חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ
מסכת שבת · דף ג ע"ב
גמרא א"ל ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי כו', עספ"י שדקדק מאי נ"מ ומסיק דבאמת לא שפיר משני לי' ע"ש. ואין דקדוקו כדאי לחייב הזכאי ולומר שתשובת רבי היתה שלא כהוגן אלא שכתבתי שיש מקום דקדוק דקאמר דמשני לך והל"ל דפשיט לך וגם אי הוי א"ל פטור מאי ה"ל לרב לאקשויי דלכספי' דאדרבא א"ש טפי דדמי שפיר לידו דמסתמא רב לא ידע בתירוצא דרבי מיהו לפי דברי התוס' לעיל א"ש בפשיטות דאי הוי משני לי' לחלק בין ידו לגופו כפרש"י דלא נייח א"כ הוי רב מקשי לי' קושית התוס' אמאי בנטל מתוך ידו חייב ולא הי' יודע רבי להשיב שאין לחלק כלל כיון דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והוי מכסיף לי' ומייתי דשפיר משני לי' דבברייתא נמי תני שאינו דומה לידו והאי תנא דעסיק בהלכות שבת ע"כ כיון ג"כ לטעמא דבתר גופו גרירא כדמוכח מדמהני עקירה מתוך ידו וגם לפרש"י י"ל כפמ"ש בסמוך דבמתני' לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא אינה לא כרה"י ולא כר"ה א"כ א"ש ג"כ דאי משני לי' טעמא דבתר גופו גרירא הוי אקשי לי' מה"ט תהא כרשות שהגוף עומד בה אבל השתא שפיר משני לי' לגמרי וא"ש ודוק:
גם י"ל לפי שיטת התוס' דהקשו ממתני' לפרש"י דחייב בנטל מתוך ידו וכבר כתבתי שהקשה מהרש"א גם לשיטת התוס' ליפשוט ממתני' ונראה דודאי אם נימא במתני' טעמא משום קלוטה כמי שהונח' דמי' א"כ בנטל מתוך ידו או נתן בה דחייב דלא גרע מקלוטה וא"כ י"ל דרב ס"ל בבעי' דמתני' ע"כ אתיא כמ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא מיהו בחפץ שבתוך ידו לא שייך קלוטה כמ"ש התוס' לקמן וא"כ הוי מצי לאקשויי ליה טובא מנ"ל דס"ל לר"ע קלוטה דלמא טעמא משום דיליף זורק ממושיט כדלקמן והיינו דבעי רב שאם ישיב לו רבי פטור יוכל לשאלו כמאן אתיא מתני' דחייב בנטל מתוך ידו והי' מוכרח לומר דאתיא כמ"ד קלוטה והא לאו שינויא הוא לפי האמת כנ"ל ודוק אבל לפרש"י מקשין התוס' לפי האמת דלא מיתוקמא מתני' בטעמא דקלוטה:
בגמרא אמר אביי פשיטא לי ידו כו' עיין בספ"י הביא בשם הרשב"א שהקשה על פירש"י דא"כ אין מזה ענין למה דבעי אביי בתר הכי אם תעשה ככרמלית ובהשקפה ראשונה בלימוד הסוגיא אמרתי דס"ל בפשיטות דאי הוה אמרינן דידו חשיבא כרשות שהוא גופו שם לא שייך למיגזור שתהא ידו רשות לעצמה דאדרבה איכא למיגזר אם נימא שאסור להחזיר ידו נימא משום דלאו כרה"י הוא ונפטר הנותן בה כשהוא בר"ה אבל אי אמרינן דידו לא חשיבא כרה"י כלל ולא כר"ה שפיר איכא לאחמורי בה שתהא רשות לעצמה:
אלא דקשי' לי' לפרש"י לעיל דידו לא נייח א"כ י"ל דילמא ודאי ידו חשובה כרשות שהגוף שם הא דלא מחייב כשהניח לתוך ידו היינו משום דלאו הנחה הוא ולפי מה שהבינו התוס' לעיל מרש"י מוכרחים לחלק דהא בנתן לידו חייב וע"כ צריך לחלק דלענין עקירה והנחה שפיר מיחייב א"כ ע"כ דידו אינה לא כהרשות שהגוף שם דאל"כ גם כאן יתחייב בנתן לתוך ידו אבל לפמש"ל ליישב פרש"י דבידו שהיא במקום הגוף כגופו חשבינן לה רק כשהיא ברשות אחרת דלא גרירא בתר גופו ואמרינן ידו לא נייח א"כ שפיר י"ל דהוי כר"ה רק משום דלא נייח מיהו הא ליתא דאדרבה לפמ"ש א"ש טפי דאי הוה גרירא ידו בת גופו א"כ הוה לן לאחשובה ג"כ כרשות שהגוף שם וא"כ כשעוקר הגוף עם היד שפיר הוה כעקירת חפץ אף דידו לחוד שמוציא ומושך לגוף פשיטא לן דלא דמי לעקירת חפץ כיון שהגוף עומד במקומו מ"מ ס"ל אפילו עוקר היד ע"י עקירת כל הגוף משמע לן במתני' דפטור משום דידו לא נייח וא"כ א"ש טובא דודאי הא גופה חזינן דלא גרירא ידו בתר גופו אפילו היכא דעביד עקירת הגוף ממש מ"מ אין לידו דין רשות שהגוף עומד שם דאי הוה גרירא בתר גופו הי' לה דין ר"ה והי' לב"ה להתחייב מה"ט אף דידו לא נייח כמו בנטל מידו או נתן בה אלא ודאי לאו בתר גופו גרירא וכן נראה מלשון רש"י כאן ובזה מיושב מה שדייק בספ"י דלמאי נ"מ אמר אביי האי מילתא ואטו מתני' קמ"ל ולפ"ז ניחא דקמ"ל דלא נטעי בטעמא דמתני' דאף דידו גרירא בתר גופו והוי כרשות שהגוף עומד שם מ"מ פטור דלא מיקרי הנחה ע"ג היד כיון שהוא ברשות אחר לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ וכמו שצ"ל לגירסת תוס' באמת וא"כ שפיר י"ל דידו דמי' לרה"י או לר"ה רק במתני' פטור משום דלא מקרי מקום הנחה קמ"ל אביי דפשיטא ליה מדלא חשיבא כרה"י ולא כר"ה דאילו הי' חשיבא כרה"י ור"ה משום דבתר גופו גרירא גם לענין הנחה הוי חשיבא אלא דלא אמרינן כלל בתר גופו גרירא ולכן שפיר מבעי' ליה אי חשיבא כרמלית כן נ"ל:
ובאמת לשיטת התוס' לעיל דגרס ידו בתר גופו גרירא ע"כ צ"ל דמה"ט דגרירא בתר גופו לא אמרינן הנחת ידו כהנחת חפץ דמי א"כ קשה טובא לישנא דאביי דמנ"ל דידו אינה לא כרה"י ור"ה דילמא ודאי הוה כרה"י ור"ה רק דמ"מ לא מקרי הנחה ע"ג ידו כיון שהיד מופלגת מן הגוף ואף דלקושטא דמילתא פטור מטעמא דלאו מקום הנחה היא לא שייך לישנא דאביי ועוד מאי ענין זה למאי דמבעי' ליה אי חשיבא ככרמלית וצ"ל לדבריהם דודאי אי הוי ידו הפשוטה לרה"י כר"ה לא שייך למיפטרי' דהוי שפיר מקום הנחה כמו בנתן לתוך ידו בחוץ רק משום דלאו כר"ה היא כשהיא בפנים להכי פטור אבל אי הוה כר"ה הוי שפיר מקום הנחה דגם בידו הפשוטה בר"ה ונתן בה שפיר מקרי מקום הנחה אף שהיד אינה אצל הגוף רק לפי האמת דידו הפשיטה לפנים אינה כר"ה אלא דהוי לן לחייבו משום עקירת ידי כעקירת חפץ והוה כמוציא מרה"י לר"ה וע"ז צריך טעמא דבתר גופו גרירא ולפ"ז קשי' איפכא דהל"ל דידו הפשוטה לפנים הוה כרה"י ממש מדחזינן דאילו עקירת ידו הוה כעקירת חפץ הוי חייב אהוצאת ידו מוכח דהוי רה"י ממש וצ"ל דמה"ט גופא דגרירא בתר גופו לא חשיבא כרה"י ג"כ וא"כ טעמא דבתר גופו גרירא דאמרינן לעיל נמי י"ל כן דמשום דגרירא בתר גופו אין היד כרה"י ולכן לא שייך לחייבו משום מוציא מרה"י לר"ה ומ"מ צ"ל דגם כר"ה לא דמיא אף דגרירא בתר גופו לא אמרינן דגרירא לענין שיהי' עליה גם ברה"י דין ר"ה דמ"מ ברה"י היא ולענין דלא תהא כרה"י אמרינן בתר גופו גרירא וא"כ יש עוד דוחק לפי גירסת התוס' לישנא דאינו דומה ידו ול"ל למימר הכי הא באמת גם בידו שפיר הוי עקירת יד כעקירת חפץ רק משום דידו בתר גופו גרירא אין על היד שם רה"י כלל משא"כ כשהגוף כולו ברה"י ויצא עם החפץ אבל לפרש"י ניחא דודאי פשיטא ליה בלא"ה דכר"ה לא דמיא כיין דפשוטה לרה"י רק דהל"ל דחשובה כרה"י כמו כשעומד גופו ברה"י דחשיב כרה"י וא"כ הל"ל נמי בעקירת ידו כעקירת חפץ ולה"ק טעמא דלא נייח שהיד שברה"י אינה נחה שם שאין שם מקום הנחה לידו ומה"ט גופי' לא דמי' לרה"י נמי ולא דמי לעמוד שברה"י שנח שם ולכן כיון דלא נייחא ידו ליכא למשדי' בתר גופו שהרי גופו ברשות אחר היא ולכן אין לו דין רה"י ומה"ט נמי עקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ דלא חשיבא הנחה כיון דלא גרירא בתר גופו א"כ אין כאן הנחה לא מצד הגוף ולא מצד היד שאינה נחה שם, כללא דמילתא לגירסת התוס' לעיל ה"ק אביי פשיטא לי אף דאמרינן לעיל ידו בתר גופו גרירא לא גרירא לגמרי בתר גופו שתהא כרשות שהגוף עומד שם לגמרי ולפרש"י הא גופא קמ"ל אביי דידו לא גרירא בתר גופו כלל, והא דלא הוי ידו כרשות שהיא בו היינו משום דלא נייח וה"ק דפשיטא לי אף שאין היד שהיא ברה"י כרשות יחיד מטעם לא נייח מ"מ הא נמי פשיטא לי דלא גרירא בתר גופו, ואין חילוק כלל בין גירסת רש"י לגירסת התוס' ודו"ק היטב:
וגירסת הגאונים שהביא בעל המאור היא איפכא כרה"י לא דמיא מידו דעני והיינו דפשיט' לי' שאין היד נדונת כשהיא מוכנסת לרשות היחיד או לרשות הרבים כרשות שהיא מוכנסת שם ומוכח דכרשות היחיד לא דמיא מידו דעני והיינו מדלא חייב בהוציא ידו מלאה לחוץ ש"מ דלא חשיבא כרה"י והיינו הך מילתא גופא דבתר גופו גרירא ובספ"י הקשה עליו דבפ' המצניע ס"ל לאביי בס"ד בהוציא ידו מלאה חייב ש"מ דכהר"י היא וגם לפי האמת היכא פשיטא ליה כן ממתני' ואין מקום לקושייתו דוודאי קאי אלמעלה מג' דפשיטא ממתני' דבתר גופו גרירא לענין שאינה כרשות היחיד וכדמוקמינן נמי התם ולמטה מג' חשיבא כרה"י לגמרי למ"ד אגד יד לא שמי' אגד וזה מבואר שם ותדע דודאי מ"ד אגד יד לא שמי' אגד לא פליג אדרבי דאמר לעיל ידו בתר גופו גרירא אלא פשוט דמפליג ג"כ דלעיל איירי למעלה מג' אבל למטה מג' הוי כעוקר מן הקרקע ולא שייך לומר בתר גופו גרירא וכן משמע מפיר"י שם ע"ש וראיתי שבעל המאור כ"כ שם להדי' דלמעלה גרירא בתר גופו ולמטה מג' לא גרירא בתר גופו, ולכן לא ידעתי לדברי בעל פ"י שום מקום:
שוב עיינתי בפירש"י שם ומבואר מדבריו דלמ"ד אגד יד לא שמי' אגד לא אמרינן כלל בתר גופו גרירא וא"כ ממילא דברי רש"י לעיל נכונים דלא מצי למיגרס ידו בתר גופו גרירא דאי קיי"ל אגד יד לא שמי' אגד צ"ל דלא גרירא בתר גופו וע"כ הטעם משום דידו לא נייח ע"ג קרקע דלהכי לא חשיבא כרה"י אלא דבידו וגופו ברשות אחד שפיר ידו כגופו ומהני עקירת גופו גם לידו כדפרישית לעיל ועיין מ"ש עוד בשמעתין:
בתוס' ד"ה מהו כגון שהוציא כו' ולא הוי כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם כו' עכ"ל. לפמ"ש התו' לקמן דהכא טעמא דהוי ככרמלית משום קנסא הואיל ועביד איסורא א"כ ממילא דלא דמי להא דעומד אדם דשם ליכא איסורא כלל אבל הכא התחיל באיסור אלא דקאי לגירסא דמי אסרוה משמע שנראה להם לחכמים לגזור בלא"ה שתהא ככרמלית וא"כ צריך לחלק בין ההוא דעומד אדם כו' מיהו הא גופ' טעמא בעי דהכא חשבינן לפטור אבל אסור מאן דעביד העקירה וברשות רבים יכול לטלטל פחות מד' אמות אפי' לכתחילה וע"כ צריך לחלק דבשתי רשויות החמירו טפי מיהו איכא למימר בלא"ה דהכא שאין חסר לו רק ההנחה פטור אבל אסור אבל התם כל שהוא פחות מד' אמות לאו כלום עבד והא דאסור ליתן לו בפנים היינו משום דמסתמא ע"מ להוציאו נותן לו ועביד העקירה ועי' בסמוך:
בד"ה מי קנסוה כו' ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא כו' עכ"ל. לפ"ז צ"ל דמבעי' אי קנסוה דתהוי ככרמלית ויהא אסו' אפי' בשוגג או שלא קנסוה דלהוי ככרמלית ומ"מ במזיד דעביד איסור' יש לקנסו כדלקמן והיינו מקנסא בעלמ' אבל אי ככרמלית דמיא לא חילקו חכמים כלל בין שוגג למזיד מיהו זהו דחוק דכיון דגם עיקר מילתא דשויוה ככרמלית היינו קנסא א"כ גם בדין כרמלית איכא לפלוגי נמי בין שוגג למזיד כדאמרינן היכא דלאו ככרמלית דמי' ולענ"ד אפש' דודאי אביי לשיטתי' לא אשכח טעמא דלשוי' ככרמלית אם לא משום קנס דבלא"ה מהיכא תיתי שתהא ככרמלית מיהו לדידן דקי"ל כרבא שפיר מצינו טעם כעיקר למחשבי' ככרמלית והוא דאביי ורבא נחלקו בפרק המצניע במוציא פירות בידו דרבא ס"ל דחייב דאגד יד לא שמי' אגד ואביי ס"ל אגד יד שמי' אגד וא"כ י"ל ודאי לרבא דס"ל אגד יד [לא] שמי' אגד ומוקי מתני' למעלה מג' א"כ בהושיט ידו למטה מג' חייב על הוצאה וגם כשיכניס נמי איכא חיוב חטאת מן התורה כיון דאגד יד לא שמי' אגד ואסור להחזירה מן התורה וא"כ מה"ט גופי' יש לגזור למעלה מג' אטו למטה מג' ולישויה כרמלית כיון דלמטה מג' אסור להחזירה מן התורה משא"כ לאביי לשיטתיה דס"ל אגד יד שמי' אגד וא"כ ליכא שום אנפא שיתחייב בחזרת ידו ואין לומר שיהא ככרמלית רק מטעם קנסא ולכן אביי מפרש טעמא משום קנסא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא יש לגזור שתהא ככרמלית אף בלי קנסא וא"כ יש לומר הך איבעית אימא דמסיק דמבעוד יום לא קנסוה אי לא ככרמלית דמי היינו לדידן דקי"ל כרבא משא"כ לאביי אי מבעוד יום לא קנסו ע"כ אפי' אי ככרמלית דמי' משחשיכה מבעוד יום לאו ככרמלית דמיא והא דמסיק דלאו ככרמלית דמיא ההוא אוקימתא לדידן דקי"ל כרבא ואמרינן אגד יד לא שמי' אגד וי"ל דקנסא איכא ומ"מ לא ככרמלית דמי ואתי שפיר ודוק:
בגמרא ת"ש כו' תני חדא אסור להחזירה כו', ויש לדקדק שמא דכ"ע לאו ככרמלית דמי אלא דהא דתני אסור להחזירה היינו למטה מג' דלאביי אף דס"ל אגד יד שמי' אגד מ"מ פטור אבל איסור איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא דתני מותר להחזיר' היינו למעלה מג' דלא נח כלל מיהו לרבא א"ש דמשמע אסור להחזירה איסורא בעלמא איכא ולמטה מג' אפי' חיוב חטאת נמי איכא דהוי כמו נח וגם הוא פשיטא אבל לאביי שפיר י"ל כדפרישית ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הפשיטות לדידן דקי"ל כרבא אבל לאביי י"ל בלא"ה כ"ע לאו ככרמלית דמיא ולמטה מג' אסור משום שבות כיון דכמונח על הקרקע דמי ולאביי דחי נמי די"ל נמי איפכא דכ"ע ככרמלית דמיא ובזה מיושב מה שדייק מהר"ם לובלין דאי כ"ע ככרמלית דמיא אכתי תקשי ליה לאביי דליפשוט ולפ"ז א"ש דודאי לאביי פשיטא דאיכא למימר נמי איפכא רק דהש"ס לא חש לפרושי רק למאי דקי"ל כרבא ודוק עי' בסמוך:
בתוס' ד"ה כאן וא"ת למעלה מי' לכתחילה נמי כו' עכ"ל. לפמ"ש התוס' לעיל דהא דעבדוה ככרמלית היינו מטעם קנסא א"כ י"ל איפכא בהוציאה למעלה מי' דלא עביד איסורא בהוצאה שרי להחזירה אפי' דרך מטה מי' כיון דלא עביד איסורא אינה ככרמלית:
גמרא אבע"א לעולם לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. התמיה מבוארת דאכתי תפשוט מדלא משני איפכא ורשב"א בתו' נדחק להעמיד הגירסא כמבואר למעיין. ואכתוב הנלע"ד בזה והוא דבלא"ה יש מקום דקדוק דמייתי התירו כו' קודם שיבא לידי חיוב חטאת וזה אינו כמסקנת רב אשי לקמן ולכן אפשר לומר דקאי דוקא לשנוי' דרב שילא דמסיק התירו לאחרים והיינו משום דס"ל דזה מיקרי איסור' זוטא ולכן כמו שהוא מותר לעשותה גם לאחר מותר עי' בתו' לקמן ועפ"ז נבאר והוא דלכאורה יש לדקדק עוד דאפילו תימא דס"ל דלא התירוה מ"מ אין להם ראי' ע"ז ואכתי הוי מצי לשנויי נמי עכ"פ בדרך דחי' די"ל משחשכה התירוה ומבעוד יום לא דהא עכ"פ איכא סברא נכונה להתיר שלא יבא לידי חיוב חטאת לכן נראה דהש"ס משמע ליה דיש לפשוט ממתני' לכאורה דבפשט ידו לחוץ ונטל מתוכה שניהם פטורין ולעיל אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וא"כ משמע דזה הנוטל מידו נמי איסורא עביד וא"כ אם נימא דהתירוה שלא יבא לידי חיוב הוא הדין דיש להתיר לאחר שיטלנו מידו שלא יבא לידי חיוב חטאת דס"ל דיותר יש להתיר לזה שיטלנו מידו משנתיר שיחזיר לידו אי חשיבא ככרמלית דעכ"פ בזה יש לקנסו שיצטרך לבקש מאחר שיטלנו מידו משיחזיר הוא ידו בעצמו דכל מה דאפשר למיקנסי' ודאי ראוי לקנסו אם קנסינן לי' ומ"מ לא יבא לידי איסור דבקל ימצא מי שיקחנו מידו אע"כ דלא קנסוה כלל והוא עצמו שרי להחזירה וא"כ ממילא דהנוטל ממנו אסור ובפרט די"ל במתני' שעשה כן ליתן לעני הוה כאילו בא לו האיסור ע"י העני ואפשר דאפי' לרב אשי שרי ליה למעבד איסורא זוטא דלא ליעבד הבע"ה על ידו איסורא רבה כיון שבא לו האיסור בגרמתו אלא ע"כ דלא התירו כלל שלא יבא לידי איסור חטאת דלא איכפת לן בהא כלל ולהכי לא מצי לשנויי רק דמשחשכה קנסוה רבנן ולא איפכא וכיון דס"ל במתני' ע"כ מוכח דלא התירו א"כ גם בעי' דרב ביבי תפשוט ולאו מכח מה דס"ל הכי מדלא שני איפכא רק כך הסגנון בש"ס מדלא תירצו הכי דמשחשכה לא קנסוה כיון דאיכא סברא למימר הכי ואפילו אינן סוברין כן מ"מ איכא למימר נמי איפכא בדרך דחי' דלעולם ככרמלית דמי ומ"מ משחשכה מוכרח להתיר לו שלא יבא לידי חטאת אע"כ דס"ל לרבנן דלא משני הכי דבמתני' משמע פטור אבל אסור ומוכח ממתניתין דלא התירו ואם כן תפשוט בעיא דרב ביבי ממתניתין דבהא לא יפלוג רב ביבי שיסבור מאי דמשמע להו מפשטא דמתניתין דאיכא איסור לנוטל מידו ומזה הוכיחו דע"כ לא התירו ובודאי אין לחלוק על מאי דמשמע להו פשטא דמתני' דכיון דפטור אבל אסור ע"כ לא התירו וא"כ עיקר מה דקאמר תפשוט היינו ממתני' ולא מסברת בני ישיבה דבני ישיבה ודאי ס"ל דלא התירוה רק דאין סברא לחלק דבמתני' יהא פטור ומותר לזה שנוטל מידו שלא יבא לידי חיוב חטאת וע"ז משני לעולם לא תפשוט והיינו ממתני' אלא דרב ביבי ס"ל דמתני' בשוגג וברייתות מיתרצי בלא"ה כאן בשוגג כאן במזיד ולא ס"ל כהני רבנן דמשמע להו דגם בשוגג אסור מוכח שפיר ממתני' דלא התירוה אבל רב ביבי ס"ל בשוגג שרי להחזירה ואתי שפיר הברייתות כפשוטן ובמתני' שפיר איכא פטור אבל אסור דבשוגג מותר להחזירה אבל אי הוה אסור להחזירה באמת הוי לן למישרי טפי שאחר יטלנו מידו דלא עביד רק טלטול בעלמא כיון שכבר ידו ברה"ר משנתיר לו החזרה:
עוד י"ל דהא בלא"ה פרש"י דלא דמי דהתם ע"כ יבא לידי חיוב חטאת משא"כ אם לישדינהו הי' חייב מיתה אלא דהש"ס משמע דלא ס"ל הך סברא וצ"ל כמ"ש הר"ן דגם הכא אתי לידי חיוב חטאת דאטו כולה יומא לינקוט פירי בידו עד שתחשך אלא דיש לחלק עוד דודאי במזיד ודאי לא לישדינהו שהרי הי' חייב מיתה וכדפרש"י וצריך לסבול כל הטורח רק דיש לחוש מתוך שיכבדו עליו ישכח ויוציאם מידו אלא דאכתי איכא למימר מהיכא תיתי שיוציאם דוקא נימא טפי שיחזירם וא"כ אכתי לא דמי דמתוך שיכבד עליו לא מוכרח שיבא לידי חיוב חטאת שהרי יוכל להחזירם ולא איכא חיוב חטאת וצ"ל דמשמע להש"ס דא"כ אכתי אין לאסור עליו שיחזירם כיון דלא סגי בלא"ה או שיוציאם או שיחזירם וא"כ יותר טוב להתיר החזרה שא"א שימלט ממנה אם לא שיוציאם ועדיף שיחזירם מיד מהו אם נימא דלא אסרו רק במזיד אבל בשוגג אין איסור בחזרה א"כ י"ל דהכא לא התירו לו דבמזיד לא לישדינהו שיתחייב מיתה ואם ישכח ג"כ אינו ודאי שבשביל שכחתו יזרקם לרה"ר שמא יחזירם וא"כ י"ל המשך לשון הגמרא כך ואי בעית אימא דלא קנסוה רק במזיד א"כ י"ל הא דלא משנינן כאן בשוגג כאן במזיד היינו משום דניחא להו לאוקמא תרוייהו במזיד וא"כ אין לפשוט מדלא משני דמבעוד יום לא התירו משחשכה התירו דהא בלא"ה י"ל כאן בשוגג כאן במזיד אלא דניחא להו לאוקמא דתרוייהו איירי במזיד וכיון דבשוגג לא קנסוה וליכא איסורא כלל בחזרה ממילא דלא דמי לדרב ביבי דשם ע"כ יבא לידי חיוב חטאת אבל הכא דאע"ג דקרוב הדבר שישכח והוי כמו ודאי מ"מ כשיחזירם בשוגג ליכא איסורא כלל וא"כ שפיר קנסוה במזיד דלא ודאי שיבא לחיוב חטאת דע"י שיהיו כבדים עליו י"ל שיחזירם בשוגג והרי בשוגג לא גזרו כלל ולכן כשיחזירם בשוגג לא עביד איסורא כיון דגם בהוציאם בשוגג אין איסור להחזירם:
או י"ל דקאי אדרב ביבי דרב ביבי איירי בשוגג שפיר התירו לו כיון שלא נתכוין לאסור והכי י"ל דעיקר איסורא במזיד אבל בשוגג לא קנסוה וא"כ צ"ל דרבנן דמשני כאן מבעוד יום כאן משחשיכה היינו לאוקמא תרוויהו ברייתות במזיד וכיון דמוקי במזיד י"ל דרב ביבי מודה דהיכא דפשע לא שרינן לי' ובפרט די"ל דממזיד ליכא למיפשט כלל דלא דמי דכאן לא אתי בודאי לחיוב חטאת משא"כ בדר"ב אלא דאי מיירי בשוגג ס"ל להש"ס כיון דלפי האמת שרי בדר"ב אפי' במזיד דפשע א"כ עכ"פ איכא למשרי הכא שוגג דלא פשע אף שאינו ודאי כמו התם הרי יש לנו סברא שלא פשע כלום דג"כ יש להתיר משחשכה בשוגג שלא יבא לידי איסור אבל אי לא קנסוה רק במזיד א"כ רבנן דלא משני הכא היינו לאוקמא תרוויהו במזיד ובמזיד י"ל דלא משגחינן בהא דאתי לידי חיוב כיון דפשע ואף דר"ב נמי מיירי במזיד מ"מ מזיד דהכא גרע טפי כיון דלאו ודאי הוא כנ"ל ודוק וגם אבע"א א"ש דהכא יש לקנוס שוגג אטו מזיד משא"כ בדר"ב לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד דלמה יעשה כן במזיד שירדה הפת קודם שיאפה ועמ"ש בלשון התוספות:
בתוס' ד"ה ואבע"א ולרשב"א נראה כו' דהא דלא משני איפכא לפי שא"נ להם סברא כו' עכ"ל גם לדברי רשב"א צ"ל אף דלפי האמת ודאי הני דלא משני הכי וס"ל משחשיכה קנסוה ומבעוד יום לא קנסוה ודאי לא ס"ל כר"ב א"כ י"ל דלהכי לא משני הכי משום דלא ס"ל כר"ב מ"מ בדהך דחי' הוי מצי לשנוי' הכי אע"כ ס"ל דלאו סברא הוא כלל לקנוס מבעוד יום ולא משחשכה דהוי כחוכא ואטלולא ואסברא זו ודאי משמע דלא פליג שום מ"ד כיון דס"ל הכי בפשיטות וא"כ תפשוט בעי' דר"ב מברייתא כמ"ש התוס' ועיין בסמוך:
בד"ה בשוגג וא"ת משנוי' קמא נמי נפשוט והקשה מהרש"ל דבמזיד גופא תקשי להו דמוכח דלא התירו ולי נראה דממזיד לא פסיקא להו לאקשוי' די"ל דלפי מה שהובא בעי' דר"ב לענין חיוב חטאת א"כ בדר"ב גופי' י"ל נמי חילוק זה דבשוגג י"ל דוקא התירו והכא במזיד דפשע לא התירו ולכן הקשו משנוי' קמא מיהו לפמ"ש הרי"ף ור"ן פירש דבריו דרדית הפת אפי' שבות ליכא א"כ יש להבין בלא"ה מאי פריך תפשוט דלא התירו דילמא רדית הפת התירו משום דלאו שבות גמור הוא וצ"ל דמשמע להו אי אמרינן טעמא משום קנסא בעלמא ומבעוד יום לא קנסוה ג"כ לא הוי שבות וא"כ משינוי' קמא דככרמלית דמי י"ל דהוי שבות גמור ובשבות גמור לא התירו ולק"מ ודוק ולשנוי' דש"ס דבמזיד אפי' מבעוד יום אסור שפיר י"ל דומיא דרדית הפת ולק"מ:
בא"ד וי"ל דאין לפשוט כו' היינו משום מבעוד יום כו' עכ"ל. לפ"ז הא דלא פירשו התו' לעיל ג"כ הכי דלהכי לא משנינן איפכא משום דאי מבעוד יום אסור גם משחשכה אין להתיר שלא יבא לידי איסור כיון דמבעו"י לא שייך ה"ט ולא הוו צריכי לסברא דחוכא ואטלולא היינו משום דאי משום הכי הוה מצינן למימר דר"ב מוקי איפכא דמ"מ משחשכה התירו טפי דזה אינו אלא סברא בעלמא אבל אסברא דחוכא ואטלולא לא מסתבר שיהי' מי שיחלוק עליה והקשה מהרש"א דגם ברדיית הפת נמי נאסור משחשכה כיון דמבעו"י אסורה אם נתיר משחשכה הוי חוכא ואטלולא, ונראה ליישב דודאי לכאורה י"ל דהך סברא דחוכא ואטלולא לא שייך רק הכא דאי אמרינן לאו ככרמלית דמי וא"כ לא שייך שום איסור בחזרת ידו דהא עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה רק משום קנסא וכיון דלא משמע שום איסורא בחזרת ידו רק מטעם קנסא א"כ א מסתבר לקנוס מבעוד יום יותר משחשכה ואם נימא דמבעוד יום אסור ומשחשכה שרי להחזירה הוי חוכא ואטלולא שנקנוס יותר זה שלא עשה איסור מזה שעשה איסור משא"כ אי אמרינן דשייך בלא"ה לאסור ידו מכח כרמלית דככרמלית דמי' לא הוה חוכא ואטלולא כיון דבלא"ה הי' צריך לחכמים לגזור בידו שבות רק לזה שחששו שיבא לידי איסור התירו וא"כ לק"מ קו' התוס' אלא דהתוס' הקשו למאי דמסקו לעיל דגם הא דהוי ככרמלית אינו אלא מקנסא וע"ז תירצו שפיר דכיון דמבעוד יום לא התירו גם משחשכה לא התירו דאל"כ יהי' חוכא ואטלולא משא"כ ברדיי' הפת דלא נאסרה משום קנס רק משום שבות ועובדא דחול לא שייך חוכא ואטלולא דלזה צריך להתיר בע"כ השבות שלא יבא לידי חיוב חטאת כנ"ל ודוק:
עוד נ"ל דודאי בהאי דהושיט ידו הוי חוכא ואטלולא בעיקר הגזירה דכיון שלא הי' גוזרין חכמים משחשכה לא מסתבר שיהי' עיקר הגזירה מבעוד יום דודאי גם מבעו"י לא שכיח שיוציא ידו מלאה ויניחנה בחוץ עד שתחשך ויותר שכיח שיוציאו בשבת א"כ לא מסתבר שתהא תק"ח דוקא על המוציא מבעוד יום ונתיר המוציא ידו משחשכה הא ודאי דמיא לחוכא ואטלולא כיון דמבעוד יום לא שכיח טפי ממשחשכה אבל ברדיית הפת ודאי עיקר הגזירה היתה בשביל מבעוד יום דשכיח טובא ומשחשכה לא שכיח כלל ואי איתרמי התירו קודם שיבא לידי איסור חטאת ולא הוה חוכא ואטלולא דגזרו במילתא דשכיחא אבל בלא שכיחא לא העמידו דבריהם שיבא לידי חיוב חטאת: