חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ
מסכת שבת · דף ד ע"א
בתוס' ד"ה ומ"ש בזו כנגד זו איירי כו' דאיכא איסור חיוב חטא' דמושיט כו' עכ"ל. אע"ג דכתבו התוס' לעיל בשם הירושלמי דמושיט אינו חייב רק שיקבלנו אחר מידו וא"כ י"ל דהכא מיירי שזרקה ע"ג קרקע מכל מקום לא שייך לאקשוי' ומ"ש דפשיטא דבכה"ג ודאי יש לגזור שמא יקבלנו אחר ובזה ניחא מ"ש א"נ בדיוטא א' ושאין מפסיק שם ר"ה וקשה לכאורה דהא כרמלית יש לה ג"כ חומרי רה"י וכל מה שבר"ה אסור גם בכרמלית אסור אלא י"ל כמ"ש דכיון דאין חבירו מקבלו מידו אפי' בר"ה ליכא רק שבות ולכן בכרמלית לא הוי איסורא כלל כיון שאין מקבלו מידו אלא דיש לדקדק מנ"ל להתוס' בהוציא ידו מליאה פירות דבכרמלית אסור להחזירה דאי רבא מיירי בכרמלית מאי מייתי הש"ס ראי' מרבא דלמא דוקא בכרמלית שרי להחזירה אבל לא בר"ה וגם אמאי לא מוקמינן חדא בכרמלית וחדא בר"ה ולכן נראה שגם כוונת התו' אינה רק דבמושיט בעינן דומיא דמשכן שלא יהי' רשות אחר מפסיק רק רשות רבים והוא יושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה משא"כ ביש רשות אחר מפסיק בין הרה"י שמושיט ממנו או שמושיט לשם לא דמי למשכן ולכן אין שם חייב מושיט אבל בהוציא ידו מלאה לכרמלית נראה דלכ"ע שרי להחזירה אפי' להפוסקים דבמזיד אסור להחזירה וזהו דלא כמג"א בסימן שמ"ה ע"ש מיהו לחצר אחרת דנתקיימה מחשבתו צ"ע אי שרי בכרמלית. ומה שביקש במג"א לפרש כן דעת הרב"י לא נהורא לי רק דברי הב"י פשוטים כדמשמע פשט לשון הש"ע ואף דהטעם משום קנס י"ל בכרמלית לא קנסו והא דלא מוקי חדא בכרמלית משום דסתמא בר"ה אמר:
בגמרא אלא דאיהדר ואידכר מי מחייב כו'. ויש לדקדק למאי דס"ל לר' יוחנן לקמן פרק כלל דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן א"כ י"ל דהדר ואידכר רק שלא ידע שחייב כרת רק שסובר בלאו על המלאכה של אפיה אלא דאנן דידעינן האמת שפיר שייך איסור חטאת דכשיגמר לאפות יתחייב חטאת דלא גרע מאלו הזיד מעיקרא בלאו דחייב קרבן ואפי' לריש לקיש נמי מצינן לאוקמה דידע שיש איסור עשה בזה ע"כ הוא שואל לרדותה אבל לא ידע מן הלאו שפיר אתי לידי חיוב חטאת מיהו בלא"ה קשה נוקמה דהוא לא ידע כלל שיש איסור לאפות רק אחר שראה שהדביק פת בתנור ומבעי' לי' אם נתיר לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב נאמר לו שירדנו פן יתחייב חטאת משא"כ אם אין מותר לו לרדותו אין צריכין לומר לו כלל וכשיאפה נודיע לו האיסור ויתחייב חטאת דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן והי' נראה מזה דמחויב החכם הנשאל להודיע לו שיש בזה איסור כרת וסקילה בסנהדרין שאם יודיע לו יפטר מקרבן ושלא ידע יתחייב קרבן ולכן מוטל על הנשאל להודיעו שלא יצטרך להביא קרבן ולא אמרינן דיותר טוב שלא יודיע לו דתהוי לי' כפרה ויביא חטאת רק שיכול להודיע לו שלא יביא קרבן בחנם ולפ"ז הא דאמרינן דהתירו לאחרים קודם שיבא לידי חיוב חטאת היינו כשאין המדביק כאן משכחת לה חיוב חטאת אבל כשהוא כאן גם כשלא יתירו לו כשיודיעו לו לא יבא לידי חיוב חטאת וצ"ע בזה:
אמנם כן בתר עיון נלע"ד ברור דהא בלא"ה קשה קושית התוס' נימא שיבא לידי איסור חיוב חטאת ועוד למסקנא דנקט לידי איסור סקילה ולא נקט חיוב סקילה בסנהדרין ותו דארב ביבי גופי' תימא איך נקט בעי' דידי' במזיד דלא שכיח כלל שידבק בזדון גמור ובשאט נפש שיודע שחייב סקילה בסנהדרין ומיד ישוב על רעתו וישאל אם ירדנה וטפי ה"ל למינקט במידי דשכיחי כגון בשכח והדביק. ולכן נלע"ד ברור דודאי אי הוה מצי לאורויי בחיוב חטאת ממש כגון שנזכר שפיר שייך בעי' דרב ביבי בשוגג ונקט חטאת ממש דזהו גוף החיוב שמתחייב על הרדי' משא"כ אי לא מחייב קרבן לפי האמת כיון דלא נקט חטאת רק לחומר האיסור שיש בו חטאת ודאי טפי הל"ל סקילה בסנהדרין דזהו איסור החמור שמתחייבין על המלאכה ואפי' לא איירי במזיד ממש ע"י עדים והתראה מ"מ ה"ל למינקט עיקר חומר האיסור דהא מצינו חיוב חטאת בחייבי כריתות שאין בהם חיוב מיתה כלל וא"כ ודאי ה"ל למינקט עיקר האיסור שמתחייב על מלאכת שבת שהוא איסור סקילה בסנהד' דטפי שייך לומר בו איסור סקילה שהוא עיקר החומר שיש במלאכת שבת מדלינקט חטאת דבשלמא לאוקימתא דרב שילא דהתירו לאחרים לא שייך דלינקט איסור סקילה דודאי הא שכיח טפי שידבק ולא יזכור כלל משיזכיר עצמו ממש ועוד דניחא לי' למימר חיוב ממש משיאמר איסור שאינו ממש ונקט דבר שמתחייב לפי האמת משא"כ סקילה לא משכחת לה שיבא לידי סקילה ממש כיון שיוכל לרדותה אף שאין מתירין לו אינו מתחייב סקילה כמ"ש התוס' אלא ודאי אי בעי למינקט החומר שבאיסור שבת ה"ל למינקט איסור סקילה בסנהדרין שזה מורה על החומר שבמלאכת שבת שיש בה חיוב סקילה בסנהדרין ואף דלא איירי שיתחייב לפי האמת סקילה מ"מ ה"ל למינקט חומר האיסור שמתחייב בעשותו כן בזדון גמור אבל באמת לא איירי במזיד גמור ע"י עדים והתראה והא דאמרינן אילימא במזיד היינו אפי' איירי במזיד בסופו כגון דאי הדר ואידכר דלא מתחייב חטאת כיון דסופו זדון מ"מ קשיא שפיר כיון דחיוב חטאת לאו דוקא טפי הל"ל איסור סקילה שזה מורה שעשה איסור חמור ולפ"ז גם למסקנא לא איירי ר"ב כלל ממזיד גמור בתחילה ע"י עדים והתראה אלא דאפילו בשוגג ואהדר ואידכר מיירי ושייך שפיר איסור סקילה להורות שהוא איסור חמור וא"כ מיושב ג"כ מה שהקשתי דכיון דהוי מצי למיבעי לענין איסור סקילה והיינו באהדר ואידכר ל"ל למינקט חיוב חטאת דלא משכחת כלל רק באופן רחוק דטפי הוי שייך סקילה. כן נ"ל ברור. וסעד לדברי ברמב"ם פ"ט משבת העתיק דברי ר"ב בשכח וזה אינו לפי המסקנא דכאן אכן ברור דמפרש כדפרישית ודוק היטב. גם י"ל במזיד ע"י אונס שכפאו אנס והלך לו:
בתוס' ד"ה וכי כו' ואוריב"א דאפילו למדביק עצמו כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר כו' עכ"ל. וקשה היכא אמרינן לעיל גם בהוציא ידו דלא התירו הא התם עדיין לא נעשה המעשה של איסור וא"כ הוי לן למישרי קודם שיזרקם מידו ואפי' אי אסור ברדיית הפת היינו משום דהוא לא עביד מידי ויש ליישב בדוחק:
בא"ד ועי"ל דדוקא היכא דפשע כו' עכ"ל. ואע"ג דאיירי בשוגג מ"מ מקרי פשיעה שהיה לו לדקדק וקשה לי דעשה דהשלמה נמי מקרי פשיעה שהי לי להביא קודם תמיד של כך הערבים ואולי יש לחלק בין פשע בשב ואל תעשה שלא הקריב קודם לא מקרי פשיעה בין היכא דפשע בקום ועשה דל"ל לאפות בשבת. ובזה מיושבים דברי התוס' בעירובין דף ל' במ"ש דעשה לא דחי לא תעשה ע"י פשיעה וקשה ג"כ מהשלמה. ולמ"ש ניחא דהתם לא מקרי פשיעה כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה קודם וא"ת היכא כו' הא התראת ספק הוא עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי לא קשיא להו אמתני' דאבות מלאכות ל"ט וחשיב אופה ע"ש. וצ"ע מה קשה לי' הא מתני' י"ל דאיירי לענין קרבן כדדייקינן שאם עשה כולם בהעלם אחד מיהו מברייתא דאיתא לקמן דף ו' ע"ב דאינו חייב על אחת מהן ופירשו התו' סקילה א"כ משמע דאכולן שייך חיוב סקילה בסנהדרין:
בגמרא הא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד'. הא דנקט עקירה והנחה כסדר המלאכה נקט או משום דעקירה פשיטא לן טפי מהנחה כמבואר בסוגיא. וקשה לי לפמ"ש התו' לעיל דמושיט אינו חייב רק כשמקבלו חבירו מידו אם כן מוכח דבידו שפיר הוי הנחה דהא אינו חייב כ"א כשמקבלו מידו של חבירו. ודוחק לומר דאיירי בצירף ידו למטה מג' דהא ליתא דא"כ כקרקע דמי כמבואר לקמן וגם סתמא דמילתא הוי מושיט כדרכו. ואין נראה ג"כ לומר דבהך ס"ד גם מושיט קשיא לן דליפטר ועוד דא"כ להני אמוראי דמוקי מתני' בטרסקל או בצירף ידו נימא דמושיט ונותן לתוך ידו של חבירו אינו חייב ואפשר לומר דבהושטת הקרשים היה מושיט לחבירו הקרשים ושניהם היו עושין ההנחה רק כיון שהקרשים היו כבדים א"כ היתה ההנחה ע"י זה אינו יכול וזה אינו יכול ושפיר מקרי דהמושיט גופא עשה ההנחה מיהו לר"ש דפטר בפ' המצניע זה אינו יכול וזה א"י ע"כ איירי שהמושיט לבדו עשה ההנחה לתוך ידו וא"כ מוכח דסגי להנחה בידו אלא בזה י"ל דקושית הש"ס לדידן דקי"ל כר"י:
ולפ"ז אפשר לפרש קושית הש"ס לקמן דלמא הנחה הוא דלא בעי שנדחקו לחלק בין הנחה לעקירה ולמ"ש י"ל דפריך דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו משום דמצינן למימר דר"ע ס"ל כר"ש וא"כ מוכח דלא בעי הנחה ממושיט שחבירו מקבל מידו כמ"ש התוס' לעיל משא"כ עקירה לא מוכח ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן דמאי משני רב יוסף על קושי' דדילמא הנחה דלא בעי ולפמ"ש א"ש דודאי ר"ע י"ל דס"ל כר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכיון דמוכח דמהני הנחה בידו אע"ג דלאו מקום ד' ס"ל דלא בעי הנחה כלל משא"כ רב' דדריש לעיל מבעשותה אזה עוקר וזה מניח דרבי קאמר לה אמתני' ועמ"ש לעיל בפי' לישנא דרבי ולקמן פ' המצניע מבואר דר"ש דריש מבעשותה שנים שעשאוה היינו זה אינו יכול וזה אינו יכול וא"כ ממילא דלא מוכח ממושיט דיש לומר שניהם עשו ההנחה אם כן ממילא שאין לחלק בין עקירה להנחה וא"ש:
אלא דסתמא דש"ס י"ל עוד דס"ל דלא מסתבר שהי' דוקא בדרך זה אינו יכול וזה א"י דוקא והי' ג"כ בדרך שעשה המושיט לבדו הנחה לתוך ידו אלא דמ"מ י"ל דדוקא במושיט חייב בעשה הנחה לתוך ידו כמו דחייב במושיט מרה"י לרה"י אע"ג דבזורק כה"ג פטור אי לא ילפינן זורק ממושיט והה"ד לענין הנחה י"ל דודאי במושיט סגי בהנחה לתוך ידו אלא דלענין הוצאה לא מוכח שיתחייב בנתן לתוך ידו דלמא לא ילפינן ממושיט כלל מיהו אי מצינן מאן דסבר לענין הנחה דלא בעי ד' על ד' י"ל טעמא דבהא יליף ממושיט שחייב על הנחה כל דהו אבל עקירה לא מוכח ולכן פריך הש"ס דלמא הנחה הוא דלא בעי היינו דמכח סברא ס"ל דעשה המושיט כל ההנחה כדכתבו התוס' לעיל ולעני הנחה דלא בעי מקום ד' על ד' שפיר ילפינן ממושיט אבל עקירה י"ל דבעי וא"ש ודוק היטב:
בתוס' ד"ה והא בעי אור"ת כו' אע"ג דנראה מדברי התוס' לקמן ד"ה אבל דאיכא ברייתא דס"ל הכי ודוחק לפרש לישנא דהתוס' דוקא אגוף הדין ולא אקושיין י"ל דודאי לא משמע להו דהקושי' מברייתא דא"כ ה"ל לאתוי' הברייתא ולכן צ"ל דבלא"ה מכח סברא משמע לן דבעי מקום ד' ע"ד מטעמא שכתבו התוס' אלא דמסברא ליכא לאקשויי אמתני' וגם לא הוי משני מידי אלא כיון דיש ברייתא שהיתה שגורה בפי האמוראים דבעי מקום ד' וגם הסברא כך הוא ולכן כל שלא מצינן פלוגתא דתנאי לא מסתבר דפליגא מתנית' אברייתא. כנ"ל כונת התוס' וסרה תלונת הפני יהושע אלא דמ"מ הי' אפשר לומר בלא"ה דמשמע לן ודאי אי בעינן הנחה צ"ל ג"כ במקום חשוב דהיינו ד"ט שהוא מקום הנחה מיהו אי אמרינן דלא בעי הנחה כלל א"ש בלא"ה וא"כ י"ל דהקושי' היינו משום דמשמע לן בפשיטות דבעי הנחה ועקירה כדמשמע ממתני' דהזורק גופא דפשטא דמתני' דדוקא מושיט חייב אבל זורק אפי' לר"ע אינו חייב רק משום דיליף זורק ממושיט אבל בלא"ה פטור משום דבעי הנחה או דממתני' גופא מוכח לה מדלא מחייב אפשיטת יד לר"ה ש"מ דבעינן הנחה והה"ד עקירה ומשני דאתי' כר"ע וס"ל קלוטה כמי שהונחה ולא בעי הנחה כלל ובמתני' לא שייך קלוטה כמ"ש התו' מיהו בהא דמייתי רבי בנח ע"ג זיז כל שהוא לא משמע לכאורה הכי ועמ"ש לקמן, גם יש לומר דקלוטה הוי כמונח על קרקע והוי מקום ד' עמ"ש בכל זה לקמן ודוק:
בתוס' ד"ה אבל יש להוכיח קצת דמושיט חייב למטה מי' כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל בפשיטות דהא בהא תליא דודאי אי ילפינן זורק ממושיט וחייב אף בזורק למעלה מי' משום דיליף ממושיט א"כ כ"ש דאיכא דמושיט גופי' איכא למילף למטה מיו"ד דפשיטא דחייב דלמטה מי' הוה מקום חיוב רק אי לא ילפינן זורק ממושיט י"ל ההד"נ מושיט גופיה למטה מי' לא ילפינן מלמעלה וא"כ לא מצינן למימר למעלה מי' ד"ה חייב וילפינן זורק ממושיט דאי ילפינן אמאי פטור למטה מי' ואין לומר דקשי' להו הכי דנימא בין למטה מי' בין למעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט דהא ליתא דאכתי תקשי לימא ד"ה פטור וצ"ל כמ"ש מהרש"א דתקשי מתני' דידן וא"כ מה"ט נמי לא מצי למימר דפליגי בזורק ממושיט לחוד ולכ"ע קלוטה פטור דא"כ תקשי מתני':
אמנם לענ"ד נראה ליישב הסוגי' דמשני ר"ע הוא ואכתי קשה נימא מכח סברא דבעינן מקום ד' כדמקשינן נמי מכח סברא כמ"ש התוס' גם קשה קושית מהרש"א נימא למטה מי' ד"ה פטור ועוד יתר דקדוקים וליישב הכל נראה דבלא"ה צריך טעם כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא עד שצריך תרי קראי להוצאה דעני והוצאה דעשיר וא"כ מה"ת לומר קלוטה ולכן נראה ע"פ מה דפרישית לעיל דמשמע לן שם דבעינן הנחה על מקום חשוב וכפרש"י וא"כ י"ל דהא בלא"ה תמהו התוס' לקמן ר"פ למאי דמוקי רבה דפליגי בקלוטה איך שייך לשון כיצד שתי גזוזטראות דאין ענין לזה וכן י"ל דהא דס"ל קלוטה כמי שהונחה היינו משום דרבה לא אסיק אדעתיה לומר דידו חשובה וא"כ כמו דחזינן דחייב רחמנא מושיט לידו וש"מ דלא בעינן מקום דע"ד וכיון דלא בעי מקום ד' משמע דלא בעינן הנחה כלל דאי הוה בעינן הנחה הוה בעינן נמי מקום חשוב וכיון דמצינו דלא בעינן מקום ד' משמע דלא צריך הנחה כלל ואף דלא ילפינן זורק ממושיט לענין שיתחייב בזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה היינו דלענין זה ילפותא הוא ואין למדין אבל לענין מה דחזינן דבמושיט א"צ הנחה גילוי מילתא בעלמא למילף מיני' לזורק ואי פליגי למטה מי' נמי שייכא פלוגתייהו אי ילפינן זורק ממושיט דר"ע יליף מיהת הא מילתא דלא בעינן מקום ד' ורבנן אדרבא לא ילפי זורק ממושיט דס"ל דוקא במושיט חייב לתוך ידו משא"כ בעלמא בעינן מקום ד' דוקא ולכן פוטרין וא"כ שפיר שייך הכיצד במושיט לפרושי טעמא דרבנן דס"ל כי היכא דלא ילפינן זורק ממושיט לענין שיתחייב מרה"י לר"ה דרך ר"ה ה"נ לענין הנחה ג"כ לא ילפינן דנימא מדלא בעי מקום ד' ש"מ נמי לקלוטה כמו שהונחה וא"ש. ומעתה י"ל דמאן דיליף זורק ממושיט פשיט' ליה בודאי דלא בעי הנחה על מקום ד' דכ"ש דלענין הא מילתא איכא למילף דגלוי מילתא בעלמא הוא וא"כ יש לומר שפיר דלהכי לא מצי רבה למימר למטה מי' ד"ה פטור דמאן דיליף זורק ממושיט ודאי ס"ל קלוטה דמוכח כן ממושיט כדפרישית ולפ"ז אין מקום להוכחת התוס' דמושיט חייב למטה מי' מדלא אמרינן למעלה מי' ד"ה חייב ולפ"ז אין מקום להוכחה זו דאם נימא דילפינן זורק ממושיט ס"ל לרבה דקלוטה נמי אמרינן וכנ"ל:
ובהכי ניחא דלרבה פריך שפיר הנחה הוא דלא בעי היינו משום דהנחה מוכח ממושיט דע"כ רבה ס"ל הכי מדלא אמר למטה מי' ד"ה פטור וגם מלישנא דכיצד במתני' דהזורק וכיון דרבה ע"כ ס"ל דמוכח ממושיט להנחה א"כ י"ל דעקירה בעי וא"כ י"ל רב יוסף ס"ל דרבי ס"ל הכי מכח סברא ואפשר דס"ל כדפרישית דממושיט לא מוכח מידי ומכח סברא לא מקשי רב יוסף רק לרבה גופי' קשה וא"ש הכל ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהביאו התו' לקמן דבגיטין פ' הזורק אמרינן כמאן כר' ולא קאמר כר"ע היינו משום דלפי האמת דידו חשובה ולא מוכח ממושיט מידי א"כ ע"כ ר"ע ס"ל ילפינן זורק ממושיט דאל"כ לא שייך הכיצד דלא שייך בהא פלוגתא כלל ודוק היטב: