חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ
מסכת שבת
דף ב ע"א
בתוס' ד"ה יציאות. הקשה ריב"א דדיני הוצאה כו' וקתני הוצאה לבסוף עכ"ל. בספר פ"י תמה על התוס' דלמא להכי פתח בהוצאה משום דקדמה בקרא דאל יצא כתיב בפ' בשלח. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי עיקר קושית התוס' דכיון דבפ' כלל גדול תני ליה לבסוף גם הכא ה"ל לשנות בסוף ואדרבא בפ' כלל גדול שמנה המלאכות כסדרן א"כ יותר ה"ל לפתוח בהוצאה דפתח בה בקרא תחלה, מיהו לפמ"ש דהא דנקט לישנא דארבעים חסר א' היינו משום דהוצאה והכנסה תרווייהו הוי במשכן וא"כ דמי לשני אבות וישנן כדמות ארבעים דבמוצא מרשות לרשות משמע נמי הכנסה אלא מיהו כיון דהוצאה והכנסה חדא היא אינן ארבעים ממש וא"כ אתי שפיר דנקט ארבעים חסר א' היינו שהם ארבעים בהדי הכנסה ומ"מ חסר אחת וא"כ יפה הורה לנו התנא במאי דנקט הוצאה לבסוף שבה נשלם מנין מ' חסר א' ולק"מ ודוק:
בא"ד ואח"כ במה בהמה ובמה אשה שהם דברים הנוהגים בשבת, הוקשה למהרש"א דגם אבמה בהמה ובמה אשה יוצאה תקשי להו דליתני לבסוף שהם דיני הוצאה ודחק לישב ולי נראה כיון דכבר איירי התנא בדברים הנוהגים בע"ש יש לו לשנות אחר כך הדברים הנוהגין משחשיכה שהם דברים נהוגים וצריכין להזהיר עליהן לבל יכשלו ולא שיפסיק בפ' כלל גדול שהוא מדבר ממלאכות שחייבין עליהם בשבת וכמו כן ביומא דפתח בשבעת ימים קודם יוה"כ ובסוף תני דיני עבודה ובסוף תני דיני יוה"כ דאסור באכילה וכו' אף דזה הפרק הי' לו להקדים דנוהג מיד משחשיכה ודיני עבודה אינן אלא ביום ואף תרומת הדשן אינו אלא אחר חצות, אלא דכיון דכבר פתח בעניני עבודה סיים להו הכא נמי כיון דכבר פתח בדברים הנוהגין יש לו לסיים הדברים הנוהגין ולא להפסיק בחיובי' ולכן עיקר קושייתן על המשנה שבכאן דאיירי מדיני חיוב:
בא"ד ועוד מפר"ת כו' אע"ג דלא שנה המלבן כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דה"ל למינקט אן שורין דקדים במשנה וכמ"ש הר"ן ותירץ די"ל טעמא משום שביתת כלים ע"ש, ודבריו תמוהין דשביתת כלים לא שייך רק היכא דאם האדם עשה מלאכה זו חייב ג"כ וא"כ כיון שהטעם דאין שורין משום דמלאכה זו אסורה לעשות א"כ הי' לו להקדים המלאכה שנאסרה השריי' בשבילו ונראה ליישב לשון התו' דלא קאמרי משום אין שורין דהא דהקדים יציאות משום לא יצא החייט היינו משום שהיא נתינת טעם של היות ההוצאה דאורייתא לכן גזרו גם במחט שלא יצא בה סמוך לחשיכה ולולי היות ההוצאה דאורייתא לא הי' גוזרין סמוך לחשיכה וא"כ שפיר י"ל בהא דאין שורין ואינך כיון דלב"ש שביתת כלים דאורייתא א"כ אפי' לא הי' בזה בשרי' בשבת חיוב חטאת הי' אסור ג"כ מכח שבות דמה שהוא אסור לעשות גם הכלי אסור משא"כ במכבס דלא שייך שביתת כלים וא"כ דמי נמי ללא יצא החייט שלכך גזרו בע"ש משום דבשבת זהו מלאכה דאורייתא ואולי לזה כיון מהרש"א מיהו לקמן דף י"ח משמע דמשמע לן ממתניתן דשרי' הוה בשבת דאורית' ונ"ל דאין כונתם לאשמועינן דטעמא דב"ש דאסרי סמוך לחשיכה, דלא איכפת לן בטעמא דב"ש רק דה"ל למינקט טעמא דב"ה דאסרי משחשיכה ואם כן בהנך י"ל דאסרו לעשות מדרבנן וא"צ הקדמה שיש בו חיוב דאורייתא כמו שהוצרך להקדים ההוצאה משום לא יצא החייט משא"כ בכלים לכובס דהוא לא עביד מידי רק שנותן לא"י ואי לא הי' אפשר שהישראל יבא במלאכה זו לידי חיוב חטאת לא הי' לנו לאסור בא"י ואע"ג דגם שבות דשבות אסור ע"י א"י היינו דמשכחת לה איסורא דאורייתא משא"כ אילו לא הי' בעיקר הכיבוס מלאכה דאורייתא וא"ש ובהכי ניחא מה שדייק עוד מהרש"א אמאי לא כתבו התו' ולא המבעיר קודם במה מדליקין ולפ"ז א"ש דלענין במה מדליקין אין הטעם פשוט משום הבערה דהא אפי' בחנוכה אם כבתה זקוק לה אין מדליקין בהן אפי' בחול וא"כ גם בשבת אם הדלקת נר חובה נמי הוה חיישינן דילמא תו לא מתקן לי' כשיכבה ואין הטעם פשוט משום הבערה כמו בהטמנה דליכא טעמא רק שמא יחתה וא"ש ודו"ק ועיין בסמוך:
בא"ד הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא עכ"ל הא דלא תירצו כן על עיקר הקושי' דלהכי קמ"ל הוצאה בתחילה דא"כ גם בפ' כלל גדול ליתני הוצאה בקמייתא אלא ודאי לא אקדים תנא למיתני הוצאה משום חדושא רק כונת התוס' כיון דמלאכה גריעה היא א"כ מכח סברא לא הוה ידעינן טעמא דלא יצא החייט דיהי' האיסור משום הוצאה דמהיכי תית' לאסור הוצאה ולזה הוצרך התנא להקדים להודיענו דאיכא חיובא בהוצאה משא"כ בהני דמסברא נמי מל כה הוא ונראה דלהכי לא ניחא ליה נמי להריב"א לפרש כפר"ת משום דקשיא ליה א"כ גם מבעיר ומלבן הוי ליה להקדים ובזה סרה תלונת ס' פ"י ודו"ק:
בפרש"י ובפ' הזורק נפקא לן הוצאה מויעבירו קול כו' עכ"ל רש"י לא פירש הוצאה מאל יצא לשיטתי' אזיל ספ"ק דעירובין דפירש מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב ופרש"י דאל יצא לא משמע לשון הוצאת משא, אלא דקשה לפרש"י לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן א"כ אל יצא להוצאה אתי ועוד דל"ל קרא דאל יצא תיפוק ליה מויעבירו ונראה דלפרש"י למ"ד תחומין דרבנן ס"ל דצריך קרא דאל יצא דודאי לשון הוצאה לחוד לא משמע אלא דקרא איירי שלא יצא בכלי שבידו ללקוט המן וצריך קרא לזה לאשמועינן אע"ג דלא עקר הכלי בשבת או שנתן אחר לידו מ"מ אסור מכח דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו וקרא דאל יצא מתפ' דמי שיש בידו משא אל יצא ממקומו אף דלא עביד טפי אלא מה שיוצא חוץ למקומו ולא עביד עקירה כלל קמ"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומקרא דיעבירו לא הוה שמעינן רק בעביד עקירה והנחה ממש דל"ל דמקרא דויעבירו נמי שמעינן מדנמנעו להביא והי' אפשר שיתן אחר לידו ומהא שמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי דהא ליתא דודאי ליכא למימר שלא הי' שום מציאות להביא בהיתר דאם אחר נותן לידו ואינו עומד לפוש גם לפי האמת לא מקרי עקירה, וא"כ א"ש קרא דאל יצא להכי מיהו מ"ד תחומין דאורייתא ס"ל הא דעיקרת גופו בלא"ה מכח סברא ולכן מתקיף לה רב אשי על המקשה דפריך בפשיטות לאו שנותן לאזהרת מיתת סנהדרין משמע דפשיטא ליה דאל יצא לא מתפרש רק להוצאה ופריך מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב וא"כ י"ל דהך מ"ד ס"ל בלא"ה מקרא דויעבירו או מכח סברא עקירת גופו. ואייתר אל יצא לתחומין ולא הוי ניתן לאזהרת מיתת סנהדרין כלל וא"ש בזה לשון המשנה דנקט יציאות לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן ונפקא לן מקרא דאל יצא הוצאה ובזה אפשר ליישב לשון הש"ס לקמן דף ג' ע"ב דרב מבעי' ליה מרבי אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשני ליה דחייב ואינו דומה לידו ואמר ר' חי' לא אמינא כי קאי רבי בהאי מסכת כו' דמשני לך שינוי' דלא שנוי' הוא ויש לדקדק על הלשון אמאי קאמר משני לך וה"ל למימר דפשיט לך שאין דברי רב רק אבעיא ובבעי' שייך לשון פשוט לך, ולפ"ז אפשר דודאי אילו היה רבי משיב ליה דפטור ממתני' דדמי לידו א"כ מוכרח לומר תחומין דאורייתא ובפ' כלל גדול פריך אמתני' דאבות מלאכות מ' חסר א' וחייב על כולן ופריך דידע לשבת במאי ומשני בתחומין אליבא דר"ע מיהו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בלא"ה א"ש דידע לה בלאו ואילו הי' רבי משני ליה דפטור ע"כ מוכרח לומר דמתני' ס"ל תחומין דאורייתא ולא מוכח מקרא דאל יצא עקירת גופו א"כ לא קשה לן דידע לשבת במאי משא"כ למאי דשני רבי דחייב לא מוכח תחומין דאורייתא ותנא דמתני' שפיר סבר תחומין דרבנן והא דחייב התם היינו משום דידע לה בלאו וכדקיי"ל כר' יוחנן וא"ש. כן י"ל בדרך פלפול:
ומה שפירש"י דחייב חטאת בשוגג ובמזיד ענוש כרת כו' היינו משום דפשיטא לן בכל דוכתי דהוצאה מהנך דלא מספקן כדלקמן אפילו לאיסי ובהוצאה לא נחלק אדם לומר שאין חייב עליה ואף דלא נפקא לן רק מקרא דויעבירו כיון דקרוי מלאכה כדאיתא בקרא איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש אלא דבפ' הזורק פרכינן ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה והתוס' הקשו על גרסא זו דאפי' אי לא איירי בשבת מ"מ מוכח מדקרי ליה מלאכה וגם העולם מקשין ל"ל בחול קאי הא אפי' אי איירי בשבת נמי מצינן למימר משום דשלימא לה עבידתא, ומה שאמרתי בזה בהשקפה ראשונה מצאתי שכונתי למ"ש בס' פ"י ולכן לא אכתוב כי כבר קדמני בזה אך נ"ל בלא"ה ליישב בפשיטות דודאי לגירסא דידן וודאי אי אמרינן דקרא אזהרה הוא לבל יעשו עוד מלאכה בשביל איסור שבת א"כ וודאי לא הוצרך להזהיר אשאר מלאכות רק אהוצאה כדכתיב ויכלא העם מהביא משמע שנמנעו להביא בשביל ההכרזה שלא יעשו מלאכה א"כ וודאי מוכח דהוצאה בכלל מלאכה משא"כ אי איירי בחול ההכרזה דאל יעשו מלאכה אינו אזהרה לאיסור רק להודיע שאין צורך עוד למלאכה וא"כ מה שנמנעו מלהביא אינו בשביל מה שההבאה היא מלאכה שהרי באמת לא נתכוין משה בזה הכרוז להורות על היות ההבאה מלאכה דבחול ליכא נ"מ רק ממילא כיון ששמעו שאין צורך עוד למלאכה שהמלאכה היתה דים ממילא לא הביאו עוד שום נדבה שלא לצורך אבל ההבאה באמת אינה בכלל מלאכה כלל רק שהבינו ממילא שאין צורך למלאכה וקרא דאל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש ומה שלא הכריז שלא יביאו עוד היינו דמה לו להכריז זאת שמא ירצה א' לנדב לבדק הבית אבל עיקר הכוונה שאין צורך למלאכה ומה שאמר אל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש אלא שהבינו ממילא מאחר שאין צריך עוד נמנעו מלהביא וא"כ מלאכה הנאמר בקרא לא קאי על הוצאה כלל וא"כ א"ש נמי דפריך ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי דליכא למימר דאיירי בשבת דא"כ סוף סוף ה"ל להכריז שלא יעשו מלאכה דאי מלאכה ממש הרי בלא"ה ידעו שמלאכה ממש אסורה ולא שייך אזהרה שלא יעשו מלאכה בשבת דודאי כבר ידעו דשאר מלאכות אסורין בשבת דכולהו ממשכן ילפינן ולא צריך קרא רק להוצאה דמלאכה גרועה היא ואי קאי על הוצאה ממילא שנקרא מלאכה משא"כ אי מיירי בחול שפיר י"ל דאל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש ומשום דשלימא לה עבידתא ומה שנמנעו להביא היינו משום שכיון שנצטוו לבל יעשו עוד מלאכה ש"מ שכבר המלאכה היתה דים לכך נמנעו מלהביא אבל אינה נקראת מלאכה כלל וא"ש הגרסא ולק"מ ודוק היטב:
עוד אמרתי ליישב דס"ל להש"ס וודאי כפשוטו ל"ל שהכרזה היתה בשביל שהמלאכה היתה דים דא"כ מה צורך להכרזה הלא די כשיביאו לא יקבל מהם ולמה הוצרך להכרזה אלא די"ל שלא הוצרך להכרזה רק שאם יעשו מלאכה ואפשר שמיד הקדישו המלאכה במה שהזמינוה למשכן וא"כ נראה ודאי שמה שהתחילו לעשות בטרם נגמרה מלאכת המשכן כבר חל עליו שם הקדש ואף שנגמרה אח"כ כגון שכבר הקדימו אחרים לגמור המלאכה ונמצא שלא הוצרך למלאכה זו מ"מ כיון דבתחלת התחלת המלאכה הי' צורך בו למשכן אף שאחר כך אינו צריך לה לפי שכבר השלימוה אפרים מ"מ בתחלה חל ההקדש עליו וא"כ אילו היו עושין מלאכה לא היו יודעין איזה מלאכה הותחלה בטרם שהית' המלאכה דים דעל מלאכה זו לא חל ההקדש כלל דבטעות הוא אבל אותן מלאכות שהותחלו בטרם שהיתה מלאכה והרי מלאכה זו ראוי' היתה למשכן כבר חל תורת הקדש עליו וכ"ש דא"ש למ"ד הזמנה מילתא ולכן לא הי' יכול להחזיר מה שמביאין דיש לחוש שמא התחילו לעשות בטרם שהיתה המלאכה דים ולכן הוצרך להכריז כדי שידעו ונמצא שהמלאכה הנעשית קודם ההכרזה הי' חל עליו תורת הקדש מספק שמא הקדישה בשעה שהי' צורך בה ולזה הוצרכה ההכרזה ולכן הי' המלאכה די והותר דאותן שכבר עשו בטרם הכרוז ולא ידעו מי התחיל בטרם שנגמר מלאכת המשכן שיהי' ההקדש הי' צריך לתתו להקדש מספק ואם כן א"ש ג"כ דפריך ממאי דבשבת קאי (היינו שהיתה ההכרז' לצורך שבת דודאי אפילו אם היתה ההכרזה משום איסור הוצאה לא הכריזו בשבת ממש פן יכשל אחד ויוציא בטרם יכריזו רק שהכריזו סמוך לשבת וההכרז' היתה לצורך יום שבת) וא"כ פריך שפיר ממאי דבשבת קאי דשמא בחול ומשום דשלימא ליה מלאכה וההכרזה היתה לדעת שלא יתחילו במלאכה אח"כ לצורך השבת וא"כ בשבת בלא"ה לא מצי עבדי דשאר מלאכות ודאי אסור משא"כ אי איירי בחול שפיר י"ל משום דשלימא לה מלאכה וההכרזה היתה לדעת השע' שהיתה המלאכה דים וידעו שלא לעשות אח"כ דאי לאו הכי לא יודעין זמן מוגבל אימת כלה המלאכה בטרם שהתחיל לעשות לצורך המשכן כדפרישית ומשני דגמרינן העברה העבר' והיינו דהבער' לצורך יום האסור וא"כ ודאי קאי על הוצאה דשא' מלאכות ידעינן בלא"ה דאסורין וא"ש ודוק. ובהכי ניחא דקשיא לי ל"ל קרא בפ"ק דיבמות דאין בנין מקדש דוחה שבת ממקדשי תיראו ע"ש תיפוק ליה ממשכן דהעבירו קול ש"מ דאין מלאכת המשכן דוחה שבת ומקדש ומשכן שוין כדאיתא בשבועות ולפ"ז ניחא די"ל ודאי בנין מקדש דוחה שבת ומה שלא דחה במשכן היינו משום דשלימא לה עבידתא והוצרך לאסור הוצאה וא"ש:
אלא דאכתי קשיא לי מנ"ל מקרא דויעבירו הוצאה דהא מסיק דד' אמות ברשות רבים הלכתא גמירי לה וא"כ י"ל דהאיסור משום העברה ול"ל דאם כן הלכתא ל"ל למעביר דהא ליתא דהא לא ידעינן אי משום הוצאה אי משום העברה ואין לומר דמשום מעביר קשה אמאי נמנעו מלהביא דהא יכולין להוליך פחות פחות מד' אמות דהא ליתא דגם אי משום הוצאה משכחת לה להוליך שלא באיסור כגון ע"י זה עוקר וזה מניח וכשיצא יתנו אחר לידו וכשיבא לגזבר יטלנו הגזבר או ע"י שנים שעשאוהו זה יכול וזה יכול או ע"י קטן אלא ע"כ לא ממעטינן רק כדרך ההבאה וא"כ לא מוכח הוצאה די"ל משום העבר' וע"כ צ"ל דחשבינן ליה ליתורא דקרא ודייקינן מיתורא דקרא דקאי אהוצאה ואם כן קשה מאי פריך דלמא משום דשלימא לה מלאכה דאם כן קרא למה ליה ואפשר דבסלקא דעתין דלא ידע דגזירה שוה היא לא שייך יתורא דיש לומר דקרא קא משתעי כמו שהי' ההנהג' במלאכת המשכן כדאיתא שאר קראי והמלאכה היתה דים מה שאין כן למאי דמשני גזירה שוה היא ודייק מיתורא דגזיר' שוה שמעינן דאתי לאסור הוצאה דאי על העבר' גז"ש ל"ל וא"כ ממילא מוכרח גירסת הש"ס שלפנינו דל"ל כמ"ש התו' בשם ר"ח דמוכח מדקרי ליה מלאכה דאכתי לאשמעינן הוצאה די"ל משום מעביר ד' אמות דהלכתא גמירי לה אע"כ דמיתורא דייקינן שהית' ההכרז' משום הוצאה וגם בס"ד ודאי סבר דמיתורא דייקינן וא"כ ל"ל דקאי אמעביר דא"כ קרא ל"ל דבלא"ה הלכתא גמירי לה אלא דהמקשה פריך מנ"ל דבשבת קאי והיינו בשביל איסור שבת ואי איירי באיסור שבת מוכח שפיר מיתורא דקאי אהוצאה דאי לא שלימא לה מלאכה ודאי עיקר הפסוק לאיסורא דהוצאה ול"ל משום העברה דאם כן קרא ל"ל כיון דקרא אתי לאורוי' לן איסורא ל"ל קרא כלל וע"כ להוצאה אתי ופריך דלמא בחול איירי ומשום דשלימא לה מלאכה איירי ומיושב נמי דלא פריך דילמא אפי' בשבת משום דשלימא לה מלאכה דודאי (אי) לא דייקינן מיתורא רק מפשטא דקרא וא"כ לא מסתבר דאיירי בשבת דבשבת בלא"ה לא הי' מביאין משום העברה דבלא"ה הלכה למשה מסיני היא וא"כ לאיזה צורך הכריזו דבלא"ה מסתמא לא יביאו ולא משמע שהכריזו פן יביא א' פחות פחות מד' אמות דמה להביא בענין זה ובשביל זה לא הי' מכריז כיון דליכא דררא דאיסורא בהבאה רק משום דשלימא לה מלאכה והי' לו להכריז בחול דבשלמא אי קרא איירי באיסורא א"כ ודאי הוצרך להכריז לאפרושי מאיסורא אף דבלא"ה ידעו שההעברה אסורה מ"מ שפיר הכריזו איסור ההוצאה ג"כ אבל אי לא הוה לאפרושי מאיסורא מזה מסתמא לא יביאו למשכן רק כמו שדרכן להביא תמיד ולא הי' צריך להזהירם אלא משום דבחול קאי ודו"ק היטב:
ובהכי ניחא לי דקשה נטר לאקשוי בפ' הזורק הוצאה היכא כתיבא ולא אקשי מיד אמתניתן דהכא או אמתניתין דפ' כלל גדול דחשיב אבות מלאכות ומנה בהדייהו מוציא מרשות לרשות ה"ל להקשות הוצאה היכי כתיבא ועיין מ"ש בס' פ"י וכבר כונתי לדעתו בזה ולמ"ש א"ש בלא"ה דודאי בפשיטות מצינן למימר כמ"ש התו' מדכתיב אל יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא ש"מ דההבאה נקרא מלאכה וא"כ לא קשה כלל רק די"ל דילמא הא דקרוי מלאכה היינו ד' אמות דבלא"ה הילכתא גמירי לה ושם ג"כ נקרא מלאכה בשביל כך וחיוב ד' אמות לא נזכר בשום פרק כי אם בפ' הזורק וא"כ שם ראוי להקשות דלא מוכח מקרא מידי וא"ש ובלא"ה נמי נראה ליישב דהא בלא"ה יש להבין דהא באמת הוצאה הוה במשכן רק משום דמלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' ולהכי ס"ד דילפינן ממשכן וא"כ קשה תיפוק ליה מדממעט קרא בפ' המצניע דף צ"ג זה עוקר וזה מניח (ש"פ) וכתבו התוס' וזה כתב אות א' לא צריך למעט אלא אהוצאה דס"ד אהוצא' והכנסה קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה וא"כ מוכח דהוצאה אסורה ושפיר ילפינן ממשכן אף על גב דמלאכה גרועה היא כמו שהוא לפי האמת וצריך לומר ג"כ דגם בהעברה צריך למעט זה עוקר וזה מניח דס"ד אהעברה ד' אמות קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה ולכן עיקר קושי' בפ' הזורק דשם מבואר חיוב ד' אמות בר"ה וא"ש ודוק:
אלא שעדיין לא מיחוור לי אטו עד מלאכת המשכן לא ידעו איסור ההוצאה דהא שבת במרה אפקיד ובקרא מסהיד וישבתו העם ביום השביעי בפ' בשלח ואיך יעלה על הדעת שלא ידעו דין הוצאה ולא סגי שלא יכשלו. ואפשר לומר דוודאי ידעו שהוצאה אסורה רק דידעו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כפרש"י בחומש לכך סמך שבת למלאכת המשכן רק כיון דהוצאה מלאכה גרועה הוי ס"ד דידחה לצורך המשכן ולכן הוצרכה ההכרז' דאף מלאכה גרועה אין מלאכת המשכן דוח'. מיהו לפ"ז ק' ל"ל קרא דאין מלאכת המקדש דוחה שבת דכבר מוכח ממאי דהוכרזו ואפשר דקרא דאין מלאכת מקדש דוחה שבת היינו אפילו לאו אינו דוחה וכדמסיק נמי ביבמות דף ויו ועיין מה שכתוב בלשון התו':
בתוס' ד"ה שתים כן נראה (וכו') ואין נראה מדמפרש מילי דעני לחוד כו' עכ"ל ולי נראה ליישב ודאי למסקנת הש"ס לקמן דף ד' דמסיק ידו של אדם חשובה כד' על ד' ועפ"ז פרשתי למה שהקשו התו' כל הני בבא ל"ל ופירשתי דכולהו בבי לא זו אף זו קתני דברישא נקט פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דמוכח דסגי בהנחה ע"ג יד ולא בעי מקום ד' אלא דבהא אפשר לומר הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וקמ"ל בנטל מתוכה והוציא דגם עקירה סגי מידו אף על גב דליכא מקום ד' אלא אכתי מצינן למימר דטעמא כיון דבעה"ב עומד בפנים וסתם בית מקורה וי"ל ביתא כמאן דמלי' דמי ושפיר הוי מקום ד' ולזה קמש"ל בפשט בעה"ב את ידו לחוץ דר"ה מקורה ליכא ואפ"ה חייב אלא דאכתי לא מוכח דמהני בר"ה אלא הנחה אבל עקירה בעי קמ"ל נטל מתוכה והכניס דאפילו עקירה לא בעי והיינו משום דידו של אדם חשיבא וכדמסיק, ובהכי ניחא שהקדים תנא דמתני הכנסה וה"ל להקדים הוצאה דכתיבא והוא אב להכנסה, ולפ"ז ניחא דנקט להו כסדרן לא זו אף זו, ועפ"ז פירשתי הלשון לקמן דף ה' דפריך רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני, לשון איכפל מדוייק דלמה כפל הבבות כיון דאיירי בננס וליכא שום חדושא בחדא בבא מאידך ומיושב גם כן מה שהקשו התו' על פרש"י. ולפ"ז יש לומר ודאי בשבועות פרש"י לפי המסקנא דכבר קמה לה מתני' בטעמא דידו חשובה ולא קשי' דלא ה"ל לערבינהו משא"כ (הכא) פרש"י לפי שיטת הש"ס דכמה אמוראי לא אסקי אדעתייהו טעמא דידו א"כ לא מצי לפרושי כפירושו דהתם דא"כ קשה מה שהקשו התוס' כאן לכן פירש כמ"ש כאן. ויש לי לומר עוד דלפרש"י בשבועות דקאי שתים שהן ד' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות א"כ לא א"ש הא דפריך לקמן תרתי סרי הויין ומאי קשי' הא במתני' אינו מדבר בחיובי ופטורי דאדם רק בעצמות ההוצאות וההכנסות שיש ב' הכנסות שחייבין עליהן מן התורה וב' מדבריהם וא"כ מצינן למימר דכולהו פטורי הן דבעל הבית הן דעני שהם בהכנסה א' חדא נינהו דזהו ההכנסה שהיא מדבריהם בין לעני בין לעשיר דבשלמא אי קאי על בעל בית ועני גופייהו שפיר שייך לאקשויי תרתי סרי הוי כיון דנחית לבאר הפטורים שעל האדם אבל לפרש"י בשבועות לא איירי כלל בפטורי ואיסורי דאקרקפתא דגברי רק דנקט ההכנסות אלא ודאי המקשה דלקמן ג"כ מפרש כפרש"י כאן והיינו משום דלא אסיק אדעתיה אוקימתי' דלקמן ולכן ליכא לפרושי כפירוש רש"י שבשבועות דא"כ לא ס"ל לערבינהו משא"כ בשבועות דכבר קמה לה מסקנא דנקטינהו כסדרן כדפרישית ובסיפא קמ"ל ידו חשובה וזה מוכח דוקא מבבא בתרייתא א"כ ניחא טפי לפרש כפירושו שבשבועות ולק"מ ודוק היטב:
בתוס' ד"ה פשט ונראה לר"י כו' ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני עכ"ל. צריך ביאור הסברא שיש לחלק בהם וכבר עלה ברעיוני סברות שונות לא ראיתי להאריך רק מה שנ"ל אמת ברור בכוונת התוס' הוא זה דוודאי עיקר חיוב ההוצאה מה שמוציא מרשות לרשות ובשעת עקירה הי' הכלי ברשות יחיד והוציאו לרשות הרבים ואם כן בשלמ' בהוצא' דבעל בית בשעת עקיר' הי' הכלי ברשות יחיד וגם כשהוציאו עדיין הוא בידו וברשותו וכשנותנו לתוך ידו של עני נשתנה לגמרי הכלי מרשותו של בעל בית לרשותו של עני והוי הוצאה גמורה שנשתנה הכלי לרשות אחר שהוא רשות רבים משא"כ בהוצאה דעני שהוא מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב דזה מיד שנוטל הדבר מידו של בעה"ב כבר יצא מרשותו של בעה"ב והי' ברשות העני רק דלא שייך לחייבו על זה שנטלו מתוך ידו של בעה"ב כיון שידו של עני ברשות יחיד וא"כ נהי דאח"כ הוציאו לרשות רבים בשעת הנחה כבר הי' בלא"ה ברשותו של עני רק דברה"י לא הי' ידו של עני ר"ה מ"מ לא מיקרי הוצאה גמורה שהרי בלא"ה כבר הי' במקצת ברשותו של עני כשעדיין לא הי' ליד דין ר"ה ובעינן דוקא הוצאה מרשות יחיד לר"ה והיינו מרשות לרשות שלא הי' מעולם ברשותו של זה אבל בעני כבר הי' הכלי ברשותו בטרם שמתחייב על ההוצאה דלא מיקרי הוצאה ממש כיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו בטרם חיובו משא"כ בבעל הבית בטרם חיובו הי' הדבר ברשותו וכשהניחו יצא מרשותו לגמרי אבל העני שמתחייב בשבילו שמוציאו מרשות יחיד לר"ה וכיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו עכ"פ גם כשהוא ברה"י ושם אין לו דין ר"ה ולכן ס"ד דגם כשמוציאו אח"כ לר"ה לא נעשה בהוצאה זו הוצאה מרשות לרשות ממש דגם כשהוא בידו בפנים נעשה כמו שהוא ג"כ בר"ה דידו בתר גופו גרירא ואין ההנחה משנה הרשות דמעיקרא אבל הוצאה דבע"ה יצא הדבר מרשותו לגמרי ומתוך זה יובן לך דמ"ש התוס' ולא בעה"ב מעני הכוונה דהכנסה דעני מסתבר טפי לחיובא דבהכנסה הסברא ממש איפכא דהכנסה דעני יצא לגמרי מרשותו של עני משא"כ בהכנסה דבעה"ב שמכניס הדבר אליו וכבר הי' הדבר בידו גם ברה"ר ולא נשתנה הרשות לגמרי ממה שהי' ברשות הרבים ראה והבן איך דקדקו התו' בלשונם וכתבו ולא בעה"ב מעני ולא כתבו ולא דבעה"ב בדלי"ת דאז הוי קאי דיש לחלק ג"כ אהוצאה דבע"ה דלא הוי גמרינן ליה מעני אבל הדבר ברור כדפרישית דכוונתם דהכנס' דבעה"ב לא אתיא מעני, כללא דמילתא לענין הוצאה דבעל הבית עדיפא ולענין הכנסה דעני עדיפא. וראיתי בספ"י גמגם והאריך בכוונת התוס' ולא ירד למכוון אך מה שהביא בשם חידושי הרשב"א הוא ברור שכיון למ"ש:
וכן משמע ממ"ש התוס' לקמן שכתבו דצריך סברא להכנסה דבעל הבית דהם העלו קרשים היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדין ע"כ ול"ל לזה תיפוק בלא"ה י"ל דהם העלו הקרשים לא מוכח רק חדא הכנסה או דבעה"ב או דעני וסברא צריך לאידך א"ו ברור דהכנסה דבע"ה דוקא לא שמעינן מהכנסה [דעני] (דבעה"ב) אבל הכנסה דעני כ"ש הוא מהכנסה דבעה"ב וזה ברור בכוונת התו' ובזה ניחא לשון מתניתין דהקדים לפרש הכנסה שהיא תולדה להוצאה שהוא אב ובבעה"ב הקדים התנא לפרש ההוצאה ולפמ"ש א"ש בתרווייהו בבי לא זו אף זו דלענין הכנסה דעני פשיטא לן ולענין הוצאה דבעל הבית פשיטא טפי. כנ"ל ברור ודו"ק:
ולפי המסקנא לקמן דא"צ שיעמיד החפץ על גבי הקרקע רק במה שמושכו אליו מתחייב אף שלא הניחו ע"ג קרקע כלל א"ש טפי דכאן לא עביד מידי במה שמביאו אליו שכבר הי' בידו גם כשהוא ברה"י ואז לא שייך לחייבו. ומה שהוכרחתי לחלק כמ"ש לעיל היינו דלא נפשוט ממתני' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי דזהו בעי' לקמן דף ו' לפי שיטת התוס' ודוק:
ולפי זה נ"ל דהתוס' אין מחלקין כלל בין שיוצא עם החפץ או שמוצי' החפץ בהושטה בעלמא דאם נימא דיש סברא לחלק תקשי מנ"ל הוצאה דעני בהושטה אלא וודאי אין חילוק כלל ועיקר קרא דאל יצא היינו הוצאה דבעה"ב דמעיקרא הי' גופו עם הכלי ברשות יחיד ועכשיו יצא לרשות הרבים ובהוצאה זו איכא שינוי רשות לגמרי כמו בהוצאה דבעה"ב ולא תלי' במה שמוציא הכלי עמו דאין חילוק בזה רק במה שמעיקרא הי' הכלי לגמרי ברשות יחיד ועכשיו הוא ברשות הרבים אבל בפשיטת יד והוא עומד ברה"ר גם בהיותו ברה"י כבר נתבטל הכלי מהיותו ברשות יחיד וכבר הגיע לרשותו בידו ברה"י והוה כאילו כבר נעשה בר"ה ואמה שהי' ידו ברה"י לא שייך לחייבו כדפרישית לעיל ודוק היטב:
בא"ד ותדע מדאצטריך כו' בריש הזורק דנפקא לן מויעבירו כו' ובספ"ק דעירובין נ"ל מקרא דאל יצא עכ"ל וקשה לי לפמ"ש התו' לקמן ר"פ הזורק דנפקא לן הוצאה מפשטא דקר' מדקרי ליה מלאכה על ההבאה א"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני דהא דקרי לי' מלאכה היינו הוצאה דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואין לומר דקרא דויכלא העם מהביא משמע מיני' למי הוצאה דעני דאל"כ למה נמנעו להביא הא הי' יכולין ללכת חוץ ולהוציא הכלי דהא ליתא דע"כ לאו כללא הוא דהא הי' יכולין להוציא ע"י שיתן אחר לתוך ידו ויטול אחר ג"כ מתוך ידו וכה"ג טובי כדפרישת לעיל וע"כ דלא קאי רק אהבאה כדרכו וא"כ דילמא התם איירי בהוצאה דעשיר ואי הוה אמרינן דדייק מיתורא הוה א"ש דא"כ גזירה שוה ל"ל דהוצאה דבעה"ב כבר נשמע מאל יצא אבל מדברי התוספות ריש הזורק מוכח דמפשטא דקרא יליף וא"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני וצ"ל איפכא דהוצאה דעני נפקא לן מאל יצא דל"ל אל יצא וע"כ אתו להוצאה דעני מיהו קשה למ"ד תחומין דאורייתא מנ"ל הוצאה דעני דויעבירו י"ל דאתי להוצאה דעשיר ואל יצא לתחומין ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואפי' תימא דפשטא דקרא משמע דאיירי בהוצאה נמי שלא יצאו ללקוט מ"מ י"ל דאיירי בהוצאה דבעה"ב ולא תקשי ל"ל די"ל דבעי לאשמועינן נמי תחומין וגם אז הי' צריכין אזהרה דלא ידעו עדיין איסור ההוצאה שהרי הי' קודם מתן תורה ועיקר היתור צריך לומר ממה דכתבה התורה להוצאה דהא מסתמא אמר להם אז כל הלכות שבת וע"כ יש באזהרת אל יצא אזהר' ג"כ שצריך לאחר מתן תורה ג"כ וא"כ למ"ד תחומין דאורייתא י"ל לכך נכתבה אזהרה זו דשמעינן מיני' ג"כ אסור תחומין ועוד קשה לי לפמ"ש התוס' לקמן דף ד' דמאל יצא שמעינן דבעינן עקירה מע"ג מקום ד' וא"כ לא שמעינן יתורא להוצאה דעני ולכן צ"ל דהתוס' כאן ס"ל כגירסת רש"י לקמן דקרא דויעבירו ע"כ לאיסורא קאמר מטעם גזירה שוה כדלקמן ושפיר מוכח הוצאה דעני מקרא דויעבירו דגזירה שוה מיתרא וע"כ אתי להוצאה דעני ובהכי ניחא מה שדקדק מהרש"א דכאן כתבו התוס' מדצריך תרי קראי ובשבועות דייקו מדצריך קרא להוצאה כלל אף דהוה במשכן ולפ"ז י"ל דודאי ר"י כגירסת רש"י ס"ל וא"כ מייתר קרא דויעבירו שפיר דייקו שצריכי תרי קראי משא"כ התם קאי לגירסת ר"ח דליכא שום יתורא דקרא דויעבירו לא הוה אלא פשטא דקרא דקרא להוצא' מלאכ' וגם קרא דאל יצא לא מייתר למ"ד תחומין דאורייתא ואפי' לדידן י"ל דצריך לגופו להזהיר אז במרה או לעקירת חפץ ממקום ד' ולכן הוצרכו לומר כיון דמלאכה גרועה הוה ס"ד לחלק וקמ"ל תנא דאין לחלק והיינו מכח סברא שכיון שכבר נאסרה ההוצאה אין לחלק בה וכן מורה לשון התוס' שם אבל הכא דקאי לגירסת רש"י ודאי ניחא ליה לפרושי דמצריכינן קראי דהוה ממש דומיא דשבועות ומראות נגעים ואינך דשתים מפרשי בקראי ולק"מ ודוק היטב:
אלא שעדיין קשה מאי פריך בהזורק זריקה תולדה דהוצאה הוצאה גופה היכי כתיבא ומאי פריך הא זריקה דמי' להוצאה דעשיר והוצאה זו כבר נשמע מאל יצא, ואם נימא דמאל יצא לא שמעינן רק כשהאדם יוצא עם החפץ א"כ מקרא דויעבירו נמי לא שמעינן רק הוצא' דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל וי"ל דמתניתין דהזורק מרה"י לר"ה מר"ה לרה"י חייב משמע אפי' עומד ברשות הרבים והכניס ידו לרשות יחיד או איפכא שעומד ברה"י והוציא ידו לרה"ר וזרק לרשות יחיד משמע נמי דחייב מדלא מפליג בעומד מידי והל"ל העומד ברה"י וזרק לר"ה ש"מ דלא תלי' בעומד כלל אפי' ברה"ר נמי דינא הכי וזהו הוצא' דעני שזורק אליו ובהכי ניחא דלא דייק בפ' כלל גדול דחשיב מוציא מרשות לרשות ושם ה"ל לדייק היכא כתיבא דבשלמא אמתניתין דידן לא דייק דאכתי לא נחית למיתני עיקר מלאכת שבת ומשנה זו אינה אלא הקדמ' בעלמא למשנת לא יצא השנוי' אח"כ אבל בפ' כלל גדול ה"ל לאקשויי הכי ולפ"ז א"ש ולק"מ דבפ' כלל גדול י"ל דאיירי בהוצאה דעשיר אבל בהזורק משמע ליה אפילו הוצאה דעני ומשני שפיר דמוכח מויעבירו ומיושב ג"כ הגירסא דפריך ממאי דבשבת קאי דלא שמעינן לה מפשטא דקרי' מלאכה די"ל דקאי על הוצאה דעשיר אבל למאי דמסיק מגזירה שוה קשה גזירה שוה ל"ל דהוצאה דעשיר כבר שמעינן מאל יצא שמע מינה דקאי על הוצאה דעני וא"ש ומיושב נמי מה שמקשין העולם דהל"ל אפי' בשבת משום דשלימא לה מלאכה ולפ"ז א"ש דודאי ל"ל בשבת קאי דא"כ
למה הוצרך להזהירם הא בלא"ה הוצאה דעשיר שמעינן מאל יצא ואי קאי גם על הוצאה דעני שלא יביאו בדרך הוצאה דעני משום דשלימא לה מלאכה דאם כן ממילא נשמע מדקרי לה מלאכ' ולכן פריך דילמא בחול קאי וקאי באמת ההוצאה דעשיר אבל הוצאה דעני לא מקרי מלאכה כלל וא"ש נמי דכתבו התו' דצריך תרי קראי ולא כתבו מדצריך קרא כלל ולפ"ז א"ש טפי דהוה מצינן למימר דהוצאה דעני לא הוה במשכן כלל דמסתמא הוציאו כדרכן וא"כ אכתי לא מוכח הוצאה דעשיר שהוא ג"כ מלאכה גרועה אבל מדצריך תרי קראי מוכח דכל הוצאה מלאכה גרועה היא ודו"ק היטיב:
בא"ד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהיו במשכן כו' וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו כו' עכ"ל. אע"ג דבזורק מרה"י לר"ה דחייב ואמרינן בפשיטות דזריקה תולדה דהוצאה בהך דזריקה איכא למימר בפשיטות מה לי מוציא ע"י הושט' או ע"י זריקה וכ"כ מהרש"א בפ' הזורק אלא שדברי התוס' פרק הזורק צ"ע שהקשו ג"כ מה שהקשו כאן ל"ל סברא על הכנסה תיפוק ליה דהוי במשכן כדאמרינן אזריקה אי הוי במשכן אע"ג דליכא סברא ותירצו דבזריקה נמי איכא סברא מה לי הוצאה או זריקה ובגמרא אמרינן לה אזריקה דד' אמות ולזו אין ענין עם הוצאה, וראיתי שמהרש"א כתב שגם ד' אמות דמי להוצאה כמ"ש הרז"ה כיון דד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום שפיר הוי דמי להוצאה (וצ"ל אף דד' אמות דרבנן בעלמא נינהו מ"מ דומה להוצא' אף מן התורה) ודבריו צ"ע דאכתי אין מיושב דברי התוס' דלפי דבריהם צ"ל דבעינן תרתי סברא דמה לי הוצאה ומה לי זורק ד' אמות וגם בעינן דליהוי במשכן וא"כ בזורק מרה"י לר"ה דלא מפרש התם דהוי במשכן היכא הוי תולדה דהוצאה ואפשר דס"ל להתוס' דהתם דודאי זריקה מרה"י לר"ה הוי במשכן בשאר דברים דדוקא הקרשים היו מושיטין ולא זורקין שלא יתקלקלו משא"כ שאר דברים שאינן מתקלקלים וא"כ לעולם בעינן סברא וגם שיהי' במשכן ודוחק אבל לדברי התו' דהכא א"ש דודאי מה דדמי ממש כמו הכנס' לא בעינן שיהי' במשכן וזריקת ד' אמות לא דמי ממש להוצאה אבל זריקה מרה"י לר"ה שפיר דמי להוצאה ולא צריך שיהי' במשכן אלא דאכתי קשיא לי ל"ל לאסוקי דזורק ד"א בר"ה נמי הלכה למשה מסיני הא כיון דלא קשיא ליה רק מזריקה א"כ אי מעביר ד' אמות בר"ה חייב י"ל מה לי העבר' מה לי זריקה דזורק ד' אמות דמי למעביר כמו דדמי זורק מרה"י לר"ה למוציא וא"כ מאי קשיא לן אזריקה ואם הקושיא ממעביר לא הוי ליה לאקשויי אזריק' וגם מזה קשה לי על דברי מהרש"א שם דזורק ד' אמות דמי למוציא א"כ מאי ק' מעביר ד' אמות מנ"ל הא מעביר ודאי הוי במשכן וכיון דהוי במשכן וגם י"ל מה לי הוצאה מה לי העברת ד' אמות דדמי להוצאה ג"כ ומאי צריך הלכתא למעביר, מיהו לתוס' בכאן לא קשיא די"ל דס"ל דמעביר לא דמי למוציא כלל אלא מ"ש דל"ל לאסוקי הלכתא אזורק כיון דאיכא הלכתא אמעביר א"כ איכא למימר מה לי העברה מה לי זריקה כי היכא דא"ש בזורק מרה"י לר"ה, ואפשר ליישב דברי התוספות שלפנינו דסברא דמה לי הוצאה מה לי הכנסה אינו אלא כמו בנין אב ותדע דלס' התו' הכנס' אינה אלא תולדה וא"כ י"ל להוצאה דכתיבא בקרא שפיר י"ל סברא דמה לי אבל להעברה דהל"מ מסיני הוא ולקמן דף קל"ב מבואר מפרש"י דגם בנין אב לא ילפינן מהלכה וא"כ לא הוי למילפה מהעברה דאין דנין בנין אב מהלכ' וא"ש. ובהכי ניחא דפריך מכדי זריקה תולדה דהוצאה וכבר כתבתי דקש' למה לא פריך בפרק כלל גדול דתני מוציא מרשות לרשות וגם הלשון מכדי זריקה לפריך בפשיטות מנ"ל הא דזורק חייב. ולפ"ז א"ש דבפרק כלל גדול לא מצי לאקשויי דאיכא למימר גמירי לה בהלכתא משא"כ הכא דמחייב בזריקה משום דתולדה דהוצאה ואי הוי הלכה לא ילפינן מינה תולדה וא"ש ודוק. ומ"מ דברי התוספת פרק הזורק צ"ע ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת כיון דהכנס' כו' דהזורק משמע כו' אע"ג דליכא סברא עכ"ל. ולענ"ד אפשר ליישב לפמ"ש בסמוך דזריקה לא הוי במשכן לפי האמת א"כ י"ל דנהי דזריקה תולדה דהוצאה היא היינו משום דהוצאה כתיבא ויש לחשוב זריקה לתולדה דדמי לה אבל הכנסה אי לאו סברא דמה לי אפוקי מ"ל עיולי נהי דודאי הוי ידעינן הכנסה מכח מאי דהוי במשכן מ"מ לא מהני אלא למחשבה תולדה אף דהוי במשכן וא"כ לא הוי שמעינן הכנסה בזריקה דלא הוי אלא תולדה דתולדה ובהוצאה דמלאכה גרוע היא לא הוי ידעינן לה אבל השתא דאיכא סברא ממילא שמעינן גם הכנסה בזריקה משום סברא דמה לי כן נ"ל:
והשתא דאתינן להכי אפשר לי לומר דהא דפריך בפרק הזורק הוצאה היכא כתיבא י"ל דאפי' לא הוי כתיבא הוצא' כלל כיון דהוי במשכן ידעינן דאסירא רק משום דמלאכה גרועה לא ילפינן תולדה ממנה כמו בשאר אבות מלאכות שאם באת ללמוד מה שדומה להוצאה גם מרשות לרשות יחיד אחר ג"כ דמי להוצאה אלא ודאי בהוצא' לא ילפינן תולדה אף דהוי במשכן רק כיון דכתיבא בקרא שפיר יש לחושבה אב וילפינן שפיר תולדה מינה והיינו דפריך פרק הזורק מכדי זריקה תולדה דהוצאה דבלא"ה לא קשיא לן אהוצאה די"ל משום דהוי במשכן אבל אזריקה דתולדה היא ולא הוי במשכן קשיא לן דמשום דהוי הוצאה במשכן אין להוליד ממנה תולדה כיון דמלאכה גרועה ולפי זה איכא למימר דתרתי בעינן דמכח סברא לא הוי יהבינן תולדה להוצאה כיון דמלאכה גרועה היא וגם מקרא לחוד נמי לא הוי יהבינן תולדה להוצאה כיון דמלאכה גרועה היא אבל השתא דהוצאה הוי במשכן ופשיט' לן דמאי דהוי במשכן וודאי הוי מלאכה כדאמרינן הם הוציאו אתם אל תוציאו כו' וא"כ ע"כ קרא לא אתי רק להורות שהוא אב ושפיר מוכרח להביא לה תולדה דעיקר קרא דכתיב למחשבה אב אתי ולכן בעי נמי בהכנסה סברא דנלמוד מינה הכנסה בזריקה וא"כ א"ש ודאי אי זריקה הוי במשכן שפיר הוי מלאכה ובהכי ניחא דמעביר ומושיט וזורק ד' אמות כולהו תולדות חשיבי היינו משום דלא חשיב רק מה שיש לו תולדה משא"כ הנהו אף דאתיין מהלכתא מ"מ כיון דהלכתא צריך לגופו לית להו תולדה ובזה א"ש הגירסא ממאי דבשבת קאי דודאי עיקר דיוקו מויעבירו כיון דכתיב קרא לאיסור' וגם הוי במשכן וא"כ קרא למה לי וע"כ קרא אתי למיחשבה מלאכה חשובה לאסור הדומה לה ומוכח תולדה בזה וא"כ לא שמעינן לה מפשטא דקרא מדקרי לה מלאכה דהא הוצאה ידעינן בלא"ה דהוי מלאכה כיון דהוי במשכן רק דדייקינן מדאיצטרך קרא ש"מ שבא להורות שמלאכה חשובה היא וא"כ ממילא ליכא למימר בשבת משום דשלימא מלאכה דבשבת בלא"ה לא הוצרך להכריז שבלא"ה לא יביאו דהוצאה ודאי אסורה ולא צריך קרא רק לאסור דומה לה וכדפרישית לעיל ובזו יבואו כל הסוגיות על מכונן וא"צ לדחוק כמ"ש התוס'. הנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין בסמוך:
בד"ה שביעית כו' וא"ת ליתני מושיט ומעביר כו'. למאי דפרישית בסמיך א"ש דלא תני שתים שהן ד' רק איתן שדומין לגמרי לאבות והיינו הכנסה דאיכא סברא דמ"ל אפוקי מ"ל עיולי וא"כ כי היכא דבהוצאה מייתינן נמי לתולדה הה"ד נמי להכנסה אע"ג דתולדה היא מ"מ דדמי ממש להוצאה גם התולדה דהכנסה דהיינו זורק מר"ה לרה"י נמי חייב וא"כ דמי ממש לאב משא"כ מעביר ומושיט שאין לו שום תולדה רק במושיט מה דהוי במשכן ממש והיינו כדפרישית בסמוך דאמאי דהוי במשכן ממש ממילא חייב ולכן בזו כנגד זו פטור דלא יהבינן תולדה למלאכה גרועה ולהכי לא תני אלא הוצאה והכנסה דיש לה ג"כ התולדה שיש להוצאה וזהו עיקר הרבותא דההכנסה שוה להוצאה בכל אבל אינך שאין להם תולדות לא קחשיב וא"ש ודוק ועמ"ש בסמוך בע"ה לפרושי שמעתין לקמן:
דף ב ע"ב
גמרא מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים כו'. בספ"י תמה מעיקרא מאי ס"ד לאקשויי ליחשב התם פטורי דרבנן בפרט דהתם דומיא דמראות נגעים קתני ודחק בזה כמבואר למעיין. אמנם למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי א"ש טובא דהכא במתני' דידן דנקט הני דוקא היינו משום דהני חשיבי כמו אבות שיש להם תולדה ג"כ דגם בזריקה מחייב כה"ג אע"ג דלא הוי במשכן וגם ליכא הל"מ מסיני ע"ז וא"כ ממילא שייכין אפילו מן התורה ב' שהן ארבע על ידי זריקה בכל א' וא' אלא דתנא דידן לא חש לפרשם כיון דמוכחי כבר ממתני' דהזורק לקמן ולכן ניחא ליה טפי לפרושי דמשכחת לה בהו ב' לפטורא שהן פטורין אבל אסור וא"כ אי ניתני התם ב' שהן ד' נמי הוי מתפרש שפיר כולא לחיובא אזריקה אלא דתנא דידן לא הוצרך לפרש אזריקה דכבר נשמע מפרק הזורק ובפרט לפמ"ש לעיל בלשון התוס' דמדלא נקט העומד ברה"י וזרק משמע דומיא דמתניתין דאיירי כשהוא ברה"ר והכניס ידו לפנים וזרק וא"כ שפיר הוי מצינן למתניהו והוי מפרשינן לחיובא אזריקה ובמתני' דידן נמי ס"ד דלא מסתבר לפרושי שתים לפטורי דשתים שהן ד' בלא"ה משמע דהד' כולהו מדאורייתא אלא דסמך אמתניתין דהזורק ואגב תני נמי פטורא דרבנן דדמו ג"כ לאותן של תורה דלא מסתבר לחלק בין שתים שהן ד' דהכא לב' שהן ד' דשבועות דהא בשבועות לא תני לה רק אגב דתני לה בשבת ואם כן משמע ליה דפי' א' להם רק דתנא דמתני' לא חש לפרש אותן שהן מן התורה כיון דנשמע ממתניתין דהזורק וא"כ שפיר שייך התם ב' שהן ד' בפנים וגם בחוץ ומשני דתולדות לא תני כלל ופריך חיובא מאי ניהו כו' ומסיק ר"פ דודאי בעיקר שבת שייך למיתני נמי פטורי דרבנן לפי שבא להורות לנו הדין שגם אלו אסורין מדרבנן אבל התם דלאו עיקר שבת לא שייך למחשב כל הני שהן דרבנן אבל הכא שפיר י"ל שהן ד' היינו איסורין דלענין איסור כולהו שוה:
בפרש"י ד"ה מהן לחיוב כו' הרי כאן פטור שני של הוצאה ובספרי הש"ס דפוס פפד"מ הובא נוסחאות הוצאה של עני ובספ"י האריך בדבר שגם לפי נוסחותינו כיון רש"י לפרש כאן כמ"ש ריב"א לקמן ואין דבריו נכונים דודאי לשון רש"י דילמא אתו למיעבד משמע כפירושו לקמן דקאי על בעל הבית ולהכי חשיב ליה לקמן פטורי דאתו לידי חיוב חטאת והיינו משום שב"ה כבר התחיל לעשות עקירה שעל ידו יצא הדבר לר"ה וגזרינן דילמא אתו למיעביד נמי הנחה ברה"ר משא"כ לפירוש ריב"א הל"ל בעני דילמא אתי למעביד בעקירה ג"כ ומה לנו לדחוק ולהפך דברי אלקים חיים אכן התו' נראה שהי' להם גירס' בפרש"י שכ"כ מפורש ואולי חדא מהדורא קמא הוא וכן מצינו בספר אסיפת (זקנים) כמה (פעמים) ברש"י מהדורא קמא ונאמנים עלינו דברי רבותינו בעלי התו' ומ"מ יש לישב אף לפי דבריהם דניהו דלקמן גבי פטורי דאתי לידי חיוב חטאת פשטן של דברים כדברי רש"י ולא קשי' ליה ממ"ש התו' דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני כו' דלפי האמת אין חילוק בין הוצאה להכנסה דתנא הוצאה הכנסה קרי לה וכיון דבכל חד איכא ב' שהן ד' לא איכפת לן איך שיהי' שאין הפרש בין הוצאה להכנסה אבל הכא דלא חשיב אלא יציאות לחוד ונקט ב' שהן ארבע משמע ודאי שכל אחת יש לה תולדה דומיא דאינך דתני התם טובא אף דלא נימא כולהו לחיובא מ"מ איכא עכ"פ שהשתים יש לכל אחת תולדה בפ"ע דבלא"ה לא שייך כלל שתים שהן ד' דגם בשבועות אף דלא נימא כולהו לחיובא מ"מ כל אב יש לו תולדה וא"כ בהך ס"ד דלא חשיב רק יציאות לחוד אם נימא כפרש"י לקמן הוצאה דבעה"ב יש לה ב' תולדות היינו הוצאתו לחוץ ונטל העני מתוכה וגם בפשיטות יד העני לפנים ונתן בע"ה לתוכה דזהו מיקרי הוצאה לבעה"ב לפרש"י לקמן כיון דצורך הוצאה אבל לעני אין שום הוצאה לפטור דבפשט בע"ה ידו לחוץ ונתן העני לתוכה זה אינו בכלל הוצאה מאחר שהוא צורך הכנסה והכנסה לא חשיב דתולדות לא קחשיב וא"כ אין כאן פטור הוצא' לעני כלל לכן הוכרח רש"י לפ' דחשיב פטור הוצאה של עני והיינו מה שהוציא על ידי מה שנתן בעה"ב לתוכה ושפיר איכא תולדה לעני, וזהו נכון וברור ליישב פירש"י כפי הנוסחא שהעידו עליה התוס' וגם בלא"ה בפרש"י שלפנינו הביא ג"כ פי' רבותיו שהוא כפי' ריב"א וע"כ התוס' הי' להם גירסא אחרת:
בתוס' ד"ה התם דלאו עיקר שבת חיובי תני כו' לא הוי צ"ל משום דלאו עיקר שבת עכ"ל. למאי דפרישית לעיל אתי שפיר טובא דודאי אפילו אי הוי נקט ב' שהן ד' בפנים כו' בחוץ לא הוי קשי' לן דכולהו לחיובא בעינן דהוי מפרשינן להו שפיר אתולדה דידהו דהיינו זריקה כמו בכל אינך דהוי אבות ותולדות דידהו אלא משום התם לאו עיקר שבת ולא תני להו אלא אגב אורחא דתני לה הכא ב' שהן ד' גבי עיקר שבת וכיון דהכא מפרשינן להו דהיינו חיובי ופטורי ולא נחית תנא דידן כלל לאשמועינן תולדות דידהו וניחא לי' טפי לאשמועינן חיובא דרבנן דזריקה שמעינן לה כבר מפרק הזורק (ולהכי ס"ד דהתם ודאי פירושו כמו הכא דכיון דלאו עיקר שבת ולא תני להו אלא אגב דתני להו בדוכתי ולהכי משמע ליה שאין לחלק בפירושם כמו כאן כן י"ל התם) וא"כ ממילא דהתם דלאו עיקר שבת לא שייך למיתני ב' שהן ד' בפנים ובחוץ כיון דבעיקר שבת לא תני כלהו לחיובא וא"כ התם דלאו עיקר שבת לא שייך למיתני אלא חיובי שנזכרים במשנה דעיקר שבת לא שישנה התנא שיהא הלשון שוה והפירוש יהי' מחולק דכיון דהכא לא נחית תנא דידן לאתנוייהו התם כיון דלאו עיקר שבת לא נקט רק חיובי דמתני' ולא פטורי דודאי פטורי אין מקום לשנות שם. כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:
בא"ד וגם המקשה לא הקשה דליתני התם כו' ב' שהן ד' ותו לא עכ"ל. עיין בספ"י שכתב בשם מהרש"א שהוא גליון ולי נראה ברור כוונת התו' שהוקשה להם ג"כ קושיא הנ"ל ומפרשי' כיון דהת לאו עיקר שבת ע"כ פירושו כמו בדוכתה כיון דהתם לא תני ליה אלא אגב הכא והכא פי' השתים הם אב ותולדה דידי' והתם ע"כ פי' השתים שתי אבות לבד ולא שייך למיתני התם אגב הכא כיון שאין הפי' שוה אלא מיהו כיון דמשכחינן ב' שהן ארבע בשבת דהיינו אב ותולדה דידי' ודאי יש לו לתנא לשנות כדתני בשבועות וידיעות ונגעים אלא דהוי לי' למיתני כי התם ב' שהן ד' דהיינו ב' אבות וב' תולדות והכא בעיקר שבת ליתני ג"כ הדומין להם הפטורין דרבנן ובפרט דמתני' באמת איכא ספי פטורי דתרתי סרי הוה כדמפרש וא"כ יותר ניחא למיתני ב' שהן ארבע ותו לא ולא לשתף פטורי דרבנן בשל תורה כנ"ל כוונת התוס' והוא נכון ומסיק רב פפא דמ"מ הכא בעיקר שבת אגב אורחא מעייל גם פטורי דרבנן בחושבנא ושייך התם ב' שהן ד' כיון דעכ"פ נזכר במשנתינו הד' חיובים:
בד"ה והא יציאות קתני כו' בעני וכן בעשיר לפי' ריב"א עכ"ל. דאילו לפרש"י ליכא בעני שום הוצאה שתהא בכלל פטורי דאתי לידי חיוב חטאת דלפרש"י פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הם הנתינות ובעני ב' הנתינות הם להכנסות ועיין מהרש"א ולפי' רש"י בעשיר איכא הוצאה א' חיובא וב' הוצאות דמייתי לידי חיוב חטאת והכנסה א' דמייתי לידי חיוב חטאת ובעני איפכא ג' הכנסות והוצאה אחת כמו שכתוב התוס' לקמן:
אלא דמ"מ פירושם דחוק ורחוק והוא כבורח מן הרמץ אל האש דלישנא דיציאות אינו אלא דקדוק לשון בעלמא עד שהוצרך לומר לזה דיקא נמי וכמו שאפרש ואם הי' מפרש כפי' זה כל הכנסות שנזכרו במשנה אין להם ענין כאן ואין זה כונת הש"ס לקמן בדיקא נמי דמפרש הכנסה לאלתר דבלא"ה אינו עולה על הדעת כלל שיהי' כל הכנסות הן חיובי ופטורי לא יהי' להם ענין בשתים שהן ארבע:
והנלע"ד בזה דודאי במשנתינו לא קשיא לן כלל די"ל דיציאות דקתני לא קאי אמניינא כלל רק דיציאות נקט לישנא דקרא אל יצא ולפי מ"ש לעיל ב' יציאות כתיב בקרא קרא דאל יצא וקרא דויעבירו וא"כ י"ל ה"ק יציאות דכתיבי בשבת נוכל ללמוד מהן ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ והיינו ב' חיובים וב' פטורים בכל א' ולא צריך שיהיו הוצאות דוקא דלא נחית תנא כלל לפרש כמה הם יציאות ולא נקט אלא דמיציאות דכתיבי בשבת נוכל ללמוד ב' חיובי וב' פטורי הן בפנים הן בחוץ משא"כ התם דלא תני פטורי רק כולהו לחיובא וב' אבות וב' תולדות א"כ ע"כ שתים קאי נמי איציאות דכתיבי דהא השתים אינם אבות רק בשביל דכתיבי דהא אין שום חילוק בין הוצאה דעני להוצאה דעשיר ובין ההכנסות רק משום דהני דכתיבי קרי להו אבות וכיון דקאי אשתים שהן כתובים בתורה והכתובים בתורה הן יציאות א"כ משמע שהן ד' ג"כ יציאות וגם דומיא דאינך דתני התם במתני' בשבועות וידיעות ונגעים שהד' כולהו מקריין שבועות וידיעות ונגעים ולכן פריך שפיר והא יציאות קתני ומשני רב אשי דתנא קרי בפשיטות להכנסה הוצאה ורבינא מסיק מתני' נמי דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסות לאלתר ואם איתא דבלשון יציאות אינו נכלל הכנסות וע"כ קאי אלשון הוצאות שנזכר בפסוק א"כ מעיקרא ה"ל לפרושי הוצאה שהוא בעיקר לישנא דקרא שאנו למדין ממנה הכנסה אלא ודאי לא קאי תנא אקרא כלל רק מפרש לדיני שבת ופירושא דיציאות היינו נמי הכנסות והוי שפיר ב' יציאות שהן ד' כולהו יציאות ולכן שפיר נקט להכנסה ברישא דיציאה זו אינה פשוטה כ"כ ונקט לא זו אף זו כדפרישית במשנתינו ומיושב קושית התוס' בד"ה וקמפרש. כן נלע"ד ברור בפירושא דשמעתין:
בתוס' ד"ה מי לא כו' ובפ"ק דשבועות כו' וא"ת כו' עכ"ל. נראה דבלא"ה לא הוי מצי התוס' לאקשויי מ"ש דתני הכנסה די"ל דהכנסה דדמיא ממש להוצאה הוי כמו אב אלא דמ"מ אינן ארבעים ממש כיון דהכנסה עיקרה משום דדמיא להוצאה וא"כ מוכרח התנא לשנות הכנסה כיון דבאמת היא כמו אב ממש ואין לומר מנ"ל לרב אשי זאת די"ל דרב אשי דייק מדנקט מ' חסר א' ולא נקט ל"ט ע"כ לומר שגם הכנסה היא אב דמ"ל אפוקי ומ"ל עיולי אלא דמ"מ מ' ממש לא הוי אבל השתא דפריך בשבועות מנ"ל ולא משנינן דדייק ממ' חסר א' ש"מ דאין זה דיוק דאין סברא לחשוב הכנסה באב הקשו שפיר. ובאמת נ"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טובא דנקט הכנסה שדומה ממש לאב ואין חילוק בין הכנסה להוצאה בשום דבר דהא אבות דנקט מכלל דאיכא תולדות ותולדה דהוצאה היא זריקה והיא ג"כ תולדה להכנסה וגם הכנסה הוי במשכן משא"כ מושיט שאין לו תולדה וכמו כן זורק ומעביר דלית להו שום תולדה וא"כ לא דמו לאבות כלל ולהכי לא כייל התנא בלישני' רק הכנסה שדומה לאב לגמרי ולכן נקט נמי לישנא דמ' חסר א' לפי שההכנס' בסוג אבות היא שיש לה תולדה ג"כ ובשבועות דפריך ואימא דמפיק כו' לא קשיא דלשני למה נקט מ' חסר א' דמ"מ ממילא כיון דגם בהכנסה הדין כן לא הוצרך לפרש כלל ונכון וברור ודוק:
בתוס' ד"ה רשויות וקשה לריב"א כו' שתים שתים ל"ל עכ"ל. אע"ג דהתוס' כתבו לעיל דלא קשי' לן אמשנתינו כלל מ"מ לפי האמת דדייק ממתני' נמי דהכנסה הוצאה קרי ליה א"כ קאי גם אמתני' דידן וגם לפי האמת ודאי לא מסתבר כלל דקאי אהוצאות לחוד כדפרישית לעיל:
בגמרא א"ל רב מתנא לאביי כו' תרתי סרי הויין כבר כתבתי לעיל במשנה דקשה לפרש"י בשבועות שפירש ב' שהן ד' בפנים היינו הכנסות והוצאות א"כ מאי פריך תרתי סרי הויין לימא דלא חשיב רק הוצאות של חיוב שהן שתים ושתי הוצאות של פטור וכמו כן בהכנסות שתים של חיוב וב' של פטור ולא איירי כלל בחיובי דרמיין אקרקפתא דגברי ולפמ"ש לעיל במשנה צ"ל דאביי לא ס"ל כתירוץ רבא לקמן דידו של אדם כו':
דף ג ע"א
בתוס' ד"ה בבא דרישא פטור וא"ת כו' עכ"ל והרא"ש הקשה על דברי התו' די"ל דמתני' לא איירי אלא באיסור שבה ולא באיסור לפני עור ולכאורה הי' נ"ל דעיקר קושית התו' אקושית הש"ס ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר האמר שמואל כו' ומאי קושיא דהא איכא למימר דשמואל לא חשיב רק אותן שאין בהם דררא דאיסורא כלל משא"כ הני דאין בהם היתר גמור דאיכא מיהת איסורא דלפני עור לא קחשיב ושפיר הקשו התו' ותירצו דבחפץ של נכרי איכא פטור ומותר וא"כ פריך שפיר אשמואל דמשכחת נמי במתני' פטור ומותר גמור ומה שהקשה הרא"ש על התו' כיון דטעמא משום חשדא מה לי חפץ של א"י או של ישראל לענ"ד אפשר דהתו' לא ס"ל כלל הטעם משום חשדא רק דבחפץ של ישראל אסור דהוי כנותן לו ע"מ להוציאו ואמירה לא"י שבות בדבר שהוא של ישראל ואף שעכשיו נותנו לא"י מ"מ כיון דמעיקרא של ישראל שפיר הוה כמוציא בשביל ישראל משא"כ בחפץ של א"י לגמרי וכ"ש לפמ"ש המ"מ בסוף הלכות שכירות דגם לענין שבת לא הוה אמירה לנכרי שבית רק במלאכת ישראל אבל לא במלאכת הא"י ואפשר דהתו' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דהתו' ס"ל בפ' הפועלים דף נ' דאפילו במידי דאסור לישראל לעשות שרי לומר לא"י לעשותו בשלו משא"כ הרא"ש דס"ל בדבר האסור לישראל אפילו בשל א"י אסור לומר לו לעשותו, ולכן ס"ל הכא לאסור אפילו נימא הטעם דדמי לאומר לנכרי ומ"מ מלשון הרא"ש גופי' משמע דוקא באומר הילך בשר ובשל לך דהבשר מיהו של ישראל אבל אם אמר בשל לך בשר שלך אפילו בשבת ליכא איסורא כיון שאין לישראל שום חלק וכ משמע בבעי' דהתם דדוקא באומר לו חסום פרתי שהפרה של ישראל וא"כ א"ש דברי התוס' דהכא לכ"ע דבחפץ של א"י ליכא איסורא כלל דאפילו לכתחלה שרי לומר לו שיוציאו א"כ כ"ש דליכא איסורא במה שתופס בידו ומניחו ליטלו מידו וכן משמע פשט לשון התו' שהביאו הרא"ש והר"ן שכתבו דבחפץ של א"י שאפילו מכניס ומוציא כל היום אין איסור והיינו כדפרישית דאין הטעם משום חשדא רק דדמי לאמירה לנכרי, וגם הרא"ש משמע שאינו חולק על התו' בדין וכן משמע לקמן דבנטל א"י ויצא אין נזקקין לו ומשמע אפילו יש ביד הישראל למחות ואם הטעם משום חשדא אמאי לא ימחה לכתחילה שלא יבא לידי חשדא אלא ודאי עיקר הטעם דהוי כאומר לא"י שיוציאו ולכן בנותן לפניו מזונות דלכתחילה אין כונתו שיוציא דוקא גם בנטלו והוציאו אין נזקקין לו כן נלענ"ד ברור לדעת התוספות והר"ן שהביאם משמע דפשיטא לי הכי אפי בלא ראיה סבירא ליה כדברי התוספות ועיין ש"ך יו"ד סימן רכ"ז ס"ד:
ומ"מ נ"ל ליישב מה שהקשתי על הרא"ש דמאי מקשה הש"ס מדשמואל הא לא דמי להני תלת וכן קשה על הר"ן אך נ"ל דגם לדברי הרא"ש לא שייך איסורא בחפץ של נכרי רק בהוצאה דכשמוציאו מרשותו של ישראל אסור דנראה כנותן לו ע"מ להוציאו וא"כ הישראל מחויב למחות שלא יוציאנו מרשותו כלל וכ"ש שאסור לו להניחו תוך ידו שיוציאנו הנכרי מידו דאדרבה מחוייב למחות בנכרי שלא יוציאנו כלל משא"כ בהכנסה שמכניס הא"י לרשותו של ישראל מרשות הרבים ליכא שום מראי' עין דממה שהא"י מכניס הכלי ליכא חשדא דמסקו אדעתיהו דשל נכרי הוא ואפי' יהי' חשדא גם בזה גם כשלא יקבלנו הישראל בידו איכא חשדא מיד בהכנסה ובהא מודי הרא"ש דשרי בא"י וא"כ בהך דהכנסה דפשט ידו לפנים איכא פטור ומותר גמור ודייק שפיר ובהכי ניחא לישנא דש"ס דנקט בבא דרישא וה"ל בבי לשון רבים דהא ב' בבות הם פטור ומותר וגם לשון רישא לא שייך דמשמע דקאי אחדא בבא ובאמת קאי אתרווייהו והל"ל בבי קמאי ולפמ"ש א"ש טובא דלא משכחת פטור ומותר גמור רק ברישא דפשט ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דבזה בעה"ב מותר גמור דלא עביד מידי דמה לי שנותנו ע"ג קרקע או בידו כשמכניסו לרשותו משא"כ בהוציא מתוך ידו דלדעת הרא"ש אפי' בחפץ של א"י איכא איסורא וכמו כן בסיפא בפשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני נראה דודאי איכא נמי חששא דהא מוציא לצורך ישראל וכמו כן בנטל מתוך ידו והכניס וליכא מותר גמור רק בהכנסה דעני והוי מותר ממש ומ"מ דא שייך למחשבי בכלל איסורי שבת דליכא דררא דאיסור שבת במלאכה דלא מסייע למלאכה כלים ומ"מ מותר גמור ליכא רק בבא דרישא ממש דהיינו הכנסה דעני וא"ש מיהו נלענ"ד גם לדברי התוס' דוקא ברישא שהחפץ של נכרי מונח ברשותו של ישראל סבירא ליה להתו' דלא חיישינן לחשדא דמסקי אדעתיהו שהי' ביד הישראל בפקדון וכדומה ולכן נמי בנטלו ויצא אין נזקקין לו דמסקו אדעתייהו דהישראל נתן לו שיאכל בחצר אבל בעומד בר"ה וחפץ בידו והנכרי העומד ברה"י נוטלו מידו גם להתו' יש לחוש דמיחזי כאילו הישראל נותן לו שלו להכניס דאין דרך שיפקיד אצל ישראל שהוא עומד בר"ה לשעה וא"כ אדרבא לדברי התוס' א"ש טפי דבבא דרישא פטור ומותר לגמרי הן בהוצאה הן בהכנסה ובסיפא נמי מיתר משום מלאכה כדפרישית לדעת הרא"ש. כן נ"ל ודוק היטב:
בתוס' ד"ה פטורי ואין נראה לר"י דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא עכ"ל, ול"ל דהכא גרע כיון שגופו בר"ה דהא אפי' לכתחילה הי' יכול ליתן לתוך ידו כשלא ירצה להוציא דהא עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה וגם קשה לפרש"י איך אתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה מיד הנחה על עקירתו וצ"ל דמ"מ מקרי אתי לידי חיוב חטאת כיון שנותן לו ע"ד שיוציא ואם יוציא העני ידו לרשות רבים והוא ימשוך אחריו ליתן בה יוכל לבא לחיוב חטאת משא"כ במה שנוטל מידו אי אפשר לבא לידי חיוב חטאת כיון שכבר ידו ברשות יחיד אבל בידו ברה"י והבע"ה נותן לתוכה מיד שעקר ב"ה ועסוק בהושטה אף כשיחזיר ידו קצת שתהי' ברה"י לא ישיב הב"ה ידו מליתן לתוך ידו משא"כ במה שנוטל מידו לפנים כ"ז שאין הכלי בידו לא מקרי עסוק בהוצאה בהושט' כנ"ל לפרש"י:
בתוס' ד"ה שניהם לא קאי אמתני' והקשה מהרי"ט ושאר מפרשים דהא גופא קשי' אמאי לא קשי' ליה הכי ונדחק מהרש"א ליישב ובספ"י ביקש לומר די"ל לענין מיתה ומלקות פשיטא לן דלא הי' חייב כיון שלא עשו מלאכה שלימה רק הכא קשי' לן דאמרינן דאתי לידי חיוב חטאת קשי' לן דיביאו חטאת בשותפות. ולא נהירא לי כלל דחטאת אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת והכא דבמזיד פטור חטאת מנא לן ואינו דומה לדאיסי דהתם מלאכה גמורה אלא דהלכתא היא שלא לחייב מיתה עלי' אבל הכא אין לחלק כלל וכיון דלא מלאכה היא ואפי' לכתחילה אין לנו איסור מן התורה דמנ"ל וא"כ איך יתחייבו שניהם חטאת:
והנלע"ד בזה דודאי אהא דנתן בע"הב לתוך ידו של עני והוציא וכמו כן בהכנסה דבע"ה ע"י נתינת העני לא קשי' לן די"ל דהא בלא"ה כתבו התוס' דהקושיא שהשני יתחייב אבל הראשון פשיטא לן דפטור שלא עשה מלאכה והכא י"ל שגם השני פטור והיינו משום דמיד שהניח בתוך ידו של עני כבר נתבטלה עקירה ראשונה וכבר נעשה עקירה והנחה בידו של עני ועל מה שהוציא העני ידו מלאה אח"כ אין לחייבו כיון דידו בתר גופו גרירא כדלקמן א"כ ה"ל כאילו מונח כבר בידו ואינו חייב על זה שהוציא ועיקר הקושי' אנטל בעה"ב מתוכה דבזה בהכנסה דעני לא נתבטלה עקירה ראשונה דהא בהניח לתוך ידו של בעה"ב באמת העני חייב וא"כ גם הבעה"ב יתחייב שהוא עשה ההנחה ועל ידו נגמרה המלאכה אלא דאכתי איכא למימר דלא פשיטא לי' לתנא הך מילתא דידו בתר גופו גרירא די"ל דמספקא לן בהא ולכן בהכניס ידו מלאה לפנים ונתן לתוך ידו של ב"ה חייב ממה נפשך אי לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא מיד שהכניס חייב דהנחת ידו ג"כ כהנחת גופו וה"ל כאילו עמד בר"ה אלא דמש"ה אין לחייבו שמא בתר גופו גרירא ולכן בנתן לתוך ידו של בעה"ב חייב ממ"נ משא"כ בנטל בע"ה מתוכה שניהם פטורין דגם בע"ה פטור דדילמא לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ ראוי שיתחייב העני וכבר כלתה עקירה והנחה ראשונה והעני פטור דילמא בתר גופו גרירא וא"כ לא עביד הנחה. אלא דאכתי לא א"ש דשניהן פטורין דאכתי קשה יביאו חטאת א' ויתנו שהרי א' מהם מחויב חטאת בודאי, אלא דבמתני' הוי אפשר לומר דלא איירי רק דפטורין ממיתה ומיירי במזיד משא"כ השתא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת משמע דמתני' בפשיטות איירי פריך שפיר אמאי שניהן פטורין הא איתעביד מלאכה מבינייהו ועכ"פ אחד הי' חייב חטאת בודאי ובזה מדויק הלשון הדק היטב דלשיטת התוס' דהקושי' על השני והל"ל הא השני גמר המלאכה ולמ"ש א"ש. גם י"ל דמשמע לי' מדאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ולא חשיב שאר פטורין משום דקילי מינייהו ואם איתא דבנטל מתוכה יש מלאכה דאורייתא בינייהו ובנתן לתוכה והוציא ליכא מלאכה דאורייתא א"כ איך הני שתים דוקא כיון דהשתים ג"כ אינם שוין ה"ל לחשוב כל פטורי אלא ודאי שתים אלו שוין לגמרי משא"כ אינך שתים לא דמי להני שתים וא"כ פריך שפיר הא איתעבד מלאכה ודוק היטב:
ומה שביקש עוד בספ"י לומר דלענין חיוב חטאת י"ל דחייב אפילו עשה מקצת מלאכה משא"כ לענין מזיד בעינן כל המלאכה. וקשה לדבריו לפי האמת דדייק מאחת שם משמעון מנ"ל לענין מזיד דילמא לענין מזיד בעינן דעושה כל הבגד וצ"ל לפי דבריו דבתר דגלי קרא דגם בשוגג בעינן כולו ש"מ דשם משמעון מקרי כולה, ומ"מ קשה לדבריו ל"ל בפרק הבונה קרא דלא חייב באות א' הא כבר מוכח מבעשותה דלא מחייב במקצת מלאכה. עיין מ"ש בתוספות ד"ה בעשותה:
בתוס' ד"ה בעשותה בכל הספרים גרסי' ואינו אלא כפל מלה עכ"ל. ולענ"ד אפשר דהא דקאמר ולא העושה מקצתה היינו בעביד העקירה מבעוד יום והנאה משחשיכה דהוי ס"ד לחייבו שעל ידי גמר המלאכה ובשנים שעשאוה קמ"ל אף שנעשה כל המלאכה בשבת והני תרתי מחד קרא נפקא ולהכי באיתמר נמי לא נקט רק הא דיחיד שעשאה לחוד דממילא נשמע בעשה מקצתה ואין להקשות למה לי קרא בפרק הבונה בכתב אות א' דפטור הא כבר מוכח מבעשותה דפטור על מקצת מלאכה די"ל דאי לאו קרא דאחת ה"א דאות א' נמי מיקרי מלאכה קמ"ל קרא דאחת דבעינן דומיא דמלאכה שלימה שהוא דבר המתקיים ועיין בסמוך:
בא"ד אך קשה דבפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח כו' עכ"ל. לפמ"ש התו' בדיבור הסמוך דלא צריך קרא רק על השני אבל על העושה עקירה פשיטא לן שאינו חייב א"כ גם התם צ"ל דקרא אתי למעוטי דהמניח פטור וא"כ מ"ש התוס' שם דאתי לאשמעינן דלא תימא אהכנסה והוצאה קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה א"כ משמע דקרא אתי לאשמעינן דהעביד עקירה פטור וזה שלא כדבריהם דהכא וצ"ע לדבריהם דהתם היכא משמע מיעוטא מבעשותה דממעט העושה מקצתה וא"כ נימא דאהכנסה והוצאה קפיד קרא א"כ כבר עשה כל המלאכה וצ"ל דהא פשיטא לן דכ"ז שהוא בידו לא נגמרה המלאכה בעקירה לחוד דאגד ידו שמי' אגד רק דמיד שיצא מידו כגון שאחר נטלו ממנו ס"ד שיתחייב שהרי מיד שיצא מידו נגמרה המלאכה וקמ"ל קרא כיון דלא נגמרה מלאכתו אם לא ע"י זולתו לא מקרי עשאה לבדה ובזה אפשר ליישב הגירסא דהכא דקאמר העושה כולה ולא העושה מקצתה די"ל ב' הסברות דהמניח חייב בשביל שגמר המלאכה וכדכתבו התוס' הכא וי"ל העוקר חייב שעשה עיקר המלאכה והוציא מרה"י לר"ה וקמ"ל קרא דבעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה היינו לענין שהמניח לא יתחייב ושנים שעשו היינו לענין שעוקר לא יתחייב וכסברת התו' דהתם לפ"ז קושיין אתרווייהו די"ל או שהעוקר לפי דאהכנסה ואהוצאה קפיד קרא ובכל ענין שיצא מידו יתחייב ואם נימא דהעוקר חייב לא מיסתבר לחייב גם המניח כיון דקפידא דקרא אהוצאה והכנסה והוא לא עביד ההוצאה אם לא אבבא דפשט ידו וכו' ונטל השני מתוכה דהפושט יתחייב וכמו כן בנתן לתוכה והוציא שהמניח עשה ההוצאה וגמר המלאכה ראוי שיתחייב ובהכי ניחא דהכא נקיט תרתי דבעשותה ושם לא נקיט רק ב' שעשאוה לחוד ולמאי דפרישית א"ש דהכא דקאי אמתניתן צ"ל תרתי דהעושה מקצתה היינו שעשה סוף המלאכה ואסר לו ההתחלה כגון שנתן לתוך ידו והוציא וב' שעשאוה קאי היינו שחסר לו סוף המלאכה ועביד עיקר המלאכה אף דתרוייהו מחד מיעוטא נפקי ושם דלא איירי בזה לא נקט רק ב' שעשאוה ובהכי ניחא דמייתי איתמר נמי וכתבו התו' דברייתא דרבי לא מתני' בי ר"ח ור"א ולהכי מייתי סייעתא ואכתי קשה הא בפ' המצניע פשיטא לן לכ"ע דאיכא מיעוטא לזה עוקר וזה מניח וזהו מסתבר להש"ס טפי מזה יכול וזה יכול ולמאי דפרישית א"ש דאיתמר נמי איתמר אמתניתין והיינו משום דרבי ס"ל דממעטינן תרוייהו ובין שחסר לו תחילת המלאכה בין שחסר לו גמרה בתרוייהו ס"ל לרבי דממעט מקרא דבעשותה דתרוייהו משתמעי מחד מיעוטא דכיון דממעטינן ב' שעשאוה כל שסייעו אחר בין בתחילתה בין בסופה ולהכי מייתו דאיתמר נמי הכי ס"ל בפשיטות דכיון דממעטינן ב' שעשאוה א"ש במתניתין דשניהם פטורין ועיין בסמוך:
גמרא בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו כו' וכתב בספ"י דלכאורה הך אבעי' לא שייכא הכא אמנם למאי דפרישית א"ש טובא ובתחל' נאמר במ"ש התו' דהה"ד הנחה מבעי' לי' ולע"ד נראה דלענין הנחה פשיטא לן דחייב והיינו דהנחת גופו ודאי כהנחת חפץ דמי ובעביד העקירה ממש ברה"י ועמד בר"ה אלא דהכא בלא"ה יש לדייק בלשון עקירת חפץ ממקומו דמי. ולכאורה מילת ממקומו כשפת יתר אלא נראה דקאי על דברי רבי סייעו אחר במלאכה אף דיש לחלק דדוקא בזה עוקר וזה מניח והיינו שהוציא ידו לר"ה ואחר נטל ממנה והניח די"ל בזה שניהם פטורין כיון דהעוקר לא גמר המלאכה והמניח לא עביד מידי משא"כ בנתן לתוך ידו והוציא דגמר המלאכה י"ל טפי דחייב כמ"ש התו' לעיל אלא ע"כ בעשותה משמע שיעשה המלאכה בשלימות ולהכי מבעי' לי' שפיר דהכא אף דהנחת גופו כהנחת חפץ מ"מ לולי טעינת חבירו לא הי' אפשר לי לעשות עקירת חפץ בעקירת גופו וא"כ גם זה יש למעט שהרי עיקר העקירה באה ע"י חבירו שהטעינו או דנימא דמה שעקר גופו עם החפץ הוה כעקר החפץ לבד ממקומו דכבר נתבטלה הטענת חבירו בעבודתי והוה כאילו עקרו בידים ממקומו ואין הפרש במה שכבר החפץ בידו או שנוטלו מן הקרקע כשהולך וא"כ לענין הנחה דליכא סייעתא דאחר פשיטא לי' דחייב והיינו מתניתין דנטל מתוכה ומ"ה נמי בלא"ה לא מבעי' לי' לרב דאפשר דמתני' דשניהם פטורין היינו משום דאיכא תרי מעוטא משא"כ אעקירת גופו דליכא מיעוטא פשיטא לי' דחייב א ל רבי דפשיטא לי' דממעט שנים שעשאוה דבעשותה משמע דוקא שיעשה כל המלאכה בלי סיוע זולתן אפשר שגם זה יש למעט דהעקירה באה מכח אחר ושני לי' כיון דנתבטלה עקירה ראשונה לגמרי הוה שפיר עביד כל המלאכה כן נ"ל ודוק
בתוס' בד"ה עקירת נראה לר"י כו' וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי תפשוט לי' מהא דמחייב בנטל מתוך ידו או נתן לידו ואי לא הוי הנחת גופו כהנחת חפץ אמאי חייב הא לא עקר ממקום הנחה ע"ש שדבריו צריכין ביאור ונ"ל דודאי פשיטא לן דהנחת גופו הוי הנחה גמורה ולכן בנטל מתוך ידו או נתן בה הוי כנתן על העמוד העומד ברה"י או בר"ה והכא לא מבעיא לן רק כיון דלא עביד הנחה ועקירה בגוף י"ל דלא דמי לעקירת חפץ וכמו כן בהנחה שלא עביד הנחה בגוף החפץ רק במה שמעמיד גופו נמשך הנחת החפץ ממילא משא"כ לפרש"י שפירש גם לפי האמת שאין חילוק בין באה ההנחה מגוף החפץ או שבאה מכח הנחת הגוף א"כ כ"ש בידו דלא נייח לא מיקרי הנחה כלל ולכן מקשי התוס' שפיר ואולי גם מהרש"א כיון לזה אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך וגם בדיבור הסמוך שנה בקושיא זו וכתב שיש ליישב ע"ש:
בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתני' כו' עכ"ל. נראה דזה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דגם לענין הנחה לא פשיטא לן אבל למאי דפרישית דלענין הנחה פשיטא לן דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי א"כ י"ל התם איכא למיגזר למאי דמוקי במחט שבידו שמא יניחנה מידו ויחזור ויקחנה בשבת דהוי עקירה גמורה משא"כ לענין הנחה לא שכיח שיניחנה ברה"ר בשבת רק ע"י עמידת גופו. ולענ"ד אפשר ליישב עוד דהא בלא"ה יש לדקדק אמאי לא פשיט מברייתא דלקמן דף ה' ע"ב דס"ל לבן עזאי מהלך כעומד דמי ורבנן לא פליגי רק במהלך אבל בעומד מודה וגם ר' חייא אמאי לא מייתי סייעתא מהא דתנו רבנן לקמן וכבר כתבו דתנו רבנן הוי כמו משנה ובודאי לא נעלם מרב ור"ח ודוחק לומר דס"ד טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג דחייב וברייתא דמודה בזורק לא ידע דזהו דוחק ולכן דודאי לבן עזאי פשיטא לי' דאפילו ההליכה מקרי הנחה רק לרבנן י"ל דאפי' בעומד ממש לא מקרי הנחה והא דאמרינן מהלך כעומד היינו לפי האמת דעמידה מקרי הנחה אבל אם נימא דעמידה לא מיקרי הנחה צ"ל דלבן עזאי מהלך שפיר מקרי הנחה דבהא גופא פליגי לבן עזאי ההליכה נקרא הנחה וכ"ש העמידה ורבנן פליגי דאפי' עמידה מקרי הנחה וכן לפי האמת פליגי אפי' עומד לכתף דלרבנן לא מקרי הנחה רק בעומד לפוש וא"כ ליכא למיפשט ממתני' די"ל דאתיא כבן עזאי ור"ח לא מייתי סייעתא לקמן רק בהא דאינו דומה לידו ש"מ דס"ל בלא"ה עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. כן נ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה מ"ט ורש"י פי' ידו לא נייח ע"ג קרקע וא"כ כו' דהא קתני או שנטל כו' עכ"ל. ולכאורה הי' נ"ל דודאי לענין עקירה והנחה דלא בעינן רק שיעקור ממקום חשוב ויניח במקום חשוב שפיר ה"ל עקירה והנחה ואף דידו לא נייח הא שמעינן לי' לרבי לקמן גבי אילן דס"ל שדי נופו בתר עיקרו לענין דליהוי מקום חשוב לפרש"י שם וא"כ הכא נמי לענין העקירה שדינן ידו בתר גופו כיון דגופו נייח שפיר הוי עקירה גם מידו משא"כ לענין עקירת ידו כיון דלא נייח ע"ג קרקע לא הוי כעקירת חפץ אמנם כן לפענ"ד נראה דגם לרש"י אין חילוק בין הטעינו על כתפו או בידו שדבר רחוק לפרש דוקא הטעינו על כתפו אלא דרש"י כתב דל"ג ידו בתר גופו דיתירא היא ונראה בכונתו דלשון ידו בתר גופו לא שייך דמשמע דאי לא גרירא ידו בתר גופו הוה אמרינן עקירת ידו כעקירת חפץ והא מהיכא תיתי כיון דלא גרירא בתר גופו מהיכא תיתי נימא עקירת ידו כעקירת חפן דפשיטא דאי לא גרירא בתר גופו והרי ידו לא נייח כלל ע"ג קרקע ו זה ס"ל לרש"י עיקר הגירסא ידו לא נייח דפשיטא דהכא ליכא למימר בתר גופו גרירא שהרי גופו בר"ה וידו ברה"י וע"כ בשני רשויות לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא ידו לא דמיא לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדלקמן וא"כ לא שדינן לידי' בתר גופי' כלל כשהן בשתי רשויות אבל כשהן ברשות אחד שפיר שדינן ידו בתר גופו לגמרי וכי היכא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי בטעון על כתפו הה"ד בידו דכגופו לגמרי דמיא ושפיר הוי עקירת גופו כעקירת חפץ אפי' טעון בידי ואי הוי גרסינן ידו בתר גופו גרירא הוי משמע דטעמא דלא מיקרי עקירת ידו עקירה היינו משום שהיד נמשכת אחר הגוף וראוי להיות במקום הגוף ולכן כיון שלא עשה רק משיכת היד אל הגוף לא הוי כעקירת חפץ וא"כ הוי משמע דאם הוציא ידו ע"י עקירת גופו הוי מחייב והא ליתא דאפי' הוציא היד ע"י עקירת הגוף נמי פטור דאפי' הלך ממקומו וע"י ההליכה הוציא ידו שעשה עקירת כל הגוף נמי פטור והיינו משום דלא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ פטור משום דידו לא נייח ע"ג קרקע ואין דומה לגוף שמקום הנחתו ע"ג קרקע ונראה דלפרש"י נמי אפילו הי' היד ע"ג קרקע וזה הניח לתוכה אי אמרינן אגד (יד) שמי' אגד לא שייך עקירת ידו כעקירת חפץ משום שאין מקום הנחת היד ע"ג קרקע ובהכי ניחא דקשה לפרש"י למאי דמוקי לקמן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא וכמו לרבי דבעי למימר לקמן דס"ל הכי וגם לפי האמת ברה"י מקורה ס"ל ביתא כמאן דמליא דמי וסתם בית מקורה וא"כ קשה אמאי פטור הא הוי כאילו היד מונחת ע"ג קרקע א"ו כדפרישית כיון שאין הקרקע מקום הנחה ליד אינו חייב וכן לקמן פ' המצניע דף צ"ב מבואר דאי אגד גופו שמי' אגד גם למטה מג' פטור ולא אמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ דמי א"ו כדפרישית כנלע"ד ברור לפרש"י ודוק היטב:
ובאמת לדעת התוס' יש לעיין קצת דאי אמרינן ידו בתר גופו גרירא א"כ לפמ"ש לקמן לרבי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה דאי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו הזורק מיהו על נופו חייב דהוי כזורק מרה"י לר"ה א"כ הכא נמי נימא שדי ידו בתר גופו ולחייב כמאן דהניח בר"ה שהרי גם בידו אמרינן דבתר גופו גרירא ובראשית העיון אמרתי ליישב באמת כן פירש"י דלהכי לא מצי למימר דס"ל ידו בתר גופו גרירא דא"כ לרבי יתחייב בנותן לתוך ידו כמו באילן לקמן ולהכי בעי רב הך בעיא מרבי דוקא דס"ל לקמן גבי אילן כן וע"כ צ"ל בידו טעמא אחרינא אבל בלא"ה י"ל דידע רב שאינו דומה לידו משום דבתר גופו גרירא ואהדר לי' דאף דאנא לא ס"ל גופו גרירא מ"מ ס"ל מטעמא אחרינא לחלק משום דידו לא נייח ועפ"ז אמרתי ליישב הלשון לא אמינא לך כו' דמשני לך שינוי' ולכאורה הל"ל דפשיט לך דהא לא אקשי' לי' כלל ולפ"ז ניחא דודאי בעיא דרב דוקא מרבי לשיטתי' דמוכח ממתני' דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי וי"ל כן גם בגופו דלרבי ל"ל בתר גופו גרירא דא"כ בנתן לתוך ידו יתחייב כמו באילן לקמן ואי הוי אמר ידו בתר גופו גרירא א"כ ע"כ הא דס"ל לרבי לקמן בזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא חייב היינו משום דלא בעי הנחה על מקום ד' דל"ל כדחיית אביי דשדי נופו בתר עיקרו דהא חזינן הכא לא מהני שדי ידו בתר גופו לחייבו וא"כ ממילא שלא היינו צריכין לתרץ ידו של אדם חשובה והוי מתוקמא מתני' כרבי כדמוקי רב יוסף לקמן וזה אינו אמת דס"ל לרבי דבידו לא אמרינן דגרירא בתר גופו ולא דמי לאילן וע"כ צריך לשנויי אמתני' דידו של אדם חשובה וא"ש ודוק אלא דרש"י אינו מפרש כן לקמן:
דף ג ע"ב
גמרא א"ל ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי כו', עספ"י שדקדק מאי נ"מ ומסיק דבאמת לא שפיר משני לי' ע"ש. ואין דקדוקו כדאי לחייב הזכאי ולומר שתשובת רבי היתה שלא כהוגן אלא שכתבתי שיש מקום דקדוק דקאמר דמשני לך והל"ל דפשיט לך וגם אי הוי א"ל פטור מאי ה"ל לרב לאקשויי דלכספי' דאדרבא א"ש טפי דדמי שפיר לידו דמסתמא רב לא ידע בתירוצא דרבי מיהו לפי דברי התוס' לעיל א"ש בפשיטות דאי הוי משני לי' לחלק בין ידו לגופו כפרש"י דלא נייח א"כ הוי רב מקשי לי' קושית התוס' אמאי בנטל מתוך ידו חייב ולא הי' יודע רבי להשיב שאין לחלק כלל כיון דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והוי מכסיף לי' ומייתי דשפיר משני לי' דבברייתא נמי תני שאינו דומה לידו והאי תנא דעסיק בהלכות שבת ע"כ כיון ג"כ לטעמא דבתר גופו גרירא כדמוכח מדמהני עקירה מתוך ידו וגם לפרש"י י"ל כפמ"ש בסמוך דבמתני' לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא אינה לא כרה"י ולא כר"ה א"כ א"ש ג"כ דאי משני לי' טעמא דבתר גופו גרירא הוי אקשי לי' מה"ט תהא כרשות שהגוף עומד בה אבל השתא שפיר משני לי' לגמרי וא"ש ודוק:
גם י"ל לפי שיטת התוס' דהקשו ממתני' לפרש"י דחייב בנטל מתוך ידו וכבר כתבתי שהקשה מהרש"א גם לשיטת התוס' ליפשוט ממתני' ונראה דודאי אם נימא במתני' טעמא משום קלוטה כמי שהונח' דמי' א"כ בנטל מתוך ידו או נתן בה דחייב דלא גרע מקלוטה וא"כ י"ל דרב ס"ל בבעי' דמתני' ע"כ אתיא כמ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא מיהו בחפץ שבתוך ידו לא שייך קלוטה כמ"ש התוס' לקמן וא"כ הוי מצי לאקשויי ליה טובא מנ"ל דס"ל לר"ע קלוטה דלמא טעמא משום דיליף זורק ממושיט כדלקמן והיינו דבעי רב שאם ישיב לו רבי פטור יוכל לשאלו כמאן אתיא מתני' דחייב בנטל מתוך ידו והי' מוכרח לומר דאתיא כמ"ד קלוטה והא לאו שינויא הוא לפי האמת כנ"ל ודוק אבל לפרש"י מקשין התוס' לפי האמת דלא מיתוקמא מתני' בטעמא דקלוטה:
בגמרא אמר אביי פשיטא לי ידו כו' עיין בספ"י הביא בשם הרשב"א שהקשה על פירש"י דא"כ אין מזה ענין למה דבעי אביי בתר הכי אם תעשה ככרמלית ובהשקפה ראשונה בלימוד הסוגיא אמרתי דס"ל בפשיטות דאי הוה אמרינן דידו חשיבא כרשות שהוא גופו שם לא שייך למיגזור שתהא ידו רשות לעצמה דאדרבה איכא למיגזר אם נימא שאסור להחזיר ידו נימא משום דלאו כרה"י הוא ונפטר הנותן בה כשהוא בר"ה אבל אי אמרינן דידו לא חשיבא כרה"י כלל ולא כר"ה שפיר איכא לאחמורי בה שתהא רשות לעצמה:
אלא דקשי' לי' לפרש"י לעיל דידו לא נייח א"כ י"ל דילמא ודאי ידו חשובה כרשות שהגוף שם הא דלא מחייב כשהניח לתוך ידו היינו משום דלאו הנחה הוא ולפי מה שהבינו התוס' לעיל מרש"י מוכרחים לחלק דהא בנתן לידו חייב וע"כ צריך לחלק דלענין עקירה והנחה שפיר מיחייב א"כ ע"כ דידו אינה לא כהרשות שהגוף שם דאל"כ גם כאן יתחייב בנתן לתוך ידו אבל לפמש"ל ליישב פרש"י דבידו שהיא במקום הגוף כגופו חשבינן לה רק כשהיא ברשות אחרת דלא גרירא בתר גופו ואמרינן ידו לא נייח א"כ שפיר י"ל דהוי כר"ה רק משום דלא נייח מיהו הא ליתא דאדרבה לפמ"ש א"ש טפי דאי הוה גרירא ידו בת גופו א"כ הוה לן לאחשובה ג"כ כרשות שהגוף שם וא"כ כשעוקר הגוף עם היד שפיר הוה כעקירת חפץ אף דידו לחוד שמוציא ומושך לגוף פשיטא לן דלא דמי לעקירת חפץ כיון שהגוף עומד במקומו מ"מ ס"ל אפילו עוקר היד ע"י עקירת כל הגוף משמע לן במתני' דפטור משום דידו לא נייח וא"כ א"ש טובא דודאי הא גופה חזינן דלא גרירא ידו בתר גופו אפילו היכא דעביד עקירת הגוף ממש מ"מ אין לידו דין רשות שהגוף עומד שם דאי הוה גרירא בתר גופו הי' לה דין ר"ה והי' לב"ה להתחייב מה"ט אף דידו לא נייח כמו בנטל מידו או נתן בה אלא ודאי לאו בתר גופו גרירא וכן נראה מלשון רש"י כאן ובזה מיושב מה שדייק בספ"י דלמאי נ"מ אמר אביי האי מילתא ואטו מתני' קמ"ל ולפ"ז ניחא דקמ"ל דלא נטעי בטעמא דמתני' דאף דידו גרירא בתר גופו והוי כרשות שהגוף עומד שם מ"מ פטור דלא מיקרי הנחה ע"ג היד כיון שהוא ברשות אחר לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ וכמו שצ"ל לגירסת תוס' באמת וא"כ שפיר י"ל דידו דמי' לרה"י או לר"ה רק במתני' פטור משום דלא מקרי מקום הנחה קמ"ל אביי דפשיטא ליה מדלא חשיבא כרה"י ולא כר"ה דאילו הי' חשיבא כרה"י ור"ה משום דבתר גופו גרירא גם לענין הנחה הוי חשיבא אלא דלא אמרינן כלל בתר גופו גרירא ולכן שפיר מבעי' ליה אי חשיבא כרמלית כן נ"ל:
ובאמת לשיטת התוס' לעיל דגרס ידו בתר גופו גרירא ע"כ צ"ל דמה"ט דגרירא בתר גופו לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ דמי א"כ קשה טובא לישנא דאביי דמנ"ל דידו אינה לא כרה"י ור"ה דילמא ודאי הוה כרה"י ור"ה רק דמ"מ לא מקרי הנחה ע"ג ידו כיון שהיד מופלגת מן הגוף ואף דלקושטא דמילתא פטור מטעמא דלאו מקום הנחה היא לא שייך לישנא דאביי ועוד מאי ענין זה למאי דמבעי' ליה אי חשיבא ככרמלית וצ"ל לדבריהם דודאי אי הוי ידו הפשוטה לרה"י כר"ה לא שייך למיפטרי' דהוי שפיר מקום הנחה כמו בנתן לתוך ידו בחוץ רק משום דלאו כר"ה היא כשהיא בפנים להכי פטור אבל אי הוה כר"ה הוי שפיר מקום הנחה דגם בידו הפשוטה בר"ה ונתן בה שפיר מקרי מקום הנחה אף שהיד אינה אצל הגוף רק לפי האמת דידו הפשיטה לפנים אינה כר"ה אלא דהוי לן לחייבו משום עקירת ידי כעקירת חפץ והוה כמוציא מרה"י לר"ה וע"ז צריך טעמא דבתר גופו גרירא ולפ"ז קשי' איפכא דהל"ל דידו הפשוטה לפנים הוה כרה"י ממש מדחזינן דאילו עקירת ידו הוה כעקירת חפץ הוי חייב אהוצאת ידו מוכח דהוי רה"י ממש וצ"ל דמה"ט גופא דגרירא בתר גופו לא חשיבא כרה"י ג"כ וא"כ טעמא דבתר גופו גרירא דאמרינן לעיל נמי י"ל כן דמשום דגרירא בתר גופו אין היד כרה"י ולכן לא שייך לחייבו משום מוציא מרה"י לר"ה ומ"מ צ"ל דגם כר"ה לא דמיא אף דגרירא בתר גופו לא אמרינן דגרירא לענין שיהי' עליה גם ברה"י דין ר"ה דמ"מ ברה"י היא ולענין דלא תהא כרה"י אמרינן בתר גופו גרירא וא"כ יש עוד דוחק לפי גירסת התוס' לישנא דאינו דומה ידו ול"ל למימר הכי הא באמת גם בידו שפיר הוי עקירת יד כעקירת חפץ רק משום דידו בתר גופו גרירא אין על היד שם רה"י כלל משא"כ כשהגוף כולו ברה"י ויצא עם החפץ אבל לפרש"י ניחא דודאי פשיטא ליה בלא"ה דכר"ה לא דמיא כיין דפשוטה לרה"י רק דהל"ל דחשובה כרה"י כמו כשעומד גופו ברה"י דחשיב כרה"י וא"כ הל"ל נמי בעקירת ידו כעקירת חפץ ולה"ק טעמא דלא נייח שהיד שברה"י אינה נחה שם שאין שם מקום הנחה לידו ומה"ט גופי' לא דמי' לרה"י נמי ולא דמי לעמוד שברה"י שנח שם ולכן כיון דלא נייחא ידו ליכא למשדי' בתר גופו שהרי גופו ברשות אחר היא ולכן אין לו דין רה"י ומה"ט נמי עקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ דלא חשיבא הנחה כיון דלא גרירא בתר גופו א"כ אין כאן הנחה לא מצד הגוף ולא מצד היד שאינה נחה שם, כללא דמילתא לגירסת התוס' לעיל ה"ק אביי פשיטא לי אף דאמרינן לעיל ידו בתר גופו גרירא לא גרירא לגמרי בתר גופו שתהא כרשות שהגוף עומד שם לגמרי ולפרש"י הא גופא קמ"ל אביי דידו לא גרירא בתר גופו כלל, והא דלא הוי ידו כרשות שהיא בו היינו משום דלא נייח וה"ק דפשיטא לי אף שאין היד שהיא ברה"י כרשות יחיד מטעם לא נייח מ"מ הא נמי פשיטא לי דלא גרירא בתר גופו, ואין חילוק כלל בין גירסת רש"י לגירסת התוס' ודו"ק היטב: