אור ברסלב
חידושי מהראך חלק ב יו"ד › סימן שסג

חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן

יו"ד · סימן שסג

סימן שמ

שאלה ב"ה יום ועש"ק ב' מרחשון תרל"ז לפ"ק רופיון. אל כבוד הארז אשר בלבנון לפני השמש שמו הטוב יגון ה"ה הרב המאיר הגאון הגדול ומעוז ומגדול החריף ובקי פה"ח עה"י נ"י שר התורה החסיד ועניו פאר הדור ציסו"ע כקש"ת מו"ה אלעזר הכהן נ"י אב"ד דק"ק סאכאטשאב יע"א: אחדשכת"ה יסלח לי כבוד גאונו אשר הנני מעמים על שכם קדשו אחכה כי בענותנותו יפנה לבבו הקדושה להשיב לי שאלתי להורות לי כד"ת מה לעשות, והנה הגליל דפ"ק יש כפר אשר מלפנים הי' שמה מיושבי ב"י אך לאשר המקום קרוב לגבול פרייסען גרשו הממשלה את היהודים משבת שמה, זה חמשים שנים חלפו והי' לבה"ק על ראש ההר ומימים ימימה כאשר עזבו את המקום ההוא נהרסו הגדרים והמצבות ואין שום היכר קבר שם, ותושבי הכפר חפרו חמר לבנים עד אשר נראה לעין כל רוב ארונות ועצמות יבשות, נוסיף זאת אשר בכל עת ימטיר מטר על הארץ יפלו עצמות לתחת ההר וכדי בזיון וכלימה להטמינם שמה ואצל ההר יש דרך הרבים אשר לא יוכלו לעשות שמה ההר כבראשונה ואין עצה רק לעשות חומה נשגבה מצד ההר אשר יעלה לכל הפחות אלף רו"כ ואין לאל יד תושבי קהלותינו לעשות הוצאה רבה כזאת והי' נראה לפי ע"ד לפנות העצמות ולקבור אותם כל קבר לבדו על בה"ק הישן אשר שמה במקום הלאה מן פ"ק הנ"ל אשר שם ההר על תילו ושם בגדר כל שהוא נוכל לעשות, והנה בדבר לפנות המתים יש שני טעמים אשר לא בנקל נוכל להתיר, אחת משום בלבול כמ"ש בשמואל הנביא (שמואל א' כ"ח ט"ו) ויאמר שמואל אל שאול ל:

הרגזתני להעלות אותי מפני חרדת הדין, וב' מפני המניוול, והנה בת' נוב"י (חלק יו"ד סימן פ"ט) כ' דל"ש בעצמות חרדה ובלבול אולם בת' שיבות ציון סתר דברי אביו הגאון ששייך אף בעצמות חרדה ואם מונחים שמה בביזה מבואר בש"ע יו"ד היכא שאינם נשמרים מותר וכן מביא בהג"ה אשר"י במ"ק ונראה מסברא דדוקא היכא כשהפנוי הוא לצורך החיים דומי' דשמואל ושאול ובזה אסור דאמרינן דבזה אין המתים יודעים כדאיתא בברכות (דף י"ח) גבי ר"ח, אבל כשהוא משום צערם הא מסיק הש"ס התם בצערא דגופייהו לכ"ע ידעו וטעם ב' משום ניוול א"ל דל"ש גבי עצמות, ועוד הא הרשב"א בתשובה כ' שכל שלצרכו ולכבודו אין בו משום ניוול ומייתי ראי' מחניטה ומתיר לפנות במקום שהבשר נפסד וריחו נודף, ולתת סוד לעכול הבשר שיהי' באפשרי לשאת אותו מבואר דאם אי אפשר לתת אותו ל"ח לבזיון וזה כונת הרמ"א שם במ"ש ומותר ליתן בידו וכו', וצ"ע על הט"ז (ס"ק נ') שלא עיין ברשב"א שם ועוד הא בבזיוני איכא תרי לשונות בברכות (דף י"ט) אי איכפת ליה או לא גבי המספר אחר מטתו אף שיש לחלק בין בזיון דדיבור לניוול הגוף מ"מ על בזיונו מוחל אינש אבל צערו דגופו לא מחיל אינש א"כ פשיטא הכא דנדחה הניוול מפני צער הגוף וז"ב: ועוד נראה ראי' דצער דגופה לא מחיל אינש שנדחה הניוול מפני צער מהא דפ' ראשונים וכל הפוסקים סבירי להו כר' יהודה דאמר (ב"ב דף ט' ע"א) דבודקין לכסות ואין בודקים למזונות דהאי מצטער ודלא כר"ה דאמר איפכא משום דהאי מבזי והאי לא מבזי אלא דצערא עדיף מבזיוני וכו', ולא קשה הא דפסקינן בסנהדרין (דף מ"ה) דאין האשה נסקלת ערומה כרבנן דבזיונה עדיף לה מצער דגופא דש"ה דהבזיון עתה והצער בא לה אח"כ כדאמרינן בפסחים (דף קי"ד) קבא מארעא ולא כורי באיגרא בוצינא טב מקרא משא"כ שהצער לעולם והניוול לשעה, וגם שם יש ניוול אם יניחו במקום ההוא לית מאן דפליג, רק כ"ז לפנות הקברים שעתידין להתגלות אבל לאלו הגלוים אין ניוול גדול מה שיש להם כעת לכן ממקום שאינם נשמרים מותר לפנות, וכ"כ בב"י (סי' שס"ג) אולם יש לפני כמה מניעות א) שאין קוברין צדיק אצל רשע ומי יודע מה שהי' בחייהם, וכן אצל שונא הגם כי בעת הפינוי נראה שלא יתערבו העצמות כמ"ש בשו"ת חתם סופר בחלק יו"ד (סימן שנ"ג) שבין עצמות לעצמות יהי' מחיצות עפר כדי שלא יהי' להם צער בעת התחי' אשר יקרב עצם אל עצמו להשכין זה אצל זה ולא יוכל להזהר והנה מצד השנאה ל"ש, בעצמות כי השנאתם דבר אבדה אך משום לקרב צדיק אצל רשע ולכאורה יש חשש, אבל נראה שגם זה אינו כמבואר בסנהדרין (דף מ"ז) דלהכי אין נקברין הרוגי ב"ד בקברות אבותם משום דלא אפשר, אבל אחר הקבורה נכפר להם אין כאן שום רשע בעצמות, אך עוד יש חשש שלא יסמכו הכהנים על בה"ק כשנפנה מכל וכל שמא ישאר עצם כ"ש, הגם כי בכל היתר שהתירו לפנות לא חששו לזה מ"מ חשש הוא כמבואר במ"ק (דף ה') ציון קברות דאורייתא אף שמי שילך שם יסמוך על הרוב ויהי' לו היתר מ"מ צריך לחוש, והנה בשעה"מ (הל' שבועות) בשם מהריב"ל כ' שלא לקיים עשה כדי שלא יבא לידי חטא וראי' מת"ש ונטילת לולב שבטל מפני חשש שמא יעברו ד"א והנה מבואר דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב וא"ת, אך צ"ע אם אנו דנין מצד זה המפרש והי' רק שוא"ת או כיון דאחר יעבור בקו"ע אין כ"ה דוחה ותלי' בשני תירוצים של התוס' בשבועות ד"ה אבל איסורא כו' דמחלק בתי' ראשון בין בזיון גדול לבזיון קטן וה"נ לגבי עצמות הוי בזיון גדול, ובתי' שני מה שיעבור האחר ע"י הוי קום ועשה צ"ל הטעם דילפינן מלאחותו צריך דומי' דאחותו ששום אדם לא יעבור בקום ועשה, ונראה מרש"י בשבת פ"א ס"ל ג"כ הברת התוס' הנ"ל שבעי מר"ח מהו להעלותם אחריו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה הל"ת וכו' משום והתעלמת וכו' וקשה הא הכא הוא בקום ועשה דעושה הטלטול מוקצה בידים וראוי שלא לדחות מפני כ"ה, אלא הטעם דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום כ"ה וא"כ ל"ש הכא הדרש דוהתעלמת, א"ו דס"ל מה שאחר עושה הוה קום ועשה ובוהתעלמת פי' התוס' במוצא שק או קופה כגון שרוצה האחר ליטול, ובדין זה נחלקו אבות עולם הרמב"ם ז"ל עם הרא"ש דגי' הרמב"ם המוציא כלאים בשוק ואינו גורס בבגדו דקאי על המוצא על חבירו נמצא אף שלגבי המוצא מחשיב זה שוא"ת מ"מ הואיל והלובש הוא בקום ועשה מחויב זה לפשוט מעליו, והרא"ש גורס המוצא כלאים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש כלאים לכן פי' הרא"ש בה' כלאים שאם מוצא ע"א בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי גבי' קום ועשה ולגבי המוצא שראוהו לבוש ושותק הוי שב וא"ת, והטור ביו"ד (סי' ש"ג) הביא דברי הרא"ש שפליג על הרמב"ם, ובש"ע המחבר פי' כהרמב"ם והרמ"א מביא דעת הרא"ש ובזה יתבאר דברי הרמב"ם שכתב בפי' בכלאים ולמה נדחה בהשבת אבידה שהוא לאו של ממון והקשו המפרשים הא מסקנא דגמ' דשוא"ת שאני וא"צ למ"ש שם בברכות תחלה איסורא מממונא לא ילפינן דהא בהשבת אבידה הוי שב וא"ת, אך לשיטת הרמב"ם במה שאחר עושה בקום ועשה מיקרי קו"ע כמ"ש התוס' בתי' הב' כשאחר רוצה ליטול הוי קו"ע להכי צריך לומר דשאני אבידה, והי' נראה לומר שאף בשב וא"ת שנדחה כבוד הבריות היינו רק לשעה אבל לעולם לא נדחה וכמדומה לי שכבר פי' הנוב"י בירושלמי א"כ הכא הוי החשש לעולם ומה גם דכבוי אסורין וכמ"ש הר"ן גבי מי שאחזו בולמוס דשוחטין לו ואין מאכילין נבילות משום רבוי אסורין אך התוס' ע"כ לא ר"ל חילוק הנ"ל דאל"כ מה מקשו בשבועות על הא דאמרינן בדבר איסור צריך לילך הא בשב וא"ת דוחה כ"ה, הא שם אם לא יעמוד כשיתירו הב"ד יוכל להיות המכשול לעולם, והא לא קשה מה מקשו התוס' מלאחותו שמטמא הא התם עובר רק לשעה אבל בכלאים על כל שעה ושעה שיהי' לבוש עובר כמ"ש ר' ביבי פשוט פשוט חייב על כ"א, כי י"ל דהטעם גבי פשוט פשוט שחייב לפשוט ואם נילף מלאחותו דכ"ה דוחה לא הי' מחויב לפשוט ולא חייב רק על לבישה ראשונה, אך כ"ז ל"ד לנידון שלפנינו כמו שבכל עת נוסף החשש איסור כ"כ אם מונח בכל עת מתוסף הביזוי, ועוד שהביזוי ודאי וחשש שמא ילך הכהן אח"כ הוא ספק, גם לפ"ד הראב"ד שאין איסור במוסיף טומאה ע"ט וכהנים בזה"ז כלם טמאים מתים ולא יצמיח איסור תורה בכה"ג בכבוד הבריות דוחה, אולם בס' דגול מרבבה בס"י דחה דמ"מ יש איסור להרבות טומאה מן התורה, והנה יש לומר לפי דעת התוס' בברכות דטומאה הוי לאו שאינו שוה בכל נדחה משום כבוד הבריות בפשיטא לית כאן חשש, אולם דעת רש"י דלא ג' לאו שאין שוה בכל והרמב"ם ז"ל שכ' כאוקימתא דהני אמוראי ולא התיר רק טומאה דרבנן כגון בית הפרס ורוב ארונות ולא טומאה של תורה כלל ע"כ ס"ל דאין טומאה של תורה נדחה משום כ"ה אף שיש לחלק בין כבוד המכובדים לבזיון, מ"מ מדברי הראשונים נראה פגי' רש"י דלא ג' שאינם שוה בכל, ויש לה"ר מדברי הירושלמי ברכות דמייתי הך דמטמא כהן משום כ"ה ודייק עד כדין בטומאה של דבריהם אפי' בשל תורה מן מה דאמר ר' זעירא גדול כב"ה שדוחה את ל"ת שבתורה הדא אמרה אפי' בטומאה בש"ת משום דמפרש דר"ז כפשטא בל"ת גמור ודלא כש"ס דילן בל"ת דלא תסור, ובמ' כלאים איתא פלוגתא בהדיא במי שנמצא כלאים בבגדו בשוק ח"א אסור וח"א מותר מ"ד אסור ד"ת למ"ד מותר כדאמר ר"ז גדול כבה"ב, וכן מבואר דהני תרי אמוראי פליגי בהא אי כה"ב דוחה ל"ת של תורה והדר מייתי הני עובדא דר"י הוי יתיב ומתני הוי תמן ומייתי מאן אפיק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום ור"א הוי יתיב ומתני אמר חד לחברו את לבוש כלאים א"ל שלח מאניך:

יהב לי' וטעמא דתרווייהו עובדי משום דס"ל כהך מ"ד דכה"ב דוחה ל"ת אפי' של תורה להכי אמר שם אין מדקדקין לא בכלאים ולא במת וכו' עכ"פ מבואר דאין חילוק בין איסורי כלאים לטומאה ותלי' רק בפלוגתא אי כבה"ב דוחה אפי' ל"ת של תורה תרווי' שריין אבל מ"ד דאסור גבי כלאים ס"ל אף בטומאה אסור להכי מדייק עד כדין בטומאה של דבריהם בטומאה של תורה מן הא דר"ז משמע דאי לאו הך מימרא דר"ז דמתיר אפי' בל"ת של תורה הוי אסורין בטומאה אף שאינו שוה בכל, אכן אנן דקיי"ל כרב בהמוצא כלאים א"כ ממילא גם בטומאה של תורה אסור א"כ מבואר כגי' רש"י ז"ל וצ"ע על הרא"ש בברכות שהביא הירושלמי הנ"ל דאין מדקדקין וכו' וגם הנך תרי עובדי משמע דכ' להלכה הא הירושלמי לשיטתו דר"ז אף ל"ת של תורה נדחה מפני כה"ב אבל אנן הא קיי"ל כרב א"כ למאי הלכתא. מביא הך ירושלמי, וצ"ל דהרא"ש מחלק באם לבוש כלאים או שיש מת ופ' דאין מדקדקין להודיע כמו שמחלק הרמ"א ביו"ד וצ"ע, עכ"פ בנ"ד אם ס"ל כגי' רש"י דיליף לאו שאינה שוה בכל כטומאה אין כב"ה דוחה וכן אי ס"ל כשיטת התוס' בתירוץ בו וכן שיטת הרמב"ם מה שחבירו עושה ע"י הוי קום ועשה שאין כבוד הבריות דוחה הי' צ"ע לחוש שמא הכהנים יטעו שפינו שם כל העצמות והוי קו"ע שאין כבוד הבריות דוחה, אך נ"ל לעשות ציון על הקברות ואי דניחוש שברוב ימים אבד הציון ולא יהי' ניכר שיש כאן בה"ק כיון שאין ניכר כלל שום תואר מקברים א"כ אף אם לא פינה עדיין יש מיחוש שהעפר מקברות אסור בהנאה ויבוא לידי מכשול, אך לדברי חי' הגר"ע שכתב לדעתו אינו אסור רק על פני המת ונתבטל השאר בעפר, וכן לדעת הגאון האמיתי רשכב"ה מליסא זצ"ל בשאלה הנ"ל שכבר בזמן רב בא שם עפר מכ"ש בעת הזאת נתבטל, מכ"ש בנ"ד נוכל לקחת כל העפר עד קרקע בתולה לכסות שמה העצמות הנ"ל, מה גם ע"י הציון ידע ששם קבר וימנעו ולא יהנו מן האדמת קברות לכן הי' נלענ"ד לפנות אולם אשר דבר גדול כזאת אין לאל ידי לעשות עד אשר אשאל לכן הנני מפיל תחינתי לפני הדרת כבוד גאונו הרם אשר למען המצוה הגדולה ימהר להשיב לי דעתי דעת תורה מכרעת אשר אם יסכים לפנות נוכל להחיש טרם יכסה פני האדמה קרח או שלג, והנני משתחוה מול כבוד הדרת קדשו ועבד לעבדי ד' ומדרס לפרושיהם:

הק' נחום מנשה טוב יומי חופ"ק הנ"ל. תשובה ב"ה יום ג' ו' למרחשוון שנת תרל"ז לפ"ק סאכאטשאוי. לכבוד הרב המאוה"ג החריף והבקי חכם ושלם מוה' נחום מנשה טבא יומי אב"ד דק"ק רופיון:

אחדשת"ה קבלתי מכתבו וקשה עלי להשיב כי אינני כמאז ומקדם הנה סבר הייתי שכבר נפסק הדין כי מסתמא כבר השיבו הרבנים הגדולים המפורסמים, והנה באשר שאין הזמן מסכים עמדי להראות פני' לכל צד ואופן כדרכי להשיב לשואלי' ומה גם שהחכמי' הנ"ל כבר נשתטחו בכל זויו' התלמוד והפוסקים כמעט שלא הניחו לנו מקום להתגדר בו ואיננו להשיב למעשה ולתקוע א"ע להלכה למעשה ע"כ נביא בקצרה ואומר לענ"ד הקלושה, דהקברים העומדים לגלוי בודאי מן המטר או מן חפירות הנכרים הלכה לפנות ועיקר אשר לא יתערב עצם בעצם חבירו, והקברים שאין עומדים להתגלות שב ואל תעשה עדיף ומה שחושש כ"ת שיסמכו הכהנים ושמא ישאר עצם אינו נראה כלל כי לשיטת הראב"ד (פ"ה מה' נזירות) דטומאה שלא בחבורין ג"כ אינו אסור מדאורייתא והסמ"ג (בהלכות טומאות מת) מצאתי בשם רבינו יעקב שמשון כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה ומביא ראיה מדתניא (במס' שמחות) הרי שקבר את מיתו ובא מת אחר כל זמן שעוסק בבית הקברות יכול לעסוק בו פירש מן הקבר אם חזר וקבר לוקה דברי ר"ע ר"ט אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה ובה"ג פוסק כרבי טרפון ואם כן בזמן הזה מה מרבה טומאה יש כאן שמי חטאת אינם נוהגות א"כ לשיטתם טומאת כהן בזמן הזה הוא רק מדרבנן, ובשבות יעקב (סי' פ"ה) כתב דמותר לכהן בחוץ לארץ לטמא עצמו בכל טומאה דדבריהם כיון שכבר הוא טמא בטומאה דרבנן בחבורו לארץ עמים וכתב שלא מלאו לבו להקל בדבר שנתפשט האיסור ולא יהי' אלא כדברים:

המותרים ואחרים ינהגו באיסור ולא נמצא באחד מן האחרונים שמיקל, א"כ לחשוש דלמא ילך שם כהן אין לנו לחשוש כי גם אם ילך לא יעשה איסור לדעת הפוסקים הנ"ל, הן אמת אשר כפי הנראה מהרמב"ם דפוסק כר"ע דגם טומאה שלא בחבורין הוא מדאורייתא עכ"ז כדאי לסמוך על הפוסקים הנ"ל שלא לחשוש לחששה דחשש כ"ת, לכן הקברים אשר עומדים להתגלות נראה לענ"ד שמותר לפנות אך אמנם שצריך לראות שלא יתערב עצם בעצם ממת אחר, ומה שאפשר ליקח מן העפר יפנה ג"כ:

ידידו דו"ש ומברכו בכל טוב כאות נפשו ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה