אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות בשר בחלב › סימן ק

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות בשר בחלב · סימן ק

סימן צג

ברי' הנה הפ"ח ופלתי האריכו שכל דבר חשוב אינו רק דרבנן כדמשמ' מן הש"ס דגיטין פ' הנזקין דאגוזי פרך דהוי דבר חשיב מדאוריית' חד בתרי בטל אמנם המהרי"ל בתשובה דייק מדעת התוס' פ' קמא דמציעא שהקשו גבי קפץ א' לתוך המנויים דהקשו לבטל ויהי' חייב במעש' ודבר שבמנין אינו רק דרבנן וברי' נמי לא הוי כדפרישית בחולין משמע דאי הוי בריה א"ש דלא בטיל ואדבר שבמנין כתבו דלא הוי רק דרבנן משמע דברי' הוי מן התורה ואפשר שהתוס' כתבו כן רק דאפי' אם נימא דברי' הוא מן התורה מ"מ באמת הוא דלא חשוב ברי' כלל:

עוד י"ל דבאמת התוס' סברי דהוא מן התורה דלא דמי לדבר חשוב שאמרו בהנזקין דחד בתרי בטיל דהתם אין הטעם רק מפני שחשובה בעיניו והכל תלוי הואיל שהדב' חשוב אצלו ובאמת כתב הרמב"ם שחה"ל משתנה לפי המקום ולפי הזמן ובוודאי שהתורה לא נתנה דבריה לשיעורין דבכאן יהי' אסו' וכאן יהי' מותר אבל בריה דלא מהני בחשיבות והרי. גיד דאינו רק עץ בעלמא ומ"מ מקרי ברי' ואין זה מפאת חשיבות רק שאוסר במשהו מחמת שהוא באכילתו ג"כ במשהו ואמשהו נמי לוקה וכיון דהתורה הקפידה דכשהיא בעינא נלקי אמשהו ה"נ דעירובו דכוותי' אסו' במשהו וכי היכא דהתורה אחשבי' לענין דלאסור בעינא אפילו משהו נמי לקי הה"ד לענין התערובות ולכן הוו כקבוע דהוא כמחצה על מחצה וכן משמע מדברי התוס' פ' התערובות דף ע"ג ע"ב שכתבו שם לכאורה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדגזור משום קבוע אבל אי אפש' לומר כן דהא בסמוך אמר ר' גבי טבעת כו' אלא היינו טעמא דהקילו דכל מילי מדאורייתא ברובא בטיל כיון דלא ידוע ואפי' ששה דברים עכ"ד הרי דהתוספות לא הוכרחו לומר דקבוע דדבר חשיב לא הוי רק דרבנן רק משום דקשיא להו מדרב ורב לא אמר רק בדבר חשיב וכיון דיש טעם טוב נחלק ביניהם אי הוי ניחא בהא הך מתניתא איכא למימר הכין דקושטא דמלתא הכין הוי דליפרקה הך קושי' אפשר דאליבא באמת דלא מפרקא קושיא בזה באמת לא החליטו זה כיון דאין ראי' משם ואין להקשות לדעת התוס' פ' הנ"ל דברי' דבר תורה מאי פריך הש"ס בחולין אברי' וחהר"ל דתרתי ל"ל ואי ברי' הוי מן התורה וחהר"ל אינו רק דרבנן מאי ענין למילף חהר"ל מברי' כיון דזה מן התורה וזה מדרבנן דבאמת י"ל דבהכא משני הש"ס דאתי לאשמעינן גיד משום דברי' ובאמת כוונת הש"ס לומר כן והיינו מכלל אמרם דברי' הוא ודו"ק:

מיהו קשה לדעת התוס' דאפי' אי בריה הוי מן התורה ואינו בטיל כמו שהיו רוצים לומ' גבי חהר"ל והתם פריך הש"ס וניבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע ולכן כתבו התו' דאפי' נפרש ממילא נמי אסו' מטעם גזירה ובמעשר לא שייך כן דיקח מן הקבוע דמה שלוקח מן הקבוע באמת פטור רק מה שנפרש הוא חייב במעשר וא"כ קשה אמאי כולם פטורים הנך דפירשו לחייבו במעשר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפש' לומ' דבאמת הא דנקט כולם פטורים היינו כל זמן שהם בקביעתן ובאמת לכי הדר פירשו באמת יחויבו במעשר ולא אתא לאשמעינן רק דכל זמן שלא פירשו פטירי וצ"ע:

והנה מדברי התוס' במעילה משמע דדבר חשוב מן התורה לא בטיל דגרסינן התם נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשון מעל דברי ר"ע וחכ"א לא מעל עד שיוציא כל הכיס וכתבו התוס' שם ז"ל תימא לבטל האי פרוטה ברובה וליכא למימר דהקדש הוא דבר שיל"מ דדשיל"מ אינו רק דרבנן וי"ל דליכא אלא אחד בכיס אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל ומזה דייק הבעל משנה למלך דהתוס' סברי דדבר חשיב מן התורה לא בטיל וכבר נתבאר שא"א לומר כלל דדבר חשוב יהי' מדין תורה דהוי נגד הש"ס הנ"ל וגם האיך יסתרו התוס' דבריהם ממ"ש בפ' התערובות ויות' תמוה שהרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה פסק להך משנה וכ' הכ"מ דהוי דשיל"מ ואי נמי מטבע חשיב והוא תמוה וגם הרמב"ם גופיה בפ' ט"ו ממ"א כתב דכל איסורין הללו אינם רק מדרבנן והאיך אפש' לומר דלהכי מעל ונראה דוודאי אי תקינו חכמים דדב' חשוב לא יתבטל וודאי בכל ענין תיקנו ליה דלא יתבטל ובפרט התם היכא דנהנה מן ההקדש דניהו דבטילא ברובא מ"מ אטו יגזול ההקדש ואטו אם יתערב דינר של הקדש בשני דינרים יפסוד ההקדש ויהי' הכל לבעל השני דינרין זה וודאי אינו והנה בריש מסכת מעילה מבוא' דיש מעילה מדרבנן והיכא דלא בדילי לכולי עלמא הי' מעילה וכ"ש כאן במעות של הקדש ולכן י"ל כיון שתיקנו חכמים דדבר חשוב לא יתבטל מקדש בכל שהוא מדרבנן הה"ד נמי דמועל מדרבנן ואין להקשות ממה דסתמה מתני' סתמא מועלין בו דבכה"ג ותני' שם דף י"א יצא לנחל קדרון מועלין בו התם הוא דרבנן כמבואר בחולין וכ"כ בתוס' ריש מסכת מעילה ע"ב ע"ש ואע"ג דנקט סתמא מ"מ הו"ל מדרבנן ולפ"ז גם כאן י"ל דהיינו דרבנן אמנם זה שייך דווקא בדבר שאמרו חכמים שלא יתבטל מחמת חשיבותו א"ש דתיקנו לכל ענין דלא יתבטל מדרבנן אבל דשיל"מ מדינא באמת בטיל רק שחכמים אסרוהו מפני טעם שעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' וזה שייך דווקא בדב' שרוצה לאכול אותו אנו אומדין לו הדבר דלמה לך לאכלו באיסו' אכלו בהית' משא"כ אם כבר עשה הדב' ואכל האיסו' האיך שייך לומ' דניחייבו משום דשיל"מ דלא שייך הטעם דתאכלנו בהיתר כיון שכבר אכלו ועשה האיסו' וא"כ בדבר שיל"מ אין הטעם דלא בטיל משום שאין לו ביטול דבאמת בטל הוא רק הואיל ומעורב בו איסו' החמירו חכמים עליו לאכול בזמן היתר ובאיסו' לא החמירו כ"כ משום שאין לו שוב היתר ולכן התם כיון שהוציא כבר הפרוטה וכבר נהנה מן ההקדש לא שייך דיאכלו בהיתר כיון שהוא לאחר מעשה והוא כמו איסו' מיהו זה דווקא אם דשיל"מ אינו רק מדרבנן וי"ל דרבנן לא אמרו רק מטעם עד שתאכלו באיסו' אבל אם הי' זאת מצד גזירת שדשיל"מ אין לו ביטול הוא כמו בעינא ופשיטא דלא שייך לחלק בין אם כבר הוציאו ללא הוציאו כיון שגזירת הכתוב הוא וזה הוא אשר כיוונו התוס' בתחילת שז"ל דדשיל"מ הוא לזה כתבו דאינו רק דרבנן וא"כ מן התורה וודאי אין כאן מעילה ומדרבנן ג"כ לא שייך כאן כיון דגזירת חכמים לא היתה רק מחמת גזירה דעד שתאכלנו וזה לא שייך הכא לזה תי' דמטבע חשוב וי"ל דרבנן תיקנו ג"כ מעילה מדרבנן ואין להקשות מאי פריך בריש מעילה מי איכא מעילה מדרבנן והא הכא איכא די"ל ג"כ כמ"ש התוס' שם דהיכא דלא בדילי לא פריך רק היכא דבדיל פריך עיי"ש וזהו היותר נכון ומתחוור בפי' דברי תוס' מכל הפירושים ובזולת זה דברי התוס' קשים להולמן והם תמוהים ולפ"ז ניחא ודו"ק:

איברא דזה דווקא אם נימא הטעם דדבר שיל"מ לא בטיל משום עד שתאכלנו באיסו' כו' א"ש דהכא לא שייך זה ולא שייך רק הך דמטבע חשוב ומה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם דר"ע לטעמיה היינו משום דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי היינו משום דאי מדאוריי' לא שייך כאן מעילה כ"ש מדרבנן לא מעל אך אם נימא הטעם כמ"ש הר"ן דהיתר בהיתר לא שייך ביטול ואין אנו צריכין לטעם עד שתאכלנו רק שחכמים תיקנו שלא יתבטל אפי' אדבר שיל"מ נמי שייך למימר הכי דתיקנו מעילה כיון שאין לה ביטול מדרבנן והוי כמו דבר חשוב ובזה צדקו ג"כ דברי הכ"מ דכתב דהוי דבר שיל"מ דיש לומ' דהרמב"ם סוב' ג"כ כהר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל ויש בו ג"כ מעילה דרבנן ולכן כתב תרתי תירוצי דתרתי שייכי ביה ואין לתמוה על מה שסתם הרמב"ם וכת' בסתם מעל דהכי נמי סתם גבי דם דינא לנחל קדרון מועלין והביא משנה זו בסתם והך מעילה אינו רק דרבנן ולכן אין לתמוה על זה ואתי שפיר ודו"ק בזה וכל זה הוי בישוב דברי התוס' ומ"מ לע"ד הדב' דחוק שיהיה הפשט במשנה דמעל מדרבנן ולולי דבריהם הי' נ"ל דבאמ' התם מיירי ביש לו סימן בפרוטה של הקדש ולכן לא שייך ביטול כיון דאיסו' ניכר רק שהוציא סתם פרוטה ואינו יודע איזה או שלא השגיח לראות בשעה שהוציא ולכן לא שייך שם ביטול ואין להקשות הא איכא לברורי בשא' פרוטות אם נשארה כיון שהי' לו בה סי' די"ל דמיירי שהוסיף עוד פרוטות שהם כמו הקדש שיש בהן ג"כ סימן זה או שנאבדה הכיס וכיוצא אלא דלא בעי לאשמעינן רק דר"ע חייש שמא פרוטה ראשונה הקדש שרבנן לא מחייבין בספק מעילות כמו שכתבו התוס' וכ"מ שם ואתו התם דין ביטול נחית לאשמעינן ואפש' שזה ג"כ כוונת התוס' שכתבו דליכא אלא חד בכיס וזה דחוק מאי בעי בלשון לתוך הכיס ולפ"ז י"ל שכוונתם הוא דיש באמת יותר רק שיש סימן בפרוטה של הקדש ושיש שינוי צורה בהם וכיוצא באופן דליכא לברורי מיהו מ"מ בדעת התוס' אי אפשר לפרש כן דא"כ ל"ל לרבנן עד שיוציא כל הכיס אפי' הוציא שני פרוטות אילו לבד סגי וכן באומר פרוטה בכיס זה הקדש משכחת לה כגון שיש שינוי בפרוטות וא"כ כל פרוטה בפני עצמה לא נתבטלה כלל ואם נימא שסבר הפרוטה שצורתה כך אין כאן ביטול כיון דניכרת ובלא"ה נמי לק"מ דבאמת פליגי בהא דר"ע סבר דלשון זה סובל פרוטה ראשונה כיון שאמר פרוטה בכיס זה הקדש לשון זה משמע פרוט' ראשונה ורבנן סברי דמלשון זה לא משתמע רק פרוטה אחרונה ולכן לא מעל עד שיוציא כל הכיס וכיון שהוציא כבר פרוטה אחרונה מחייב דלאחרונה לא הי' ביטול וכן משמע מפירש"י שם דפי' דמעילה בפרוטה אחרונה הוא עיי"ש וכן משמע נמי מדאמרינן ומודה ר"ע לחכמים באמר פרוט' מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שמוציא כל הכיס משמע דברישא סברי חכמים דאפי' לכתחילה מוציא והולך מדנקט ומודה ר"ע לחכמים משמע דחכמים אפי' בכה"ג אמרו ומוקי לה באומר לא יפטור כיס זה מן הקדש דמשמע דפרוטה אחרונה סבר דיהי' הקדש וחכמים סברי ג"כ בדין הנ"ל כר"ע בזה ולק"מ ודו"ק:

מ"מ יהי' איך שיהי' אי אפשר לומ' כלל דדבר חשוב יהי' מן התורה ובמ"ל הובא בשם מהר"י אלפנדרי דהתוס' סוברים דדבר חשוב מן התורה לא בטיל וזה מן הנמנע כי הוא נגד הש"ס ונגד דברי עצמו כמ"ש ומה שטען שם מהא דאמרינן במסכת שקלים הכהנים דורשים מקרא לעצמן לפטור משקלים דכתיב בכל מנחת כהן כליל תהיה ואיך תהי' עומר משלהם נאכלת וקשה הא שקליהם בטיל ברוב שקלי ישראל אלא וודאי דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה עכ"ד:

ובאמת אילו הי' הקושי' קושי' לא תי' כלום שם דהתם הוא מבטל איסור עיי"ש בפ"ו וי"ל דמ"מ לדעת האומרים דאין מבטלין איסו' אינו רק דרבנן תקשי קושיא זו ובאמת לא הבנתי לטעמיה מי ניחא הא אין השקלים נאכלים רק העומר ושתי לחם וכיון שלוקח בעד השקלים העומר וישראלים הם רוב וא"כ העומר ושתי הלחם גופייהו דיש לכהנים חלק בהן וחלק זה בטל ברוב כדין כל מין במינו דבטיל ברוב דבר תורה וא"כ האיך אמ' דאיך יהי' עומר משלהם נאכלת הא אין להם רק חלק מעט וחלק זה בטל ברוב ככל איסורים ומאי הועילו אם אמרי דמטבע לא בטיל איברא דמעיקרא דקושי' ליתא דוודאי התורה ציותה לתת שקלים ובהם היו לוקחים עומר ושתי לחם וכי הוזכר בתורה שיערבו שקלי כהנים בשקלי ישראל ובוודאי לא דברה התורה מזה כלום ואפילו אם יש להם סימנים בשקליהם נמי התורה התירה או אפילו כשהם בפני עצמם ושקליהם ואיזה מהם שירצו התורה התירה ליקח עומר ושתי לחם ואפילו אם כל השקלים יהיו מיוחדים ויהיו ניכרים ממי באו מ"מ התירה כיון שאין כאן פסוק שלא התירה בכה"ג והתורה סתמה ובכל גווני מות' וא"כ ע"כ שהתורה לא כוונה שגם הכהנים יתנו שקלים כיון שאי אפשר ליקח מן הכהן לבדם וודאי התורה לא כיוונה שיתחייבו הכהנים ליתן שקלים ולזה אמרו כיון דעומר ושתי הלחם שלנו האיך נאכלין וכיון דאי אפשר בכה"ג וודאי לא כיוונה התורה לזה כמ"ש וזה ברור ונכון ודו"ק:

ומה שטען עוד אי אמרינן דבר חשוב לא בטיל מהא דאמרינן בכמה דוכתי וודאי לא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה הא מיד כששלח בטל הוא ברוב דפרים ומותר אלא וודאי דדבר חשוב לא בטיל מן התורה גם זה אינו ראיה דכבר נתבאר מדברי תוס' גופייהו דב"ח בטילין מן התורה אלא וודאי דהתם דהוי שלח לתקלה וחיישינן שמא יאכלנו אחר לבדו ובאמת זה שמשלחו יודע ומכיר להציפור ולא שייך כאן ביטול ואדם אחר יאכלו ובאמת לדידיה שרי למיכל דכל דפריש מרובא פריש רק שהמשלח עובר משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שהיא יודעו ומכירו ולא שייך ביטול וזה ברור. כללא דמילתא בהא סלקינא ובהא נחתינא דאין שום דבר שיאסר מן התורה במשהו הן דבר חשיב הן בריה וכן משמע מדברי כל הפוסקים ומדברי התוס' ג"כ אין הכרח וכן עיקר:

ברי' הנה בפלתי האריך לבאר דברי פוסקים דברי' בטל באלף וזה דעת רבינו שמשון ורשב"א מקור דין זה הוא מן המשנה פרק יוד דתרומות גבי דג טמא שכבשו עם דג טהור דשיעורו בתתק"ס ע"ש בר"ש ויש מפרשים שיעור זה אדג טמא גופא דלבטל גופא של דג קאמ' ומזה דייקו דברי' בטלה בתתק"ס וכן דעת רש"י ורשב"א באמת והרא"ש טען על זה דהאי פריך הש"ס בפרק ג"ה ועביד צריכותא בהני תרתי דבעינן ואם נימא דברי' בטל באלף וחהר"ל לעולם לא בטילה לכ"ע וקשה האיך עביד צריכותא דענינו של זה לא כענינו של זה ובפלתי תי' דהצריכה קאי למ"ד כל שדרכו למנות שנינו וא"כ גם גיד חשוב כל שדרכו ובאמת לא בטיל למ"ד זה ואני לא הבנתי דלפ"ז מאי תי' הש"ס ואי אשמעינן חהר"ל משום דראוי להתכבד אבל גיד לא ולמה יגרע הואיל דשם בריה עליו כיון דבאמת הוא כל שדרכו ונראה מדבריו שגם הוא הרגיש בזה ותי' במ"ש דמ"מ לא נלמוד זה מזה וזה דחוק דמהכ"ת לא נלמוד חדא מחברתה כיון דבאמת הוא כל שדרכו ועוד נ"ל דגיד אפי' כל שדרכו לא חשיב דאפי' אם הוא בריה מ"מ בשביל זה לא יחויב שיהי' דרכו למנות דמה ענין זה לזה דכיון דהתורה אחשבי' לאסרו ולחייב אכילתו במשהו וכי בשביל זה יחשב כל שדרכו ונמלה ג"כ במשהו וכי בשביל זה חשב כל שדרכו ובפני עצמו וודאי גיד לא חשוב כל שדרכו וכן משמע מן הש"ס דמעיקרא פריך הש"ס אגיד לבטל ברובא ולא עביד הניחא דלמ"ד כל שדרכו ניחא ואחתיכה עביד הניחא ואם איתא דגם גיד חשיב כל שדרכו אמאי לא עביד האי צריכותא ברישא גבי גיד וברור דאפילו את שדרכו לא חשיב איברא דאנא מעיקרא דקושי' לא ידענא דמאי ראי' מזה דברי' לא בטילה דמ"מ איכא למימר דבאלף בטילה ובאמת הכי משני הש"ס דאי אשמעינן חהר"ל ה"א משום דראויה להתכבד לפני אורחין אבל גיד דבריה אימא לא ובאמת תירוצא הכין הוי דמחהר"ל לא שמעינן בריה כלל ועדיפא משני דאפילו עד אלף לא הוי ידעינן ובס"ד סבר דתרתי מחמת חשיבותא הוא ומחהר"ל נמי שמעינן ברי' ושני ליה דאיכא לאפלוגי בינייהו ואם הקושיי' על המקשן ודקארי לה מאי קארי לה אין קושיא זו תליא בדעת האומרים בריה בטיל דלדידהו דסברי דלא בטיל ג"כ הקושיא היא ונראה שהמקשה הי' סובר דתרתי הם שוין דהי' סובר דבתרתי הטעם משום חשיבות דזה אחשביה התורה דהוא בעינא במשהו וחהר"ל חשבו ליה אינשי ולכן הי' סובר דאין חילוק בין מה שחשבה התורה ובין חשיבות בני אדם ועיקרא דמילתא תלי' בחשיבותא והי' סובר באמת דאין הבדל ביניהם בשום ענין ואפשר דבס"ד הי' סוב' דגם חהר"ל בטילה כמו בריה כדמוכח ממתניתין דתרומות ופליגי באמ' אתוספתא דסברי חהר"ל לא בטילה אפי' באלף ולבתר דשני ליה דאיכא לפלוגי בינייהו באמת איכא למימר דתרווייהו הילכתא נינהו ואתי שפיר:

ומה שתירץ עוד בפלתי דהצריכותא קאי ברוטב בנ"ט דאינהו גופייהו דלא לבטל לא איצטריך לאשמעינן רק רוטב אתו לאשמעינן דאינו אוסר דזה לא מוכח ממקום אחר קשה לכאורה מאי מתרץ הש"ס על זה ואי אשמעינן גיד משום דברי' הוא ולפי דבריו נהפוך הוא כיון דאית בו צד מעליותא תקשי טפי ל"ל חהר"ל דכ"ש הוא מגיד דאפילו גיד דחשוב טובא הרוטב בנ"ט כ"ש חהר"ל וצ"ל לדבריו דהכי משני הש"ס דאי אשמעינן גיד משום דבריה הוא היינו דאי הוי אשמעינן גיד י"ל משום דברי' הוא דכל חשיבותו אינו רק מחמת בריתו והפליטה לא מקרי בריה ולכן אינו אוסר רק בנ"ט אבל חהר"ל הוי אמינא דגם פליטה תהי' חשובה כחתיכה עצמה וכן להיפך ודו"ק:

מיהו מ"מ זה דחוק והנכון כמ"ש ועכ"פ ברור דאינו ראיה משם ובאמת נראה מדברי הרא"ש שלא מטעם הצריכא אתי עלה רק עיקר ראייתו ממה שהשווה אותם במתני' לחד ואמר וכן לחתיכה כו' וזה ברור למעיין שם ולכן תירץ ואיכא למימר כיון דתרווייהו צריכין שיעור גדול ואם הקושי' הצריכה מאי תירץ דמ"מ חד חמור מחברתה ע"ש ברא"ש וזה ברור מיהו על זה איכא למימר באמת דוכן קאי ארוטב כמ"ש בפלתי וא"ש:

והנה בפלתי הביא ראיה למ"ד באלף בטל מהא דהיה קשה לתוס' בחולין דל"ל למתני' חתיכות בב"ח דכבר שמעינן לה מחולין ולמ"ד ברי' באלף בטל אתי שפי' דמשם לא מוכח שיאסור במשהו עיי"ש ולפנ"ד נראה להוכיח ההיפוך דהתוס' הקשו אש"ס דע"ג דפריך לתני חתיכת נבילה והקשה דלשני דכבר תני לה כדשני לה אאגוזי פרך ורימוני בדן ותי' דהקושיא הוא מבב"ח דשמעינן ג"כ מחולין ואפ"ה הדר תני ליה ואם נימא דמשם ל"א דאוסר במשהו הדרא קושיא לדוכתה דלשני נהדר תני לה לנבילה לק"מ דלהכי בעי למיתני לה לאשמעינן בחהר"ל אפי' באלף ל"ב וכיון שכבר שמעינן לה מבב"ח דאין חהר"ל כמו ברי' למה ליה למהדר למיתני חתיכת נבילה דאין לומר דמהתם הוי אמינא דבטילה דכבר נשמע דחהר"ל אפי' באלף ל"ב מבב"ח ואי לאשמעינן דאיסורי אכילה לחודייהו לא בטיל כבר נשמע מחולין אבל אם ברי' אפי' באלף ל"ב וכן חהר"ל פריך שפיר דאי משום דתני לי ל"ל דבב"ח ואתי שפיר ודו"ק:

ולדידהו צריך לתרץ קושי' התוס' בגווני אוחרן ומה שהביא ראיה מגיד ג"כ לאו ראי' דגיד לא הוי דבר חשוב וגם אינו אסו' בהנאה לדעת רוב הפוסקים עוד הביא ראיה מפרק ג"ה דאמרינן התם לא כל השיעורין שווין שהרי ציר קרוב למאתיים ואי נימא כדעת הפוסקי' דרישא קאי אציר דג טמא למה דילג הרישא וזה כמעט ראיה ברורה וכן משמע ממש להדיא ממתני' גופא דאמרינן דג טמא שכבשו אם יש בו שיעור כו' שהם חמשה סלעים בגליל דג טמא צירו אסו' עכ"ד המשנה ע"ש וקשה הא מרישא שמעינן כבר דדג צירו אסו' דברישא אמרינן דבעי שיעורא דאלף למה ליה למיהדר למיחלט דג טמא צירו אסו' ולמה לא אמ' ר' יהודה למילתי' מיד ארישא דמתני' והכי הו"ל למיתני ר' יהודה אומ' רביעית בסאתיים אלא וודאי דרישא לא מיירי מציר כלל וכן נראה עוד להביא ראיה לדידן דקיי"ל לעיל סי' צ"ח בהגהת רמ"א ס"ח ולקמן סי' ק"ה דאין הנאסר חמור מן האוסר וא"כ קשה מהיכא תיתא אסו' הציר מחמת חריפתו יותר מן דגים גופייהו וכיון דלהדג גופיה הוי משערינן בס' למה יהי' הציר חמור ומ"ש מתבלין הבלועין מדם וכ"ש ציר דאינו רק דרבנן אלא וודאי דרישא לא מיירי רק מביטול הדג גופי' והנה ראיתי במרדכי בפג"ה שכתב דמזה דייקו הרשב"א ור"ש מקוצי דלא כבעה"ת שסובר דאין הנאסר חמור מן האוס' וא"כ לדידן דלא קיי"ל הכי עכצ"ל דרישא לבטולי לדג גופיה אתינן עלה ואמת שיש להבין ברמב"ם דסובר דציר הוא במאתיים וקשה הא הרמב"ם לא יסבור חנ"נ בשא' איסורין זולת בב"ח כמ"ש הר"מ בפ"ט ממ"א ע"ש וא"כ למה פסק דציר הוא במאתיים הא אינו אוס' רק הבלוע ובלוע אינו רק שמנונית ודוחק לומר דגם הדג טמא גופי' הוא חריף וצ"ע כ"כ דפשיטא דהדג לא חמיר משא' איסורין וכן משמע להדיא ממתני' דחתיכת דג טמא אי לאו דהוה ראוי להתכבד הוי בטילה וצ"ל לדעת הרמב"ם דכיון דחכמים אסרו הציר דרך כלל לא חילקו בין איסו' מחמת עצמו או מזולתו וזה דוחק דמהיכא תיתא יחמירו כ"כ במילתא דרבנן דזיעה בעלמ' הוא אבל אם נימא דדווקא מיירי לענין דג גופא א"ש והא דר' יהודה מצריך מאתיים היינו כמ"ש המרדכי שם דמשום דסבר מין במינו לא בטיל מצריך מאתיים משום היכר ועכ"פ מוכח כן מדברי המרדכי דלענין דג גופי' קאמר וכן משמע מדברי מהר"ם דפסק כר' יוסי וכתב ג"כ דר"י לא מצריך מאתיים רק משום היכר ור"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובוודאי יחיד ורבים הלכה כרבים ומדוע לא פסק כחכמים וכן משמע עוד שם ע"ש דחכמים לא מיירי בציר כלל ונראה שזה כוונת הגליון האו"ה שכתב על הא"ה שפסק כר' יוסי וכתב הגליון דלא כריב"א ור"ש מקוצי (כצ"ל וכ"ה במרדכי) ונראה שכיון ג"כ לפי שדעת הריב"א דציר נ"ט באמת עד מאתיים כמ"ש דנחלקו מש"ה על סה"ת ולפ"ז בציר נבילה דהוא מן התורה צריך באמת מאתיים דטכ"ע ד"ת אבל למ"ד דאין הנאס' חמור מן האוס' בכל דוכתי סגי בס' ור"י לא מצריך רק רוב ור' רק משום היכר ע"ש במרדכי וזה ברור בכוונת הגליון וכן מוכח מדעת רש"י וריב"א ור"ש מקוצי שכתבו דצריך טעמא עד מאתיים ואין הטעם משום היכר וקשה האיך יחלקו במציאות רחוק כזה שזה יסבור דנ"ט עד אלף וזה יסבור עד מאתיים ואין זה דרכי מחלקותן שלהם כמ"ש הרשב"א בחידושין אגור וכמה יגיעות יגע לתרץ לקושי' זו ע"ש אלא וודאי דרישא לא מיירי מציר כלל ואפשר לומ' דכ"ע מודו שנ"ט עד קרוב לאלף רק ר' יהודה הקל משום דהוא מילתא דרבנן ב"ר כמו שר' יוסי היקיל כו' ע"ש ומ"מ לדידן דקיי"ל דאפילו ציר בטל בס' כמ"ש בדרכי משה לעיל סי' צ"ח וא"כ קשה הא נ"ט עד אלף ולפחות כמ"ש והא דהקל ר' יוסי היינו דווקא בציר דגים דאינו רק דרבנן וציר נבילה מן התורה הוא ואפ"ה קיי"ל בס' והש"מ מראי' כתב בדרכי משה דשיעורו מאתיים וכן בציר וקשה הא ע"כ לדעת הת"ק נותן טעם לאלף וע"כ צ"ל דהת"ק לא מיירי כלל מציר ועכ"פ אנן דקיי"ל דאפי' ציר נבילה בס' וכן דעת הטור לעיל סי' צ"ח כמ"ש בד"מ אי אפש' לומר כלל דהמשנה מיירי לענין ציר שיתן טעם ולפ"ז יש לתמוה כל הפוסקים ציר בס' וברי' לא בטל דהדברים סותרים זה את זה ולכן לדידן דקיי"ל דדי בס' צ"ל דברי' בטל והדברים מוכרחים וברורים וכן הוא ג"כ דעת הג"א בגמרא דעבודת גלולים בפ' השוכר דברי' בטילה בתתק"ס ובפלתי הביא ג"כ בשם הג"ה דדבריו דברי קבלה דסב' ג"כ דברי' בטילה באלף ואגב חורפי' לא עיין שפיר בהג"א והוא שלא בדקדוק ז"ל הג"א פרק השוכר בהג"ה פי' דשרץ לא בטיל כי אם באלף והכי אתמר בירושלמי ואין לסמוך על זה כיון שחולק עם תלמוד שלנו דפסק עכברא כו' מהרי"ח עכ"ל הרי להדיא שהג"א פסק דצירו של עכבר לא בטיל רק באלף מדכתב שחולק עם תלמוד שלנו ואי קאי אעכברא גופי' אינו חולק כלל אתלמוד שלנו דניהו דפליטתי' בטל בששים איהו גופיה לא בטיל בפחות מאלף לכ"ע אלא וודאי הבה"ג סובר דפליטתה ג"כ לא בטל רק באלף וכיון דמפרש האי ירושלמי אפליטתה וסוב' דפליטתה הוא עד אלף מנ"ל דעכבר גופה בטל וכ"כ התוס' שם בש"ס הנ"ל כה"ג ובירושלמי פסק דשרץ לא בטיל רק באלף ותלמידנו עיקר כו' הרי דכה"ג פוסק להיפוך וכיון דמפרש האי דעכברא אציר וודאי ברי' לא בטל לעולם וזה ברור ובאמת שקשה ששני הגהות יסתרו אהדדי דמעיקרא כת' דבריה בטל בתתק"ס כדאיתא בירושלמי והדר מפרש האי דירושלמי אציר וצ"ע מיהו באמת מתרי גברי נינהו הני תרתי הגהות וכן הוא דעת הראב"ד להדי' בחידושי הרשב"א בחולין דכתב דביצה הוא ברי' הקשה לו מהא דביצה ותי' דמ"מ במאתיים ואלף בטלה עכ"ל הרשב"א ונראה שמ"ש מאתיים הוא שלא בדקדוק דליכא למ"ד הכי ובפלתי הביא ראיה מהא דפריך בביצה שנתערבה באלף כולן אסורין ופריך ליבטיל ברובא ומאי קושיא לוקמה כר' שמעון דסבר דאפי' חטה נמי בריה דלא בעינן ברית נשמה והביצה הוי ברי' ולפי מה שכתב הוא עצמו לקמן סי' זה דלמ"ד כל שהוא למנות לא עשו חכמים כלל היכר דיהי' אסו' במשהו ולפ"ז לק"מ דלר"ש דס"ל כל שהוא למנות אין בין איסור דבריה כלל ודו"ק:

והנה הרא"ש טען על הפוסקים המביאים ראי' מהירושלמי דהורה ר"י בר בון בעכברא חד לאלף ויש מפרשים דקאי אעכבר שנתערב בהית' וקשה ממנ"פ אם הוא בעין האיך אפש' שיתערב והרי הוא ניכר ואם נתרסקה צורתו בטל כשא' איסורין כיון שאין שם ברי' עליו ולכן פי' דקאי אציר דג טמא דאיירי ביה התם ומיהו מהא לא אריא דאפי' אי לא מיירי בעכבר מ"מ י"ל דקאי אדג טמא דאיירי בי' במתני' לדעת האומרים דברי' בטל והלכך איכא למימר דקאי אדג טמא גופיה והכי מסתבר טפי מלמימר דקאי על גוף העכבר דלפ"ז יפה טען הרא"ש והרשב"א בת"ה תירץ דמיירי בעכבר רק שנתערב בין התבשילין המרובים ווה דוחק דלמה לא יהיה התערובות מות' אפילו בפחות לאכול כל אחד וכשיכיר העכבר ישליכו אבל לפ"ז ניחא ובאמת גם הרא"ש גופיה לא החליט הדין היפך דעת האומרי' דברי' בטילה באלף ולא כתב רק וכן מסתבר דלא מיירי בעכבר שנתערב בהית' אבל מ"מ אי מתני' איירי בדג טמא גופי' איכא למימר דגם ר"י בר בון מיירי בכה"ג ואין להקשות מנ"ל זה כיון דמירושלמי ליכא למידק מידי דאיכא למימר דדייקו לה משאר ראיות הנ"ל וכן נראה באמת מדברי הר"ש בפירוש המשנה דתרומות דכ' הר"ש הורה ר"י בעכברא חד לאלף נמצא אחד לאלף והתיר עכ"ל וכתב הרא"ש שם על דברי הר"ש עכברא שם מקום הוא כדאמרינן פ' השוכר כו' הרי שהקשה כן בר"ש ומשמע שבשביל זה לא יוחלט דברי' בטילה מדכתב כן על דברי הר"ש והר"ש סוב' דברי' בטילה באלף ע"ש בפ' המשנה ותראה שכן הוא רק עיקר כוונת הרא"ש דלא מסתב' כהי"א שפירשו דקאי אגוף אעכבר וכן דעת רש"י בעבודת גלולים שפי' גבי חתיכת נבילה דבטילא ברוב משום דלא חשיב לי' במתני' דעבודת גלולים דאוס' בכל שהוא וכל מה דלא חשוב לא ס"ל לתנא דמתני' ופסק כוותי' וא"כ קשה למה חשיב ברי' דהוי ג"כ במשהו וצ"ל או דברי' אינו אוס' כלל או דבטל בתתק"ס:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה