חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן שעה
סעיף ז' מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה מאימתי מונים משנתיאשו לבקש וכו' ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובים צריכים לחזור ולהתאבל וכו':
והנה בע"א או במסל"ת ניחא דאין מתאבלין כ"ז שאין כאן עדות שהוא ראוי להתיר האשה דהא בגוף הדבר דמתאבלין בע"א או במסל"ת ובעמפ"ע תמה הרבינו מאיר איך יהי' נאמן ע"א נגד החזקה, ואפילו להחמיר לא שייך דחומרא דאתי לידי קולא שנוהג אבילות בשבת ואסור בתלמוד תורה כל ז' ולהניח תפילין, רק כיון דמתירין את אשתו לכן מתאבל כמו שאמרו ב"ש לב"ה התרתם ערוה החמורה לא תתירו את הממון וחזרו להורות כב"ש, א"כ ג"כ כאן כיון דנאמן להתיר ערוה החמורה ולגבות כתובתה כ"ש לענין אבילות ולא פליג בין אבילות האשה לשאר אבילות עכ"ל הרא"ש בפי' אלו מגלחין, א"כ במקום דליכא עדות מספקת להתיר האשה אין מתאבלין ג"כ, אבל אם יש עדים שנפל למים שאין להם סוף או לשאר דברים שרובן למיתה ויורדין לנחלה ע"פ העדות רק בא"א החמירו כיון שהוא כרת יש לומר שפיר דמתאבלין:
ולפ"ז לא קשה דאיך כתב הרא"ש בשם הר"מ בסוף אלו מגלחין מעשה באשה אחת שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגידו הנחנו את בעלך גוסס וחייב ר"מ להתאבל דרוב גוססין למיתה, דהא לענין היתר אשה לבעלה אין מעידין על הגוסס כמבואר בתוס' יבמות (דף ק"כ), ובב"ש (סימן י"ז ס"ק צ"ד) הרגיש בזה וכתב לחלק בין גוסס סתם לגוסס ג' ימים ובאמת לא הועיל בתירוצו כלום כי כתב מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו דודאי כבר מת ולא משמע שהי' גוסס ג' ימים אלא שעברו ג' ימים מיום שראוהו כשהוא גוסס, ובדברינו ניחא דכאן לא כתב למחות בנשים שלא לספוד אדם ע"פ אומדנות המוכיחים, כי ע"י אומדנות דהיינו שאין כאן עדות ברורה על המיתה, וכל עיקר שמתאבלין הוא רק כי אם התרנו ערוה החמורה איך לא נחמיר לנהוג אבילות אף דהוא חומרה דאתי לידי קולא כמ"ש הרא"ש, אבל במקום דהאומדנא אינו להתירה אין להם להתאבל, וכן הת' הריב"ש שהביא ב"י הי' על אשה שנתעלם בעלה ובא ע"א והעיד ולא הי' בעדותו כדי להתירה:
ושמע שהיתה קראה למקוננת לספוד לבעלה ולבכותו ושלח לברורים למחות בידה וכן עשו, אבל בגוסס כיון דרובן למיתה וכן כשנפל למים שאין להם. סוף כיון דחזקתו למיתה ויורדין לנחלה על פיהם רק בא"א החמירו, לא גזרו שלא להתאבל כיון דמן הדין חייב להתאבל, ולא שייך ג"כ בזה הגזירה דאי נתיר לה להתאבל תנשא, דהא בדיעבד אם נשאת לא תצא, ואף אם הדין שתצא כיון דאינה אסורה רק מדרבנן לא גזרו, אך הב"י (בסי' שע"ה) הביא בשם בעל העיטור שהביא ת' הרי"ף מי שטבע במים שאל"ס אין היתר לאשתו כיון דבחזקת חי קיים ומסתברא דלא נהיג אבילתא, והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל במים מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש, איכא למימר שנפל ומת והנה יש לפרש שנפל ומת דהיינו ששהה כל כך במים ששיעור עד שתצא נפשו אע"פ שלא ראו שמת ואין מתירין את אשתו לכתחלה מ"מ מתאבל עליו כיון דבדיעבד לא תצא, ויש לפרש שנפל ומת דהיינו שראוהו בפירוש שמת ולפ"ז צריך לומר דבעה"ע סובר בע"א שראה הטביעה ולא אמר בדדמי, ובטור ובש"ע יו"ד (סימן זה) כתב מי שטבע במים שיש להם סוף וכתב בט"ז (ס"ק ג') ובש"ך (ס"ק ז') דלהכי נקיט מים שיש להם סוף לאפוקי שאין להם סוף דאין מתאבלת עליו כלל כיון שאין מתירין את אשתו, ואף דמדברי רב האי ורב שרירא שהביא הטור משמע דאפילו לא נתברר שמה אלא קול יצא בכך מתאבלין עליו, כיון דנדחו דבריהם בפוסקים כדאיתא בטור וב"י נדחו ג"כ בזה, וכך כתב הרב בא"ע (סי' י"ז ס"ה) בהגה"ה כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו ע"ש, וכיון דבש"ע פסק דבמים שאין להם סוף אין מתאבלין ובגוסס פסק (בסי' של"ט) דמתאבלין, הי' נראה כב"ש דגוסס מתירין את אשתו אך ובסי' של"ט) בגוסס כתב הטור וכן בש"ע לא כלשון הר"מ שהביא ברא"ש דהר"מ חייב לאשתו שיתאבל ובטור וכן בש"ע איתא מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס צריך להתאבל עליו וכן בטור ראינו בנך או אחיך גוסס, ולזה נראה דבכיון שינו מהמעשה שהי' בר"מ כי באשה שאין מתירין אותה להנשא אינו מתאבלות, אבל בקרובים במקום דליכא חשש א"א מתאבלין וכ"כ בת' חכם צבי (שאלה כ) ולפ"ז בגוסס צריך לומר דמיירי דליכא חשש א"א, ועכ"ז הוא דוחק גדול לכן נראה דמחוורתא כמש"ל דדוקא בדליכא עדות ברורה שמת אין מניחין להתאבל דכל עיקר חיוב אבילות כיון דמתירין אותה להנשא, אבל בגוסס ובמים שאין לו סוף אם הי' עדים שנטבע אין מוחין להתאבל שאר הקרובים, אבל האשה מוחין כיון דאין מתירין אותה להנשא, והעיטור בשם ת' הריף ג"כ לא נאמר רק נגד האשה או דאינו כ"א ע"א על הטביעה, והא דהקשה מברייתא דאבל נראה דכיון דתנא בברייתא טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש, הברייתא מיירי דאין כאן עדים שנפל לים רק ע"א דומיא דנפל לנהר שהוא מים שיש להן סוף ובע"א מתאבל הוא דוקא במקום דמתירין אותה אבל כשאין מתירין אותה אינו מחויב להתאבל וכיון דאינו מחויב מוחין בו שלא יצא תקלה, ולזה ניחא מה שכתב דבחזקת קיימין הן, ולכאורה במים שאין להם סוף אינן בחזקת קיימין דחזקתן למיתה, א"ו דמיירי בע"א ובע"א במקום דא"נ להתירה אינו כלום ובחזקת קיימין הוא לכן אין מתאבלין, ובש"ע העתיק מים שיש להן סוף כי במים שיש להם סוף מתאבל אף בע"א, אבל בשני עדים כיון דיורדין לנחלה מחויבין להתאבל, אבל נגד האשה כיון שאין מתירין אותה מוחין בה מלהתאבל ואל תתמה איך מחייבין הקרובים להתאבל ולא לאשתו, נגד הקרובים אמרינן שמת ונגד האשה נאמר דעדיין הוא חי, דהא לענין מורידין לנחלה תאמר שמת ולענין היתר דידה תחמור, ועיינתי בבעל העיטור וכתב שם כדברינו מי שטבע במים שאין להן סוף אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת והכרתיו שהוא זה, ואם לא אמר אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והכרתיו אסורה להנשא לכתחילה ואי אנסבה לא מפקינן מיני' וכל ומן שלא תנשא לא תטול כתובתה ואין הבנים יורדין לנחלה והרי הן כנכסי שבוין דקיי"ל אין מורידין קרוב לנכסי שבוי כיון דבחזקת קיימין הן מסתברא דלא נהגו אבילות, והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת אי נמי נפל למים שיש להן סוף, וזכינו מבה"ע דסובר דמורידין לנחלה ע"פ ע"א, רק מים שאין להם סוף כיון דלא תנשא לכתחלה אין מורידין לנחלה והרמ"א בריש (סי' רפ"ד) סותם דאין מורידין לנחלה קרוב ליורשה ע"פ ע"א כדעת הריב"ש ודלא כדעת התשב"ץ דסוגיא דכתובות הוא קודם שנפשט האבעי' דע"א במלחמה נאמן משום מילתא דעבידא לגלוי', עכ"פ מבואר בהעיטור דדוקא במקום דאין מורידין לנחלה הוא בחזקת קיים ואין מתאבלין, וראיתי אח"כ בעבודת הגרשוני (סי' יו"ד) דדעת חכם אחד לחלק כן כמ"ש ודייק מהעיטור כן, והוא משיג עליו דא"כ קשה למה כתב בש"ע במים שיש להם סוף, ולפמ"ש לחלק בין ע"א לשני עדים הכל ניחא בעזה"י דבמים שאל"ס כיון דכל האבילות בנאמנות הע"א הוא מטעם דאין מתירין אותה מתאבלין, ג"כ כתב דכיון דלא תנשא אין מתאבלין והוא בחזקת קיים, אבל בשני עדים שנטבע אף דאין משיאין את אשתו הוא מטעם חומרא דכרת ומורידין לנחלה מתאבלין ג"כ דכיון דמחזקינן לי' בחזקת מיתה לענין הורדת נחלה מחזקינן לי' ג"כ לענין אבילות, אבל האשה עצמה כיון דאין מתירין אותה לינשא נראה מצד הסברה דאינה מתאבלת. ולפי זה הדין במקום דליכא עדות ברורה שיהי' סגי להתירה מוחין כל הקרובים להתאבל, ובזה נראה דאפילו במקום דליכא חשש א"א אין מתאבלין, דהא מצד הדין אינו נאמן ע"א לענין אבילות רק כיון דמתירין אותה וסמכינן על העדות בערוה חמורה סמכינן גם לענין אבילות ואין מחלקין בין אבילות אשה לאבילות שאר קרובים כמ"ש הרא"ש, ובמים שאל"ס אם ליכא ע"א כיון דאין מתירין אותה ג"כ אין מתאבלין ואין חילוק בין האשה לשאר קרובים ובין במקום דאיכא חשש א"א או במקום דליכא, וכשיש עדות אשר מן הדין מורידין לנחלה רק באשה מחמרינן שלא תנשא, כיון דמורידין לנחלה מתאבלין עליו ג"כ, רק האשה לא תתאבל כיון שאין מתירין אותה, א"כ אין ראי' מהא דאיתא בש"ע דמתאבלין על שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים דמתירין את אשתו, כי שם לא מיירי מענין נאמנות על הגוסס רק אם הוא בחזקת חי או מת כיון דרוב גוססים למיתה, והוה כמו במים שאל"ס דמתאבלין ואין מתירין את אשתו, כל מה שכתבנו נכון לדינא, אך מגוסס בלא"ה לא קשה כמ"ש בתשובות שב"י ח"ב (סימן קי"ד) דדוקא בנאבד בעלה אין מתאבלין אא"כ בעדות ברורה שמשיאין את אשתו, משא"כ בהלך למקום קרוב כמו שכתב ברא"ש שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים שאפשר לה להתוודע תוך ימי אבילה אין מוחין להתאבל עליו כיון דהוא מילתא דעבידא לגלוי' ונכון הוא, ובזה לא קשה מה דהש"ע סותר את עצמו, דבאה"ע (סי' קמ"א סעי' ס"ב) פסקינן אם נתן הגט והניחו גוסס ה"ז ספק מגורשת וכאן פסק דמתאבלין, מ"מ לענין דינא באבילות נראה לי כמ"ש לחלק בין במקום שמורידין לנחלה ובין במקום שאין כאן עדות מספקת כלל, כיון דכל הדין נובע מעיטור ועיטור כתב דזה דאין, מורידין לנחלה במים שאל"ס כשיש שני עדים על הטביעה או שאר דברים הנזכרים הקרובים מתאבלין ולא האשה, עכ"פ אין ראי' להב"ש דמעידין על הגוסס להתירה, כיון שמבואר בתוס' בפירוש דאין, מעידין על הגוסס, וכן (בסי' קמ"א סעי' ס"ח) דאם נתן גט והניחו גוסס הרי זה ספק מגורשת וכ"כ תוס' בכורות (דף כ') דבגוסס לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו ואיך אפשר להתירה:
בתשובת כנסת יחזקאל כתב דאף שמבואר שאין מניחין בניו ואשתו להתאבל אבל אנו נוהגין מאחר שכבר מפורסם ששולחין שו"ת לרבנים אינו מתיר להגיד לבניו קדיש בביתם ולעשות מנין:
דלזה איכא בפרסומו מילתא ולא חיישינן שיבא אחד ויעיד פלוני מת סתם, וגם לאשתו ובניו אינו מוחה לילך בבגדי חול בשבת אבל לא ללבוש בגדי אבל, ובת' עבודת הגרשוני כתב שהמנהג פשוט שלא לומר קדיש, מ"מ נראה דעכשיו אין להתיר בשום אופן לאשה אם בא עדות לפני החכם שאמר הבן קדיש, כי בענין הקדיש כל אחד עושה בזמנו כאשר רוצה ואין על הב"ד לדעת למחות, גם להתיר שיאמר קדיש אין מהנכון כי מה לנו להתחכם על משפטי ד' לבקש תועלת למת במקום דמן הדין אין אומרין. השם ברחמיו יבלע המות לנצח ויזכינו לאור יקרו למען נזכה לאור הגנוז הצפון לצדיקים ולחזות בנועם ד' כי עמו מקור חיים ובאורו נראה אור: חידושי מהרא"ך ליקוטים:
שלא להוציא הגליון חלק אמרתי להדפיס מכתב מכבוד ש"ב הרב החרו"ב וכו' נגיד ושוע. מוה"ר שלמה זאב בהמנוח המופלג ויר"א וכו' הנגיד וחסיד מו"ה משה יהודא פאצאנאווסקי ז"ל מלאדז. חתן הרב הגאון מוה"ר דוד דוב מייזלש ז"ל האבד"ק לאסק. כבוד ותהלה, עושר וגדולה, יענדו עטרה. לידידי ש"ב הנעלה. כש"ת מוה"ר שמואל זנוויל הכהן נ"י נכד המחבר זצ"ל:
אחדשה"ט. בעברך יקירי דרך עירנו, לבבתני ושמחתני, בהראותך לי הניירות שהדפסת לדוגמא (קורעקטען) מעשה תקפו וגבורתו של הגאון הקדוש אא"ז זצ"ל זי"ע. ותאורנה עיני בטעמי מהם. האמנם עלי תולה טרדות רבות ולא אמצא נופש ועת חופש. וכל היום הנני מתנוע ובלילה אני עיף ויגע. עכ"ז דברי עצורים כאש בעצמותי כלכל בל אוכל. נשאו דכים. שטפו עברו על כל חידושי אא"ז ז"ל ויערבו לחכי שתיתי עסיס ורויתי נופת. ויש אתי פלפולים הרבה הנוגעים באיזה מקומות של שבחים המגיע לכתבים של אא"ז זצ"ל. אולם באשר אצת לדרכך. ומאנת לעכב פה איזה ימים ומנעת ממני לעיין יותר בדברים המזהירים כספירים לכן דברי מעטים:
והנני דו"ש והצלחתו שלמה וואלף בר"מ פאצאנאווסקי מלאדז. כעת בקאנסטאנטין:
ראיתי לאא"ז בסי' ל"ו שכ' לחדש ולהתיר מורני שבריאה מאיסור אבמה"ח ועי' בדרכי תשובה סימן ל"ו שהביא חבל הפוסקים האוסרין והמתירין בזה) אף לשיטת רש"י ז"ל סו"פ א"ט דדרני אסורין משום אבהמ"ח אשר ממנו יצא המקור לאסור בג' מורנות את הריאה כנודע דברי הראש אפרים בסי' ל"ו והפמ"ג סימן פ"ד. וחידש אא"ז ז"ל דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו בחולין ס"ח בהוציא עובר את ידו כיון שעומד על שפת העור לא הוי בכלל בבהמה תאכלו. לכן גם בדרני שהם גדילים בין עור לבשר ולא הוי ג"כ בתוך הבהמה לכן באיסורייהו דאבר מן החי קיימו. משא"כ תולעים שבריאה אי מינייהו קגבלו מותרין שפיר מטעם בבהמה תאכלו כיון שהם בתוך הבהמה. ודפח"ח וש"י:
ואם כי קטנתי ואת חכמים בל נמניתי לא הבינותי. דהא בתוס' שם הקשו דלמ"ל קרא לאסור דרני הא בל"ז אסורין כמו מצא דמות יונה כיון דליתא בפרסות ותי' דשאני דמות יונה דהוא עובר והותר מכלל בבהמה תאכלו לכן בעינן פרסות. משא"כ דרני דנבראים מהבשר עצמו ולא מרבינן מבהמה תאכלו לא בעי פרסות לכן צריך קרא לאסור ע"ש ולפי"ז אם נימא כדברי אא"ז זצ"ל דתולעים שבריאה גם כן מותרין משום שהם בכלל בבהמה תאכלו א"כ שוב דומה לעובר ולדמות יונה ושוב מהראוי להיות אסורין מטעם דליתא בפרסות וי"ל ואין העת מספיק:
ועי' בס' חלקת יואב ליור"ד סי' כ' מתרץ קושית העולם דאיך אוכלין הריאה הלא אין לה רק שחיטה סי' א' דכמאן דמנח בדיקולא דמיא ותי' דהריאה מותרת משום בבהמה תאכלו וחידש שם עוד דהתולעים שבריאה ממילא מותרין כמו שבטילין התולעים שבעובר לגבי העובר משום בבהמה תאכלו וכ' עוד שם וז"ל אבל כיון שהבהמה שלימה ולא נקראת חסירה שוב מותר הריאה מטעם כל בבהמה תאכלו ואף דבחותך מטחול וכליות אסור באכילה כמבואר בר"פ בה"מ מדכתיב אותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חסירה. משא"כ בריאה כיון שהיא שלימה לגמרי שוב יש לדמותה לעובר וקרינן כל בבהמה תאכלו. כי לאו דוקא בעובר אמרינן כן סברא זו דמקרי שלימה רק אף בתולעים כמ"ש תוס' סו"פ א"ט וכו' ע"ש באריכות לשונו הזהב:
אבל גם דברים אלו נפלאים ממני. דמה יושיענו זה דמקרי עתה שלימה בעוד שהריאה דבוק בבהמה. הא כשיחתוך מן הריאה אין לך חסירה גדולה מזו ואינו דומה כלל לעובר ודרני דאף אם מחסרין העובר מן הבהמה וגם בלי הדרני עוד נשארה הבהמה שלימה ולא חסירה מידי וכמבואר להדיא בגמרא שם לחלק בין חותך מעובר לחותך מטחול וכליות. והריאה הוי כחותך מטחול וכליות ועוד גרע כנודע. ואם כן איך קרינן אותה כשהיא שלימה: ושאלתי זאת להגאון מקינצק בעהמ"ח ח"י בעצמו שליט"א והשיב לי במכתבו באריכות ולסוף סיים וז"ל אך באמת בעת כתבי ידעתי שיש לומר דלא קרינן בזה אותה וכו'. ולזה סיימתי לבסוף כי הוא רק דרך פלפול כי ספק היה אצלי בזה עכ"ד יחי':
בוש"ם הנ"ל. (נוטריקן שלמה וואלף בר' משה:
חדושים מאת הרב הגאון הצדיק זצ"ל על איזה מסכתות בעזר החונן לאדם דעת. מסכת שבת:
דף ב' ע"א תוס' ד"ה פשט בעל הבית את ידו וכו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה והמהרש"א הקשה דהא בשבועות הוכיחו תוס' מדאיצטריך כלל קרא להוצאה, וי"ל דבשבועות מוקי הש"ס המתניתין כר"ע ור"ע סובר דתחומין דאורייתא ויליף מאל יצא איש, א"כ ליכא תרי קראי על הוצאה, וכאן הקשו תוס' אליבא דתחומין דרבנן א"כ אל יצא בהוצאה מיירי, והא דכתבו תוס' דהוצאה דעני לא הוה ילפינן מהוצאה דבעה"ב:
היינו כי דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ונקרא ג"כ הוצאה מרשות שעמד בו לרשות שאינו עומד בו ושני המקראות מיירי בהוצאת העשיר ויליף הוצאה דעני מיתורא דקרא: ע"ב תרתי הוין שנים דהוצאה ושתים דהכנסה לפי מה שכתבו תוס' שבועות ד"ה יציאות דיש שני מיני הוצאות כשעומד ברה"י ונטל פירות ויצא דהוצאה זו נאמר בקרא, ועוד שנית אם הגוף עומד ברה"י ומוציא ידו לרה"ר או עומד ברה"ר ומכניס ידו לרה"י ומוציא א"כ יש ארבעה הוצאות, ונראה דבהוצאה אם עומד ברה"י ונוטל פירות ויצא ליכא הוצאה דעני כמ"ש תוס' שם:
דף ג' ע"א תוס' ד"ה בעשותה וכו' וליכא למימר דשנים שעשאוהו איירי בשנים שעושה בבת אחת עכ"ל, ואפשר לומר העושה את כולה ולא העושה מקצתה דהיינו אם עקירה היתה ביום והנחה בשחשיכה כמו דאיתא לקמן הי' טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו' א"כ הוא בעצמו עשה כל המלאכה חצי ביום וחצי מחשיכה:
דף ה' תוס' בד"ה בשלמא לבן עזאי מהלך כעומד דמי, בירושלמי פריך על דעתו דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה"ר דיעשה כמו שהונחה על כל אמה ויפטר ומשני לה בקפיצה כן היא גירסת התוס' בירושלמי, אך קשה כיון דלא משכחת העברת ד' אמות רק בקופץ אמאי גזרו על לולב וכדומה שמא יעבירנו:
(הנה קושיא זו כבר הרגיש בס' שו"ת רע"א זצ"ל במס' ר"ה (דף כ"ט ע"ב) עיי"ש מה שתירץ):
דף ח' ע"ב תוס' ד"ה לימא תהוי תיובתא דרבא וכו', הרשב"א הביא דעת הראב"ד דלכתחלה אסור לטלטל ברה"ר פחות מד' אמות דבין ד' לפחות טעו אינשי ולא התירו אלא במקום הדחק, וההוא דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר פירשה הראב"ד במטלטלין למעלה מעשרה דאיכא תרתי לפטור דהא פחות מד' אמות ומטלטלין למעלה מעשרה שהוא מקום פטור א"כ ניחא פירוש רש"י: דף י"א תוס' ד"ה לא יעמוד כו' השתא היכי תני ר' מאיר הוצאה דלא מחייבו עלה עד שהניח במעיו בהדי הנהו דמחייב בשעת בליעה, ולכאורה לר"ל דאית ליה בס"פ גיד הנשה דאינו חייב באיסור אכילה דהנחה במעיו בעינן א"כ גם על הנהו אינו חייב רק על הנחה במעיו, ונראה דלר"ל ע"כ המשנה לא אתי דהא בעי שכל החיובים באין כאחד ולר"ל רק באיסורי אכילה בעינן הנחה במעיו אבל אשם מעילות דחייב על הנאה פשיטא דחייב על הנאת גרונו ושאר איסורין כגון חלב וטמא אינו חייב רק על הנחה במעיו: מסכת פסחים:
דף כ"ב בגמ' סקל יסקל השור איני יודע שהוא אסור באכילה טעמא דכתב בעל השור נקי דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, וקשה דהא איסורי הנאה שהם בשריפה והחמיר התורה מאותן שהן מהנקברין מ"מ עפרן מותר כיון דנעשה מצותו כמ"ש תוס' בתמורה, א"כ צריך לכתוב בעל השור נקי דהוא דוקא כששחט ולא נעשה מצותו אסור בהנאה אבל אם נסקל ונעשה מצותו יהי' מותר וצ"ע:
דף כ"ג בתוס' ד"ה מערבין לנזיר ביין ולא פריך הכי למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ונראה דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה הוא אם מערבין בפת אבל אם מערבין ברגל שהוא עיקר עירוב מערבין אפילו לדבר רשות כמבואר (סי' תט"ז), א"כ לר"מ דס"ל דעיקר עירוב בפת מערבין בפת לדבר רשות וסוגיא אזיל אליבא דר"מ:
דף כ"ו ע"א בגמ' דתניא אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהי' יושב בצילו של היכל ידורש כפי הנראה מתוס' ד"ה ותסברא דמקודם הי' סובר דהוא מעילה דאורייתא מוכח דהיכל נעשה מבדק הבית כמו דסובר הש"ס בכתובות (דף ק' ט"ב) ודלא כירושלמי דשקלים. וקשה על הרמב"ם (בפ"ד מה' שקלים) דפסק שמשירי הלשכה היה בא ע"ש ואין מועלין בשירי הלשכה כמבואר (בפ"י מהלכות מעילה ה' ל"ג):
דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה אין פודין את הקדשים והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים, לפי פסק הלכתא דמנחות טהורין אינן נפדין כשלא נתקדשו בכלי שרת וע"כ דקדושת הגוף הם, וכשנתחמצו קודם שנתקדשו בכלי שרת נפדין יש לומר דמיירי בקדושת הגוף עיין ברמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח)::
שם ד"ה אין פודין וכו' וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי לא שייכא בי' מעילה, ועוד יש לומר דהא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית בי' שו"פ לכשיהי' אפר עכ"ל התוס', וכונתם דבקדושין דוחק לומר מה שתירצו דכיון כמו שהוא עכשיו לא שוי' מידי, דשם קידשה באיסור הנאה ואין לה שום היתר אחר ועומד לזה להיות נשרף שיתהנה באפר, ולזה כתבו דמיירי דלית בה שוה פרוטה כשיהי' אפר, אבל בסוגיא דמותר להשהות עד אחר הפסח ולהנות ואינו עומד להיות אפר, ניחא להם בתרוצם הראשון דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכי בו מעילה:
דף ל"ג ע"ב תוס' בד"ה אמר קרא ראשית ששיריה נכרים וכו' וי"ל דדוקא בטבל טמא אין מדליקין אבל בטבל חמץ מדליקין, וכתב המהרש"א דדבריהם תמוהין דהא בלאו איסור חמץ נמי בכל טבל בין טמאה ובין טהורה אין מדליקין, ובמשנה למלך (בפ"ב מה' תרומה) כתב דבריהם נפלאו ממנו דל מהכא איסור חמץ תיפוק לי' דהא כל טבל אפילו טהור אסור בהנאה של כילוי ובשביל שהוא חמץ יהיה מותר בהנאה:
(א"ה הנה מצאתי בשולי הגליון של מסכת פסחים מן אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל לתרץ כונת התוס' בסגנון זה רק בתוספת ביאור וזה לשונו הטהור:
לענ"ד נראה דכונת התוס' הוא כך דאנן ילפינן דבב' תרומות הכתוב מדבר דהיינו כמו שהכהן אסור לו לאכול טבל):
ולענד"נ בשלמא טבל טמא חייבו התורה ליתן תרומה, דהא השיריים יהי' מותר באכילה כי חולין טמאים מותרים באכילה, והתרומה הוא לכהן להסקה, אבל טבל של חמץ לא יהי' השיריים מותרים באכילה רק בהנאה, מנ"ל דחייבו תורה ליתן תרומה להתיר בהנאה ואינו חייב כלל בתרומה ואינה קדשה כלל, ובירושלמי תני ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"ש בן יהוצדק מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצה, אבל אם הפרישה חמץ לא בדא הפריש מצה על חמץ א"ר זעירא כל תרומה שאינה מתרת את השיריים לאכילה אינה תרומה אפילו הפריש חמץ על מצה, א"ר זעירא מאחר שאלו מינה עלי' אינה תרומה, הימנה למקום אחר אינה תרומה, פירש בקרבן אהרן לא בדא אין בזה חל עליו שם תרומה אפילו למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה שנאמר תתן לו ולא לאורו, הפריש חמץ על מצה מאחר שאלו מינה עלי' אינה תרומה כיון שאם הפריש מחמץ על חמץ אינה תרומה דבעינן שיהי' שיריים ניכרין אפילו הימנה למקום אחר אינה תרומה:
דף לו בתוס' ד"ה האוכל נבילה ביוה"כ קשה לר"י דהא כי פקע איסור אבר מן החי יחול איסור יוה"כ ונבילה בבת אחת דמודה ר"ש ונראה דהנה תוס' בקדושין (דף ע"ז) כתבו דר"ש ל"ל ג"כ איסור מוסיף והריטב"א שם כתב לתרץ קושיות התוס' וי"ל דר"ש סובר איסור מוסיף ע"ש, והנה הא דאיסור בת אחת חל לכ"ע למה דקיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו אמאי חל איסור בת אחת, כתבו בתוס' רי"ד דהי מינייהו מפקת, ולפ"ז אם באו שני אסורין בבת אחת ואחד יש כולל למאן דסובר דכולל חל או למ"ד דסובר איסור מוסיף, יש לומר דכולל או מוסיף חל ולא האיסור האחר דהא הכולל והמוסיף חל בזא"ז ג"כ והאיסור האחר אינו חל (עיין באריכות בחלק יו"ד סי' רל"ח). והראב"ד (בפ"ד מה' שבועות) כתב אם נשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל הככר חל שבועה שני' דהוה מוסיף כיון שנתוסיף איסור לעולם, א"כ כשחל איסור נבילה ואיסור יוה"כ בבת אחת הוה נבילה איסור מוסיף דהא אסור לעולם ויוה"כ אינו רק היום וחל נבילה דאיסור מוסיף חל בזא"ז ג"כ, ולא איסור יוה"כ שאינו בזא"ז גם בבת אחת אינו, אך באמת צ"ל דר"ש גם איסור מוסיף ל"ל דחמץ לבד הכולל הוא איסור מוסיף על טבל דלשיטת ר"ת וכן הרמב"ם דלוקח אחר מירוח לא קרינן בי' תבואות זרעך ומותר מן התורה ללוקח א"כ הוה חמץ מוסיף, אך לפמ"ש דלשיטת הראב"ד הוה טבל ג"כ מוסיף כיון דאסור לעולם אינו חל צ"ע. וי"ל דהנה הריטב"א בעירובין כתב דטבל הוה איסור חפצא ויוה"כ לא הוה רק איסור גברא ע"ש (דף ל') דהא אין מערבין בטבל, א"כ יש לומר כשחל נבילה ויוה"כ בבת אחת נבילא הוה איסור חפצא ואיסור גברא ויוה"כ אינו רק איסור גברא חל איסור נבילה ולא איסור יוה"כ ועיין בר"ן בנדרים (דף י"ח ע"ב):
דף מ"א ע"א בגמ' אמר רבא אכלה נא לוקה שתים, מבושל לוקה שנים, נא ומבושל לוקה ג', אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות עיין רש"י שפירש משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות ולאו דכי אם צלי אשר כולל בו כל מיני בישולין שאיינו צלייתן אבל כשאיני נא ומבושל בין לרבא ובין לאביי לוקה שתים. והרמב"ם פירש דנא ומבושל הוה ג"כ לאו שבכללות ואם אכל נא ומבושל אינה לוקה אלא אחת, איכא דאמרי דאין לוקין שתים אבל חדא מיהו לוקה איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאו כלאים דחסימה לשיטת רש"י הפלוגתא אכל חי ללישנא קמא לקו וללישנא בתרא כיון דלא מיחד לאו לא לקו ור"ת חולק רק באם לא הפרו בו על נא והתרו בו על צלי אש כשאוכל נא מלקינן לי' ללישנא קמא על התראות צלי אש, וללישנא בתרא אינו לוקה כלל, אבל באוכל חי כיון דלא כתוב בקרא לא מלקינן ליה דצלי אש אינו רק עשה ובתוס' מנחות אין לוקין על לאו שבכללות על עירוב שאור ודבש דנפקא מכל חשיב לאו שבכללות:
ולכאורה לכל הפרושים קשה מהא דאיתא לקמן בריש פרק אלו עוברין אר"י א"ר ר"מ הוא דתניא שאור ישרף ונותנו לפני כלבו והאוכל בארבעים שמעינן לי' לר"מ נוקשה בלאו וכ"ש דגן גמור ע תערובות, וקשה להאי לישנא דחדא נמי לא לוקה כיון דילפינן מכל ואמאי סופג הארבעים, ועוד דהא בל תאכל ותיקש חמץ ע"י תערובות הוה לכל הפרושים לאו הכללות, ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה' ד') אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהן נכללין בלאו אחד, וכתב הכ"מ שיש לתמוה למה פסק כלישנא קמא דלוקה אחת דהא ללישנא בתרא אפילו אחת אינו לוקה, ובזה ניחא דפוסק כלישנא קמא כיון דתנא דברייתא בנוקשה ובדגן גמור ע"י תערובות דסופג ארבעים משמע כל"ק:
דף מ"ג ע"ב בגמ' אמינא הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל וליתנייהו בקום אכול מצה דהוי לי' מצות עשה שהזמן גרמא אימא בבל תאכל נמי ליתנייהו קמ"ל עכ"ל הש"ס:
ולכאורה נראה דלזה קאי אליבא דר"ש דסובר דחמץ אינו אסור רק בפסח, אבל אליבא דר' יהודה דסובר דהא קרא אתי על חמץ לפני זמנו דהיינו משחיטות הפסח א"כ לא הי' לן למפטר נשים מהיקש רק מזמן שחיטות הפסח עד הלילה דהיינו מחצות, וע"ז נא אתי כל לרבות כי מחצות ועד הלילה אינו חייב כרת אלא וע"כ דסוגיא אזיל אליבא דר"ש לעיל (דף כ"ח) ור"ש צריך קרא על מחמצת ע"י דבר אחר לא אתי מפשטא דקרא כלל ויש לתרץ בזה קושיות המרש"א על בעל המאור ודו"ק, וכן קושיות התוס' דיש לדרוש לחומרא מתורץ דלר"ש מסיק הש"ס לעיל דהא קרא אתי לקבוע חובה בזמן הזה ע"ש ברש"י לעיל דהיינו אכילת פסח ור"ש סובר לקמן (דף צ"א) דמצה חובה לנשים מהא למוד דאמר ר"א בקרבן פסח פטורין, א"כ שפיר דה' לנו למדרש הקישא לקולא ודו"ק:
(טהור רק משעת הרמה ואילך מותר לו לאכול, כמו כן כשתורם מטבל טמא קודם הרמה אסור להכהן ליהנות רק משעת הרמה משעה שמפריש התרומה מותר לו לכהן ליהנות מתרומה טמאה, וילפינן טבל טהור מטבל טמא כמו שבטבל אין רשאי הכהן ליהנות הנאה של כילוי עד לאחר הרמה, גם בטבל טהור אינו יכול ליהנות הנאה של כלוי עד אחר הרמה וכמו שהכהן אסור גם ישראל אסור, אך זה דוקא בטבל טמא, כי כשמפריש מהטבל טמאה תרומה יהי' החולין חולין טמאים וחולין טמאים מותרים לאכול, וגילה התורה דגם אם אין הכהן יכול לאכול התרומה מהטבל טמא, מ"מ יכול ישראל להפריש מהטבל טמא תרומה דבשתי תרומות הכתוב מדבר, אבל טבל של חמץ גם כשיפריש תרומה אסור לו לאכול חמץ רק מותר להנות ואנן לא מצינו אשר התורה צוה להפריש כלל תרומה אם השיריים אין נאכלין רק שמותרין בהנאה כיון דלאחר הפרשה גם אז לא יהי' מותר השיריים, באכילה רק בהנאה אינו זקוק כלל ליתן תרומה ומותר ליהנות מטבל חמץ הנאה של כלוי דרק דבר שצריך ליתן תרומה אסור ליהנות מטבל הנאה של כלוי כי בשעת תרומה מיירי ומה שצריך ליתן התרומה כנלענ"ד בכונתם, ולולי דבריהם יש לומר דחמץ דכיון דצריך לבער החמץ ולשורפו רק בשעת הביעור מותר לו ליהנות אין זה מיקרי הנאה של כלוי כי הכילוי והביעור צריך להיות מטעם שהוא חמץ): דף מ"ח ע"א ואזהרה מהכא ואשריהם תשרפון באש, והא דלא אמר דאזהרה הוא כי הזיד במעילה, נראה דכיון דתנא בברייתא ולוקה משום הבערה ועל הבערה מועל כי עדיין לא נהנה רק כשיתבשל, אך קשה דא"כ יש עוד לאו הזיד במעילה, ואפשר דסובר דזה וזה גורם הוא:
דף מ"ט ע"א תוס' ד"ה לשבות שביתת הרשות פ"ה שהי' הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם ולילך ד' אלפים לדבר הרשות וקשה א"כ תקשה למ"ד בפרק בכל מערבין (דף ל"א) אין מערבין אלא לדבר מצוה עכ"ל תוס' וי"ל דרש"י סובר כרשב"א הובא בב"י או"ח (סי' תט"ו) דדוקא בפת שהוא קילא לעשיר אין מערבין אלא לדבר מצוה, אבל כשמערב ברגליו שהוא עיקר עירוב מערבין לדבר רשות וכן הוא במ"א (סי' תט"ו), ולכאורה יש לומר דלר"מ דסובר דעיקר עירוב בפת ולא אמרו מערב ברגל שהוא קילא לעני מערבין בפת לדבר רשות, ומתורץ קושיות התוס' לעיל (דף כ"ג) ד"ה מערבין לנזיר ביין כי שם הסוגא אליבא דר"מ ע"ש:
דף נ"ט ע"ב תוס' ד"ה בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן וכו' ומפרש דה"ק שמריהו שלא יבא לידי בל ילין שיקריבהו מבעוד יום בשעה הראוי לו עכ"ל ותימא על ירושלמי וכו' ועוד איתא א"ר חנינא אילן עבר והביא שמא אינו כשר ומאחר שאילו עבר והביא כשר וכו' ובזה מתורץ קושיות התוס' מבן תימא, וכן בתוס' חולין (דף מ"א) השוחט חטאת בשבת מבואר דאם שחט קרבן יחיד בשבת כשר:
דף פ"ג ע"א הני עצמות היכי דמי אילימא דלית בהו מוח למה בשריפה נישדינהו, צע"ג דהנה הר"ן בסוף ע"ז בפ' השוכר את הפועל (דף מ"ו) כתב וז"ל לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעבר עליו לילה אחת בלא בישול אע"פ שלא שהתה מעת לעת בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומא ופוגמת, אלא שהקשו תוס' בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתיב בכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לפי שאפשר שיהי' נותר ולא הי' נפגם וכיון שחל עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה, אלא אי אמרת דבלילה מותרת למה הצריכה שבירה או מריקה ושטיפה הרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי, ולדידי לא קשה שכבר פרשתי שבלוע הבלועה בקדירה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא מפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם אינו אוסר תערובות וכיון שעדיין שם נותר עליו ציותה תורה לבערו כשם שציותה לשרפו וביעור הנותר בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות ע"ש, א"כ איך נשדנהו העצמות שאין בהן מוח הא קיבל טעם בצלית הפסח ויש על הבלועה בעצמות שם נותר וצריך לבערו ועצמות הם בשריפה וצע"ג:
(י"ל דהי' סגי בהגעלה כמ"ש הט"ז (סי' צ"ט) דכלי עצם ניתר בהגעלה): דף צ"ב ע"א ב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, בתוי"ט כתב דגם צריך טבילה, ולא פירש שכבר נתגייר רק דטובל כמו מחוסר כפורים, דה"ל למתני טובל שנית כמו דאיתא בברייתא לעיל (דף נ"ט) ובפ"ג דחגיגה (דף כ"א ע"א) בתוס' ד"ה אונן כתבו דדוקא במחוסר כפרה דטומאה צריכה טבילה אבל בגר לא מצינו לו, וקשה קצת דאמאי אמר טובל ולא הזכיר דצריך להביא קרבן עולה דהא הקרבן מעכבו מלאכול בקדשים כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' מחוסר כפרה ה"א) וגם לכאורה נראה דאם נתגייר בי"ד אחר הקרבת תמיד של הערבים ג"כ ב"ש מודה דא"י לאכול, דהא דמקריבין במחוסר אחר תמיד של בין הערבים מטעם דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה כמבואר בר"פ תמיד נשחט (דף נ"ט ע"א) והנה הגר קודם שהביא הקרבן אינו חייב במצות ולכך לא מני גר בין מחוסרי כפרה ואיך ידחה הכהן עשה דהשלמה כדי שיתחייב הגר במצות, אך בזה יש לומר דסובר ב"ש כראב"י בר"פ ד' מחוסרי כפרה (דף ח' ע"ב) דגר הוה מחוסר כפרה ע"כ כשנתגייר אחר תמיד של בין הערבים מביא קרבן, אך אמאי לא הזכיר ב"ש דמביא קרבנו ואוכל את פסחו, ולזה היה נראה דגר שנתגייר בערב פסח היינו שנתגייר כדינו וטבל כמו שאר מחוסרי כפרה, והא דכתבו תוס' דגר א"צ טבילה אפשר דכתבו כן אליבא דהילכתא דגר לא מיקרי מחוסר כפרה, אבל ב"ש סובר כראב"י דגר הוה מחוסר כפרה, וצ"ע קצת דהא דאיתא ביבמות (דף ע"א) דגר שמל ולא טבל אינו אוכל בפסח משמע הא אם טבל אוכל מיירי במקום דאין בידו להביא קרבן בזה"ז, ולולי דברי התוי"ט יש לומר דלכאורה קשה אמאי אמרו ב"ש טובל ואוכל את פסחו דהא כיון שמגייר עצמו צריך טבילה, ולזה נראה דר"א הוא מתלמידי ב"ש ור"א סובר ביבמות (דף ע"א) דגר שמל ולא טבל אוכל בפסח מדאורייתא, יש לומר דגם ב"ש סובר כיון דגר שמל ולא טבל ישראל מעליא הוא ולא יליף מהא דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה א"כ גם קרבן א"צ להביא, והא דאמר ב"ש טובל כי לכתחלה צריך טבילה לענין קדשים דחמור דצריך טבילה והערב שמש וניחא קושיותינו: דף צ"ה ע"א בתוס' ד"ה ואיסי בן יהודה עצם לא תשברו בו מאי עביד ליה, ותימא לא ישאירו ממנו עד בוקר מה עביד ליה וכו' דמאותו מפיק מצוה שלא על גופו עכ"ל. וק"ק דהא קרא דלא ישאירו צריך לפסח גופו, דמנא ידעינן דאסור להותיר, דהא בכל הקדשים יש ריבוי דהם בבל תותירו כמבואר בת"כ פ' צו, ומככל חקת הפסח יעשה אותו במצוה שבגופו אי אפשר ללמוד דבר שנוהג בכל הקדשים, ועוד יש לומר דאיסי סובר כבן עזאי דפסח אינו אוכל רק עד חצות כמו שסתם רבי במשנה סוף המסכתא, ובפסח שני נראה דאוכל עד עמוד השחר מדאורייתא ולזה אתא קרא לא ישאירו ממנו עד בוקר ולא עד חצות:
דף קי"ד ע"ב בתוס' ד"ה אכלן דמאי יצא אבל ודאי לא יצא אע"ג דמעשר ירק דרבנן כדאמרינן גבי מצה בכל שעה (דף ל"ה) ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן ואיתקש מרור למצה וכו' דטבל דאורייתא מפיק התם מלא תאכל חמץ, וצריך להבין דהא הא ברייתא דלא תאכל חמץ אתיא כר"ש דל"ל אחע"א באיסור כולל אבל לדידן אינו יוצא בטבל מטעם מהב"ע. ונראה דתוס' בסוכה סברו דמצוה הבא בעבירה במצוה דרבנן מהני ולזה היה קשה להם אמאי אינו יוצא בטבל ודאי ידי מרור דהא מרור הוא רק מדרבנן ולזה כתבו דאיתקש מרור למצה, אך אי הי' הטעם דאין יוצאין במצה של טבל מטעם מצוה הבא בעבירה אין ללמוד מרור ממצה דבמצוה דאורייתא אמרינן מהב"ע לא הוה מצוה אבל במצוה דרבנן לא איכפת לן במצוה הבא בעבירה ולזה כתבו תוס' דהא דאין יוצאין במצה של טבל אינו מטעם מהב"ע רק דילפינן מקראי דאיתקיש לחמץ וכיון דפסול במצה אינו מטעם מהב"ע רק מטעם דהקרא פסלה שפיר דילפינן מרור ממצה דאינו יוצא בטבל כנלענ"ד: דף ק"כ בתוס' ד"ה רב אחא בר' יעקב אמר א' זה וא' זה מדרבנן, צ"ע בההוא סוגיא דפרק כל שעה דמשמע בין לר"י ובין לר"ש סבירא להו דהוי דאורייתא כו', ואפשר לומר דרב אחא בר' יעקב סובר כר' יהודה דיליף מערב תאכלו מצות לטמא ושהי' בדרך רחוקה, והקישא דיליף הש"ס אליבא דרב"י לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה דכל זמן שמוזהר על אכילת חמץ חייב לאכול מצות, לשיטתו אי אפשר למילף, דלכאורה קשה איך: ילפינן מהא קרא לקובעו חובה בזמן הזה הא צריך להיקש כמו דאיתא בברייתא (דף ל"ה) לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין אסורו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, אך באמת ניחא דהא ברייתא אתיא כר"ש דסובר דאין איסור חל על איסור, אבל לדידן דאיסור חל על איסור בכולל קשה קושיות הש"ס אסורא דחמץ להיכי אזול דהא חמץ חל על טבל בכולל. והרמב"ם (בפ"ג מה' שגגות) כתב דכולל אינו חל רק כשכולל הוא בעולם שיחול על מה ע"ש והנה לר' אחא ב"ר יעקב דסובר דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ואינו עובר על חמץ של אחרים משכחת שפיר דאיסור חמץ אינו חל על איסור טבל אם אין חמץ לישראל וחמץ של אחרים אינו אסור על ישראל. וצריך קרא דאינו יוצא בטבל. וכשהדר ר' אחא ב"ר יעקב מסברתו וסובר של אחרים ג"כ אסור ס"ל באמת מצה בזמן הזה דאורייתא:
מסכת ביצה:
ד' ב' ע"ב בתוס' ד"ה מילתא דלא שכיח הוא וקשה דילמא אם לא שחטה היתה נולדה היום וא"כ מאתמול גרמה לה ותאסר בלא גזרה מספק עכ"ל. עיין בתוס' ב"ק (דף מ"ז) ד"ה מאי טעמא פירשא בעלמא דמבואר בדבריהם דהא דאמרינן כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה דזה בודאי דמאתמול גמרה לה אבל יכול להיות שהי' נגמר גם מקודם. א"כ הוה ס"ס דילמא לא היתה יולדת היום וגם אם היתה יולדת אולי נגמר עוד קודם וצ"ע: דף ל"ז ע"א גזירה שמא יכתב פירש"י פס"ד וקשה אמאי שביק רש"י יכתב הטענות והסמ"ע כתב שמא יכתב הטענות ופס"ד. ונראה דהנה איתא בנגעים פ"ג מ"ה חתן שנראה בו הנגע שנותנין לו שבעת ימי משתה וכן ברגל נותנין לו כל הרגל. וכן פסק הרמב"ם הלכות טומאת צרעת (פ"ט ה' ח') ויליף בש"ס מיום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה (ובפ"א משנה ד') ר"ע אומר לעולם חל להיות בתוך השבת מעבירין לאחר שבת וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' צרעת) בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו"ט חל יום ז' שלו בשבת או ביו"ט מעבירין לאחריו והטעם דאם חל ז' שלו בשבת מעבירין דהא אין דנין בשבת וטעם שנותנין לו שבעת ימי המשתה דרשו מביום הראות וכתב במשנה למלך (ה' יו"ט) דתחילות דין דהייני תחילות ראי' שהי' נזקק להסגר ממעטינן מיום הראות בו אבל לאחר שנזקק לטומאה לא ממעטינן מביום הראות רק מעבירין לאחר שבת מטעם שבות דאין דנין בשבת ע"ש, ובזה יש לומר לר' מאיר דמקיש ריבים לנגעים כמו דאין רואים נגעים בלילה אין דנין בלילה א"כ על התחלות הדין א"צ לומר שהוא שבות משום גזירה שמא יכתב תיפק לי' דהא איתקש ריבים לנגעים ובהתחלה דרשינן מביום הראות בו דאין רואין נגעים ביו"ט, והמשנה דנקט שהוא שבות ע"כ על גמר דין דמן התורה רואין רק כיון שהוא דין אין רואין דאין דנין משום גזירה שמא יכתב וראיות הנגעים בסוף הוה כמו גמר דין פירש"י שמא יכתב הפס"ד ולא הטענות, והסמ"ע הוא אליבא דדינא דאין למדין ריבים מנגעים והתחלת הדין ג"כ מטעם שבות וכתב שפיר שמא יכתב הטענות:
ובזה יש לתרץ מה שתמהו על הרמב"ם שכתב בפ"ג מה' סנהדרין אין מתחילין הדין בלילה מפי השמועה למדו שהנגעים כדינים שנאמר על פיהם יהי' כל ריב ונגע מה נגעים ביום אף ריבים ביום, וקשה דהא אותו היקש ר"מ סובר ולר"מ גם גמר דין פסול בלילה דהא לכך מוקי מתניתין דלא כר"מ דלר"מ פסול גם גמר דין, ובזה ניחא דבאמת בת"כ יליף סתם ההיקש ולא נאמר ר"מ, מ"מ קשה דאיך יליף הש"ס דהוקש ריבים לנגעים הוא גם על גמ"ד דלמא אין ההיקש רק על התחלות דין, ובזה ניחא דאי ההיקש רק על התחלות הדין אמאי לא חשיב שבת ויו"ט ג"כ דהא אין רואין הנגעים בשבת ויו"ט מקרא ביום הראות בו, א"ו דהלימוד בברייתא על גמ"ד ג"כ דפסול בלילה ובשבת ויו"ט בגמר דין לא ילפינן מביום הראות בו ומדאורייתא רואין משו"ה לא תנא בברייתא שאין דנין תחילות הדין בשבת ויו"ט, והרמב"ם דכתב ההיקש על התחלות הדין ולא כתב התחלות הדין פסול בשבת ויו"ט כי הרמב"ם לא הביא בהלכות יו"ט משום הראות כי יש לך יום שאתה רואה, רק פסק כרבי שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית אם המתינה התורה לדבר רשות שלא יטמאו כליו ק"ו לדבר מצוה, לא שייך הוקש ריבים לנגעים לענין שבת ויו"ט והבן:
מסכת חגיגה:
פרק ב' משנה ד' עיין תוי"ט שהביא דעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות אבות הטומאה) וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות וכו' ואמאי לא קתני רק בגדי עם הארץ דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהן טהורין דמה' מעלות הן שכן כתב הכ"מ שהוא בירושלמי, ולסברה זו י"ל איידי דאינך דבגדים דוקא נקיט גבי ע"ה נמי בגדי וכו' והרמב"ם בהלכותיו כתב סתם כרבא דאין הטעם משום חציצה וגם כששניהם טמאים גם בקודש מהני: פרק ג משנה א עיין בברטנורה בחביות של חרס שאינו נוגע באוירה עיין בתוי"ט שהקשה על זה דמטמא בהיסט ולזה פירש דנושא המדרס אינו מטמא כלי חרס ע"ש:
שם משנה ד עיין בברטנורה דנאמן לעולם דמשום חומרא דקודש מזדהר ולח משקר, לכאורה הי' אפשר לומר דנאמנים דהא הציץ מרצה על הנקרבים גם אם נטמא והוזרק במזיד מדאורייתא:
שם משנה ז עיין בברטנורה הפותח את החביות חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל, דאי גם ע"ה דמי ציית לן ולא בא לומר שלא יקח חבר ממנו יקחו או לא יקחו הו"ל למיתני:
מסכת ראש השנה:
דף ב ע"א בתוס' ד"ה לשטרות פירוש בקונטרס אם לא קבעו יום לתחילות שנות המלך ויהי' ספק אם השטר מוקדם או מאוחר ועכשיו כשיש יום קביעות ידעו שהוא מאוחר וכשר, וא"א לומר כן דאין לנו לפסול שום שטר מספק כדמוכח בריש דיני ממונות (דף ל"ב) דקאמר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על השטר זה הלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו הרי שאנו תולין להכשיר מספק וכו' עכ"ל התוס', ונראה דגם רש"י סובר כדעת הר"ן דהא דניסן ר"ה למלכים כי ילפינן מקרא דשנות המלך מיציאות מצרים ילפינן לא שיה' נעשה תקנה עבור שטרות רק כל הדברים דתנא במתניתין נ"מ לענין דיני רגלים לענין בל תאחר, ואמר ר"ח דנהי דילפינן מיציאות מצרים דלמלכי ישראל מנינן מניסן יש ג"כ הלכתא לענין שטר שנדע ע"י זה אשר השטר מאוחר או מוקדם, כי באמת אם לא ידעו מתי שנעשה מלך אך אם נמצא שט"ח כיון דנפל איתרע אי היה לנו ספק אם ידעו העדים זמנו של מלך אי לא והוא ס' מוקדם לא היינו מחזירין לו. וכאשר נקבע הזמן בניסן ידעינן דמאוחר הוא ומחזרינן לו, וכמו דחיישינן לר' אסי בשטרא דנפל דלמא איקרי וכתב שטרא דלא אקניתא חיישינן ג"כ אי לא ידעו העדים זמן כשעמד המלך הוה שטרא מוקדם, ולזה גם לאביי היינו חיישינן דלמא לא ידעו עדים זמן שעמד המלך וכתבו מוקדם בטעות לא שייך לומר עדים בחתומיו זכין לו אבל לא קבעינן הדין בשביל שטרות וכן במלכי או"ה דמתשרי:
קבעו כי אולי יעמוד המלך בניסן לא רצו חכמים שיהי' נמנה שנותיו מניסן וקבעו תשרי שהוא לשנים וגם הא דתיקנו לכתב שטרות לזמן המלך משום שלום המלכות וקבעו הזמן בתשרי שיהי' רק אותו שנה שעמד בו נמנה למלכות ואחר זה לבד מזמן שנמנה ימנה ג"כ לתק"ח שיהי' מתשרי: דף ה' ע"ב ברש"י ד"ה ויפסיל הואיל ועבר עליו ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג' רגלים ברוב שנים, כפי הנראה דלרש"י בכור שעברה שנתו הוא דפסול דעבר בבל תאחר, וכן הרמב"ם (בפ"א מה' בכורות ה' י"ג) כתב דבכור לאחר שנתו אע"פ שעבר על ל"ת והיינו בל תאחר עיין במשנה למלך שם, ובאמת נראה דהא דמצוה לאכול בתוך שנתו האזהרות עשה הוא לכהן כשמסרו לו הבעלים ואין כאן בל תאחר כי הבעלים אין להקריב רק למסור לכהן כיון דכתיב תאכלו שנה שנה דדוקא באותו שנה הוא באכילה ואם אוכל אח"כ עובר בעשה וילפינן ממעשר דאינו נפסל ותאכלנו למצוה הוא דאתי ולא לפסול אחר שנה וצ"ע:
דף ז' ע"א הא בבעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו והא דבעל מום מצוה לאכול בתוך שנה כתב הרמב"ם (בפ"ד דבכורות) דכתיב תאכלנו שנה בשנה וכי יהי' מום בשעריך תאכלנו נראה דויו מוסיף על ענין ראשון ולא נודע לנו מאין הוציא הרמב"ם אותו לימוד, ובירושלמי בסוגיא דידן איתא שנה שנה לתם לבעל מום ע"ש וכפי דמסיק הירושלמי דשנה בבעל מום אינו מדאורייתא רק בתם המצוה לאכול מדאורייתא ובבעל מום הוא רק מדרבנן, וניחא בזה מה דהקשו האחרונים על הא בעל מום מי מצי אכיל ופירש"י דאין שחיטה מטהרתו עד שישהה ח' ימים דהא תוס' כתבו דהא דצריך שיהי' שמונה ימים אינו רק מדרבנן, ובזה ניחא דהא דבעל מום נאכל בתוך שנה ג"כ אינו רק מדרבנן:
דף ט' ע"ב בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוץ לארץ בזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוץ לארץ עיין ברשב"א דהקשה דזה פשיטא וי"ל דתקעו ושמטו בארץ ושלחו בחוץ לארץ דהו"א דכיון דנעשה כל השלשה דברים יהי' יובל נוהג להיות אסור בזריעה קמ"ל כיון דלא נעשה שלשתן בארץ אין היובל נוהג:
דף כ"א ע"א שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההוא שעתא ולא תחוש לה דכתיב שמור את החדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן והפני יהושע הקשה דהא עפ"י קביעות שלנו נפלה תקופות ניסן לאחר עבור הרגל כולו ולזה רצה לחדש דאין עיכוב לחשוב תקופה רק מצוה. ובאמת הרמב"ם (פרק ו' מה' קידוש החדש ה' ו') כתב דעל תקופות ר' אדא בר' אהבה הי' סומכין לענין עיבור שנה בעת שב"ד הגדול הי' מצוין והתקופה ההוא יותר אמת מן הראשון בזה"ז יש חילוק בין תקופה לתקופה אחד עשר יום שתקופות ר' אדא קודם לתקופות שמואל אשר אנו מחשבין ומאריך בזה בת' תשב"ץ (סי' קל"ה וקל"ו) ותקופות ר' אדא אינה נופלת בי"ו בניסן כמבואר בפירוש המפרשים על הרמב"ם פרק ו' ה' הנ"ל:
מסכת מגילה:
דף כ"ו לא שנו עיין רש"י שפירש דאין מורידין דמים מקדושתן ובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח דומיא דספרים לוקח בהן ס"ת והוה מנהיג בהויתן עכ"ל רש"י:
לכאורה דבריו תמוהין דהא מבואר בעמוד ב' אמר רבא האי בי כנשתא חליפא וזבינה שרי עיין רש"י שפירוש שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו ואיך כתב. רש"י דבה"כ בקדושתו עומד אף ביד הלוקח:
ונראה דצריך לומר ברש"י דאין מורידין דמים מקדושתן אף אי בה"כ בחשיבותו עומד ביד הלוקח, ואשמעינן רבותא, דהנה כשמוכר בה"כ שיצא לחולין שפיר יש לומר דאין מורידין הדמים מקדושתן דקדושת הבה"כ חל על הדמים אבל בשמוכר בה"כ שיהא ביד הלוקח בקדושתו הו"א כיון שלא נפקע הקדושה מבה"כ אמאי יהי' הדמים קדושים, אשמעינן דאין מורידין והוכיח זה דמוכר ספרים לוקח ס"ת וכן נראה ברור:
מסכת תענית:
דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה יום שהותרו השבטים לבא זה בזה פי' דהיינו יו"ט עיין מה שפירש הפנים מאירות בת' וחלק ג' סי' ז') דהקשה שני קושיות, אחד אמאי הוא יו"ט כלל, שנית אמאי הוא יותר מיו"ט אחר ולכאורה צריך להבין דעל מה נקבע זה ליו"ט דהא דוקא בת היורשת לא היתה רשאי ליקח משבט אחר, אבל במקום שהי' יורשין הי' מותרות גם ליתן שדות ונחלאות כי חזרו ביובל ובדור המדבר לא הי' רק זה האחד צלפחד לא הי' לו בנים. ונראה בכוונת הענין דכאשר נצטוינו שלא לגרע משבט אחד לשבט אחר שלא להסב הנחלה וכאשר הלכה הי' כן הי' הדבר הנוגע גם לענין זכות ומשפט לכלל ישראל אם צדיק אחד הוא יסוד עולם, ואם לא הי' נשאר הלכה כן לענין זכות לא הי' נוגע הדבר לכלל ישראל רק לאותו כאשר נפסק הלכה דרק לאותו דור נאמר א"כ גם לענין הזכות הדבר הנוגע לכל ישראל ועי"ז התרו הקשר בכלל ישראל וצדיק יסוד עולם לכל הכלל והזכיות משבט זה מגינין על כל ישראל ולזה נעשה יו"ט ובזה יש לכוין ג"כ דברי תוס' דהיינו יו"ט כי ידוע אשר החילוק שבין שבת ליו"ט, דבשבת מאיר אור החכמה וביו"ט אור הבינה ובינה הוא מקום שורש נשמת ישראל ומשם בא השפע ואם הבנים שמחה וכאשר ביום הזה הותרו כל השבטים לבא זב"ז אשר כל הנשמות הם מגינים על זה והדבר הוא כעין בחינות יו"ט והאם הבנים שמחה, ואר"י אר"נ יום שהותרו שבט בנימין גם זה נוגע לכל ישראל כי מבואר בפ'ר'ד'ס' והוא במקדש מלך בראשית (דף קנ"ה) דבנימין מעלה מיין נקבין ממטה למעלה ע"ש והבן:
ירושלמי שקלים:
דף א' ע"ב א"ר חלבו ורב הונא ורב בשם ר"ח רבה הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה לא בא אלא ללמדך שכל מצות הנוהגות באדר השני אין נוהגת באדר הראשון ועיין במפורשים שדחקו מאוד:
ולענ"ד דלקמן (דף ג' ע"א) מקשה ק"ה כפי הפרושים על הא מימרא ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצא בי"ד בזמניהם למה לי ותירצו בא ללמוד שיוכל לקרותן באחד מהזמנים באדר ראשון או בשני שכל המצות הנוהגות באדר שני נוהג בראשון במגלה גרסינן (דף ו' ע"ב) שכל המצות הנוהגת בשני אינו נוהג בראשון ע"ש בירושלמי, א"כ קושיות הש"ס הוא דכיון דגם הכרכין יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאה וע"כ דבזמניהם או שכל המצות הנוהגות באדר שני נוהגות באדר הראשון או שאינו נוהג באדר ראשון א"כ קשה דמנ"ל לר' יהושע בן לוי דהשמעת שקלים וכלאים אינו נוהג בראשון דלמא דוקא מגלה כיון דכתיב בזמניהם להורות שאינו נוהג בראשון ומשני ר' יוסי דכאן מסברא ידעינן דאינו נוהג וכנלענ"ד:
פ"ב מ"א ברטנורא ד"ה ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות שבועה זו תקנת חכמים הוא כדי שלא יזלזלו בהקדשות וכו' וגם קודם שנתרמה התרומה הוה הקדש שחייב באחריותן ואינן נשבעין רק לר"ש כמבואר בב"מ (דף נ"ח) ע"ש:
שם מ"ב ברטנורא ד"ה מעל זה ששקל בשביל עצמו דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות הוה זה השקל שנתן לו חבירו לשקול עליו ברשות הקדש וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש שהרי אם לא היה נותן שקל זה בשביל עצמו היה ממשכנין אותו כדתנן לעיל בפ"ק משישבו במקדש התחילו למשכן ונמצא נהנה מן ההקדש וחייב קרבן מעילה עיין ברש"י ובתוס' כתובות (דף ק"ח) ד"ה שוקל לו את שקלו:
שם וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוין שהוא ממון כל מי ששקל בתרומות הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריב ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה עכ"ל שם ובירושלמי איתא דאם קנה סתם אינו מועל רק דוקא במסויים ע"ש וצ"ע:
שם ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול על ידו ושקל על עצמו דמעל עכ"ל ברטנורה עיין בירושלמי ולולי דברי הרב הי' אפשר לומר דברישא מעל קודם שקנה דהא נהנה במאי שאין ממשכנין אותו, ולבעלים אפשר דאינו חייב לשלם דהא רש"י בגיטין (דף נ"ג) בהא דכהנים שפיגלו דחייבין לשלם כתב דבנדבה ג"כ חייבין שקשה בעינו שלא הקריב הקרבן וכאן יש לו חלק בקרבנות, אבל בהקדש בדק הבית ממשכנין אותו לשלם הקרן את אשר חטא מן הקודש ישלם אינו מועל רק כשעושה מעשה בהקדש השני ועיין בנ"מ (סי' כ"ח ס"ק ה'):
פ"ד מ"ה אם החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה וכו' ואשמעינן דלא סמכינן מסתמא יבאו עדים ביום ל' ולא קדשו החדש כיון דרוב שנים ניסן אינו מעובר רק כיון דלא קידשו החודש מביאין מן הישן, אך אמאי תנא בקטורת הא היה יכול לאשמעינן בתמיד שהוא קודם הקטורת, ואפשר דקטורת שמקטירין בין הערבים גם כשבאו העדים ביום ל' מקטירין מהישינה כמו שהקטירו הפרס של שחרית, ובתמיד של בין הערבים אם קידשו הב"ד החודש ביום שלשים מביאין מתרומה חדשה, ועיין במשנה למלך (פרק ג' ה' ב' מה' תמידין ומוספין ובפ"ב מה' כלי מקדש ה' ה'):
פ"ז מ"ח ברטנורא ד"ה ממשכנין את מוציאיה המוצא עולה או שלמים הי' ממשכנין אותו עד שיביא נסכיה משלו עיין בהרמב"ם בהלכותיו, נראה דרק נסכי העולה, כי אם אמרינן דבשלמים ג"כ הי' התקנה א"כ דצריך להביא לחם דלמא תודה הי' וג"כ בא משל צבור אלא דבשר שלמים ואכל הבשר לא הי' ממשכנין מפי' הרמב"ם במשנה:
מסכת יבמות:
דף ל"ד ע"א ומאן האי תנא דאית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת אמר ר' יהודה אמר רב ר"מ הוא דתניא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ארבע חטאות ואשם אחד וכו' וכן הוא בש"ס כריתות (דף י"ד) דיוה"כ הוא חל מטעם כולל וקשה קצת דהא ביומא (דף ע"ד) יליף הש"ס מנפשותיכם אחד דאוכל דברים המותרים ואחד דאוכל דברים האסורים וכן הביא הסמ"ג בה' יוה"כ ע"ש וצריך ישוב:
(מהאברך המופלג החו"ב מו"ה אלי' משה נ"י שאפט חתן הרה"ג מו"ה יחיאל מיכל הכהן זצוקלה"ה אבד"ק זאקראטשין נכד הרב המחבר זצלה"ה. לענ"ד לתרץ קושיות מו"ח זקיני זצ"ל ע"פ דברי הגאון בעל כפות תמרים ז"ל שמקשה טובא דמה"ת שיאכל פיגול אחר דאיצטריך קרא להזהירו, ותו קשה מנ"ל דעניתם ריבה שלא יאכל חולין ותרומה וקדשים, ויראה דהכתוב אמר ו' ענוים ב' באחרי מות וא' באמור וא' בפנחס וראשון בכולם הוא תענו האמור בפ' אחרי, ואח"כ כתיב ה' פעמים ענוי דהוא מוסיף דבר אחד על התענו דרישא והיינו השש חלוקות דדריש בגמ' וה"ק אילו נאמר קרא קמא דתענו הייתי אומר דענוי נפש בענין אכילות קדשים שהם מותרים כגון אשם וחטאות לכהנים ושלמים לישראלים דהוא דבר דחייבים עלי' כרת במקום אחר דהיינו היכי דפיגלו בהם או הי' נותר עתה הזהיר הכתוב שלא יאכל קדשים אף שלא פיגל בהם או לא נעשו נותר מ"מ כיון דשייך בהם פיגול ונותר הזהיר תענו עיי"ש וכו' שורש הדברים דהא דצריך קרא הוא רק לדברים שלא שייך בהם שום צד איסור אבל לדברים האסורים שיהי' חל עליהם איסור יוה"כ לא מרבינן מקרא רק דחל מטעם כולל ומיושב קושי' מו"ח זקיני ז"ל הנ"ל דהא דהקרא מרבה התם דברים האסורים היינו דשייך בהם צד איסור היכא דפיגל בהם הזהיר הכתוב שלא יאכל קדשים אף שלא פיגל בהם כיון דשייך בהן פיגול ונותר אבל לדברים האסורים ליכא שום קרא רק מטעם כולל):
תוס' דף פ"ה ד"ה משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין וכו' ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עילה בק"א עכ"ל תוס', לפי מה שפירש רש"י בביצה (דף ג' ע"ב) דשיל"מ שני טעמים טעם אחד שיכול לאוכלו אחר יו"ט בהיתר גמור והנה לפי אותו טעם שפירש רש"י קשה מאוד אשר ר' אשי יסבור דהא דמותר לשום אדם הו"ל דיני דשיל"מ, אך הר"ן בנדרים (דף נ"ב) כתב דקא מבעי לי' דאמאי אסרו רבנן דשיל"מ רק מין במינו, והאריך דהא פליגי רבנן ור' יהודה דרבנן סברו דמין במינו בטל ור"י סובר דמין במינו אינו בטל טעמא דר"י לפי שכל הדומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו מש"ה ס"ל לר"י בכולהו אסור דמב"מ לא בטל, לרבנן לא משמע להו, דמ"מ מב"מ דאיסור והיתר אינן דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוין לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חלוקן באיסור והיתר משא"כ בדם הפר והשעיר כיון דשניהם עולין כלומר שכשרים בזריקה אין מבטלין זה את זה כי היכי דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלו אינהו אחר דמיון ההיתר, לפיכך כל שחלוקין באו"ה אפילו מין במינו בטל כמבשא"מ, מש"ה נטו חכמים בדשיל"מ משום חומרא לדר"י כיון שאין דבר זה חלוק לגמרי באו"ה. שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאין בטל במינו שאין חלוקין לגמרי באיסור והיתר ע"ש, ולזה הוא סברת ר"א דחטאת מותר לכהנים ואינו חלוק לגמרי באיסור והיתר כיון שיש היתר לאדם אחד הוה כמין במינו ולא בטל דאין שייך לומר חד אסור לגמרי דהא שרי ויש בזה התערובות חומרת דשיל"מ וחומרת מין במינו ילפינן מדם הפר ודם השעיר, והנה כתבו תוס' דוקא לח בלח אבל יבש ביבש בטל גם לר"י ולזה בחטאת דמיירי בנמוחה בבישול כמ"ש רש"י סבר ר' אשי דיש על התערובות חומרת דשיל"מ ולא בטל והש"ס דחה דבדותא הוא כיון דענין הביטול להתיר למי שנאסר הוה או"ה, אבל בתרומה דהוה יבש ביבש ובטל מין במינו גם כשמותר נמי בטל דלא שייך לומר דנטו חכמים לחומרא דר"י כיון דר"י מתיר מין במינו ביבש:
דף פ"ט ע"א תוס' ד"ה אין תורמין מן הטמא על הטהור ריב"ן פירש משום דכתיב (דברים י"ח) תתן לו ולא לאורו ואי אפשר לומר כן דבפרק כל שעה (דף ל"ג) פריך עלה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני התם שהיתה לו שעת הכושר ותתן לו ולא לאורו בשלא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר או שתלשה טמא ומשקה טופח עליה עכ"ל שם:
ונראה דבפסחים הקשו הש"ס החמיצה ואח"כ מפריש:
דאינה קדושה מנ"ל והקשו בתוס' דהא הני תנאי סברו דחמץ אסור בהנאה ונפקא לן מונתן דאינה קדושה, ומזה סבר הריב"ן דקושית הש"ס דהפרשת התרומה לתקן השירים ונתינתה לכהן אינו תליא זה בזה כמ"ש תוס' רי"ד בקדושין (דף נ"ח) דחטה אחת פוטרת את הכרי והקשה הא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה ותירץ דמצוה ליתן לו דבר חשוב שהוא בו כדי נתינה מיהו אע"פ שמצותו בכך אם אינה רוצה לקיימו מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויוצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה, ומביא ראי' מהא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא תתן לו ולא לאורו, ואע"פ שמצותו בכך אם תרם ניתקן טבל אע"פ שחיסר מצוה, וקושית הש"ס הוא דאמאי אינו חל על איסור הנאה קדושת תרומה כמו שחל על חטה אחת וסובר ר"נ בר"י רק כיון דכתוב תתן לו ולא לאורו כי הוא סובר דהפרשת תרומה צריך. להיות דבר שיהי' ראוי לכהן לאכילה ואם לא אין הפרשה מועיל לתקן השיריים ואינה קדושה, והקשה הש"ס מהא דבשוגג תרומתו תרומה ור' הונא בר"י דר"י מתרץ דאסור הנאה אינה קדושה כיון דאינן מתירין להשיריים ואפי' אם מפריש חמץ על מצה לא מהני כמו דאיתא בירושלמי ולדידי' מצות הפרשה ונתינה אינו תלוי זה בזה והלכתא כוותי' ולזה כתב הריב"ן שפיר דאינו מפריש לכתחלה וצריך לקיים המצוה תתן לו ולא לאורו:
שם ד"ה איבעי ליה למיטעמיה כלומר יפרוש על מה שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא עכ"ל, הנה כוונת תוס' דאיך מותר ליטעום טעימא דאסור טבל, ותירצו דהי' לו להפריש מקודם מיני' ובי' כדי שיטעום, ועוד י"ל דהא אכילת ארעי שרי ואפילו נגמרה מלאכתו אם דעתו להכניס לבית כמבואר במשנה פ"א מסכת מעשרות הקשואין והדלועין וברמב"ם (פ"ג מה' מעשרות): ע"ב תוס' ד"ה ולא תאכל כו' פירוש ריב"ן דלא הוי תרומה אלא לענין שיתנה לכהן ולא לדבר אחר שאינה אסורה לזרים עכ"ל. ולכאורה נראה דכוונת הריב"ן דסובר דלוקח אחר מרוח אינו חייב מדאורייתא רק מדרבנן כמו שסובר ר"ת בב"מ (דף פ"ח) א"כ אמאי לא יאכל כהן עד שיוצא עליו תרומה ומעשר ממקום אחר דהא מדאורייתא מותר לו לאכול שאינו תבואות זרעך, ומדרבנן כיון דיש על הכרי קדושת תרומה דרבנן מה"ת לא יאכל עד שיוציא עלי' תרומה ממקום אחר, ולזה פירשו דאינו תרומה כלל ומותר לזרים וחייב מדרבנן כמו שאר ליקח וכו', ואפשר דסובר כשיטות ריב"א בלוקח אחר מרוח מדאורייתא וכאן כשנתן לכהן בשביל תרומה פשיטא דהי' אחר מירוח עיין תוס' קדישין (דף מ"א) ד"ה הנכרי והכותי ע"ש ב"מ (דף פ"ח):
שם ד"ה שהפקר ב"ד הפקר אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ל עיין בס' אבני מלואים מקצה"ח (סי' כ"ח) פירש בתוס' פירוש לחוק והוליד מזה דין מחודש ע"ש. ולענ"ד נראה דהפירוש הוא (דבפ"ה מ"ה דפיאה) איתא גדיש שלא לקטו עניים תחתיו כל הנוגע בארץ הוא של עניים ואיתא בירושלמי הובא בתוי"ט דהעניים פטורים ממעשר דהפקר ב"ד הוא, ועיין בירושלמי דאף דאינו הפקר רק לעניים מ"מ כיון דנפטר מטעם הפקר ב"ד מהני ההפקר לפוטרו ממעשר א"כ כוונת התוס' דגריוא הדרי לטיבלי' א"כ דלא הפקירו חכמים אף דהפקר לאחר מרוח אינו פוטר ממעשר היינו מה שאדם מפקיר מדעתו כמו דאיתא במשנה (פיאה פ"א מ"ה) נותן משום הפקר ופטור ממעשר עד שימכר ולאחר מרוח צריך ליתן מעשר משום גזל שבט כמבואר בש"ך (יו"ד סי' של"א ס"ק קי"ז) א"כ במקום שחכמים הפקירו מטעם הקנס לא חייב בשביל גזל שבט להפריש, ולפי קושיות התוס' כאן קשה מה הקשו תוס' לקמן ד"ה אזיל כהן דאמאי אינו מדקדק דקאמר רבנן דאינו תשלומין והוה חולין ומותר לזרים דהא מזה לא היה יכול לדקדק דהי' מקום לומר דהפקר ב"ד הפקר ע"ש:
דף צ תוס' ד"ה בשוגג תשלומיו תשלומין וכו' אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב"ן אבל התשלומין שם במזיד דא"כ במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קודש עכ"ל, ושיטות הרמב"ם (פ"ו מה' תרומות) מפורש כריב"ן דגם אם אכל תרומה במזיד צריך לשלם חולין מתוקנות והמשנה למלך (בהלכה י"ח) מפלפל שם הרבה ואינו מביא תוס' דכאן, ולשיטתם ניחא מה דמקשה הש"ס תבא עליו ברכה וכן קושיות התוס' לקמן ד"ה אזיל כהן ומקדש לא קשה כי במזיד אינו נעשה תרומה, ולכאורה גם במתניתין (פ"ז מה' תרומה) דקתני התשלומין חולין ונראה דצריך לשלם פירות דאי משלם מעות או סובין איך שייך לומר חילל וטעמם יש לומר דלא מיירי בשלקחו התרומה מכהן ואכלו רק דמיירי שאכלו תרומה לאחר הפרשה קודם שנתנו לכהן, וכן מבואר בפירוש המשניות לרמב"ן על הא דאם רצה הכהן למחול ימחול וכתב וזכה בו אחד מכהנים ונתנם לו מותר לו ר"ל לישראל לאכול חולין, דאי אמרינן דמיירי כשכבר היה ביד כהן למה צריך לזכות לאחד מכהנים ימחול הכהן לו התשלומין, ואפילו לשיטתו דצריך פירות מ"מ לא שייך לומר וזכה בו אחד מכהנים והא צריך ליתן לאותו כהן שלקח ממנו א"ו דמוקי בתרומה שלו אחר הפרשה קודם שנתן לכהן, והנה בתרומה יש שני מצות אחד הפרשה לתקן הכרי והשני נתינה לכהן, א"כ כשאכל אף במזיד צריך ליתן פירות מתוקנים לקיים מצית הנתינה אף ההנתינה הוא בתרומה והוא נותן חולין מתוקנים סברי להו מחמת הוכחת הנ"ל דצריך לקיים הנתינה וליתן פירות מתוקנים מאותו מין:
ע"ב תוס' ד"ה טעמא מאי קאמר רבנן מציאות האשה לבעלה משום דלא תיהוי לי' איבה וכו', אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרווייהו משום מזונות ואיבה מ"ש דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא עכ"ל ולפמ"ש הרשב"א דבאלמנה לכה"ג זוכה במציאה, ומזונות אין לה לא הי' יכול לומר הטעם כיון דמתזנה דמזונות לית לי' ואמר משום איבה דכאן קניס יותר כמ"ש תוס' לעיל ד"ה כיון דלא ירתי לה לענין הפרת נדרים אבל מעשה ידי' אמר דינא כיון דמזני לה, וכן באלמנה לכ"ג כשאינו זן אותה אין לו מעשה ידי' כמבואר באה"ע (סי' קט"ז):
דף צ"ב ע"ב תוס' ד"ה נותן לה שני גט והותרה וכו' וכדברי ר"ת נראה לר"י עיקר עכ"ל וקשה אמאי לא קתני במתניתין תצא מזה ומזה, ואפשר לומר דמתניתין סובר דנישאת בעדים לא קנסינן רק בעד אחד כיון דמדאורייתא אינו נאמן אם לא דדייקי ומנסבי קנסו חכמים, א"כ יש לומר כיון שהיתה עומדת בחזקת היתר ואם לא אמר העד כלל ממיתות הבן היתה מותרת ונאמן הע"א דאיכא חזקת היתר, אף דמתניתין אתיא כר"ע דסובר אין קדושין תופסין ביבמה ונאסרה על היבם כמ"ש תוס' לעיל והוה דבר שבערוה ודבר שבערוה אף בלא אתחזק איסורא אינו נאמן מ"מ כשיש חזקת היתר נאמן, ועוד דהא נאמן במיגו גם בדבר שבערוה כמ"ש תוס' ישינים בכתובות (דף כ"ג) ד"ה תרווייהו, וצריך לעיין לקמן האבעי' דר' ששת, אבל לדידן דגם בשני עדים קנסינן גם מת בעלך ואח"כ מת בנך אסורה ליבום כמו דמסיק בתוס':
תוס' דף צ"ג ע"א ד"ה רבי עקיבא אמר יפר וכו' וא"ת אם כן האיך יכולה להדירו כיון דמשועבדת לו וי"ל דוקא בעיקר מעשה ידיה דאלמוה לשיעבודיה דבעל שהם לגמרי שלו אבל הכא דאין לו אלא פירות לא אלמוה עכ"ל וצ"ל דמיירי קודם תקנות אושא דלאחר תקנת אושא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל אף שאם הקדישה לא מהני כמבואר בר"ן ר"פ המדיר, או שיש לומר כיון דעדיין לא:
נלקח הקרקע רק המעות משועבד ללוקח ויש לו שעבוד על המעות שילקח קרקע לא אלמוה:
מסכת כתובות:
דף פ"ו תוס' ד"ה אלא למ"ד וכו', לשיטות התוס' דכל אשה צריכה לשבע כשגובים הכתובה שבועה שלא תפסה מעצמה אף כשלא היתה חנונית או אפוטרופיא, א"כ אם נעשית אחר הנשואין אפוטרופיא והוא פטרה לה בשעת שנעשית אפוטרופיא לא פטר אותה רק מזמן שנעשית ומחויבת לשבע לשעבר קודם שנעשית, ואמאי תנא מתניתין דאין הלקוחות יכולין להשביעה דהא לקוחות אינן נשבעין רק כשבאת לגבות הכתובה ויכול להשביעה שבועה שלא תפסה קודם האפוטרופסת, אלא ודאי מיירי דפוטרה בשעת הנשואין שפיר מקשה עיין בב"ש (סי' צ"ז):
דף ק"ח ע"א תוס' ד"ה ועל העתיד לגבות וכו' והנה תוס' הביא שיטות רש"י דלאחר שנתרמה התרומה אין ממשכנין על מי שלא נתן כלל וצע"ג דבפ"ב משנה ב' במס' שקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו דאם נתרמה התרומה מעל ואיתא בירושלמי וכן פירש הרב ומוכח דממשכנין אותן ע"ש:
בא"ד והא דאמר הכא שקול לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מחייבו בעלום באחריות לכאורה הי' יכול לאוקמי בכהן או בפחות מבן י"ג שנים דאין ממשכנין אותו כמבואר במשנה (ה' פ"א מה' שקלים), ולשיטות רש"י ניחא דקתני סתם שקול לו את שקלו אבל לשיטות תוס' דמוקי באבוד וגבוי יכול לאוקמי באותן השנויין שאין ממשכנין אותן:
מסכת בבא קמא:
דף ב' ע"א ד"ה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי אש וכו' וק"ק דמשמע דעונשין מן הדין ובמכילתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין, ומיהו בפרק הפרה (דף מ"ט) דריש ליה לדרשא אחרינא שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון ועיין במהר"ם לובלין ז"ל, ונראה דהא דאין עונשין מן הדין כתב בקרבן אהרן דק"ו הוא היקש שכלי אילי יש איזה פירכא ואין בידינו רק לעשות הק"ו לאיסור, והקשה לפ"ז אמאי עונשין בממון מן הדין דאולי יש איזה פירכא, ותירץ בשלמא באיסור מהני ק"ו לענין איסור עכ"פ, אמרינן דלמא יש איזה פירכא לענין עונש, אבל בממון אי אמרת אולי יש איזה פירכא לא מהני ק"ו כלום, ודבריו אינם מובנים נאמר באמת דהק"ו לא מהני כלום כי אולי יש איזה פירכא והיכא מוכח דצריך לדרוש ק"ו, ועוד דאי הטעם דלמא אית לי' פירכא אמאי ילפינן קולא בקל וחומר בזבחים פ' חטאות העוף דשחיטות העוף טריפה מטהרת מידי נבילה בק"ו מבהמה ובכמה דוכתי' ולזה נראה דעיקר הטעם כמ"ש מהרש"א ז"ל בסנהדרין דהדבר חמור אולי אינו מתכפר באותו עונש, ולזה בממון שפיר עונשין מן הדין ולזה א"ש מכילתא דבשלמא נזק שור הוא לא עשה מעשה תקלה ואינו חייב רק משום דלא שמר ממונו ועונשין ממון מן הדין, אבל בבור הוא עושה תקלה ועונשו בידי שמים לעשות תקלה ברה"ר כדאיתא לקמן (דף כ"ח) נשברה כדו וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים משום דלא סליק, הו"א דבכרי' גם בממון לא משלם דאולי עונשו חמור כמו לרנב"ה כרת פטור מתשלומין כיון שיש עליו עונש ולר"ל מלקות שוגגין פטורין הו"א דבכרי' יש עלי' עונש גדול ולא נפטר בתשלומין ההיזק ולכן צריך קרא ואינו מחולק המכילתא עם ש"ס דידן והבן:
אלה דברי נכד הרב המחבר המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן אב"ד דק"ק זאקראהטשין:
דף ד' תוס' ד"ה לאו אע"ג דכוונתו להזיק אפ"ה פטורין וא"ת עבד ואמה גופיה ניליף מק"ו דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטו רבו, ועיין במהר"ם לובלין שתמה דמאי מקשו התוס' דהא מ"מ ר"י מייתי ראי' לדבריו מדמצינו במשנה דבעבד פטור ולא ילפינן קו"ח מוכח ודאי דלא שייך למילף קו"ח כיון דכוונתו להזיק גרע טפי:
ונראה ליישב ולפרש כוונת קושיות התוס', דהנה רב יהודה מביא ראי' מעבד ואמה דפטור בעה"ב כשהזיקו מוכח דאין כוונתו חמור ולהכי איצטריך למכתב קרן, ועל זה הקשה התוס' דאדרבה אם לא הי' כתוב קרן הי' ילפינן גם עבד ואמה דלחייב הבעה"ב מק"ו משן דאין כוונתו להזיק וחייב קו"ח עבד ואמה וא"כ אמאי איצטריך למכתב קרן, נהי דהשתא דכתיב קרן לא מצינו למילף דעבד ואמה לחייב הבעה"ב דהני הן שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין דהא קרן מיותר, דכמו דיכולין למילף עבד ואמה משן דהשתא סברינן דאין הנאה להזיקו יותר מתחייב כן יוכל למילף קרן, וא"כ הוי קרן ושן שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ולהכי פטור בעבד ואמה, א"כ הקשו תוס' שפיר על רב יהודה שפירש להברייתא דאילו לא כתוב קרן לא הוי ילפינן משן משום דהו"א דכוונתו להזיק פטור מהא דעבד ואמה, והקשו דאי לא כתוב קרן א"כ לא הוי שני כתובין והי' למדין משן דגם עבד ואמה יהי' חייב וגם קרן יהי' ילפינן משן דחייב, וא"כ מאי קאמר דאיצטריך למכתב קרן לגופי', וכיון שפרשנו קושיות התוס' כך יש לתרץ היטב קושית התוס' דהנה התוס' פרשו הס"ד דכוונתו להזיק והנאה להזיקו יותר פטור משום דאין הבעלים פשעו כ"כ דאין נקל לשומרו, וצריך להבין דמ"פ בגמ' אדרבה קרן עדיפא דכוונתו להזיק, ופירשו בש"מ דהקושיות הגמ' כך הוא דקאמר ולא קו"ח לא קאי אקולא ואחומרא דשן וקרן דבעלים אלא אבהמה שפיר פריך עכ"ל עיי"ש, וע"ז קאמר בגמ' דאיצטריך דס"ד למיליף מעבד ואמה דהיינו דמוכח מעבד ואמה דאזלינן בתר הקולא וחומרא דבעלים, ומתורץ קושיות התוס' דניליף עבד ואמה גופי משן דיתחייב, דז"א דהא מוכח מהמשנה דלא ילפינן משן ע"כ משום דאזלינן בתר חיובא דבעלים ואז כוונתו להזיק גרע טפי וכנ"ל וכקושיות המהר"ם הנ"ל ואין לתרץ דאין מוכח מהמשנה משום דהשתא הוי שני כתובין קרן ושן, דז"א דאי נימא דאזלינן בתר חיובא דבהמה א"כ ממילא גם הנאה להזיקו חמור מאין הנאה להזיקו א"כ לא הוי שני כתובין דהא איצטריך למכתב קרן וכיון דלא הוי שני כתובין א"כ ניליף עבד ואמה משן וקרן ויהי' חייב, אע"כ דמוכח מהמשנה דלא אזלינן בזה בתר הבהמה ורק בתר הבעלים א"כ שפיר הוי אין כוונתו להזיק יותר חמור מכוונתו ולהכי פטור בעבד ואמה, ואין לומר דניליף משן וקרן ויהי' חייב בעבד ואמה דז"א דכיון דכוונתו להזיק גורם הפטור אין יוכל ללמוד מקרן דאדם הוי יותר כוונתו להזיק מקרן כמ"ש התוס' בד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר ומעליו פוכרי אפי' שוגג דומיא דשור דאין מזיד לשור עיי"ש, וקאמר בגמ' שפיר דמוכח מהמשנה דעבד ואמה דאזלינן בתר בעלים ולהכי עבד ואמה פטור וכנ"ל וא"ש בעזהש"י:
ע"כ דברי נכד הרב המחבר:
שם בא"ד וע"ק כיון דידע רישא דמתני' במסכת ידים מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה א"כ מסתמא ידע סיפא עכ"ל ואפשר לומר דידע הטעם אשר הוא במשנה, אך הטעם הזה הוא לפוטרו אם הזיק העבד בכוונתו להזיק, אבל אם הזיק דומיא דשן דיש הנאה להזיקו יתחייב רבו וע"כ הטעם דפטור כיון דעבד הוא בר כוונה והתורה לא חייבו להבעלים במקום עושה בכוונה ור"א משיב לו דעכ"פ קרן דרצה למיליף ממנו יש שפיר ללמוד משן בק"ו ולא: שייך לומר עבד ואמה יוכיח כי בכוונה להזיק איכא טעמא רבה דפטור בעבד ואמה והא דפטור רבו כשהזיק העבד כמו שן ביש לו הנאה, י"ל דעיקר מה שחייבו התורה להבעלים לא חייבו בשביל הנאה רק בשביל היזק כמו קרן ועל ההיזק פטור בעבד ואמה בכוונה שמא יקניטו ואין חילוק אם יש לו הנאה בהיזקו או אין לו הנאה ושלא בכוונה נראה דפטור האדון דבחזקת שימור קיימו יותר מקרן לכך פטור לגמרי:
ע"ב תוס' ד"ה ועדים זוממין פירוש ריב"א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה וצ"ע קצת דא"כ מאי משני הש"ס דרב הושיעא סובר כר"ע דעדים זוממין קנס דהא דעדים זוממים קנס נראה דוקא כשלא שילם אבל כששילם ממונא הוא ולא מהני ההודאה, ונראה דהנה דנהי דבממון לא אמרינן כאשר עשה מ"מ כיון דהוא צריך להחזיר הממון והעדים צריכים לשלם לו ג"כ כאשר זממו לעשות הוה קנס וליתני עדים זוממים במקום דלית לי' לשלם זה הוה בכל דיני דגרמי ודיני דגרמי לא תנא כמו שכתבו תוס' לקמן דלא הקשה הש"ס ממסור ולא מדיני דגרמי דלא סברי דינא דגרמי:
דף ח' ע"א וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה אי הכי ליתו כולהו וליגבי מעידית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקילתו כולכו מזיבורית וכו':
והקשה הג"ת (ד' ד') דכל לוקח הי' השעבוד עליו דהא גם במכרן לאחד ומכר עידיות באחרונה לא הי' שעבודו של ניזק וב"ח מעולם על זיבורית וכן הקשה הרמב"ן במלחמות, ונראה לתרץ דהנה למ"ד שעבודא דאורייתא רק תקנות חכמים הוא כשיש נכסים בני חורין שלא יגבה מהמשועבדים ולא תיקנו רק במקום שהלוקח הניח נכסים ללוה, אבל כשקנה ולא הניח מקום לגבות ממנו לא תיקנו להפריד שעבוד דמלוה המשועבד לו מן התורה ודינא הוא דמלוה נוטל מן הלוקח והוא חוזר על המוכר, ולמאן דסובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיקנו חכמים משום נ"ד שיגבה מן הלקוחות גם זה בכלל התקנה כשאין ללוה נכסים בשעת מכירה ולא הי' בידו להפקיע השעבוד מהלוה במכירה אין ביד הלוקח לדחותו שיקבל זבוריות דידי', אבל כשהי' למוכר בשעת מכירה זבוריות והי' ביד המוכר להפקיע השיעבוד מהבינונית אז יכול הלוקח לטעון אי שתקיתו, ובזה ניחא דהא בהחזרת השטר לא קנה המוכר הקרקע רק צריך קנין מחדש אמאי נקט הש"ס האי לישנא ואי לא מהדרנא, רק לאשמעינן במקום דשייך למיהדר כי הנכסים הי' כבר ביד המוכר יהי' השיעבוד עלי' אם ימכור יכול לטעון אותו טענה, אבל לא שיטעון שיקח זבוריות דידי' אשר לא הי' למוכר בטענה זו, שוב ראיתי דא"צ לכל האריכות רק כשהי' נכסים ביד הלוה כשמכר יהי' בידו להפקיע במכירה שיעבוד דמלוה גם הלוקח יכול להפקיע השיעבוד במכירה כג מה מכר הראשון, אבל כשלא הי' נכסים ביד המוכר ולא הי' בידו להפקיע שעבודו במכירה גם הלוקח א"י להפקיע ולא קשה קושיות הג"ת:
דף י"ג ע"א א"ר אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן וכו' ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינה גובה מלחמה וגם הרמב"ם (בפ"ח מה' נזקי ממון ה' ג') פוסק כן וכתב כיצד גובה שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו וכן הביא לקמן דרבא בתודה שהזיקה גובה מבשרה ומזה הוכיח דהרמב"ם פסק כר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וקשה אמאי לא פסק בשבועה כר"י הגלילי: לענ"ד נראה דרמב"ם פסק כן בקרן דבפסקינין כר"ע לקמן שהוחלט השור לא שייך לומר דפטור מטעם רעהו רק בקדשים שיש בהן מעילה אבל בקדשים שאין בהן מעילה גובה חצי נזק מהשור דבקדשים קלים לא נקרא ממון בעלים דהיינו אם שור המועד הזיק אין הבעלים צריכין לשלם כשהיא קדשים קלים ואם כפר בקדשים קלים א"י הבעלים להשביעו או שיתחייב הגנב כפל כי לא נקרא בעלים רק לר"י הגלילי נקרא בעלים, אבל לגבות מגוף השור חצי נזק לא תלוי כלל אי קדשים קלים ממון בעלים הוא אי לא, והש"ס מוקי מתניתין כר"י הגלילי כי במשנה תנא כל הנזקים דוקא בנכסים שיש בהן מעילה א"כ גם בשור המועד והלא הקדשים קלים חייבים הבעלים זה הוא רק אליבא דר"י הגלילי, אבל הרמב"ם לא הביא רק בתם דינו של ר' אבא ודינו של רבא דסבר בתם כשהוחלט השור גובה שפיר ואינו בא כלל לענין זה אם קדשים קלים ממון בעלים הוא או לא:
דף כ"א תוס' ד"ה ויהבי להו ליתמי דבר מועט ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה אע"פ שלא חיסר כל כך וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרורותא דאשייתא עכ"ל ולכאורה צריך לעיין דהא אף בגברא דלא עבד למיגר מ"מ לכתחילה א"י לדור בע"כ בלא רשותו כמ"ש לעיל (דף כ' ע"ב) ד"ה הא איתהנית ולא גרע ממתנות כהונה דצריכים הבעלים ליתנם לכהן ואין הכהן יכול ליטול בע"כ ואם נאמר דצריך לחזור לו הטובת הנאה למאן דסובר דטובת הנאה ממון כמ"ש תוס' בסוגיא דתקפו כהן א"כ גם בלי שחרוריתא דאשייתא הזיקו, ונראה בכאן אם מוחה בו הבעל החצר אף בגברא דלא עביד למיגר צריך הדר להוציא עצמו מן הבית ואינו יכול לישב בע"כ א"כ יש לו הטובת הנאה אם ירצה שאחר ידור בו:
דף כ"ג ע"א אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון האש דפטור רחמנא היכי משכחת לה וכו' והה"מ הקשה על הרמב"ם דפסק כר"י דאשו משום חציו וחייב בד' דבתם אמאי לא חלוק בטמון כמו דיחלקו הש"ס שם ע"ש (בפי"ד), ואפשר לומר דרבא אמר דקשי' לאביי אבל לדידי' לא קשה דאף דאשו משום חציו פטור בטמון, וקצת ראי' לזה דאל"כ מה הקשה הש"ס מאי בינייהו דהא איכא בינייהו הא דטמון דתנא לעיל, א"ו לרבא פטור בטמון גם אי אשו משום חציו ורבא מייתי ראי' מברייתא פתח בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו דאשו משום חציו ואפ"ה טמון פטור ושפיר מקשה מאי בינייהו, ולזה אמר הש"ס לחייבו בד' דברים א"כ באש יש משום ממונו היכא דכלו חיציו והיכי דלא כלו סיים בנזקי גופו דחייב בד' דברים כלענ"ד ונכון:
תוס' דף כ"ה ע"א ד"ה קל וחומר לשכינה י"ד יום אור"ת משום דאמרינן בהמפלת (דף ל"א) שהאב והאם נותנין כל אחד ה' דברים והקדוש ברוך הוא נותן בו י' דברים וי"מ דנקט י"ד כנגד שני הסגרות דאין הסגר פחות מז' ימים וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבלות: