חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ
מסכת שבת · דף ד ע"ב
גמרא ר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל בשם הירושלמי דבמושיט בעי' שיקבלנו אחר מידו וא"כ אפילו ילפינן זורק ממושיט דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואמאי מחייב ר"ע זורק אף שאין אחר מקבלו מידו והתוס' מייתי לה ג"כ לקמן בשמעתין בדף הסמוך והנלע"ד בזה דבלא"ה טעמא בעי במאי פליגי ר"ע ורבנן ממ"נ אי זורק הוה במשכן בכה"ג מ"ט מדרבנן ואי לא הוי מ"ט דר"ע כמ"ש התו' לכן נראה דר"ע ס"ל בלא"ה מכח סברא נמי יש לחייב מושיט מרה"י לרה"י ור"ה באמצע דלא גרע מאלו הושיט לר"ה לבד דכל שמוסיף בהושטה נתוספה המלאכה וכיון דר"ה מפסיק הוי שפיר ב' רשויות אלא דאי לא הוה משכחינן מושיט מכח סברא לא הוה מחייבינן ליה דלא אשכחן כה"ג דמחייב כדמקשינן נמי לקמן בדף הסמוך ע"ב במוציא מתנות, ועוד דהא הוא מוציא דרך למעלה מי' אבל השתא דמשכחינן כבר במושיט דחייב ממילא מחייב ג"כ בזורק ושפיר מקרי אשכחן כה"ג דמחייב וגם בזורק מרה"י לר"ה דרך למעלה מי' נמי חייב לר"ע דלא קפדינן רק שינוח במקום חיוב אח"כ אף שה"ל לזרוק למעלה מי' וא"כ לר"ע מושיט לא הוה חידוש כלל רק גילוי מילתא בעלמא דלא תימא דבשביל הפסקת ר"ה לא מחייב אי כיון שהושיט דרך למעלה מי' פטור ורבנן ס"ל דודאי מושיט הוה חידוש גמור דמה לנו בהפסקת ר"ה סוף סוף העקירה וההנחה תרווייהו ברה"י וגם הוא למעלה מי' ולכן אין ל בו אלא חידושו ובעינן דוקא כמו דהוי מושיט במשכן ולא זולת אבל לר"ע מסתבר ליה איפכא דיותר מסתבר שהוא גלוי מילתא שגם בזורק יתחייב כה"ג מדנימא חידוש הוא שחדשה תורה במושיט שיתחייב מה שאינו מתחייב בהוצאה וזריקה ומה"ט נ"ל דלר"ע אין חילוק בין גזוזטרא א' לב' אי יליף זורק ממושיט והא דמפליג לקמן היינו לרבנן דוקא כדמסיק דמושיט חייב וזורק פטור ולא ילפינן זורק ממושיט וא"כ ממילא נמי לענין דבעינן שיקבלנו אחר מידו הוא דוקא לרבנן דס"ל דלא ילפינן זורק ממושיט וא"כ מושיט הוי חדוש גמור ובעינן ממש כמו שהי' במשכן היינו שיקבלנו אחר בידו אבל לר"ע דלא הוי רק גלוי מלתא בעלמא א"כ ממילא שא"צ שיקבלנו אחר ולא בעינן דוקא כמו שהי' במשכן דאין זה אלא גלוי מילתא לחייב אף במוציא לר"ה דרך למעלה מי' א"כ ממילא נמי דלא בעינן שיקבלנו אחר מידו כנלענ"ד מוכרח ע"פ שיטת הירושלמי וע"פ זה מבואר דמאי דאמר למטה מי' ד"ה חייב דאמרי' קלוטה לר"ע לא צריך לטעמא דקלוטה דכיון דיליף זורק ממושיט ע"כ ס"ל דאין זה אלא גלוי מילתא ממילא אף בלא טעמ' דקלוטה מחייב דכ"ש דבכה"ג איכא למילף זורק ממושיט ולפ"ז הא דאמר רבה ד"ה חייב הוה מצי למימר דלכ"ע לא אמרינן קלוטה אלא דלר"ע מ"מ חייב דלא גרע ממושיט אלא דכיון דכבר אמר לרבנן דלא ס"ל קלוטה ולר"ע ודאי חייב אי ילפינן זורק ממושיט א"כ לא הוה צריך לאסוקי הא מילתא רק דבר והפוכו דרבנן ס"ל קלוטה וד"ה פטור לא מצי למימר דלר"ע חייב וא"כ מיושב ג"כ קושית התוס' דשפיר פריך הש"ס למימרא דפשיטא ליה. כ"ז לענ"ד ברור ונכון ודוק היטב. אלא דמדברי התוס' אין נראה כן ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה דר"ע וא"ת הא ע"כ זורק כו' וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט עכ"ל. וקשה לי על דבריהם דלקמן ר"פ הזורק משמע דזריקה לא הוה במשכן כלל ואפ"ה חייב זורק מרה"י לר"ה ועכצ"ל כמ"ש מהרש"א דבזריקה אמרינן בפשיטות מה לי הוצאה ע"י הושטה מ"ל ע"י זריקה וכמ"ש גם כן בריש מכילתין בתוס' ד"ה פשט וא"כ תקשי לרבנן נמי מה לי מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה או זורק:
אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דכיון דמושיט לא כתיב רק דהוה במשכן לא יהבינן ליה תולדה דדוקא להוצאה דכתיבא יהבינן תולדה וזהו טעמייהו דרבנן דלא ילפי זורק ממושיט ור"ע ס"ל דמושיט דמי לזורק לגמרי כמו הכנסה כדפרישית התם ע"ש אבל דברי התוס' דהכא צ"ע דהתו' לעיל נראה דלא נחתי לסברא שכתבתי ע"ש ועיין במ"ש לקמן עוד בזה:
בתוס' ד"ה אמרינן. וק' לר"י דמאי פריך למימרא מנ"ל הא כו' עכ"ל. ולמאי דכתיבנא לעיל בריש מכלתין ליישב קושית התוס' דלא תני זורק ומושיט ומעביר ופירשתי דלא תני רק הני דאית להו תולדה דידהו בזריקה משא"כ מעביר דאין לו תולדה דגם זורק הלכה למשה מסיני הוא וא"כ ממילא אי יליף ר"ע זורק ממושיט א"כ גם מושיט יש לו תולדה כמו הכנסה וא"כ תקשי ליתני נמי מושיט ובהכי ניחא דלא מצי למימר למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט דא"כ תקשי מתני' אמאי לא תני מושיט וע"כ דמושיט דוקא חייב ולא זורק ולק"מ קושית התוספות דלא אתיא אלא כר"ע דוקא או כרבנן דוקא וקשיא לן שפיר היכא אמר בפשיטות ר"פ הוא ולק"מ ודוק:
בא"ד ועוד אור"י דהא דקאמר ד"ה חייב היינו לרבנן כו' דאי סבר כמו שהונחה כו' עכ"ל והלשון דחוק ועוד קשה דבזבחים דף כ"ג קאמר רבה גופי' דלר"ע אויר כמונח דמי ולרבנן לאו כמונח דמי ואף דיש לחלק מ"מ הוי סברות הפוכות וכן הרגיש בזה בספ"י ולדברי התוס' צ"ל דהתם בזבחים קאי לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי וכן צ"ל הא דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ט כמאן כר"ע דאמר קלוטה היינו ג"כ לפי האמת, ולענ"ד נראה בהיפך דהא בלא"ה הקשה מהרש"א לימא רבה ד"ה פטור דלא אמרינן קלוטה והוא דיוק התוס' לעיל ולכן נראה דרבה לשיטתי' דס"ל בזבחים דר"א דס"ל מי חטאת שנטמאו מטהרין כר"ע רבו אמרו דר"ע אמר גבי לגין שהעבירו ע"ג התנור ר"ע מטמא וחכמים מטהרין וס"ל לרבה טעמא דר"ע משום קלוטה הוא דאויר כמונח דמי וכמו שפירשו ג"כ הרמב"ם והברטנורא שם וא"כ משם מוכח דר"ע ס"ל אפי' כשהחפץ בידו נמי ס"ל קלוטה ולפ"ז צ"ל למאי דמוקי רבה כר"ע מתני' ובמתני' מוכח דכשהחפץ בידו לא שייך קלוטה היינו דוקא לענין שבת והיינו משום דאמרינן ודאי קלוטה הוי כמי שהונחה רק כיון דהיד ג"כ באויר הוי כאילו הונח החפץ עם היד למטה וס"ל לרבה אי מוקי כר"ע ע"כ אגד יד שמי' אגד ולכן לא מחייב משא"כ לענין טומאה אם היד עם הכלי מונחים למטה מ"מ מטמא מאויר וא"כ כי אמר רבה ד"ה חייב דלרבנן נמי אמרינן קלוטה ולא תקשי משם דרבנן מטהרין היינו משום דס"ל לרבה דדוקא כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה לרבנן ושם איירי שהוא בידו וא"כ גם לרבנן י"ל בקלוטה שיצא מידו אמרינן כמי שהונח וה"ט דלא ילפי זורק ממושיט דבמושיט לא שייך קלוטה משא"כ בזורק הוי כהונחה במקום פטור ומיהו לר"ע דיליף זורק ממושיט כיון דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי' נ"ל דס"ל אגד יד שמי' אגד דא"כ אכתי לא דמי זורק למושיט דבמושיט דאיכא אגד יד לא הונח במקום פטור משא"כ בזורק אי אמרינן כמי שהונחה דמיא הוי כהונח במקום פטור וע"כ ס"ל לר"ע דאגד יד לא שמי' אגד ושפיר דמי מושיט לזורק דר"ע לשיטת' דס"ל גם כשהחפץ בידו שייך קלוטה וגם ס"ל אגד יד לא שמי' אגד וגם רבנן ס"ל קלוטה רק כשהחפץ בידו לא ס"ל קלוטה וכמ"ש התוס' לעיל לר"ע וא"כ לפ"ז כי מוקי טעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט ע"כ מתני' לא אתיא אלא כרבנן דוקא דהא במתני' מוכח דכשחפץ בידו לא שייך קלוטה ולר"ע אפילו בזה שייך קלוטה לשיטת רבה בזבחים וא"כ ע"כ מתני' כרבנן דוקא וללישנא קמא אתי' כר"ע דוקא ופריך שפיר למימרא דפשיטא ליה והכל על נכון ודוק:
בתוס' ד"ה ודלמא כו' וקשה דלמא כו' ועוד דבסמוך כו' עכ"ל. נראה ליישב פרש"י דודאי בשביל זה לחוד ליכא למידק דס"ל לר"ע לחלק בין עקירה להנחה דאדרבא איכא למימר איפכא דפשיטא לי' להתנא דאין לחלק בין עקירה להנחה אלא משום דפלוגתייהו תני לקמן פרק הזורק ובסיפא תני דין מושיט א"כ לפום פשטא דמתני' משמע טפי טעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וא"כ ה"ל למיתני חייב שתים דלא נטעי דפליגי בהכי לפי האמת וכדבעי רבה גופי' משא"כ לקמן דאיירי מר"ה לרה"י דלא שייך לומר טעמא דרבי דיליף זורק ממושיט א"כ בשביל הך סברא לחוד דנטעי בין עקירה להנחה י"ל דלא חש לפרושי דס"ל לתנא דברייתא בפשיטות שאין לחלק. ועפ"ז יש ליישב ג"כ קושיא הראשונה דלמא לא מחייב אתולדה במקום אב ולפ"ז ניחא דהא בלא"ה הקשו התוס' לקמן דלמא איירי בנודע לו וחזר ונודע לו ותירצו דא"כ פשיטא, ולכאורה צריך ביאור דלמא הא גופא קמ"ל דלא תימא לחלק בין עקירה להנחה כדמקשינן הכא מיהו נראה דלמסקנא דרב ושמואל דאיירי ברה"י מקורה ואמרינן ביתא כמאן דמליא דמי א"כ תו לא הוו צריכי רב ושמואל לאשמועינן דחייב שתים רק הא מילתא גופא דמחייב אתולדה במקום אב משא"כ הכא אי הוה תני חייב שתים שפיר הוי מצינן לפרושי דאיירי בנודע לו וחזר ונודע לו ואיכא רבותא טובא חדא דלא מפלגינן בין עקירה ואפי' תימא דהתנא ס"ל בפשיטות שאין לחלק וכיון דהנחה לא בעי נשמע נמי לעקירה דהא איכא למימר דפליגי בזורק ממושיט אע"כ דבאמת ס"ל דוקא בהנחה לא בעי אבל עקירה בעי ופריך שפיר, והוכרח רש"י לזה מכח קושית התוס' לקמן דמאי משני רב יוסף על קושיא זו ולפ"ז ניחא דודאי לר"ע אית לן הוכחה מדלא תני חייב שתים אבל בלא הוכחה לא מקשינן הך קושיא כלל ומצאתי שגם בספ"י כ' כזה ולפמ"ש הדברים מבוארים יותר:
ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן ד"ה זרק דמאי תירץ רב יוסף רבי היא הא רב יוסף גופי' אמר התם אנן אדרב יהודה מתנינן לה אבל רבי אינו מחייב אלא א' וא"כ אכתי תקשי דלמא הנחה הוא דלא בעי כו' ואף דלפמ"ש מיושב דלא מקשינן הכי בלא הוכחה מ"מ לשון הש"ס דקאמר אלמא לרבי לא בעי לא עקירה ולא הנחה לא א"ש וגם איך ס"ד דלרבי מחייב הא רבי לא מחייב אתולדה במקום אב ולפמ"ש א"ש ולק"מ דודאי בס"ד דלא ידע דאיירי ברה"י מקורה לא מוכח כלל דמחייב אתולדה במקום אב ואי משום דמחייב י"ל בנודע לו ולא קשי' מאי קמ"ל די"ל הא גופא קמ"ל דלא בעינן לא עקירה ולא הנחה משא"כ לפי האמת דאיירי ברה"י מקורה והכי איירי רב ושמואל ע"כ עיקר מאי דקמ"ל רב ושמואל היינו דמחייב אתולדה במקום אב וא"ש, וגם לדברי התוס' יש ליישב בדרך זה דודאי צ"ל דרב יוסף לא אסיק אדעתיה הא דרב ושמואל דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וא"כ י"ל ודאי מעיקרא שמע דאיכא דאמרי מימרא דרב ושמואל אדרבי ולהכי קאמר רבי היא ולא הוה קשיא לי' מהא דלא חייב רבי אתולדה במקום (אב] די"ל דאיירי בנודע וחזר ונודע ול"ק מה קמ"ל דהא גופא קמ"ל דלא בעי עקירה והא דקאמר אנן אדר"י מתנינן לה היינו לבתר דשמעה דרב ושמואל ס"ל דלא חייב רבי אלא ברה"י א"כ עיקר הרבותא דחייב אתולדה במקום אב והא ליתא לרבי וה"נ מקשי' מדרב ושמואל בלא"ה ולדידהו ע"כ רבי לא מחייב אלא א' וכנ"ל ודוק היטב ועמ"ש לעיל ליישב מה שיש לחלק בין הנחה לעקירה ומ"ש עוד בזה בס"ד:
בד"ה אלא. קשה לרשב"א מה צריכין כו' מחשבתו משוי לי' מקום עכ"ל. ולענ"ד נראה דהא דמחשבתו משוי לי' מקום רק דומיא דהתם בהשתין ורק דכיון דמקום ההוא מיוחד לשתן ורוק שפיר הוה מקום חשוב באין דרך להוציא השתן ורוק כ"א ממקום מוצאם ושפיר הוה חשוב ששם עיקר מעברן ומוצאן. וכמו כן בנח בפי הכלב עיקר מקום ההנחה בפיו במה שהוא אוכל וא"כ שם עיקר מקום ההנחה משא"כ הכא אין דרך הוצאה שיתן דוקא לידו ואין היד מיוחדת דוקא להנחת החפץ וזה קרוב לסברת התוס' בשם ר"ת וזה נראה באמת טעמו של רבא דידו של אדם חשובה דאף דהיד אינה מיוחדת כ"כ להוצאה כמו פי הכלב לדבר שעומד לאכילה מ"מ כיון דדרך הוצאה לרוב בידו שפיר חשובה והיינו דאמרינן הנ"מ דאחשבה לידיה היינו שגילה דעתו שרוצה בהכנסה והוצאה על היד, כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה זרק וא"ת אכתי תקשי לך כו' עכ"ל. לפמ"ש התוס' בסמוך אפשר לומר דהא דמקשינן דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום דלהכי ס"ל לר"ע בקלוטה דחייב אע"ג דאויר נמי לאו מקום חשוב הוא היינו משום שמחשבתו שחושב שיהיה קלוטה בר"ה משוי לי מקום כיון דאי אפשר שיוציא מרה"י לרה"י שכנגדו בלי דרך ר"ה שפיר מקרי מקום חשוב לענין שא"צ הנחה אחרת דהוי כמונח באויר דקלוטה כמונח דמי ואף דאויר לאו מקום חשוב מ"מ כיון שחשב שיהיה קלוטה להכי אהני מחשבתו לשווי' לי' מקום משא"כ לענין שיהיה ג"כ עקירה לא מהני דע"ז לא היתה מחשבתו דאדרבה י"ל דלא חשיב רק כמונח ולא חשבינן עקירה כלל דלענין עקירה אויר לאו מקום חשוב וא"כ רבי דקאמר בזרק ונח דאיירי שלא נתכוין כלל שינוח ע"ג זיז ואפ"ה ס"ל דחייב ש"מ דלאו משום מחשבתו אתי' עלה לא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה ודוק:
בא"ד וי"ל דסבר דדוקא אקלוטא איכא למיפרך מיהו להש"ס בסמוך כו' עכ"ל. ונראה דתלי בב' פירושים שכתבו לעיל דאם עקירה דלא בעי היינו דקרא דאל יצא ממקומו משמע עקירה לחוד א"כ שפיר מוכח לרבי דסגי בהנחה ע"ג משהו דס"ל ממקומו היינו אפי' כל שהו דל"ל דמפרש מקום ד' דוקא דא"כ ממה נפשך אי מדמה הנחה לעקירה ליבעי מקום ד' ואי עקירה דוקא לא תבעי הנחה כלל אלא ודאי דמפרש ממקומו היינו מקומו של כלי שהוא כל דהו ושפיר מקרי מקום להכלי ומדמה עקירה להנחה וא"כ מוכח דגם לעקירה סגי בכל דהו משא"כ סתמא דש"ס מקשה מכח פירושא קמא דהתוס' דהיו נותנין ליד א"כ שפיר י"ל כל שהו מיהו בעי אלא דאכתי קשה למאי דדחי דאיכא למימר כדאביי מאי משני אלא הא רבי הא לרב יוסף לא שייך הך תירוצא. ועוד הקשה מהרש"א דקשה לרב יוסף דר' ס"ל קלוטה ל"ל נח ע"ג משהו. ולענ"ד נראה ליישב לפרש"י שפירש זרק מתחלת ד' והתוס' הקשו עליו דל"ל לאביי למימר באילן העומד ברה"י. ונראה לענ"ד דרש"י הוכרח לפרש כן לפי הסוגיא כאן דקשה למאי דס"ל דרבי ס"ל קלוטה תקשי ל"ל כל שהו. וליישב נראה דס"ל דודאי איכא למימר איפכא דדוקא בקלוטה ע"ג אויר ר"ה לא בעינן מקום ד' דכיון דהחפץ קלוט באויר ר"ה ורואה פני הקרקע הוה כמונח למטה ע"ג קרקע ולמטה יש מקום ד' וא"כ י"ל דוקא בחפץ שרואה הקרקע שייך קלוטה. ועיין לקמן דף ז' בתוס' בשם ריב"א שחולק ג"כ בזה וא"כ י"ל דהא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהו איירי ששם כלין ד' אמות ע"ג הזיז ולא שייך לחייב מטעם קלוטה כיון שהזיז חוצץ בין הנזרק להקרקע והזיז אין בו מקום ד' לא שייך לחייב משום קלוטה רק דוקא משום דחשבינן הזיז כאלו הי' מקום ד' וא"כ עיקר הרבותא לאשמועינן שדי נופו בתר עיקרו ולהכי נקט בנח ע"ג זיז דמשום קלוטה ליכא לחייב כיון דאינו רואה פני הקרקע דרב יוסף מוקי מתני' כרבי אף די"ל כדאביי מ"מ שפיר הוכיח רב יוסף דרבי לא בעי הנחה ע"ג מקים ד' ול"ק נימא כדאביי דאפי' נימא כדאביי שפיר אתי' מתני' כר' דהא ע"כ ר' ס"ל קלוטה וא"כ הא דבעי הנחה ע"ג משהו היינו משום דאין רואה פני קרקע וס"ל לרב יוסף דודאי אי לא בעי הנחה כלל יש לחלק בין הנחה לעקירה והיינו מטעמא שכתבו התוס' דאל יוציא בעקירה כתיב ולענין הנחה סגי אפי' באויר ואמרינן קלוטה באויר כמונח דמי משא"כ לרבי דבעינן רואה פני קרקע ע"כ צ"ל הטעם משום דרואה פני קרקע הוה כמונח ע"ג קרקע ושפיר הוי מקים חשוב א"כ תו ליכא לחלק בין עקירה להנחה דשפיר הוי מקום חשוב כיון דכמונח ע"ג קרקע דמי והא דמקשינן לעיל דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום די"ל טעמא דר"ע דקלוטה לאו כמונח ע"ג קרקע דמי דאפי' אינו רואה פני קרקע י"ל דס"ל דלא בעי הנחה כלל דכל שיצא החפץ מידו חייב אפי' יש כאן דבר פחות מד' מפסיק וגם רבה דמוקי לעיל משום קלוטה היינו משום דס"ל ג"כ דמתני' בענין שהחפץ רואה פני קרקע כמ"ש בתוס' לקמן ולרבי מוכרח מההיא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהו דהוי כמונח ע"ג קרקע א"כ תו ליכא לפלוגי בין עקיר' להנחה כדפרישי' ומתני' מצי שפיר איירי בחפץ רואה פני קרקע כמ"ש התוס' לקמן וא"ש הכל על נכון. ולכן נמי למסקנא דש"ס דלא מוכח לרבי מידי דאיירי ברה"י מקורה וכי משני ר"ז אחרים הא הדר פריך דלמא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי כיון דלא סבר קלוטה כלל שפיר ס"ל להש"ס לחלק בין עקירה להנחה וזה נכון וברור ודוק היטב ולדברי התוס' צ"ל כמ"ש מהרש"א דרב יוסף גופא לא ס"ל כאביי רק דסתמא דש"ס דחי לדידן דלמא כדאביי ולשון הש"ס דחוק לפירושו ועוד קשה לי דא"כ ל"ל לאתויי דאביי הא בלא"ה אמרינן לקמן דרב חסדא כרבי משמע דס"ל בס"ד דטעמא דרבי משום רה"י ואיירי ברה"י דוקא אבל בר"ה בעי ר' מקום ד' וא"כ הוי מצי לדחויי בפשיטות דלמא הנ"מ ברה"י. ולכן אפשר שגם לדברי התוס' יש לפרש כעין מאי דפרישית לשיטת רש"י דלמאי דמוכח דסבירא ליה לרבי קלוטה כמו שהונחה דמי' א"כ ל"ל למינקט ונח ע"ג זיז כ"ש לינקט רבותא טפי אפי' עבר דרך זיז כ"ש אמרינן קלוטה כמו שהונחה. דהא כתבו התוספות לקמן דמשום רבותא דרבי נקט לה אע"כ איירי שגם בעיקרו אין בה ד' וס"ל דלא אמרינן קלוטה רק ע"ג מקום חשוב היינו שרואה פני קרקע משא"כ היכא דליכא ד' לא אמרינן קלוטה אלא דבנח ממש חייב כיון דנח לא צריך מקום ד' דסוף סוף איכא הנחה ובזו אין לחלק בין עקירה להנחה לרב יוסף ולמאי דדחי דאיירי ברה"י מקורה א"כ לא מוכח מהא דרבי מידי די"ל דאיירי שיש בעיקרו ד' כנ"ל ודוק היטב:
בתוס' ד"ה באילן הכא בשמעתין כו' אבל קשה אמאי לא משני אביי באילן העומד כולו בר"ה עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דף ג' בבעיא דרב בהטעינו חבירו דרש"י ס"ל ידו לא נייח, ואף דבמתני' סגי בנטל מידו היינו משום שהיד והגוף ברשות א' שפיר אמרינן בתר גופו גרירא וא"כ י"ל דס"ל בפשיטות כשהאילן עם הנוף ברשות א' ודאי כיון שיש בעיקרו ד' שפיר ה"ל מקום חשוב רק ברשות שמפריד ביניהם פליגי ולשיטת התוס' י"ל דהא ס"ל בפשיטות דלענין דהוי מקום חשוב שפיר אמרינן דהעיקר מחשיב לנוף אלא דלא פליגי רק דכיון דהנוף בר"ה ס"ל לרבנן דלא מחייב משום זורק מרה"י לר"ה דסוף סוף הנוף בר"ה קחי אבל לענין דעיקר מחשיב ליה לנוף לכ"ע הוי מקום חשוב כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:
בא"ד ולרשב"א נראה דבר"ה נמי משכחת לה כו' והא דלא מוקי אביי הכי כו' עכ"ל. והקשו בתוס' ישנים דאכתי קשה לוקמה דפליגי בר"ה ורבנן חשבי ליה מקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו, ונדחקו מהרש"ל ומהרש"א ליישב. ולענ"ד כך הוא ביאורן של דברי רשב"א דבלא"ה מ"ש רשב"א דבר"ה נמי בעי ר"ח מקום ד' והיכא משכחת לה דבפחות מד' ברשות הרבים למעלה מג' מקום פטור הוא אלא ודאי איירי שרבים מכתפין עליו ואי בעינן ברשות הרבים מקום ד' כשהוא פחות ממקום ד' הוי מקום פטור ואי לא בעינן מקום ד' חייב דהוי רשות הרבים גמור רק אי בעינן מקום ד' פטור משום דליכא עקירה והנחה ע"ג מקום ד', והשתא י"ל דלא קשיא ליה כלל דלוקמי בר"ה כשרבים מכתפים על עיקרו ואין רבים מכתפים על נופו דמה ירויח בזה דעדיפא לאוקמי ברה"י דא"ש בפשיטות רק עיקר הקושי' לוקמי הכי דמנ"ל לומר דעיקר מחשיב לנוף שהי' מקום פטור בלא"ה וע"י העיקר נעשה הנוף מקום חיוב דמנ"ל סברא זו וכמו כן למאי דמוקי שהנוף בר"ה בשביל שעיקרו ברה"י יעשה גם לנוף דין רה"י שיתחייב כמו זורק מר"ה לרה"י דכיון דחכמים פליגי ע"ז ע"כ אין זה סברא פשוטה ולכן טפי ה"ל לאוקמי כולה בר"ה ולא מחשיב העיקר לנוף רק לענין כשהוא בר"ה בלא"ה מחשיב העיקר לנוף לענין מקום ד' וא"כ ודאי אם נימא דרב חסדא מודה בר"ה דבעי מקום ד' ודאי הוי קשי' מנ"ל לאביי להמציא סברא זו שיתחייב בנח על הנוף שאין עליו מקום חיוב כלל אי לא שדינן ליה בתר עיקרו וטפי ה"ל לאוקמא בר"ה כשרבים מכתפים בין על העיקר בין על הנוף נמצא דהנוף ג"כ ר"ה רק דליכא מקום חשוב לעקירה והנחה ובזו י"ל דס"ל דעיקר מחשיב לנוף משא"כ בשנופו בר"ה ועיקרו ברה"י לא מהני העיקר לנוף דאין על הנוף דין רה"י כלל והה"ד כשרבים מכתפים על העיקר ואין מכתפים על הנוף דלא מהני לאחשובי לנוף שמצד עצמו אין עליו שם רשות הרבים כלל אין העיקר מחדש על הנוף שם רשות אחר שלא הי' הנוף זולת העיקר ושפיר הוי קשיא מנא לן להמציא שיחדש העיקר על הנוף רשות אחר דלמא לא מהני העיקר לנוף רק שיהי' מקום חשוב אבל לפי' רשב"א דר"ח גם לענין רשות הרבים לא בעי מקום ד' והיינו ע"כ כשרבים מכתפים עליו נמצא דאי אפשר לאוקמה כשרבים מכתפים על הנוף דא"כ בלאו הכי חייב דלא בעינן מקום ד' ולא משכחת לאוקמא רק כשרבים מכתפים על העיקר ואין מכתפים על הנוף וא"כ הנוף מצד עצמו אינו מקום חיוב וע"כ צריך לסברא דהעיקר עושה פעולה בנוף לשיהי' מקום חיוב ג"כ וא"כ טפי ניחא ליה לאוקמא באילן שלא יצטרך להאריך ולומר שרבים מכתפים על העיקר ולא על הנוף ודאי ניחא לי' לאוקמא טפי בפשיטות בעומד ברה"י כן נ"ל ברור בכוונת רשב"א אף שלשון התוס' קצר מ"מ ברור דכיון למאי דפרישית ודוק ועיין בסמוך:
בא"ד אומר רשב"א הא דנקט כל שהו כו' עכ"ל. ול"ל דכל שהו רבותא דמהני נמי עיקר לנוף לאחשובי' מקום ד' דמילתא דפשיטא היא אי מהני למחשבי' לנוף שעומד בר"ה כרה"י כ"ש דמהני לאחשבי' מקום ד' דזו פשוט לן טפי והיינו כדפרישית בסמוך:
בא"ד ורש"י שפירש כאן בשאי אפשר אם לא בדבילה שמינה וטח בצד הנוף עכ"ל. והק' מהרש"ל לפרש"י קשה אמאי לא מוקי כשכולו בר"ה, ולי נראה דבלא"ה מ"ש התו' א"א להעמידו י"ל בפשוט דרש"י פי' כאן כל עץ היוצא מן הכותל קרוי זיז ומאי בעי רש"י בזה אלא נראה דקשי' ליה הך קושי' גופי' לפי שיטתי' היכי משכחת שיהי' הזיז ר"ה ולכן ס"ל לרש"י הכא ודאי אביי לשיטתי' אזיל דס"ל לקמן דף ח' ע"ב דחורי ר"ה כר"ה דמי א"כ י"ל דהזיז לא גרע מחורי ר"ה ושפיר ה"ל ר"ה בפשיטות והתו' שכתבו א"א להעמידה היינו לדידן דקיי"ל כרבא וצריך לפרש הך ברייתא איך משכחת לה שהזיז יהי' ר"ה דלרבא דחורין לא הוו ר"ה משמע לקמן ג"כ דה"ה זיז לא הוי ר"ה וע"כ רבא מוקי לה בדבילה שמינה וטח בצד הנוף דלא משמע להו דלרבא פליגי בדרב חסדא ולרבא באמת מצי איירי בר"ה כדמוקי אביי בעומד ברה"י רק אביי לשיטתי' בלא"ה זיז היוצא מן הכותל ר"ה הוא וא"כ טפי ניחא ליה לאוקמא באילן העומד בר"ה דה"ל שפיר חורי ר"ה משא"כ באינו יוצא מן הכותל רק אילן שעומד בפ"ע בר"ה לא משכחת שיהי' מקום חיוב רק בדבילה שמינה ועדיפא לאוקמא באילן העומד דה"ל כחורי ר"ה כן נ"ל ודו"ק: ובאמת נלע"ד דלפרש"י י"ל דאיירי כשרבים מכתפים על הנוף אלא דלפירש"י בעי מקום ד' ולכן בעינן שדי נופו בתר עיקרו לענין שיהי' חשוב מקום ד' ואיירי שהנוף גבוה ט' ולכן א"א לומר דמיירי כשכולו בר"ה דא"כ אין העיקר מקום חיוב אם הנוף גבוה מן העיקר אין העיקר גבוה ט' ואינו מקום חיוב כלל: