חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד
סימן א
דברי נכד הרמ"ח הרב הגאון המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן זצלה"ה אבדק"ק זאקראטשין:
סעיף א ברמ"א אם בדקו איזה שו"ב ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם אחד קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע:
והנה עיין בט"ז (סק"ו) מה שהקשה שהרי בשוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה קיי"ל כר"ח רק בשיבר עצמות דאיכא למיתלי אבל בלא שבר שחיטתו אסורה ומטעם דהוי תרתי במקום חדא חזקת איסור בהמה והרי פגום לפניך וכן בשכח הלכות שחיטה נמי איכא חזקת בהמה בחיים בחזקת איסור עומדת והרי שכח לפניך. וכתב ג"כ דאין לומר להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחילה, זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א ע"ב) פירש"י ז"ל גבי מקוה שנמדד כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם כלים ואנשים שטבלו מטומאתם טמאות משמע אעפ"י שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא רעותא במקוה ה"נ כן הוא כאן ע"ש:
ונראה לענ"ד היכא דנאכל הבשר ואין צריך לדון רק על הכלים שנתבשלו בהן הבשר יש להתיר דבמקוה שנמדד ונמצא חסר דהטובל במקוה קודם שידעינן שחסר הוא טמא מטעם חזקת טומאה וכיון דהחזקה מהני גבי דידי' להיות בחזקת טמא שנא יהי' רשאי לאכול תרומה או קדשים דמחזקינן אותו בחזקת טמא, מהני אותו חזקה נמי לטמא כלים והטהרות שעשה דהא בהא תלי' כיון דהוא גופא טמא כן הטהרות והכלים שנעשו ע"י ע"כ טמא דאינו יכול לחלק ולומר דהוא יהי' טמא והכלים והטהרות טהורין דהוי תרתי דסתרי והוי כבא לשאול עלי' ועל חבירו בשני שבילין דמטמאין לתרוייהו כיון דממ"נ א' טמא וכן הכא כיון דיש ספק עלי' ועל הטהרות כיון דהוא בודאי טמא מטעם תרתי לריעותא האיך יכולין לומר לטהר הכלים והטהרות, אבל בשוחט ששכח היכא דאין דנין על הבשר כיון שנאכל והשתא הא דאינו רשאי לשחוט לא מטעם תרתי לריעותא כן, דהא השתא חזינן בודאי ששכח ואין דנין כן על הכלים שנתבשלו בהן מה ששחט וכיון דהכלים הם בחזקת היתר מוקמינן הכלים בחזקתי' וכשרים ויש להביא ראי' מתוס' חולין (דף י' ע"ב) ד"ה ודלמא אדנפיק בי' וי"ל דה"נ איכא רעותא גדולה וכו' ולא מטהרין כל אותן שנכנסו בימי הסגר ומיהו קשה דהך מילתא דמי' למקוה דהוי נמי תרתי במקום חדא והקשה בס' ראש יוסף דהא בהא תלי' דהבית טמא ודאי כל ימי הסגירו ואין לומר על הבית אוקי אחזקה דמעיקרא ואין לו אלא חזקה דהשתא דמיד שראה הכהן הנגע כבר חלף והלך לו החזקה דמעיקרא ואין לו אלא חזקה דהשתא חסר הנגע והחזקה דמעיקרא שהי' הנגע שלם וחזקה דהשתא נגד החזקה דמעיקרא ליתא והוי הבית בודאי טמא א"כ ממילא גם האדם הנכנס לשם יהי' בודאי טמא דהא בהא תלי' עיי"ש:
ולהנ"ל ניחא היטב כיון דהשתא אין דנין כלל על הבית גופי' אם היה טמא או לא דמה נפקא מיני' להבית רק צריכין לדון על האדם והכלים שנכנסו לתוך הבית ובזה שפיר מוקמינן להו אחזקה דטהרה וא"ש דברי התוס' כנ"ל: אמנם נראה לענ"ד לתרץ דברי אגודה ולפסוק הדין דהבשר והכלים כשרים ולתרץ הקושי' דהוי תרתי לריעותא דאיתרע רובא שהרי שכח לפניך דהנה בשיטה מקובצת כתובות (דף ט"ו) הקשה דהא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין להוי ההוא רוב מחצה על מחצה שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ולא קשי' הא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ הי' בקי בהלכות שחיטה אבל הכא מי איכא למיתלי' בתורת טמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אא"כ היה כשר ע"כ עיי"ש. מבואר דהרוב אינו שהרבה שוחטים יודעים ומיעוט אינו יודעים רק הרוב הוא שהשוחט לא שחט אלא א"כ בקי בהלכות שחיטה ומיושב היטב דבאמת הך רוב לא איתרע כלל במה שאינו יודע עכשיו הלכות שחיטה דעדיין הוא רוב גמור דבשעה ששכח הלכות שחיטה לא שחט וזה גופי' הוא הרוב דבעת ששכח לא שחט וא"ש ונכון:
ובזה יש לתרץ קושיות הראשונים זלה"ה דנימא סמוך מיעוט לחזקה בהמה בחי' בחזקת איסור, ולהנ"ל ניחא דכיון דזה הרוב הוא גם חזקה ורגלים לדבר כמו דמהני דלא ליהוי קבוע במחצה על מחצה כנ"ל מהני נמי דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה דהרי גם ברוב איכא חזקה ורגלים ומפורש מבואר בתשו' מהרי"ק ז"ל (שורש ע') דחזקה מכח הסברא עדיף טובא מרוב דהוא מחוקי התורה שהקשה אמאי אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דהא רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דלא אזלינן בממונא בתר רוב כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה. ותירץ דהך חזקה הוא מכח סברא עדיף הרבה מרוב עיי"ש ומתורץ הכא כנ"ל. וראיתי בתשו' מהרי"ט ז"ל (תשו' כ"ז) חלק אבן העזר כתב כן דהא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינו בא לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרינן העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד אשה על חזקתה אבל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דבא מכח סברא דחשוב כעדים דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שיפרע בזמנו ועדיף מרובא דאנן סהדי שלא פרע עייש"ה שהביא ראיות על זה דחזקה מכח סברא עדיף וא"ש כנ"ל:
והנה גם לעיל בהגה שהביא י"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לבררו עיין בט"ז (ס"ק ג') בדיעבד אפילו בדיקה לא בעי אף אם הוא לפנינו. ואינו מובן כלל כיון דס"ל דאין לסמוך על הרובא לכתחילה היכא שיכולין לברר א"כ אפילו אם שחט והוא לפנינו מדוע אין בודקין אותו:
והנראה לע"ד דהנה בתשו' תה"ד (סי' ר"ז) הקשה אמאי אין הולכין בממון אחר הרוב מטעם חזקת ממון הא רובא וחזקה רובא עדיף ותירץ דרק נגד חזקה דמעיקרא רובא עדיף אבל נגד חזקה דהשתא כיון שהוא מוחזק בממון לא מהני הרוב להוציא מחזקה דהשתא עיי"ש:
ולפ"ז מובן היטב הסברא דלכתחילה קודם שחיטה שפיר אין לסמוך על הרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הואיל והבהמה עדיין בחזקת איסור דלא שחט עדיין ולהוציא מחזקה לא מהני הרוב אבל אם שחט א"כ השתא הא שחוט לפנינו רק מטעם שהי' לבהמה חזקת איסור ובזה שפיר מהני:
הרוב נגד החזקה דמעיקרא ורובא עדיף ולא צריך לברר וכנ"ל וא"ש בעזה"י:
הנה הפ"מ הקשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בחש"ו ששחטו וא' רואה דמהני, אמאי הא ע"א לא מהימן היכא דאיתחזק אסורא ואינו בידו והנה זה הוא שאלת הראשונים ביבמות פ' האשה דף (ק"כ ע"ב) דמצא שחוט במקום שיש לחוש לנבילה או לשחיטת נכרי אמאי ע"א מהימן עיי"ש בחידושי הרמב"ן ז"ל ובהרשב"א ז"ל:
ונראה לענ"ד לתרץ בעזה"י דהנה בש"ס חולין (דף ט') הטובח צריך לבדוק אחר שחיטה לא בדיק מאי כו' טריפה ואסורא באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא במאי קא מפלגי כו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה הוא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טמאה לא אמרינן והנה אנן קיי"ל דהוי נבלה והטעם דכיון דע"כ אסור באכילה מטעם חזקת איסור ע"כ אמרינן שלא שחיט שפיר א"כ ממילא דהוי נבילה נמי:
ולכאורה יש להקשות נימא איפכא דנימא שאינו מטמא דלא הוי נבילה כיון דלא הוי קיימא בחזקת טומאה וממילא נימא דמותר באכילה כיון דתלוי זב"ז דכיון דלא קיימא בחזקת נבילה וממילא אמרינן דשחט שפיר ומותר באכילה. אך זה טעות דהא מספיקא אזלינן לחומרא ואזלינן בתר חזקת איסור דאכילה כיון דמעיקרא אסור באכילה והשתא נמי אסור באכילה וממילא דהוי נבילה:
וא"כ כיון דאיכא חזקה נגד חזקה ורק מספיקא אזלינן לחומרא א"כ לא הוי בחזקת איסור רק. דהוא ספק איסור ובזה שפיר עד אחד מהני נגד הספק דהיכא דלא הוי רק ספק ע"א מהימן אפילו אינו בידו ומתורץ היטב כנ"ל וא"ש בעזה"י:
ע"כ דברי נכד המחבר זצ"ל:
סעיף ה עיין בש"ך (ס"ק כ"ה) הביא דעת המהרש"ל דחש"ו ששחטו לא מהני אפילו עומד ע"ג ועיין בפ"מ שדחק טעמא של מהרש"ל:
ולענ"ד נראה דטעמא דמהרש"ל דהנה הא דשוחט נאמן מטעם ע"א והנה מבואר (סי' ט"ז) שחרש שוטה וקטן ששחטו מותר לשחוט בנו אחריו כי בודאי קלקלו והוא רוב גמור וא"כ האיך ע"א נאמן נגד הרוב כנ"ל:
סימן ג
סעיף א אפילו הפיל סכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל ושחט שחיטתו כשירה אבל אם נפלה מעצמה פסול דבעינן כח גברא:
והנה גרסינן בש"ס חולין (דף ל"א) נפלה סכין טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשר אע"ג דלא מכוין מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה חמר רבא ר' נתן הוא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמים פוסלים הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן הא אמר רבא חדא זימנא עיין בתוס' וברשב"א:
ונלענ"ד לפרש דרבא פי' הברייתא דהביא ר' אושעיא הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן דלכך פסק כר' נתן דרבי סתם במתניתין דדוקא נפלה פסול הא הפילה הוא כשר מוכח דפוסק כר' נתן והלכה כסתם משנה ומקשה הש"ס הא אמר רבא חדא זימנא דכבר אמר דלכך פסק ר' אושעיא כר' נתן כי רבי סתם המשנה דשחיטת חש"ו באחרים עומדין על גביו כשר מוכח דא"צ כוונה ולמה לי לדייק דרבי סתם גם משנה זו כר"נ ומצריך שניהם דצריכי דאי מהא דחש"ו הו"א דרבי לא סתם רק כשיש מכ"פ כוונה לחתיכה אבל בנעץ סכין לא סתם כר' נתן כיון שלא כוון לשחיטה דייק ממתניתין דהפיל הוא כשר דגם אם אינו מכוין לחתיכה כשר ואי מהכא הו"א משום דאתי מבן דעת אבל בחש"ו לא אתי מכח בן דעת אין הלכה כר' נתן ונ"מ דאי הטעם בחש"ו דכשר באחרים רואין אותו משום דהלכה כר' נתן וחכמים פליגי וסברו דשחיטה פסולה א"כ אם זרק חש"ו לנועצה בכותל ושחטה כדרכה ג"כ כשר אבל אי לא פסק רבא כן הוה אמרינן דבחש"ו גם חכמים מודים לא הי' ידעינן אם זרק חש"ו לנעוץ בכותל ושחטה כדרכה שיהי' כשר כיון דלא אתי מבן דעת כנלענ"ד לפרש:
סימן ד
סעיף ב הרי זה ספק זבחי מתים:
והנה גרסינן בכתובות (דף ל"ד) באומר בגמר זביחה הוא עובדה קשה לכאורה דאיתא בחולין (דף ל"ט) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז הרי אלו זבחי מתים שחט ואח"כ חישב עליו זה הי' מעשה בקיסרי לא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק הש"ס שם דלא אמרו בה היתר משום כבודו של רשב"ג דסובר הוכיח סופו על תחילתו ע"ש והרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ב הט"ז) פסק דספק הוא אם הוכיח סופו על תחילתו עיין בט"ז סק"ב: וקשה לכאורה היכי מיירי הכא אי לא אמר להדיא דבגמר זביחה הוא עובדה רק בסוף שחיטה אמר ששחט לע"ז אמאי חייבו ד' וה' הא הוה ס' זבחי מתים דהא ספוקי מספקא לי' אי הוכיח סופו על תחילתו ואי מיירי שאמר בתחילת שחיטה דבגמר זביחה הוא עובדה א"כ לא שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו דהא אמר שרוצה לשחוט לע"ז רק לבסוף מ"מ קשה כיון דפסקינן דאם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה אסור דמחשבין מעבודה לעבודה מכ"ש אי חשיב דסוף שחיטה יהי' לע"ז דהו"ל לאסור ועיין בכו"פ ובת"ש ובח"ד (סי' זה) דאף אם אמר בפירוש ששוחט לשם מצות שחיטה כיון דפסקינן דמחשבין מעבודה לעבודה אסור כשזרקו לבסוף דס' הוא דילמא הוכיח סופו על תחילתו שבתחילה הי' דעתו לשחוט ולזרוק אח"כ ועיין בכרו"פ שכתב דמחשבה לא מהני בפיגול רק דיבור מ"מ כיון שאמר לבסוף הוא כאילו אמר בשעת שחיטה אי אמרינן הוכיח:
ונראה דהנה התוס' ב"ק (דף מ"א) כתבו דאף דאין לשחיטה אלא בסוף מ"מ בע"ז אסור בתחילה דא"צ בע"ז שחיטה רק מעשה ע"ש א"כ לענין מחשבה מעבודה לעבודה נהי דגמרינן חוץ מבפנים מ"מ א"י לחשוב מתחילת שחיטה לזרוק לבסוף כי בפנים לא מהני זאת ורבא סובר דאין לשחיטה רק לבסוף כדאיתא בתוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אמר ר"ל:
באופן אחר נראה לתרץ דהנה רש"י בכתובות (דף ל"ד) הקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותירץ דאתיא כרב הונא שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ע"י מעשה והנה בנדרים (דף ל"ו ע"א) הקשה הש"ס אמאי פיגולן פיגול לימא לתקונא שדרתיך ולא לעוותי והקשה הרשב"א הא אדם יכול לאסור ותירץ לאסור יכול אבל שיהי' פיגול אינו יכול כי בעי שליחות לזה וכוונת הרשב"א נלענ"ד דהנה בפיגול המחשבה שיאכל הבשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו ונעשה פיגול אף שלא אכל חוץ לזמנו ולא עשה כלל המעשה א"כ איך שייך לומר ע"י מעשה יכול לאסור בשלמא בשחט לע"ז עשה מעשה של איסור שחושב שזה יהי' לע"ז משא"כ בפיגול שחט שחיטה גמורה רק שחישב שיאכל חוץ לזמנו לא עשה שום מעשה על האיסור א"כ ג"כ נהי דגמרינן חוץ מבפנים כמו שבפנים אסור מחשבה דמחשבין מעבודה לעבודה כמו כן במחשבת ע"ז מ"מ דבר שאינו שלו א"י לאסור כי זה לא גמרינן מפיגול חדא דהתם הטעם שהם שליחי דרחמנא כי האבעי' אפשיט ועוד נהי דהתם גילה קרא מ"מ בכאן לא גילה הקרא כלל שיהי' אסור ונכון ת"ל:
אלה דברי נכד הרב המחבר הרב הגאון החריף המפורסם מקו' יחיאל מיכל הכהן ז"ל אבדק"ק זאקראטשין:
והנה בכו"פ (ס"ק ג') כתב לבאר הא דאמרינן לצעורי אי לא תליא בזה אי יכול לאסור שאינו שלו במעשה מהתורה לא סמכינן אסברת לצעורי ור"נ סובר דאינו יכול לאסור אף במעשה רק מדרבנן ולהכי סמכינן אסברת לצעורי ובסוף דבריו כתב וזה לשונו וגם ביש לו שותפות אי מצי לאסור חלקו של חבירו אי לו בזו נחלקו רש"י ותוס' רש"י ס"ל דיכול לאסור כיון שיש לו יד בו אסור לכל דבר וכ"מ בדברי הרמב"ם וא"כ לא מהני לצעורי דהא אסור ד"ת אבל התוס' ס"ל דמ"מ אין לו יד ד"ת לאסור של חבירו רק מכח תערובות איסור וא"כ שפיר אמרינן לצעורי קא מכוין עכ"ד: ויש לעיין דא"כ אסור היין בשתי' דבזה הוה ספיקא דאורייתא דאם לא כיון לצעורי אוסר חלקו וממילא דגם חלק חבירו אסור באם יש לו שותפות שוה בשוה דנתערב חד בחד ומכ"ש לח בלח דאסור ד"ת בשתי':
ולפ"ז ממילא די"ל דאסור גם בהנאה אף דזה לא הוי רק מדרב לא סמכינן בזה אסברת לצעורי ע"פ דברי הרדב"ז ז"ל הובא במגן אברהם היכא דיש לדון ביחד על הדאורייתא ודרבנן אמרינן כמו בדאורייתא אזלינן לחומרא לגבי דרבנן נמי אזלינן לחומרא דאי לא יהיה זלזול ח"ו להכי אמרינן גם לגבי דרבנן לחומרא עיי"ש א"כ כיון דלגבי שתי' אזלינן לחומרא כיון דהוי ספיקא דאורייתא ממילא נמי אסור היין כולו בהנאה אף דלענין הנאה לא הוי רק איסור מדרבנן אפ"ה אזלינן בזה להחמיר כנ"ל:
אמנם יש לדון דגם בשתי' מותר היין דהנה מו"ז זלה"ה בתורת גיטין כתב על הא דפירשו בתוס' בחולין (דף מ"א ע"א) ד"ה ת"ש דאית לי' שותפות בגויה שנאסר חלק חבירו מטעם שהוא מעורב בשלו ולכאורה קשה מהא דתמורה (דף ל') בתוס' ד"ה ואידך לישתרו כו' ואומר הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור תחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה וכו' אבל הני תערובות בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובות ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ולפ"ז קשה כאן לפירש"י כיון דהאיסור נולד אחר התערובות א"כ יחלקו ויהי' מותר מטעם ברירה ולתרץ זה נראה דל"א ברירה רק במקום שהאיסור הוא על התערובות מטעם שהאיסור הוא בתוכו שייך לומר ברירה שהוברר הדבר שהיתר נתברר ואין שום איסור בתוכו משא"כ ביי"נ שאפילו ניצוק חיבור ובמקום דל"ש ביטול אפילו אם לא נתערב היי"נ עם היין כשר רק ע"י ניצוק ומשקה טופח נאסר היין א"כ מה בכך שנאמר ברירה שהוברר שאין שום תערובות בהיתר מ"מ נאסר מטעם חיבור שנוגע בהיי"נ ע"י משקה טופח ולכך לא שייך ברירה עכ"ל:
ולפ"ז גם בשתי' אינו אסור רק מדרבנן מטעם ניצוק חיבור ומשקה טופח ושוב אמרינן לצעורי קא מכוין ומותר היין גם בשתי' אך זה למאן דסובר ברירה אבל למאי דקיי"ל אין ברירה אסור היין בשתי' מספיקא דאורייתא דלא סמכינן אסברא דלצעורי לגבי איסור דאורייתא ממילא ג"כ אסור בהנאה אף דלגבי הנאה לא הוי רק מדרבנן אפ"ה אזלינן לחומרא כנ"ל:
ולפ"ז יש ליישב הא דפסק הרמב"ם ז"ל דביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין וקשה קושיות התוס' אמאי לא משני הש"ס הא דשנים אוחזין בסכין והא דמטמא ומדמע ומנסך דמיירי ביש לו שותפות:
ולהנ"ל יש לתרץ דלהרמב"ם לא קשה קושיות תוס' די"ל טעם דהרמב"ם דיש לו שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין משום דקיי"ל אין ברירה א"כ בשנים אוחזין בסכין כו' וכיי"נ דלענין שתי' הוי ד"ת להכי אזלינן לחומרא גם לגבי הנאה וכנ"ל וידוע דפליגי תנאי אי יש ברירה אי לא ולמ"ד דסובר ברירה מותר היין גם בשתי' וכן מותר באכילה הבהמה חלק חבירו דאמרינן ג"כ ברירה דהוברר הדבר דיהי' שלו ואין יכול לאסור חלק חבירו ועוד דסתם מתניתין ר"מ ור"מ סובר ברירה גבי הלוקח יין מכותים שני לוגין שאני עתיד להפריש וביין נסך אף דמשקה טופח וניצוק חיבור אפ"ה לא אסור רק מדרבנן וכנ"ל א"כ סמכינן בזה אסברת לצעורי ומותר היין גם בשתי' להכי לא מוקי הש"ס באית לי' שותפות דיצטרך לאוקמי כתנאי דסברי אין ברירה להכי מוקי לה בישראל מומר דאתיא ככ"ע אבל לפי הפסק דקיי"ל אין ברירה פסק הרמב"ם שפיר דביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי וכנ"ל וא"ש בעזה"י:
עד כאן דברי נכד המחבר וצ"ל בסוגיא דרבוצה:
והנה גרסינן בגמ' חולין (דף מ' ע"א) א"ר הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה פירש רש"י רבוצה לא מבעי' שהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ודאי דיכול לאסור אלא אפילו רבוצה ע"ש והקשו בתוס' חדא איך יכולין לומר דיקנה בהגבהה שיהי' שלו לגמרי ממש הא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה שאינו שלו ב' מה שהקשה הש"ס ממנסך על מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא מנסך צריך להיות הגבהה כמבואר בגיטין (דף נ"ב ע"ב) וכיון שהגביה קנאו להיות שלו ממש. ועוד קשה על רש"י ז"ל איך נוכל לומר דאגבהה קניא הא לא הגביה רק לצעורי ולא הי' מכוין לאוסרו וא"כ לא נעשה כלל גזל. וא"ל דהיכא דחייב לשלם ל"ש לצעורי, הא כל החיוב תשלומין הוא רק משום הגבהה דעל השחיטה לע"ז הוי קלב"מ ואינו חייב בתשלומין ועל הגבהה לימרי דכיון לצעורי ולא נעשה גזלן א"כ לא יכול לאסור כלל, אך דעת הר"ן דאף דאין אדם אוסר מ"מ נעשית נבילה א"כ הגבי' לאסור וחייב לשלם ממילא דיכול לעשות אותה תקרובת ע"ז משא"כ ביי"נ דלא שייך ס' הר"ן: אך קשה לי דבודאי הר"ן לא אמר רק קודם דאסיק הש"ס דשייך לצעורי קא מכוין רק הפלוגתא הוא אם יכול לאסור של חבירו אי לא ע"ז כתב הר"ן דעכ"פ לא הותר, משא"כ לפי מה דאמרינן לצעורי קא מכוין ולא אסיק אדעתא כלל לעבוד ע"ז וא"כ שחיטתו שחיטה גמורה אמאי לא יהי' מותר וצ"ע בזה (עיין בחידושי מהרא"ך על אורח חיים סי' תמ"ח שמתרץ שם דברי רש"י ופיה"מ להרמב"ם):
סימן טו
הנה הפר"ח הביא בשם הריק"ש דכל שגדלו השיניים בידוע שעברו עליו ז' ימים והפר"ח כתב ששמע לבדוק בקרנים שכל שאינם רכים עדיין שיוכל לתחוב בהן הצפורן אלא שהם קשים וחדודים בידוע שעברו עליהם ז' ימים שלמים ולמעשה צריך לבדוק בשיניים ובקרניים אם גדול בשיניים והקרניים קשים וחדודים סמכינן עלייהו להיתרא הא לאו הכי אין ראוי התיר כלל ע"ש. ולכאורה נראה שיש חילוק בין סימן שיניים לסימן קרניים כמו שאבאר. ובת"ש כתב בפר"ח דאין לסמוך כ"א אתרתי דהיינו שיניים וקרניים קשים דא"א לתחוב בו הצפורן ונ"ל דדוקא בגדיים ס"ל הכי דבעגלים לא שכיח שיצמחו קרניים כ"א אחר זמן רב לכן צמיחות קרן הוה סי' ואפשר דבגדולי המדינות תליא מילתא ומה שנסתלק. הטבע אינו סימן עכ"ל ובס' בית אפרים חלק יו"ד (סי' י"ג) כתב שאין לסמוך על שום סימן מהסימנים ונתן טעם כי הטבעיות משתנות לפי הזמן ולפי הארצות בין אם העגל חלש או בריא כי הוא חקרו ומצא שיניים וקרניים לבני ג' או ד' ימים ולפעמים גם בבן פקועה ע"ש:
ולענ"ד דהפריז על המדה ביותר לחלוק על הפר"ח והריק"ש כי אף אם יהבינן לי' דדרשו וחקרו וכן הוא אמת:
דנמצא שיניים וקרניים צבני ג' או ד' ימים מ"מ רוב העגלים הנולדים אין להם שיניים ומעוטא דיש להם כבני ג' או ד' ימים וכבר הבאתי דבאמת בש"ס לא מצינו דרשב"ג החמיר בס' אם שהה שמונה ימים או לא רק דאנן מחמירינן מטעם דספק דרבנן באתחזק האיסור אסור וכיון דיש להעגל שיניים ורוב העגלים הנולדים אין להם השיניים עד שעברו עליהם שמונה ימים א"כ הרוב נגד חזקת האיסור של הולד ומותר ולא נצטרך לומר שנשתנו הטבעיים אך לפי מה שכ' דלשיטת הט"ז לכך אסור בספק אם כבר עבר עליו ח' ימים או לא דהוה ס' בדשיל"מ ונגד דשיל"מ לא מהני רוב כמו שכתבנו לעיל וכבר האריכו (במשנה למלך בסוף ה' מעילה ובשעה"מ בה' יו"ט) דהש"ע סתרי אהדדי דבאו"ח (סי' תקי"ג) נראה דרובא לא מהני בדשיל"מ וביו"ד (סי' ט"ז) נראה דמהני ויש מחלקין בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן ויש מחלקין בין תרי רובי לרוב אחד:
אך עכ"פ הי' נראה להתיר בסימנים דשיניים ומסל"ת דזה דומה בכל הצדדים להא דמבואר באו"ח (סי' תקי"ג) בס' ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת כמש"ל בשם הט"ז והמ"א אך לענ"ד נראה דאין כוונת הריק"ש דשיניים הוה סימן דעברו עליו שמונה ימים רק דסימן השיניים הוא כיון דאין לבהמה יותר משמונה שיניים כאשר נמצא להעגל שמונה שיניים השיניים מוכיחין עליו דכלו לו חדשיו וכמו בתינוק דסובר רבי דבגזרו שערו וצפורן דהסימנים מוכיחים עליו דכלו לו חדשיו א"כ אין לנו ראי' שנאמר דנשתנו הטבעיים כיון דנמצאין שיניים לבן פקועה או לג' וד' ימים כיון דעיקר הסימן של שיניים אינן שעברו עליו שמונה ימים רק דכלו לו חדשיו אך בודאי תוך שמונה ימים נראה דאין להתיר הסימנים של השיניים דכלו לו חדשיו כמו דלא סמכינן לכתחלה על הסימנים דשערות וצפרנים לענין חליצה כמבואר באה"ע סי' קנ"ו וסי' קס"ד) אם שאפשר לומר דהסימנים של השיניים עדיפא מהסימנין של שערות וצפורנים דסימן השערות והצפורנים הוא ברוב וולדות ואין הסימן חזק כל כך רק כשאין להתינוק סימן איתרע הרוב אבל הסימן של השיניים אדרבה הוא למעליותא כאשר שנמצא שמונה שיניים אשר אין ברוב הבהמות רק אחר שמונה ימים מיום הלידה מוכח דכלו לו חדשיו ומותר אפילו בתוך שמונה, אך מפשטא דלישנא באחרונים וכן כתב המ"א (בסי' תצ"ח סעי' ה') צע"ג:
ואפשר לומר דחזקת מעוברת לא הוה חזקה כיון דעשוי להשתנות ונולדה לפניך והרי הוא כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) לענין ספק אבילות אם כבר עברו שלשים יום וע"כ צ"ל כן דהא הכרו"פ הקשה (בסי' ק"י) דאמאי צריך הש"ס לאסור ביצה בס' אם נולדה ביו"ט או מעיו"ט מטעם דשיל"מ תיפוק לי' דהא איכא חזקת מעוברת ובמקום חזקה גם ספיקא דרבנן לחומרא ותירץ מו"ח הגאון זצ"ל בחו"ד דחזקת מעוברת אינה חזקה דעשוי' להשתנות א"כ מוכח עכ"פ מסוגיות הש"ס חדא מתרתי או דחזקת מעוברת לא הוי חזקה כיון דעשוי' להשתנות הוא נולדה לפניך, או דס' דרבנן מותר אפילו באתחזק אסורא (וצ"ע על נקה"כ דפסק דס' דרבנן אסור באתחזק וסובר (בסי' שצ"ז) דחזקה העשוי להשתנות הוה חזקה וחולק על הט"ז). אבל בעגל הספק אם כבר עבר עליו שמונה ימים או לא הוה ספיקא באתחזק אסורא דכיון דכשנולד הי' אסור ואין זה חזקת הגוף רק חזקת איסור ולא נודע לנו אם כבר יצא מחזקת האיסור ואף לשיטת הט"ז דחזקה העשוי להשתנות אינה חזקה הוא דוקא בדאיכא חזקה דהשתא למיתרע חזקה דמעיקרא כמו כי הרי מת לפניך נגד חזקת דמעוברת הרי הוא נולד לפניך. אבל בכאן יש להעגל חזקת איסור ואין לו חזקה דהשתא לפניך דאיתרע לחזקה דקמייתא וצ"ע בשיניים עכ"פ אם שחט סתם עגל דאין הקטנות מוכיח עליו שהוא אינו בר שמונה ימים דלא הוה דשיל"מ כיון דכבר שחט תליא בשיטות הפוסקים אי ספיקא דרבנן אסור בחזקת איסור אי לא ועיין, בכו"פ לענין מבכרת ובפ"מ (סי' ק"י ס"ק כ"א):
(ונראה דבזה לא מיקרי אתחזק אסורא דהא אילו הי' ידעינן דכלו חדשיו הי' תיכף מותר לשחוט ורק משום דלא ידעינן חיישינן שמא לא כלו חדשיו והוי נפל אבל כשעברו שמונה ימים שידעינן דלא הי' נפל וממילא דהי' מותר גם בשעה שנולד דאיגלאי מי תא. למפרע שכלו לו חדשיו נמצא דנתברר עתה שלא הי' בחזקת איסור מעולם תדע שהרי מהימן בזה עד אחד ואינו הי' בחזקת איסור אין עד א' נאמן באתחזק ואינו בידו אע"כ כיון דלדברי העד שעברו שמונה ימים לא הי' מעולם בחזקת איסור וכנ"ל):
ואי לא דמסתפינא הייתי אומר להכריע דבמקום דהאיסור הוא מטעם חזקת הגוף דאי הוה אמרינן דחזקה מעוברת הוה חזקה אף דעשוי' להשתנות ומחמת חזקת הגוף אמרינן נולדה זה זמן מועט ספיקא לחומרא אבל בדליכא חזקת הגוף רק חזקת איסור כמו דכתבנו בנידון דידן בעגל כיון דבשעת לידה הי' אסור ולא יצא מחזקה ולא מחמת חזקת מעוברת דנולד אח"כ דחזקת מעוברת אינה חזקה כיון דעשוי להשתנות ונולדה לפניך ספיקא דרבנן לקולא:
שוב ראיתי בזה באמת כוונת המשנה למלך (בה' בכורות ה' ד') דספק אם נטל ידיו או לא ספיקא לחומרא ספק אם נטל כראוי או לא ספיקא להקל והוא מטעם זה ס' אם נטל הוה כמו חזקה דלא נטל והוא כעין ספק אם נולדה או לא אבל כשנטל והס' הוא אם כראוי אין החזקה רק חזקת איסור לבד ספיקא לקולא:
ולפ"ז הי' נראה אם נתערב חד בחד באיסור דרבנן ופרש אחד מהן דס' לקולא דאין כאן חזקת הגוף אך שם מחמירין כמ"ש הפרמ"ג דתערובות חד בחד גרע הרבה מספק דרבנן במקום חזקה ולפ"ז הי' מקום להתיר אפילו לכתחילה בסתם עגל כשהקטנות אינו מעיד דלא עברו עליו שמונה ימים רק מטעם דזה הוה בגדר דשיל"מ אין להתיר לכתחילה אבל בדיעבד אי עבר ושחט מותר:
סימן כו
סעיף ניקב הושט עיין בש"ך (ס"ק א') שפירש היינו קודם גמר שחיטת הושט אבל לאחר שחיטת רובו כשר ואפילו לדידן פסול. וצ"ע מרא"ש ור"פ א"ט) תורבץ הושט. וכפי נראה הי' בהעלם עין דרא"ש בתשו' מפלפל בזה ואשתמוטי הרא"ש הנ"ל (בסי' ה' ע"ש):
סימן לב
סעיף ה' טריפות זה של חוט השדרה הוא עד פי פרשה שלישית ועד בכלל ואם נפסק אחד משני חוטי פיצולים ראשונים ושניים טרפה:
הנה גרסינן בש"ס חולין (דף מ"ו) ת"ש הפרשה תידון כבשר מאי לאו פרשה ראשונה ושניה עיין תוס' ד"ה מאי לאו ראשונה ושנייה עיין במהרש"א וכפי הנראה מרא"ש יוסף דכוונת המהרש"א דלשמואל לא הי' יכול למבעי' בשני' בבין הפרשות ופי הפרשות ופרשה דהא שמואל קאמר בהדיא בשני' איני יודע אבל מ"מ הא לן בשני' נמי דאי הוה טריפה אז לא שייך למבעי' ולהסתפק בבין הפרשות ופי פרשה דהא שמואל איני יודע קאמר. ר"ל הא לן דהיינו לדידן דמספקא לן אי שני' ודאי טריפה או ודאי כשירה ליכא למבעי' לשמואל אי יש חילוק בין פי פרשה ופרשה דהא שמואל כלל להון באיני יודע אך זה:
דוקא לשמואל אבל לדידן מספקא לן הכי את"ל פי פרשות שני' טריפה ודאי בין הפרשות שני' מאי ואת"ל דודאי טריפה פרשה עצמה ברחוק מקום מאי והוא דוחק גדול דמהראוי היה להמרש"א לומר דלשמואל אי אפשר למבעי' כיון דאמר א"י אבל לדידן שפיר דאיכא למבעי' אי פי פרשות טריפה בין הפרשות מאי ואי בין הפרשות טריפה פרשה עצמה ברחוק מקום מאי, ולמה לי' למהרש"א למימר עוד הפעם דהא שמואל איני יודע קאמר ושמעתי שיש מוחקין תיבת "לא" השני' וכתב המרש"א מ"מ הא לן בשני שייך למבעי' ולהסתפק דהא רק שמואל איני יודע קאמר אבל בלא שמואל יש שפיר למבעי' וגם זה דוחק דלמה לי' מהרש"א לומר דהא שמואל איני יודע קאמר: ולענ"ד נראה דכוונת המרש"א לומר דהי' קשה לי' לתוס' מה לו להזכיר בעל האבעי' השני' כאשר כל האבעיות הוא רק על הראשונה דאבעי' ראשונה או דלמא עד ולא עד בכלל אי אפשר למבעי' בשני' דבשלמא בראשונה יש לומר דעד ולא עד בכלל וטריפה עד בין הפרשה הראשונה אבל אי אמרינן בשני' דעד ולא עד בכלל מאי אמר שמואל דשני' באיני יודע כיון דליכא טריפות כלל ועכצ"ל דאי עד ולא עד בכלל עכ"פ פי פרשה טריפה וכיון דאבעי' הראשונות הוא רק בראשונה ולא בשני' גם האבעי' את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מאי הוא רק בפרשה ראשונה אף דהי' יכול למבעי' לענין אי פרשה הוה בכלל ספק מ"מ כיון דהש"ס מיירי באבעיות הראשונות בפרשה ראשונה פשוט דאבעי' שלישית ג"כ רק בראשונה וכתב המרש"א דהנה לשמואל בעצמו פשיטא דלא הי' יכול למבעי' כלל דהא שמואל אמר איני יודע ולא שייך למבעי', אך לדידן הי' יכול למבעי' אי הוה טריפה. מ"מ לא שייך למבעי' דהא לשמואל איני יודע קאמר א"כ פשיטא דרק ספק הוא ואיך שייך למבעי' לדידן כאשר לשמואל הוה ספק, אבל אם הי' ודאי טריפה הי' יכול למבעי' אי בבין הפרשות טריפה דעד ועד בכלל, או דאינו טריפה רק פי הפרשות, נהי דש"ס לא נקט האבעי' בשני' כיון דשמואל אמר בהדיא איני יודע מ"מ פשוט דפרשה גופא דשני' כשירה ואינו באיני יודע אף דהאבעי' לא הי' בפרשה שני'. והנה כאשר תנא בברייתא הפרשה תדון כבשר מוכח דסובר דפי הפרשה ובין הפרשות לא תדון כבשר ועכ"פ ספיקא הוא פושט דעכ"פ פרשה עצמה כשירה ועל זה כתב המרש"א דלא הי' יכול למבעי' בפרשה שניה גם אליבא דשמואל אם הוא בכלל איני יודע, דא"כ לא הוה איצטרך למבעי' בפרשה באת"ל עד ועד בכלל דהא אפילו את"ל דעד ולא עד בכלל ג"כ איכא למבעי אי הוה פרשה באיני יודע כו' אע"כ דשני' לא הוה בכלל ספק כיון דאמר איני יודע א"כ ע"כ דאבעי' בפרשה עצמה ג"כ הוא רק על ראשונה ואמאי פשיט בשני' ג"כ וע"כ כיון דאם הי' ודאי הי' אפשר למבעי' פושט הפשטן גם במאי דלא איבעי' לה:
סימן לו
סעיף ה או אחר שחיטה כשירה עיין בט"ז (ס"ק ה') שהביא בשם הרש"ל ריאה שיש בה תולעים מניחים אותו בשמש אם מחממין ויוצאין לחוץ כשירה ואם לאו טריפה עכ"ל וחידש בית אפרים דין חדש אף אם יצאו ג' תולעים אחר בדיקת החום, הריאה טריפה כיון שהוחזקה בתולעים יש לחוש שמא יש שם יותר ולא יצאו ואסור למכור אפילו לב"נ דתולעים אסורים משום אבר מן החי ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל שם:
ולענ"ד ליתא דאיתא בש"ס חולין ס"פ אלו טריפות (דף ס"ז) קיקאני אסורה מאי טעמא מעלמא אתי פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה מעלמא אתי שבלעתו הבהמה עם האוכלין ותחילתו שרצו על הארץ א"ד קיקאני שרי מאי טעמא דמיני' קא גדלו אר"א פשיטא דאי מעלמא אתי לישתכחי דרך בית הרעי והלכתא קיקאני אסורא מאי טעמא מינם ניים ועיילו להו באיסיא פירש"י כשהבהמה ישינה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה הריאה וכבד הילכך לא משתכחי דרך בית הרעי דרני דבשרא אסורי דכוורי שריין מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרני שבבהמה פירש"י דרני תולעים הנמצאים בין עור לבשר. ומשני הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתרא והני דלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן אבל דגים באסיפה בעלמא משתריין ופירש"י בשחיטה משתריין אלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטות הבהמה לא מהני לדידהו שהרי יש להם חיות בפני עצמן אע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל הבהמה נפקא לן אבל הכא באיסורייהו קיימי: והנה לאסור מורני שבריאה משום אמ"ה הוא לחשוש דמינייהו קא גבלי ולא אתי מעלמא, דאי מעלמא אתי לא הי' נאסרין לב"נ והנה בש"ס לא הכריע דהמורני שבריאה מיני' קא גבלי אדרבה לפירש"י דקיקאני היינו תולעים שבריאה מסיק הש"ס דאסירי מטעם מינם ניים ועייל להו באיסיא ואינן אסורין משום אמ"ה אך תוס' הקשה על הא דפירש רש"י קיקאני הם התולעים שבכבד ופירשו שהם תולעים שבדגים. וצריך להבין לכאורה מה שפירש"י אע"ג דשליל מותר בשחיטת הבהמה מכל בהמה תאכלו נפקא לן אבל הכא באיסורא קיימו וקשה למה לא נילף מכל אשר בבהמה כו' גם המורנא: ונראה דרש"י פירש לקמן שם (דף ס"ח) בהוציא עובר את ידו ולא החזירה דהמקום החתך אסור דכיון שהוא עומד על שפת העור לא קרינן ביה בבהמה תאכלו ולפ"ז התולעים הגדילים בין עור לבשר סובר רש"י דלא קרינן בי' בבהמה תאכלו כי אינן בתוך הבהמה ולזה באיסורייהו קיימי אבל תולעים שבריאה אף אי מינייהו קא גבלו מותרין מטעם בבהמה תאכלו ואפילו לשיטת ר"ת דמדמה מורני שבריאה לתולעים שבין בשר לעור ליכא משום איסור אמ"ה כי לפי שיטות רש"י דתולעים שבין עור לבשר אסורין משום אמ"ה לענין מה אתא הקרא ואת נבלתם תשקצו לרבות דורני שבבהמה תיפק לך דאסור משום אמ"ה ולזה נראה דדבר שיש לו חיות בפני עצמו אף דיוצא מן החי אזיל ליה איסור אמ"ה במיתתו דדוקא דבר שאין לו חיות בפני עצמו כיון דנאסר משום אמ"ה באיסורי' קיימא אבל דבר שיש בו חיות בפני עצמו כשמת אזיל לי' איסור אמ"ה אף דבא מן החי כמו כל בע"ת ולא אישתמיט בשום פוסק לומר דשחט בהמה ומצא בה דמות יונה דאסור דיהי' אסור משום אמ"ה כיון דיש לו חיות בפני עצמו, דהא בכל דבר פסקינן עובר ירך אמו ולענין טריפות לא פסקינן כן כמ"ש תוס' כיון דיש לו חיות בפ"ע וסוגיות הש"ס דברייתא מרבה מקרא ואת נבלתם תשקצו דורני שבבהמה ודורני שבדגים מותרין מ"ש בשר מדג ומשני כיון דהבשר אסור משום אמ"ה אתי הקרא לאסור אף אם מת דאזיל איסור אמ"ה ואינן שורצין על הארץ שיהיה באיסור משום נבלתן תשקצו אבל דגים כיון דבהתירא קא נבלן לא אוסר רחמנא מטעם שקץ, אבל לא שיהי' אסור משום אמ"ה וכיון דלא נאסר רק מקרא ואת נבלתם תשקצו לא נאסר לבני נח. וראי' לזה דהנה במעדני יו"ט הקשה אמאי מותר התולעים שבדגים דהא אסור לאכול חגב חי וה"ה דג חי משום איסור בל תשקצו ותירץ דאיסור בל תשקצו אינו רק אסורא דרבנן והמנחת יעקב בכלל (מ"ז מ"ח) הביאו וכתב דאין זה מוכרחת כל כך לשיטות הר"ן דאיסור בל תשקצו לא יהי' אלא מדרבנן ומתרץ קושיתו אע"ג דאסור לאכול חגב חי מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאכול ואין בו משום איסור אמ"ה ואי אמרינן דדורני שבבשר אסורין משום אמ"ה לא ידענא מה דקשי' להו א"ו דגם הם פירשו דש"ס מחלק בין מורנא דבשרא למורנא דדגים דבשרא גדילים באיסור ובדגים מהיתירא קא גבלו והקשו דגם בדגים נתגדלו באיסור מטעם בל תשקצו ותירצו דלא נתגדל באיסור אבל לא ראינו דמורני יהי' אסור משום אמ"ה רק כיון דנתגדלו מאבר:
מן החי אסרה התורה גם כשאזל איסור אמ"ה במיתתן וגם לא שרצו בארץ מריבוי ואת נבלתם תשקצו ולא נאסר לבני נח:
ועוד נראה דהנה פסקינן באו"ח (סי' רט"ז) דמיסק מותר דבתר השתא אזלינן ובאם נפל חתיכת איסור בדבש ונמחה בתוך הדבש כיון דנעשה דבש מותר והמ"א הקשה מהא דאמרינן בש"ס דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב אלמא לא אזלינן בתר השתא רק בתר מעיקרא ועיין באחרונים מה שישבו עכ"פ פסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא והנה בשרץ ליכא איסור אמ"ה כמבואר (בפ"ט מה' מלכים) א"כ כשנעשה הבשר שרץ מותר מטעם אבר מן החי ולא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא וקושיות המ"א מחלב נראה דלא הקשה רק לישראל יש לנו רבוים דכל היוצא מן הטמאה דטמא וצריך קרא דחלב מותר אף שבא מן הדם ובכל הדברים אזלינן בתר היוצא אך זה לישראל אבל לבן נח אזלינן בתר השתא א"כ כיון דנשתנה לשרץ ובשרץ אין בן נח מוזהר עליו ואין על שרץ איסור אבר מן החי לא גרע ממיסק דמותר מכ"ש לבן נח ומה שהביא בשם הכנה"ג ביו"ד (סי' ל"ו) ובטור (ס"ק ר"ג) הא דמסקינן הגמרא לאחר שחיטה פרוש היינו דוקא הריאה עצמה ולא התולעים דהתולעים עצמן אסורין משום אבר מן החי כמו שיתבאר (בסי' פ"ד ובסי' פ"ז) הנה לא כתב כלל רק בהגהות על הב"י (סי' פ"ד ס"ק ק"ח) במוח שבראש הבהמה נ"ב בזה אין צריך שיפרשו לאויר העולם משום דמאחר שגדלין באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור והילוך הבהמה הוה רוחש דידהו מבואר כדברינו דמאחר שנתגדל באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור ולא שיהיה אסור משום אמ"ה ובפ"מ (ס"ק מ"ב) כתב גם משום אמ"ה בין עור לבשר דאין החשש מספיקא דמעלמא אתי משום אמ"ה ונפקא מינה בבן פקועה ואסור ליתן לב"נ דעובר על ל"ת ועיין (כלל מ"ו אות א') עכ"ל שם הוא לענין תולעים שבמוח הדג עיי"ש אבל לפ"מ שם בשם מעדני מלך (בס"ק ב') הובא בדברינו לעיל מבואר דאין התולעים אסורים משום אמ"ה רק כיון דקגבלי באיסור קגבלו ואסור מטעם שרץ ולא משום אבר מן החי כנ"ל וכל מה שנאמרו בהם אמ"ה הוא רהיטא דלישנא, דאבר מן החי צריך גידים ועצמות ואי אמרינן דהאיסור הוא מצד בשר מן החי הי' צריך כזית למלקות ולדברינו כיון דקגבלו באיסור אסור מטעם בנבלתם תשקצו חייב על התולע בעצמו עכ"פ: הכ"מ (בפ"ט מה' מלכים) הניח בצ"ע לר"י דבשר מן החי אסור מבשר בשדה טריפה לא תאכלו והא בני נח לא הזהרו על הטריפה ועיין בלחם משנה שם וברשב"א ס"פ העור והרוטב הביא קושי' זו בשם הרמב"ן ותירץ דבישראל כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י דכשהוא כעין הנפש שאינו עושה חלופין דהיינו אבר מן החי ואין בכלל זה בשר מן החי אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשי דמו לא תאכלו משמע לא תאכל נפש עם הבשר בשנפשו בו הלכך אפילו בשר מן החי במשמע וכתב שהוא הנכון. עכ"פ התולעים אינן משום אבר מן החי רק משום בשר מן החי כיון שאין בו עצמות וגידין א"כ אמאי לא הביא הטור והמחבר איסור תולעים בין עור לבשר או במוח בהלכות אבר מן החי והביא בה' תולעים א"ו כדברינו דלכך מוקמינן הקרא בנבלתם תשקצו על תולעים שבבהמה כיון דקגבלי באיסורייהו ושל דגים גבלו מהתירא לא אסרה התורה משום שרץ, וב"נ אינו מצווה על שרץ כנלענ"ד:
סימן מא
רמ"א סעיף ח' ואם נסרך טרפש הכבד יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ ומחט שניקבה וע"י זה בא סרכה זו והנה דעת האחרונים דאם נמצא מחט ואינו תחוב כשירין וכן אם תחוב בין הקמטים בפנים רק דאינו תחוב בדופן ואינה טמונה בתוך הדופן כלל רק שהוא תחוב בהקמטים בגלוי מבפנים והסרכה רחוק ממקום שכלה פי המחט דכשר ג"כ דזה הוה כמונח בין הקמטים אבל בתחוב בדופן כלם מחמירין אף אם לא ניקב מעבר לעבר דסירכא הוה כמו קורט של דם והפלתי מיקל גם בתחוב דסרכא לא היה כמו קורט דם כי ע"י תחיבות המחט נתהוה הסירכא כי נתפח העור ולא נקבה מעבר אל עבר ובזה מחמירין אם אין עוד צדדים להקל:
והנה בספר באר יעקב מובא בפ"ת (סימן זה) בשמו דעובדא הי' שנסרך הטרפש לביה"כ ובדקו להבה"כ ומצא כנגדן נקב ולא ניקב מע"ל דפשיטא הוא דטריפה אף דלא נמצא בה מחט וי"ל דמחמת חולי הוא הנקב מ"מ לפמ"ש הפנים מאירות לענין ושט כיון דניקב פנימי ומבחוץ נמצא בו ק"ד יש לומר ששלטה המכה גם בחיצון:
ולענ"ד נראה דאם לא נמצא מחט רק נקב וכשחותכין את הנקב הבשר בריא כשר דהא דתלינן דהסרכא בא מחמת המחט הוא דוקא אם תחוב דאמרינן דחדא מכה הוא, מחמת שהמחט התחיל לנקוב מבפנים מעט ועי"ז בא מצד השני שכנגדה ליחות ונפוח הרבה כדרך מחט בבשר החי וממנו בא הסרכא משא"כ כשאינו תחוב יש לומר דהנקב בא מחמת חולי מה"ת לומר שהסרכא בא מחמת החולי ששלט בפנים דלמא חלה מבפנים והסרכא אינו בא מחמת אותו חולי כיון שהבשר ברי לאחר שחתכו הנקב והסירכא בא מחמת הטרפש וגם בושט סובר הפנים מאירות דידעינן דהנקבים באים מחמת העלטה והוה גם החולי מחמת המחט והוי כאלו תחוב בפנינו ובושט אמרינן דהכל בא מחמת תחיבת המחט והא דאינו תחוב דחזרה לאחורי' דבושט אין ראי' במה שאינו תחוב מעבר לעבר כי המשקין והאוכלין שוטפין שם הלכך די לן דמחמירין בנתחב כשאינו מעבר לעבר אבל בנקב בלא תחיבה מה"ת לן להחמיר ובח"ס חלק יו"ד (סי' מ"ב) מחמיר כשהנקב הוא מחמת חולי כמ"ש הש"ך (בסי' מ' ס"ק ז') לענין שומן הלב שאדוק הרבה ללב ונמצא קורט דם בתוכו ובאמת גם שם מיקל המרש"ל ופר"ח וע' מ"ש הת"ש הובא בפרי מגדים שם הטעם דיש מקום לומר כיון דאינו ניכר מבחוץ ע"כ דהבריא ע"ש בפ"מ ואינו דומה לכאן כנלענ"ד:
סימן מו
סעיף ב' ה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה, עיין בפתחי תשובה יו"ד (ס"ק ג') שהביא בשם תשובות הר כרמל שכתבו בהדרה דכנתא שדרכה להיות עגולה ונמצא בהמה אחת שלא הי' עגולה רק בדרך עולה ויורד שכתב דזה מיקרי נמצא מהופכין ואף לדעת הראב"י ומרש"ל להתיר אם לא יצאו אפילו נתהפכו היינו דוקא בנהפכו אחר ברייתן דהדרי לבסיסן משא"כ כשנברא מהופך ואף אם כבר חי י"ב חודש אין להתיר משום זה. ואינו נראה כלל דהנה מלשון הרמב"ם (פ"י מה"ש) בני מעיים שיצאו לחוץ ולא נקבו מותרת ואם נתהפכו אע"פ שלא נקבו טריפה שאי אפשר שיחזרו כמו שהי' אחר שנהפכו ואינן חיה מלשון זה משמע דנתהפכו מאליהן טריפה שא"א שיחזור כמו שהי' אחר שנהפכו ומהרש"ל ביש"ש כתב ואם קבלה נקבל אבל בלא קבלה מנ"ל להוסיף בטריפות ועוד מדקאמר ל"ש אלא שלא היפך בהן וכו' ולא קאמר ל"ש אלא שלא נהפכו אבל נתהפכו טריפה וכ"ש היפך בהן אלא מ"ה לא קאמר נתהפכו משום דלפעמים נתהפכו כשר כמו נתהפכו מבפנים ולא יצאו כלל לחוץ. ולפי דברי פתחי תשובה הנ"ל דאם נברא מהופך טריפה לא הי' יכול לומר נתהפכו דטריפה דהי' אפשר לומר דדוקא אם נברא מהיפך טריפה, אבל כשהיפך בהן כשירה דהדרי לבסיסן ובת"ס כתב הרשב"א לאו דוקא יצא מהופך אלא אורחא דמלתא נקט אבל ה"ה והוא הטעם כשנפלה ונמצא בני מעיים מהופכין טריפה ואפילו שלא:
נפלה כשנמצא בני מעי' מהופכין טריפה דהא טעמו כיון שנהפך אחד מהן מיד מת ואמאי לא כתב אם נברא מהופך ג"כ טריפה או אם נבראת כך וחזינן דלא מתה אין זה בגדר כיון שנהפך אחד מהן אינו חי, ובכנה"ג הובא בב"י (ס"ק יו"ד) כתב מכאן למד בתשו' מהרי"ו דאי חליף בריאה טריפה לפי שאינה יכולה לחיות שכתב הוא עשך ויכוננך ובחליפי ריאה שאוסר מהרי"ו הובא (בסי' ל"ה סעי' א') דעת הרש"ל וט"ז וש"ך וכל האחרונים להתיר א"כ גם בבני מעים שנבראו מהופכין לפי דעתם כשירה:
והנה בבאר היטב (ס"ק ח') תרנגולת שיצאו מעיים דרך הטבעת טריפה דא"א שיחזירו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכ"ג) ע' בפ"מ שהביא ג"כ דין זה שכתב שא"א שיחזור כסדרן לתוך מעיים וכתב בפרי תואר דבהוחזרו מאליהן כשר אף ביצאו דרך פי טבעת וכתב בשם עצי לבונה כל זה ביצאו המעיים דהיינו הדקין דרך בית רעי, אבל באם לא יצאו רק המעי דהוא הכרכשתא דדרך הוא לצאת כשתרצה להטיל בצים בחוזק יוצא מעט מהכרכשתא לחוץ והדקים כולם בפנים בזה פשוט להכשיר דאין חשש כלל בזה לנתהפכו המעיים עכ"ל. ונראה דה"ה בעוף שאינו מטיל ביצים כשר, דדבר הזה שכיח גם בבני אדם שיצא החלחולת מחמת יציאה קשה וחוזר מאיליו ואין חילוק בין אם יוצא הרבה או מעט, ועוד נראה דהנה הכרכשתא הנקרא חלחולת אינו טריפה רק כשניקבה שלא במקום הדבק מחמת שהיציאה נופלת לתוך החלל וכיון שיצא לחוץ גם אי ינקב שלא יחזור מאיליו מ"מ לא יפול היציאה לתוך החלל ולכך כשר, אבל אם יצאו הדקין אין בטריפות מטעם שיפול היציאה לתוך החלל רק מטעם ניקב ולזה טריפה אם יצאו:
סימן נה
סעיף ב' עצם הקוליות שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול ניביה וכו':
והנה גרסינן בחולין (דף נ"ד) א"ר מתנא הא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפא והלכתא איפסיק נמי כשירה עד דמתעכל איתעכולי פירש רש"י ניביה גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד מתעכל נרקב, לשון הרמב"ם (פ"י מה' שחיטה) בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויוצא מן הכף שלו אם נתעכלו ניביה וכן היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טריפה ואם לא נתעכלו מותרת וכן הוא בש"ע (סימן זה):
לפ"ז נראה דבפרושא דניבי' יש לנו שיטות. לרש"י הוא הגיד שבראשו שמחובר בחור ולהרמב"ם הם היתידות וכתב בפר"ח דיש להחמיר כשני שיטות כי הוא ס' דאורייתא ובלבושי שרד בטריפות עצמות כתב (סי' א' ס"ק י"ח) דרוב הפוסקים מפרשים דניבי' הם היתידות ולא ידעתי מנ"ל להל"ש אשר רוב הפוסקים הם כשיטה זו דנהי דהרמב"ם וכן הטור לכאורה סבר כן ועצם הקוליות אפילו לא נחתך אלא ניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף טריפה בבדקו שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף או נתעכלו א"כ כתב שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף וזהו היתידות ולא הביא כלל שיטות רש"י וכן הסמ"ג (בה' שחיטה) שמוטת ירך בבהמה טריפה ומסיק הוא שנתעכלו ניביה בבהמה הן כמין גידין שמדקין עצם לעצם במקום חיבור הגוף והירך אבל אם לא נתעכלו כשירה, כתב ג"כ כלשון הטור גידין לשון רבים ולא הביא דעת רש"י כלל א"כ הרמב"ם והמחבר וכן הרמ"א לא הביאו שיטת רש"י כלל וכן הטור והסמ"ג וגם הלבוש כתב בלשון זה וסובר הל"ש שהוא רוב הפוסקים, ובאמת כי רבותא למחשיב גברא רש"י ורבינו ירוחם והמרדכי והראב"ן והאגודה והאו"ה כולם מביאין רק שיטת רש"י לבד ודברי הרי"ף והרא"ש סתומין א"כ מנ"ל דרוב הפוסקים דלא כרש"י ויפה כתב הפרי תואר דאזלינן לשני חומרות:
אך יש לתמוה הרבה אשר המחבר וכן הרמ"א לא יביאו כלל דעת הפוסקים כרש"י וביותר קשה אשר הב"י כתב ניבי' גיד שבראשו מחובר בחור וקטן הוא מאוד נתעכל נרקב, וזאת הוא פירש"י ולא כתב כלל דיש פלוגתא ולא הביא בספרו הארוך כלל דעת שאר פוסקים ולא הרגיש אשר דברי הטור אינו כמו שפירש רש"י, והנה לכאורה היה נראה לומר דבאמת גם לשיטתם דניבי' היינו היתידות שהן הגידין מ"מ לא נתבאר בדבריהם אם נשמט ונתעכל אחד מהניבים אם כשר ובכלל היתידות או הגידין שמחברין ומדבקין עצם לעצם במקום חבורו בגוף גם הגיד הזה הוא אחד מהם וגם לשיטתם הוא טריפה אם נתעכלו או נפסק הגיד ולזה דעת הטור והסמ"ג והרמב"ם להחמיר על שיטת רש"י דלשיטת רש"י אינו טריפה רק כשאותו גיד נתעכל ולדעתם טריפה אם נתעכל אחד מהגידין דהיינו היתידות והן אמת דלהרמב"ם שכתב היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזות אותו י"ל דכוונתו כמו שפירש רש"י דהיינו הגידין ויוצאת מהאסותא והוא על הראש עצם הבוכנא ובאמת יש שני גידין אחד באמצע ואחד קטן מאוד מן הצד והחלוק בין רש"י לרמב"ם דלשיטת רש"י טריפה בגיד התחוב בראש ולא מן הצד ולהרמב"ם צריך שנים והי' הרמב"ם מיקל אך לפ"ז היה קשה ביותר מדוע לא הביא הב"י והרמ"א שיטת רש"י להחמיר דבגיד אחד התחוב בראשו טריפה):
אך הב"י בעצמו הביא תשובות הרשב"א וכתב דמשמע מהרשב"א בחידושיו דמימרא דר' מתנא דאיתעכל ניביה היינו שנתעפשו ונתעכלו כולן או רובן שהרי הם כנטולין וקשה מאוד דמקודם הביא שיטת רש"י ואח"כ מביא תיכף מה דמשמע בחידושי הרשב"א דצריך להיות רוב הניבין א"כ הרשב"א חולק על רש"י ולא הרגיש ובתשו' הרשב"א (סימן רכ"ו) שאלת עוד אם הירך שנשבר ונטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ומראשו התחתון המחובר עם השוק ולא נשמטו ממקום חבורן לא למעלה ולא למטה אבל נתעכל מיעוט ניבי' למעלה מהו, תשובה כבר ידעתם שהעצם שנשבר אם עור ובשר חופין את רובו כשר וזה לפי מה שאמרו העור והבשר חופין אותו אלא שניטלו ממנו קורטין ואם משום שנתעכלו מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא ומכח ת' הרשב"א הנ"ל כתב הפר"ח דדעתו דלא כדעת רש"י (ובס"ק ו') כתב ראי' דאם נתעכל ניביה אע"פ שלא נשמט טריפה, דאל"כ מה השיב דאי משום דנתעכל מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא. הרי בהדיא שאע"פ שלא היתה שמוטת הירך אינה כשירה אלא משום שלא נתעכלו רוב הניבין הא אם נתעכלו הרוב הניבין אע"פ שאינה שמוטת הירך טרפה ע"ש ולענ"ד נראה דמתשובות הרשב"א אינו ראי' כלל דהנה עיקר שאלת השואל הי' מטעם שבירות העצם ויש לומר דשם מיירי שנתעכל כל הניבי' דהיינו גידין התחוב באסיתה רק שלא היה נשמט הירך וסובר כדעת המרדכי דנתעכל בלא שמוטה כשר אך השואל הי' מסופק כיון דנשבר העצם ונתעכל הניבין והנה אבר מדולדל אסור מטעם אמ"ה לשיטת הרמב"ם מדאורייתא רק דלא מקלינן ליה וכיון דהיא אמ"ה ע"כ צ"ל דאינו מחובר לבהמה ובשבירות העצם תלוי בעור ובשר חופין דאם אינו חופה הוה מדולדל ובאבר אינו תלוי אם עורו ובשר חופין או לא, רק אם מעורה בגידין אינו אסור רק מדרבנן ואם אינו מעורה בגידין הוה אבר מדולדל, א"כ כיון דהוה מדולדל הוה נשמט ולזה רצה השואל לאסור והשיב הרשב"א דלענין שבירות העצם מהני מה שהעור ובשר חופה ולענין מה שנתעכלו מיעוט הגידין כיון דרוב קיימין הדרא בריא ואין על זה דין מדולדל:
לפ"ז יש לומר דגם השואל מיירי שלא נתעכל הגיד התחוב:
בראש רק בניטל הירך כתב הר"ן דאסור אף דלא נתעכל הניבין כלל כיון דאינו, א"כ לפי דעת השואל דכאן הוה הירך מדולדל ורצה לאסור אף בלא נתעכל, והרשב"א משיב שאינו בכלל מדולדל כי נגד שבירות העצם הוה עור ובשר חופין את רובו ונגד מה שאינו מעורין בגידין כיון דמעורין ברוב הדרא בריא ואין זה בכלל נטל הירך, ולפ"ז דינו של הפר"ח קיימת דאם נתעכל הגידין דהיינו היתידות טריפה וא"צ לומר דסופו לישמט, רק דזה גופו הוה שמוטה כיון דאינו מעורה בגידין, ודע דמ"ש הרב אם איעכול ניבי' ולא נשמט דכשר והפר"ח חולק ואוסר ודעת האחרונים כרמ"א להקל זה דוקא כשלא היה הבהמה צולעת אבל אם היתה צולעת עד שעת שחיטה ואיעכול הניב לשיטת רש"י הוא טריפה גמורה כי הצולעת כאשר הניב נעכל אין לתלות בשום דבר אחר א"כ נשמט הקוליא ממקום חבורו, ואפילו אם היתה צולעת ונתרפא ואחר השחיטה נמצא עיכול הגיד ונראה באסותא שאין כאן שרטוט כלל אין אני אומר היתר ולא כמתירין כשהבהמה צולעת ונתעכל הגיד ח"ו ואל יהיה חלקי עמהם. שוב ראיתי דהפ"מ (ס"ק ו') כתב דנשבר הבוכנה הוא מטעם שמוטה דטריפה ולזה צריך רוב ניבין ע"ש א"כ איך כתב הרמ"א דנתעכל ולא נשמט כשר נהי דלא הוה שמוטה מטעם שבירות העצם יהיה שמוטה מטעם עיכול הניבין דבאבר תלוי בניבין א"ו דרמ"א מיירי דנתעכל הגיד א"כ מוכח דבשמוטה ונתעכל הגיד הרמ"א אוסר:
סעיף ה' ואם נשבר העצם במקום שאינו מטריף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וכו':
עיין בש"ך (ס"ק י"א) דאסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"ט גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס, שרי לעכו"ם אפילו לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ך:
הנה אם נחמיר שלא למכור אבר מדולדל לנכרי לאחר שחיטת הבהמה או העוף עדיין יש לשאול אם נטרף הבהמה והעוף וגם בנשבר הרגל במקום שאינו מיטריף רק האבר אסור אם מותר למכור הבהמה ועוף לאחר שחיטה עם האבר וא"צ לחתוך המוכר את האבר או לא וכן אם מותר למכור הבהמה והעוף בחיים עם האבר המדולדל והנה הל"ש מחמיר:
ולענ"ד נראה להקל דהנה בשו"ת אמונת שמואל (סי' י"ד) כתב הא מילתא לא שמעתי מרבותי ולא חזינא לרבני קשישאי דעבדו הכי גם לא מצינו בשום פוסק שהי' מפקפק לאסור בזה אלא שמקרוב שמעתי בשם גדול אחד שהיה בזמנינו ובימינו שהי' מורה לאסור על כן צריכין אנו לברר ולעמוד על עיקרא דמילתא ומאריך ומסיק כיון דאבר המדולדל אין בו אלא מצות פרישה מדרבנן אינו אסור אלא מדרבנן ומדהשתא נראה ברור דאין אסור להשיטו לבן נח דהתורה לא נתנה אלא לנו ולא לב"נ ואפילו לישראל שרי מדאורייתא אלא מפח לאו דלא תסור צריכין אנו. לשמוע למה שאסרו רז"ל וב"נ לא מצוה על זה כלל ודעת הסמ"ק תמוה בעיני ע"ש והמנחת יעקב מביא בקיצור ומסכים לדבריו ע"ש והנה מה דתמה על הסמ"ק דהא לב"נ לא נאסר, נראה דגם הסמ"ק מודה דלב"נ לא נאסר ולא שייך לפני עור, והא דאסור להושיט לב"נ דהנה אבר פרוש כתב הרשב"א דהגזירה משום אבר מן החי וסובר הסמ"ק כמו דגזרו לאסור באכילה משום אבר מן החי כמו כן אסרו בהושטה דאם יהי' מותר להושיט לו האבר הפרוש יושיטו אבר מן החי והרשב"א והר"ן סברו דלא גזרו רק על אכילה ולא על הושטה דלהושיט אבר מן החי לא נאסר רק משום לפני עור דהוא רק בתרי עברי דנהרא אבל גם הסמ"ק מודה דלא שייך לפני עור באבר הפרוש כי אין בן נח מצוה על אבר הפרוש. והנה בעוף הנשחט למכור האבר בעצמו כיון שאינו רק דבר מועט נכון להחמיר וכן המנהג ובבהמה נראה דהמיקל לא הפסיד דאזלינן לקולא במקום דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא בראשונים ובאחרונים כי המנחת יעקב ואמונת שמואל מקילין, ולמכור העוף הנטרף עם האבר נראה פשיטא להקל כיון שאינו מוכר האבר בפני עצמו רק העוף גם הסמ"ק אינו אוסר ולא שייך לומר שימכור האבר מן החי בפני עצמו אך מחיים יש לעיין דהא הנכרי לא ישחט רק הבהמה ומיתה עושה נופל ויהי' עפ"י דין אבר מן החי ועובר על לפני עור:
אך הרמ"א (בסי' קנ"א) כתב דהא דאסור למכור וכו' היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו ויש מחמירין והמנהג להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו אך צ"ע אם אבר מן החי מצוי לקנות ובת' אמונת שמואל כתב עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין הגוי עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה רק מצות פרישה א"כ אף כשנוחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל את עצמו שלא הניחו לשחוט ומה"ט נ"ל דלא חזינן לרבני קשישי דחיישו לאסור ועוד נראה לצדד ובפרט בבהמה לתלות שהגוי ימכר לגוי אחר ואלפני דלפני לא מקפדינן וראיתי בכנה"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם דסובר דאבר מדולדל אסור מדאורייתא פשיטא דיש להחמיר כדעת הסמ"ק שלא למכור לנכרי, ולענ"ד נראה להיפך דאי אבר אסור מדאורייתא אסור לאחר שחיטה מריבוי דבשר בשדה טריפה לא תאכל וזה לא נצטוה הבן נח והסמ"ק דאסר היינו שישראל לא ימכור דגזרו על אכילה אטו גזירות אבר מן החי, אבל לרמב"ם לא גזרו חכמים על ישראל כלום רק דאסור מן התורה משום בשר בשדה טריפה אשר הבן נח אינו מצוה כלל וברשב"א בחולין (דף קכ"ט) הקשה הרמב"ם (ט"ס וצ"ל הרמב"ן) כיון דר"י גופי' אמר לעיל (דף ק"ב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי א"כ בשר מן החי מנ"ל דאסור לבני נח דפסוק זה לבני ישראל נאמר ולא לבני נח ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י כשהוא בנפש שאינו עושה חלופין והיינו אבר מן החי כן פירש רש"י ז"ל ואין זה בכלל בשר מן החי, אבל בבן נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו הילכך אפילו בשר מן החי במשמע, מפורש דמאי דילפינן מן בשר בשדה לא נאסר לבן נח ולא קשה מאי דהניח הר"מ בצ"ע (בפ"ט מה' מלכים ה' י"א) לפי דברי הרמב"ן, כי אזהרה דאבר מן החי שנישנית בסיני דלא תאכל הנפש עם הבשר מפורש שצריך להיות כנפש שאינו עושה חלופין ולבני נח נאסר כיון דנישנית לישראל משום טריפה. ובשר מן החי נאסר לישראל מן בשדה טריפה עיין לעיל סי' ל"ו מה שהבאתי ע"ז שאסור למכור לנכרי משום אבר מן החי:
סימן נח
סעיף ג' אפי' נתרסק האבר מן האברים שאם ניטלו כשר כגון טחול וכליות ה"ז טריפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק ה"ז מותרת:
והנה בחולין (דף נ"א) אנן פסקינן כר"נ בית רחם אין בו משום ריסוק אברים ת"ש עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו דמוכן הוא אגב אמו דיצא דרך דופן ת"ש שנולד בכור ומומו עמו דמותר לשחטו הב"ע שהפריס ע"ג קרקע והמפורשים עומדים בכאן על התוס' שכתבו דהכא מיירי בריעותא דא"י לילך דאל"כ אמאי אשמעינן ר"נ. וא"כ מאי מייתי ראי' דילמא מיירי היכא דליכא רעותא ועוד קשה על רש"י בד"ה ע"ג קרקע פירש ננערה לעמוד ולא פירש סתם דמיירי בהלכה ע"ג קרקע:
נראה דהנה בביצה (דף ב') ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרין:
תאכל וב"ה אומרין לא תאכל במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש אי מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה היינו דב"ה אוכלא דאפרת הוא וכ' התוס' דאי בעי שוחט להתרנגולת ומותר לאכול כל מה דבגוה א"כ הטעם דמותר לאכול הביצה אף דהוה נולד דאם הי' בעין הי' שוחט התרנגולת ואכל כל מה דבגוה א"כ בעגל אם הולד הולך ע"ג קרקע אינו ניתר בשחיטת אמו ולא שייך לאכול כל מה דבגוה ומזה הוכיח הש"ס דמיירי בלא הלך ומותר והביא שפיר סייעתא. ותירץ הש"ס הפריס ע"ג קרקע. פירש"י שננערה וננערה מותרת בשחיטת אמו עיין ברש"י פ' בהמה המקשה (דף ע"ה ע"ב) שפירש כצריך לעמוד ולהלך:
סימן סט
הנה בחו"ד (ס"ק י"ד) בחידושים הביא אם לא הודח רק מעט, דהך היתירא וכן ביש ס' מותר אפילו בלא הדחה ומליחה שנית (ט"ז ס"ק יו"ד) דעיקר הטעם משום דם שע"פ הבשר רק בהפ"מ אמרינן הטעם משום ריכוך עכ"ל והיינו טעם ג' שהביא בס"ק א', ובהפ"מ סמכינן אטעם א', וע"י הדחה מועט ומליחה שנית דמתיר בס"ק הקודם דסמכינן אטעם ב' לבד, והפ"מ סובר דביש ס' אין מתירין רק בהדחה ומליחה שנית דעיקר הטעם ע"ש וצ"ע דמהרב בת"ח נראה כדעת החדושים ודלא כפ"מ:
שם בחדושים (ס"ק י"ח) ואם נמלחו עם התרנגולת קורקבן או איזה מהדקין שלא נפתחו עם הפרש ונתבשלו כך אסור דהפרש בולע דם ופולט בבישול עכ"ל שם כפי הנראה דבה"מ דעתו לסמוך על הט"ז אם כן אם הדיח בתוך י"ב שעות מהני תמיד החזרת הבליעה מב' צדדין ודו"ק:
שם בחידושים (ס"ק מ"ג) לכבוד אורחים או הפ"מ ובתרנגולת שהוא חלולה ויש לחוש שנפרש מצד לצד עכ"ל שם ובפ"מ מתיר כשניטל הבני מעיים וגם הריאה ע"ש:
שם בחידושים (ס"ק מ"ו) יבשלנו וכו' אבל נתערבו בשומן אחר עד ס' נראה דאסור עכ"ל ובתשובות ר"ע מתיר לערב בשומן דכיון דאי אפשר סמכינן דבאיסור דרבנן מותר להוסיף עד ס' ולזה כתב ולמלוח ולערב בס' ע"ש: שם בביאורים (ס"ק י"ב) דמאחר שיש שם מלח וציר וכו' הנה אם הדבר חריף כבר מעורב בתבשיל ודאי דאינו מבשל כשנופל אח"כ דבר לתוכו כדמוכח בפסחים (דף מ') גבי אין מוללין קדירות בפסח ע"ש ברש"י דת"ק ור"י פליגי בזה דר' יהודה ס"ל דאף שכבר מעורב לתוכו מבשל ותנא קמא ס"ל דאינו מבשל ובודאי הלכה כת"ק עכ"ל, ולפ"ז בשר שנפל לתוך בארשט בקערה והי' בו חלב מותר בהפ"מ דסמכינן דכ"ש אינו מבשל ודלא כפ"מ דאוסר ודברי החוות דעת נכונים כפי סוגיות הש"ס:
שם בביאורים (ס"ק ט"ז) ס' כנגד אותו בשר עיט"ז (ס"ק כ"ז) שכתב הטעם דכל מה שנפרש יוצא לחוץ וכל מה שאינו יוצא לחוץ אינו פורש כלל והנה אם נפלה לקדירה אחרת לכאורה יש לאסור דאימא לא פלט הדם בקדירה ראשונה ויפליט בקדירה שני' עכ"ל שם הפר"מ אוסר ודברי מו"ח ז"ל קשין דמה שהביא ראיה מאו"ח (סי' תמ"ז) לא אבין דהא שם לא נבלע ולא נפלט רק טעם שייך שפיר סברתו אבל כאן חיישינן לדם בעין שנשאר ולא הטעם. אך מה שהיה נראה להתיר בכאן דתוס' בחולין (דף צ"ז) ד"ה אלא מעתה כתבו ועוד דמספק לא הי' אוסר קדירה אחרת דחלב שחוטה הוה דרבנן ע"ש ואף דבקדירה הראשונה אסור היינו כיון דיש כאן ודאי איסור ולא ידעינן כמה אבל בקדירה אחרת יש ספק אם יש כאן איסור כלל, א"כ כיון דדם שמלחו דרבנן ויש ספק אם יש כאן איסור מותר. עיין כרו"פ (סי' כ"ב ס"ק ד') מ"ש דהא בקדירה ראשונה לא אסרינן מ"מ ע"ש, וצ"ע לפי דברי תוס' דלא אסרינן באיסור דרבנן בקדירה שני גם ליש אוסרין מותר אם נפל לקדירה אחרת דלא כמחבר (בס"ק מ"ב), אך הא ליתא דכיון דהחתיכה אסורה הוה ככחל דאסור עיין ט"ז לקמן (סי' ע"ג ס"ק יו"ד) כדעת הפר"מ:
סימן ע
אמר המעתיק מצאתי בחו"ד בשולי הגליון אשר כתב אחי היניק החכם המופלג החריף השנון כמר אפרים בן היקר שהי' ילד שעשועים כשהי' בן שבע שנים החל לדרוש בתורת אלקים ובהגיע תור י"א שנים הוסיף והלך מחיל אל חיל על ברכי אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל והי' אצלו אמון שעשועים יום יום ומצא חכמה עשרת מונים ורד וצלל במעמקים והעלה חכו ממתקים ועל גליונות הספרים הי' כתב בכתב ידו חידושי אורייתא כשהגיע לי"ב השנים ואז יצא הקצף מלפני ד' והחל הנגף המגפה ר"ל ואמר הא יניקא חכמיא באורייתא הן שלא יוכל לראות ברעת עמו ורצונו להקריב א"ע קרבן לד' ואם שרצון ד' ליקח אותו לקרבן עבור כללות ישראל כי בימים האלה הי' רעש האש המגפה ר"ל בכל תפוצות ישראל וישמע אלקים את קולו ונפל למשכב ומת והמגפה נעצרה ועי"ז באתי אני המעתיק לעמוד זאת לפני בני גילו למען הקם לאחי אשר יונקותיו ופריו באבו נקטפו שם בישראל ולשום לו שארית בארץ כמאמר חכז"ל סוף פ' עשירי ביבמות ע"פ אגורה באהליך עולמים וכו' כדי שיהי' שפתותיו דובבות בקבר ועתה כפי פרושות השמים אנא אלקי' הדריכנו בנתיב החכמים בזכות אבותי הקדושים שנשמתן בעדן ובזכות אחי שעלה לשמים לריח נחוח כקרבן בן שנים עשר שנים ולא טעם טעם חטא התהלך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים ובזכותם יזכינו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות כל הימים א"ס:
בביאורים (ס"ק ה') שאע"פ עש"ך (ס"ק י"ח) עד נ"מ לענין ספיקא עיין או"ה וכלל ו' דין כ') בדם היוצא ע"י כבוש ואפי' ע"י תערובות מים הוא מדרבנן מטעם דאינו ראוי להקרבה ודם אינו אסור רק בראוי להקרבה ע"ש ולכן בספק כבוש בדם מותר עכ"ל הנה גוף הספר אין בידי והפ"מ סובר דדם היוצא ע"י כבוש או בכלי שני הוה דאורייתא ובאמת איני מבין דעת או"ה דהא דאינו ראוי להקרבה בתערובות מים הוא מטעם ביטול דקמא קמא בטל כמבואר בזבחים (דף ע"ח) וכן ברמב"ם, אבל הדם בעצמותו ראוי להקרבה א"כ שפיר נ"ל דהוה דאורייתא. אך במקום אחר כתבתי דבאמת צריך להבין מדוע לא חיישינן כלל לדעת הרש"י והרמב"ם דסוברים דדם שמלחו או בישלו הוה דאורייתא וכבר עמד בכרו"פ ופר"ח בזה וכתבתי דבחולין אמר הקפה את הדם ואכלו חייב כיון דאקפיה אחשיבי וכתב הרשב"א בחדושיו ודם שהקפה אי לאו דאחשבי' לא היה חייב משום דדרכו לאכול בשתי' והו"א דוקא כשאכל כברייתו הא בשהקפו פטור ולא חייבה אלא בדרך ברייתן ע"ש א"כ הכא דאינו אוכל הדם בעין רק ע"י תערובת ולא שייך אחשבי' כלל ואינו חייב על דם דרך אכילה רק דרך השתי' כברייתן ושפיר דלא חששו לשיטתם דגם הם מודים דאם אוכל דם ולא שייך אחשבי' דאינו חייב מדאורייתא ולזה גם בכבוש כיון דאוכל הדם ע"י תערובות ולא שייך אחשבי' אינו עובר עליו והבן:
(יש לדון בדבריו ז"ל שהרי סברת הרשב"א לא שייך רק כשהקפה להדם שעשה בהדם עצמו אוכל, כתב הרשב"א שפיר דאינו חייב רק משום אחשבי' אמנם כשהדם הוא כברייתו רק שנבלע באוכל לא יתכן לומר דלא הוי דרך אכילה ובודאי להפוסקים דם שבישלו עובר עליו הוא אפי' ע"י תערובות דאלת"ה איך מצינו טעם כעיקר בדם וזה אין לומר כלל דלגבי דם לא יהיה אמרינן טע"כ ד"ת) ע"כ דברי אחי הנ"ל:
סימן עב
רמ"א סעיף ג' וכל עוף יש בו ס' וכו' י"א דהחתיכה נעשה נבילה ובעינן ס' בקדירה נגד כל העוף וכן נוהגין:
והנה אפילו בהפ"מ וצורך שבת אסור אפילו בלא נודע קודם שהי' ס' בקדירה ופ"מ (בסי' צ"ט בשפ"ד ס"ק ט"ו) כתב דבלא נודע בשאר איסורין דלא ברירא לי' להקל ומכאן מוכח להחמיר וראיתי בתשובות ר"ע איגר דהא אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באסורא אוסר עתה את האחרת, ולפ"ז אם סילק את החתיכה אשר הלב דבוק בו קודם שנודע או דנצטנן הקדירה קודם שנודע יש להתיר בהפ"מ וצורך שבת ע"ש) והדבר נכון כי גם המחבר מתרץ (בסי' צ"ט) קושיות הש"ך על או"ה ע"ש:
בביאורים (ס"ק ז') אסורה וכו' לפענ"ד דוקא לענין חלב קמיבעיא לי' כיון דכבד כולו דם הוא רק דרחמנא שריא כדאמר אסר דמא שרא לן כבדא כמ"ש התוספות ולהכי מספקא לי' בירושלמי אם הוי כבישול דם בחלב דמותר כמבואר בחולין. תדע דלא קא מבעיא לי' בבישלה עם טריפה כנ"ל עכ"ל שם. דבר חכמה דיבר חותני הגאון זצ"ל אך פשטא לישנא דירושלמי דבעי' הוא וקבע על מתניתין דכבד אוסרת ואינה נאסרת וגם אחר זה מביא דר"ש לא אכיל כבדא מימיו דעיקר אבעי' אם בולעת, ואולי נקבע הבעי' על רישא דמתניתין הכבד אוסרת:
סימן עו
בחידושים (ס"ק י"ח) שהמוהל אפי המוהל עב שם עכ"ל ומהרש"ל אוסר במוהל עב כיון דהוא ס' דאורייתא והש"ך השיג עליו דהא דם שמלחו הוה דרבנן ולפמ"ש לעיל (בסי' ע') ע"כ כשהמוהל בעין ושותה אותו יש להחמיר ע"ש וגם אם הוא ניכר בפת, ועדיין צ"ע דהא נזיר ששרה פיתו ביין חייב אף דיין רק בשתי' אם לא שנחלק דשם מיירי ששרה אותו א"כ אחשבי' ולא כשנשרה סתם ע"ש והבן:
סימן עז
בביאורים (ס"ק א') והא דמתיר בשניהם ולא שהו היינו כשמדיח כל אחד אחר הצלי' אבל אם א"א להדיח אסור דהא המלח נאסר בשעת מליחה ובודאי ליכא ס' נגד המלח שעל הפנימי ושעל צד הפנימי של החיצון עכ"ל ולא כן משמע דעת הש"ך וקשה להדיח מולייתא לכן נראה דיש ס', דלא מבעי' נגד צד הפנימי פשיטא דיש ס' דהא בכל החתיכה יש ל' נגד שני הצדדים א"כ נגד צד אחד יש ששים, אך גם הפנימי מותר דהוה כמו בשר יבש דיש ששים נגד המלח וגם בכאן דנהי דנורא לא שאיב כולו מ"מ לא גרע מבשר יבש ובלא"ה הרב סובר דגם נגד הפנימי אמרינן נורא מישב שייב. ועוד כיון שלא שהו לא נתמלא המלח מדם כל כך א"כ יש ששים. ושוב ראיתי בפ"מ (סי' ע"ח) דבשר ששהו במלחו ונצלה ובישל אח"כ דמותר דכיון דאש שורף ומיבשו יש ס' ע"ש:
סימן פא
הל' דברים היוצאים מה"ח. (מנכד הרב המחבר הרב הגאון החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן ז"ל):
עיין בטור גבינות שנעשה מחלב בהמה ונמצא טריפה הביא הב"י דברי התוס' בחולין (דף י"א) ד"ה אתיא מפרה אדומה וכו' ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה אחת ונמצא טריפה שכולם אסורות, מיהו בטריפה מחמת שהריאה הוא טריפה דאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהי' לו היתר אין לאשור דהו"ל ס"ם כו', הנה מבואר בדברי תוס' דאם ניקב הריאה אז טרפינן הגבינות. וקשה דהנה מבואר בט"ז יו"ד (סימן מ"ג) דבמנקב בתולדה בטחול ובריאה כשר דבתולדה אין שם נקב עליה רק חסר וחסר הטחול וכן הריאה כשר ורק הרמב"ם ז"ל שפוסק דגם בחסר קצת מהריאה מתחילת בריאתו טריפה אבל לשאר פוסקים כשר וכן דעת התוס' (דף מ"ז) ד"ה אבל נקב שיש בו חסרון כו' עיי"ש, א"כ אית לבהמה חזקה שנתבררה בעת שנולדה היתה כשירה דממ"נ אי הי' הנקב מתולדתו הוא כשר ואם לא היה הנקב מתחילת בריאתו א"כ נברא בלא נקב ויש להעמידה על חזקתה שאח"כ הוא ניקב לאחר שנעשה הגבינות וצע"ג:
ונראה דבתוס' (דף כ"ח) ד"ה אתא כי מסמס קועי' דמא ונראה לי שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה מבחוץ, וכתב המרש"א ז"ל דלר"מ דחיישינן למיעוטא איכא למיחש שיש שום חולי כו' אבל לא ידענא למה לי' למימר הכי שיש שום חולי הא למיעוטא דרוסה גופה איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ גם לפירוש ריב"א עכ"ל. ונראה לענ"ד דלא חיישינן כלל לשמא דרוסה אפילו לר"מ, דהא מבואר ביבמות (דף קי"ט) סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק והו"ל זכרים מיעוטא דמיעוטא ומיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ, מבואר דאם יש חזקה בהדי רוב לא חיישינן למיעוטא, א"כ כל בהמה בעת שנולדה לא נדרסה ורק אח"כ נדרסה והיתה לבהמה חזקה מבררת בהדי רובא דאין נדרסין ולא חיישינן למיעוטא אפילו לר"מ, ולהכי הוצרך תוס' לומר שיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ובזה יכול להיות שנולדה עם זה החולי וליכא חזקה רק רוב לחוד ובזה חייש ר"מ למיעוטא ע"ש. והמרש"א ז"ל בבכורות (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה חלב פטור כתב דהא דלא קשיא בההוא דהיכא אכלינן בישרא דאיכא חזקה דמסייע י"ל דאין זה מיקרי נשחטה שלא כראוי ואף ניקב הושט מטהר מידי נבילה. ותירוצו תמוה כמו שתמה הפרי מגדים סימן (ל"ג ס"ק ה') דהא נקובת הושט הוי נבילה: ונראה לענ"ד לתרץ קושיות המרש"א ע"פ דברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית ובית שביעי שער ששי) ואמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה וכו' ואי נמי ניקב מתחילתה והרי זה מתחילת תולדתו טריפה וטריפה אינו חי' מ"מ ראוי היא לברית נשמה וראוי לחיות פחות מעט מיב"ח עכ"ד. מבואר אף דנקבות הושט נבילה מ"מ בנברא מתחילת בריאתו נקוב לא הוה רק טריפה וכן פי' רש"י ז"ל שם דפירש דרבא סובר טריפה הוי ובזה פליג רש"י על הרשב"א דלהרשב"א אפילו אי טריפה אינו חי' אפ"ה כיון דראוי לחיות מעט פחות מיב"ח הוה אמו טמאה לידה, אבל מכ"מ לכ"ע לא הוי רק טריפה דאילו הוה נבילה א"כ לא ראוי לברית נשמה ולא הוה אמו טמאה לידה, וכן פסק הרמב"ם דאמו טמאה לידה ומבואר כדברי הרשב"א. א"כ ממ"נ לענין דיהא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה ויהי' נבילה, הא הוי לי' חזקה המבררת מתחלת לידתו שלא היתה נבילה, דממ"נ אי נברא עם נקובת הושט לא הוי רק טריפה והוי כשאר טריפות אבל לא חזקה שאינו זבוח, ואם לא נולדה עם נקובת הושט א"כ הוי חזקה כמו שנולדה בלא נקב כן לא ניקב אח"כ והיכא דחזקה מסייע להרוב אפילו לר"מ לא חיישינן למיעוטא וכל חששת הש"ס דשמא במקום נקב קשחט לא הוי רק שמא נולדה כך עם נקובת הושט א"כ לא הוי רק טריפה וכנ"ל וממילא לא יכול לומר סמוך מעוטא לחזקה כנ"ל וא"ש בעזה"י:
סימן צב
סעיף א' אא"כ יש בו ס', עיין בדברי אא"ז בספרו חוות דעת (ס"ק א') מה שתירץ הקושי' אמאי:
א"צ ס' בבצלים הבלועים מהבשר ובשלה בקדירה חולבת נגד החלב, וכתב כיון דטעם הבשר הבלוע בהבצלים סופו לסוחטו לעשות טעם קלוש הוי כאילו ניסחט מעתה וכמ"ש התוס' חולין (דף ק') ד"ה כשקדם דכל דרך הלוכו לא נעשה נבילה ולהכי בנפלה טיפת חלב על החתיכה שהוא ברוטב לא אמרינן דנאסר מקודם המקום שנפל הטיפה ואפשר לסוחטו אסור וכתבו הטעם כיון דסוף הטיפה להתפשט לא נעשה כלל נבילה ע"ש:
ונראה לענ"ד דלא דמי כלל לדברי התוס', דלכאורה דברי התוס' אינו מובן כלל והוי כחוקה דמה טעם הוא זה כיון שסוף הטיפה להתפשט לא נעשה נבילה ובאמת הפ"מ (סימן צ"ב) תמה על דברי התוס' וכתב דבשלמא בשאר איסור דלא נ"נ רק מדרבנן י"ל דלא גזרו אבל בב"ח דהוי מהתורה אמאי לא נ"נ, ונלע"ד לפרש דברי התוס' בעזה"י דהנה התוס' חולין (דף קי"ב) ד"ה תרי גללי דמלחא כ' דהא דאפשר לסוחטו אסור הוא רק כשנשאר משהו אבל כשכל הטעם יוצא אז לכ"ע אפשר לסוחטו מותר עיי"ש והטעם פשוט דגם בב"ח כתבו הפוסקים וכן הסכים הט"ז דהא דבב"ח הוי גוף האיסור הוא רק כשיש חלב אז אסור גוף הבשר והוי ממש גוף האיסור אף שאיני הולך רק משהו אפ"ה כיון דבחתיכה יש טעם גמור שלא נתבטל איסור הבשר גופיה ביוצא עם משהו חלב, אבל טעם בשר לבד היכא שאינו יוצא עם הטעם אף משהו החלב הוי מותר הטעם. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך א"כ כ"ש בשאר איסורין היכא דסוחט האיסור שמותר כיון דגם בב"ח מותר. והנה ידוע דכשבלוע החתיכה מקודם הבישול אז נסתבך הבליעה ולא יוכל לצאת כל הבליעה ונשאר טעם קלוש דאין הגעלה באוכלין אבל כשבלוע בשעת הבישול אז הבישול מתחלק להבליעה בשוה וגם החתיכה מותרת דלא נשאר כלל אפילו טעם קלוש היכא דבלוע בשעת הבישול וכן כתב החו"ד (בסימן זה ע"ש). א"כ מובן היטב כוונת התוס' כיון דהתם מיירי היכא שכל החתיכה מצטרף דהוי התם בישול וכמו שמבואר שם בתוס' כתבו שפיר כיון דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה היינו שכל הטפה מתפשט בשוה ולא נשאר אפילו טעם קלוש באותו מקום ממקום אחרת באותו החתיכה לא הוי נבילה אותו המקום דהא דנ"נ הוא משום דנשאר טעם קלוש אבל כאן דלא נשאר כלל מותר כל החתיכה וכנ"ל וברור שכוונת התוס' כן, אבל לא לומר שכוונת התוס' שאנו דנין על שם העתיד דזה אין טעם כלל רק כמו שפירשתי וא"כ לא אתי שפיר תירוצו של החו"ד דהחלב לא נ"נ כיון שהבשר עתיד לצאת, דז"א דהחלב מקבל טעם מהבשר אז ונעשה נבילה וכיון שהבשר הבלוע מהבצלים כיון שבלוע מכבר אינו יוצא כל הבליעה רק נשאר טעם קלוש ושפיר נ"נ מקודם החלב וכנ"ל וזה ברור, ואין לומר אף שנתבטל הטיפה מ"מ יש משהו בכל החתיכה אף דאיכא ס' אפ"ה הוי משהו וא"כ כיון שמקודם שנתפשט הטיפה מאותו מקום יהי' אותו מקום נעשה נבילה ואף שמתפשט בשעת בישול יותר אפ"ה כיון דנשאר משהו יהי' אסור ז"א דבאמת מה חילוק יש בין נשאר משהו או לא כיון דאין בו ליתן טעם הוה משהו כמאן דליתא, אך הפוסקים כתבו בהא דכשנבלע האיסור מקודם בחתיכה אף שנתבטל אח"כ בס' אפ"ה נשאר טעם קלוש דאין הגעלה באוכלין והוי יותר ממשהו דהוי טעם דק וקלוש דאיסורא אסור ובהתירא מותר טעם קלוש אבל היכא דלא נשאר טעם רק משהו בזה אפילו באיסורא מותר דלא יהיב טעמא כלל אין חילוק בין נשאר משהו או לא וא"כ ניחא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה דאם אינו נותן טעם מותר כיון דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה היינו כיון שהוא בשעת בישול מתחלק הטעם בשוה לא נשאר טעם קלוש רק משהו ולהכי מותר כל החתיכה כנ"ל אבל כשבולע האיסור מקודם נסתבך הבליעה בבשר ואין הגעלה באוכלין ונשאר טעם קלוש דבאיסורא אסור וכנ"ל:
סעיף ב נפל חלב לתוך הקדירה וכו' במה דברים אמורים בשלא ניער הקדירה בתחילה כשנפל עלי' חלב אלא לבסוף ולא כיסה אבל אם ניער מתחילה ועד סוף או שכיסה משעת נפילה ועד סוף הכל מצטרף לבטל טעם החלב וכו' והוא לשון הרמב"ם (בפ"ט מה' מ"א):
עיין בש"ך (סי' ק"ה ס"ק י"ז) פסק דבב"ח היי בשר גופי' איסור ואוסר ואף שאין יוצא החלב הבלוע בו וכן הסכימו האחרונים ז"ל והא דקאמר בגמ' מבלע בלע מפלט לא פלט הוא בהו"א דלא ידעינן עדיין מהחתיכה נ"נ ומאפשר לסוחטו דאסור ע"ש, ולפ"ז תמי' על הרמב"ם ז"ל אמאי הוצרך לניער לבסוף אפילו בלא ניער אסור השאר, וה"ה ז"ל כתב דאפשר דניער בסוף לאו דוקא והוא דוחק וכן הראב"ד ז"ל בהשגות תמה אמאי אינו אסור הרוטב היוצא מהבשר דהוי נבילה ואמאי הוצרך להיות יוצא עם הבשר הטיפת חלב דהא הבשר לחודי' הוי כנבלה וראיתי בדברי אא"ז החו"ד זלה"ה שכתב כיון דמיירי בכולו חוץ לרוטב לר"י ז"ל ולרש"י ז"ל במקצת חוץ לרוטב הוי ככולו חוץ לרוטב והא דאסור מטעם הבל הקדירה לא הוי דרך בישול ורק צלי בב"ח לא הוי איסור מחמת עצמו עיי"ש בדברי החו"ד. ותמוה מאוד דהוא נגד הש"ס מפורשת בחולין (דף ק"ח) דכשנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו למאן דסובר מב"ב לא בטלה הא לא הוי איסור מחמת עצמו דלא הוי רק כצלי ולא חשיב מב"מ דהיכא דאינו איסור מחמת עצמו לא הוי מב"מ כמו שפירש הר"ן ז"ל וכשניער אח"כ דהוי בישול אז בטל הטיפה:
ונראה לפע"ד לתרץ בעזהי"ת הא דבעי ניער לבסוף דהנה הקשו הא בכולו חוץ לרוטב לר"י ולרש"י ז"ל מקצת חוץ לרוטב אינו אוסר רק כדי נטילה ותירץ הש"ך ז"ל (סק"ג) באיסור גוש אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע"י רוטב אבל בצלול מתפשט ע"י הבל הקדירה בכל החתיכה ויש חילוק בין גוש לצלול והנה מהכרח קושיא זו הוצרך הש"ך לחלק בין גוש לצלול ונלענ"ד לומר דאין צריך כלל לחלק בין גוש לצלול ואפילו צלול נמי אינו מתפשט יותר מכדי נטילה ואפ"ה ניחא דאסור כל החתיכה דהנה בתשו' נוב"י (סי' כ"ה) הוכיח מדברי תוס' חולין (דף צ"ו) ד"ה ירך שנתבשלו כו' דגיד כיון שהוא דבוק בתולדה אוסר מטעם הבל הקדירה כל החתיכות אף שהוא איסור גוש עיי"ש והנה לפי הסכמות הפוסקים דבב"ח הוי איסור מחמת עצמו ואסור הבשר לחודי' אף כשאינו יוצא החלב ולזה כיון דהנטילה אסור ודבוק בתולדה ביתר החתיכה ומתפשט בכל החתיכה יאסור כל החתיכה אף דהטיפה אינו מתפשט יותר מכדי נטילה כיון שאינו דבוק בתולדה אפ"ה הנטילה גופיה אוסר כל החתיכה מטעם הבל הקדירה דדבוק בתולדה וכנ"ל וסובר הש"ך (בסי' צ"ד) דבשר הנאסר מבב"ח הוי כשאר איסורין, ולפי"ז החתיכה מה שיתר על כדי נטילה שנאסר מכח הנטילה הראשונה לא הוי כאיסור מחמת עצמו רק שנאסר מבליעת בב"ח הנאסר והוה איסור בלוע החתיכה היותר מכדי נטילה ואיסור בלוע אינו יוצא בלא רוטב ואינו יכול לאסור שאר החתיכות כיון דהחתיכה כולו חוץ לרוטב ולהכי הוצרך לניער לבסוף דאז אסורין כל החתיכות אבל כשלא ניער שפיר אינו אוסר שאר החתיכות וכנ"ל וא"ש בעזהי"ת:
ולפ"ז מיושב היטב קושיות הרשב"א ז"ל בהא דקאמר בגמ' על הא דקאמר רב דאוסר כל החתיכות כולן שהוא מינה לימא פליגא אדרבא דאמרינן סלק את מינו, והקשה דהאיך יכול לומר דלא אמרינן סלק דהא הוי איסור בלוע דלהכי אינו אוסר בלא ניער א"כ בניער צריך לצאת הבליעה דרך הרוטב וא"כ מיד מתבטל הטיפה ברוטב דהא מש"ה איצטריך לניער לבסוף שיאסור הקדירה כולו משום הרוטב, ולהנ"ל ניחא היטב דכשניער את הנטילה הראשונה שנאסר הוי איסור מחמת עצמו ואוסר הנטילה לשאר החתיכות אף בלא רוטב דהנטילה גופי' הוי איסור מחמת עצמו ויוצא הטעם בשר מנטילה גופי' לשאר חתיכות ומב"מ אפילו באלף לא בטל ואינו צריך לצאת דרך הרוטב דבשר הנטילה גופי' הוא בתוך: