חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן שכ
תשובה נדרשתי לאשר נשאלתי מחכם א' לחוות דעת מרחוק שאלה א' שישראל אחד הלוה מעות לנכרי ובאותו מעמד אמר לו הנכרי שיש לו פרה למכור וכאשר הישראל ידע את הפרה קנה אותו מהנכרי באותו מעות שנתן לו בתורת הלואה, וכאשר הפרה היתה מבכרת שלא ילדה ולא הי' לו למי למכור מכר אותה לישראל שהי' רועה באותו עיר בקנין כסף והרועה קיבל את הפרה מהנכרי לרעות אותה עם שאר בהמות והרועה מכר אח"כ הפרה לנכרי בכסף ובמשיכה כמבואר ביו"ד (סי' זה) ונסתפק כ"ת לפי שיטת רש"י דס"ל דמעות קונה א"כ קנה ישראל הראשון הפרה והרועה לא קנה מהישראל אף דמשך הרועה כיון דהוא סובר דקנה בכסף א"כ לא נתכוון לקנות בהמשיכה ובאמת מבואר סברא זו בת' עבודת הגרשוני (סי' ק"ב) כיון שלא היתה דעתא של הנכרי לקנות הפרות במשיכה זו לא קנה וכן מבואר בכמה תשובות האחרונים ולקמן נדבר מזה ופלפל כ"ת דישראל הראשון לא קנה דנהי דנכרי קונה בכסף אבל במלוה אינה קונה רק לשיטת הרמב"ם דקונה במלוה וסובר דנכרי קונה בכסף קנה הישראל ראשון והשני לא קנה וזה תורף דברי כ"ת: והנה לפמ"ש בת' עבודת הגרשוני וכן בת' מ"ב כתבו כיון שבנימוסיהם עיקר הקנין בכסף וכן מבואר בש"ס דנכרי עיקר קנינו בכסף א"כ קנה הישראל הפרה דבנימוסיהם הוה קנין ולא גרע מקנין סטימתא דקני אך בת' הנ"ל הביא בשם מהר"י מינץ דכתב שאין המנהג שנהגו תגרי גוים מועיל להפקיע קדושת הבכור דאל"כ אמאי הוצרך מהר"מ כסף ומשיכה לאפוקי נפשי' מפלוגתא הא מנהג הגוים בכל המקומות מי שנתן אפי' פרוטה על המקח קונה בו הרי קמן שס"ל שאין נימוסיהם מועיל להפקיע מדין בכור וכן מבואר במ"א (סי תמ"ח), ובת' עבודת הגרשוני כתב דבאמת אין ראיתו מכרעת כלל הלא במקום שכתב מהרמ"א בת' הנ"ל משמע שלא הי' נוהגין כן, ומ"מ לא מלאני לבי להכריע ולהכניס ראשי בין הרים הגדולים ואפשר הי' לחלק בין המנהג שנהגו התגרים ביניהם ובין מה שנפסק עפ"י דיניהם (וכוונתו דמה שנפסק בדיניהם מהני אף דמנהג לא מהני) אבל דוחק הוא. ועוד אפשר לומר שגם בדיניהם לא יפסקו כן אלא במכירה גמורה אבל בקנין הפרות אפשר שגם בדיניהם אינה קונה, אך שתוס' כתבו בע' (דף ע"א) דאין צריך שיתן הגוי מעות שוה אלא סגי שיקנה בפרוטה עכ"ל היינו דוקא כשאין אנו צריכין לדיניהם ונמוסיהם. אבל כשאנו צריכין לנמוסיהם אפשר שבעינן דוקא שוה כל דמי שוי' עכ"ל, הנה מה שהקשה על מהר"מ מינץ דבמקום שכתב הרמ"א משמע שלא היה נוהגין כן, לענ"ד דיפה כיון מהר"ם מינץ, דהא הרמ"א בחה"מ (סי' קצ"ד) כתב וכל זה לא מיושיי אלא בקרקע אבל במטלטלין קנה בנתינות המעות. וכתב הסמ"ע דישראל קונה מעכו"ם בכסף רק בעכו"ם שקונה מישראל יש פלוגתא אי קונה בכסף או במשיכה ותמה עליו בנתיבות המשפט:
הביא בשם ת' הרמב"ן שכתב דאפילו לדעת ר"ת כיון דנהגו הגוים להקנות בדמים רק במכר מטלטלין לגוי במעות לא קנה לסברת ר"ת ולפ"ז אתיין דברי רמ"א בפשיטות ואין מקום לקושיות הש"ך ע"ש. וכיון דכתב הרמ"א בחה"מ דישראל קונה בכסף מנכרי מטעם דנהגו הנכרים למכור במעות דכל קנינו בכסף וגם מטעם דבדיניהם הוה קנין וביו"ד כתב דצריך משיכה וכסף ע"כ דצריך לחלק או דלענין הפקעות הבכורה לא מהני קנין נימוסיהם כמ"ש הרמ"א (בסי' תמ"ח) או כמ"ש בעבודת הגרשוני כיון שאינו נותן כל דמי השוין לא מהני הקנין גם בנימוסיהם וכדומה לי שכן דינם דאינה קונה בעירבון ורשות ביד המוכר ליתן לו קנס דמי עירבון. והדבר צריך חקירה, עכ"פ יש מקום בנידן דידן לומר דקדוש הולד בבכורה כיון דהישראל ראשון נתן כל דמי השוין וקונה בנימוסיהם הפרה, ואף אי אמרינן דלהפקיע הקדושות בכור לא מהני קנין נימוסיהם אבל שיהיה קדוש בבכורה לא גרע מקנין סטימתא דקנה הלוקח, ובמה שמכר לישראל הרועה לא מהני קנין הכסף או גם מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן א"כ לא הי' בידו למכור להנכרי וקדוש הוולד בקדושת הבכור, ואף להפוסקים דאינו קונה במלוה מ"מ בנימוסיהם קנה הישראל שפיר הפרה מכ"ש כשהי' המעות בעין עוד ביד המוכר נעשה הקנין באותו מעמד ונתקדש הולד בקדושת הבכור וא"צ לשיטת הרמב"ם דקונה במלוה:
ונראה לומר דכיון דיש פלוגתא אי פסקינן כר"י דישראל מישראל קונה בכסף רק דחכמים הפקיעו הקנין נראה דאף דתפסו במושלם במשיכות הרועה לא מהני כיון דלא נתכוין לקנות נלענ"ד דלשיטה זו דישראל קונה בכסף פשיטא דא"צ כונה כלל במשיכה כיון דהמוכר לא חזר קודם המשיכה וכשמשך הלוקח לא שייך תו חשש דיאמר נשרפו חיטך בעליה א"כ קונה שפיר בהכסף שנתן בשעת מכירה, לא מבעי כשהכסף בעין ביד המוכר דקונה אלא אפילו בנתאכלו המעות קנה כמו במקדשה לאחר למ"ד יום דמקודשת, א"כ בשעה שמשך ואזל החששא דנשרפו חיטך קנה בנתינת המעות שנתן בתורת קנין ולא נשאר לן רק לדעת הפוסקים דישראל לא קנה בכסף ובמשיכה לא נתכוין לקנות א"כ לא קנה ומכר דבר שאינו שלו, אך נראה דכיון דהא ספיקא דדינא ואי אפשר להמוכר להוציא מהרועה קנה הנכרי שקנה ממנו בכסף ובמשיכה ביאוש ושינוי רשות:
ועוד נראה דנתיבות המשפט (סי' קצ"ז ס"ק ד) כתב דהא דאמר בהמפקיד נעשה כאמר לו לכשתגנב ותשלמני תהי' פרתי קנוי' והא בעינן בקנין דעת המקנה ודעת הקונה וכאן במפקיד ודאי דלא הי' דעתו לכך לשם קנין, וכתב דהטעם משום דכתב הש"ך דאי איכא אומדנא קנה אע"ג דלא הוה דעת המקנה ולא דמי ליאוש שלא מדעת דלא קנה כיון דהוא בע"כ משא"כ במתנה אם איכא אומדנא דאילו הוה ידע הוה נתן אפילו שלא מדעת קנה וכתב דהאומדנא אינו מועיל רק לתקן דעת המקנה אבל במקום דלא נתכוין הקונה לקנות בהקנין אפילו היכא דאיכא אומדנא לא מהני ע"ש, א"כ בכאן קנה הנכרי בכסף ובמשיכה אף אי לא קנה הישראל הרועה, כי לדעת המקנה מהני האומדנא דאם הי' יודע הי' מקנה לו מכ"ש שאמר להרועה דלכך מוכר לו כי בכפר יכול למצוא נכרי שיקנה ממנו רק דהוא סבר דבמה שקיבל מעות מהרועה, הפרה של הרועה ויכול למכור, אבל אי הוה ידע דהרועה לא קנה הי' הוא מקנה לו ומהני האומדנא, ואפשר כיון דצריך לאומדן דעת שנתרצה למכירת הרועה ושליחות דומה לתרומה דלא מהני גם לשיטת הש"ך הנ"ל, אך לפי מה דפסק הט"ז ביו"ד (סימן של"א ס"ק ט"ו) דבתרומה כיון דהוא מצוה ובניחתא דמצוה אמרינן כיון דהשתא ניחא לי' אמדינן דעתו דמעיקרא הי' ג"כ ניחא לי' דאין זה בכלל התורם שלא ברשות דלא מהני ע"ש, וכיון דבזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מהבכורה, א"כ אף אם לא הי' הרועה קונה קנה הנכרי כי כשנתרצה המוכר הראשון קנה מכ"ש בכאן דאמר המוכר עוד קודם המכירה דלכך מוכר לו כי בכפר יכול למכור להנכרי א"כ נתרצה קודם המכירה לקנות להנכרי ומהני הקנין כנלענ"ד בזה, אך על כל זה אין אני רוצה לסמוך עלי להיתר אם שיסכימו עוד רבנים גדולים המפורסמים בהוראה יהי' מטעם זה או מטעם אחר כאן הראשון קנה הפרה מצד נמוסיהם:
אלעזר ברז"ו הכהן: