חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ
מסכת שבת · דף ג ע"א
בתוס' ד"ה בבא דרישא פטור וא"ת כו' עכ"ל והרא"ש הקשה על דברי התו' די"ל דמתני' לא איירי אלא באיסור שבה ולא באיסור לפני עור ולכאורה הי' נ"ל דעיקר קושית התו' אקושית הש"ס ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר האמר שמואל כו' ומאי קושיא דהא איכא למימר דשמואל לא חשיב רק אותן שאין בהם דררא דאיסורא כלל משא"כ הני דאין בהם היתר גמור דאיכא מיהת איסורא דלפני עור לא קחשיב ושפיר הקשו התו' ותירצו דבחפץ של נכרי איכא פטור ומותר וא"כ פריך שפיר אשמואל דמשכחת נמי במתני' פטור ומותר גמור ומה שהקשה הרא"ש על התו' כיון דטעמא משום חשדא מה לי חפץ של א"י או של ישראל לענ"ד אפשר דהתו' לא ס"ל כלל הטעם משום חשדא רק דבחפץ של ישראל אסור דהוי כנותן לו ע"מ להוציאו ואמירה לא"י שבות בדבר שהוא של ישראל ואף שעכשיו נותנו לא"י מ"מ כיון דמעיקרא של ישראל שפיר הוה כמוציא בשביל ישראל משא"כ בחפץ של א"י לגמרי וכ"ש לפמ"ש המ"מ בסוף הלכות שכירות דגם לענין שבת לא הוה אמירה לנכרי שבית רק במלאכת ישראל אבל לא במלאכת הא"י ואפשר דהתו' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דהתו' ס"ל בפ' הפועלים דף נ' דאפילו במידי דאסור לישראל לעשות שרי לומר לא"י לעשותו בשלו משא"כ הרא"ש דס"ל בדבר האסור לישראל אפילו בשל א"י אסור לומר לו לעשותו, ולכן ס"ל הכא לאסור אפילו נימא הטעם דדמי לאומר לנכרי ומ"מ מלשון הרא"ש גופי' משמע דוקא באומר הילך בשר ובשל לך דהבשר מיהו של ישראל אבל אם אמר בשל לך בשר שלך אפילו בשבת ליכא איסורא כיון שאין לישראל שום חלק וכ משמע בבעי' דהתם דדוקא באומר לו חסום פרתי שהפרה של ישראל וא"כ א"ש דברי התוס' דהכא לכ"ע דבחפץ של א"י ליכא איסורא כלל דאפילו לכתחלה שרי לומר לו שיוציאו א"כ כ"ש דליכא איסורא במה שתופס בידו ומניחו ליטלו מידו וכן משמע פשט לשון התו' שהביאו הרא"ש והר"ן שכתבו דבחפץ של א"י שאפילו מכניס ומוציא כל היום אין איסור והיינו כדפרישית דאין הטעם משום חשדא רק דדמי לאמירה לנכרי, וגם הרא"ש משמע שאינו חולק על התו' בדין וכן משמע לקמן דבנטל א"י ויצא אין נזקקין לו ומשמע אפילו יש ביד הישראל למחות ואם הטעם משום חשדא אמאי לא ימחה לכתחילה שלא יבא לידי חשדא אלא ודאי עיקר הטעם דהוי כאומר לא"י שיוציאו ולכן בנותן לפניו מזונות דלכתחילה אין כונתו שיוציא דוקא גם בנטלו והוציאו אין נזקקין לו כן נלענ"ד ברור לדעת התוספות והר"ן שהביאם משמע דפשיטא לי הכי אפי בלא ראיה סבירא ליה כדברי התוספות ועיין ש"ך יו"ד סימן רכ"ז ס"ד:
ומ"מ נ"ל ליישב מה שהקשתי על הרא"ש דמאי מקשה הש"ס מדשמואל הא לא דמי להני תלת וכן קשה על הר"ן אך נ"ל דגם לדברי הרא"ש לא שייך איסורא בחפץ של נכרי רק בהוצאה דכשמוציאו מרשותו של ישראל אסור דנראה כנותן לו ע"מ להוציאו וא"כ הישראל מחויב למחות שלא יוציאנו מרשותו כלל וכ"ש שאסור לו להניחו תוך ידו שיוציאנו הנכרי מידו דאדרבה מחוייב למחות בנכרי שלא יוציאנו כלל משא"כ בהכנסה שמכניס הא"י לרשותו של ישראל מרשות הרבים ליכא שום מראי' עין דממה שהא"י מכניס הכלי ליכא חשדא דמסקו אדעתיהו דשל נכרי הוא ואפי' יהי' חשדא גם בזה גם כשלא יקבלנו הישראל בידו איכא חשדא מיד בהכנסה ובהא מודי הרא"ש דשרי בא"י וא"כ בהך דהכנסה דפשט ידו לפנים איכא פטור ומותר גמור ודייק שפיר ובהכי ניחא לישנא דש"ס דנקט בבא דרישא וה"ל בבי לשון רבים דהא ב' בבות הם פטור ומותר וגם לשון רישא לא שייך דמשמע דקאי אחדא בבא ובאמת קאי אתרווייהו והל"ל בבי קמאי ולפמ"ש א"ש טובא דלא משכחת פטור ומותר גמור רק ברישא דפשט ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דבזה בעה"ב מותר גמור דלא עביד מידי דמה לי שנותנו ע"ג קרקע או בידו כשמכניסו לרשותו משא"כ בהוציא מתוך ידו דלדעת הרא"ש אפי' בחפץ של א"י איכא איסורא וכמו כן בסיפא בפשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני נראה דודאי איכא נמי חששא דהא מוציא לצורך ישראל וכמו כן בנטל מתוך ידו והכניס וליכא מותר גמור רק בהכנסה דעני והוי מותר ממש ומ"מ דא שייך למחשבי בכלל איסורי שבת דליכא דררא דאיסור שבת במלאכה דלא מסייע למלאכה כלים ומ"מ מותר גמור ליכא רק בבא דרישא ממש דהיינו הכנסה דעני וא"ש מיהו נלענ"ד גם לדברי התוס' דוקא ברישא שהחפץ של נכרי מונח ברשותו של ישראל סבירא ליה להתו' דלא חיישינן לחשדא דמסקי אדעתיהו שהי' ביד הישראל בפקדון וכדומה ולכן נמי בנטלו ויצא אין נזקקין לו דמסקו אדעתייהו דהישראל נתן לו שיאכל בחצר אבל בעומד בר"ה וחפץ בידו והנכרי העומד ברה"י נוטלו מידו גם להתו' יש לחוש דמיחזי כאילו הישראל נותן לו שלו להכניס דאין דרך שיפקיד אצל ישראל שהוא עומד בר"ה לשעה וא"כ אדרבא לדברי התוס' א"ש טפי דבבא דרישא פטור ומותר לגמרי הן בהוצאה הן בהכנסה ובסיפא נמי מיתר משום מלאכה כדפרישית לדעת הרא"ש. כן נ"ל ודוק היטב:
בתוס' ד"ה פטורי ואין נראה לר"י דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא עכ"ל, ול"ל דהכא גרע כיון שגופו בר"ה דהא אפי' לכתחילה הי' יכול ליתן לתוך ידו כשלא ירצה להוציא דהא עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה וגם קשה לפרש"י איך אתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה מיד הנחה על עקירתו וצ"ל דמ"מ מקרי אתי לידי חיוב חטאת כיון שנותן לו ע"ד שיוציא ואם יוציא העני ידו לרשות רבים והוא ימשוך אחריו ליתן בה יוכל לבא לחיוב חטאת משא"כ במה שנוטל מידו אי אפשר לבא לידי חיוב חטאת כיון שכבר ידו ברשות יחיד אבל בידו ברה"י והבע"ה נותן לתוכה מיד שעקר ב"ה ועסוק בהושטה אף כשיחזיר ידו קצת שתהי' ברה"י לא ישיב הב"ה ידו מליתן לתוך ידו משא"כ במה שנוטל מידו לפנים כ"ז שאין הכלי בידו לא מקרי עסוק בהוצאה בהושט' כנ"ל לפרש"י:
בתוס' ד"ה שניהם לא קאי אמתני' והקשה מהרי"ט ושאר מפרשים דהא גופא קשי' אמאי לא קשי' ליה הכי ונדחק מהרש"א ליישב ובספ"י ביקש לומר די"ל לענין מיתה ומלקות פשיטא לן דלא הי' חייב כיון שלא עשו מלאכה שלימה רק הכא קשי' לן דאמרינן דאתי לידי חיוב חטאת קשי' לן דיביאו חטאת בשותפות. ולא נהירא לי כלל דחטאת אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת והכא דבמזיד פטור חטאת מנא לן ואינו דומה לדאיסי דהתם מלאכה גמורה אלא דהלכתא היא שלא לחייב מיתה עלי' אבל הכא אין לחלק כלל וכיון דלא מלאכה היא ואפי' לכתחילה אין לנו איסור מן התורה דמנ"ל וא"כ איך יתחייבו שניהם חטאת:
והנלע"ד בזה דודאי אהא דנתן בע"הב לתוך ידו של עני והוציא וכמו כן בהכנסה דבע"ה ע"י נתינת העני לא קשי' לן די"ל דהא בלא"ה כתבו התוס' דהקושיא שהשני יתחייב אבל הראשון פשיטא לן דפטור שלא עשה מלאכה והכא י"ל שגם השני פטור והיינו משום דמיד שהניח בתוך ידו של עני כבר נתבטלה עקירה ראשונה וכבר נעשה עקירה והנחה בידו של עני ועל מה שהוציא העני ידו מלאה אח"כ אין לחייבו כיון דידו בתר גופו גרירא כדלקמן א"כ ה"ל כאילו מונח כבר בידו ואינו חייב על זה שהוציא ועיקר הקושי' אנטל בעה"ב מתוכה דבזה בהכנסה דעני לא נתבטלה עקירה ראשונה דהא בהניח לתוך ידו של בעה"ב באמת העני חייב וא"כ גם הבעה"ב יתחייב שהוא עשה ההנחה ועל ידו נגמרה המלאכה אלא דאכתי איכא למימר דלא פשיטא לי' לתנא הך מילתא דידו בתר גופו גרירא די"ל דמספקא לן בהא ולכן בהכניס ידו מלאה לפנים ונתן לתוך ידו של ב"ה חייב ממה נפשך אי לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא מיד שהכניס חייב דהנחת ידו ג"כ כהנחת גופו וה"ל כאילו עמד בר"ה אלא דמש"ה אין לחייבו שמא בתר גופו גרירא ולכן בנתן לתוך ידו של בעה"ב חייב ממ"נ משא"כ בנטל בע"ה מתוכה שניהם פטורין דגם בע"ה פטור דדילמא לא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ ראוי שיתחייב העני וכבר כלתה עקירה והנחה ראשונה והעני פטור דילמא בתר גופו גרירא וא"כ לא עביד הנחה. אלא דאכתי לא א"ש דשניהן פטורין דאכתי קשה יביאו חטאת א' ויתנו שהרי א' מהם מחויב חטאת בודאי, אלא דבמתני' הוי אפשר לומר דלא איירי רק דפטורין ממיתה ומיירי במזיד משא"כ השתא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת משמע דמתני' בפשיטות איירי פריך שפיר אמאי שניהן פטורין הא איתעביד מלאכה מבינייהו ועכ"פ אחד הי' חייב חטאת בודאי ובזה מדויק הלשון הדק היטב דלשיטת התוס' דהקושי' על השני והל"ל הא השני גמר המלאכה ולמ"ש א"ש. גם י"ל דמשמע לי' מדאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת ולא חשיב שאר פטורין משום דקילי מינייהו ואם איתא דבנטל מתוכה יש מלאכה דאורייתא בינייהו ובנתן לתוכה והוציא ליכא מלאכה דאורייתא א"כ איך הני שתים דוקא כיון דהשתים ג"כ אינם שוין ה"ל לחשוב כל פטורי אלא ודאי שתים אלו שוין לגמרי משא"כ אינך שתים לא דמי להני שתים וא"כ פריך שפיר הא איתעבד מלאכה ודוק היטב:
ומה שביקש עוד בספ"י לומר דלענין חיוב חטאת י"ל דחייב אפילו עשה מקצת מלאכה משא"כ לענין מזיד בעינן כל המלאכה. וקשה לדבריו לפי האמת דדייק מאחת שם משמעון מנ"ל לענין מזיד דילמא לענין מזיד בעינן דעושה כל הבגד וצ"ל לפי דבריו דבתר דגלי קרא דגם בשוגג בעינן כולו ש"מ דשם משמעון מקרי כולה, ומ"מ קשה לדבריו ל"ל בפרק הבונה קרא דלא חייב באות א' הא כבר מוכח מבעשותה דלא מחייב במקצת מלאכה. עיין מ"ש בתוספות ד"ה בעשותה:
בתוס' ד"ה בעשותה בכל הספרים גרסי' ואינו אלא כפל מלה עכ"ל. ולענ"ד אפשר דהא דקאמר ולא העושה מקצתה היינו בעביד העקירה מבעוד יום והנאה משחשיכה דהוי ס"ד לחייבו שעל ידי גמר המלאכה ובשנים שעשאוה קמ"ל אף שנעשה כל המלאכה בשבת והני תרתי מחד קרא נפקא ולהכי באיתמר נמי לא נקט רק הא דיחיד שעשאה לחוד דממילא נשמע בעשה מקצתה ואין להקשות למה לי קרא בפרק הבונה בכתב אות א' דפטור הא כבר מוכח מבעשותה דפטור על מקצת מלאכה די"ל דאי לאו קרא דאחת ה"א דאות א' נמי מיקרי מלאכה קמ"ל קרא דאחת דבעינן דומיא דמלאכה שלימה שהוא דבר המתקיים ועיין בסמוך:
בא"ד אך קשה דבפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח כו' עכ"ל. לפמ"ש התו' בדיבור הסמוך דלא צריך קרא רק על השני אבל על העושה עקירה פשיטא לן שאינו חייב א"כ גם התם צ"ל דקרא אתי למעוטי דהמניח פטור וא"כ מ"ש התוס' שם דאתי לאשמעינן דלא תימא אהכנסה והוצאה קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה א"כ משמע דקרא אתי לאשמעינן דהעביד עקירה פטור וזה שלא כדבריהם דהכא וצ"ע לדבריהם דהתם היכא משמע מיעוטא מבעשותה דממעט העושה מקצתה וא"כ נימא דאהכנסה והוצאה קפיד קרא א"כ כבר עשה כל המלאכה וצ"ל דהא פשיטא לן דכ"ז שהוא בידו לא נגמרה המלאכה בעקירה לחוד דאגד ידו שמי' אגד רק דמיד שיצא מידו כגון שאחר נטלו ממנו ס"ד שיתחייב שהרי מיד שיצא מידו נגמרה המלאכה וקמ"ל קרא כיון דלא נגמרה מלאכתו אם לא ע"י זולתו לא מקרי עשאה לבדה ובזה אפשר ליישב הגירסא דהכא דקאמר העושה כולה ולא העושה מקצתה די"ל ב' הסברות דהמניח חייב בשביל שגמר המלאכה וכדכתבו התוס' הכא וי"ל העוקר חייב שעשה עיקר המלאכה והוציא מרה"י לר"ה וקמ"ל קרא דבעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה היינו לענין שהמניח לא יתחייב ושנים שעשו היינו לענין שעוקר לא יתחייב וכסברת התו' דהתם לפ"ז קושיין אתרווייהו די"ל או שהעוקר לפי דאהכנסה ואהוצאה קפיד קרא ובכל ענין שיצא מידו יתחייב ואם נימא דהעוקר חייב לא מיסתבר לחייב גם המניח כיון דקפידא דקרא אהוצאה והכנסה והוא לא עביד ההוצאה אם לא אבבא דפשט ידו וכו' ונטל השני מתוכה דהפושט יתחייב וכמו כן בנתן לתוכה והוציא שהמניח עשה ההוצאה וגמר המלאכה ראוי שיתחייב ובהכי ניחא דהכא נקיט תרתי דבעשותה ושם לא נקיט רק ב' שעשאוה לחוד ולמאי דפרישית א"ש דהכא דקאי אמתניתן צ"ל תרתי דהעושה מקצתה היינו שעשה סוף המלאכה ואסר לו ההתחלה כגון שנתן לתוך ידו והוציא וב' שעשאוה קאי היינו שחסר לו סוף המלאכה ועביד עיקר המלאכה אף דתרוייהו מחד מיעוטא נפקי ושם דלא איירי בזה לא נקט רק ב' שעשאוה ובהכי ניחא דמייתי איתמר נמי וכתבו התו' דברייתא דרבי לא מתני' בי ר"ח ור"א ולהכי מייתי סייעתא ואכתי קשה הא בפ' המצניע פשיטא לן לכ"ע דאיכא מיעוטא לזה עוקר וזה מניח וזהו מסתבר להש"ס טפי מזה יכול וזה יכול ולמאי דפרישית א"ש דאיתמר נמי איתמר אמתניתין והיינו משום דרבי ס"ל דממעטינן תרוייהו ובין שחסר לו תחילת המלאכה בין שחסר לו גמרה בתרוייהו ס"ל לרבי דממעט מקרא דבעשותה דתרוייהו משתמעי מחד מיעוטא דכיון דממעטינן ב' שעשאוה כל שסייעו אחר בין בתחילתה בין בסופה ולהכי מייתו דאיתמר נמי הכי ס"ל בפשיטות דכיון דממעטינן ב' שעשאוה א"ש במתניתין דשניהם פטורין ועיין בסמוך:
גמרא בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו כו' וכתב בספ"י דלכאורה הך אבעי' לא שייכא הכא אמנם למאי דפרישית א"ש טובא ובתחל' נאמר במ"ש התו' דהה"ד הנחה מבעי' לי' ולע"ד נראה דלענין הנחה פשיטא לן דחייב והיינו דהנחת גופו ודאי כהנחת חפץ דמי ובעביד העקירה ממש ברה"י ועמד בר"ה אלא דהכא בלא"ה יש לדייק בלשון עקירת חפץ ממקומו דמי. ולכאורה מילת ממקומו כשפת יתר אלא נראה דקאי על דברי רבי סייעו אחר במלאכה אף דיש לחלק דדוקא בזה עוקר וזה מניח והיינו שהוציא ידו לר"ה ואחר נטל ממנה והניח די"ל בזה שניהם פטורין כיון דהעוקר לא גמר המלאכה והמניח לא עביד מידי משא"כ בנתן לתוך ידו והוציא דגמר המלאכה י"ל טפי דחייב כמ"ש התו' לעיל אלא ע"כ בעשותה משמע שיעשה המלאכה בשלימות ולהכי מבעי' לי' שפיר דהכא אף דהנחת גופו כהנחת חפץ מ"מ לולי טעינת חבירו לא הי' אפשר לי לעשות עקירת חפץ בעקירת גופו וא"כ גם זה יש למעט שהרי עיקר העקירה באה ע"י חבירו שהטעינו או דנימא דמה שעקר גופו עם החפץ הוה כעקר החפץ לבד ממקומו דכבר נתבטלה הטענת חבירו בעבודתי והוה כאילו עקרו בידים ממקומו ואין הפרש במה שכבר החפץ בידו או שנוטלו מן הקרקע כשהולך וא"כ לענין הנחה דליכא סייעתא דאחר פשיטא לי' דחייב והיינו מתניתין דנטל מתוכה ומ"ה נמי בלא"ה לא מבעי' לי' לרב דאפשר דמתני' דשניהם פטורין היינו משום דאיכא תרי מעוטא משא"כ אעקירת גופו דליכא מיעוטא פשיטא לי' דחייב א ל רבי דפשיטא לי' דממעט שנים שעשאוה דבעשותה משמע דוקא שיעשה כל המלאכה בלי סיוע זולתן אפשר שגם זה יש למעט דהעקירה באה מכח אחר ושני לי' כיון דנתבטלה עקירה ראשונה לגמרי הוה שפיר עביד כל המלאכה כן נ"ל ודוק
בתוס' בד"ה עקירת נראה לר"י כו' וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי תפשוט לי' מהא דמחייב בנטל מתוך ידו או נתן לידו ואי לא הוי הנחת גופו כהנחת חפץ אמאי חייב הא לא עקר ממקום הנחה ע"ש שדבריו צריכין ביאור ונ"ל דודאי פשיטא לן דהנחת גופו הוי הנחה גמורה ולכן בנטל מתוך ידו או נתן בה הוי כנתן על העמוד העומד ברה"י או בר"ה והכא לא מבעיא לן רק כיון דלא עביד הנחה ועקירה בגוף י"ל דלא דמי לעקירת חפץ וכמו כן בהנחה שלא עביד הנחה בגוף החפץ רק במה שמעמיד גופו נמשך הנחת החפץ ממילא משא"כ לפרש"י שפירש גם לפי האמת שאין חילוק בין באה ההנחה מגוף החפץ או שבאה מכח הנחת הגוף א"כ כ"ש בידו דלא נייח לא מיקרי הנחה כלל ולכן מקשי התוס' שפיר ואולי גם מהרש"א כיון לזה אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך וגם בדיבור הסמוך שנה בקושיא זו וכתב שיש ליישב ע"ש:
בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתני' כו' עכ"ל. נראה דזה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דגם לענין הנחה לא פשיטא לן אבל למאי דפרישית דלענין הנחה פשיטא לן דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי א"כ י"ל התם איכא למיגזר למאי דמוקי במחט שבידו שמא יניחנה מידו ויחזור ויקחנה בשבת דהוי עקירה גמורה משא"כ לענין הנחה לא שכיח שיניחנה ברה"ר בשבת רק ע"י עמידת גופו. ולענ"ד אפשר ליישב עוד דהא בלא"ה יש לדקדק אמאי לא פשיט מברייתא דלקמן דף ה' ע"ב דס"ל לבן עזאי מהלך כעומד דמי ורבנן לא פליגי רק במהלך אבל בעומד מודה וגם ר' חייא אמאי לא מייתי סייעתא מהא דתנו רבנן לקמן וכבר כתבו דתנו רבנן הוי כמו משנה ובודאי לא נעלם מרב ור"ח ודוחק לומר דס"ד טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג דחייב וברייתא דמודה בזורק לא ידע דזהו דוחק ולכן דודאי לבן עזאי פשיטא לי' דאפילו ההליכה מקרי הנחה רק לרבנן י"ל דאפי' בעומד ממש לא מקרי הנחה והא דאמרינן מהלך כעומד היינו לפי האמת דעמידה מקרי הנחה אבל אם נימא דעמידה לא מיקרי הנחה צ"ל דלבן עזאי מהלך שפיר מקרי הנחה דבהא גופא פליגי לבן עזאי ההליכה נקרא הנחה וכ"ש העמידה ורבנן פליגי דאפי' עמידה מקרי הנחה וכן לפי האמת פליגי אפי' עומד לכתף דלרבנן לא מקרי הנחה רק בעומד לפוש וא"כ ליכא למיפשט ממתני' די"ל דאתיא כבן עזאי ור"ח לא מייתי סייעתא לקמן רק בהא דאינו דומה לידו ש"מ דס"ל בלא"ה עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. כן נ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה מ"ט ורש"י פי' ידו לא נייח ע"ג קרקע וא"כ כו' דהא קתני או שנטל כו' עכ"ל. ולכאורה הי' נ"ל דודאי לענין עקירה והנחה דלא בעינן רק שיעקור ממקום חשוב ויניח במקום חשוב שפיר ה"ל עקירה והנחה ואף דידו לא נייח הא שמעינן לי' לרבי לקמן גבי אילן דס"ל שדי נופו בתר עיקרו לענין דליהוי מקום חשוב לפרש"י שם וא"כ הכא נמי לענין העקירה שדינן ידו בתר גופו כיון דגופו נייח שפיר הוי עקירה גם מידו משא"כ לענין עקירת ידו כיון דלא נייח ע"ג קרקע לא הוי כעקירת חפץ אמנם כן לפענ"ד נראה דגם לרש"י אין חילוק בין הטעינו על כתפו או בידו שדבר רחוק לפרש דוקא הטעינו על כתפו אלא דרש"י כתב דל"ג ידו בתר גופו דיתירא היא ונראה בכונתו דלשון ידו בתר גופו לא שייך דמשמע דאי לא גרירא ידו בתר גופו הוה אמרינן עקירת ידו כעקירת חפץ והא מהיכא תיתי כיון דלא גרירא בתר גופו מהיכא תיתי נימא עקירת ידו כעקירת חפן דפשיטא דאי לא גרירא בתר גופו והרי ידו לא נייח כלל ע"ג קרקע ו זה ס"ל לרש"י עיקר הגירסא ידו לא נייח דפשיטא דהכא ליכא למימר בתר גופו גרירא שהרי גופו בר"ה וידו ברה"י וע"כ בשני רשויות לא אמרינן בתר גופו גרירא דהא ידו לא דמיא לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדלקמן וא"כ לא שדינן לידי' בתר גופי' כלל כשהן בשתי רשויות אבל כשהן ברשות אחד שפיר שדינן ידו בתר גופו לגמרי וכי היכא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי בטעון על כתפו הה"ד בידו דכגופו לגמרי דמיא ושפיר הוי עקירת גופו כעקירת חפץ אפי' טעון בידי ואי הוי גרסינן ידו בתר גופו גרירא הוי משמע דטעמא דלא מיקרי עקירת ידו עקירה היינו משום שהיד נמשכת אחר הגוף וראוי להיות במקום הגוף ולכן כיון שלא עשה רק משיכת היד אל הגוף לא הוי כעקירת חפץ וא"כ הוי משמע דאם הוציא ידו ע"י עקירת גופו הוי מחייב והא ליתא דאפי' הוציא היד ע"י עקירת הגוף נמי פטור דאפי' הלך ממקומו וע"י ההליכה הוציא ידו שעשה עקירת כל הגוף נמי פטור והיינו משום דלא אמרינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ פטור משום דידו לא נייח ע"ג קרקע ואין דומה לגוף שמקום הנחתו ע"ג קרקע ונראה דלפרש"י נמי אפילו הי' היד ע"ג קרקע וזה הניח לתוכה אי אמרינן אגד (יד) שמי' אגד לא שייך עקירת ידו כעקירת חפץ משום שאין מקום הנחת היד ע"ג קרקע ובהכי ניחא דקשה לפרש"י למאי דמוקי לקמן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא וכמו לרבי דבעי למימר לקמן דס"ל הכי וגם לפי האמת ברה"י מקורה ס"ל ביתא כמאן דמליא דמי וסתם בית מקורה וא"כ קשה אמאי פטור הא הוי כאילו היד מונחת ע"ג קרקע א"ו כדפרישית כיון שאין הקרקע מקום הנחה ליד אינו חייב וכן לקמן פ' המצניע דף צ"ב מבואר דאי אגד גופו שמי' אגד גם למטה מג' פטור ולא אמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ דמי א"ו כדפרישית כנלע"ד ברור לפרש"י ודוק היטב:
ובאמת לדעת התוס' יש לעיין קצת דאי אמרינן ידו בתר גופו גרירא א"כ לפמ"ש לקמן לרבי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה דאי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו הזורק מיהו על נופו חייב דהוי כזורק מרה"י לר"ה א"כ הכא נמי נימא שדי ידו בתר גופו ולחייב כמאן דהניח בר"ה שהרי גם בידו אמרינן דבתר גופו גרירא ובראשית העיון אמרתי ליישב באמת כן פירש"י דלהכי לא מצי למימר דס"ל ידו בתר גופו גרירא דא"כ לרבי יתחייב בנותן לתוך ידו כמו באילן לקמן ולהכי בעי רב הך בעיא מרבי דוקא דס"ל לקמן גבי אילן כן וע"כ צ"ל בידו טעמא אחרינא אבל בלא"ה י"ל דידע רב שאינו דומה לידו משום דבתר גופו גרירא ואהדר לי' דאף דאנא לא ס"ל גופו גרירא מ"מ ס"ל מטעמא אחרינא לחלק משום דידו לא נייח ועפ"ז אמרתי ליישב הלשון לא אמינא לך כו' דמשני לך שינוי' ולכאורה הל"ל דפשיט לך דהא לא אקשי' לי' כלל ולפ"ז ניחא דודאי בעיא דרב דוקא מרבי לשיטתי' דמוכח ממתני' דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי וי"ל כן גם בגופו דלרבי ל"ל בתר גופו גרירא דא"כ בנתן לתוך ידו יתחייב כמו באילן לקמן ואי הוי אמר ידו בתר גופו גרירא א"כ ע"כ הא דס"ל לרבי לקמן בזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא חייב היינו משום דלא בעי הנחה על מקום ד' דל"ל כדחיית אביי דשדי נופו בתר עיקרו דהא חזינן הכא לא מהני שדי ידו בתר גופו לחייבו וא"כ ממילא שלא היינו צריכין לתרץ ידו של אדם חשובה והוי מתוקמא מתני' כרבי כדמוקי רב יוסף לקמן וזה אינו אמת דס"ל לרבי דבידו לא אמרינן דגרירא בתר גופו ולא דמי לאילן וע"כ צריך לשנויי אמתני' דידו של אדם חשובה וא"ש ודוק אלא דרש"י אינו מפרש כן לקמן: