אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות בשר בחלב › סימן קב

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות בשר בחלב · סימן קב

סימן ק

אם נתערב בשאינה מינה בטל בס'. הוא מהמשנה דנדרים פ' הנודר מן המבושל דף נ"ב דאם אמר קונם יין שאיני טועם ונתערב באחר הוא בנ"ט והרמב"ם כתב בלשונו יראה לי והשיגו הראב"ד דמשנ' שלימה הוא והפ"ח כתב שכיון למשנה דפ"ג דחלה הטבל אוס' בכל שהוא מין במינו שלא במינו בנ"ט וטבל הוא דשיל"מ ותי' הפ"ח די"ל דשם מיירי באין לו ממ"א להפריש עליו ולא שייך רק טעמא דכהיתרו כך איסורו ולכן תלה הדבר בסברתו ולא נהירא דהא סיים הרמב"ם לא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפש' לתקנו ולדברי הרב הנ"ל מאי ראיה מטבל דיש לומ' דשם מיירי באין לו להפריש ממקום אחר והאיך כתב שלא יהי' זה חמור מטבל ולכן נראה דגם הראב"ד לא השיגו ממתני' דהא הרמב"ם דייק ליה באמת מהתם אלמא דס"ל דס"ד אמינא ששאר דשיל"מ חמור מטבל ואפש' דטבל לא הוי דשיל"מ כיון שאין דבר המות' היה אסו' ואינו תלוי בזמן רק שבא לו ממ"א ההיתר ע"י הפרשה ואתי לאשמעינן דגם טבל מקרי דשיל"מ ואפ"ה שלא במינו בנ"ט רק שהראב"ד השיגו ממתני' דנדרי' דהא טעם מנדרים דיש לו מתירים ע"י שאלה ושם וודאי הוא דב' שיל"מ כמבוא' בש"ס להדיא ונראה דלכן כ"כ די"ל דהתם כיון דאמ' בשר זה שאיני טועם וי"ל דלא נדר רק מטעם בשר ולכן באין בו בנ"ט אינו אוס' עליו דלא נדר מזה כלל כי היכא דבנודר מבשר מות' ברוטב דלא נדר מזה כלל ואין בכלל אלא במה שבפרט ולא הי' בכלל נדרו רק מה שפרט ולכן לא מנע הרמב"ם ז"ל מלכתבו בלשון יראה לי:

כגון ביצה של ספק תרומה הובא בשו"ת צ"צ דממנ"פ יתבטל אם הוא טרפ' הרי בטל ברובא ואם יתברר דכשיר' הוא פשיטא דמותרת לגמרי דאיגלאי מלתא למפרע דמותר ומה שתירץ בפלתי דכתבו לנפקותא באם נעשו גבינות מחלב ספק תרומה ולמ"ד דספק אחד בגופו ואחד בתערובות אמרינן וא"כ הגבינה שנתערבה באחרות היתה מותרת בספק ספיקא דאכל חד י"ל דלא זו הוא האיסו' ואת"ל בזו היא שמא כשירה היא וכדשיל"מ דלא מהני ס"ס ואין דברים אילו נכונים לא במחבר ולא ברשב"א שממנו מקור דין זה דהרשב"א פסק להיפוך דספק בגופו וספק בתערובות לא אמרינן דיש לחוש לדברי ר"י וגם פסק בדף קכ"ו דאפי' בדבר שיש לו מתירין מהני ס"ס ודייק ליה מירושלמי שלא הזכיר כלל מי שחולק על זה וכן דעת המחבר ג"כ מכוון ההפך שפסק לקמן סימן ק"י בספק בגופו וספק בתערובות כרשב"א ור"י ובדבר שיש לו מתירין פסק דמהני נפל לים וכ"ש שאר ס"ס ולמה הביאן בש"ע כלל דאין דרך המחבר להביא כאן בש"ע רק דברים המכונים להלכה ולכן אין דבריו נכונים בזה:

ומה שנ"ל די"ל דהמחבר כתבו לנפקא מינה באופן שאם אחד נדר מכל ביצים המותרים באכילה מתרנגולת זו ואח"כ נעשה ספק טרפה כגון שאמר קונם ביצה המותרת באכילה או שאמ' קונם מתרנגולת זה אם תהיה כשירה וכה"ג טובא ואח"כ נתערבה אותה ביצה בשני ביצים ביבש או בלח בס' באופן שבטל אם אינו דבר שיש לו מתירין וידוע דנדרים הוי דשיל"מ דאפשר למיתשל עלייהו כמבואר בש"ס פ' הנודר וא"כ כאן אילו הי' אפש' לברר אם התרנגולת הוא טריפה או כשירה וא"כ הי' שפיר דבר שיל"מ דאם יתברר שהוא כשירה תהי' אסו' לו כיון דיכול למיתשל עלה משום נדר ואם אינה כשירה יהי' דבר שיל"מ דהא אפש' לשאול עליו אבל אם יתברר שהוא טרפה באמת היא מותר לו לגמרי דלא נדר רק אם תהיה כשירה דלא שייך נדר על זה דלא נדר כלל מזה ודין הביצה לדידי' כמו לאחריני כיון דלא נדר כלל ואם כן אי הוי מצי לברורי אם תלד אם לא הי' אסו' לו שמא תלד וא"כ הוא כשירה ונדר הוא דבר שיל"מ לא בטיל לזה בא המחבר ורשב"א לאשמעינן שכיון שאין ההית' ברור לנו ושמא לא תלד לכן לא הוי בגדר דשיל"מ ודברי רשב"א והמחבר ברורים וגם בלא"ה לפי דברי ר"י בפ"ק דשבועות אין נדר חל בשב ואל תעשה על מצוה:

ועוד אפשר לומ' דאין צורך לכל זה שנדר דווקא מכשירה אלא אפילו בסתם מי שנדר מביצה והביצה של ספק טריפה נתערבה באחרות כמ"ש דהפוסקים כתבו דחמץ בפסח דלא הוי דשיל"מ כיון שלא הותר לגמרי לפי שהחמץ עצמו אם ישאר עד השנה הבאה בפסח יחזו' לאיסורו וכן פי' הפר"ח ס"ק י"ב וא"כ בנדרים ניהו דהנדר הוי דבר שיל"מ דמצי לאיתשולי עלה מ"מ כיון שאם היתה הביצה בעינא היתה אסורה מחמת ספק טריפות עכ"פ וא"כ לא הוי היתר לגמרי ואין זה בגדר דשיל"מ אבל אם הי' אפש' להתברר שתהי' התרנגולת כשירה שייך ג"כ דשיל"מ דהא מצי למיתשל עלה משום נדר ומשום טריפה יתברר דכשירה הוא וא"כ אם נשאל עליה לא שייך דלא הותר לגמרי שהרי אפי' אם תהיה הביצה בעין גם כן הוא מותרת לגמרי והותר לגמרי כמו כל דבר שיש לו מתירין אבל כיון שאינו ברור לנו שתלד ושמא לא תלד וא"כ עדיין עומדת בספיקא וכ"ז שהוא בעין אף אם נשאל עליה ומות' לו משום נדר מ"מ אסו' לו משום טריפה ולא הוי הותר לגמרי ואינו דבר שיש לו מתירין והדברים ברורים ונכונים ודו"ק:

ובזה נמי מיושב קושי' הש"ך שהקשה על המחבר וכן הרשב"א שכתבו בלשון יש מי שאומר והרשב"א שתלה דבר זה בסברתו דגמרא ערוכה הוא בפ"ק דביצה דמשני אתאן לספק טריפה ופריך ליבטל ברובא הרי להדיא דלא מקרי דבר שיל"מ ולפי זה ניחא דוודאי ספק טריפה שנתערב בכשרות בטל ברובא ממנ"פ כקושי' הצמח צדק דבין אם הוא אסורה או מותרת בטילה רק דהרשב"א כתב סברא זו להורות בכה"ג דאין ההיתר ברור לא מקרי דבר שיל"מ אפי' בנדר כמ"ש ונדר מאן דכר שמי' התם ולכן פריך שפי' דלבטל ממנ"פ ודו"ק:

והשתא א"ש ג"כ מה שהקשה הש"ך על הרב המגיד שכתב דדעת הרשב"א דספיקא שנתערבה מותרת בדבר שיל"מ כדעת הרמב"ם שם ותמה הש"ך בספרו הארוך דהא מדהוצרך הרשב"א בתה"א ליתן טעם דביצת טריפה לא הוי דבר שיל"מ כמ"ש המחבר כאן משמע דאי הוי דשיל"מ הוי אסו' דהא אפילו אי הוי דשיל"מ ג"כ מות' ולפ"ז ניחא דהמ"מ לא התיר רק ביבש דכל חד הוי ס"ס ספק הוא מותרת ספק הוא אסורה ואת"ל אסורה שמא לא זו כמ"ש הרשב"א בת"ה להדי' והבאתיו ריש סי' זה אבל כאן ע"כ לא מיירי כפשטי' דא"כ קשה קושי' הנ"ל דממנ"פ בטל וע"כ מיירי כמ"ש וכאן לא הוי ספק ספיקא דכל מה שאנו מתירין יותר הביצה הוי בכלל דבר שיל"מ ועיקר האיסור הוא משום שהביצה מותרת ואי הוי דשיל"מ לא הוי ס"ס רק חד ספיקא שמא לא תהיה כשירה ואז מותרת לו ודו"ק ואין להקשות דהיכא משכחת לה דכל הביצים אסורים עליו דיש לומ' דמיירי בלא נדר רק מתרנגולת זה וכה"ג טובי:

איברא דקושי' זו בלא"ה לק"מ דעדיפא מיני' הו"ל להש"ך לאתמוהי דלהדיא כתב הרשב"א לן בת"ה דאפי' בדב' שיל"מ ס"ס מותר אלא דלק"מ דהא בסוף דבריו מסיק הרשב"א דיש לחוש לדברי רבינו יצחק וא"כ האיך יהי' מות' דהא הוי ספק בגופו וכתב הרשב"א הטעם דלכן לא הוי ס"ס דאיך נאמ' שמא מותרת היא כיון שכבר עמדה לפנינו באיסו' ולכן העיקר כמ"ש לעיל דהרשב"א לא אמר רק בדאוריית' אבל בדרבנן שפי' אמרינן כה"ג הוי ס"ס דלא דחיק לה רק מפ' התערובות דשם מיירי בוודאי הך דאם נתערבה כמש"ל וכן משמע לשון הרשב"א שם דף ק"א ע"ש ולפ"ז ע"כ גם המ"מ לא אמ' כן בליכא איסורא דאורייתא ולא כתב המ"מ רק דמטעם דשיל"מ מהני ס"ס לאפוקי מדעת האומרים דלא מהני וא"כ כאן בביצת טריפה שהוא מן התורה וניהו דבטיל מטעם דשיל"מ מ"מ לא בטיל מטעם ספק בגופו וא"ש ודו"ק:

ויותר נראה דברי המחבר ורשב"א כפשטן דהא באמת קשה דהא אפי' בדשיל"מ מהני ס"ס לדעתם ולכן נראה דכאן מיירי בלח בלח כגון שהביצה נתערבה במין במינו ויש כאן רוב אבל אין כאן ששים והנה לקמן סי' קי"א מבוא' דבשני קדרות אחת של היתר ואחת של איסו' ונפלו שני חתיכות אחת של נבילה ואחת שחוטה אם יש רוב נגד חתיכה נבילה אמרינן שאני אומ' מטעם דספיקא דרבנן לקולא וכ"ש אם נתערב ספק איסו' דלא איתחזק איסורא בהאי נפילה כלל ויש כאן רוב דפשיטא דמות' ולא גרע מנשפך לעיל סי' צ"ח ואפי' אם החתיכות אינם לפנינו ואפש' לברר מ"מ תלינן מספק להקל וע"ש בפלתי שכ"כ להדיא וכ"ש כאן וא"כ ביצת ספק טריפה שנתערבה במינו בטל ברובא דלא הוי רק ספיקא לא גרע מנשפך כמ"ש לקמן סי' קי"א אבל אם נאמ' דהוי דשיל"מ ואפש' להתברר אם תהי' תרנגולת טרפה ובדשיל"מ אפי' ספק אסו' כמבוא' בש"ס ולכן אם הי' אפש' להתברר והי' ההית' בא ממילא הי' צריך להמתין עד שיתברר הדב' ואם יהי' כשירה יאכלנו בהיתר ואם יתברר דהוא טרפה באמת צריך ששים דוודאי באיסו' אפי' מין במינו צריך ששים והיה צריך להמתין אם יתברר דהוא הית' שיאכלנו בהית' אך הואיל והמתי' אינו בידו ואינו בבירור שיבא ולא הוי רק ספיקא ודינו כשאר ספיקא דרבנן ודברים ברורים המה:

ומיושב ג"כ קושית הש"ך דהא מוכח מש"ס דביצה כמש"ל דהתם קתני אם נתערבה באלף כולן אסורות ואי בספק טריפה תקשי ממנ"פ יתבטל כקושי' הצ"ץ דהא התם בנתערבה באלף מיירי וליכא למימ' כמ"ש וגם קושיא השנייה שהקשה בש"ך בארוך על הה"מ דהרב המגיד לא קאי התם רק ביבש דמות' מחמת ס"ס כמש"ל דבלח ברור דאסו' דהא ספק דשיל"מ לחומרא והרב המגיד לא קאי התם רק על הרמב"ם דהרמב"ם השמיט הך וספיקא וס"ל דאנו למדין את זה מאם נתערבה באלף דג"כ הוי ספיקא דכל חד וחד הוי ספיקא וזה לא שייך רק ביבש אבל בלח וודאי לא מוכח דספיקא אסורה דהא שם הוא וודאי ופשיטא דדשיל"מ לא בטיל וע"ז כתב דהרשב"א הסכים לדעת הרמב"ם וזה ברור ודו"ק:

כלי שנאס' בבליעת איסו' כו', המהרש"ל נתן טעם שאין התירו בא ממילא מכח זמן לכן לא חשיב דשיל"מ והש"ך תמה עליו דהא נדרים ג"כ אין תלוי בזמן ומ"מ הוי דשיל"מ ותירץ בפלתי כיון דנדרים מצוה למיתשל עלייהו והוי כמאן דשאיל כבר ולכן הוא דשיל"מ משא"כ בשא' דברים ונכון הוא ולפ"ז ניחא ג"כ הא דאמרינן בתרומה מאי מצוה איכא לאתשולי עלה וקשה הא כל הטעם של דבר שיש לו מתירין הוא דעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' וגם בתרומה שייך טעם זה אלא וודאי דבאמת לא הוי דשיל"מ הואיל ותלוי בזמן זולת סיבת היות המצוה שיושאל עליו וכן משמע הלשון שאני קונמות הואיל ואפש' למיתשל עלייהו הוי כדשיל"מ משמע דבאמת לא הוי דשיל"מ מחמת שלא יתחייב היתרו בהכרח רק כיון דמצוה לשאול עליו ומן הראוי שיושאל עליו החמירו חכמים עליו כדי שישאל עליו ולא יקיימו ובזה יש מקום ליישב דברי הרמב"ם שכ' יראה לי דשיל"מ כאינו מינו בטיל והיא משנה שלמה וכבר דברתי לעיל בזה ולפ"ז ניחא דמשם ליכא דיוקא דהא כל הטעם הוא משום דרבי נתן דסבר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו כו' ולכן אי ממתני' הוי אמינא דהאי תנא לא ס"ל דרשה דר"נ ולכן אפילו במינו בטיל באמת כיון דאין מצוה למיתשיל עליה ואפי' מלבד דעת מהרש"ל מבוא' להדיא בש"ס דתרומה לא הוי דשיל"מ מהאי טעמא ולכן תלה הדבר בסברתו:

אמנם הרשב"א בתה"א דף קכ"ט נתן טעם אחר והוא כדעת המחבר כאן שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו והוציא כן מן הש"ס דב"ק דף נ"ג דאמרינן התם מעשר שני בטל ברובא ובאיזה מ"ש אמרו במעשר שני שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא ופריך אהך דנכנס לירושלים ויצא להדר ולעיילה ואהך דאין בו ש"פ לא פריך הכי אלא וודאי דלא הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות בעלותו לירושלים אך מהך דנכנס מירושלים ויצא משמע אפי' לא יצא רק פסיעה אחת ופריך שפי' זו כוונת הרשב"א שם אף שדבריו סתומים וכ"כ התוס' בב"מ שם ובלא"ה אין מתיישב כלל לפי הש"ס בב"מ ע"ש:

והנה בפלתי הקשה דמאי קושיא דילמא אסיק אדעתיה דנפלו מחיצות רק דקא קשיא ליה קושיא שנייה דהא מחיצה לקלוט דרבנן ולא אסיק דלא פליג רבנן ולכן לא קשה דנהדר וניעיילו דמחיצה לאכול דאורייתא ובפדי' אי אפש' דהא אין בו ש"פ ולא מצי פריק ליה כדמסיק בש"ס אבל אסיפא דמיירי בדאית בו ש"פ דבר פדי' הוא וקפריך שפיר דניפרקיהו ואף דפריך וניהדר וניעיילו י"ל דודאי ידע מזה רק זאת היה עיקר קושייתו דנפרקי' כמין דעת רש"י באמת דמיירי בנטמא אף דאכתי לא הוי ידעינן מלטמא כן הוא כוונת קושייתו:

ונראה דהנה התם מסקינן על רישא דאין בו ש"פ דאי אפש' בפדי' כלל כדשקיל וטרי התם דלא משכחת לה אופן המועיל בפדי' ולכן פריך מסיפא דנכנס לירושלים דע"כ מיירי ביש בו ש"פ דאי אין בו ש"פ למה לי דנכנס לירושלים אפי' לא נכנס נמי דהא פחות מש"פ אי אפש' לפדות ולכן פריך התם ונפרקי' ולא מוקי בפחות מש"פ וע"כ דמיירי בפרוטה דאפש' בפדי' וא"כ התם דמסקינן דמיירי בנפלו מחיצות ופריך דלקלוט לא הוי רק דרבנן ומשני דלא פליג ואפי' ליתנייהו מחיצות אי אפש' בפדי' ורישא דפחות משוה פרוטה וסיפא מיירי מפרוטה ויותר דתרתי נינהו והוי כמו או בפחות מש"פ או אפי' בפרוטה ובנכנס מירושלים ויצא דשם איכא לאוקמה אפי' בפרוטה ע"ש בש"ס וזה ברור ופשיטא וא"כ קשה למסקנא דכבר ידעינן מלא פליג רבנן ולמה ליה הך בבא דפחות מש"פ דאפי' יש בו ש"פ נמי וכבר נשמע מסיפא דנכנס לירושלים ויצא ואכתי לא הוי ידעינן דחדא קתני דלפ"ז לק"מ אחזקיה כדמשני באמת בש"ס כמבואר שם וא"כ קשה נהדר וניעיילו דל"ל דנפלו מחיצות דאפילו יש בו ש"פ ג"כ לא הוי דשיל"מ אלא וודאי דלא מיירי מזה כלל וצריך לומר דלא אפש' כדחזקיה מטעם שכתב שם בש"ס וא"כ קשה דניהדר וניעילו וזה ברור:

אמנם מהרי"ל בתשובה סי' קצ"ד דייק דבהפסד מועט כגון הגעלה חשוב שפיר דשיל"מ ודייק לי' מדברי התוס' שם בב"מ שכתבו שם וז"ל ארישא לא מצי לאקשויי הכי באין בו ש"פ די"ל דמיירי שהוא רחוק מירושלים הרבה מקרי אין לו מתירין אבל כאן דקתני שנכנס לירושלים ויצא אפי' רגל אחת משמע וכיון דכתבו דמיירי ברחוק הרבה משמע דבעינן דווקא שיהי' הפסד גדול ופשט דברי התוס' אלו משמע דבפחות מש"פ ולא יצא רק פסיעה אחת הוי שפיר דשיל"מ כיון דאין לו טורח בזה והמהרי"ל לא פירש כן רק דבפחות מש"פ אפי' פסיעה אחת חשוב טורח והוצאה וקשה טובא דלפ"ז למה ליה למימר דמיירי רחוק מירושלים הרבה אפי' אינו רק פסיעה אחת חשוב ג"כ טורח והוצאה ותירץ בפלתי דלעיל פריך דלעבד כחזקיה ומשני דלא פריק ופריך וניתני מעשר דאית ליה ונצרפינהו כו' ומוכח מזה דלא מסתבר למימר דלא הי' לו וגם עתה אין לו וא"כ קשה הא גוף המעשר ששוה יותר מפרוטה יש לו מתירין בהעלאה וא"כ בלא"ה מוכרח להוצאה מרובה יקשה נעייל גם להאי אלא דלפ"ז הקשה למה להו לאסוקי דאיירי באינו רק פסיעה אחת אפי' אם הוא רחוק יותר כיון דגוף המעשר שוה יותר ונראה דהתוס' לא כתבו רק דמנ"ל מלשון ויצא דמיירי בקרוב לירושלים אלא וודאי דלשון ויצא משמע אפי' פסיעה אחת ומ"מ אי אפש' לכוון דברים אילו בתוס' דמ"מ קשה ל"ל למימר דרחוק הרבה אפי' אינו רחוק ומה שתירץ דכיון דיש לו עוד מעשר אינו מוכרח דהא המעשר האחר אפש' לפדותו דיש בו ש"פ וא"כ אינו מוכרח שיבוא לירושלים ולא הוי דשיל"מ ועוד קשה ליה לדברי מהרי"ל דהא התם במסקנא אמרינן דחדא קתני מ"ש שאין בו ש"פ שנכנס לירושלים ויצא ופריך ניהדר וניעיילה ולדברי מהרי"ל קשה מאי קושיא הא כיון שאין המעשר ש"פ הוי טורח והוצאה דאפי' פסיעה אחת חשוב טורח ואפי' לדברי הפלתי דסבר כיון דיכול להעלות שאר מעשר הוי דשיל"מ מ"מ הא התם י"ל דכבר פריק ולית ליה מעשר דהא אכתי לא הוי ידעינן מפדי' דהכי פריך התם וניעיילה דנפול מחיצות וניפרקיה ע"כ הרי דלא הקשה רק מפדי' לבד ולכן דברי מהרי"ל צ"ע ומנ"ל הא מדעת התוס' דפשטא משמע דאפי' אין בו ש"פ מ"מ צריך שיהי' רחוק מירושלים ומדברי רש"י נראה דאפי' יש לו טורח מ"מ הוי דשיל"מ מדהוכרח לתרץ קושי' התוס' דמיירי בנטמא (ואי אפש' לצרפו עם אחר דאסור בפדי') ולא שני כתירוץ התוס' ובספר פ"י הקשה לרש"י מאי פריך לעיל דליתני מעשר דאית ליה ונצרפי' דילמא מיירי בירושלים דאין פודין מ"ש שם ואי אפש' לצרפו עם אחר דאסו' בפדי' וגם לאכלו בפדי' א"א שאין בו ש"פ ולק"מ דהא מדקתני סיפא דנכנס לירושלים ויצא ולהאי ס"ד הוי סבר דתרי בבא נינהו או בפחות משוה פרוטה או דנכנס ויצא דלמסקנא בלא"ה לק"מ על חזקי' כדשני ר' הונא בר"י באמת וכיון דנקט בסיפא נכנס לירושלים ואי גם רישא מיירי לירושלים למה ליה למינקט בסיפא הך דנכנס לירושלים וברישא הו"ל למינקט כיון דגם רישא מיירי בהכי אלא וודאי דרישא לא מיירי כלל בנכנס ברישא ודו"ק:

וגם מה שהקשה אהא דפריך וניתני מעשר דאית ליה דמאי ענין קושי' זו לדחזקי' י"ל ג"כ דהא דקשה מאי קושיא דילמא לית ליה וצ"ל דלא מסתבר למימר דאין לו ולא היה מעולם ואטו גברא ערטלאי אתי לאשמעינן אבל לפי מאי דשני דלא מצי למיעבד כדחזקי' דלא פריק וא"כ מסתמא יש לו עתה וא"ש:

ונראה שגם הרשב"א מודה לדברי התוס' דפסיעה אחת לא חשוב טורח והוצאה דהא התם פריך דניעיילי' אלמא דהוי דשיל"מ בהעלאה אלא וודאי שגם הרשב"א ז"ל מודה לדברי התוס' ומ"מ הגעלה דחשיב הפסד בזה לא אמרינן דהוי דשיל"מ והא דלא פריך אפחות מש"פ דשם לא נזכר ויצא וי"ל שרחוק מירושלים באופן שיש לו טורח הוצאה ואפש' שגם התוס' מודו לרשב"א דהא דכתבו רחוק הרבה הוא באופן שיש לו הוצאה דאם אינו רחוק רק מעט לא הוי הפסד כלל ודלא כמהרי"ל ובפלתי טוען על מהרי"ל דאף לפי דעתו דבאין בו ש"פ אף טורח מועט חשוב טורח הא גם בכלי שהבלוע אינו ש"פ וכל הטירחא חשוב טירחא מרובה ולק"מ דהא אם אנו באין לדין על הבלוע אינו ראוי שנחשבו בכלל דשיל"מ אף בלא טורח כי הבלוע באמת אין לו מתירין וע"כ דעת רשב"א שכיון שאנו באין לדין על גוף הכלי לא נשגיח בהבלוע רק בגוף הכלי ובגוף הכלי יש בו ש"פ ולכן לא הוי רק טעם מועט ודברי מהרי"ל מובררים לפי שיטתי':

אלא באמת לא הבנתי דלפ"ז אם נחשוב את זה שאפש' להפסיד האיסו' כדשיל"מ קשה לדעת הפוסקים דגם חתיכה עצמה חוזרת להיתרה כדעת הטור לקמן סי' ק"ו והמחבר לעיל סי' צ"ב וכן נראה דעת רש"י ותוס' רק דלא מבטלין איסו' לכתחילה ולכן אסו' לסוחטו לכתחילה וע"כ לא משכחת לה איסו' הבטל כלל דאפי' אם יש ס' ויות' לא יתבטל כיון שאפש' להסיר האיסו' ממנו לא וכל זה מיירי ביש הפסד לסוחטו ויות' אני תמה על הרא"ה בב"ה דכתב שכיון שאפש' להוציא האיסו' ע"י הגעלה הוי כאיסו' ניכר ואינו בטיל דהא הרא"ה גופי' סוב' דאפש' לסחוט האיסו' בחתיכה ובאמת הרשב"א תמה דמצינו הגעלה לאוכלים ופוסקים אילו סוברים דמ"מ אסו' שאין מבטלין איסו' לכתחילה וא"כ קשה האיך אפש' שיתבטל הא אפש' לסחוט האיסו' ולהסירו דביש בו ששים לא שייך אין מבטלין איסו' דהא השתא אנו מתירין אותו רק להחמי' נאמ' עד שתאכלנו באיסו' אכלו בהית' כמו בכלי:

גם במ"ש הרא"ה שם דשמא מיתרמי דיהיב ביה היתיר' ואתי לידי טעמא דאיסורא דברים אלו מתמיהין מן המתמיהין דלפ"ז מה שהוא בלוע בכלי יהיה גרוע מחתיכה נבילה עצמו וחתיכת שנתערבה נהפך האיסור להית' לגמרי ואפי' האיסו' גופי' מות' ליה לאכלו וכ"ש טעמא לבד והרשב"א לא אתי עליה רק מטעם דשיל"מ דלא בטיל ברובא ושוב ראיתי שגם הרשב"א במ"ה השיג בזה וגם ברשב"א גופיה יש להבין דבחתיכה שנתערבה בין שני חתיכות אנו מתירין לאכול השלשה חתיכות ואם אח"כ נתערבו ונתבשלו כל אחד בכולו הי' כל אחד דבר שיל"מ דהא אם אנו מצריכים להגעילם יפסיד כל ההיתר עם האיסו' וכי יהיה נקרא דשיל"מ וכאן האיך נאמר שיהיה דבר שיל"מ שיזרוק האיסו' עם ההיתר וצ"ל דכאן שאף הבלוע חשובה בעיניו ואין חפצו כי אם להשיג היתר והבלוע כאין חשוב נגדו ולכן אין אנו דנין רק על הכלי ואין לו נפקותא כלל בההיתר הנפסד ובכלי אז אומרין עליו עד שישתמש בו באיסו' ישתמש בו בהיתר כמ"ש:

איברא דלפי זה איכא טעמא אחרינא דלא לחשב דשיל"מ מחמת שאפש' להגעיל דהא כלי זה בלא"ה בטל ברובא בין מדאוריית' ובין מדרבנן ולא אתינן למיסרי' רק משום דחשיב דשיל"מ וזה שייך דווקא באם הותר לגמרי ולית כאן איסורא כלל אבל כאן אף אם יגעילנה מ"מ לכי פלט הדר בלע מן האיסור כמו שכתבו הפוסקים גבי הגעלה ולכן צריך להגעיל ביורה שיש ס' נגד הכלי וא"כ עכ"פ משהו בולע ולא הוי מות' לגמרי דע"כ צריך לומ' שגם המשהו בטל ומה שכתוב ביטול המשהו מביטול כל הכלי כיון דכי היכא דשורת הדין שגוף הכלי יתבטל ברוב בין מן התורה ובין מדרבנן רק שאנו אומרים דלא אמרו חכמים דבטל ברוב בכה"ג דאפש' לאכלו בהית' ובכלי אף אם יגעילו צריך לביטול הרוב דביטול משהו וביטול חד בתרי שוים הם בכל ענין והמבין יבין שאין לחלק ביניהם כלל ודברים ברורים הם ולכן נ"ל שאף מי שיחלוק על דין זה בכלי ואף אי לא ס"ל דטעמא משום הפסד כהרשב"א מ"מ איכא למימר דמודה להא מטעם דכתיבנא ולכן לא מקרי דשיל"מ בהגעלה מהני טעמא דכתיבנא ואף רש"י דס"ל תי' התוס' מ"מ יש לומ' דמודה בכלי שנראה ברור דלא הוי דבר שיל"מ ובפרט שאפש' להסכים כולם לסברת הרשב"א זולת דעת רש"י שאינו נראה כן מ"מ אפש' שגם רש"י מסכים בעיקר הדין מהני טעמא דכתיבנא ומדברי הר"ש ג"כ אינו הכרח די"ל דמיירי בקרוב לירושלים באופן שאין לו הפסד זולת הטורח מעט וגם הרשב"א גופיה אפש' שמודה באין לו הפסד כלל ויכול להעלותו וגם י"ל כדעת מהרש"ל דכיון שאינו בא ממילא דמהכ"ת יהי' גרע מתרומה דכיון דלאו מצוה למיתשיל עליה לא הוי דשיל"מ וכאן מאי מצוה איכא משא"כ במ"ש והקדש דמצוה להעלותו או לפדותו וכן נדרים ומדברי הרמב"ם אין הכרח לפי מה שכתב הפר"ח אף שהרע"ב כ"כ והעיקר כמ"ש בפלתי ואין להקשות למה לא מוקי כפשוטיה בחוץ לירושלים אלא וודאי כפר"ח דביכורים דחקו ליה דלא מסתבר דמיירי בכהן כמ"ש הר"ש עיין ברמב"ם פ"ד מביכורים הלכה ט"ו ותראה שכתב שם ולא מוכח מידי וגם הר"ש הזכיר פי' זה עיי"ש:

איברא דהרב הש"ך כ' טעם יותר נראה נכון לכאורה שכיון שלמחר מותר דמ"ש דהוי נט"ל ויש לו הית' פשוט מבלי שום הוצאה וטורח כלל ואפש' לומר דכיון דלמחר נט"ל הוי כמו מאכל מתקלקל ולא הוי דשיל"מ ומ"מ לא נהירא הך טעמא דהא מעשים בכל יום דמבשלין בקדירה שאינה בת יומא ולא משגיחינן בקילקול המאכל והעיקר הטעם הוא באינו ב"י כיון שאינו נהנה מהאיסור ומה שמשבח בטעמן אינו כי אדרבה פוגמו כמו שכתב רשב"א בת"ה ולכן אין טעם זה מספיק:

איברא דבלא"ה נמי לא קשה מידי דכיון דלמחר עכ"פ אסו' מדרבנן לא הוי דשיל"מ דלא הותר לגמרי ואף שבפלתי כתב דגם דעת הרמב"ם כן ליתה וכמש"ל והסברא אינה מסכמת לזה דהא כל הטעם דדשיל"מ משום שאמרו חכמים עד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהיתר והאיך נחמיר עליה מטעם זה כיון דאי אפשר לאכלו בהיתר ואם כוונת הש"ך דלמחר נתיר לו באמת רק שהיום אנו אומרין עד שתאכלנו באיסור תורה תאכלנו באיסור דרבנן דהוי כהיתר מן התורה מ"מ כיון שהכלי עצמו אם היה ניכר לא היה מותר למחר דמ"מ אסור מדרבנן לא הוי דשיל"מ והוי כמו חמץ בפסח שכיון שאילו הי' החמץ עצמו נשאר עד אחר הפסח מ"מ היה חוזר לאיסורו לשנה הבאה הה"ד כאן נמי כן הוא שהכלי עצמו היה אסור מדרבנן למחר ולכן לא חשוב דשיל"מ וראיה ברורה לזה מהך דפ' הזהב דמשני הש"ס התם דמיירי בנפל מחיצות ופריך וניפרקי' דמחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו היכא דאיתנייהו למחיצות היכא דליתנייהו לא גזרו ומשני לא פליג רבנן ואם נימא היכא דיש לו היתר מן התורה חשוב דשיל"מ כיון דמן התורה שרי אף דמדרבנן אסור הדרא קושית הש"ס דיהיה דשיל"מ בפדיון דמחיצה לקלוט אינו רק דרבנן וכיון שיש לו היתר מן התורה למה בטל ברוב הא הוי כמו חמץ בפסח דאף דאסור מדרבנן מ"מ הוי דשיל"מ מן התורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממ"ש ז"ל מ"ש בטל ברוב באיזה מ"ש אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו ואי אפש' לפדותו מאחר שכבר נכנס ולכן לא הוי דשיל"מ הרי להדיא כמ"ש דאף שיש לו היתר מן התורה כיון דמדרבנן אסור לא הוי דשיל"מ וטעמא רבה איכא במילתא דהא החכמים לא החמירו עליו שכיון שאפש' לאכלו בהיתר גמור ול"ל לאכול איסור יאכלו בהיתר אף שמן התורה היתר גמור הוא אף כעת אבל אם היתרו אינו רק מן התורה מאי נפקא מינה אם נתיר לו איסור זה שהוא דרבנן כעת או למחר שיש ג"כ איסור דרבנן ומ"ש תרתי דרבנן או האידנא דלא הוי רק חד דרבנן וזה ברור:

אמנם הרב בעל פ"ח כ' לאסור בכלי של חלב שנתערב בכלי בשר באופן שאינו מין אחר וטעמו משום דכיון דאפשר להכיר האיסור למיטעמי' לקפילא ארמאה ולאיסור הניכר א מהני הביטול ובפלתי השיגו דזה לא הוי איסור הניכר דאטו פעם א' יצא כל הבלוע הלא הבלוע יוצא לאט לאט והגע עצמך אם נבשל בקדירה של נבילה ומטעמינן לקפילא ויאמר לית ביה טעמא וכי יהי' מותר לבשל באותו כלי על סמך זה אילו דבריו ז"ל ויפה כתב אלא דמ"מ יש להחמיר כל זמן שהכלי בן יומו דשמא אם יבשל בו מעט לערך כל הכלי יהי' האיסו' ניכר ונרגש דהא לפעמים האיסור נרגש דמה"ט בעינן ס' נגד כל הכלי וניהו דהוי ספיקא מ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא ושמא איכא לברורי וצריך לברר דאם יברר יהי' איסו' תורה אבל לאחר מע"ל כיון דמן התורה שרי' ברור דמותר ולא מטרחינן ליה לברורי כלל וראיה לזה מדלעיל גבי בשר עוף בחלב דכתב הש"ך ושאר אחרונים דבנשפך אזלינן להקל אף שאפש' לברר ע"י קפילא ונט"ל קיל טפי דהתבשיל מותר ובשר עוף בחלב צריך ס' ועוד יאמר הפ"ח האיך יעשה זה והאיך יברר דאם יתן בו היתר באמת אף לדידי' שרי דהא התבשיל מותר בכל נותן טעם לפגם ולא שייך כאן לקנסו דהאי גברא לתקוני מכוון ולהסיר האיסור מן הכלי ואף אם יטעימנו לקפילא ויאמר שזאת הוא הכלי של איסור מ"מ מותר הוא ומהכ"ת נקנסו ומה יעשה העלוב הזה וכאשר בא לשאול לפנינו היינו מצווין אותו שיבשל בו היתר ואח"כ נקנסו ולכן מתירין לו לבשל ואם ירגש טעם האיסור ויתברר לו שזה כלי האיסור דפשיטא דאסור לו וכל זמן שלא ירגיש טעמו פשיטא שמתירין ומאי נ"מ אם אחר יטעימו או הוא:

כללא דמלתא דנקטינן מהני שמעתתא למילי מעליותא דכתיבנא שאם כלי איסור נתערב באחרים אינו ראוי שנתשבהו לדבר שיש לו מתירין מטעמים המבוארים למעלה ובתנאי שיהי' הכלי שנתערב עם אחרים מין א' זולת אם הם שני מינים כגון כלי חלב שנתערב בכלי בשר וכיוצא אז יש חילוק אם הוא ב"י אסור להשתמש בו כ"ז שהוא בן יומא ובאם עבר עליו מע"ל אז מותר בכל ענין להשתמש בו כ"ז שלא יורגש האיסור אבל אם האיסו' נרגש תבשיל זה מותר כדין כל המבשל בכלי שאינו ב"י ומכאן והלאה אסו' להשתמש בו אבל בחלוקה הראשונה שהכלי הוא מין במינו אפי' אם ב"י מותר להשתמש בו אפי' בו ביום וכן עיקר:

אבל טעמו בטל, הש"ך השיג על זה מן הש"ס והפוסקים ויפה השיג דמן הפוסקים שהביא מוכח דלא כוותיה אמנם צריך ישוב דלא תקשי ליה מן הש"ס דהך מילתא הוא מהגהת מהרי"ח בשם רבינו תם והקשה הפלתי מהך דפ' הזהב דפריך אהך דמ"ש בטל ברובא הא הו"ל דשיל"מ וקשה לוקמה בנימוח האיסור וזה אינו קושיא די"ל דסובר כרשב"א דקיי"ל כוותיה דדייק מהך דמ"ש בטיל ברובא דחד בתרי בטיל דאל"כ לא שייך למיתני בטל ברובא נגד שיעור קטן דשיעור גדול נגד שיעור קטן לא שייך רובא כיון שזה צריך עכ"פ שיעור וא"כ אי מיירי בלח צריך ס' עכ"פ ולא שייך ביטול ברובא וגם בפלתי כתב בסוף דבריו קצת כעין זה אלא שתלה הדבר דמהרי"ח סבר כרש"י ולפמ"ש ניחא בלא"ה ואין להקשות למה קאמר במ"ש שאין בו ש"פ ולא קאמר בנימוח די"ל דבעי לאשכוחי לבטל ברוב לבד או דרבותא קמ"ל כדמשני התם למסקנא מיהו בלא"ה נמי לק"מ משם דהא התם נקט במעשר שאין כו ש"פ ושנכנס ואי מיירי בנימוח מאי אריא אין בו ש"פ אפי' יש בו ש"פ נמי וגם אסיפא דס"ד דמיירי ביש בו ש"פ קשה מאי ארי' נכנס ע"ש וזה ברור ואין להקשות ג"כ אהא דפריך בנדרים מתרומה דבטל בק"א הוי אי בעי מתשיל עלה והוי דשיל"מ ומאי קושיא דילמא מיירי בלח די"ל דעדיפא מיניה משמע דאף אי הוי מיירי ביבש מ"מ לא הוי דשיל"מ:

ולא נשאר קושי' זולת מה שהקשה בפלתי מהך דיבמות דשני רב אשי דחטאת הוי דשיל"מ דחזי לכהנים והתם מיירי בנימוחו דזולת זה קשה קושית הש"ס לר"ל ע"ש וקשה מאי מהני דשיל"מ הא בנימוח אפי' דשיל"מ בטל ומה שתירץ דמיירי ביבש ביבש באופן שנפרק לחתיכות קטנות אינו נראה לי כלל דא"כ קשה רישא דאמר ר"י לא תעלה מאי טעמא לא תעלה דאי מיירי בנימוחא י"ל דר"י לטעמי' דמב"מ לא בטיל ודוחק לומ' דמהרי"ש סובר כרש"י דאפילו ביבש אמ' ר"י דלפמ"ש לקמן לא יתכן דתקשי' ליה הקושיא הנ"ל ודו"ק:

ואי רישא וסיפא מחולקים קשה לשמעינן רישא אפי' בטהורה דכיון דמיירי בנימוח וגם עיקר חסר לכן זאת הקושי' בעיני קושיא גדולה וראוי לשום על לב לישבה ונראה לי בישוב קושי' זו דהנה התוס' שם הקשו דמאי פריך אריש לקיש דילמא ברייתא אתי' כרבנן דבעי דווקא דבר חשוב כששה דברים ועיין מ"ש ויש לפקפק כמ"ש לעיל סי' ק"א וניחא לי לפמ"ש הפוסקים דחהר"ל לא חשוב רק את שדרכו ובסיפא כתבו התוס' הטעם לר' יוחנן דלהכי לא בטיל בטהורה בחולין משום דהוי חהר"ל ואי אתי' כרבנן אפי' חהר"ל בטיל עמש"ל סי' ק"א כי שם מקור דברים אילו ביותר ביאור ואין להאריך ממה שנזכר כבר עיי"ש והנה זה שייך דווקא לס"ד דליכא לשנויי' הכי דתקשי סיפא אבל אי מסקינן בסיפא טעמא אחרינא י"ל דרישא אתיא כרבנן דאפי' את שדרכו בטל והא דלא אשמעינן אפי' באת שדרכו י"ל דבעי לאשמעינן סיפא דבטהורה אפי' בחתיכה לא בטיל דהו"ל דשיל"מ וא"כ י"ל דשנויי' דרב אשי אזיל דלעולם מיירי ביבש ואינו מוסב אהך דלעיל דמוקי בנימוחה ואין להקשות די"ל דאתי כרבנן ובסיפא אין הטעם משום דהוי כל שדרכו דרבנן אפילו את שדרכו לא סברי רק הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן לא בטל וטעמא דר"י ברישא דאיהו תנא דליטרא קציעות ואפי' דבר שבמנין לא בטל כמ"ש התוס' שם ע"ש ובזה נמי מיושב קושי' שהקשו האיך תרומה עולה באחד ומאה די"ל דלא עולה רק בלח בלח כיון שאין איסו' בעין וכאן מיירי באיסור בעין ואינו צריך לדחוקים שפירשו שם רש"י ותוס' דמיירי בנימוחה ודברי מהרמ"א ברורים:

ומה שהקשה עוד בפלתי דברי ר"ת אהדדי דכאן כתב ר"ת דטעמו בטל ובשיטה מקובצת כתבו הטעם בשם רבינו תם דכלי אינו נקרא דשיל"מ משום טעמא דהמחבר וקשה הא טעמא בטל לר"ת בלא"ה ועמ"ש בפלתי ונכון הוא ולדידי בלא"ה ניחא דכל החילוק שיש בין יבש ביבש ללח בלח הוא משום דביבש ביבש יודע שאוכל איסור בעין מבלי שום עירוב והאיסור נפרש מן ההיתר רק שהתורה גזרה דאחרי רבים להטות דבטל ברובא וכל שיל"מ לא תקל בו משא"כ כשהאיסור אינו דבר נפרד ומעורב ואיסורא כמאן דליתא דמדומה דיש לו מתירין כיון שאינו מרגיש שום איסור וא"כ בכלי דהוי ג"כ דבר נפרד וכל אחד עומד בפני עצמו וטועם טעם האיסור בתערובת ואינו מעורב כלל ועל כל א' יש לחוש שמא זו האיסור ואילו הי' ניכר הי' אסור ולכן הוי דשיל"מ וזה ברור:

אמנם מ"ש בפלתי לחלק בין אם האיסור בעין נתערב או שהאיסור נסתלק ולא נשאר רק טעמו לבד כמ"ש הש"ך וכתב שכזה מבואר בהג"ה בשם ר"ת אינו נראה לי דשם באמת חדא גברא הוא והוא מהרי"ק ולא מסתבר לומר דשני הגהות של מהרי"ח חולקין דזה דוחק והי' לו להזכיר שם דברי ר"ת אלא וודאי דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכן משמע לשון הגהות אשר"י שם דווקא היכא שמשהו של איסו' איתי בעינא אבל אם אין רק טעמו בטל הרי להדיא דבעינן שהמשהו יהי' בעין ובזולת זה לא קשיא לי דהא הרשב"א הביא בשה ר"ת תירץ אהא דאמרינן בבטל הטעם כהיתרו כך איסורו ולא אמר משום דיש לו מתירין וקשה מאי קושיא הא האי טעמא שייך אפי' בלח ודשיל"מ לא שייך רק בבעין ואמת שהתוס' בעבודת גלולים לא כתבו תי' זה בשם ר"ת רק דלפי מה שפי' ר"ת דדשיל"מ לא בטל רק באין לו הפסד ע"ש ואפש' שגם הרשב"א לא הביא רק דברי ר"ת לענין זה ע"ש ודו"ק:

והנה הטור כתב בסי' זה על ביצה שנתנו בתבשיל לר"ת דס"ל במינו דווקא אבל באינו מינו טעמו בטיל בס' וא"כ מתבטל בס' ובא"ח סי' תקי"ג כתב על הנ"ל ולפי שפיר"ת דהא דדשיל"מ לא בטל דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' והדברים סותרים זה את זה:

ונראה דהטור ס"ל לשיטת ר"ת דאינו מינו בטיל כיון שבטל טעם האיסור כמ"ש הר"ן והוי כמאן דליתא ולא שייך עד שתאכלנו כיון שכבר כלה ואבד והלך ו אבל במינו לעולם האיסור כאשר הי' כן יהי' וכה יקום לעולם ולא יתכן ביטולו זולת מפאת גזירת הכתוב דאחרי רבים להטות ונהפך האיסו' ברוב אבל בדשיל"מ לא נשגח בביטול האיסור ד"ת וראוי להמתין שיותר לגמרי כיון שאף עתה טעם האיסור כמו שהי' אדרבה הוא מחזיקו אבל באינו מינו כיון שכבר פרח טעם האיסור הוא כמאן דליתא אמנם מתנאי זה צריך שיהי' בהכרח לח בלח דאז מאבד טעמו אבל ביבש ביבש שלעולם הוא עומד בפעולתו וטעמו נרגש תמיד בפ"ע מאי סברא יש לחלק בין יבש ללח דכיון דבמינו לא בטיל משום שהאיסור לא נתערב ולא נתבטל לגמרי והה"ד נמי באינו מינו כאן שהוא עומד בפני עצמו וא"כ בא"ח דלא מיירי מביטולי האיסורים רק מה שצריך לענין יום טוב וכתב שם אביצה ההוא שבטל בס' דטעמו בטל בס' דדוקא כשהוא בעין כיון דשם מיירי באינו מינו ובכזה צריך בהכרח שיהי' בעין ובזולת היותו בעין הי' טעמו בטל אחר שכבר כלה וחלף והלך לו וכאן ביורה דעה דמיירי בדין ביטול האסורין ביאר ביותר ביאור עיקר כוונת ר"ת כאמרו לפי שפיר"ת דבאמת טעמו בטל בס' ואתא לאפוקי במינו כה"ג לא הוי בטל מחמת שמחזיקו כמש"ל ותרתי בעינן שיהי' אינו מינו וגם רק טעמו ושניהם עולים בכונה אחת:

ובזה אמצא מקום ישוב לשיטת רש"י ז"ל דסב' דאפי' ביבש ביבש למ"ד מב"מ לא בטל נמי לא בטיל ואין חילוק בין יבש ללח ומריקה ושטיפה קא קשיא ליה דהא דבפ' הזהב הנ"ל פריך וניפרקי' ומשני בלוקח בכסף מעשר ור"י הוא דאמר יקבר וקשה הא ר"י ס"ל מב"מ לא בטיל בטיפת חלב וביבמות פ' הערל וקשה האיך משכחת להאי במב"מ די"ל מהכא דשיל"מ מ"מ לא בטל מחמת מינו ואי במין באינו מינו קשה ל"ל טעמא דלוקח בכסף מעשר תיפוק ליה כפשטי' דדשיל"מ בטל באינו מינו וצ"ע אבל לפ"ז יתיישב שפיר דהתם מיירי ביבש דבלח לא בטיל ברובא רק בעינן ס' ואף שכתב רשב"א בתה"א דנראה מדברי רש"י ז"ל דאף יבש ביבש צריך ס' מ"מ איכא לאוקמה בכה"ג ובמין בשאינו מינו ורש"י לשיטתיה אזיל דבמין בשאינו מינו נמי בעינן בתרומה ק"א וא"כ מוקי לה שפיר כר' יהודה והכי קאמר דתרומה וביכורים עולים כ"א אפי' באינו מינו צריך אחד ומאה כדעת רש"י אבל מ"ש באינו מינו בטל בס' אפי' ביבש וקשה דהא הו"ל דשיל"מ ומשני דכר"י הוא דאמר יקבר ומין במינו לא שייך כאן רק משום דשיל"מ דאפי' באינו מינו ביבש שייך ולזה קאמר דר"י הוא ואתי שפיר ודו"ק:

ולפי הנ"ל גם מדברי הטור לא מוכח מידי ולכן נראה דאפי' טעמו אינו בטיל וכן משמע מהירושלמי דנדרים והביאו הרא"ש והרי"ף דמוקי למתני' במין באינו מינו ול"ל לאוקמה באינו מינו ולא מוקי כפשטי' בטעמו לבד אלא וודאי משמע דלא כמהרי"ח בשם ר"ת וכיון דרוב פוסקים חולקים עליו לא קיי"ל כוותי':

דהוי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי זה דעת הרי"ף פרק ג"ה דפת שאפאה עם הצלי דלהכי אסור למיכל בכותחא דהוי דשיל"מ אף דלא נאסר לזה מעולם מ"מ הוי דשיל"מ כיון שאפשר לאכלו בהיתר וה"מ דין זה אינו מוסכם לגמרי לדעת הרי"ף דהא טעמו של רמ"א דכתב דאיסור בלוע לא הוי דשיל"מ משום דחתיכה זו נאסרת מחמת דם ושאר החתיכות אינו נקרין ע"ש דם ולדעת הרי"ף אפי' הוא אינו מינו ממש כמ"ש שם בפת שאפאה עם הצלי דהוי אינו מינו גמור ומ"מ הוי דשיל"מ וק"ק על רמ"א שאם בא לחוש לדעת הרי"ף אחר שמשם בא מקורו ואם בא לחוש אליו בזה דהוי דשיל"מ כזו התם בפת ראוי' לחוש ג"כ אף אם הוא אינו מינו והנה באמת רוב הפוסקים חולקים על הרי"ף בזה דאפי' באינו מינו יהי' דשיל"מ מן המשנה דנדרים ושאר מקומות זולתי הר"ן שהחזיק דעת הרי"ף ז"ל והאריך וכלל דבריו הם כי מה שחכמים חולקים עם ר"י במין במינו הוא מפני דרבנן סברי שאינו ראוי לילך אחר דמיונם בעצם רק אחר דמיונם באיסור והיתר אבל אם הם שוים גם חכמים מודים שאינן מתבטלין ולכן עולים לא בטילי כיון שהם שוים בדמיונם ואינם חלוקים באיסור והיתר ושניהם כשרים לזריקה לכן אין להם ביטול ולכן בדשיל"מ כיון שיש נו היתר וקרוב דמיונו להיתר אין ראוי שיבוטל כיון שעתיד להיות מותר כמוהו רק כיון שכעת אין דמיונם שוה לכן בעינן שיושוו במין במינו והחילוק שיש בין האיסור וההיתר משלים המין אחר שהיא שוה אבל באינו מינו כיון שכעת הם חולקים בדמיון האיסור וההיתר ואין דבר המשלימם ולכן ביטול ראוי משא"כ באם הם שוים לגמרי בהיתר ואף עכשיו הם מותרים ואין דבר המפליגם אין בטל כלל כמו עולין ולכן צדקו דברי הרי"ף ז"ל בפת שאפאו עם הצלי כיון שיש לו היתר כעת שפיר לא בטיל אילו הם כלל דבריו ז"ל והנה לפי דעתו ראויה שהי' דין דבר שיש לו מתירין דבר תורה אחר שדימה אותו לעולים וכהיות דין עולים מן התורה ג"כ דין דשיל"מ ובזה יש ליישב קושי' התוס' שהקשו במנחות דל"ל קרא דעולין לא בטילי ת"ל בלא"ה מצוה אין מבטלות זו את זו ולפ"ז ניחא דקיי"ל דהפסוק קאי לאשמעינן שדבר המותר אי אפש' שיבטל דבר המותר כמוהו וא"כ גם דשיל"מ לא בטיל כיון שאינו חלוק ממנו בדמיון אפי' היכא דלא שייך מצות אין מבטלות זו את זו וא"ש ודו"ק:

אמנם דרך זה נפלא ממני דודאי הך דדשיל"מ וודאי אינו רק מדרבנן כמבואר בפ' הזהב דפריך וליתי מעשר דאית ליה וניצרפינהו ומשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי והטעם כמו שפרש"י ז"ל דמן התורה בטל ברוב ולפי דבריו ז"ל ראוי שיהי' מדין תורה ואם יאמר שזה דווקא ביבש דבטל מן התורה ברוב אבל בעולין מיירי בלח בלח כמ"ש התוס' לר"י במין במינו דדוקא בלח בלח שנבלל האיסור בכל ההיתר אבל ביבש לא א"כ קשה מנ"ל דביבש ביבש לא יהיה בטל הא עולין לא הי' רק לח בלח והאיסור נבלל דוודאי לא שמעינן מרבנן טפי מלר"י במין במינו ומדר"י נשמע לרבנן כי היכא לר"י דסבר שעיקר שנלך אחר הדמיון בעצם ומ"מ ס"ל דביבש בטל ה"נ נשמע לרבנן בדבר שהיתרו קרוב ולא מוכח רק במין במינו בלח אבל לא ביבש ואם יאמר דאפילו ביבש שייך דין עולין ואין חילוק פשיטא דקשיא ליה מפ' הזהב דמשמע דדשיל"מ אינו רק דרבנן וע"כ שגם הר"ן ז"ל מודה דביבש בטל ד"ת א"כ מנ"ל שלא יתבטל מדרבנן דאיהו לא יליף לה רק מעולין ובלא"ה נמי הא דעת כל הפוסקים דביבש ביבש מין במינו נמי בטיל דמשם לא ילפינן רק לח בלח והה"ד דשיל"מ נמי לא מוכח רק בלח בלח לכן לא נתחוורו דבריו בזה כלל לפענ"ד ואמנם נראה לפענ"ד ליישב דברי הרי"ף באופן אחר בדרך שיסכים לדעת המחבר לעיל סי' ס"ט סעיף י"ד דבשר ששהא ג' ימים בלי מליחה בטל ברוב אף שמותרת לצלי דמה שהקשו עליו הפוסקים דהא דין דשיל"מ אינו רק במינו כמבואר בירושלמי נרא' דס"ל להרי"ף ג"כ הטעם בהבדל שבין מין לאינו מינו היינו משום שבמינו לא חלף והלך טעם האיסור אדרבא הוא מחזיקו כמ"ש הר"ן גופי' והנה לעיל כ' רמ"א בסעיף א' דאם ליבנו בו מאכל לא בטיל אף דחזותא לית ביה מששא וגם לא שייך רק באיסורי הנאה כמ"ש הפר"ח ופ"ת מ"מ כיון שאינו בטל לגמרי אמרינן ביה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וצריך דווקא שיבוטל לגמרי והנה התם בפת הטעם הוא משום ריחא ואע"ג דריחא לאו מילתא מ"מ כיון שהריח נאכל הוי כמשהו כמ"ש הפר"ח לקמן סי' ק"ח עיי"ש וא"כ אי אפש' שיהי' בטל לגמרי כיון שעיקר הטעם משום הריח וריח אינו מתבטל לעולם ודברי הרי"ף ברורים ובאמת בזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו המפרשים שם גבי מלח ומים דאמ' ר' אשי דלא בטל לגבי עיסה משום דהוי דשיל"מ ולפי זה ניחא דאין הבדל בין מינו לאינו מינו זולתי ביטול הטעם אשר מבוטל באינו מינו משא"כ במינו וזה שייך ביש כאן ס' אבל באין כאן ס' כיון שהטעם נרגש מאי סברא לחלק בין מינו לאינו מינו דכאן ג"כ נרגש הטעם ואינו נעקר שם האיסור ולכן אפי' באינו מינו לא בטיל ולא ידעתי במה נתחבטו גדולי הראשונים כי לפענ"ד פשוט כמה שכתבתי ודברים ברורים הם:

ומעתה י"ל שגם הרי"ף מודה לחלוקה זאת דבאינו מינו בטל אפי' בדבר שיל"מ כמבואר ממתני' דנדרים והדחוקים ללא צורך דהדבר ברור כדכתיבנא ונמצאו דברי המחבר לעיל סי' ס"ט ברורים דכיון ששם אין איסור זולתי דם הבלוע וזה הוי מין בשאינו מינו ויתכן שגם הרי"ף מודה בדין זה ודלא כפר"ח שכתב שיש לחוש לדברי הרי"ף בזה ולפי זה גם דברי הרב בהג"ה עולין כהוגן דוודאי אי הוי ק במינו הוי דשיל"מ לדעת הרי"ף כיון שאפש' לאכלו צלי אבל מטעם דלא הוי מין במינו גם הרי"ף מודה דהרי"ף לא אמר רק במין במינו אבל כאן דהוי אינו מינו ונעקר האיסור כמו לדידן שפיר בטל ברובא ועוד אפש' לומר שגם הר"ן יודה לזה כגון התם דהא הר"ן כתב גבי צלי כדעת מהרש"ל כיון שהיתרא תלוי במעשה לא מקרי דבר שיש לו מתירין וא"כ התם נמי דהאי גברא בעי לבשולי ליה ואנן ניקום וניגזור עליה למיטמיי' דווקא דהאי גברא לא ניחא ליה בהא ואפש' דאית ליה טירחא ופסידא בהא בשלמא התם דהאי פיתא חזי לי' כלו' בעינא כדקאי השתא אלא דאיהו בעי למיכליה בכותחא אמרינן ליה דליכליה בלא כותחא דגם השתא חזי אבל כאן שתלוי במעשה שיצלהו בהכרח לא הוי דבר שיל"מ שאין ההיתר בא ממילא ומכל מקום יש נפקא מינה באם כבר צלאו לפי מה שכת' המחבר שאם צלי לא יבשלנו ומ"מ גם בזה נראה להקל וגם במ"ש הרי"ף דאף שלא נאסר לזה מעולם הוי דבר שיל"מ נראה לפענ"ד להוכיח מדברי הירושלמי מוכח דלא כהרי"ף כמו שכתבתי דאף שלא נאסר לזה מעולם מכל מקום הוי דשיל"מ וז"ל הירושלמי בנדרים פרק הנודר והביאו הרא"ש בפסקיו סי' ג' ואילו נדרים מאי איתעביד להו כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא כדשיל"מ התני תמן החכם עוקר הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ אמרי אין עוקר אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי הוא אסור עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מ"מ היה אסור עד היום הלכך חשוב דבר שיל"מ עד כאן לשון הירושלמי בצירוף מה שביארו הרא"ש ז"ל הרי להדיא דהוה סלקא דעתך כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ולא נאסר מעולם הוי דבר שיל"מ ואף שאפשר בשאלה מ"מ כיון שהנדר נעקר למפרע לא הוי דבר שיל"מ ואף שתירץ לו מכל מקום לא תירץ רק כיון שהי' אסור עד עתה ועיקר העיקור מכאן ולהבא ובזולת זה לא הוי דשיל"מ כיון שלא נאסר מעולם ודלא כהרי"ף וכן משמע ברמב"ם פ"כ ממ"ש שכתב דבירושלים יאכל הכל בטהרה דהוי כדבר שיל"מ משמע דדבר שיש לו מתירין לא הוי באמת ועיין פלתי לפי מה שביארו מוכח גם כן דלא כהרי"ף וכן דעת הרבה פוסקים ממה שכתבו רובם ככולם וכן נראה עיקר:

יו"ד

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה