אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות בשר בחלב › סימן קח

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות בשר בחלב · סימן קח

סימן קה

אין צולין כו' דעת הש"ך הוא דבשניהם כחושים מותר אף לכתחילה והשיג על הרמ"א והפלתי חלק עליו דכיון שדעת הרמ"א כהרי"ף בחמץ בפסח דיש לחוש הואיל דאיסורו במשהו אפי' בכחוש לגמרי פשיטא דלכתחילה יש לאסור דכי נבטל משהו איסור לכתחילה עכ"ד ונראה לענ"ד שדעת הש"ך וט"ז דכיון דקיי"ל בסי' צ"ט דאם נבלע איסור מועט בכלי שדרכו להשתמש בו בשפע מותר אפי' לכתחילה להשתמש בו וכן הוא בסי' קצ"ב ואף הטור דחולק ע"ז היינו טעמא משום דיש לגזור שמא יבוא להשתמש בו איסור מועט כי היכא דגזרינן בקדרה שאינה בת יומא אטו בת יומא משא"כ הכא כיון דאי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם כלל וודאי דמותר אפי' לכתחילה ונראה דאף רש"י ורי"ף דפסקו דאסור לכתחילה מודו בשניהם כחושים ואפי' בשניהם שמינים נראה להתיר לדעתם וכפי שיתבאר דהנה התוס' הקשו לרש"י מאי פריך הגמרא ללוי מאין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות ופריך הגמרא ללוי ולרש"י מאי קושי' הא התם לכתחילה איתמר ואפי' ללוי אסור והרשב"א דחק עצמו בזה והפלתי תי' דהא דקאמר הרי"ף דאסור לכתחילה היינו דווקא לרב משא"כ ללוי אפי' משהו ליכא ואני תמה האיך אפשר לומר כן בהרי"ף דהרי הרי"ף כתב להדיא דלא אשכחן דשרי ללוי לאטווי' בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה דהרי לוי שצלאו קאמר ע"כ והרי מבואר להדיא דאפי' ללוי אסור לכתחילה והדרא קושי' לדוכתא ועוד הקשה הרשב"א על הרי"ף מהירושלמי דמבואר להדיא דללוי שרי לכתחילה דאיתא שם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבילה בתנור א' רב אסר ושמואל בשם לוי מתיר והרי להדיא דשרי אף לכתחילה ולענ"ד יוסיף להפליא לדברי הרי"ף מאי קאמר דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר והא הרי"ף מפרש טעמא דרב משום דסבר מב"מ במשהו וגדי ודבר אחר וודאי הוי שני מינים בין בשמא בין בטעמא ומאי רבותא דלוי הא אפי' לרב שרי ומאי ס"ד למיסר כה"ג ול"ל דאפי' לכתחילה שרי לוי הא לכתחילה אף ללוי אסור ע"כ נראה דניזיל בתר טעמו דהרי"ף מדקאמר לוי שצלאו ואפשר לומר דגם לוי לא אסר מתחילה רק בבשר שחוטה כחוש ובשר נבילה שמן שקלט ריח הרבה והריח נרגש בשחוטה אף דאמשהו שנבלע בו לא קפדינן לבטלו לכתחילה מ"מ כיון שהריח נאכל אסור עכ"פ מתחילה כמו שדקדק הפר"ח מתנור שהסיקו בכמון דדווקא בדיעבד קאמר דשרי מפני שהריח נאכל והתם נמי נרגש ריח כמון בפת משא"כ בשניהם שמנים כיון דלא נרגש הריח כלל כי ריחו של זה כריחו של זה ומאיזה טעם נאסור לכתחילה משום המשהו הלא בטל הוא ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם כלל דבשלמא בהיתר כחוש ואיסור שמן וודאי דאסור לעשות כדי שיאכל המשהו איסור דהתם בקדרה הנבלע בה משהו אין רצינו ליהנות מאותו משהו איסור כי באמת אין לו הנאה ממנו כלל משא"כ היכא דהמשהו נרגש בעיני' וודאי אסור עכ"פ לכתחילה לבטלו אבל בשניהם כחושים ואפי' שמינים וודאי אין רצונו שיהנה מן האיסור כי באמת לא יוכל לבא להנאת איסור כלל ולפ"ז א"ש ולק"מ מה שהקשו התוס' דנוקי לכתחילה דממנ"פ בשניהם כחושים או שניהם שמינים מות' אף לכתחילה ואי באחד כחוש ואחד שמן וודאי דאין השמן נאסר לצלותו לכתחילה מחמת הכחוש כי הכחוש אינו קולט ריח בשמן ובוודאי אין ריחו של כחוש נרגש בשמן ואין האיסור רק על הכחוש ובברייתא מפני התערובות משמע דתרווייהו אסורין וכן משמע לישנא דאין צולין שני פסחים כאחד אתרווייהו קאי ובתרווייהו איכא אסורא עכ"פ לכתחילה ולרב דסבר ריחא מילתא אתי שפיר ואפי' בשניהם שוים אסור מטעם מב"מ אבל ללוי קשי' ובהכי נמי ניחא בירושלמי דשמואל מתיר אפילו לכתחילה דהתם מיירי בשניהם שוים או כחושים או שמינים וגם בעובדא דלוי י"ל דאתי לאשמעינן דאפי' לכתחילה שרי והתם איירי בגדי שמן אך מ"מ זה דחוק לענ"ד דלוי שהתיר איירי בגדי שמן דמ"מ קשיא מאי קמ"ל ללוי הא אפי' לרב נמי שרי דכיון דטעמיה דרב אינו רק משום מב"מ וגם דוחק לאוקמי' בחתיכה וכדעת או"ה דסובר דחתיכה בחתיכה הוי מב"מ כי מלבד דהד"מ השיג עליו בלא"ה נמי לא משמע כן מדברי הפוסקים כמבואר בסי' צ"ח וגם גדי ודבר אחר משמע גדי שלם ע"כ נראה ע"פ מה שכתבו התוס' בפ' כ"ה מחלוקת ר"י ורשב"ם בדבר הנאסר ממין איסור כגון מים הנאסרים מנבילה אם נתערבה במים אחרים אי הוי מב"מ ודעת רשב"ם דהוי מב"ס וזה נראה גם כן דעת הרי"ף ז"ל ולפ"ז ה"נ כיון שנכנס ריח הגדי בחזיר ונאסר מחמת החזיר וכי הדר אזיל ריח הגדי לגדי הוי מב"מ כמו מים הנאסרים מנבילה דדינם כאילו היו המים נבילה גמורה וה"נ הגדי הנאסר מחמת החזיר בגדי הכשר הוי מב"מ ובפרט לדעת הרי"ף דסובר דהא דחנ"נ תליא אי אמרינן מב"מ לא בטיל וע"כ לא הביא כלל בחולין מחלוקת דחנ"נ ועיין בר"ן סוף כ"ה וכ"כ הרשב"א בדעתו וה"נ לדעת הרי"ף עיקר פלוגתייהו הוא מב"מ כמבואר ברי"ף וא"ש ודו"ק:

ועכ"פ נשמע מדברי רי"ף ורש"י דדוקא בשאיסור שמן והיתר כחוש אסור מתחילה אבל בשניהם כחושים ואפי' שמינים אפילו לכתחילה מיתר ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"י במלח הבלוע מן דם שאין דינו כאיסור מחמת עצמו כמבואר ס"ס ק"ה ליכא למימר הכי כדעת הרי"ף דאל"כ תקשי ממעשה דלוי ומעתה מה שכתב המג"א בא"ח סי' תמ"ז לצרף דעת הרי"ף לדעת התוס' דגבי חמץ בפסח לאסור משום דמשהו איכא דלפמ"ש מבואר דלא כתב הרי"ף רק באיסור שמן ומכ"ש גבי שניהם כחושים וודאי ליכא ריחא כלל ואפשר דמודה לסברת ראב"י בשם ר"ת דלא מצינו ריח פת בפת והביא ראיה לזה ע"ש במרדכי פ' ג"ה סימן תרס"ו ובפרט לפמ"ש מוכח כן מדברי הרי"ף אפילו בשניהם שמינים באיסור שאינו אוסר במשהו ועוד דלדידן דקיי"ל דאין הנאסר חמיר מן האוסר אי אפשר לומר כדעת הרי"ף דא"כ תקשי מעובדא דלוי וכמ"ש וגם רש"י מתיר ריחא מילתא והיינו משום דפסק כלוי ורש"י סובר מב"מ במשהו וצ"ל לדעת רש"י דאפילו משהו ליכא וגם התוס' שכתבו דאפי' בפת יש לאסור היינו משום דפסקו ריחא מילתא אבל וודאי ללוי אפי' משהו נמי ליתא וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהתוס' בהא פשיטא דשרי ואפי' לכתחילה מתירין התוס' אליבא דלוי כמבואר ממה שהקשו על רש"י דגם כי לא אמר הרי"ף רק לסניף בעלמא והא ליתא דשנוי ומשולש ברי"ף דמשהו איכא אבל לפמ"ש וודאי אפי' לרי"ף שרי מטעמים הנ"ל והיש אומרים שמביא רמ"א היינו דעת התוס' אבל מדברי הרי"ף לא מוכח מידי ואדרבה איפכא מוכח מיניה וכמ"ש וכן משמע בגמרא דאמר בשר שמן שצלאו עם בשר כחוש אפי' בשר נבילה כחוש אסור דמפטמי אהדדי ולדברי התוס' ל"ל טעמא דמפטמי תיפוק ליה אפי' בשניהם כחושים נמי אסור לרב דהא רב סובר מב"מ במשהו וצ"ע לכאורה ונראה לתרץ לפי מה שהקשו התוס' בעבודת גלולים אמאי לא הביא בפסחים דאתנור שהסיקו בכמון דדייק רבא מיני' דריחא לאו מילתא והו"ל לאתוי' ולדחי ג"כ במסכת עבודת גלולים ותירץ שם דריחא דפיטם אלים טפי עיי"ש וא"כ הא דאמרינן במסקנת הגמ' לרב לדידי כפת חמה וחביות פתוחה דמי' והיינו משום דריחא דפיטם וכ"כ התוס' בעבודת גלולים ע"ש והכא רב לא אמר למילתי' כתנאי והלכך אמר מילתיה בחד מינייהו שמן דהוי לכ"ע משא"כ בכחושים דתליא בתנאי וא"ש ולק"מ ודו"ק:

והשתא לדידן דשרינן ריחא היינו משום דרבא קאי בשיטתי' דלוי וע"כ לא מפלגינן ק ריחא דפטום דאל"כ מנ"ל דרבא קאי בשיטת לוי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דליתני רבותא טפי בתרווייהו כחושים ואפי' בפת וצ"ל דבכה"ג גם רב מודה דשרי וסוף דבר דחמץ לדידן לא מסתבר להחמיר בריח משהו וכמו שנתבאר ודו"ק:

(ומ"ש בישוב דברי התוס' דחוק מאוד דהא התוס' כתבו כן למסקנא דקיי"ל כרבא וגם כרב וא"כ ע"כ בפת חמה וחביות סתומה ג"כ שרי דהא בעבודת גלולים דף ס"ו מסיק לרבא בתנאי ומוכח דרבא ס"ל כמ"ד המתיר בפ"ח וח"ס והתוס' כתבו למסקנא לאסור בחמץ דמשהו מיהא איכא וש"מ דלכ"ע הוי משהו וליישב דעת התוס' צ"ל דלאביי קיי"ל בבשר שמן וכחוש דהוי שני מינין בטעם כמ"ש לקמן ולרבא י"ל דמיירי בגדי וטלה דחלוקין בשמא ועכ"פ מדברי הרי"ף מוכח בשניהם כחושים אפי' משהו ליכא):

וא"כ אפרקו כמה קושיות על הרי"ף במה שכתבתי אך הפוסקים הקשו עוד קושי' עצומה מאוד על הרי"ף מהא דקאמר בגמ' לימא כתנאי מהרודה פת חמה ע"פ חביות דר"מ אוסר ור"י שרי ור' יוסי מחלק בין חיטין לשעורין והתם וודאי הוי מבא"מ ואפי' לרב נמי קשה והרמב"ן נדחק בזה הרבה בפסחים וגם הפלתי דחק עצמו בזה באמרו באיסור שצריך יותר מששים נמי ריחא מילתא והרי"ף סובר כרש"י בתרומה אף באינו מינו צריך ק"א וזה דוחק כי מבואר בפ' גיד הנשה לרש"י באם הסיר ממשו של איסור ולא נשאר רק טעמו אפי' לרש"י די בס' וזה מוכרח שם בדף צ"ט עיי"ש וגלל כן נלענ"ד לפמ"ש הש"ך בריש סימן צ"ח דחלב ובשר טעמן חלוק מהא דכתב הראב"ן בתשובה דחלב ובשר טעמן שזה מיירי בבשר שמן וא"כ מוכח מדברי הש"ך דבשר שמן וחלב שוין בטעמם וע"כ בשר כחוש ושמן חלוקין בטעמן וקשה לדעת הרי"ף לאביי דס"ל בתר טעמו אזלינן וא"כ בשר שמן ובשר כחוש תרי מיני הוין והאיך אפשר לומר דטעמו של רב משום מין במינו במשהו ודוחק לומר דרב סבר כרבא ועוד דהרי"ף סובר דטעמי' דאביי משום דקאי בשיטת רב ולאביי אפי' בבשר שמן וכחוש נמי מותר דהוי תרי מיני וצ"ל לדעת הרי"ף דבאמת קשה לאביי ורבא לפי מה דכתב הרי"ף ז"ל דדעת אביי כרב ורבא כלוי אמאי פליגי בפלוגתא דרב ולוי והו"ל למימר לאביי אנא ס"ל כרב ורבא לימא דס"ל כלוי וצ"ל לדעתו דבאמת למ"ש הרי"ף דטעמי' דרב משום משהו באמת הוא אפילו אם נימא דהלכה כרב דריחא מילתא היינו משום דסובר מב"מ במשהו ואנן דלא קיי"ל כוותי' במב"מ והך דריחא ממילא אזלא וא"כ י"ל דסבר הרי"ף דוודאי אביי ורבא לא נחלקו אם הלכה כרב אי לאו דוודאי הלכתא כרב באיסורא רק כל חד וחד לשיטתי' אזיל דרבא סבר בתר שמא אזלינן י"ל טעמא דרב משום מב"מ ובהא לא קיי"ל כוותיה וריחא ממילא שרי' ואביי לשיטתי' דסבר בתר טעמא אזלינן וע"כ ליכא למימר טעמי' דרב משום מב"מ דכיון דחלוקין בטעמן והוי תרי מיני וע"כ לא ס"ל לחדש סברא דמשהו מיהא איכא כיון דלא סגי בהכי רק טעמו של אביי משום דריחא הוי כטעמא ולוי דשרי משום דסבר ריחא לאו מילתא כלל ואפי' משהו נמי ליתא ובהכי נמי ניחא הא דמייתי בגמרא דעבד לוי עובד בגדי ודבר אחר וקשה הא בהא אפי' רב נמי מודה ולפמ"ש ניחא די"ל דאתי לאשמעינן אליבא דאביי דסבר דריחא כטעמא ואי הוי אמרינן ריחא מילתא ללוי אפי' באינו מינו נמי אסור ובהכי נמי מיושב קושית התוס' שהקשו דמאי פריך מאין צולין דהתם מיירי לכתחילה ולפמ"ש ניחא דוודאי י"ל דהא דאמר אביי ריחא מילתא היינו טעמא דלא מסתבר לי' למימר דריחא אף אי לאו מילתא מ"מ משהו מיהא איכא וא"כ כיון דליכא אפי' משהו לדידי' וודאי דאפי' לכתחילה שרי וא"כ הגמרא פריך התם לאביי דלדידי' היכא מתוקמא וא"ש ודו"ק:

והנה לדעת רבא דסבר טעמא דרב משום משהו י"ל דבאמת לא פליג רב ארב יהודה ור' יוסי דסברי ריחא לאו מילתא דבאמת הילכתא כותייהו לגבי ר"מ ורב דסבר ריחא מילתא היינו טעמי' משום דמב"מ במשהו משא"כ התם דהוי אינו מינו אך לאביי דבר מוכרח הוא דרב כתנאי אם לא כמו שתירצו בש"ס והשתא א"ש דהתם אמרינן לימא כתנאי ואין לומר טעמי' דרב משום מב"מ דאל"כ תקשי לאביי דאתי ע"כ כתנאי והגמ' בא לאסוקי אפי' אליבא דאביי אבל לדידן דקיי"ל כרבא טעמיה דרב ליתא רק משום מב"מ ואי מב"מ בטיל ריחא נמי לאו מילתא הוא ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ואין זה דוחק דהגמ' דאמר לימא כתנאי יהיה אליבא דאביי דיותר מזה צריכין לדחוק לדעת התוס' שם בעבודת גלולים שחילקו בין מזיקו לאינו מזיקו דקשה מאי פריך לימא כתנאי הא התם אינו מזיקו וצ"ל כמ"מ מהרש"א שם דבעי לאסוקי ללוי ע"ש והוא דחוק מאוד מפני זה מסיק הגמ' מילתא דרב כתנאי והל"ל דעכ"פ לרב ניחא ולדעת הרי"ף שמעתתא מרווחא שפיר ואין צריכין לדחוקין כלל ובפסחים בעי לאסוקי אף לאביי דלא יהיה כתנאי:

אם התנור גדול כו' הקשה בכרתי ופלתי לפ"ז מאי פריך הגמ' ארב אפילו גדי וטלה לוקמה בתנור גדול ותי' בדוחק עיי"ש ונלענ"ד לתרץ דבלא"ה הקשה הפלתי לעיל על דברי התוס' שהקשו אקושית הש"ס מאפי' דלוקי בתרווייהו כחושים ובעבודת גלולים כתבו התוס' להדיא דאפי' במעשה תנור דלאו פיטום מ"מ אסור משום דמשהו מיהא איכא ואפילו בשניהם כחושים נמי אסור עכ"ל ולפמ"ש לעיל בדעת התוס' דבשניהם כחושים כיון דלא הוי ריחא דפיטם תליא בפלוגת' דר"מ ור"י ע"ש והנה לכאורה יוקשה בגמ' דפריך ללוי מהא דאין צולין שני פ' וש"מ דריחא מילתא ומאי קושי' דילמא הך ברייתא אתי' כמ"ד ריחא מילתא דללוי וודאי תנאי הוא כמבואר בש"ס וצ"ל דאע"ג דאיכא מ"ד שאוסר מ"מ ר"י מתיר ריחא מלתא והגמרא בעי לאסוקי ככ"ע ולא ידע הפלוגתא וא"כ ק' על רב למה נקט הך טעם דמפטם וצ"ל אפי' כחוש משהו איכא וע"כ דבעי לאסוקי ככ"ע ולהך ס"ד לא ידע וע"כ דשמן דוקא ופריך שפיר בשלמא לרב דסבר ריחא דפטום הוי כפת חמה וחביות פתוחה דלכ"ע אסור וא"ש הוי תוספתא כר"י דאפי' ר"י מודה בהא אבל ללוי דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"י והתוספתא הוא ר"י אלמא דאפי' לר"י ריחא כי האי אסור ופריך שפיר ודו"ק:

ולפ"ז נמי לק"מ על התוס' דבשניהם כחושים לרב נמי אסור די"ל כיון דברייתא איירי בשניהם כחושים ותליא בפלוגתא דר"מ ור"י כמש"ל דלהכי אמר רב למילתי' בחד שמן וא"כ כיון דהגמ' פריך ללוי משום דאתיא כר"י ולר"י בשניהם כחושים מותר ושפיר קשה מאי פריך הש"ס לרב ומה שכתבו התוס' בעבודת גלולים לדידן דריחא מילתא אפי' במעשה תנור אסור היינו משום דקיי"ל היכא דאינו מינו אסור כרבא אבל תליא בפלוגתא דר"מ ור"י ודו"ק:

וכל זה בשניהם כחושים דליכא ריחא דפיטום משא"כ בשמינים אע"ג לר"י דסבר ריחא לאו מילתא הוא בריחא דפיטום מודה וא"כ אף בתנור גדול דאין בריחא ליתן טעם מ"מ משהו ריחא איכא וריחא כי האי הוי כטעמא ושפיר פריך הגמרא לרב כיון דאתי' כר"י ובשמינים מודה ואף בתנור גדול משהו איכא וקושי' התוס' דנקט בכחוש בלא"ה צריכה תירוץ וצ"ל תירוץ אחר דליכא לאוקמה בכחושים יהיה איך שיהי' וע"כ קושי' הגמרא משום דאיירי בשמינים וליכא לתרוצי בתנור גדול דכיון דמשהו איכא ור"י סובר מב"מ במשהו ודו"ק ואף דהמחבר לא חילק בין איסור אוסר במשהו היינו משום דפסק כלוי וללוי אפי' משהו נמי ליכא אבל לרב דריחא כטעמא משהו ריחא נמי כמשהו טעמא:

אם האיסור דבר חריף כו' דין זה למדו האו"ה מהך דכמון של תרומה דמבואר בש"ס דריח כמון מותר ומזה יליף רבא דינו ואביי דחו דהיינו, טעמא דמקלי קלי איסורא ודייק או"ה דוקא משום מקלי קלי איסורא אבל בלא"ה הוי אסור והיינו טעמא משום דכמון הוי דבר חריף והפ"ח השיגו באמרו דכל זה לאביי אבל לדידן דקיי"ל כרבא לא אמרינן הך מקלי קלי והפלתי הוסיף לתמוה עליו בתרתי חדא מנ"ל לחדש דין זה ועוד דמשמע איפכא דרבא דייק ליה מהתם ורבא לא סבירא לו' הך דמקלי קלי אלמא דלרבא אפי' בלא מקלי קלי שרי' עיי"ש ובאמת הוא תמוה ונראה ליישב דבאמת אף לרבא דדייק ליה ריחא לאו מילתא והא וודאי מסתבר לחלק בין ריחא מילתא היכא דהאיסור בעין והיכא שאין ממשו של איסור בעין ובאמת אביי הכי משני ורבא קיבלה להאי סברא אלמא דיש לחלק בהכי א"כ קשה איפכא לרבא דלשמעינן רבותא טפי אפי' היכא דהוי הכמון בעינא נמי ריחא לאו מילתא ומזה דייק או"ה למילתי' דכיון דכמון חריף בלא מקלי קלי הוי אסור אך כל זה אי ידעינן לחלק בין מקלי קלי או לא מוכת שפיר דדבר חריף אוסר באיסור בעין אבל אי אכתי לא ידעינן לאפלוגי בין מקלי קלי או לאו אף בדבר חריף מהכ"ת למימר דריחא וליכא למימר לאשמעינן רבותא טפי דאכתי לא ידעינן מהך סברא דמקלי קלי והשתא ניחא דרבא בס"ד שהקשה לאביי לא ידע לאפלוגי בין מקלי קלי אי לא וליכא למידן מדבר חריף ופריך שפיר לאביי משא"כ למסקנא דשני ליה אביי במקלי קלי ורבא נמי סובר דיש חילוק בהכי כי רבא לא השיב על אביי ע"ז כלום וקשה ליתני רבותא טפי וע"כ דבדבר חריף בעיני' אוסר ודו"ק כי הדברים נכונים:

ובהכי נמי מיושב קושי' מהרש"א בעבודת גלולים דף ס"ו שהקשה על דברי התוס' שחילקו בין מזיקו לאינו מזיקו רבא מודה דאסור וקשה מאי פריך רבא לאביי מכמון תקשי ליה לנפשי' דהתם אינו מזיק כלל ודחק עצמו בזה עיי"ש ולפמ"ש י"ל ג"כ בשטת התוס' דודאי ליכא לאפלוגי בין מזיקו לאינו מזיקו ומהכ"ת אך באמת קשה לרבא קושי' או"ה והתוס' לא סברי לחלק בין דבר חריף כנ"ל וצ"ל כיון דהתם אינו מזיקו אי הוי בעינא הי' אסור משא"כ במקלי קלי איסורא דשרי וא"כ בס"ד הי' רבא סובר דיש לו משם הוכחה ברורה להתיר ואכתי לא ידע לאפלוגי בין מקלי קלי ובוודאי מסברא לא חילק רבא בזה ופריך שפיר לאביי אבל במסקנא תקשי איפכא דלשמעינן בלא מקלי קלי וצ"ל כיון דאינו מזיקו בלא מקלי קלי הי' אסור וא"ש ודו"ק:

ובהא איכא לפרוקי נמי קושי' רשב"א שהקשה ארבוואתא דסברי בפת חמה וחביות פתוחה אפי' רבא מודה דאסור ולא פליג אריש לקיש ומכללי המחבר דפסק בפת חמה וחביות פתוחה דאסור אע"ג דפסק כרבא דריחא לאו מלתא והקשה הרשב"א דלפי זה קשה ארבא דמקשי ליה לאביי מכמון ואביי אמר דפת תיהא הוי כפת חמה וחביות פתוחה דקאמר לדידי כפת חמה וחביות פתוחה וצ"ל דרבא סובר דכמון נמי כפת חמה וחביות פתוחה דלאביי נמי שרי בכה"ג וא"כ בפת תיהא דלרבא לא דמי לפת חמה וודאי דשרי' אבל באמת לסלקא דעתי' דרבא דלא ידע ממקלי קלי כיון שיש לו הוכחה ממתני' אפי' בפת חמה נמי שרי ולאו משמיה דנפשיה קאמר ליה רבא רק מהכרח אשר הכריחו ממתני' דתרומות אבל במסקנא דמקלי קלי קשי' איפכא דליתני רבותא טפי כנ"ל וצ"ל דכ"ע מודו הכא ואתי שפיר ודו"ק:

עוד י"ל דוודאי לא מסתברא למימר להגורסין לדידי כפת חמה וחביות פתוחה דמי דאביי ורבא יחלוקו בזה דאביי יסבור דדמי לפת חמה ורבא יחלוק דלא דמי כי זה דוחק גדול דיחלוקו בדמין ואמת לדעת התוס' אפשר לומר דלתרווייהו הוי כפת חמה רק רבא סובר סברא דמזיקו הלכך שרי אבל אביי דלא סבר סברא דמזיקו הלכך אסור אבל לפ"ז קשה קושית מהרש"א ש"א הנ"ל והרא"ש באמת לא מחלק בין מזיקו רק סובר דבפת חם אפי' ללוי נמי אסור וגם לדידן דקיי"ל כלוי ואפ"ה בפת חמה אף ללוי אסור ומהיכי תיתי יפלגו בזה וצריך לומר דבאמת כתב הפלתי דמשמע ממשנה דמכשירין דעכ"פ משהו נבלע בו וא"כ י"ל דבפת חמה וחביות פתוחה נמי מודה רבא והיינו משום דטעמא ממש נבלע בו ובאמת לאו משום ריחא אסרה ריש לקיש ורבא נמי מודה אבל בפת צוננת דלא נבלע ביה רק ריחא בעלמא בהא פליגי ולאביי דסבר ריחא מילתא הא דאמר ריש לקיש בפת חמה כ"ע מודו דאסור ופרש"י בפסחים בד"ה לרב מי לימא תנאי הוא ז"ל כלום צריך לאוקמי כתנאי ולמימר אנא דאמרי כר' מאיר ור' יוסי אבל ר' יהודה לית לי' או דילמא ר"י נמי קאי כוותי' כו' וטעמא דר' יהודה משום דלא עייל בה ריחא עכ"ל רש"י וכן פירש"י בע"ג ד"ה לאביי כו' וטעמא דר"י משום דהתם אין ריח היין נכנס בפת אבל בפת תיהא דריח נסך נכנס בגוף מודה עכ"ל הרי להדיא מדברי רש"י דטעמו של אביי דמיחשב ליה כפת חמה וחביות פתוחה הוא משום דריחו וודאי נכנס משא"כ לרבא דסבר ריחא לאו מילתא והטעם בפת חמה הוא משום דממשו נכנס בו וכמ"ש וודאי דפת תיהא לא דמי לפת חמה וחביות פתוחה דהתם ממשו נכנס והכא ליכא רק ריח והשתא א"ש דרבא פריך לאביי דסבר דפת חמה וחביות פתוחה טעמא דאסור משום דעייל ביה ריחא וא"כ התם במתני' מבואר דהפת מותרת משום שאין טעם כמון אלא ריח כמון ולאביי דסבר דהיכא דוודאי נכנס ביה ריחא כ"ע מודו ופריך ליה שפיר אבל לרבא ניחא דאיהו סבר טעמי' דפת חמה משום טעמא והתם מבואר במשנה שאין טעם כמון ולהכי שרי ומשני אביי דבהאי ריחא אף אנא מודינא לך דשרי משום דמקלי קלי ודו"ק:

ולפ"ז גם דברי או"ה נכונים דסבר כי היכא בפת חמה דאית ביה ממש וודאי דבר חריף נמי אית ביה מששא וכ"כ המרדכי בבצל שצלאו בבשר נבילה דאסור דדמי לפת חמה וממשו נבלע בו ולפי זה בכמון נמי ראוי לאסור משום דהוי דבר חריף ונבלע בו ממש וא"כ התם דמקלי קלי איסורא ליכא למימר דנכנס בו טעם ממש דהאיסור אינו בעין ואף דרבא ע"כ לא חילק בהא היינו משום דלא נחית ליה לחלק בענין ריחא בהכי כיון שכתוב במתני' שאין כו' אלא ריח כמון אבל וודאי דידע שהכמון נשרף ופריך ליה שפיר דאיכא ריחא ולאביי דמי לפת חמה וחביות פתוחה ולרבא לא דמי וכמ"ש ודו"ק היטב:

יש אומרים דאיסור האוסר במשהו כו' י"א אילו הוא דעת הרי"ף דסוב' דריחא הוא עכ"פ משהו וממילא נשמע לענין חמץ בפסח דריחא אוסר כיון דאיסורו במשהו ובאמת אף לפי דעת הרי"ף י"ל דזה דוקא באחד מהם שמן כגון צלי שנאפה במצה אבל בשניהם כחושים כבר הוכחתי לעיל דהרי"ף מודה נמי דאפי' משהו ליכא והתוס' שכתבו בעבודת גלולים דאפילו בפת ובמשהו אמרינן ריחא מילתא היינו דווקא לרב דסב' ריחא מילתא אבל ללוי דסבר ל"מ אפי' לכתחילה נמי מותר כמש"ל והמרדכי כ' דאף למ"ד ריחא מילתא מ"מ לא מצינו ריח פת בפת והש"ך הקשה על הרב דבמרדכי לא כתב רק דלא מצינו ריח פת בפת אבל באחד שמן השמן נפטם לו להפת והניח בצ"ע ויש ליישב כיון דטעמו של המרדכי דליכא ריח פת בפת ובלא"ה אנן קי"ל דאין הנאסר יכול לאסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך והא דלמ"ד ר"מ אפילו בהיתר שמן אחר דמפטם אף דהאיסור כחוש היינו טעמא דוודאי בשר כחוש נמי אית ביה ריחא רק שאינו יכול להגיע להשחוטה וכיון דמפטם ליה ההיתר באיסור הדר מפטם האיסור בהיתר וריח הכחוש באמת הולך עמו משא"כ בפת דכתב המרדכי דלא מצינו ריח פת בפת והטעם צ"ל או משום דריח פת אינו אוסר או דליכא ריח כלל בפת ומהיכא תיתא נימא דהשמן מפטם להחמץ כיון שהיא פת וממנ"פ אי ליכא ריח כלל וודאי לא אסור דאין הנאסר כו' ואף אי איכא ריח כיון דהתירא הוא נמי כמאן דליתא דמי וא"ש ודו"ק:

ולפ"ז גם מדעת הרי"ף אין הכרח די"ל דגם הוא מודה לסברת המרדכי וא"כ צ"ל דהרמ"א לא כ"כ רק אי נימא דהרי"ף מסכים לדעת התוס' אבל מדברי הרי"ף גופי' אין הכרח וכמש"ל ובאמת אינו צריך לזה כי מבואר במרדכי להדי' בפת שאפאה עם צלי דאפילו לרב שרי ש"מ דווקא בשר בבשר שייך ריחא אבל ריח בשר בפת לא שייך כלל וגם בלא"ה י"ל די"א שאין לחלק הוא דעת רש"י דאפילו משהו ליכא וכן הר"ן והרשב"א השיגו על הרי"ף בזה ופשיטא שיש לסמוך על דברי המקילין בפת במקום הפסד ודלא כהג"א כיון דמדברי הרי"ף ג"כ אין הכרח וכמ"ש אך מ"מ איכא נפקותא בדעת רי"ף דסובר דמשהו מיהא איכא כגון בדבר שיל"מ ומשכחת לה במי שנדר מבשר שמן וצלאו עם בשר כחוש ואז לדעת הרי"ף אסור לו משום דמשהו מיהא איתא ומכ"ש לדעת הסוברין ריחא מילתא ולדעת רש"י ורשב"א ור"ן שרי דאפי' משהו נמי ליכא דרש"י פסק מב"מ ל"ב ואפ"ה פסק כלוי ודלא כרב וש"מ דאפי' משהו ליכא ומיני' נשמע לדידן

אבל אם בא לבשלם כו' בישול בקדרה וודאי דמותר ממנ"פ אם הטעם דבבישול אין ריח כלל פשיטא דשרי ואם הטעם משום דדופני הקדרה מפסיקין וכאן נמי דופני הקדרה מפסיקין ולפ"ז אפילו בצלי קדר נמי שרי דהרי דפנות מפסיקין אך לטעם הראשון בצלי קדר יש לאסור משום דאיכא ריח והאחרונים נסתפקו בזה והפלתי חוכך להחמיר מהא דפרש"י אהא דמשני הש"ס כעין שני קדירות פירש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים מפסיק ביניהם והוי ליה לרש"י למימר סתמא תל גחלים מפסיק ומ"ש ממחיצות קדירה אלא וודאי דהריח עולה למעלה מהקדרה ואין הכרח מדברי רש"י דפשיטא דצריך להיות תל גדול כמו הגדי דאל"כ מה שעולה מן הגדי למעלה אוסר כיון דלית כאן הפסקה ע"כ פרש"י תל גדול אדרבה מפשטא דש"ס מוכח איפכא דאמר התם כגון שצלאו בשני קדרות ופריך שני קדרות ס"ד כו' ואם נימא דצלי קדר יש לו דין צלי למה ליה להש"ס לפרוכי שני קדרות ס"ד בלא"ה נמי קשה מהני שני קדירות כיון דהריח עולה למעלה מן הקדירה אלא וודאי דאף בצלי קדר לא שייך ריחא וכן משמע מהא דמשני הש"ס כעין שני קדרות משמע דאיירי בענין השוה לשני קדרות וכן רש"י דפי' תל גדול ולא פירש עד דופני התנור למעלה אלא וודאי דצלי קדר לא אסור והדבר מוכרע מהש"ס וגם בלא"ה כיון דלדידן ליכא נפקא מינה כלל רק במקום דמשהו אוסר כגון דבר שיל"מ ודכוותי' ובלא"ה דעת רוב הפוסקים דריחא ל"מ כלל הלכך אין להחמיר כנ"ל גם במג"א דחק בסי' תמ"ז בהך דפירש"י בשני קדרות להוכיח כנ"ל וליתא:

ואם הי' פת שעורין אסור כו' אע"ג דהמחבר סובר דריחא לאו מילתא מ"מ בשעורין אסור משום דנכנס בו ממשות איסור וכן מבואר ברי"ף והטור השמיטו והוא תמוה לכאורה דילמא רבא מודה בזה וממש הוא ונלענ"ד ליישב דהי' קשה ליה להטור קושית הרשב"א דהטור וודאי לא מצי למיגרס בגמרא והא נמי כפת חמה וחביות פתוחה דמי דבהא אפי' רבא ולוי מודה דאסור אלא וודאי דגריס לדידי כפת חמה וחביות פתוחה דמי ודווקא לאביי דמי אבל לרבא באמת לא דמי כמבואר ברשב"א והרשב"א הקשה על זה מהא דפריך ליה רבא לאביי מכמון דצריך לומר דכמון נמי כפת חמה וחביות פתוחה ותקשי' ליה לנפשי' עיי"ש ברשב"א בת"ה ע"כ סובר הטור דהא דאמרינן בגמרא כתנאי ומייתי עלה הא דריש לקיש דאמר דבפת חמה וחביות פתוחה כולי עלמא מודו דאסור ומסיק הש"ס לרבא באמת תנאי היא ובש"ס אינו מוכרח לומר דרבא יהיה כתנאי ובאמת הוא דוחק לומר דרבא יהיה כתנאי דא"כ לימא הלכה כר' יהודא וצ"ל דהא דאמר בגמרא רבא כתנאי היינו דבעי מילתייהו אליבא דרב דהיינו אם נימא דרב יהי' ככ"ע וע"כ צריך לאוקמה הברייתא בפת צוננת או חביות מגופה ולפ"ז רבא ע"כ אתי כתנאי ועמ"ש בדעת התוס' המהרש"א דבעי לאסוקי אפילו ללוי עיי"ש והוא הדין הכא נמי יש לומר דבעי לאסוקי אי רב אתי ככ"ע וכמ"ש אבל באמת רבא גופי' מצי למיסבר דהפלוגתא הוא בפת חמה וחביות פתוחה כי היכא דליתי ככ"ע ובאמת רבא גופיה מוקי לה הכי בפ"ח וח"פ והשתא א"ש דבלא"ה קשה מאי הקשה רבא לאביי מכמון כיון דבאמת פלוגתא דתנאי הוא ודילמא הך מתני' אתיא כמאן דשרי וצריך לומר דבאמת התם כפ"ח וח"פ הוא ולשיטת אביי האי לכ"ע אסור וא"ש משא"כ לרבא אף דהלכה כרב באיסורי דאפי' ריחא דפיטום אסור וכ"ש פ"ח וח"פ מ"מ רבא סובר דפלוגתייהו הוא בפ"ח וח"פ ואפילו בהא ר' יהודא מתיר וי"ל דמתני' אתיא כר' יהודה ואתי שפיר או י"ל דבאמת הך דכמון בפת צוננת הוא רק לאביי אפילו בפת צוננת וחביות פתוחה יפליגו ור"מ אוסר אפילו בהא וסתם מתני' ר"מ ובכמה דוכתי דחקינן טובא להעמיד המשנה כר"מ ולרבא ניחא די"ל בפת צוננת כ"ע מודו דשרי ולא פליגי רק בפ"ח וח"פ וא"ש מתני' ככ"ע אבל לאביי ע"כ פליגי בפת צוננת וצריך לאוקמי מתני' כמאן דשרי וזה דוחק ואתי שפיר ודו"ק:

ולפ"ז י"ל דהטור סובר לרבא דמוקי פלוגתייהו בפ"ח וח"פ כמ"ש ור' יוסי לא פליג רק בפת שעורים דשואבת ועדיפא הול"ל דפת שעורים אסור אפי' בפ"צ וגם כיון דבבפת צוננת נמי איכא ריחא והטור סובר דשואבת קאי אריח כמו שפרש"י בפסחים וכיון דפת צוננת הוא ע"כ דריחא כי האי לא אסור ומאי נפקא מינה אי שואב טובא או פורתא דבבת תיהא וודאי שואב כל מה שרוצה ואפ"ה שרי לרבא ודוחק למימר משום דשואבת הריח אלים טפי והוי כפ"ח וח"פ גלל כן השמיט הטור דמהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ונימא דר' יוסי מחמיר טפי מר"מ וגם מתני' דתרומות מסתמא אתי אפי' בפת שעורים והוי מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם משנה כיון דלא מצינו להדי' מאן דפליג כנלענ"ד להליץ בעד הטור ודו"ק:

מותר לשאוב כו' מכאן הקשה הר"ן על הרי"ף דסובר דריחא משהו איכא והאיך מותר לשאוב משהו יין נסך ועיי"ש בפלתי בזה ונראה לי ע"פ מה שכתב בפלתי ממתני' דמכשירין דהתם נמי פליגא וצ"ל דמשהו נבלע בו ומש"ה פליגי אי מכשיר א"כ לפ"ז י"ל שגם הרי"ף דסבר דלרב משהו איכא היינו משום דמשהו נבלע בו כמתני' ולהכי ל בטיל משא"כ בבת תיהא דרבא אמר דריחא בעלמא הוא ובוודאי אינו נבלע בגופו אפי' משהו יי"נ ומהכ"ת נאסור דריחא לאו כלום לרבא משא"כ לאביי הריח גופי' הוא כשותה והוא סובר דטעמיה דרב ג"כ הוא משום ריחא וכמש"ל בדעת הרי"ף ולהכי אסר וא"ש ובהכי נמי ניחא דגבי בת תיהא קאמר הש"ס טעמא דריחא מילתא ולרבא ל"מ ובפסחים לא אמרינן בטעמא דרב דריחא מילתא ולפ"ז ניחא דבפסחים מדברי הרב אין הכרח דריחא מילתא דאפילו לרב י"ל דל"מ רק משהו איכא הנבלע בו דכיון דאית ליה ריחא וודאי אבלע בו משהו אבל בעבודת גלולים עיקר טעמא משום ריחא הוא וא"ש:

עוד י"ל בדעת הרי"ף דלכאורה קשה על הרי"ף דמתיר ריחא אפילו בא"מ והתם נרגש במה שאוכל ריח בעין וכיון דהוה משהו יהיה דקה מן הדקה הלא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וצ"ל כיון דטעמ' דח"ש אסור מן התורה הוא משום דחזי לצרופי כמבואר ביומא והכא לא שייך חצי לאצטרופי הלכך מותר אך לכתחילה אסרו והתם מזיקו ומי פתי יעשה זאת לכתחילה וצ"ל דבוודאי אינו עושה כי אם במקום הצריך לו כגון במקום הפסד ודכוותיה הלכך הוי כדיעבד כמ"ש רמ"א גבי פת וכ"ש בהקום הפסד וכיוצא וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה