא לא ניער יפה כי היכא דפליגי בין בניער ובין בלא ניער וצ"ל דא"כ בדברי חכמים גופייהו יש חילוק דבלא ניער מתחילה החתיכה עצמה לפי מאי דס"ד דכ"ע אפ"ל אסו' ובניער תחל' אף החתיכה עצמה מותרת וזה לא מסתברא ליה לגמ' לאוקמי הכי והשתא א"ש ודברי הר"ן ברורים שזה וודאי אליבא דאמת דאפ"ל אסו' יכולה החתיכה לאסור שאר החתיכות דהוי כנבילה ממש אך דלא מצינן לאוקמה הכי דלפ"ז אין דברי חכמים שוים דבלא ניער כלל אף שחתיכה עצמה אינה נ"נ מ"מ וודאי שנשאר האיסו' בתוכה אסורה אף לרבנן ודו"ק:
ואפשר לומ' שהט"ז נמי לא כתב רק שנאס' חלק התחתון מחלק העליון ומ"מ האיסו' נשא' בחתיכה וי"ל כמ"ש אמנם בדברי הרשב"א בת"ה מבוא' להדיא שלא כדברי הט"ז שכתב וז"ל ושמעינן מהכא שאפילו הי' מקצת חתיכה תוך הרוטב ונפל עליה חלב או דם או שא' דברים שאינם מפעפעין אין אומרין שאותו שהוא ברוטב מסייע להוליך הבלועה בכולה דא"כ אפי' לא ניער יפה כו' למה נאסרות האחרות ועמ"ש וזה להדיא דאין נאסרות האחרות שלא כדברי הט"ז שנאסר חלק תחתון מחלק העליון ודו"ק היטב:
והנה מדברי הרשב"א במשמרת הבית משמע דאפילו למ"ד אפ"ל מות' החתיכה עצמה לעולם אסורה שכתב בדף נ"ח וז"ל וא"נ למה שפרש"י וז"ל שמפני שעד שלא נצטמק כו' וה"ל הא ניחא לר"י אבל לחכמים שמואל ור"ל מא"ל ולדבריהם אפי' חתיכת בב"ח שנפלה לקדיר' שיש בה ששים נגד הבליעה תחזור החתיכה להיתירה וכ"ש בשא' איסורין וא"כ מצינו הגעלת אוכלין אתמהה אלא על כרחינו כיון שנאסרה החתיכ' שוב אינה חוזרת להכשירה דודאי נאסרה וכשנפלה לקדרה אחרת אי אנו יודעין שנסחט ממנו כל האיסור ומספק אין אנו מתירין עכ"ל עיי"ש משמע שאף למ"ד אפ"ל מותר דווקא בידוע שנסחט ממנו כל האיסור ולפ"ז לא קשה לדברי חכמים דבניער מתחילה אפי' חתיכה עצמה מותרת ובלא ניער החתיכה אסורה וצ"ל דלא איכפת לן אי חתיכה אסורה אי לא והדרא קושיא לדוכתה דנימא דפליגי בתרתי דרבנן לא סברי גזירה דשמא לא ניער יפה מאי אית לך למימר כיון דבלא ניער חתיכה עצמה אסורה לא הוי דומיא הא לדידיה אפילו אליבא דאמת בלא ניער החתיכה אסורה ובניער אף החתיכה מותרת ואין לומ' דרבנן נמי סברי האי גזירה דשמא לא ניער יפה והחתיכה אסורה בין בניער ובין בלא ניער דא"כ נראין ואינו נראין מבעיא לי' וצ"ל להרשב"א דודאי החתיכה עצמה שנאסרה וודאי דאסורה לעולם ואין זה מוזכר בדברי חכמים רק דהמקשן רוצה לומ' דעד שתתן קאי אחתיכה וא"כ ל"ל דלא סברי גזירה דלא ניער דלפ"ז החילוק הוא בעד שתתן גופיה שבלא ניער פירושו אחתיכה ובניער פי' אטיפה וזה היה דוחק לומר כן משא"כ אליבא דאמת דבין כך ובין כך קאי אטיפה ולא איכפת לן אי החתיכה אסורה ומזה לא איירי רבנן ובזה נמי סרה קושיית הפלתי בסימן קט"ז שהקשה להרשב"א דנימא בקיצור דכ"ע אפ"ל אסור וקא מפלגי בחנ"נ דלפמ"ש הרשב"א אמר למלתיה אפילו לחכמים ואין זה ענין לאפ"ל ולא פליגי רק אם צריך ששים נגד הבלוע או נגד כל החתיכה משא"כ בחתיכה עצמה מודו דאסורה דאי אפשר לסוחטו כלל כמ"ש הרשב"א:
ובזה נתישבה שפיר גרסת הספרים דמתני איפכא נראין דברי ר' יהודה בשניער וכיסה פי' בניער בסוף ודברי חכמים בשלא ניער כלל והקשה רש"י עליהם דלפ"ז החתיכה עצמה לעולם אסורה ואין כאן מחלוקת רק באחרונות ולכמ"ש י"ל שגם הם סוברים פי' הגמ' כהרשב"א ה"ל דעד שתתן הטיפה קאי והגמ' לא משני נראין ואינו נראין מבעיא ליה רק משום דלרבנן צריך ששים עכ"פ נגד החתיכה ולרבי בניער תחיל' אף חתיכה עצמה מותרת ויכול להיות שבלא ניער חתיכה אסורה ובניער מותרת לרבנן ומחתיכה לא מיירי רבנן מידי ודו"ק:
הראב"ד בהשגות שלו השיג על הרמב"ם ודעתו כי לא אמרינן חתיכה נ"נ רק למ"ד מב"מ לא בטיל אבל לדידן דקיי"ל מב"מ בטיל לא אמרינן חנ"נ והקשה הלח"מ עליו הא בגמ' אמרינן דכ"ע אפ"ל אסו' והכא במב"מ פליגי אלמא דאף לרבנן דסברי מב"מ בטיל מ"מ י"ל אפ"ל אסו' ונראה לענ"ד לתרץ דהנה מלבד זה נמי קשה על הראב"ד מר' יוחנן דסב' אפ"ל אסו' ור' יוחנן סבר מב"מ בטיל וכן הקשה בפלתי וצ"ל דוודאי לא פליגי רק בענין האיסו' האוס' במשהו ולרב דס"ל מב"מ לא בטיל אמרינן בכל מב"מ חנ"נ ולר' יוחנן י"ל בטבל ויין נסך ובכל דבר האוסר במשהו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא פליגי רק באיסור האוסר במינו ואין זה דוחק דכי היכי דלרבינו אפרים לא פליגי רק בב"ח ה"נ לראב"ד והא"ש ודברי הגמ' לראב"ד ברורים דהמקשה הי' סובר דגם רבנן סברי מב"מ לא בטיל וא"כ שפיר מוכח דלא אמרינן חנ"נ אפי' באיסו' האוסר במשהו והקשה מנ"ל זאת דדילמא באמת כ"ע סברי אפ"ל אסו' ר"ל במב"מ דלא בטיל שלדברי הראב"ד אין הפלוגתא רק באיסו' האוס' במשהו והיינו טעמייהו דרבנן דסברי מב"מ בטיל ואפילו אליבא דמ"ד אפש' לסוחטו אסו' מודה היכא דמב"מ בטיל דלא אמרינן חנ"נ וכדעת הראב"ד וע"ז תירצו דאי טעמייהו דרבנן משום מב"מ בטל הוא האיך אמ' ר' נראין דברי רבנן דהא ר' סבר מב"מ ל"ב ולשיטת רבי אפילו לרבנן הי' חנ"נ רק שרבנן אמרו כן מטע' אח' דמב"מ בטיל ובענין זה אפי' ר"י נמי מודה דל"א חנ"נ ואי משום דסב' רבי דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה הל"ל נראין ואינו נראין ובזה נמי מתורץ הדקדוק שדקדק בפלתי דאין סברא לומ' דהמקשן והתרצן מחלקין בזה בפירוש עד שתתן דמר סב' דעד שתתן קאי אחתיכה והתרצן סוב' דעד שתתן פירושו אטיפה דזה דוחק ולפמ"ש א"ש דבין להמקשן ובין להתרצן עד שתתן קאי על הטיפה כן נראה לענ"ד בשיטת הראב"ד ודו"ק:
הנה הש"ך והט"ז נחלקו ודעת הט"ז ס"ק ט"ז האריך אי אמרינן חנ"נ בדבר הנאסר במשהו אוסר את מינו במשהו ומסקנתו דאפי' בחמץ שאוסר בין במינו בין שלא במינו דבר הנאסר במשהו אינו יכול לאסו' עוד והש"ך השיג עליו באמרו דדוקא מ"ש התוס' בחולין דדבר הנאסר במשהו ל"א חנ"נ הוא דווקא בשא' איסורין משא"כ בחמץ משום דלא אמרינן שמשהו יהי' כמאן דליתא רק שלא תירצו התוס' רק דהוי אינו מינו וא"כ בחמץ בפסח דבין במינו ובין בא"מ אוס' אפילו משהו נמי אוסר כמה פעמים במינו עיי"ש שהאריך וכבר כתב הפלתי שלר"ת וודאי כמאן דליתא דמי ע"ש אך לרבינו אפרים נסתפק ולא מצא ראי' ברורה ולענ"ד נראה ראי' ברורה שלא כדברי הש"ך דהנה הרשב"א בחידושיו הביא דעת רבינו אפרים ואו' אני שאין דברים אילו אמורין רק לענין בב"ח אבל בשא' איסורין לא וראיה לדברי מהא דאמ' ר' לעיל חתיכה של נבלה כו' ופרכינן מאי ארי' כו' ומשני בקדם וסלקו דאלמא דאע"פ שהחתיכה עצמה אסורה מטעם משהו שבה אפ"ה אינה נעשית נבלה לאסו' עיי"ש ולפי דברי הש"ך עכצ"ל שצריך ששים בחתיכות לבטל הנבילה אפילו לא נבלע בה רק משהו דרך משל שהחתיכה היא ע' זיתים ונבלע בה זית א' אף שאין בחתיכה זו כח לאסור מ"מ לא גרע מאינו מיני' וא"כ מאי זו הראי' שהביא ר' אפרים דכיון דהוי עכ"פ אינו מינו אף לר"ת שסובר בכל איסורין חנ"נ אתי שפי' דיכול להיות דהוה אינו מינו אלא וודאי ברור שדעת ר' אפרים דהמשהו הנבלע בה הוי כאינו ושפי' דייק דלמ"ד חנ"נ בכל איסורין ע"כ הטעם שכיון שנאסרה החתיכה נעשה כל החתיכה איסו' גמו' והקשה שפיר לדבריהם דכיון שהחתיכה נאסרה לא מטעם הבלוע בה מדוע לא יקרא מב"מ ודוחק לומ' שזה דחק לר' אפרים דלר"ת צריך ששים בחתיכות לבטל כל החתיכה הנאסרה ממשהו וזה נחשב לר"א לדוחק שרב איירי ביש ששים נגד החתיכה דהא לדעת הש"ך גם לר"א צריך לאוקמי באיכא ס' בחתיכות נגד כל החתיכה שהר"א כתב ז"ל וכמו כן מ"ש רבא סלק את מינו כמו שאינו היינו נמי אם קודם שנתנה הנבילה טעם בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה אין לומר סלק את מינו שהרי נבלע בחתיכה נמצא אף שהחצי זית קרוי א"מ מ"מ אי אפש' לחתיכות לבטל החצי זית לבדו שהרי נבלע בחתיכה וע"כ צריך ששים נגד כל החתיכה:
סימן צ
עם הכחל, הקשה הרמ"א בת"ח למה בחתיכה שנתבשלה בדמה לא אמרינן דחתיכה עצמה תצטרף ותי' דמשום דהוי חלב דרבנן הקילו ועיין מ"ש הט"ז ונה"כ ובפלתי דש"ה דכב' נאסרה משום דפירש ממקום למקום ולכן אפי' לאח"כ אינו מצטרפת וזה לא יתכן בדעת דלא ס"ל הך דדם שפירש ממקום למקום כמבוא' בפכ"ה וכ"כ הוא עצמו לעיל ס"ס ס"ט ע"ש והדרא קושי' לדוכתה ולענ"ד נראה דדם שאני כיון דלא ידעינן כמה דם יש בחתיכה ואפש' שכל מה שיצא ממנו הוא דם ואף שגם עתה לא הקטינה שיעורה מ"מ אמרינן שנתנפחה מחמת ההית' והוי כמו חתיכת נביל' דפשיט' דבעי נגד כל החתיכה אבל בכחל דיש לו הית' בקריעת שתי וערב ואין איסו' רק מחלב הכנוס בגומות ומצד עצמו הוא היתר שהרי עינינו רואות דבקריעת שתי וערב הבשר מן הכחל היא כמו החלב שבגומות ולא שייך לא ידעינן כמה חלב יש בו דהא וודאי שאין כל הכחל חלב רק דבעי ס' שאנו חוששין שמא יש בו חלב כמו הכחל כולו ועכ"פ גם בשר יש בו כמו החלב אבל בחתיכה אף אם יקרעה ויסחוט כל מה שבתוכה מ"מ לא תהי' החתיכה מותר שאין הטעם מהדם הכנוס רק שאנו דנין כל החתיכה כאילו היתה דם ואיך יצטרף וזה ברור ודו"ק:
אין הכחל מצטרף, זהו דעת הרשב"א ולדידן וודאי ניחא דחזר הכחל כחתיכת נבילה ולהכי לא מצטרף אך לדעת הרשב"א דסב' דלא אמרינן בשא' איסורין חענ"נ קשה מאין נ"נ חלב הנבלע אינו אוסר דאם בישלו לבדו מות' רק כל האיסו' מן טעם בשר הנבלע בו שהבשר קיבל טעם חלב כשחזר לכחל נעשה כחתיכת נבילה וכיון דכב' אסרה מבב"ח לא שייך חתיכה נ"נ עיי"ש בפלתי:
ולי נראה דלא משם חנ"נ דהוי כמו בב"ח בא הרשב"א לומר דלא מצטרף אלא דכיון דכשיצא מן הכחל לבש' ונעשה הבשר חתיכה דאיסורא דזה וודאי הוי בב"ח וכיון שכן מה שבלע הכחל מן הבשר הוא איסו' גמו' והוי כמו נתבשל עם נבילה וכיון דלא ידעינן כמה בלע הכחל מן הבשר לכן צריך לשער נגד כולו וכמו בכף לקמן סי' צ"ח סעיף ז' אף דהמחבר דלא פסק חנ"נ מ"מ צריך לשער נגד כל הכף כיון דלא ידעינן כמה בלע והאי נמי דכוותי' אבל ביש ס' כיון שהבשר לא נעשה איסור רק כשבא להכחל ומזה נאסר הכחל עצמו אז כיון שהחלב כבר נתבטל רק שחוששין שמא נשאר בו מעט חלב ועכ"פ אינו חמור מבראשונה והשתא נמי מצטרף דהואיל דהכחל הוא עדיין היתר כמו שהי' דהטעם הבש' בהכחל גופי' ר"ל בבשר הכחל אינו מזיק כיון דטעמן שוה ולא הי' האיסור רק משום החלב שבתוכה שנטעם בחלב טעם בשר ובשר הכחל עדיין הית' הוא ולכן הדר מצטריף ואפי' לדידן דקיי"ל חענ"נ בכל איסורין והה"ד למה שכבר נאס' מבב"ח מ"מ לא מחמרינן כולי האי ובפרט לפמ"ש הש"ך דלא נאס' רק ממראית עין פשיטא דלא גרם מבראשון וזה ברור:
אם קרעו שתי וערב, משמע דאם לא קרעו שו"ע אפי' בבישול לבדו נמי אסו' בדעבד וזהו דעת רש"י דפי' מתני' דנקט קורעו היינו דווקא לבדו אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן וגם דעת הראב"ד גופיה שם דלבדו מות' אלא שהחמיר שלא לפרוץ גדר והפ"ח כתב דאפי' בלי קריעה שו"ע נמי שרי כיון דבישלו לבדו כדעת רוב הפוסקים ובאמת לדבריהם שמעתתא מרווח טובא ולדעת הרמב"ם ואלפסי נמי שרי בבישלו לבדו אפי' בלי קריעה כלל ולדידהו לקדירה צריך קריעת שו"ע דהיינו בבשר ורב דאמר אינו עובר עליו ומותר היינו שבישלו לבדו וקשה להו ע"כ קושית התוס' דמאי פריך לרב ממתני' דלמא מתני' דנקט אינו עובר עליו ואיסורא איכא היינו בהדי בישרא ולפמ"ש ניחא שפיר ובלא"ה נמי י"ל כתירוץ התוס' על רש"י דהקשו ג"כ דילמא מיירי לקדרה ותי' דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאם לא קרעו מות' והוי מוקמינן ליה בצלי ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו שם אהא דבעי למיתי סייעתא לרב מהא דתניא הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאח' בישולו לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה והקשו תוס' אדרבה דוק מינה איפכא אינו עוב' עליו ואיסורא איכא והכא לא שייך למימר איידי ותירצו די"ל איידי דמתני' נקט נמי ברייתא הכי והדוחק מבואר אבל לפי' רש"י ניחא דכיון דכל קושי' הש"ס הוא דלשמעינן דלא קרעו מות' והוי מוקמינן לה בלא בשר ולפ"ז י"ל הא דמשני הש"ס איידי לאו היינו דבאמת מתני' דנקט אינו עובר עליו היינו דמותר באמת דזה דוחק דפשיטא דלישנא לא משתמע הכי אלא דהכי פירושא הה"ד דאיסור נמי ליכא והיינו בענין דמיירי רב בלי בשר והא דלא אשמיעינן רבותא טפי דמותר לבשלו בלי קריעה היינו משום דבעי' למיתני סיפא דאינו עובר עליו דאסורא איכא נקט נמי רישא אינו עובר עליו ובאמת איסורא איכא והיינו לקדרה וא"ש ופי' זה מחוור טפי ולפ"ז י"ל דהא דנקט בברייתא אינו עוב' עליו באמת איסורא איכא ולא קשה קושי' הש"ס מידי דכיון דגם במתני' הכי הוא וצ"ל דהכי מקשה לפום מאי דס"ד השתא דקריעה וודאי מהני ליכא לפרושי דאיסורא איכא אפי' בלי בשר כיון דאפשר בקריעה רק בהדי בשרא שייך לומר דאוס' והבשר ג"כ נ"ט בו דאי אפש' בקריעה רק מה דכניס ביה והיינו החלב שבגומות וצ"ל דהא דאינו עובר עליו היינו לקדירה מקשה למה לא אשמעינן דומיא דסיפא דקורעו לאח' בישול דומיא דלב וליכא למימר דאיסורא איכא דהא וודאי מהני ליה קריעה וצ"ל דבאמת לא בעי קריעה ולהכי לא מצי למינקט דומיא דסיפא לכך נקט אינו עובר עליו ובאמת מיירי לבשר ולק"מ קושי' התוס' ובאמת גם התוס' לא הקשו דמאי מייתי סייעתא דילמא איסורא איכא דע"ז לא תירץ כלום די"ל דנקט איידי דמ"מ קשה מנ"ל למייתי סייעתא דבאמת איידי הוא תירוץ דחוק האיך מייתי סייעתא וכל מה דאיכא למידחי דחינן אלא עיקר כוונת דבריהם הוא דוודאי הא לא קשי' דמוכח דאיסורא איכא דוודאי למאי דקיימי השתא ל"ל הכי כיון דלהכל יש לו היתר בקריעה ושרי אלא כוונתם הי' ליישב הדיוק דכאן לא שייך תי' איידי וע"ז תירצו דגם כאן שייך איידי וזה ברור ודו"ק ולפמ"ש ניחא די"ל דמיירי לקדירה וכמ"ש:
ובזה יש ליישב ג"כ קושי' השני' שהקשו שם דרש"י לא בעי כו' דהאיך ס"ד דלא לבעי קריעה דמאי אולמי' קודם בישולא מאחר בישול כיון דאפשר לקרעו ולפי' הנ"ל ניחא דבאמת לפי מה דסברי השתא דגם כחל אפשר בקריעה ליכא למימר דהני לישנא דרב פליגי דלחד שרי בקריעה וחד אפי' בקריעה נמי אסו' דמ"ש מלב כיון דמהני ליה קריעה נקט קורעו אלא וודאי דפליגי אי בעי קריעה או לא בעי קריעה כלל והא דקיי"ל דבעי קריעה היינו למאן דמסיק דלכחל לא מהני קריעה וגם מדר' אלעזר ורב גופיה י"ל דל"מ רק בדעבד אבל לכתחילה בעי קריעה וזה ברור וגם התוס' מודו בזה אלא דקשיא הא מתני' נקט קורעו וע"ז אמר בש"ס דאיסורא נמי ליכא משמע דקריעה בעי עכ"פ ולפמ"ש ניחא דבאמת מתניתין מיירי לקדירה אלא דלא בעי לאשמעינן דאפי' איסורא ליכא משום סיפא דאיכא איסורא כמש"ל ולפ"ז לס"ד דהשתא וודאי ללישנא קמא אפי' קודם בישולו לא בעי קריעה רק עם בשר ובלי בשר אפי' קריעה נמי לא בעי וללישנא בתרא בעי עכ"פ קריעה אפי' בלי בשר ואי אפשר בקריעה לאחר בישולו מבעי למקרעיה ופריך שפיר דליתני קורעו אחר בישולו וממילא הוי מוקמינן לה לקדירה בלי בשר ואתי שפיר ודו"ק:
סימן צא
ובמקום כו' אם לא קלפהו כו' מותר. הש"ך הקשה על זה מדבר התוס' פ' ג"ה דכתבו גבי ירך דצריך לשער נגד הקליפה הנאסרה משעת מליחה אלמא דאפי' בישלו בלי קליפה נמי אסו' והמג"א תירץ כיון דהקליפה אינו רק חומרא בעלמא דחיישינן שמא אדמיקר ליה בלע ולא מחמרינן כולי האי אבל אם הקליפה אסורה מדינא וודאי אוסר והפלתי הקשה עליו הא חם לתוך צונן הוה עירוי ועירוי מבשל כדי קליפה לרבינו תם ואסורה מדינא ואפש' לדחות דהתוס' לא בעי רק לתרוצי למה הביא הברייתא השניה ותי' דאשמעינן דהחלב מותר ובאמת מיירי בחלב צונן רק שנפל עליו בשר רותח ועי"ל דמיירי בנפסק הקילוח ולא מקרי עירוי כמבואר לקמן סי' ק"ה ובפרט לפמ"ש הש"ע בנפלו זה לתוך זה ונפל משמע בנפסק הקילוח וכן מה שהקש' ומה שכת' המחב' דאין חילוק בין מלוח עליון או תחתון י"ל דמיירי כשהקליפה הוא בעינא ועדיין לא נתבשלה אלא שמ"מ תי' המג"א נראה דחוק דמנ"ל להש"ס להקשות חם לתוך צונן מותר קליפה מיהו ליבעי דילמא לא ס"ל האי חומרא כלל אפי' בבעין ובפלתי תירץ דדוקא לענין בב"ח הדין כן דכיון דבקליפה יש טעם קלוש ובב"ח טעם קלוש אינו אוסר וגם זה דוחק כיון שכבר בא לידי איסור לא שייך לחלק בין טעם קלוש בענין בב"ח לשאר איסורין ולפענ"ד נראה דוודאי הא דמקשה הש"ס אדמיקר ליה בלע לאו מחומרא בעלמא הוא דמקשה אלא דהכי קשי' להו כיון שהעליון חם והתחתון צונן וניהו דהתחתון מצנן להעליון מ"מ י"ל דשמא לא צננו רק בלע קצת קודם כיון שאין דבר זה מוחלט מיד שמא בלע עכ"פ כדי קליפה דבקל בלע כדי קליפה והגם שי"ל שציננו מיד ואפילו קליפה לא בלע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכן משמע במג"א סי' תס"ז דעכ"פ ספק הוא וכיון דיש לנו ספק בזה אם כדי קליפה בלע או לא בלע והקליפה הוא בעינו ואי הוי ידעינן דבלע הוי איסו' מן התורה ואף השתא דלא ידעינן הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ופריך שפיר אמנם כל זה בשאר איסורין דבת' טעמ' אזלינן אם טעים טעמ' דאיסור' אסור מדאורייתא אך בב"ח דרך בישול אסרה תורה וחם לצונן אינו דרך בישול דלא מבליע רק כדי קליפה כמ"ש הר"ן בפכ"ה בכמה דוכתי ולכן אנו מספקינן ספיקא דרבנן ואזלינן בכל דוכתא להקל ומ"מ אם הקליפה איתא מ"מ מחמרינן מטעם חומרא בעלמא כיון דליכא הפסד אבל כשהקליפה אינה בעינא לא מסתבר להחמיר כ"כ והא דמקשי שם קליפה מיהו ליבעי י"ל כיון דבאמת הך ברייתא הקודמת מיירי סתמא אפילו לענין איסו' כמבואר שם בכיצד צולין והתם נמי נקט להאי לישנא חם לתוך צונן מדיח ושם וודאי בעי קליפה וכיון דהתם מפרשינן להאי מדיח קליפה הה"ד הכא נמי מפרשינן לה הכי ואף דהוי ספיקא דרבנן מ"מ במידי דלא איכפת ליה כולי האי החמירו כמו דאורייתא אבל א עב כבר תו לא מחמרינן כולי האי למיסר כל החלב ובזה מיושב ג"כ מאי דקשיא ליה על התוס' דסברי דתרתי מתניתא מבעיין לאשמעינן דהחלב מותר והתינח ברייתא בתרייתא דבעינן לאשמעינן הכי אבל ברייתא קדמייתא למה לן כיון דהכל נשמע ממתני' בתראה ולא הו"ל לאתוי' רק ברייתא דבב"ח ותו לא מידי ולפמ"ש ניחא די"ל דבעי לאשמעינן דאפילו בב"ח כשהקליפה בעין צריך קליפה אפי' בדרבנן דהוי ספיקא דרבנן והלכך אי לא הוה מייתינן לברייתא קמייתא הוי מצי למימר דהאי מדיח מדיח ממש קאמר משים דהוי ספיקא דרבנן ולהכי מביא האי קמייתא דמשם נשמע דמדיח היינו קליפה והוא לאו דווקא והה"ד הכי נמי איכא למימר הכי וצריך קליפה וא"ש ודו"ק:
ומעתה מיושבים כל הקושיות שהקשו האחרונים על רמ"א מדלעיל סי' ס"ט עיי"ש ודו"ק וגם מתוס' לא קשיא מידי דהתם הוא מדין מלוח כרותח וכן מ"ש הפלתי מדברי התוס' דפסחים דהקשו דהקליפה תאסר כדי נטילה עיי"ש דהתם נאסר מדינא מחמת צלי מחמת דבר אחר וא"ש ויש נפקותא בין מ"ש לתירוץ המג"א למ"ש דלדעת המג"א אפי' בשא' איסורין נמי דוקא הכי ולמאי דכתיבנא היינו דווקא בב"ח מטעם שכתבתי אך לפ"ז נשארה קושי' מהרש"א שהקשה על מה שכתבו התוס' פ' כיצד צולין דכתבו דלא גרסינן בקולף את מקומו סגי דיכול לצלותו עם הרוטב עיי"ש והקשה מהרש"א למה מחקו לעיל הגירסא הא י"ל דבעי קליפה משום שהרוטב חיממה להחרס ובישל החרס את הרוטב כדי קליפה ונאסרה הרוטב כדי קליפה וחוזר ואוסר הפסח ותירץ מהרש"א דכיון דהרוטב אי אפשר בקליפה לכן מותר בלי קליפה והתם הוי צלי מחמת דבר אחר אסור מן התורה ולפמ"ש אפי' במקום דלא אפש' בקליפה אסור אך מ"מ נראה לענ"ד ליישב קושי' מהרש"א דבאמת לפמ"ש המהרש"א הא דמחקו התוס' הגירסא היינו לשיטת ר"ת ואיך יסתמו למחוק גירסא ולא יכתבו דלריב"א אפש' לקיים הגירסא וכבר הרגיש בפלתי מזה ולפמ"ש י"ל דגם ריב"א לא פליג על ר"ת דסב' דהוי ספיקא די"ל דגם ריב"א מודה בזה דסברא זו נכונה רק שטעמו הוא דכיון דחזינן דבעי קליפה ולא שרינן ליה מטעם ספיקא דרבנן אלמא דאפי' בדרבנן החמירו כמו בשל תורה וסברא הנ"ל לא ס"ל לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין ולכן מצריך ס' כדי קליפה והנה התם דנטף מרוטבו על החרס ובס"ד מוקי לה בחרס צוננת ויש ספק אם הרוטב נאסרה כדי קליפה וכי הדרא רוטב לגבי פסח הרוטב הוי צונן דכבר אוקיר ליה דכבר ירד לתוך החרס והחרס צונן ואין הספק רק אדמיקר ליה בלע פורתא אבל כשחזר וודאי צונן הוא ופשוט והלכך לא צריך למימ' דבקליפה סגי דהתם אפי' קליפה לא בעי דהוה ס"ס ספק נתבשל הרוטב כדי קליפה ספק לא נתבשלה והצינון הי' קודם ואת"ל דנתבשלה שמא לא בלע הפסח ממנו כלל משום דצונן הוא והרוטב צונן להפסח קודם ובזה אפילו בדאורייתא שרינן ואפי' ריב"א מודה כמ"ש ודו"ק היטב:
ואפשר לזה כיון המהרש"א ונסתלק ממנו השגות הפלתי עיי"ש אך הרמב"ם בהלכות ק"פ הביא המשנה דכיצד צולין בסתם ולא ביאר דמיירי בחרס רותח וכן בסולת רותח וכבר נתעורר הלח"מ להקשות עליו בזה ולפי דעת המג"א נראה ליישבו דהנה יש להבין בש"ס דס"ד דמיירי בחרס צוננת הא התם בחרס של תנור מייתי ופשיטא דסתם חרס תנור רותח הוא כמ"ש התו' שם ומהכ"ת יעלה על דעת המקשן דמיירי בחרס צוננת להקשות עליו ועוד קשה אהא דאמרינן בש"ס כדאמ' שמואל סולת רותח הכא נמי בחרס רותח ואמאי לא אמר שמואל ארישא הכי ועוד יש דקדוק ביתר הלשון כדאמ' כו' ע"כ נראה ליישב דהנה התוס' הקשה במתני' דנקט יקלוף את מקומו דהרוטב שיש באותו קליפה יחזו' ואוסר בפסח כדי נטילה דהחרס מבשל הפסח כדי קליפה וקליפה זו היא כמו נבילה גמורה ולא שייך אין הנאסר יכול להאסר כן היא ביאור דבריהם ודו"ק, ותירצו דאינו שם רק רוטב מעט והוי כמו סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבדא ליה ועיין מ"ש לקמן סי' ק"ה והנה בס"ד הקשה דלא ידע עדיין מסיכה דמשהו עבדא ליה קשה רישא דנקט כדי קליפה למה לא יאסר כדי נטילה ותירוץ התוס' לא שייך כאן ועוד דמאי הקשה על שמואל לרב נמי קשיא רישא כקושי' התוס' וצ"ל דהמקשה הי' סובר דהתם מיירי בחרס צוננת וכיון דהתחתון צונן מדינא מותר לגמרי רק מטעם חומרא בעי קליפה ולכן לא מצי לאקשויי' מרישא דמיירי בחרס צונן וכיון דלא נאסרו רק מחומרא בעלמא לא מצי למיסר תערובתו ואין להקשות דתקשי לרב דסבר עילאה גבר כיון דהעליון חם ומחמם להתחתון ואסור מדינא ולא אוסר כדי נטילה די"ל כמ"ש התוס' שם דמלשון נגע אין להוכיח אם הוא למעלה או למטה וי"ל לרב שנגע למעלה דלא אסור רק מטעם חומרא ולכן אינו אוסר תערובתו ויש להסכים שני תירוצי התוס' אליבא דאמת דתרתי קושטא נינהו ודו"ק:
ולפיכך דייק ליה המקשה שפיר דרישא ע"כ מיירי בחרס צונן אלמא דחרס תנור בסתמא לאו רותח היא וס"ד דסיפא נמי מיירי בצונן ופריך שפיר ושני ליה כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת רותחת אעיל דסתם סולת צונן הוא מ"מ מוקי ליה ברותח כי היכא דלא לקשי ליה מתני' אף דרישא בחרס צונן הה"ד יש לאוקמי גם מציעתא ברותח אף דרישא לאו בהכי מיירי אך כל זה לס"ד המקשה דלא ידע מסיכה דמשהו עבדו ליה אבל למסקנא י"ל דרישא נמי בחרס רותח מיירי ודבר זה פשוט דסתם חרס תנור רותח הוא וליכא למטעי בהא כלל ולכן לא אמר ר"י אמר שמואל ארישא דמיירי בחרס רותח דזה פשוט ואין צורך להשמיענו כלל והא דלא אוסר הרוטב כדי נטילה היינו משום דסיכה משהו עבד לה:
ובהכי נמי ניחא מאי דקשה לשמואל מנא לך דין זה דתתאה גבר והמשנה נתרץ בדוחק זה דמהכ"ת נימא דמיירי בסולת רותח כיון דסתם סולת צונן הוא ולפ"ז ניחא דבאמת מאי דמסקינן דסתם חרס הוא רותח וודאי דהרישא לסיפא שוין הם ובענין אחד מיירי ואפי' לרב דסבר עילאה גבר נמי מיירי המשנה בסולת רותח באופן שישוו רישא לסיפא להדדי ולפ"ז הרמב"ם דפסק גבי סכו בשמן של תרומה דדין בקליפה והיינו מטעם דסיכה משהו עבד ולא קשה קושי' התוס' הנ"ל דיאסר כדי נטילה די"ל כתירוצם דסיכה משהו בעלמא עביד והדרן לסברא קמייתא דסתמא בחרס תנור דרותח הוא מיירי וכיון דרישא מיירי ברותח סיפא נמי מיירי ברותח ואפי' מאן דסב' עילאה גבר ע"כ מוקי לה בהאי גוונא דלהוי רישא וסיפא מחד ענינא ולכן לא מייתי הרמב"ם הך אוקימתא כלל דכיון דרישא ברותח סיפא נמי ברותח הוא ואין צורך להביאה כלל דליכא מאן דפליג בהא כמ"ש ודו"ק:
וזה דווקא לדעת המג"א משא"כ לדידי אי אפש' לומר כן דבאמת היכא דהקליפה אסו' מן התורה חוזרת הרוטב לאסור כדי נטילה ולא שייך לומר כמ"ש אמנם לדידי נמי ניחא די"ל כיון דהרוטב אינו אסור רק מספק לא מצי לאסור הפסח כיון דהרוטב הולכת כדי נטילה ובפסח יש ג"כ רוטב היתר והו"ל מב"מ ומב"מ מן התורה בטיל ברוב והדרן להנ"ל דהוי ספיקא דרבנן ואף דשמואל סבר מב"מ לא בטיל מ"מ כיון דרוטב ובשר שני מינין הם בשמא ובטעמא הם אחד ולא שייך מב"מ וגם טכ"ע לא שייך אפי' למ"ד מב"מ לא בטיל מודה וי"ל באופן שכתבתי לעיל לדעת המג"א ודוק:
שהה שיעור מליחה, עיין ש"ך שהקשה אמחבר מדלעיל סי' ס"ט בנמלח בכשא"מ דנאסר מיד אפי' בלי שהיה ובפלתי תירץ דלהבליע דם תיכף רותח כיון שטבע המלח להוציא דם משא"כ בשאר דברים וכתב שעל זה מודים דברי הש"ך והקשה לפ"ז מאי הוכיחו התוס' מדם קדשים דמליחה לקדירה הוי כרותח דילמא לגבי דם שאני כיון דטבע המלח להוציא דם מיד נעשה רותח עיי"ש ולי נראה לפי מ"ש הפוסקים דהיינו טעמא דהדחה ראשונה משום שהמלח מפליט רק לדם שבחתיכה משא"כ בדם בעין דאין טבע המלח להוציאו ולפ"ז כיון דאין טבעו להוציאו הרי הוא כשא' דברים והדרא לסברתי' דאין טבעו להוציאו ובעי שיעור מליחה דכאן לא שייך שהוא מרותח ע"י המלח ואתי שפיר ודו"ק:
הפלתי הקשה עוד דכיון דקודם שיעור מליחה לא הוי רותח ובקדשים דהיה מולחו ומעלהו מיד ואיך יוחשב כרותח וגם זה לא קשיא דבש"ס דמנחות אמרינן במלח תמלח ומסיק התם יכול תבונהו ת"ל תמלח ומסיק פירושו יכול יתן בו טעם כבינה ת"ל תמלח ופי' התוס' דהיינו אינו נאכל מחמת מלחו וכן פירשו כל הפוסקים ולפ"ז יש להבין בלא"ה הא בלי שהי' שיעור מליחה וודאי אינו נאכל מחמת מלחו כיון דמעלהו מיד פשיטא שאין המלח נבלע בכל החתיכה וצ"ל דבאמת פירושא דקרא הוא שלא יהי' נאכל מחמת מלחו אם ישהא שיעור זה וזה הוי בכלל תמלח שיתן עליו כ"כ מלח עד שלא יהיה נאכל מחמת מלחו אם שהה שיעור מליחה ולהכי קאמר דדם קדשים וכן לקדירה משמע דבעי שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ובדם קדשים בלא"ה לק"מ דכיון דהתם הוא נותן עליו המלח ודם הוא דבר לח ופשיטא שמתערב עד שלא יהיה ראוי לאכול מחמת המלח שבו ודבר זה ברור לחוש הראות רק בדבר עב כמו בשר דאם אמרינן שאין המלח נבלע היטב בחתיכה זו עד השהותו שיעור מליחה אבל בדבר המתערב אין חילוק בין שהה והנסיון יוכיח ולכן דיוקו שפיר מדם דמליחה שאינו נאכל מחמת מלחו רותחת הוא דאל"כ אמאי נפיק מתורת דם וא"ש ודו"ק:
ומעתה גם קושי' ראשונה לא קשיא ולא מידי דהתם לא דייקי התוס' רק דמליחה שאינו נאכל מחמת מלחו רותחת הוא מדם קדשים דנפיק מדין דם אם מולחין אותו וזה ברור ודו"ק:
אמנם בסוף דבריו מסיק דיש להחמיר דהר"ן לא נתכוון לזה כלל וז"ל הר"ן פכ"ה כ' הר"י ברצלוני דבשהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא וא"ת הא אמרינן לקמן גבי דגים ועופות שמלחן זע"ז דבעידנא דפלטי עופות בלעו דגים מנייהו אלמא דאפי' בתוך שיעור מליחה הוי רותח וי"ל דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפי קרמייהו מקרי רותח מקמי עכ"ל הר"ן וכבר תמה בפלתי על זה דמה ענין רפי קרמייהו לענין שיוחשב כרותח ומה ענין זה לזה הגם שאפשר לדחות די"ל דהר"ן נתכוון דכיון דרפי קרמייהו ובזמן מועט הי' מקבל טעם המלח והוי כמו דבר לח דכיון דכל הטעם דבעי' שהי' לקדירה היינו דמעיקרא נאכל מחמת מלחו הוא ובדגים דרפי מעיקרא נמי אינו נאכל ואין זה תימה וגדולה מזה כתבו התוס' דאפי' רבין דסבר מליח אינו כרותח בדגים דרפי קרמייהו מודה ע"כ מהא לא ארי' ובפלתי כתב דהטעם הוא שהמלח מחמם מיד במקום דאינו עושה פעולה אחרת רק לחמם ולכן בדם קדשים דאין הפעולה להוציא מיד מקרי רותח עיי"ש ואין זה אלא תימא דכי המלח נביא הוא שבדם קדשים אין הכוונה רק למצוה ואפש' שכיון למש"ל ומ"מ סברא זו דחוקה ועוד קשה לי דמאי מהני חימום הדגים וזה אינו מעלה ואינו מוריד רק העיקר הטעם האיסור היינו מליחת הטמא דטהו' מלוח וטמא תפל מות' ועיקר הדבר הוא שהאיסו' יהי' מלוח ולכן מאי מהני מליחת העופות אם אינו רותחת לאסו' הדגים הרותחים ואפשר לפרש דברי הר"ן דלשיטתיה אזיל דפי' גבי בשר שחוטה שמלחו עם בשר נבילה דמיירי באינם נוגעים זה בזה ומשמע בנוגעים זה בזה אפי' בטהו' מלוח ובטמא תפל אסו' ולכן גבי דגים דרפי קרמייהו מיד המה רותחים ומחממי להעופות ולכן הם נאסרים ולשונו מדוייק כמ"ש דכיון דבשהי' הקדרה מקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים כו' ולכאורה אין ענין לזה כלל דבשהי' הקדרה בעוד שמלחו עליו דמאי נפקא מינה בזה ואין ענין זה לכאן ולפ"ז ניחא שבא לאפוקי מדעת הרא"ש שהביא הש"ך כאן דבשכבר פלט דם שוב אינה רותת מחמת אותה מליחה וא"כ כיון דהדגים לא נאסרו רק בשפלטו כבר דמן וצירן ואז פסק כח המלח ואינו יכול לחמם העופות קמ"ל דלא כהרא"ש ודו"ק:
אמנם בכל זה לא הונח לי דפשט דברי הר"ן לא משתמען כן דמיירי בנוגעין זה בזה דלא נקט רק שמלחן עם עופות דומיא שחוטה שמלחה עם בשר נבילה והיינו באינו נוגעים וכן משמע מדברי הר"ן שם בשמעתתא דדגים ועופות דלא איירי בנוגעים זע"ז שכתב לתרץ קושי' התו' דלמה לא אמר שמלחן עם העופות עיי"ש ודוק ועוד תמיה לי דהא הר"ן גופיה כתב דאף שאין הבש' רותח מ"מ הציר חשיב רותח ולפ"ז לק"מ קושי' הר"ן דהא הציר והדם מיד הוא רותח ובאמת הרשב"א בת"ה השיג על ר"י ברצלוני מטעם זה ועיי"ש והר"ן דסבר כוותיה ומ"מ סובר דהציר מיד הוא רותח ומאי קושי' הא הציר מיד הוא רותח ע"כ נ"ל ברור כוונת הר"ן הוא באמת כן דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח לגבי דגים חשוב מקודם זה רותח דכיון דדגים פולטין קודם שיפלטו העופות וא"כ לא שייך למימר איידי דטריד למפלט כו' ולכן הציר היוצא מן הבשר אוסרן ואי לא הוה רפי קרמייהו לא הי' אוסרן אותה העופות רק לאחר פליטת צירן ולא שייך למימר בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו אך הואיל דרפויים הם פולטין קודם ונאסרים מן דם והציר היוצא מן הבשר אך לפמ"ש הר"ן בשמעתתא דדגים ועופות דאפילו העופות אסורים מטעם דהדגים נעשים נבילה ואוסרים העופות עיי"ש שהסכים לזה לדעת הראשונים ז"ל רק מסברתו אשר נתחדשה לו התירם ולפ"ז קשה איך יאסרו הדגים את העופות מטעם שנעשים נבילה הלא המה צוננים רק שהציר הנפלט אות' להעופות וכיון דכבר פלטו כל צירן ואיך שייך לאסו' העופות מטעם פליטת הדגים דהדגים צוננים הם והוי כמו טהור מליח וטמא תפל אף שהטמא בולע מן הטהור מ"מ אינו אוסר הטהור כיון דצונן הוא וכ"כ הר"ן שם עיי"ש מיהו י"ל דהעופות אוסרין אותם לאח' שיעור מליחה דאז העופות רותחת מחמת המליחה שכיון דשהו אינו נאכלים מחמת מלחן והוי ככל מליח ולא כדעת הרא"ש שפסק כח המלח ולכן אוסרין העופות ודו"ק:
ומעתה יתבררו ויתלבנו הדברים בביאור לשון הר"ן דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח בעוד שהמלח עליו ולא אמרינן פסק כחו וי"ל דהדגים אוסרין את העופות לאחר ששהו שיעור מליחה ובאמת גם העופות יכולין לאסור הדגים לאח' ש"מ אלא דקשה לישנא דש"ס בעידנא דפלטי עופות והיינו דוקא לגבי הדגים דנקט האי לישנא משא"כ בעופות לזה קאמר הר"ן דבדגים דרפי באמת מקרי רותח מקמי דכיון דכבר פלטו צירם ובלעו מדם העופות קודם שיעור מליחה והדברים ברורים:
ומעתה יתבארו ג"כ דברי המחבר דוודאי אי אפשר לומר דהמחבר סובר דהר"ן פליג עם הרשב"א דבב"י לא הביא מי שחולק ועוד שהביא דברי הג"מ דאפי' במקום שהבשר נאכל מחמת מלחו מ"מ הציר אינו נאכל מחמת מלחו ולא כתב כלל בלשון פלוגתא וגם בסי' ס"ט לא הביא מאן דפליג ארשב"א דבשר שמלחו בכלי שא"מ ותו דכבר כתבתי דהר"ן מודה ג"כ אפי' במקום שהבשר לא חשיב אינו נאכל מ"מ הציר הנופל עליו הוי אינו נאכל אלא וודאי המחבר כאן מיירי בבשר שכבר פלט צירו ודמו או בבשר מבושל דאין טבע המלח להפליט כלל רק הוא כמו שאר דברים ואם אינו נאכל מחמת מלחו הוי רותח מחמת המליחה ככל דברים שאין המלח מבליע בחומו רק בחריפותו כמו שכתב הרשב"א בכמה דוכתי ואם אינו נאכל מחמת מלחו אסור ובאמת נראה שגם בפלתי הרגיש מזה אלא דכתב דה"נ ציר הבשר אוסר הגבינה ולפי מ"ש זה אינו דוודאי בבש' שעדיין לא פלט דמו וצירו פשיטא שטבע המלח להפליט בלי רתיחה וכמ"ש הפוסקים ורבין יוכיח דלא ס"ל מלוח כרותח ומ"מ וודאי בעי מליחה והיינו משום דטבע המלח להפליט ואם נפלט ממנו ציר אז נמס המלח בתוכו ואף אם נשאר בתוכו מ"מ אינו נאכל מחמת מלחו ובבשר דווקא הטעם משום שאינו נבלע בבשר משא"כ בדב' לח וכמש"ל וכ"כ האו"ה להדיא והביאו הש"ך בסעיף ע' בשר כשר שמלחוהו דלא שייך פסק כח המלח כיון שלא הפליט כלל ואם טבע המלח להפליט הציר הא גם התם פלט צירו ולא יוחשב רותח אלא וודאי דזה דווקא בבשר שלא נמלח עדיין וטבע המלח להפליטו וכן הפוסקים פסקו דהפליט ציר שתים עשרה שעות ואטו אם ימלח אח"כ עם נבילה לא יאסור ק שאין בו ציר דכ"ז שפולט ציר ומיד שהפליט הציר הוא מקבל טעם המלח ואינו נאכל לכן אוסר משא"כ בבשר כשר כמ"ש האו"ה בבשר מבושל שאין המלח מפליטו רק אם שהה שיעור מליחה דאז אינו נאכל מחמת מלחו ואוסר מטעם רותח ועל זה מורים דברי הש"ך וזאת אשר כיון אליו כמבואר להדי' מדבריו וזה ברור:
ומעתה מ"ש הפ"ח דאין לסמוך על דברי המחבר לפי הנ"ל דברי המחבר מוסכמים מכל הפוסקים דהפוסקים לא כתבו רק שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אבל הבשר גופיה גם הרשב"א מודה דבפחות משיעור מליחה אינו רותח כמ"ש בת"ה דאף שאין הבשר אינו נאכל מחמת מלחו הציר כו' הרי להדיא דלא פליגי כלל דהר"ן מודה ליה בזה וכמ"ש וכן הרשב"א מודה בזה אלא שהרשב"א הבין דעת הר"י ברצלוני שאמר בכל מקום אפי' בכשא"מ וע"ז השיגו והר"ן לא הבין כן דבריו כמבואר להדיא גבי אין מולחין בכשא"מ וגם כמש"ל וכ"ז ברור ובזה מתישב ג"כ מאי דקשה על הר"ן דתירץ דכיון דרפוי מקרי רותח מקמי ולכאורה קשה עליו לס"ד דש"ס דלא נחית להכי הו"ל לאקשויי' כפשוטו למה אסורין כיון דלא רפו דלא ידע עדיין מזה ולפ"ז ניחא דוודאי באמת י"ל דהדגים נאסרים לאחר ששהו שיעור מליחה דבלעו העופות רק הקושי' הוא על לשון הש"ס ודו"ק:
ולפ"ז פשיטא דכל הפוסקים מודו דבעי שיעור מליחה ומעיקרא לא מקרי רותח וכן משמע להדיא מדברי התוס' דכתבו בפ' ג"ה דכיון דר"ה דייק לה דמליחה לקדירה הוי אינו נאכל מחמת מלחו מדפי' בהגמ' דשיעור מליחה כשיעור צלי והיינו דמליח הרי הוא כרותח צלי אלמא דאפ"ה בעי שיעור צלי ואין לומ' דכוונת דמיד הוי רותח וצלי נמי מיד הוא רותח רק שאינו פליט בשיעור מועט כל דמו דגם בצלי אין הבשר מתחמם ובאמת י"ל דהא דבעי שיעור צליה שאז מרתח כל החתיכה ונפלט כל הדם כולו הה"ד נמי במליחה דמקמי הכי לא מקרי רותח וכן משמע מדברי הר"ן שהביא ג"כ לשון התוס' וכ' כ"כ הר"י ברצלונה ולא הזכיר שהר"י חולק בזה עם ר"ת אלא וודאי דכ"ע מודין בזה דוודאי אין סברא שמיד יהי' המלח נבלע בכל הבשר וכל הבשר יהי' אינו נאכל מחמת מלחו וכן עיקר וגם הפ"ח מודה בזה רק שכתב דהציר אינו נאכל מחמת מלחו וכבר נתברר דאין זה השגה:
הלכך בשר וגבינה כו' וכתב הש"ך דל"א איידי דטריד למיפלט רק בדם משא"כ בציר דנתך ונבלע בקל דלא כאו"ה כלל י"א די"א וכוונתו דהאו"ה סוב' דהואיל דלחלוחית הבש' וגבינה איסו' תורה ל"א איידי דטריד ומשמע דבאיסו' דרבנן אפי' בציר אמרינן איידי דטריד למפלט ובפלתי עשה לו סמוכים מפי' רש"י פכ"ה דפי' גבי עובדא דר' מרי דאימלח לי' בשר שחוטה בהדי בשר נבילה אתא לקמיה דרבא אמ' ליה הטמאין לאסו' צירן ורוטבן ופירש"י דנסתפק אי אמרינן בהאי איידי דטרוד והקשה הרשב"א דלפ"ז אין ענין תשובת רבא לשאלת ר' מרי כיון דלא נסתפק בזה כלל ולפי דברי האו"ה ניחא דר' מרי לא ידע אי מן התורה הוא אי דרבנן והי' מסופק אי אמרינן איידי דטריד ופשיט ליה דמדאורייתא הוא ול"א איידי דטריד עכ"ד בקצרה ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה מאי הביאו התוס' ראיה מעובדא דריש גלותא דאטמתא דאימלחא בי ריש גלותא בגיד הנשה וכי נמלחו לאורחא ומאי קושי' הא הציר חשוב מיד רותח עיי"ש ולפ"ז ניחא דהא כבר כתבו התוס' ושאר פוסקים דהתם אין האיסו' משום הגיד דקיי"ל אין בגידין בנ"ט רק מחמת שמנו ואם האיסור הי' מחמת הציר שפלט הוא התם נמלחו לקדרה ובוודאי לא פלטו דמן וצירן וקשה נימא איירי דטרוד למיפלט לא בלע דשמנו של גיד הוא דרבנן אלא וודאי התם הי' האיסור מחמת השומן גופיה ובשומן לא אמרינן איידי דטרוד ודו"ק:
איברא דראייתו מרש"י לא הבנתי וממקום הראי' שם הסתירה מני' ובי' דהתם פריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו בשניהם מלוחים ומסיק דאסו' רק התם מיירי בטהור מליח וטמא תפל ולדברי האו"ה קשה מאי פריך משם לרבא הא התם הוא מדרבנן דציר דגים לכ"ע דרבנן הוא כמבוא' להדיא בש"ס ופוסקים דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא ולמה יאסרו הדגים מציר הדג טמא ונימא איידי דטריד למפלט לא בלע ואין לומר הטעם משום דדגים רפו קרמייהו ופלטו מיד והדר בלעו דהא תרווייהו דגים נינהו ובשנח זה כבר נח זה וכן פירש"י הטעם גבי בשר דמות' למלוח שני חתיכות משום דאיידי דטריד וכשנח זה כבר נח זה ואפשר לומר דהאו"ה סובר דבלעו לאחר פליטתן מציר הדג טמא כיון דכבר פלטו צירן לא שייך איידי דטרוד אבל רש"י דלא סבר להאי טעמא רק משום דכשנח זה כבר נח זה ולאחר שפלט סובר רש"י דכבר פסק כח המלח כמבואר לעיל סי' ס"ט ולכן אי אפש' לכוין הכוונה זו ברש"י ועוד קשה על דעת או"ה גופיה דמאי פריך משם דילמא התם מיירי בסילקן קודם גמר פליטתן ואמרינן איידי דטריד אלא וודאי דלא שייך בזה כלל איידי דטריד כו' דדווקא גבי דם אמרינן הכי וכמ"ש הש"ך ובפרט לפי מה שכתב הרא"ש פכ"ה דאם הדגים הם בקשקשייהו אמרינן איידי דטריד ונקטינן כוותיה לעיל סי' ע' פשיט' דלא פריך מידי דילמא התם בקשקשים מיירי ואין לומר דהא הקשקשים הם כמקום קליפה ומליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה וא"כ קשיא סיפא דטהור תפל וטמא מלוח אסור דמ"מ קשה לוקמי בשמנים דאוסרים כולם כמ"ש הרשב"א בת"ה ודו"ק ע"כ העיקר כדברי הש"ך וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש והר"ן גבי עופות דכתבו דגם העופות נאסרים משום שבלעו ציר הדגים ודם שמלחו אינו רק דרבנן וגם חענ"נ נמי אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' והר"ן וקשה נימא אעופות דטרידי למיפלט ציר לא בלעו מציר הדגים אלא וודאי כמ"ש הש"ך ושאר פוסקים דדווקא גבי דם אמרינן הכי ולא בציר וכן משמע מהני אטמהתא דהיו נאסרים משום ציר הנפלט מהם ולדעת או"ה דהבשר אינו נאסר מחמת הגבינה למה יאסרו ועיקר כמ"ש הש"ך:
ואפילו במקום כו' מ"מ צירו כו' עיין פלתי שגמגם בזה ממה שהקשו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים על רש"י מהני אטמהתא ושאר דברים דלמא התם האיסור היה מחמת הציר אבל מנ"ל שהבשר יקרא רותח ולכן כתב שנראה שדין הציר והבשר שוין ואני תמה עליו דהא הרשב"א והר"ן נמי הביאו ראיה התוס' ככתבם וכלשונם ואינהו כתבו להדיא דאפי' במקום שאין הבשר אינו נאכל מ"מ הציר הוא אינו נאכל כדכתיבנא לעיל משמייהו ובאמת הפוס' לא כתבו כן רק לסתור דברי המתירין בשר נבילה שנמלח בבשר שחוטה וז"ל התוס' הר"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה עם חתיכת נבילה כו' ע"ש וע"ז מקשו הנ"ל ותירצו דכל מליחה לקדירה מקרי רותח ואין להקשות מנ"ל זה דבאמת עיקר הוכחתם לזה מדם שמלחו דהוי כרותח ובקדשים השיעור היא שלא יהי' נאכל מחמת מלחו כמבואר בגמ' דמנחות יכול תבינהו וע"ז אמרו וכן לקדירה אלמא כיון דאינו נאכל מחמת מלחו הוי כרותח דדם קדשים דקאמר התם דנפיק מתורת דם והיינו כיון שאינו נאכל מחמת מלחו ואמרינן התם וכן לקדירה אלמא דגם מליחה לקדירה הוי הכי וזה ברור בכוונת התוס' וכן כתבו כל הפוסקים דאפי' במקום שאין הבשר אינו נאכל מ"מ הציר הוא אינו נאכל וברור הוא בסברא ובדין וכן עיקר:
צלי רותח כו' דעת המחבר דדוקא בעי שיהיה רותח אבל צונן די בהדחה וכדעת הפוסקים שהביאם הש"ך ס"ק כ"א עיי"ש אבל דעת התוס' ושאר פוסקים שהביא הש"ך דאפי' בצוננים דינא הכי ובפרק כיצד צולין כתבו התוס' אהא דאמרינן סכו בשמן תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון היינו אפי' בצוננים והנה בש"ס מקשה התם אשמואל דסבר תתאה גבר מהא דיקלוף ליתסר לגמרי וקשה מאי קושי' דילמא שמואל מוקי לה למתניתין בצוננים ואפ"ה בעי קליפה כדעת התוס' ונראה לפי מה שהקשו התוס' גבי הא דנקט יקלוף את מקומו והקשו התוס' דהרוטב שיש באותו כדי קליפה יאסר כ"נ ותירצו דאין שם רק רוטב מעט והוי כמו סיכה דמשהו עביד והנה לכאורה יקשה על תירץ זה דמאי פריך הש"ס לשמואל דאמר תתאה גבר מסכו בשמן של תרומה הא לרב נמי קשיא רישא דמתני' דנקט יקלוף קושי' התוס' דיחזור ויאסור כדי נטילה ע"כ דסיכה משהו עבדא ליה ומאי קשיא לשמואל טפי מרב וצריך לומר לפמ"ש המג"א דהיכא דאינו אסור רק מחמת אדמיקר ליה בלע אינה אוסרת הקליפה ולפ"ז מרישא לא הוי מצי לאקשויי די"ל דמיירי בחרס צוננת והפסח נגע למטה ולרב למעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' ולכן אינה אוסרת כיון דאינו רק חומרא בעלמא וכמ"ש לעיל באורך רק התוס' הוצרכו לזה למסקנא דמיירי בחרס רותח וא"כ בס"ד דמיירי בחרס צונן ע"כ הפסח הוי רותח דאל"ה אין לאסור כלל וכיון דרישא מיירי בפסח רותח סיפא נמי מיירי בכה"ג ופריך שפיר ודו"ק. ויש לגמגם בזה די"ל דרישא נמי מיירי בפסח צונן רק בחרס רותח ומלשון נגע אין להוכיח כמ"ש התוס' וסיפא נמי בהאי גוונא מיירי וצ"ל דמשמע להו להתוס' דבכל ענין מיירי אפילו ברותח דאלת"ה כי היכא דמפליג בין צלי לחי לפלוג ולתני בצלי גופי' בין רותח דלא סגי בקליפה לצונן דסגי בקליפה אלא וודאי משמע דצלי דנקט הוא בכל ענין ודו"ק:
והה"ד אפוי ומבושל ונראה דהיינו דווקא דנפל לאיסו' לח כמו כותח אבל בדבר יבש כגון בשר אף שיש בו לחלוחית מ"מ לא אסו' וכן משמע מדברי הש"ס פכ"ה דאמרינן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת שלא יהיו נוגעין זה בזה ופריך וכי נוגעין זב"ז מאי הוי צונן בצונן הוא וקשה דילמא מיירי בבשר מבושל וכיוצא בזה וכן מוכח במסקנא דמיירי בבשר מבושל דאורחיה בהדחה דבשר חי אפי' לכתחילה כיון דאורחיה בהדחה כמ"ש המחבר בריש סי' זה אלא דוה אינו רק באיסור צלול אבל בדבר גוש וודאי סגי בהדחה ומ"מ קשה לי דהא בפרק כיצד צולין אמרינן חם לתוך צונן קולף צונן וצונן מדיח ומשמע דצונן בצונן סגי בהדחה וצ"ל דמיירי בבשר חי ולפ"ז ל"ל להש"ס על חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע קליפה מיהו ליבעי ותיפוק אפי' נימא צונן גמור חשבינן לה מ"מ כיון שכבר נתבשל אפי' צונן בצונן צריך קליפה כיון דהתם צלול הוא דמיירי בבשר שנפל לחלב ועוד דצונן לתוך צונן משמע דומיא דחם לתוך צונן ודוחק לומר דהך חם לא נתבשל עדיין דזה דחוק דהברייתא נקט סתמא ומשמע בכל ענין ומדברי התוס' פרק ג"ה נראה דהיינו דווקא בבר גוזלא דרכיך וכ"נ מדברי המרדכי שם אבל מדברי התוס' פ' כיצד צולין משמע דאפי' התם דמיירי בגדי נמי דינא הכי אפי' בצונן ואפשר דגדי נמי רכיך וצ"ע וכתב הש"ך דדעת רש"י ג"כ הכי הוא וכ"כ רש"י להדיא פ' כיצד צולין ובזה מיושב מה שמקשין על רש"י דסב' בכבוש אינו רק בחומץ וציר מאי חידושיה דבשר בחלב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבה שרי הלא גם בשאר איסורין הדין כן ולפ"ז ניחא די"ל דהיינו חידושיה דבשאר איסורין דבצלי דרכיך אסור מן התורה ובב"ח דלא הוי דרך בישול שרי מן התורה ולפ"ז קשה לדעת הרא"ש דדייק מהאי דכבוש אסו' הא הרא"ש סבר דצלי אפי' צונן ואי מתבלו בתבלין כולה אסור דילמא היינו חידושיה דבב"ח ואכתי מנ"ל כבישה בדבר יבש שלא נתבשל עדיין ואפשר דדייק להו מדנקט כולי יומא ומ"ש יום דנקט אלא וודאי מדין כבישה נגעו בה ולכן בעינן יום שלם ודו"ק: