חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן שטו
סעיף א' ספק בכור אין הבעלים צריכין ליתנו לכהן אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו ואסור בגיזה ועבודה ואם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו:
כפי הנראה ממסקנת הברייתא בב"מ (דף ו' ע"ב) דתקפו כהן מוציאין מידו וכן פסקו כל הפוסקים, אך הרמב"ם (בפ"ה מה' בכורות) כתב כל בכור שהוא ספק דינו דירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו במומין, ואם תפשו כהן אין מוציאין מידו ואוכל אותו במומיו ואינו מקריבו שאין מקריב אלא בכור ודאי שמא ישחוט חולין בעזרה, ותמהו מדוע מדחה סוגיא דב"מ דמוציאין מידו, ותירצו דרמב"ם מחלק בין בכור בהמה טהורה דאסור בגיזה ועבודה ובין ס' פטר חמור, והא דפסק הרמב"ם במתנות כהונה ג"כ דאם תקפו כהן מהלוי אין מוציאין מידו, יש לומר דשם אין הספק בגוף הענין שנחלקו עליו רק הספק חיצוני דלמא לוים פטורין ממתנות, אבל בגוף הענין אין ספק יכול הכהן לומר ללוי אייתי ראי' דפטור אתה, משא"כ בספק פטר חמור דספק בגוף הענין ויש לו חזקת מ"ק כ"כ בפר"ח (סי' ס"א) ונכון הוא לענ"ד:
ועוד הי' אפשר לומר, דהא דתקפו כהן מוציאין מידו הטעם כמו שהקשו תוס' דהוה בכור טובת הנאה לבעלים ויכול ליתן לכל כהן שירצה, והנה בבכור תמים דמצוה להקריבו אין לבעלים שום טובת הנאה דהא צריך ליתן לאותו משמר ואין לבעלים טובת הנאה כשיגיע הזמן לקרוב צריך ליתן להקרוב ואין להם טובת הנאה, א"כ מיירי הרמב"ם כפי שמוכח מלשונו שתפס קודם שנפל בו מום פסק שפיר דאין מוציאין מידו דקודם שנפל בו מום לא שייך לומר חזקת מ"ק דהא אסור בהנאה בקדשי מזבח ואין לבעלים שום זכות בו ולא גרע מחמץ אף דלאחר פסת מותר מ"מ לא הוה רק גורם מומן, רק כשכבר נפל בו מום אם ס' פדיון פטרו חמור תקפו יש לבעלים זכות, ולזה דאם כבר נפל מום גם הרמב"ם סובר דאם תקפו כהן מוציאין מידו, כי דוקא בדבר ששייך בודאי לכהן פסק הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מידו כיון דהוא פסק דטובת הנאה אינו ממון כמבואר (בפי"ב מה' תרומות) אבל בספק גם אם טובת הנאה אינו ממון לא מהני התפיסה כיון שמן הדין אינו רשאי לתפוס ולזה אין לדמות ספק בכור לשאר ספיקות כי בשאר ספיקות אם הוא כטענות התופס מותר לו לתפוס מהני התפיסה, אבל בס' בכור לאחר שנפל בו מום ס' פדיון פטר חמור גם אם הוא ודאי בכור אי ודאי פדיון פטר חמור אינו רשאי לתפוס לא מהני התפיסה בספק: