אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות בשר בחלב › סימן קג

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות בשר בחלב · סימן קג

סימן קב

דברים החשובים אם אינן פגומין כו' לאו למעט דברים הפגומים מעיקרא כגון שרצים וכיוצא בהן דהנהו אפי' פגומים אסורי' דהכי אסרה התורה וה"ה נמי לענין ברי' דלא בטיל וכן משמע מהירושלמי דהורה ר"י בעכברא חד לאלף ומזה הביאו הפוסקים ראי' דברי' בטילי ומבואר בש"ס לפענ"ד דעכבר מאיס ובדילי אינשי מיני' וגם הפליטה נט"ל זולתי בשכר דמספקין כמבואר לקמן סי' כ"ד ובפלתי דימה דברים אילו לחמץ בפסח כיון דהוי כמשהו מ"ש אם הוא לשבח או לפגם ולכן הקשה על דברי המחבר בא"ח סימן תמ"ז דפסק נט"ל שרי ולכן כתב דדין זה תלוי אם יבש ביבש מותר בפסח ולפענ"ד לא דמי כלל דבשלמא הכא בדברים החשובים כגון חהר"ל דמצד עצמה היא משובחת וראוי להתכבד זולתי התערובת פוגם החתיכה כמו חומץ לתוך גריסין שמצד עצמה הוא משובח רק התערובות הוא פוגם ובזה וודאי לא בטיל דכיון דאנו אוסרין אף שאין בו טעם כלל וביש ששים כנגדו דאינו נרגש טעם מ"מ אסור וא"כ ביש בו ששים מאי נ"מ אם טעמו פגום או לא וחשיבותו להיכן הלך וכן בברי' דעיקר הטעם הוא משום דהוא במשהו משום חשיבותו כפי משפטי התנאים המבוארים לעיל סי' ק' וכן פסק המחבר עצמו גבי גיד ותולעים שטעמן פגום דלא בטילי משום חשיבותן אבל גבי חמץ בפסח דעיקר הטעם הוא או משום דשם קיימ"ל כר"י או משום חומרא דחמץ דהוא בכרת ולכן צריך דווקא שיהי' כשהוא בעין משובח כחמץ גמור אבל אם הוא פגום מצד עצמו אין הטפל חמור מן העיקר וכמ"ש התוס' והרא"ש בעבודת גלולים וטעם הרשב"א דאוסר נט"ל היינו משום דסבר דהבליעה מצד עצמו ראוי לבד רק שאינו משביח תערובתו ובחמץ לא נפקא לן מידי בטעמא אבל התוס' והרא"ש סבירא יה דאפי' בעין הי' פגום וזה נ"ל ברור:

והנה הפר"ח הביא דברי הרמב"ם בפ"ח ממ"א גבי ברי' דאף שסרחה הברי' ונשתנה צורתה מ"מ הוא חייב וכתב המ"מ דשם מיירי דווקא בלא בטלה ממאכל אדם אבל אם בטלה ממאכל אדם אינו חייב כמ"ש הרמב"ם בפי"ד ממ"א עיי"ש ואמת שזה דוחק ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ם שם בפי"ד הטעם דאינו חייב כשבטל ממאכל אדם ונתן הטעם דהוי שלא כדרך הנאתן ובגמ' דעבודת גלולים משמע דלא הוי רק מטעם דאינו ראוי לגר *) וכתב בפלתי לעיל סי' פ"ז דלא בעינן הך טעמא רק לר"ש דסבר שלא כדרך הנאתן כמ"ש מהרש"ל בשבועות אבל לדידן דקיי"ל שלא כדרך הנאה מותר א"כ עיקר הטעם הוא משום דהוי שלא כדרך הנאה ולפענד"נ דהרמב"ם ס"ל דהיינו טעמא דבאינו ראוי לאדם פטור היינו באמת משום דהוי שלא כדרך הנאתן וסבירא ליה דלדידן דקיי"ל שלא כדרך הנאה וודאי מוקמינן לקרא אמסתבר דטעמא משום שלא כדרך הנאתן והנה המהרש"ל כתב אהך דשבועות דכתבו התוס' דפריך לר' יוחנן דמוקי לה בכולל וריש לקיש מוקי בחצי שיעור ואחצי שיעור חלה שבועה ופריך ור"י מ"ט לא אמר כריש לקיש והקשו התוס' פ"א ר"י ס"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ מושבע ועומד והדרא קושית הש"ס לדוכתא ותירצו דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן והקשה מהרש"ל דלפ"ז מ"ט דר"ש דפוטר משום דכ"ש שהיה למכות ואין איסור חל על איסור ותירצו דכיון דמשהו אסור שלא כדרך הנאה נמי אסור וא"כ לדידן דברי' אפי' במשהו אסור כמ"ש הרמב"ם והוי כמו לר"ש בכל איסורין דכ"ש שהיה למכות וכיון דמשהו אסור אפי' שלא כדרך הנאה וצדקו דברי הרמב"ם דפסק אפי' בסרחה הברי' דחייב משום דברי' הוא במשהו ואפי' שלא כדרך הנאה אסור ודו"ק:

ובזה מיושב ג"כ קושי' הפלתי שהקשה דאי אמרינן בשרצים אפילו נט"ל אסור וקשה משבועות דף כ"ד דמוקמינן דמשכחת לאו הן בנבילה מיסרחת לחד תירוץ בתוס' וא"כ קשה בשרצים היכא משכחת לאו והן וסתם שרצים פוגמין כמ"ש התוס' שם עיי"ש ולפ"ז ניחא דהא כל הטעם משום דכיון דהוי כמשהו ואין הקפד אלשון אכילה וזה שייך דווקא כשהיא שלמה דאי עיקר הטעם משום החשיבות ואפילו לא הי' רק כחרדל ג"כ הי' מחייב אבל בנתרסקה הברי' דאין תורת ברי' עלי' ולא אתינן עלה רק משום טעמא דאכילת שרצים והוי כמו שאר איסורין בשיעורן בכזית וגם שלא כדרך הנאה מותר וא"כ משכחת לה הן בריסק דבעינן כזית וא"ש ודו"ק:

ובעיקר הדין שכתב הפר"ח דדברים הפגומים אפי' סרחו איסורין צ"ע דהא שרצים חידוש הוא ומדינא הוי מותר רק דהתורה גילתה דחייב ואין לך בו אלא חידושו ואפי' שרצים הפוגמים כיון שנתוסף עליהם עוד פגם אחר אפש' דאפי' בשרצים פטור ובלא"ה נמי יש לפרש דברי הרמב"ם דה"ק אפי' סרחה הברי' מעיקרא וכגון נמלה ופשפש דאסרה התורה אותן כשהן סרוחות אבל בשאר דברים שאינן פגומים רק מחמת מאיסתן אפשר דסרחו שריין לגמרי וכן משמע לשון הרמב"ם דנקט סרחה ולא נקט הסריחה דהוי משמע שמעיקרא לא סרחה ומדנקט סרחה משמע דלעולם היתה סרוחה וצ"ע:

אפי' פוגם קצת כו', ואם אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח דעת השיך לאסור ודייק ליה מהירושלמי דתרומות דקאי אזית חולין שכבשן במי תרומה דאסור וזה אינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם ואפ"ה אסור ודחה הפלתי די"ל דהתם מיירי בליכא רובא כמבואר לקמן סוף סי' ק"ד דבעינן רובא ולי נראה ראית הש"ך נכונה דמדאמר בירושלמי הדא דתימא לא לשבח ולא לפגם אסור ואי בליכא רובא מנין לו זה הא בכה"ג הוי אסור אפילו בנט"ל כמבואר לקמן סי' הנזכר דבעינן רובא אפי' בדבר פגום בעינן רוב אלא ודאי דמשמע ליה לירושלמי דהתם מיירי אפי' איכא רובא ואפשר שסובר דהא הזיתים בולעים מן המים ובוודאי לא בלעו כולי האי עד דלא להוי רובא מזיתים והחוש מעיד על זה וא"כ ראית הש"ך נכונה ובלא"ה נמי הא הטעם כמ"ש הרשב"א כיון דמדינא כל איסורין בטילין ברובא רק אם טעמן מושבח בעינן ס' משום טכ"ע וכשהוא פגום טעמו כמו שאינו וזה דווקא בפוגם אבל אם טעמו כמו שהי' רק שאינו משביח התערובת פשיטא דאסור:

ואם אין שם ממשו כו' עיין פלתי שרצה ליישב קושית התוס' והרא"ש שהקשו למ"ד לינת לילה פוגמת ל"ל מריקה ושטיפה בקדשים הא כשנעשה נותר הוי נט"ל ותירץ שמא יבשל במקצת כלי וליכא רובא משא"כ בשאר דברים דאינו פולט רק לעומת הבישול ודבריו תמוהין דהא דעת הרשב"א הוא כדעת המחבר דטעמו לא חשיב רוב וכן משמע ממה שהעתיק הש"ך ס"ק ה' והוא רצה ליישב בזה קושי' התוס' ואפשר שיאמר דברים אילו מסברא דנפשי' ובעיקר הדבר דטעם בעלמא חשיב רוב כתב שנראה מדברי התוס' ורא"ש בזרוע בשילה שאינן מסכימים לזה דכתבו בזרוע בשילה דאיל דלפעמים שמנונית הזרוע מונח עם קצת מהאיל חוץ לרוטב באופן דליכא רובא ולדברי רשב"א טעם בעלמא לא חשיב רוב ולפענ"ד נראה שגם התוס' אפש' שמודים בזה ולא כתבו רק דלפעמים מונח חוץ לרוטב והשומן נמלח ונבלע באיל באופן דאפי' ממשו איכא שנמוח גופו של איסור ואפי' צירו כגופו והוכרחתי לזה לפי שהרשב"א גופי' הביא פי' התוס' ולכן צ"ע כמ"ש:

פוגם ולבסוף השביח אסור פי' כשרוצה לאכלו בשבח אבל כשהוא פגום מותר לאכלו כיון דהשתא מיהו פוגם כ"כ הש"ך ס"ק י' והפר"ח השיג עליו מהירושלמי דקאמר רותחין וציננן מהו מעתה אפילו רותחין יהי' אסורין שדרכן לצנן פי' דאם נימא דציננן אסורין גם רותחין יהי' אסורין שדרכן לצנן ונראה שגם כוונת הפר"ח אינו אלא להשיג על הש"ך רק מדלא מפליג משמע דלעולם מותר לאכול בפגם אף דרכו לצנן וכיוצא בזה וע"ז השיג אבל אין כוונתו להשיג עליו בכל דוכתי היכא דאפש' שיבא לידי שבח יהי' אסור דמבואר להדיא בש"ס דחסירה מלח הוי נט"ל אף שאם יוסיף עליו מלח יהי' מושבח רק בדרכו לצנן וכיוצא פליג עלי' ומ"מ זה אינו מוכרח דאפש' היכא דאפש' לאכלו בפגמו אפי' דרכו להניח עד שיהי' מושבח מ"מ מותר די"ל דהירושלמי לא פריך רק אם נאמר דרותחין אסורין הא אי אפש' לאכלו עד שיצנן והאיך משכחת לה שריותא דרותחין כמ"ש הפר"ח עצמו בפירוש ירושלמי הנזכר ובוודאי גם הש"ך מודה בזה אבל בלא"ה מותר לאכלו בפגמו וכן משמע להדיא בתוס' דעבודת גלולים שהקשו אהא דאמר לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לצונן והרתיח נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגום ואסור והקשה ל"ל נעשה הא באמת הוא כן ותי' דעיקר השבח לא הוי רק אחר שיצנן וא"כ קשה ל"ל טעמא דהשביח ולבסוף פגום תיפוק ליה אפי' לא השביח כלל והי' פוגם בתחילה הי' מותר ול"ל הך טעמא אלא וודאי דאי לאו הך טעמא הוי שרינן למכלינהו בפגמייהו אבל כיון דהוי השביח תחילה אסור לאוכלם בשעה שהם רותחים ואף שדברי תוס' אילו מתנגדים להירושלמי מ"מ הך מילתא נלמוד מינייהו דאפי' בדרכן להשביח הוי מותר ובנפל לרותחים לעולם מותר כדעת הירושלמי דלעולם הוא פוגם ודלא כט"ז ס"ק ה' שתמה על הדרישה בזה וגם מצד הסברא נראה דבפוגם ולבסוף משביח דמותר לאכלו בפגם דהא טעמא דמות' בנט"ל משום דהוי שלא כדרך הנאה ומאי נ"מ בזה שישביח אח"כ כיון שכעת אינו נהנה מן האיסו' ומאי נ"מ בהעתיד להיות ובאמ' גם בהשביח ולבסוף פגום הי' נראה שאינו אסור רק כיון שהי' בפעם א' מושבח שוב אינו חוזר להתירו כיון שכבר עמד באיסו' ואפש' דהוי כאילו כל התערובות איסור ואינו חוזר בפגם קצת להיתר משא"כ בפגם ולבסוף השביח דלעולם לא הי' בו טעמא דאיסורא ואינו ראוי לאסור כלל וכן משמע מדברי ב"י שכתב שהרמב"ם למד דין זה דפוגם ולבסוף השביח אסור מכ"ש השביח ולבסוף פגם ואי מיירי הרמב"ם לאכלו בפגמו ק"ו פריכא הוא דכאן לא הי' איסור מעולם משא"כ הכא דכבר עמד תערובתו באיסור אלא וודאי כדכתיבנא ודו"ק:

ולכן נראה דבפוגם ולבסוף השביח מותר לאכלו בפגמו אף אם דרכו לעמוד עד שעת השבח כיון שאוכלו השתא זולת היכא שאי אפש' לאכלו בפגמו דפשיטא דאח"כ אסור לאכלו ואפש' דמ"מ מותר להוסיף על האיסור לבטלו בששים דלא שייך כאן אין מבטלין איסור דהשתא היתרא הוי ולא שייך אין מבטלין איסור:

ובהכי ניחא דעת התוס' שכתבו דעיקר השבח אינו רק אחר הצינון וקשה הנ"ל למה לי טעמא דתעשה כהשביח אפי' הוי פוגם מתחילה ג"כ הוי איסור דאי אפש' לאכלן רק אחר הצינון וכמו שכתוב הפר"ח דרותחין הוי יס"ב ולפ"ז ניחא דאתי לאשמעינן דאסורין אפילו רותחין דהוי כהשביח ולבסוף פגם ואסור אפי' הוסיף עליהם לאפוקי אם היה פוגם מתחילה הוי מותר לאסופי עלייהו והירושלמי לא דייק רק ממתני' דשרינן אפי' באכילה ומשם מוכח דאפילו ציננן הוי נט"ל כמ"ש ודו"ק:

וי"א דבשר אינו פוגם דבש עצמו משמע דבשמן ליכא מאן דפליג וכב' השיג הש"ך ע"ז דמבואר בתוס' פ' אין מעמידין דכתבו להדיא דשמן כשהוא בעין הוא לשבח רק בדבש אפי' בעין הוי נט"ל ובפלתי ------------------- *) במדינות הללו אסור לישראל לקבל גרים. הקשה מנ"ל להתוס' לחלק בין שמן דהוי נט"ל בעין ובין דבש דפוגם אפי' בעין ואי דקשיא למה אסרו שמן והתירו דבש הא כבר תירצו התוס' דף ל"ו ד"ה מפני שזילפתן דלא אסרו שמן רק משום חתנות והנה מהרש"א הקשה שם על דברי הר"ש בעבודת גלולים דף ל"ח ע"ב דמדבש דאמרינן נט"ל מותר אין ראיה דדבש פוגם אפי' בעין עיי"ש והנה לעיל דף הנ"ל הקשו דאי הוי סברי דנט"ל אסור למה לא אסרו שמן ומאי קשיא הא שם אפי' בעין הוי נט"ל עיי"ש ולי נראה דלא עלה על דעתן של התוס' לחלק בין בעין לבלוע בכלי דאין לחלק בזה כלל רק התוס' לא כתבו רק לס"ד דבעי למיפק דסתם כלי אינו ישראל אינו ב"י ורצו להוכיח מדבש דאמרינן לקמן אי משום גיעולי אינו ישראל נט"ל הוא וכתבו דמשם לא מוכח דסתם כלי אינו ישראל אינו ב"י דדבש אפי' בעין פוגם והוי שפיר נט"ל בכל גווני אבל בכלים י"ל דסתמייהו בני יומי נינהו ולכן דייקו משמן אבל למסקנא דאסיקו דסתם כלי א"י הוי נט"ל ומשום ס"ס וא"כ אין לחלק בין שמן ודבש והקשו מ"ש שמן מדבש כיון דבאמת סתם כלים הוי נט"ל וזה ברור ודו"ק:

אך מדברי התוס' דחולין נראה דלא נחתו לחלק בין טעם חתנות ונראה דסברי דמשום נ"ט לבד אסרו דהביאו ראיה דשמן עם שמנונית הוי לשבח דא"כ מ"ש שמן ומ"ש דבש ולפ"ז שני ושני ודילמא אפי' בשמן הוי נט"ל רק בדבש דלא שייך חתנות אוקמי' אדיני' משא"כ בשמן דבצירוף שני הטעמים אסרוהו ועיין בפלתי והנה הי"א שהביא רמ"א הוא ממרדכי פ' י"ט בביצה דהביא בחתיכה נבילה שנכבשה ג' ימים בדבש דהוי כבוש ולכן פי' מהרי"ל דשם מיירי בדבש שהוא בעין דאינו נט"ל ובעבודת גלולים מיירי במי דבש דהוי נט"ל ואחריו נמשך הרב בהג"ה ואני לא הבנתי דהא במרדכי אינו מוזכר בשני מקומות רק דבש סתם ומנ"ל דכאן מיירי בדבש דלשבח ובמי דבש הוי לפגם דילמא להיפך ואפשר דקושית הב"י דחוקה להו דעינינו רואות דדבש בבשר משובח למאוד וכן נראה מדברי הרב בדרכי משה ובאמת אין זה הכרח כ"כ דכבר תי' הב"י אהא וכה"ג כתבו התוס' בפרק כיצד מברכין דף ל"ט ע"ב עיי"ש:

ועוד דהא המרדכי סתם וכתב בסתמא דהוי נט"ל ואי הי' חילוק בין דבש עצמו ומתניתין מיירי במי דבש הו"ל לפרושי בהדיא הכי ואין דרכן של הפוסקים לסתום רק לפרש וכן משמע ממה שהוכיח המרדכי דבדבש אפי' בעין פוגם מדלא שקיל וטרי בדבש רק בשמן ש"מ דבדבש אפי' בעין פוגם וכוונתו ע"כ למ"ש התוס' מדאסרו שמן ולא אסרו דבש ואי נימא דבדבש עצמו לא הוי נט"ל אכתי תקשי למה לא שקיל וטרי אדבש עצמו והוי ליה למימר דדבש ג"כ אסור רק לאחר שהתירו שמן מטעם סתם כלים אינן ב"י גם דבש הותר ומעיקרא באמת הוי אסור וכהוכחת המרדכי ודוחק לומר דס"ל כמ"ש התוס' דעיקר משום חתנות ובדבש לא שייך חתנות רק במי דבש שייך חתנות וצריך טעמא דנט"ל דא"כ מנ"ל דבמי דבש נט"ל דילמא מתני' מיירי בדבש עצמו ושרי דלא שייך חתנות אבל באמת אפי' במי דבש לא הוי נט"ל אלא וודאי כמ"ש ודו"ק וכן משמע עוד שם במרדכי מלשונו עיי"ש סימן תת"א וכן בסי' תתי"ט הביא שם מדין המי דבש וכתב שם דתניא בפלוגתא עיי"ש וברור שהמרדכי לא כיון דווקא למי דבש דוודאי מתניתין מיירי בכל גווני אפי' בדבש בעין:

שוב ראיתי בהרא"ש פ' אין מעמידין סי' ט"ו דפירש ג"כ המשנה לענין מי דבש והביא ראיה מדאמרינן אי משום בישולי אינו ישראל נט"ל הוא וזה לא שייך רק במבושל עיי"ש ולפי זה אין הוכחה דבשר בדבש בעין הוא פוגם ומ"מ אפש' לומר דגם הרא"ש מודה בעיקר הדין דדבש גופו ג"כ פוגם והכי מסתבר דאי הוי בדבש עצמו לשבח למה ישתנה בשביל המים שיפגם טעמו והמרדכי דביצה אפשר דמיירי בליכא רובא וכן תי' הב"ח והט"ז תמה דהא טעמא בעלמא לא חשיב רובא ואין כאן תימה דלאו ד"ה הוא דהתוס' פליגי עליה דרשב"א כמו שכתוב ריש סי' זה ואף שיש לדחות כמ"ש מ"מ אפשר דהמרדכי לא ס"ל הכי ובאמת שם לא אתי לאשמעינן רק דין כבוש ולכן נראה וודאי בהפסד מרובה להקל בדבש כיון דהתוס' והרמב"ם סברי הכי ואין סתירה להדיא לנגדם משאר פוסקין דלא כט"ז שהחמיר ביותר:

אם יש ששים נגד הדבש מהרש"ל חולק בזה ודעתו דבעינן נגד כל הקדירה כיון דהוי כמו טעם הבא מן הממש הביאו הש"ך ס"ק י"ו ובזה יש ליישב קושי' התוס' והרא"ש ושאר פוסקין שהקשו למ"ד לינת לילה פוגם האיך משכחת לה מריקה ושטיפה בקדשים הא לא הוי נותר רק אחר לינת לילה ואז הוא פוגם ולפ"ז ניחא דהא התורה לא ציותה המריקה ושטיפה רק בסוף זמן אכילה כמבואר בזבחים דף צ"ז ואז הי' מנוקין הכלי מן האיסור ומקדם דגזירת הכתוב הוא כן כמבואר שם דצריך להמתין כל זמן אכילה וא"כ לא הי' הכלים מנוקין מן האיסו' והי' נשאר בהם קצת כיון שלא הודחו ולכן אף לאחר מעל"ע לינת לילה לא הוי נט"ל ואז הוא מותר וכבר חל עליו מריקה ושטיפה וכן בכלי חרס דבעי שבירה י"ל ג"כ כה"ג כיון שלא ניקו הכלי רק בזמן איסור כמבואר שם לאחר זמן אכילה וא"כ הי' נשאר בהם דבוק ובפרט לפי מ"ש התוס' דשומן שעל החרס אינו יכול להתקנח יפה וכיון שכבר חל עליו תורת שבירה תו לא פקע כמ"ש הרא"ש בסוף ע"ג עיי"ש ודו"ק:

אלא דלפ"ז קשה ל"ל למימר בגיעולי מדין דלא אסרה תורה רק קדירה בת יומא הא אפי' אינו ב"י אסור משום הבעין ול"ל דווקא ב"י וצ"ל דהיא היא דפשיטא אי השומן דבוק דמקרי ב"י דגם זה הוי כנתבשל בו ביום לדעת רש"י דמ"ש נתבשל בו או הי' דבוק בו ובזה מיושב ג"כ הך דאמרינן דלא אסרה תורה רק קדירה ב"י ובאמת דבר זה רחוק מהדעת דכל המלחמה וכן מה שנאמר ויצבאו על מדין וגם י"ב אלפים איש שנמסרו ובו ביום יצאו וישובו וישאלו הלכות הגעלה זה כמו זר נחשב אבל לפ"ז ניחא כיון שהם לקחו הכלים כמו שהן ולא ידעו משפטן היכן הגעלת כל אחד לפי משפטו הניתן לו ומסתמא לא בישלו בהם וגם לא הדיחו אותן בדרך כיון שלא נשתמשו בהם ואטרוחי בכדי למה להן בהדחת כלים דברים כאלה ובוודאי יש טורח רב בזה וא"כ כשבאו לפני משה ואז הי' עדיין השמנונית דבוק בהם וא"כ לא הי' לפגם אף הבלוע בתוכו ועל זה נצטוו בדיני הגעלה כל אחד לפי מעשהו מחמת הדבוק שהיה בתוכו גם הבלוע לא יפגם וזהו ברור ונכון ותירוץ מספיק לקושית הראשונים אשר נתחבטו בו הרבה אם הי' האמת כדעת מהרש"ל וכ"מ מדברי הרמב"ם כמהרש"ל בזה. איברא כיון דהתוס' והרא"ש לא תירצו הכי וכן ש"פ ש"מ דלא ס"ל הכי ולכן אין להחמיר בזה כמ"ש הרמ"א בהגהה:

אבל אם עברה הלילה מותר הטעם הוא כיון דרוב פוסקים סברי דלינת לילה פוגם אלא דאנן מחמרינן כהני רבוואתא דבעי מעל"ע אבל בהחמת חמין בלא"ה דעת הסמ"ק להקל דלא יהי' המים חמורין מהאיסור ולפ"ז אף אם נאמר שצריך מע"ל מדינא מ"מ כיון דהבלוע גופי' לפגם הוא לא מחמרינן כולי האי ובעבר לינת לילה סמכינן אהנך פוסקים והרא"ש והטור כתבו שצריך מע"ל חימום המים ותמוה לי הא אינהו גופייהו כתבו גבי מלח הבלוע מדם דלא אמרינן דהוי כמו מידי דעביד לטעמא ולא יבטל כיון דאין איסורו מחמת עצמו רק מדם הבלוע ואין הנאסר חמור מהאוסר וכ"פ בעל התרומה שממנו מקור דין זה וא"כ קשה למה נאמר כאן שצריך מע"ל מחימום המים הא אין אנו רואין המים יותר מן הדבר שאסרם וגוף הדבר שאסרם הוא פוגם ולא חמירא הקדירה מהאיסור הנבלע וכיון דאיסור עצמו הוא פגום שייך ג"כ הטעם שכתבו המפרשים במלח הבלוע מדם שאין הנאסר חמור מן האוסר ולא יהי' יפה כח הבן מכח האב כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובת"ה בשמעתתא דטיפת חלב וגם תי' שם ולא ידעתי מה ההבדל אשר ביניהם דגם שם הרוטב הוא מין במינו בשאר רוטב וכן תבלין הנאסרים כשהם בעין וא"כ כיון שנרגש טעם התבלין הוא מרגיש טעם האיסור וצ"ל שעיקר הטעם דלא חמירי התבלין מהאוסר אותם כנ"ל וכאן נמי נימא הכי כיון דטעמו כמו שאינו והוי כמאן דליתי' לטעמיה דאיסורא כלל כמ"ש הרשב"א ואף אם אנו רואין הקדרה כאילו היתה כולה מאיסור עכ"פ לא יהיה חמור מן האיסור וברור למדקדק בזה שאין שום סברא לחלק ביניהם כלל ודברי סה"ת והטור והרא"ש תמוהים לפענ"ד ונראה שזה עיקר טעמו של סמ"ק וכמ"ש דאין הנאסר חמור מן האוסר כמו במלח הבלוע מדם וכה"ג וזה ברור ודלא כהפלתי שהצריך עיון בסברת הסמ"ק דפשיטא דחמור מן האיסור דאילו המים היו עומדין מימים ימימה היו מותרין וכשנבלעין בכלי יהיו מותרין ולפמ"ש נראה עיקר כהסמ"ק דזה הוה ממש כמלח הבלוע מדם אף שאילו היו המלח ותבלין הי' אסורין לעולם ונמצא זה מתבל קדירתו בתבלין של איסור מ"מ אינן חמורין מגוף האיסור והאי נמי דכוותי' ודו"ק:

ועכ"פ נראה דאפי' אם עברה לילה אחר חימום המים אע"פ שאין מע"ל מחימום המים כיון שיש מע"ל מזמן בליעת האיסור יש להקל כדעת הרב בהג"ה כאן ובלא"ה נמי אין סברא לחלק דהא כל טעם הקולא כיון שיש כאן תרתי לטיבותא חדא דעת הפוסקים לינת לילה פוגמת ובצירוף סברת הסמ"ק ומעתה מאי סברא יש לחלק בין אם עברה הלילה קודם או אח"כ וכן דעת הרב בת"ח והאחרונים השיגו דלא משמע כן מדברי הב"י והאמת אתם בזה דהב"י לא כ"כ וגם בסי' קכ"ב לא כ"כ עיי"ש אבל בעיקר הדין דברי הרב ברורים דאין שום סברא לחלק ביניהם דסוף סוף איכא תרתי לטיבותא ואף אם יחלוק על הב"י בזה נראין דברי הרב עיקר ובפרט שכבר בררתי דעיקר כדברי הסמ"ק ובלא"ה נמי דעת רוב הפוסקים דל"א חנ"נ בשאר איסורין ובלח בלח ע"כ נראה להקל בכל גווני:

והנה הב"י הקשה על הטור שכתב בהוחמו בה חמין דצריך מע"ל מחימום המים דאיהו פסק דל"א חתיכה נ"נ וא"כ אין המים אוסרין רק לפי חשבון והש"ך לעיל סי' צ"ד ס"ק כ"ב כתב דמ"מ אוסר הבלוע לפי חשבון דנ"ט בר נ"ט דאיסור אאיסור ולכן צריך מע"ל לחימום המים כיון שהאיסור נפלט ואין דבריו נכונים דמשמע מדברי כל הפוסקים ומדברי הטור גופי' דהטעם הוא משום חנ"נ וכן משמע מדברי הטור סי' זה וז"ל קדירה שאינו ב"י כו' ואם בתוך מע"ל הוחמו בה אפילו מים לבד חשובה ב"י עד שתשהה מע"ל לחימום המים לפי שמשערין בכל הקדירה וכשחממו בו מים לא הי' ס' לבטלה וחזרו המים כולם איסור ואם כדברי הש"ך ל"ל למימר דחזרו המים כולן איסור אפי' אי לא חזרו כולן איסור אעפ"כ אוסר לפי חשבון וגם זה אינו אמת לדעת הטור דל"א חנ"נ:

ובעיקר הדין לא מסתברא כדברי הש"ך בהא דלבעי מע"ל לחימום המים דהא טעמא דמע"ל חשיב טעם לפגם הוא משום כיון דהושהה הבלועה בדופני הכלי וטעמו פג ונמר ודופן הכלי פוגם הבלוע וודאי אין סברא שעד סוף מע"ל לא יפגום כלל עד שיבא מע"ל ואז יבא כל הפגם דדבר זר הוא שלא יפגם בכל כ"ד שעות רק ברגע אחרונה ולכן אם נפלט מקודם והי' צריך מע"ל שלם דזה וודאי לא מסתבר דהאי אינו פוגם זולתי דופני הכלי הם פוגמים כפרש"י הופג טעמו בדופני הכלי ומאי נ"מ בזה אם נפלט באמצע מ"מ פגם קצת וכן היא להדי' בש"ס דר"מ סבר קדרה ב"י נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא וגם ר"ש לא פליג עליה בהא רק דפליגי כמ"ש תוס' דפגם רבא מפגמא פורתא לא ילפינן לר"ש כמ"ש התוס' שם עיי"ש אבל באמת אין סברא לומר דרגע אחת תגרום כל הפגם ובפרט למאי דקיי"ל דצריך מע"ל ועיקר הטעם מחמת שנשתהה כ"כ זמן בדופני הכלי הוי לפגם ומאי נ"מ אם נפלט מ"מ הוא פגום קצת וכיון שהופגם קצת אין צריך רק להשלים שיעור הפגימה שחוסר ממע"ל כיון שכבר הופגם קצת אלא שצריך מע"ל דמקודם לא נשלם שיעור הפגם עד שלא יאסר הקדירה וכיון שכבר הופגם ונוסף עוד פגימה קצת עד שנגמר שיעור פגימתו הראוי שלא יאסור התבשיל ומאי נ"מ אם הופגם כאחד מבלי הפסק או בהופסק בנתיים וזה ברור בעיני:

ומעתה דברי הש"ך אינם דהא הרא"ש והטור כתבו דצריך מע"ל מבישול אחרון ואף לפי דברי הש"ך למה להו לאצרוכי מע"ל הא די בהשלמת שיעור מע"ל מזמן ראשון דרך משל אם שמשו בה איסו' בליל א' והוחמו בה מים ביום שני וניהו דזמן שהוחמו בה שהיו המים נפלטים ולא הי' בדופני הכלי לא מצטרף למע"ל מ"מ אם יתוסף עוד זמן כזה וא"כ שפיר הוי מע"ל ומאי נ"מ דבכל מקום בכ"ד שעות הוא פוגם לאט לאט ואין נפקותא בדבר וכן משמע מדברי התוס' להדיא דעיקר הטעם הוא משום דחנ"נ וגם דעת הסמ"ק מוכרח להיות כן דאל"כ קשה למה לא יהיו כל המים נעשים נבילה דכיון דהמים גופייהו אסורים כעת ולא שייך אין הנאסר חמור מן האוסר וכן דעת הב"י והרב שסמכו עליו בזה וכן דעת מע"מ שהקשה מדברי הרא"ש דמשמע משם דאמרינן חנ"נ וכ"כ הפר"ח לעיל סי' צ"ד ס"ק ך' להדיא שאינו צריך מע"ל אלא שמדבריו נראה עוד דדי במע"ל לבדו ואפי' הזמן שבישל בו ג"כ מצטרף וזה אינו נכון דכיון דבעינן מע"ל שלם שיהי' בדופני הכלי ובשעת דנפלט האיסור ואז וודאי אינו פגום אפי' עומד שם זמן רב ולכן לא מסתבר שיצטרף זמן החימום למע"ל ולפ"ז צ"ל דהמחבר והרב מיירי שיש כ"ד שעות בלי זמן חימום המים דרך משל אם היו המים בתוכה שעה אחת בחמין צריך שעה יתירה ואפי' אי לא אמרינן חנ"נ מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אבל בכ"ד שעות וודאי פוגם דאין סברא לומר כשנפלט חור לשבחו דמ"מ הוא נפגם קצת כמ"ש ועיין לקמן סי' קל"ה סי"ב ובט"ז וש"ך שם וראוי לבאר ולא יכיל המקום הזה:

והנה שורש דין זה דלינת לילה פוגמת יוצא מתוס' ועיקר הרא"ש בסוף מסכת עבודת גלולים ושם הובא דעת ר"ת דסבר לינת לילה פוגמת והביא סמוכין לדבר מהא דתנן בזבחים דף ע"ז אברי חטאת שנתערבו באברי עולה תעובר צורתן ויוצא לבית השריפה ומדקרי ליה עובר צורה ש"מ דאפי' אוכל שהוא בעין נפגם בעיבור צורה וכ"ש בלוע בדופני הכלי ובסוף דבריו כתב כיון שאינו מוכרח אם תחילת לילה פוגם או סוף הלילה או כולה יש להחמיר להצריך כל הלילה והקשו התוס' והרא"ש דלפ"ז תפשוט ליה דעמוד השחר גורם הפגם דע"ה חש בא לינה ומזה הכריע דאין ראי' משם ולפענ"ד דלא קשה מידי דהא בלא"ה קשה לר"ת מנ"ל דלינת לילה גורמת אדרבא הא נקט התם תעובר צורתו אלמא אפי' בנשחטה בתחלת היום מ"מ בעינן עד ע"ה ומקודם אינו נפגם וצ"ל דראית ר"ת דהא סתמא נקט תעובר צורתו משמע דבכל שנעשה נותר הוי עובר צורה וזה פשוט שעיקר כוונת ר"ת דהתם נקט תעובר צורתו וזה הוא שימתין עד שיעשה נותר ואז מקרי עיבור צורה ואין הכוונה לומר שימתין עד שעובר צורתן ומיד ישרפנו די"ל דכוונת המשנה דעובר צורתן שממתין עד שיהי' נותר ואז ממילא הוא עיבור צורה רק עיקר כוונתו דכשנעשה נותר הוי עיבור צורה ומשמע אפי' שחטו סמוך לערב דסתמא קתני וא"כ התם ע"כ מיירי ששחטו ביום דאין שוחטין קדשים בלילה דבעי שחיטה בפנים וא"כ מיד בבוקר כלה זמן אכילתו של חטאת דאינו נאכל רק ליום ולילה וא"כ מוכח שפיר דעכ"פ בכל הלילה הוי עיבור צורה אבל סוף לילה אפשר דלא הוי עיבור צורה ומתני' דנקט תעובר צורתן היינו משום דבבוקר הוי עיבור צורה ואין ר"ת מביא ראיה דמיד שעובר צורתה נעשה נותר די"ל דבאמת קודם נמי הוי עיבור צורה ואטו מתני' זמן אכילה את, לאשמעינן ולא הביא ראיה רק דבבוקר וודאי הוי עיבור צורה ואת שפיר ודו"ק:

והרא"ש הקשה לר"ת דהאיך צותה התורה מו"ש בחטאת וקדשים הא מיד בלינת לילה קודם שנעשה נותר הוי לפגם ותירץ דגזירת הכתוב הוא להצריך מו"ש אף בנט"ל והקשה בפלתי לפ"ז תקשי הא דאמרינן בזבחים פ' דם חטאת לרבי קאי מריקה ושטיפה אצונן דהגעלה אינו צריך קרא מידי דהוי אשאר איסורים והא בשאר איסורין כה"ג מותר רק בקדשים דגזירת הכתוב הוא וכן קשה לחי' הר"ן ורא"ש עיי"ש ונראה ליישב דהא רבי לא דייק רק ממו"ש דהא בצונן דהגעלה בלא"ה מגיעולי מדין נפקא וא"כ כיון דהתורה גילתה דבקדשים אף טעם פגום אסור וא"כ מאי נ"מ אם הוא פגום או מושבח דגם טעם זה אסרה התורה ופשיטא דצריך הגעלה וא"כ כיון דחזינן בכלי חרס דהצריכה התורה שבירה והיינו משום דאינו יוצא מידי דופיו וקשה ג"כ קושי' הרא"ש הא השבירה אינו רק מחמת נותר ומקמי דלהוי נותר קרוי נט"ל ע"כ דהתורה אסרה אף טעם פגום וא"כ לא בעינן קרא אכלי שטוף דבעי מריקה ושטיפה כיון דגם טעם פגום אסרה התורה וא"ש ודו"ק:

אמנם באמת אין צורך לכל זה דהא הש"ס קאמר התם דרבנן סברי מרו"ש מריקה בחמין ושטיפה בצונן ורבי סבר מריקה ושטיפה בצונן ומפרש טעמא דרבנן מידי דהוי אגיעולי מדין ורבי הגעלה לא קאמינא כי קאמינא למו"ש דבתר הגעלה כן הוא לשון הש"ס שם וי"ל שאין כוונת רבי דהגעלה לא קאמינא שכבר נשמע מגיעולי מדין אלא דהכי פירושא דרבנן אמרי דמיירי וודאי בחמין דהא טעמא דמו"ש הוא לנקות הכלי מן האיסור וא"כ לא מסתבר כלל דנוקמי לקרא בצונן דמריקה וודאי משמע להריק הכלי שלא ישאר בו כלום והאיך נאמר דקרא קאי אצונן שאינו רק לנקיות יתירה ובחמין לא לבעי דהא לא מסתבר כלל ולזה השיב רבי הגעלה לא קאמינא ולא אמר הגעלה לא צריך קרא אלא שכוונת רבי דהתורה החמירה ביותר בקדשים ואפשר דמשמע ליה מריקה דומיא דשטיפה ותרווייהו מיירי בצונן וכיון דהתורה קפדה על נקיון גדול גם הגעלה וודאי בעי דזה הוא עיקר הנקיון ואדרבא משם נראה להוכיח סברא זו דא"כ קשה לרבנן באמת ל"ל קרא דמריקה דקאי אחמין הא טעם כעיקר הוא מן התורה ופשיטא דלא גרע משאר טעם איסור מכל איסורין שבתורה ול"ל קרא דבעי הגעלה אלא וודאי דקרא אשמעינן אפי' בנט"ל אלא דרבנן מוקי לה אמסתבר ורבי לא מוקי בהכי כמ"ש ודו"ק:

ובזה יש ליישב ג"כ קושי' שהקשה הגאון הנ"ל דלפי מאי דבעי הש"ס דאפי' בישול בלי בלוע לבעי שבירה קשה מנ"ל מגיעולי מדין דהכא ליכא טעמא דאיסורא כלל ולפ"ז ניחא דוודאי רבי מסתבר ליה דקרא מיירי בצונן אלא דרבנן סברי דמסתברא כגיעולי מדין וא"כ גם כאן מסתבר דקאי אחמין לזה בא רבי להשיב דהגעלה לא קאמינא וקרא לא מיירי בהגעלה כלל רק דידעינן מסברא דאם הקפידה התורה אמריקה ושטיפה בצונן להיות הנקיון גדול פשיטא שצריך הגעלה עכ"פ אבל בבישול בלי בלוע באמת לא שייך כלל לדמות לגיעולי מדין וגם רבנן דאמרו מסתברא כגיעולי מדין ע"כ סברתם משום דקרא וודאי בבישול ובלוע נמי מיירי ובכה"ג וודאי מסתברא דמיירי בחמין וכיון דהתורה מיירי בחמין הה"ד אפי' בישול בלי בלוע נמי ע"פ כדכוותה מרבינן וע"ז השיב רבי אמאי דקאמרי דמסתברא וקאמר דהיכא דמסתברא אנא מודינא ודו"ק:

וכן מוכרחים הדברים לומר כמ"ש ומ"ש הפלתי דבישול בלי בלוע לא הוי רק דרבנן לא נהירא לפענ"ד דהא ס"ד דש"ס למיפשט האבעי' מדאמר ר' נחמן אמר רבה ב"א תנור של מקדש של מתכות הי' ואי ס"ד בישול בלא בלוע אסור נעבדי' דחרס וא"כ אכתי תקשה הא זה הי' מימים קדמוניות ובוודאי רב נחמן מדין תורה קאמר וכ"כ הוא עצמו דהי' בזמן משה ונביאים ע"ש וגם במה שרצה להכריח סברא הנ"ל מהך דתענית בחוני המעגל שאמר להם צאו והביאו תנורי פסחים שלא יתמעכו ובוודאי היו תנורים משנה העברה וא"כ היו צריכין שבירה עיי"ש לא קשה מידי דהא מבואר בש"ס בדם חטאת ובפסחים פ"ב דהיכא דהוי הסיקו בפנים אפי' בכלי חרס סגי בהיסק וגם אתנור של מקדש פריך בזבחים ושני משום דהוי כלי שרת אבל בפסח פשיטא כיון דהסיקו בפנים לא בעי שבירה וזה ברור ותמי' עליו מאוד שלא עמד בזה:

והנה עוד הקשה בפלתי לדעת האומר דבקדשים אפילו נט"ל אסור מהא דאמרינן התם אותה למעוטי תרומה ממריקה ושטיפה ופריך ותרומה לא בעי מו"ש התניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בה בנ"ט ושני הש"ס כזה שנוי' ואמאי לא שני דלא איצטריך רק נט"ל דבתרומה שרי ובקדשים אסור וטובא אשמעינן דתרומה לא בעי מו"ש והניחו בצ"ע ותירוצו אינו מחוור כלל כאשר העיד הוא עצמו:

ומה שנ"ל בזה דהנה יש להבין בקושית הרא"ש דמקשי למה איצטריך רחמנא מו"ש מאי קושי' דילמא הא דאיצטריך מו"ש בחטאת היינו דלא ליבשל בה בתר הכי שלמים דשלמים אילו מחסרו לזה וגם ממעט באכילתן דשלמים תרי יומי ומניהן וחטאת אינו רק ליום ולילה ואפילו למ"ד דמביאין קדשים לבית הפסול מ"מ בוודאי יודה דאי בשיל בקדירה זו וודאי שלים זמני' מקמי זמן אכילת שלמים כי הא דבעינן בגיעולי מדין להשתמש בו היתר הצריכה התורה כל דיני הגעלה הכא נמי הוי כמו איסור וכן בשלמים שכלה זמנם בו ביום ובא לבשל עוד שלמים דאישחטו האידנא וכי מבשל בקדירה שלים זמנייהו מקמי שמתחיל זמן של אלו שנשחטו עתה ובפרט לדעת מי שאוסר להביא קדשים לבית הפסול ואף מאן דמתיר מ"מ מודה לכתחילה דאסור כמבואר בזבחים מפני מה הצריכה התורה בחטאת שבירה שאין תקנה לבשל אחריו שלמים וגם חטאת שנשחט היום והראשון כבר כלה זמנו ודוחק לומר דלפ"ז ל"ל להתורה להצריך שבירה הא יכול לבשל בו חטאת שנשחטו בזמן אחר דדילמא מיירי התורה אם כבר נשלם הבשר ששחטו מאתמול כדמשמע פשטי' דקרא ולכן צריך שבירה שימעט באכילתן והתורה לא אתי לאשמעינן רק דאינו יוציא מידי דופיו ובלא"ה נמי קשה אפילו אי בעינן מע"ל למה הצריכה התורה שבירה וכן בהגעלה דמדין הא אם ימתין מע"ל הכל מותר אלא וודאי דהתורה לא אתי לאשמעינן רק דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו ואין לו תקנה במריקה כמו כלי שטף ותדע דהא גם בתרומה בעי למימר דבעי מו"ש ואי לאו דכתב מיעוטא ובתרומה וודאי מיירי בכה"ג דהא לעולם מותר לכהן וכן לשבירה וודאי אתרבי גם כן כדעת הפוסקים וע"כ מיירי התורה דלזר אין לו תקנה אף דחזי לכהן וא"כ איכא למימר גם בקדשים כה"ג כמ"ש ולכן ברור דקושית הרא"ש לא אזלא רק למאי דאמרינן בזבחים דממתין כל זמן אכילה ולדעת רש"י ורוב מפרשים פירשו דצריך להמתין כל זמן אכילה והדר ליעבד מו"ש עיי"ש ברש"ל ותוס' וכבר הארכתי לעיל סי' צ"ג וא"כ כיון דבעי אמתוני עד שלים זמן אכילתי' לא סגי דלא להוי נט"ל ופריך שפיר ודו"ק:

והנה רש"י ז"ל פי' התם ד"ה כל זכר דמדסומכן הכתוב דכתב כל זכר בכהנים יאכל אותה והדר כתיב ומורק ושוטף ש"מ דממתין כל זמן אכילה וזה שייך דווקא למאן דדריש סמוכין אבל אי לא דרשינן סמוכין מנ"ל דבעי להמתין זמן אכילה ומבואר בברכות פ' מי שמתו דר' יהודה לא דריש סמוכין כי אם במשנה תורה עיי"ש דף ק"א ע"ב ושם הוא בויקרא וא"כ כיון דר' יהודה לא דריש סמוכין לא מוכח מידי דנט"ל אסור די"ל כנ"ל ושייך ג"כ כמו שאמר ר"י וכי מפני שסמכו ענין נאמר דנט"ל אסור והתם ג"כ הוא ר"י דאפקיה לתרומה ממו"ש כמובא שם בש"ס ופריך שפיר לר"י דלא מוכח מידי דנט"ל אסור ופריך שפיר בתרומה ודו"ק:

עוד באופן אחר אפשר לומר דבלא"ה יש להבין ל"ל לאתויי ברייתא דתרומה ולא פריך בפשיטות הא טעם כעיקר מן התורה והאיך אפשר לפטור הכלי ממריקה ושטיפה וכי טעם איסור שבו להיכן הלך וצ"ל דבאמת היא היא דפריך מתרומה דתניא הכי להדיא אבל באמת בלא"ה הוי מצי למיפרך מטעם כעיקר אלא דניחא ליה לאקשוי' דבהדי' תניא בנ"ט ופשיטא דשייך טעם כעיקר דתניא בהדיא בנ"ט ואפשר דבלא"ה הוי מצי למידחק דבפליטת הכלים אין בה ליתן טעם ולא שייך כ"כ טעם כעיקר ויהי' איך שיהי' והנה דבר זה מוסכם מכ"ע דתרומה פטורה ממו"ש דאי כר"ש אפי' קדשים קלין פטורה וכ"ש תרומה ולר' יהודא אימעט מיהא תרומה וא"כ כי פרכינן דגם בתרומה שייך נ"ט ובאמת שייך התם טכ"ע וא"כ ליכא לתרץ דאתי למעוטי נט"ל דאכתי תקשי למ"ד נט"ל אסור אחר שנתבאר בברייתא שגם בתרומה שייך נ"ט ופשיטא דשייך טכ"ע ואהך דתרומה לא בעי מו"ש נמי מזולת המחלוקת בשום פנים כמ"ש וכיון שדבר זה מוסכם שוב בכלים שייך נ"ט כמו בשאר דברים וא"כ תיקשי להך מ"ד נט"ל אותה מאי עביד ביה דלפחות אימעטא תרומה ומן ההכרח שגם תרומה צריכה מו"ש מטעם כעיקר כמ"ש ודו"ק:

ובזה נמי מיושב קושית הפלתי שהקשה לעיל סי' צ"ח דמאי פריך לשיטת האומרים טכ"ע בשאר איסורין דרבנן וא"כ שפיר אתי קרא למעוטי מדינא דאורייתא וקושטא דמילתא דמדרבנן מיהא בעי כשאר איסורין עיי"ש ולפ"ז ניחא דהא עיקר הקושיא היא לר"מ דס"ל נט"ל אסור ואי אמרינן טכ"ע ל"ד קשה למה לא ילפינן מגיעולי מדין וצ"ל דחידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור כמ"ש רש"י ז"ל פ' ג"ה כמו שמעמיד הפלתי קושייתו וא"ש וזה דווקא אי אמרינן בכל איסורין נט"ל מותר והוי שפיר חידוש דבכל איסורין מותר והכא אסור כמבואר בפסחים דחידוש הוא דבכל איסורין שרי דגמרינן מנבילה ע"ש משא"כ אי ילפינן מהתם ע"כ לאו חידוש הוא והא גופא ילפינן וכ"כ התוס' בפסחים דלר"מ מוכח שפיר מגיעולי מדין טכ"ע עיי"ש וא"כ פריך שפיר לר"מ מה יעשה ביתורא דאותה והחלוקה בזה נמנע ומוסכם בהכרח דתרומה אמעט ממו"ש וכ"ע לבעי למעוטי תרומה וכיון דטכ"ע לדידיה מן התורה ל"ל קרא ואתי שפיר ודו"ק:

איברא דבתר עיונא פורתא חזינן דכל הני פירוקא יתרון נינהו ואף דסלקין שפיר דהא וודאי קושי' הרא"ש לא הוי דהא התורה לא הצריכה מו"ש רק אחר זמן אכילה ולא סגי דלא להוי פגום כמש"ל וע"כ דקושי' הרא"ש לא קאי רק מנותר דלא שייך רק אחר הפגימה ופשוט ואינו צריך לפנים וא"כ מוכרח שפיר אבל בתרומה דלא שייך זמן אכילה וכל שעתא ושעתא זמנה היא וא"כ ע"כ אי הוי מרבינן לתרומה למרו"ש ע"כ לא הוי רק לענין איסור זרים בענין שהוא אסור לזרים ולכן צריך אי לאו דכתיב אותה הוי מרבינן גם לתרומה והוי גמרינן גם תרומה מקדשים ומדלא אימעט הוי אמרינן דתרומה צריך ג"כ מו"ש כיון דלא אימעוט ובוודאי כי הוי מייתינן לתרומה במו"ש לא הוי רק לענין איסור זרים ומה שייך בזה לאסור נט"ל דמהכ"ת נימא דהתורה הצריכה המריקה ושטיפה לאחר שיהי' נותר הא גם קדשים לא אתרבו רק מסמיכת הכתוב כמש"ל מדכתיב כל זכר יאכל משמע זמן אכילה כמש"ל ומאי זמן אכילה שייך בתרומה ומה יום מיומים כיון דלא הוי רק מאיסור זרים זמני' לאלתר ומאין לומר נט"ל אסור בתרומה דזה אינו נכנס בהיקש לקדשים דלא שייך זמן אכילה כמ"ש וע"כ דלא הוי מרבינן רק לענין איסור זרים ונט"ל לא מוכח באמת ופריך שפיר ודו"ק כי זה ברור ואמת ומקום הניחו לי:

והנה כל זה צריך לומר לדעת רש"י והראב"ד דגרסי התם בזבחים ימתין כל זמן אכילה דמשמע דלא בעי מו"ש רק בכלות זמן אכילה אבל הרמב"ם בפ"ח ממעה"ק וכן פי' בפ' המשנה דמיד בכלות האכילה צריך מו"ש דכשתכלה האכילה צריך מריקה ושטיפה מיד וא"כ אינו מוכרח דנט"ל אסור די"ל דהצריכה התורה מו"ש משום איסור זרים בחטאת וכן בשלמים שלא ימעט באכילה כמש"ל או לבשל בהם חולין כמו בתרומה כמ"ש לעיל וצריך לאכלם בתורת קדשים ולא קשה מידי על האומרים דלינת לילה פוגמת ודו"ק:

ובלא"ה נמי לפי מאי דמשמע שם מדברי הרמב"ם דהמריקה היא להסיר השמנונית המודבק בכלים ז"ל שם בפי' המשנה והכבוד המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות הנקיות יקרא שטיפה ע"כ הרי שדעתו שהצריכה התורה מריקה להסיר הנדבק ובזה וודאי לא שייך נט"ל ומריקה צריך להיות בחמין דמסתברא כגיעולי מדין כמ"ש הרמב"ם שם ואף שדבריו מגומגמין שם וצ"ע למעיין שם מ"מ נשמע מדבריו דמריקה בא להסיר השמנונית הדבוק ואפשר דקשיא ליה קושית הרא"ש ועכ"פ לא קשיא בשום צד על אותן האומרין דלינת לילה פוגמת אלא דמ"מ קשה למה צריך בכלי חרס שבירה ידיחנו מהמדובק ושרי לגמרי לכן מחוורתא כדעת הרא"ש דגזירת הכתוב גבי כלים להצריכן מו"ש ושבירה אפי' בנט"ל:

ובזה מיושב קושי' רש"י שהקשה לר"ש דלא בעי בקדשים קלים מו"ש הא בעי עכ"פ הגעלה לפלוט האיסור ותירץ רש"י דנ"מ לבישל במקצת כלי ושאר תירוצים המוזכרים בש"ס שם לענין תרומה וזה דחוק דלפ"ז בס"ד הוי ליה לאקשויי' הכי אר"ש ומאי פריך דווקא מתרומה לפריך אקדשים קלים ומהתם משמע דלא קשה רק מתרומה לבד ולפ"ז ניחא דר"ש לשיטתיה דס"ל נט"ל שרי רק בקדשים הוא גזירת הכתוב ור"ש ס"ל דקדשים קלים אינם בכלל וא"כ מקמי דהוי נותר הוי נט"ל וא"ש ודו"ק:

וכן משמע מסתימת המשניות דאין שום צד לפטור ממו"ש ואפילו אם צריך מע"ל ג"כ דחוק דלפ"ז בשלמים לא הוי צריך מו"ש רק בנשחטו בסוף זמנם ומדברי הש"ס משמע דבכל ענין צריך מו"ש שאין הדבר מבואר ויש ראיה לזה מהא דפליגי ר"מ ור"ש בנט"ל ומייתי ר"מ ראיה מגיעולי מדין דנט"ל אסור וקאמר דר"ש סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ור"מ קדירה ב"י נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ולמה לא יליף מהגעלה דקדשים לפי סברתו דקדרה ב"י אי אפשר דלא פגמה פורתא ובפרט דמקדשים מוכח טפי דסתמא דקרא מיירי אפילו באינו ב"י דלא משכחת לה בלא"ה רק בדוחק כמ"ש הרא"ש ועכ"פ היה לו להזכיר ג"כ ראי' מקדשים אלא ע"כ מקדשים אין ראי' דהתם הקפידה התורה טפי דהא הקפידה אפי' אשטיפה דצונן דלא בעי בשאר הגעלה ולא הקפידה רק על נקיון הכלי וכ"ע מודו דנט"ל אסור והדברים מוכרחים לפענ"ד דלפחות היה להם להזכיר דיליף מתרווייהו ועוד ראיה מהא דפרק ג"ה דאמר לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור ופריך וליגמר מינה ומשני גלי רחמנא גבי חטאת ואם איתא דקדשים לא בעי מו"ש בנט"ל למה לא אמר גלי רחמנא בכלים כי היכא דילפינן מגיעולי אינו ישראל אבל אי נימא דאפילו נט"ל אסור לא מצינו למילף דחדוש הוא דגלי רחמנא גבי נבילה דנט"ל מותר כדאמר בגיעולי מדין ולכן לא ילפינן מהתם טעם כעיקר וה"נ חידושא הוא דאסרה התורה נט"ל ובפרט אי נימא דגיעולי מדין לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה רק קדירה ב"י אבל כאן מוכרח דאפי' נט"ל אסור כקושי' הרא"ש ואין להקשות לפי זה היכא קאמר דהוי חידוש בגיעולי מדין הא גם קדשים נמי הוי כה"ג והוי כמו כלאים ובב"ח דאמרינן דמ"ה לאו חידוש הוא דמשכחינן דכוותי' דלא דמיין להדדי עוד דשאני קדשים דאפילו מריקה בצונן נמי בעי ולכן נט"ל נמי אסור שאין הדבר תלוי בטעם זולתו בנקיון הכלי והדברים מוכרחים ודו"ק:

ומה שרצה בפלתי להכריח מהא דכל יום נעשה גיעול דבשבת מאי עביד דאז לא נשחט דבר וא"כ ממחרת השבת יהיה נותר ואי יכלו לעשות הגיעול בשבת אלא וודאי דנט"ל שרי אף בקדשים ואז הוי נט"ל ולא בעי כלל מו"ש באמת קושי' זה קשה אפי' על הפוסקים דפסקו מעת לעת לפי מה שכתב הרא"ש בפרק השוכר דכיון שכבר חל עליו חיוב מו"ש תו לא פקע וכ"כ הרא"ש ואפי' הכי נמי דחוק שיהיו כל יום השבת הכלים מנוקים מתבשיל ולא שמו בהן חמין באמת דבר זה בתכלית הדוחק ולפמ"ש הטור בסי' צ"ג אינו מוכרח דס"ל לר"ט דנט"ל אסור עיי"ש ודו"ק:

ויותר נראה דהא דהקילו חכמים בכלי מקדש היינו משום דברגל רבו הקרבנות ואי אפשר לבשלם רק ע"י מו"ש זה יביא טורח גדול ועי"ז יבואו לידי נותר ולכן הקילו חכמים להתירו לבשל בלי מו"ש כדי שלא יבואו הקדשים לפסול לסיבת גודל הטורח והשהי' עד שיריק הכלים אבל אי לא בעי מו"ש אז טרם כלות הראשון מבשל עמהם לבשל שנית וכן לעולם ולא נשאר לו זמן פנוי מבלי בישול משא"כ בשבת דלא נשאר שריד ופליט מן השלמים שנשחטו בע"ש דנעשו נותר מיד בהגיע מ"ש ובמ"ש לא נשחט שום דבר דאין שוחטין קדשים בלילה וא"כ הי' להם שעות טובא בלילה למרקן ולשטפן היטב היטב ובזה לא אמר ר' טרפון דבאמת ל"א ר' טרפון רק יבשל של כל הרגל ומלשון זה אין הכרח אם יהי' בלי מו"ש או במו"ש רק מדאמר יבשל משמע שלעולם מותר לבשל ולזה תירץ משום דנעשה גיעול אבל במ"ש דאין לו לבשל כלום בזה ע"כ לא אמר ר"ט דאי אפשר שיבשל אם אין ובלילה עביד מו"ש ע"כ א"א שיהי' לו דבר מה לבשל ור"ט לא אמר רק שרשאי לבשל בן כל הרגל באפשר לו לבשל ובאין דבר לכך באמת עביד מו"ש ודו"ק

ודברים אילו מוכרחים אף שדחוקים קצת דהא אף לדידי תקשי דכיון דכל הכלים צריך מו"ש אפי' נט"ל מ"מ לכתחילה אסור וצריך מו"ש ומדבריו נראה שאי אתה מוציא לשבח וזה אינו דוודאי אתה מוציא לשבח אם השהה השלמים עד קודם מ"ש ואז אכלם וכיון שהקדרה חמה לעולם הוא בולע ובפרט ברגל דרבו השלמים והלואי שיכלה אכילתן בסוף זמנם ולא יבא לידי נותר ועוד לדבריו אף לדידן למה אסרו כלי שאינו ב"י לכתחילה לא היה להם לאסור רק עד אחר שבת דאי אתה מוציא לשבח אלא וודאי כמ"ש ויותר הי' לו לומר דברגל אוקמה אדאורייתא אלא דגם זה דחוק דמסתמא הושהו החמין בכלים עד למחר דהא רבי טרפון לא מפליג וסתמא קאמר יבשל בו כל הרגל ומ"ש הוא מוכרח ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה