אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות בשר בחלב › סימן קה

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות בשר בחלב · סימן קה

סימן קד

איסור שנשרה עם היתר מע"ל כו' כתב האו"ה חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר ב"י אסורים אפילו בדיעבד עכ"ל ותמהו האחרונים דאימתי בלע לאחר מע"ל ואז כבר נפגם ואין פליטת הכלי אוסרת כלל ותירץ בתשובת חוות יאיר ובפלתי שאין סברא לומר דהבלוע תבוא כא' בסוף מע"ל וכל מע"ל לא בלע כלום עד סופו ואז תבא הבלוע וכל הטעם נבלע בו אלא וודאי בלע פורתא פורתא וא"כ כיון שהפגימה אינה רק סוף מע"ל ואז רוב הטעם ממושבח אלא שכתב הפלתי שדחוק שיאמר האו"ה דבר זה מבלי ראיה מקדמונים ונראה שגם דעת ר"ת הוא כן דהנה הב"י לעיל סי' צ"א בסופו הביא הג' ש"ד בשם ר"ת וז"ל כתיב בהג' ש"ד בשר שנפל בחלב צונן פסק ר"ת שאם שהה יותר מיום אחד שאסור מדרבנן מטעם כבוש מדאמרינן בפ' כ"ה דאי תרי ליה כולי יומא שרי משמע ביותר מיום אחד אסור ע"כ ודברי תימה הם דלפ"ז מנ"ל ביותר מיום אחד דמותר מן התורה וכן עמד בזה בפ"ח סימן זה ואני תמה עליו שעזב עיקר הקושי' ותפס התפל דזה יש לדחות כמ"ש הוא ז"ל עצמו עם היותו דחוק אבל התימא הרבה הוא דמה חידושי' דבב"ח ומאי רבותי' טפי משאר איסורין הא בכל איסורין דינא הכי ולכן נראה אחר שנדקדק בלא"ה מהא דאמר אביי בפ' כ"ה ש"מ טעמו ולא ממשו ד"ת דאלת"ה מבב"ח אמאי לא גמרינן ואי חידוש אפי' ליכא נ"ט נמי ולכאורה דבר זה אין לו שחר אדרבה כיון דבלא"ה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דאי לא כתבה התורה הוי שרינן לגמרי ואין לך רק מה שמוכרח מן התורה ואכתי מנ"ל בליכא נ"ט אמנם באמת יובן ע"פ מ"ש התוס' בעבודת גלולים פ' השוכר גבי בגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לאינו ישראל והקשו לבטל ברובא ותירצו דבזה לא שייך ביטול כיון שצירופן אוסרין משא"כ בבב"ח דדרך בישול אסרה תורה וא"כ לאביי דסבר אף באין בנ"ט הוי דרך בישול שפיר דעכ"פ מן התורה כיון דחזינן דהתורה גילתה במ"א דהטעם כעיקר יש לנו ללמוד ג"כ משם שאר איסורין שהטעם חשוב כעיקר ואין לומר שמשם אין ראיה שחידוש הוא ובאמת לא הקפידה התורה משום טעם כלל ועיקר האיסור מפני צירוף הבשר עם החלב והקפידה התורה על בישולן לבל יבושלו בצירוף וא"כ אפילו ליכא נ"ט נמי דכיון שהתורה לא הקפידה רק על צירופן לא גרע מכלאים אלא וודאי דלא דמי לכלאים דכאן הקפידה התורה דווקא על הטעם אף שאין כאן ממש נלמוד ג"כ לכל איסורין שהטעם כממש ושני ליה רבא דדרך בישול אסרה תורה ובאין בנ"ט לא הוי דרך בישול ולכן לא מוכח מהכא טכ"ע דבאמת אין האיסור מפני הטעם רק מפני הצירוף וא"כ לא שייך טכ"ע דאין האיסור כלל משום טעמא דלא איכפת לן מידי בטעמא ואפי' ליכא נ"ט אי הוי דרך בישול הוי אסור אלא דלא הוי דרך בישול ואין הדבר תלוי בטעם כלל ומאין אתה בא לדון מכאן טכ"ע ודו"ק:

והנה זה שייך דווקא אם נאמר דהתורה לא אסרה רק דרך בישול שאין זה מדרך בישול לבשל בשר בחלב באופן שיהי' ס' בבשר נגד החלב דפשיטא דלא הוי דרך בישול אבל אם נאמר שהתורה לא הקפידה על הבישול והה"ד בשרי' נמי דינא הכי וודאי ליכא נ"מ אם שרוי' מע"ל או פחות ויותר דבאמת הכלי מלא חלב רק שאין בליעתו בלע עד עבור מע"ל ומ"מ הוי שפיר דרך שרי' ואם היינו אומרים דגם שרוי' הוי כבישול פשיטא שלא היה חילוק בין השהותו מע"ל או לא וכיון דחזינן דלא הקפידה רק על חיבורן וודאי לא גרע מכלאים דלא שייך לומר שאין זה דרך כבישה דכל כבוש צריך שיוכבש מע"ל וכל דרך כבישה כן הוא ואם התורה לא כיונה לבישול דווקא והה"ד כבוש נמי דהוי כמבושל לכל דבר הה"ד זה בכלל דהוי דרך כבישה וכבר כתב הפ"ח דקשיא ליה לר"ת למה נקט יומא ולא טובי יומי ואני מוסיף למה אמר במליחה וכן בצלי ליש אומרים דלא הוי רק דרבנן אלא וודאי דבעי לאשמעינן מלתא דאפי' מדרבנן שרי ולישנא הכי דייק א"כ א"ש דהא בתרי ליה כולי יומא עכ"פ נבלע בו משהו אף שאינו בנ"ט מ"מ מוכח דכבישה אינו אסור מן התורה דבלא"ה הוי דרך כבישה ואסור אפי' בליכא נ"ט וא"כ אמר שפיר דאפילו מדרבנן מותר וזה חידוש ומינה ג"כ דאפילו ביומי טובי לא הוי רק דרבנן דאם נאמר בזה כבוש כמבושל כיון דהוי דרך כבישה אפילו ליכא נ"ט נמי אסור אלא דכבוש אינו כמבושל לענין זה וא"כ אפילו ביומי טובי נמי שרי ולא נקט יומי טובי משום דבזה אין לחלק בין נ"ט לאינו נ"ט ומדינא היה ראוי לאסור דצרופן אסרן ובשאר איסורין כה"ג אסור אלא כאן גזירת הכתוב דכבוש מותר וא"ש ודו"ק וזה דווקא אם בלע פורתא קודם שיעור כבישה והבלוע הוא פורתא פורתא אבל אם לא בלע כלל עד כלות המע"ל קשה מאי חידושיה פשיטא דהיכא דלא בלע ואין כאן דביקות כלל ומאי איסורא איכא הכא ומי איכא מידי דאסור בכה"ג ודברי האו"ה מוכרחים:

אמנם מ"מ לא נהירא לומר כדעת האו"ה דא"כ דברים האוסרים במשהו כגון חמץ ויי"נ ראוי היותו אוסר בפחות משיעור כבישה ולא מצינו לשום פוסק שיחלוק בכך וכלי יי"נ שאינו מכניס יין לקיום שרי' בהדחה בעלמא וכן כלי שתשמישו בצונן בוודאי אי אפשר דלא לישהו פורתא ובלע ואיך נתירן בשטיפה בעלמא ועוד דלפ"ז חתיכה גדולה שנשהה במים מע"ל והמדין אם החתיכה הוא ס' זיתים אסורה במע"ל ול"ל דבלע פורתא פורתא וברגע קודם מע"ל הי' מעט פחות מכדי נ"ט כגון זית ועתה נתוסף משהו באופן שיש בו נ"ט וא"כ אנו אומרים שפחות מע"ל נבלע זית ובאם כל החתיכה הוא זית א' אף שנשרה בחלב הרבה אלף פעמים ככמות החתיכה לא בעי בנתינת טעם קודם מע"ל דהא וודאי ליתא ודו"ק:

ומה שהביא בפלתי ראיה מדברי התוס' והרא"ש שהביאו ראיה דסתם כלי אינו ישראל אין ב"י משמן של אינו ישראל שהתירו משום נט"ל וקשה הא שם וודאי הוי נט"ל דשם לא מיירי ממשחא שאף דפליגי ביה אמוראי ג"כ אין ראיה דע"כ לא הוי מהאי טעמא דהא התוס' בפ' השוכר שם שהקשו גבי עכברא בשיכרא דצונן בצונן הוא ותני בשהה יום או יומים אלמא דלא ברירא להו להתוס' דביום אחד נקרא כבוש ואי בעי שני ימים וודאי מעיקרא נט"ל וע"כ לא כיוונו לזה ובלא"ה נמי דחה הוא עצמו דהתוס' לא החליטו דבעינן כל מע"ל דנסתפקו בזה וע"כ שלא כיוונו לזה:

וכן נראה מדברי הרא"ש פ' אין מעמידין סי' ך' שכתב שאינו נאסר היין שנתן בנוד רק במע"ל ובתחילת דבריו כתב אעפ"י שיש לדחוק דפולט מיד מ"מ וודאי איכא ס' מיהו לפי מאי דמשמע בסוף דבריו דאפי' לרש"י דסתם יין במשהו ג"כ מותר קודם מע"ל וכן נראה להדי' מדברי הטור שכתב בסי' קל"ד שדעת המפרשים דסתם יינם ג"כ במשהו ובסי' קל"ז כתב בפשיטות דבעי מע"ל וכן המחבר בסימן קל"ד פסק גם כן דסתם יינם במשהו ובסימן קל"ז פסק ג"כ כהטור וע"כ דליתא להאי סברא ואין להאריך עוד:

ובר מן דין יש להתיר בנידן זה בפשיטות דאפי' אם יהי' כסברא י"מ כיון דליכא נ"ט בזולת הפגם ומאי איסורא איכא הא לית כאן טעמא והגע עצמך אם יתערב כזית בשר ויש ס' לבטל פליטתו בצימצום ויפול עוד קצת נבילה סרוחה באופן שנט"ל וכי יהי' חוזר וניער זה באמת דבר בטל ולא כתבתי הנ"ל רק משום גווני אחריני

והפ"ח ומג"א סימן תמ"ז כתבו דהפגימה באה אחר הכבישה ולא ידעתי מנ"ל הא דהא טובא מרבוותא ס"ל דלינת לילה פוגמת והרא"ש הכריע כן מכלי מקדש דבעי מו"ש ולא מוכח טפי רק דבעי מע"ל ומנ"ל לחלק השוין ולאפושי פלוגתא וגם הא דבעינן מע"ל הוא מאי תרי ליה כילי יומא ואם באנו לומר דיום משמע קצת א"כ הא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא משמע שנתבשל בו ביום ומשם אנו למידין מע"ל לפגימה נימא ג"כ דבבציר פורתא הוי נט"ל אדרבה כאן משמע טפי דלא בעינן מע"ל בצימצום וודאי ליכא לאפלוגי בין יום ליום וכיון דחד לשנא איתמר בתרווייהו מנ"ל לאפלוגי ביניהם ודו"ק:

סוף דבר שפשוט הוא שיש להתיר בזה כהסכמות הש"ך וט"ז ושאר אחרונים ובלא"ה הרבה פוסקים סוברים לילה פוגמת כנ"ל בסי' ק"ג ומהם סוברין דלא אמרינן כבוש רק -- ולכן אין ספק בזה:

ובכל מקום כו' אפי' מה שחוץ לציר אסור ולא הבנתי דכי כבוש עדיף ממבושל ובבישול דעת רש"י דאינו אוסר רק כדי נטילה ואפי' שהחתיכה מלמטה מ"מ אינו מוליך:

בתוך ציר, עיין בפלתי שדעתו לצדד בכבוש בחומץ וציר באמרו שזה אינו רק מדרבנן רק בכבוש מע"ל הוי ד"ת ואין דבריו ברורים דאדרבה קיל טובא כבישא דמע"ל מכבישה דציר שזאת הכבישה הוא מוסכמת דכבוש בציר לכ"ע לאסור וכבישה במים אינה מוסכמת לדעת רמב"ם ורש"י ורשב"א כתב בתשובה שצונן בצונן אינו מפליט כלל וכתב שפשוט שלא נתנו שיעור גבי צונן בצונן כמה ישהה זה בתוך זה וגם ראיה עיקרית מפ' אילו עוברין דאי תרי ליה כולי יומא שרי אינה הכרחיות ויש לדחות דפשיטא בדבר רך אם שרה במים או חל שהמים נצמתין בו כמבואר לחוש הראות אבל אכתי מנ"ל שמפליט ומבליע וכ"נ מדברי התוס' פכ"ה דף צ"ו ותדע שהרי גם רש"י פי' שם דבשאר איסורין כה"ג אסור ורש"י פי' בכל דוכתא כבוש בחומץ וציר משמע ולא בזולתם אלא וודאי כמ"ש אבל כבישה דציר מבואר בכמה דוכתי דהוא מן התורה המקום אחד בפ"ט משבועות גבי הכובש שלשה כבשים דפליגי תנאי התם בקראי משמע שמן התורה הוא אסור המקום השני בפ"ד ממעשרות שהכבישה קובעת למעשר בריש פירקא ועיין בר"ש שמביא ירושלמי דאמר ר"י מקח ושבת אינה ד"ת משמע דכובש הוא ד"ת ושאר דוכתי ופשיטא שהוא מן התורה שלא נתבאר שיעורו בגמרא ומדברי הירושלמי הנזכר משמע קצת שהדבר תלוי באומד שכתב הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלק כל צרכו ע"כ משמע שהכל לפי צורך דבר הנכבש לפי מה שהוא והרא"ש בפכ"ה כ' דשיעורו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח ואפשר שדקדק מדאמר כבוש הרי הוא כמבושל משמע שיעור הכבישה כשיעור הבישול ולכן כתב כדי שיתנו על האור להרתיח ויתחיל להתבשל וכן משמע מלשון הרא"ש שם סי' מ"ט ובזה יש לי שב ג"כ דקשה על רבין דאמר מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל והקשו התוס' מדג טהור שמלחו עם דג טמא וכן קשה משניות הנ"ל ולפ"ז ניחא די"ל דרבין לא פליג רק אשיעור דכבישה ומליחה שהוא כשיעור צלי' אבל גם רבין מודה שבולע ומפליט ואינו מחולק כי אם בזמן ושיעור והא דמקשו ליה מפינכא דחבר תיאסר התם לא שהה רק שיעור מליחה לקדירה כדמשמע מדאמר דמלח בה בישרא משמע לקדירה ששיעורו לדידן כשיעור צלי וכן כבישה ואין להם מחלוקת זולתי בהשיעור וא"ש ודו"ק:

והנה המרדכי הביא ראי' שלא כדעת רש"י ממתני' דורד חדש שכבשו בשמן המבואר בשביעית והקשה בפלתי שלדבריו תיקשי ג"כ הך לרבין ונראה שהמרדכי מפרש ג"כ דלא פליג רק בכבישה דציר דזה אינו כמבושל לרבין אבל בכבישה דמע"ל גם רבין מודה והכי מפרש לכולי מתניתין דכתיבנא ולק"מ:

וספק כבוש אסור, הקשה בפלתי דמ"ש מדלעיל סי' פ"א גבי גבינות דמוקמינן החלב בחזקת כשרות והפרה טרפה לפנינו דאמרינן השתא הוא דאיתרע ומוקמינן אחזקת היתר ולענ"ד דשאני הכי דאיכא ריעותא בשמן גופי' כיון שכבר הוחלבה ועשה הכבישה ואנו מסופקין שמא נפלה כבר קודם מע"ל כיון שבא לפנינו והאיסור בתוכה משא"כ התם בגבינות ניהו דאתילדא הרעותא בפרה הלא אין אנו דנין על הפרה כלל ונחלטה כטריפה גמורה מ"מ מאי ריעותא אתיילדא בחלב עד שנוציאהו מחזקת היתר ואין הטריפות נולד בחלב זולת בפרה ולא מחזקינן רעותא בחלב כנלענ"ד ודו"ק:

או בחמץ, הרב ש"ך ס"ק ב' האריך והוכיח מהרא"ש דבחומץ בעינן יום שלם ודבריו ברור מללו שכ"כ הרא"ש להדיא ומה שדחה בפלתי לא נהירא כלל אלא שתמה איך החליט הדין להקל שהרי לדעת רש"י ורמב"ם אין כבוש רק בחומץ וציר ומסתמא משמע דשיעורא דתרווייהו שוין וכל שיעור כבישה מע"ל אנו למידין:

וא"כ מנ"ל להקל ולדידי מהא לא ארי' שגם הרשב"א לא סבירא ליה כבישה דצונן כלל ולא מוכח מא"ע ואפ"ה כתב בתה"א דף ק"י ז"ל אע"ג דחלא ושיכרא צונן מ"מ כיון דשהא טובא נ"ט דהו"ל כבוש וכבוש כמבושל ע"כ הרי שרשב"א מצריך דווקא דלישהי טובא ולא ביאר שיעור כדי שיתנו על האור כו' וכן התוס' בפ' השוכר שכתב אעכברא בשיכרא דמיירי בשהה שם יום או יומים משמע דאף דרשב"א משוה שכר לחומץ וגם לא ס"ל הך דאילו עוברין ואפ"ה לפחות בעינן יום וכבר כתבתי לעיל שאין שיעור זה מוכרח כמ"ש מירושלמי ובזה נמי מיירי הרמב"ם גבי עכברא בשיכרא דכוונתו ג"כ למ"ש ועיין ברמב"ם פ"ג ממעשר דפירש מתני' דכובש במים ומלח והיינו ציר והראב"ד השיגו למה לא כתב חומץ וע"ש בכ"מ דהרמב"ם לא ס"ל כבישה דחומץ כלל ולכן אין כאן תימה על הש"ך:

והנה בגמרא דפסחים דף ע"ד אמרינן אומצא ופי' התוס' והרא"ש בפ' ג"ה דמיירי בבשר חי שנתנו לתוך החומץ להצמית הדם בתוכו ואם שהה בתוכו עד דאסמיק נעקר הדם ונבלע בחומץ ולכן הוא וחלי' אסור ורבינא סובר אפי' בלא אסמיק חלי' אסור ואם אין כח בחומץ להבליע מאין יחזור ויאסור הבשר דאף דיש כח להוציא מאין יהי' כח להבליע אלה דברי הפלתי ז"ל כן הי' נראה לכאורה ויש להביא ראיה מדברי התוס' בג"ה גבי ירך שנתבשל דאמר שמואל לא שנו אלא נתבשל אבל נצלה קולף עד שמגיע לגיד והקשה התוס' דהא ממתני' נמי מוכח הכי דאלת"ה ל"ל נתבשל שהרי כבר נאסר משעת מליחה ע"כ ולכאורה קשה דפשיטא דאיצטריך לאשמעינן בנצלה דמתני' איכא אוקמה בדחלט ליה בחלא וניהו דברותחין כבר נאסר משעת חליטה מ"מ איכא לאוקמי בחומץ דבעינן מע"ל וצ"ע לכאורה אבל לפ"ז ניחא די"ל דס"ל דבשיעור חליטה הוי כבוש רק לענין דם כיון שיצמית הדם בחתיכה ושוב אינו יוצא והוי דם אברים שלא פירש אבל באיסור גיד וודאי נאסר משעת כבישה מיהו מ"מ לא מסתבר דשיעור חליטה יהיה כשיעור כבישה ואדרבה אם שוהה נעקר הדם כנ"ל:

ואפשר שמזה יש סמך לדברי המחבר שדעתו דבפחות משיעור זה נאסר עכ"פ קליפה והטעם הוא דחומץ וציר דמיין לכל מילי וגם חומץ הוי כמו רותח דמליחה ועיין פ"ח שהשיגו מתוס' מוכח שפיר דבפחות משיעור נאסרו כ"ק והטעם דהוי כמו מליחה וא"כ לפי ס"ד דמליחה אוסר כולו הה"ד חומץ בפחות משיעור כבישה וא"ש ודו"ק:

אמנם שבתי וראיתי דמהך דפסחים לא מוכח מידי ואדרבה קצת משמע ההיפוך שהרי מבואר שם דאי חתכה ומלחה ברי' ואפי' לקדירה מותר והכי קיי"ל לעיל סי' כ"ז ס"ה וכן פסקו כל הפוסקים ואם נאמר שדין זה שוה לדין כביש הא קיי"ל לעיל סי' ס"ט גבי בשר ששהה מע"ל דאסור דהוי כמבושל וגם בסעיף י"ח בבשר שנמלח בכשא"מ ושהה כשיעור שיתנו על האש וירתיח דאסור לגמרי כל מה שבציר ואין לה תקנה כלל ואם איתא שדין חומץ שוה לציר האיך נתירה לצלי וכ"ש לקדירה הא שמואל דאמר כבוש כמבושל כיון גם לחומץ בשיעור הנזכר והרי זה ברור ומוכרח ההיפוך דלא יהבינן שיעורא כדי שיתנו על כו' רק עד דאסמיק וכל כמה דלא אסמיק שרי ולא נתנו שעור זה כלל אלא וודאי התם היינו טעמא מפני שיש לחומץ טבע להבליע ולהצמית הדם בחתיכה ואם אינו משהה נצמת הדם ונבלע היטב בחתיכה אבל אם אסמיק זהו סימן שנעקר הדם מן החתיכה ואינו מבליעו ולכן אסור לקדרה שחוזר ומפליט ובולע הדם אבל מליחה מתני' ליה ואם מלחי' נפיק מדמי' שפיר ע"י מליחה ולכן מותר לקדרה וזה ברור ומבואר ולכן נראין דברי הש"ך עיקר דבחומץ בעינן מע"ל ובפחות מזה לא הוי רק צונן בצונן כמ"ש הפר"ח ובפרט שיש כאן הודאת הבע"ד שהרב המחבר גופי' הדר ביה כמבואר בש"ך:

חום של כלי ראשון הש"ך האריך בדיני עירוי ע"ש והנה במה שאמר הש"ך דבעירוי קיי"ל דמבשל כדי קליפה כר"ת ואפילו נפסק הקילוח מבליע מיהת כדי קליפה ודבריו ברורים דכן משמע בהדיא פ' כיצד צולין דחם לתוך צונן קולף וכן בנטף מרוטבו דהוי נפסק מ"מ מבשלים ההד"נ לדידן דבלע מיהו כדי קליפה מטעמא דאדמיקר ליה בלע ובפלתי הקשה דהא דעת רמ"א אינו כן שהרי לעיל סי' צ"ב ס"ז בהגה"ה כתב רמ"א באם נפסק הקילוח מן הקדרה דאינו בולע כלום ולא הוי עירוי ולדידי לא קשיא מידי דהא שם עבר הקילוח דכך הבורר מקדירה אחת אל השני' וזה לשון ההג"ה שם וקילוח מן קדרה רותחת שהלך אל קדירה אם נפסק הקילוח הוי נמי ככ"ש ואם לא נפסק הוי כמו עירוי וכ"כ הש"ך בשם תה"ד ע"ז דלא אמרינן כיון שנזחל על גבי כירה נתקרר וזה דווקא בלא נפסק שהקילוח בא מכלי ראשון ועדין לא פסק כח הכ"ר משא"כ אם כבר נפסק פשיטא הוא כ"ש ממ"ש וכבר נצטנן מדופני הכירה כמ"ש התוס' בכ"ש שלא עמד על האור הולך ומתקרר ואין מי שחולק בזה דפשיטא דזה הוי כ"ש אבל בלא עבר דרך הכירה רק שנפסק כיון שעדיין לא בא אל הכ"ש ולא נתקרר עדיין פשיטא שהוא בכוחו דזה כמו אם יתפרדו שני דברים חמים דבוקים זה בזה ועם היותו מתפרד מהשני מ"מ לא נתקרר בזה וגם רמ"א מודה וזה ברור ונכון:

ולפ"ז י"ל שגם רמ"א מודה דבנפסק מבליע כדי קליפה והקשה בפלתי לפ"ז מנ"ל דעירוי מבשל כדי קליפה הא ע"כ צריכין אנו לחלק בין בליע לבישול ולפמ"ש אפשר לומר דרמ"א מודה דמבשל נמי כדי עירוי מיהו הא וודאי ליתא דלעיל סי' ס"א כתב רמ"א בהג"ה ס"ה דבנפסק לא חשוב עירוי ומ"מ י"ל דדייקו לה מהירושלמי דפ' כירה דמשמע דעירוי ככ"ר כמבואר בתוס' שבת דף י"ב וזבחים ע"ש ואיפכא וודאי קשיא דמנ"ל לחלק בין נפסק שאינו כדי קליפה דגרע מעירוי הא התוס' בזבחים כתבו להדיא שר"ת אינו סובר מדאיצטריך לומר שעירוי אינו מבשל בכולו מכח קושי' דתתאה גבר וגם הר"ן דכתב בסוף עבודת גלולים לחלק בין נפסק הקילוח נראה להדיא דסבר לר"ת דמבשל בכולו וא"כ לדידן דלא מבשל רק כ"ק פשיטא דגם בנפסק מבשל דמנ"ל להקל והרמ"א דפסק להקל בתרתי הוי כמזכה שטרא לבי תרי לכן דברי רמ"א צ"ע ואפשר שטעמו כיון דבלא"ה יש מקילין בכל עירוי דהוי ככ"ש וגם בנפסק יש מקילין אפי' לר"ת לכן סמכינן בכה"ג בצירוף תרתי סברות להתירא זה נ"ל בדעת רמ"א מיהו מהר"ם אפשר שסובר דנפסק מבשל נמי כ"ק ולעיל הוא מטעמא דכתיבנא ואין הצורך למ"ש בפלתי דקשיא ליה דהיכא משכחת לרב כ"ש א"ו בנפסק אפי' רב מודה דהא וודאי ליתא כדמשמע מפ' כיצד צולין דנטף וודאי הוי נפסק וכן מדמייתינן סייעתא לשמואל מברייתא דבשר שנפל לחלב מאי סייעתא דלמא התם איירי בנפסק א"ו לרב אין חילוק רק כל החילוק שיש לחלק הוא לשמואל דס"ל תתאה גבר ודו"ק:

והנה יש להקשות לרב דס"ל עילאה גבר למה אמרינן בשבת דלא יתן תבלין לתוך האלפס הא התבלין הם צוננים והתבלים הם עילאה ודוחק לומר שכיון שהתבלין הם מועטין דמדברי התוס' בשבת ד מ"ב ד"ה נותן משמע דלא מפלגו רק במים שהצוננים מתערבין במרובין משמע דאי לאו דמתערבין אף שהן מועטין כמ"ם התוס' מ לא הוי אמרינן הכי וכ"ש לדעת רש"י שאינו מחלק כלל וכן משמע בפ' כיצד צולין גבי סכו בשמן של תרומה דלרב דאמר עילאה גבר אף דסיכא רק משהו בעלמא הוא דעבידא מ"מ אמרינן בה עילאה גבר ותו דהא לא מפלגינן במתני' בין אם נותן תבלין מרובין לתבלין מועטין ואפילו את"ל דסתם תבלין הם מועטין מ"מ הא בפ"א ממעשרות משנה ז' אמרינן ג"כ דלא יתן השמן לקדירה ואלפס ואפשר דשם מיירי ג"כ במועט כמ"ש התוס' ומ"מ משמע דהתם אפי' לתבשיל שהוא עב דלא שייך עירוב מ"מ אסור וגם אין לומר כיון שהתבלין נופלין למטה הדר הו"ל התבשיל עילאה דהא לדידן דקיימ"ל כשמואל דתתאה גבר ומ"מ קיי"ל לעיל סי' צ"א בבר גוזלא רותת שנפל לכותח דאינו אוסר רק כ"ק דאף שהכותח צף על הגוזל מ"מ כיון שהוא במקומו גובר כמ"ש הרשב"א והביאו הש"ך ס"ק כ"ג ע"ש ומדשמואל נשמע לרב ונראה דרב ס"ל כמאן דאמר בירושלמי דעשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני וא"כ בכ"ר אף שמותר מצד הדין מ"מ איכא למיגזר שמא יתן בו בעודנו עומד על האור ועשו הרחקה בכל גווני אף במקום שמותר מצד הדין מיהו הא קושטא דלעולם אמרינן עילאה גבר אלא דבכ"ר מחמרינן טפי אפי' בגווני דליכא בישולא דעילאה גבר אפ"ה עבדי הרחקה ולכן לא יתן לתוכו תבלין ובזה יש ליישב ג"כ הירושלמי דר' יונה סבר חילוק בין כ"ר לכ"ש משום הרחקה ולבתר הכי דייק ר"י דעירוי ככ"ר ואפילו בעירוי מחמיר והפ"ח כת' לעיל סי' ס"ח דהאי נמי משום הרחקה הוא ולא נהירא כלל דהא ר"י דייק לה התם מהך דאחד שבישלו בו ואחד שעירה לתוכו ומסקו התם דאף בכלי נחושת כן מקרא דאם בכלי נחושת בשלה והכי איתא בש"ס חולין בפ' דם חטאת דף צ"ה אלמא דמן התורה עירוי כבישול והיכא שייך משום הרחקה מן התורה וליכא לאפלוגי בין בלוע לבישול דהא ע"כ ר' יונה לא מפליג מדמייתי ראיה משם לר"י ש"מ דלא מפליג בין בליעה לבישול ולפ"ז ניחא דוודאי כ"ר מבשל כדמשמע בכולי אלא דקשיא ליה מחומרא דמחמרינן בכ"ר כגון בנתינת תבלין ואפשר דס"ל ג"כ עילאה גבר וא"כ וודאי לא גרע מכ"ש ולזה שני משום הרחקה שעשאו ודו"ק:

מיהא איפכא וודאי קשיא אהא דאמרינן נותן הוא לתוך הקערה ותמחוי ואמאי הא אתחמי קערה מרותחין דכ"ר והדר מבשל לה לתבלין ולפמש"ל ניחא דוודאי מדינא אפי' רישא נמי שרי' דהתבלין הם עילאה ולא אסור רק מטעם הרחקה וזה דווקא בכ"ר משא"כ בכ"ש אע"ג דאמרינן עילאה גבר מ"מ לא עבדו הרחקה ומדינא שרי דהא גם בסיפא התבלין הם עילאה וא"ש:

אמנם גם בזה לא הונח לי דלפ"ז לא משכחינן כ"ש לרב רק באופן שהעליון צונן מטעם עילאה גבר ולא משמע כן בפוסקים וגם קשה לי להיפך לדידן דקיי"ל תתאה גבר וא"כ אם שאב בכלי מכלי ראשון באופן שהתחתון היה חם ראוי שיהי' ככ"ר והא וודאי ליתא ולא משמע הכי בש"ס גבי הא דרב יצחק בר אבדימי דף מ' ע"ב דאמר ובקשתי להניח לו פת של שמן באמבטי וא"ל טול בכ"ש ותן משמע שציוהו לשאוב בכ"ש מדלא אמר ערה לכ"ש וראיתי לט"ז לעיל סי' צ"ב בס"ס שפירש פי' זה במחילת כ"ת וז"ל ואין לטעות שבכ"ש ישאוב כו' דא"כ לא שייך כ"ש דהא כ"ר הוא ועוד הביא ראיות חלושות ורעועות שאין צורך להשיב עליהם דבמ"ש שאין לטעות עשה האמת מוטעה ואדרבה מדאמר כ"ש והכלי שעמד על האור כ"ר הוא וממילא הבא מכחו הוא שני לראשון ולפי דבריו ראוי שיקרא כלי שלישי ומעולם לא מצינו כלי שלישי בשום מקום וגם מדברי כל הפוסקים והטור סי' שי"ח שלא חילקו רק כולם כתבו בסתם כ"ש אינו מבשל וכ"כ הטור ואם הם בכ"ש ולא חילק באיזה אופן שיהיה ועוד שגם לדברי הט"ז וסברתו וטעמו כיון שנתחממו בכ"ר גם לכלי זה יש דין כלי ראשון דהוי כאילו עמד על האור א"כ אין לדבר סוף שהרי הכלי ששאב בו הוא ככ"ר כיון שנתחמם ואין הבדל בין כלי זה לזולתו מה שעמד על האור א"כ גם בכלי הג' נמי נימא הכי שהרי נתחמם בכ"ר שהשני ג"כ דין ראשון יש לו ואין לדבר סוף וגם רש"י ז"ל באותו שפירש שם ד"ה טול מן המים ובכ"ש שיצטננו מעט דכ"ש אינו מבשל ואח"כ תן אותו הפך לתוך אותו כ"ש דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה חשובה ככ"ר שאע"פ שהעבירו על האור מבשל כו' הרי שלא פירש רק שהאמבטי הוא כ"ר אע"פ שהעבירן מהאור אבל הכלי ששאב הוא כ"ש וכ"ש ולא ידעתי למה עשה האמת מוטעה ואין ספק שהאמת הוא כן במ"כ הרמה ודברי מהרי"ל שהביא שם הם ברורים ונכונים במ"ש שלא ישאוב בהגעלה מכ"ר דזה הוא ככ"ש ואולי הם מדברי התוס' פרק אין מעמידין דף ל"ג ע"ב ד"ה קינסא שכתבו ז"ל ויש משימין קערה בתוך מחבת של אש עד שתרתיחה עולה תוך הקערה מאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם ככ"ר ותלה הדבר להחמיר לענין הגעלה ולענין מליגת תרנגולת ע"כ הרי להדי' שהתוס' לא כתבו רק כיון שהעלו רתיחה בתוך הקערה ובזה חששו שמא הוא כ"ר כיון שהעלו רתיחה הוי כאילו עמדו על האור אבל בלא העלו רתיחה אף שהכלי שהושאב מתוכו הוא כי"ר גמור וראוי אף להגעלה הוי ככ"ש כדמשמע להדיא מדבריהם שם ודו"ק:

והן הן דברי מהרי"ל שכתב בסיפא דאם שוהה בתוכו שהעלו המים בעוד שהוא שם רתיחה הוי ככ"ר וזה כהיש משימין שכתבו התוס' ומה מאוד אני תמה על דברי הט"ז ששפך סוללה על מהרי"ל וסיעתו מדברי התוס' שהם ממש דברי מהרי"ל ובזה נסתלק כל תמיהותיו ע"ש ולא ידעתי מה היה לו להט"ז להשיג על מהרי"ל שהם ממש כדברי התוס' גם התרומת הדשן משמע כן להדיא שכתב ז"ל ולאחר שהוציאו הכף מן הרותחין חשוב ככ"ש ומה שחילק הט"ז בזה לא נהירא כנראה שם עיי"ש גם מה שהביא ראי' מהאגודה ג"כ אינו ראיה דשם יש לחוש שמא העלה הקדירה רתיחה על הכף והא דלא נקט הך ס"ס יש לומר דמסתמא כיון שהיא בכ"ר עמד על האש העלה רתיחה ולכן אין משם ראיה מבוררת וכן הך דלקמן סוף סי' ק"ז איכא לאוקמי בכה"ג ודו"ק

וכיון שכבר נתברר שדעת רוב הפוסקים שזה הוא כלי שני כדמשמע מהש"ס ראוי לחקור למה נאמר כן דהא קיי"ל תתאה גבר והתחתון מחמם להעליון ונימא דהעליון היא כ"ר וגם מדברי התוס' דזבחים מוכח ג"כ דאפי' לרב דסבר עילאה גבר מ"מ אי אמרינן דעירוי אינו מבשל לא הוי רק ככ"ש שהקשו שם למ"ד עירוי מבשל מהא דאמרינן בפרק חבית דכל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו ואמאי הא עירוי ככ"ר וקשה מאי ארי' לר"ת אף לרשב"ם תקשי דהא רב ס"ל עילאה גבר ותקשי ליה הך דמדיחין וכן כל כ"ש שבתלמוד לא משכחת לרב רק אם שאב בכלי אבל לא בעירוי וזה אינו נראה כלל ודבר זה צריך עיון גדול להולמו כראוי וכנכון:

ומה שנראה לענ"ד בזה אחר העיון היטב על פי מה שהקשו התוס' בשבת דף מ' דמה בין כלי ראשון לכ"ש ותירצו דכ"ר מתוך שעומד על האור דופניתי' חמין ומחמין חומן זמן מרובה אבל כ"ש כיון שלא עמד על האור ודופנותיו צונן הולכים ומתקרר עכ"ל ולפ"ז י"ל דעיקר חימום דכ"ר הוא מן הכלי מתוך העמדתו על האור ואפילו אם היה אפשר לו לאבד חומו מ"מ הכלי עכב בעדו ומשמרו לבל יאבד לכן יש כח בידו לבשל דהוי כאילו עומד עדיין על האור והוי כאילו נתבשל על גבי האור ממש ולכן אי אמרינן עירוי ככ"ר אמרינן שכיון שבא מכח הכ"ר אינו מניח הכלי להתקרר כ"ז שהקילוח הולך מן הכלי ואפי' בנפסק לא פסק כחו שהכלי מחזיקו ג"כ וכן אי לא מבשל רק כדי קליפה אין כח הכ"ר הולך רק כ"ק אבל אי לא אמרינן עירוי ככ"ר א"כ מיד שמוציא הקילוח מדופני הקדרה אין כח הקדרה להחזיקו ועד שמגיע לחתיכה הוא קר ואין סיפוק בקילוח לבשל ולכן אף אי אמרינן עילאה גבר והקילוח בא מלמעלה אם אנו אומרין עירוי ככ"ש מ"מ נצטנן ואינו יכול לבשל וכן שאב מן האמבטי דשבת ניהו דבאמת הכלי מחמם לכ"ש ונתבשל הכ"ש בתוכה בעוד שעמד על האור מ"מ כיון שהעלוהו על הכ"ר עם היות שחומו רב מצד עצמו אף אם יהי' חם ממש ככ"ר מ"מ כיון שאין דבר שעמד על האור להחזיקו ממילא הולך ואובד וכלה חומו יען כי אין דבר המשמרו ולכן אף שהכלי הוא חם מ"מ כיון שחימום זה אינו בא מפעולת האור עצמו רק מתולדת האור אף שיש כח בחום הקדרה מ"מ הולך ומקרר מטעם שכתבתי ואין כח בידו לבשל דבר אחר שהוא בלתי מבושל כלל והא דאמרינן בפ' כ"צ דהדר פסח ומרתח לחרס והחרס מרתח לרוטב התם שאני שהרי הרוטב מצד עצמו חם גמור ומיד שנתחמם החרס אז החימום והבישול באים יחד ובפעם אחד אבל למ"ד תתאה גבר אדרבה החרס מקררו ולא נתחמם כלל אבל לבשל דבר אחר עיקר תל בדפנות ויהי' איזה חום שיהי' מ"מ הולך ומתקרר אחר שאין דבר להחזיקו וזה נראה לי ברור אחר העיון והיגיעה מחוורתא דמילתא כדכתיבנא:

ונשמע מזה שאם נפל איסור לכלי ראשון ונטלה מן הכ"ר וחזר ונפל היתר עליו דלא הוי רק ככ"ש בלבד שלא תעלה הרתיחה עליו וכן הוא דעת התוס' ומהרי"ל ותה"ד וכן משמע בש"ס ואם עלתה הרתיחה וודאי יש להחמיר ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה