אור ברסלב
חידושי מהראך חלק ב יו"ד › סימן רכח

חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן

יו"ד · סימן רכח

סימן רכו

אמר המעתיק ראיתי לכתב בשער הסימן הזה בדבר ההיתר החרם שהיה בשנת תקמ"ו בעיר דאבדין אשר יד ד' נגע בהם שהעיר הצית אש אז שהבערה ללהב יצא שנשרף כל ביתם ורכושם ולא נשאר מהם רק גויותיהם ואדמתם. וכאשר ראו שאין איש שם על לב להפגיע בעד העלובים והיתה אז העיר לשמה ולשרקה כשראו שאבדו תקותם ותושיה נדחה מהם והתעודדו רוח קנאת ד' להכריז ברבים חרם למגדר מלתא ויקבלו על עצמם ועל דורות אחריהם חרם חמור בחרם יב"ן שכל מי שיעורר להחזיק ולקנות מגרש [פלאטץ] מהיום והלאה ממקומות שנשרפו שלא יהיה להם חלק ונחלה עמם והוא וזרע זרעו עד עולם יפזרו מהארץ גם מי שישדך עמם למען שלא יתחלק העיר לכמה וכמה הפלגות כתות שונות. ובשנת תרי"ב כאשר אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה יושב על כסא פלס המשפט שהוכיח ענוים במישור בשבט פיו בעיר פלאצק. עמדו דורות אחרונים ונכספה וכלתה נפשם להסיר עול סבל מטה ולהתיר החרם ולהסיר מעל צואריהם חרב החרם כאשר אעתיק בפה החרם מה שנעשה אז בעיר דאברין בשנת ת"ע והנוסח החרם מצאו בבית העצה בשנת תקמ"ו בהכתבים הישנים כמבואר לקמן בהיתר הזה. והלכו אל אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל אשר עליו כל בית ישראל נשען ויפרשו שיחתם לפניו אשר נשאם נפשם לצאת שיתירו החרם הקשה. וכאשר באו צעקת אצילי בני העיר:

אנשי השם וגבורים וזט"ה וכל הקהל הקודש מדאברין ויבקשו ממנו שיסע עמם למחנתם ולהתיר החרם במקומם והוא נעתר לבקשתם. אך אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל זהיר על דב חכז"ל שהזהיר התנא לאמר אל תהי דן יחידי אין דן יחידי אלא אחד. לקח עמו הב"צ דק"ק פלאצק לעיר דאברין והתירו החרם עפ"י האופנים האלו. וזכות אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל יעמוד לנו ולכל אחב"י שיהיה בתוך אחב"י אהבה ואחוה ורעות ולא ישא עוד איש על אחיו שנאה ולא ילמדו עוד בחרב החרמות ויפרוש סוכות שלום על כל עמו בית ישראל א"ס:

זה הוא הנוסח החרם מק"ק דאברין שנמצא שנת תקמ"ו בפינקס הנעשה בעיר הנ"ל שנת ת"ע:

זאת אשר עלה בהסכמה גמורה אצל אלופי בני קהלה בצירוף אלופים פרנסים ומנהיגים ובצירוף אלופים בעלי אסופות להיות מן היום אשר יד ד' נגע בנו והבערה ללהב יצא שנשרף כל בתינו ורכושינו ולא נשאר לנו כ"א גוויתינו ואדמתינו ונפל תיגרא בינינו ובין עירונים מפה ועמדנו לדין עמם ויצא הפס"ד מעיר מלוכה ווארשא ע"פ קונצסדאריע שלא ידור שם בן ברית בשוק ועפ"י פסק זה נחלתינו נהפכו לזרים עירונים דפה דהיינו הפלאטץ אשר הי' שייכים מקדם בשוק לבני ברית ותיכף כשיצא הפס"ד מעיר מלוכה ווארשא בעת ובעונה ההוא עלה במוסכם אצל כל בני קהלה שח"ו פן אחד מבני קהלותינו או אחד משאר מקומות מבני ברית ימצא איזה סיבה כדי לפעול אצל עוררינו או אצל רוימפ קאשמעלין לדור במקום הפלאטץ אשר שייכים להם עפ"י הפסק הדין אשר זכו בעיר מלוכה ווארשא בבכורו יסדנו ובצעירו יציב דלתיו, והטלנו בעת ההוא גודא רבה בחשאי ולאמר בקול רם בעת ההוא היה מן הנמנע מטעם הכמוס אצלינו רק הדבר הזה היה כמוס וחתום באוצרותיהם ואמרנו בעת ההוא בחשאי שכל העובר על זה לא יזוח החולי מעמו כל ימיו וכעת התעוררים אנחנו אלופי ראשי אסופה ובצירוף אלופי פרנסים ושאר יחידי סגולה להכריז ברבים על ידי גבינא ע"כ כ"ז אתי החרם הגדול הנורא אשר קבלנו על עצמינו ועל הבאים אחרינו בחרם יב"ן ע"פ כל עונשים וארורים שבעולם שכל מי שיעורר להחזיק ולקנות פלאטץ חדש מהיום ועד הלאה הן מעוררים הן מיויפ קאשטעלין וואווט דאברישנסקי ודחה מן הליקאציע אשר חולק ברבים מיויפ פאראסארי דאבשינסקי אז יהי' מוחרם ומנודה בשני עולמות וקבורות חמור פתו פת כותים ויינו יין נסך בניו ממזרים ובניו מבית הספר יגרשו ולא יהא להם חלק ונחלה עמנו בני ברית הוא וזרעו וזרע זרעו עד עולם יפזר מהארץ גם מי שישדך עמו למען לא יהי' בית בני קהלותינו כשני קהלות ופחת יוימפ סטאוסטי אנחנו יהי' כפופים ואת עולו אנחנו נסבול ולא נהי' כעובדים לשני אדונים כי ראה ראינו שהי' הדבר הזה ח"ו הריסה גדולה ונפוצה קהלותינו וכשאם יהי' הדבר כך נגמר אז נפלה ולא תוסיף קום קהלותינו ח"ו, וע"ז פקחנו עינינו והטלנו גודא רבה הן אחד מבני קהלותינו ועל איזה איש מבני ברית משאר מקומות שחס וחלילה להתעורר לדבר הזה להחזיק פלאטץ מיופ מהליקאציע הנ"ל בבכורו יסדנו ובצעירו יציב דלתיו וכו' וגם לדבר הזה הטלנו גודא הנ"ל בעונשים הנ"ל שאף רבים מן הפלעץ מן השוק שייכים ליומ"פ ע"י קניות היואטאסטווי או לאידך גיסא שיומפ וויסטאווע קנה הסטאראסטא ויהי' הכל תחת ממשלה אחת, אעפ"כ יהי' חרם גדול והנורא חל עלינו ועל זרעינו כאמור מי שיעורר לקנות ולהוסיף פלעץ חדשים חוץ ליקאציע הנ"ל מיומפ פאדשידאבישינסקי ובתוך זה החרם הגדול הנ"ל נכלל, וקבלנו ע"ע שאם יתעוררו עוררי עירונים או יומפ קאשטילאן לבנות קראמניצעס ולהחכירו או ליתן לבני ברית הן לבני קהלותינו או משאר בני ברית יהי' חרם הלז חל עליו עונש הלז וכל העונשים והארורים הנ"ל ואם יתודע אצל אלופי בני ישראל [חוץ מן פלעץ שעל השוק רשאים יחידי סגולה לקנות מן עוררים] שאחד מבני קהלותינו יתנגד לדבר הזה ולילך למעול בנידן הזה ולמסור איזה מסירה הן אצל עוררינו הן אצל יומיופ קאשטילאהן הן איש ואשה בחור ובתולה יהא מנודים בשני עולמות בעונש הנ"ל וכל השומע יונעם:

ובנידן הפלאטץ אשר קנה הרב ר' מרדכי בראובן ז"ל מאת עוררינו דפה הבית של הר"ד ישראל הנ"ל והתעוררו היתומים יתמי של כוהר"ר איצק ז"ל על הפלאץ הנ"ל אשר קוה שייך להם מקדם, עלה בהסכם מכל בני אסיפה שאם יזכה רב"ד או יפשר הר"ד הנ"ל עם היתומים מחויב הר"ד ליתן לאלופי הקהל סך עשרה אדומים, והפך לאידך גיסא שאם יזכו היתומים נגד הר"ד ונסלקו מאותו ע"פ שבועה בנק"ח ויחזיקו בפלאטץ הנ"ל אז היתומים מחויבים ליתן לאלופי הקהל עשרה אדומים עפ"י תנאי שלא יוחלקו הפלעץ הנז ולעשות שני קראמיניצעס על הפלאץ הלז, וכמו כן אותן השלשה אמות שהשאירו העירונים שעל דבר זה להם רשות מהור"ח מאש"פ להשתדל להמציא לעצמו לאלופי הקהל שישתדל כנ"ל ארבעה אדומים ובעונש חרם הנ"ל שלא יתעוררו שום אדם להחזיק באותו הדרך לעצמו על בנין כל זמן שלא יסלק הר"ד או היתומים העשרה האדומים הנ"ל אשר התחייבו בעונש חרם הנ"ל שלא יניח שום שידלין או שום התחלה לבנין על הפלאץ הנ"ל מלבד אלו שני פלעטץ דהיינו של הר"ד ומהוכח יוזע"פ ח"ו להתעורר שום אדם לחדש ולקנות משני אנשים פלאטץ מה שלא נזכר בליקאציע בעונש הנ"ל ומי שישלח ידו ח"ו לנגוע בפינקס הזה ולקרוע ולחסר מהדף הלז כולו הן מקצתו שאר דפים אזי הוא חרם מנודה בשני עולמות ולא יהי' למכתו תרופה ולא יהי' זכרון בתוך בני ישראל הוא וזרעו וזרע זרעו עד עולם, כ"ז קבלנו על זרעינו אחרינו בעונש הנ"ל ובחרמות הנ"ל בלי שום התרה ואחד מאתנו יוכל לעכוב מלהתיר הדבר הזה:

היום אור ליום א' ז' אדר שנת תקום לפ"ק דאברין:

ע"כ לשון החרם:

סעיף ל"ה אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נדוי וחרם חל על דורות הבאים:

בנידן התרת החרם הנ"ל מק"ק דאברין שלא לקנות בתים על השוק נראה: א) כי חרם בני העיר שאינו למגדר מילתא במילי דשמיא רק מה שהוא לטובת העיר נראה דאינו חל על הנולדים דהא מבואר בתשובות הרא"ש (כלל ה') בסעי' הנ"ל דשבועה אינו חל על הנולדים ונידוי וחרם חל על דורות הבאים ילפינן מיהושע בשבועת יריחו ובפילגש בגבעה ומשאול אינו ראי' לחרם בני העיר דהא מבואר ביו"ד (סי' של"ד) ובח"מ (סי' קנ"ו) בסמ"ע (ס"ק ה') דחרם בני העיר אינו חל על הבא לדור עמם וטעם נראה דהא דטובי העיר יכולין לתקן כשהומחה רבים עליהם כמבואר (בסי' ב') ומי שלא הומחה עליו אינו צריך לקבל החרם שלו כי הנולדים שבא אח"כ לעולם לא עדיפי מאותן שישנו בעולם ובאין אח"כ לדור בעירם, ולזה ביהושע ובפילגש בגבעה ובשאול שהי' בידם להחרים על כל ישראל כי המנודה לנשיא מנודה לכל העולם כולו הי' יכול החרם לחול גם על הנולדים לא כן חרם בני העיר כשאינו יכול לחול על הבאים לדור איך יחול על הנולדים: וצריך להבין דבשבועות (דף ל"ז) אמרו דארור בו שבועה דכתיב יהושע (ו' כ"ו) וישבע יהושע בעת ההוא לאמר ארור האיש וכו' כפי מה דאיתא בילמדנו דאי אפשר להשביע הנולדים רק להחרים הי' ארור לשון קללה ולא לשון שבועה, ונראה דש"ס מדייק דאם אמר ארור יש בו שבועה ויש בו נדוי לזה בדור ההוא שהיו במעמד כשהשביע יהושע:

הי' שבועה וקללה ולהנולדים הי' רק נידוי ולא שבועה, אך בדבר שהוא למיגדר מילתא בדבר שמים הי' נראה דגם חרם בני העיר חל על הנולדים דהא בלא חרם מחוייבים לקיים את קבלתם כמבואר ביו"ד (סי' רי"ד) קבלת רבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר, ומ"מ דעל הבאים לדור אפשר דגם אם הי' הגדר בחרם אינו יכול לחול. ועל הנולדים כיון שיש עליהם עשה ול"ת מדברי קבלה שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך גם החרם חל, ואפשר כשהוא משום סיג. וגדר לתורה גם על הבאים לדור חל, כי מה שהנידוי מעיר אחת א"י לחול על הבא לדור כי נידוי עיר הזאת אינו חל על העיר אחרת, וכשהוא משום סיג לתורה חל הנידוי כמבואר ביו"ד (סי' של"ד סעי' י"ז) כעין זו אם שאינו דומה לשם מ"מ קצת ראי' יש, אבל חרם שהוא לטובת העיר ואינו סייג וגדר לתורה כשאינו חל על הבא לדור אינו חל על הנולדים וזה ברור:

ב) הנה על הבאים לדור ממקומות אחרים בדאברין מבואר (בח"מ סי' הנ"ל) שאין החרם חל ורשות בידם לקנות בתים על השוק, הנה הי' מקום לומר כיון דכללו בחר הנ"ל גם אנשים הבאים לדור יש לומר דכל החרם הוא חרם טעות כי אם היו יודעים שאין בכחם להטיל חרם על הבאים לדור לא הי' נותנים חרם כלל. וכעין זה כתב בנוב"י (סי' ס"ז ע"ש) עכ"פ להדרים שם מעיר אחרת ולהנולדים לא חל החרם, ונראה דגם על כל העיר בטל החרם כי מבואר בהחרם אשר באותו זמן הי' שייך העיר הליקאציע תחת סטארוסט וואטעסטווי והשוק לקאשטילאן וכתבו טעם החרם שלא יהיו בני הקהלות דאברין כשני קהלות תחת האדון סטארוסטויע אנחנו כפופים ואת עולו אנחנו סובלים ולא נהי' כעובדי לשני אדונים, וכאשר בזמנינו בטל הסיבה בטל החרם ואם שנאמר בתקנה שמטילין חרם שאף אם יקנה הסטארוסטע הפלאץ מהקישטעלאהן או הקאשטילאהן מהסטארוסטווע ויהי' העיר תחת אדון אחד יהי' החרם בתקפו, עכ"פ אינו מבואר בחרם רק אם יהי' העיר תחת ממשלת האדון ולא כן עכשיו שהעיר שייך למלכות יר"ה ואין שום שר על העיר ומבואר ובסימן זה סעי' נ') כאשר מסופק בהתקנה בהסכמה בחרם לא יכול לדון עפ"י אומד הדעת אלא כפי מה שנראה מלשון ההסכמה והתקנה וכבר הוסכם בפוסקים שהתקנית והסכמות יש להם דין נדרים והנה באומר בית פלוני יהי' קונם עלי אם מכר הבית לאחר מותר כמו דמבואר במשנה קונם ביתך עלי, א"כ לא אסרו לדור רק כשהעיר יהי' תחת ממשלת האדון ולא כאשר העיר תחת ממשלת המלכות יר"ה כמו כל המדינה כשהמלך מתיר הם לא אסרוהו, והא בהסכמה והתקנה אין הולכין אחר האומדנא כלל רק אחר לשון הסכמה והתקנה ומבואר בב"ח (סי' ק"נ) דגם נגד חזקת הישוב הכל לפי המלכות, והחרם לא עדיף מנידוי ושבועה דאין מוסיפין על הלשון כמ"ש בשו"ת בגדי כהונה (בחיו"ד סי' ו' וז') בשם מהרי"ל ובשם מהרי"ט וכשנאמר בחרם שאף אם יהי' הפלאטץ שייכים לאדון ע"י קניות הוויטעווסקי או לאידך גיסא שאדון וואיט יקנה הסטארעסטווע ויהי' הכל תחת ממשלה אחד א"כ הוציאו בפיהם שיהי' הממשלה תחת אדון וויטעסטווי או סטארעסטווט ולא כשיהי' תחת המלכות מכ"ש דליכא אומדנא דגזרו כשיהי' העיר תחת ממשלות המלכות ולא תחת ממשלת האדון כמ"ש בת' חכם צבי (סי' ל"ח), ועוד נראה דהא דצריך הסכמות הרוב כשלא נתבטל הסבה כמבואר (בסי' פ"ז) ורוצים לחזור אבל אם בטל הסבה אף אם הי' צריך היתר אין ביד הרוב לעכב ההיתר כאשר היסוד התקנה הי' שלא יהי' משועבדים לשני אדונים כמבואר בתקנתן א"כ כשהוסיפו החרם גם כשיהי' תחת האדון אחד צריך לומר או דחוששין כי אולי יתחלקו המקומות לשני אדונים והוא תקנות בני העיר וסבה זו בטלה בזמנינו וכאשר בטל הסבה א"צ היתר כמבואר במ"א (סי' ט' ס"ק יו"ד) ועיין במ"א (סי' תר"צ) וגם יש לומר דטעם התקנה כי הם בנו בתים על הליקאציע שניתן להם ואם יקנו בתים על השוק נא יהי' בתים שלהם שוה כל כך ונעשה זאת לטובת הבונים בתים ולא לטובת העיר, ואם שמתו כל החותמים על התקנה והבתים ביד היורשים והלוקחים יהי' הפסד להם אך לטובת הבונים לא יהי' מהני החרם שלהם כי בעלי אומנות א"י לתקן. במקום דאיכא רוחא להאי ופסידא להאי רק מה שנוגע לצרכם ולא לבני העיר וגם לצורך עצמן נראה לכאורה כפי המבואר בש"ע דבמקום דליכא אדם חשוב יכולין לתקן, אך בהגה"מ (פי"ב מה' גזילה ואבידה) מבואר דבלא ב"ד א"י לתקן ע"ש ובמקום דאיכא אדם חשוב לא מהני ב"ד ובחרם הזה לא נאמר שנעשה בצירוף רב או ב"ד רק בצירוף בעלי הסכמות ופרנסים א"כ החרם א"צ כלל להיתר:

והנה אם הי' צריך החרם להתרה כבר נתרצו במכתבים שנת תר"י כתב הנחתם בחת"י ארבעים ושבעה ב"ב, וכן בשנת תרי"ב באו על החתום י"ד אנשים שהבתים שייך להם להתיר החרם ומבקשים במכתבם מב"ד שיסורו המכשול כאשר כבר דרו בעלי הסכמות להתיר החרם ורע עלי המעשה אשר יש מהם רוצים לחזור מאשר באו על החתום שרצונם בההיתר היטב בעיני ד' אשר מחוקי המלוכה לרוב חסדם וטובם נותנים רשיון שידורו ישראל במקומות שלא הי' רשאין לדור ומבני עמינו לא יתרצו ד' יכפר בעדם. אך בכאן א"צ כלל להסכמתם ואין בידם למחות כי מסתמא רובא דרובא מבני העיר ניחא להו בההיתר כי כאשר המקום צר לעשירים ודרים שני בעלי בתים בחדר אחד על אחת כמה וכמה לעניים וגם דבר מצוה רבה הוא שלא יצטרכו לדור שני ב"ב בחדר אחד וחכז"ל דרשו מה שדרשו על הא דלא הי' פתחיהן מכוונין זה נגד זה מכ"ש כמה גדלה המכשול לדור שני ב"ב בחדר אחד ולא עדיף ההסכמה מהקדש על דעת רבים דכתב הש"ך (בסי' רנ"ה) דיש לו היתר דכיון דמיתסר על כ"ע לא אשכחן דמידי הוא טעמא דנדר עד"ר אין לו התרה אלא לדבר מצוה משום דאין רבים מסכימים בהיתר אבל בדבר מצוה מסתמא ניחא להו וזה לא שייך אלא בגדר יחיד אבל בהקדש כיון דלכ"ע מיתסר כמו לדידיה א"כ כי היכי דהמקדיש מתיר משום דניחא ליה להתהני מהקדש מסתמא לכ"ע ניחא להו דלא להוי איסורא דהקדש רביע עליו בהני נכסי ויהי' מותרים בהנאה בנכסים אלו ויש לו התרה עכ"ל. והתם יש לומר דלא יתהני מנכסים ובנידן דידן כמעט כל בני העיר לבד מי שיש לו בית מסתמא ניחא להו שלא יהי' איסור רביע עליו שלא יהי' בידו לדור במקום שירצה, כללא של דבר דאין בחרם כעת כלום כי החרם באותו זמן הי' לטובת העיר שלא יעבדו לשני אדונים וכאשר בטל הסיבה בטל החרם בזמנינו והחרם השני גם כשיקנה אדון אחד מהשני אינו חל כי ממ"נ אם באותו זמן חששו שלא יהי' אח"כ נעשה העיר לשני אדונים והי' טובות העיר א"כ בטל בזמנינו הסיבה ואם הי' בשביל טובות הבונים בתים ולא בשביל טובות העיר לא הי' בידם לעשות חרם על הנשארים, ועוד בהסכמות הצבור הולכין אחר לשון הסכמה, וכאשר לא נכתב בהסכמה רק כשיהי' העיר שייך לאדון ועכשיו העיר שייך למלכות ודינא דמלכותא דינא ואין כאן חרם כלל, וגם כיון שנתרבו אנשים הבאין לדור ממקומות אחרים אין החרם כל עליהם כשלא היו בשעת החרם מאנשי העיר אין תועלת שיתקיים החרם למי שהי' מאנשי העיר, וגם על הנולדים הוכחנו דאין החרם העיר שאינו משום סיג וגדר חל, גם לענין ההיתר אין אנו צריכין לדעת אם רוב העיר רצונם בההיתר כי מסתמא ניחא להו וכל מי שבא להתיר רשות בידו, ועוד נראה כיון דליכא עוד טובת העיר רק טובת מי שיש להם בתים א"י לעכב ההיתר במקום דאיכא פסידא כי הא דאזלינן בתר רובא בהסכמות העיר הוא במקום דאיכא טובות העיר בכלל ולא בשביל איזה יחידים שהם נוגעים בדבר וכ"כ בנב"י חלק ח"מ:

(סי' כ') דבדבר שהם נוגעים גם אם נבררו לטובי העיר אינם רק כיחידים: ג) הנה מקום יש לומר דלשון הסכמה ועצם החרם לא הי' רק עליהם ועל זרעם דור השני, כי בש"ס יבמות (דף ע') ובקידושין (דף ד') דרשו וזרע אין לה אפילו זרע זרעה מלשון עיין עליו ואח"כ אמרו בש"ס וזרע אין לה אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפקתי' לזרע זרעה זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים ע"ש ברש"י, והנה בנדרים פסקינן ביו"ד (סי' רי"ז סעי' מ"ו) דהנודר מן הבנים מותר בבני בנים א"כ גם בזרעינו אחרינו בלשון בני אדם אינו רק על הזרע ולא על זרע זרעו, ויש סמוכין לזה מלשון ההסכמה בעצמה שכתבו בשני מקומות דמי שיעבור על החרם שיהי' החרם חל על זרעו וזרע זרעו א"כ כשדקדקו בלשון התקנה דמי שיעבור יהיה נלכד בחרם זרעו וזרע זרעו ובחרם גופי' לא דקדקו וכתבו סתם על זרעינו וכן קודם החתימה נכתב קבלנו על עצמינו וזרעינו ולא נכתב על זרע זרעינו, עם כל זה לא רציתי לבנות על זה יסוד כי אולי יש לחלק בין לשון בנים ובין לשון זרע כמבואר בקרבן אהרן (פ' אמור) שזרע כולל גם זרע זרעו:

ובעמדתי על הפרט הזה נראה לענ"ד דחרם הקהלות אינו אלא מדרבנן אפילו כשהם סייג לדברי תורה, וחרם ב"ד הגדול אם הוא משום סייג וגדר יש לומר דהוה מדאורייתא, דכבר נודע מחלוקות הרמב"ם והרמב"ן דהרמב"ם סובר דגזירות והתקנות ומנהגות שעושים סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה הוא בכלל מ"ע ע"פ התורה אשר יורוך ובלא תעשה לא תסור מכל דבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, והרמב"ן חולק וסובר דאין הסייגים וגדרים בכלל המ"ע ובכלל המצות ל"ת דאל"כ אמאי הולכין בספק להקל. ולשיטת הרמב"ם תירצו דחכמים כך התנו שיהיה בדבר ספק להקל. ובזה יש להבין מה שמבואר בש"ע סימן זה (בסעי' ל"ג) דהרמב"ן סובר בשנשבע שלא ליכנס בתקנות הקהל דהוה שבועת שוא וצריך לשאול על שבועתו כמו בנשבע על מצות דרבנן, כי אזיל לשיטתו דגם מה שנעשה מפי ב"ד הגדול אינו מדאורייתא רק דרבנן, ושיטת המרדכי הובא בט"ז דהוה דאורייתא ע"כ דסובר כשיטת הרמב"ם דהוה דאורייתא, אך עם כל זה הדבר תמוה מה שהביא הט"ז דהממשלה ביד הציבור לעשות גדרים לעבירות שהרי כתיב ושמרתם חקותי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי ואין השבועה חלה כלל, דהא הרמב"ם והרמב"ן לא הביאו רק מכל התורה אשר יורוך ומלא תסור ולא מהקרא דעשו משמרת למשמרתי כי הדרשה הזה אתי דאין זה בכלל לא תוסיפו שאין הנביא רשאי לחדש עיין בב"י אה"ע ובב"ש (סי' קע"ז ע"ש). ועוד כי עדיף תקנות הקהל למשמרת וסייג מדברי חכמים ובאמת בזוהר הרקיע הקשה על הרמב"ם דסובר דגזירות החכמים הוא בכלל לא תסור, אמאי חל השבועה על חצי שיעור למאן דסובר דחצי שיעור מותר מן התורה, ובעל מגילת אסתר תירץ דנהי דהוה מדאורייתא בכלל לא תסור מ"מ לא מיקרי מושבע ועומד מהר סיני, ודבריו נכונים דהא הרמב"ם ותוס' סברו דשבועה חל על חצי שימור אף דחצי שיעור אסור מדאורייתא כיון דלא נאמר בתורה מפורש, א"כ איך לא יחול על תקנות הקהל מטעם דרשה ועשו משמרת למשמרתי, ומ"כ צריך לומר דדעת המרדכי כמו שכתב המחבר (סי' רל"ט) בנשבע לעבור על מצות לא תעשה אפילו הוא דרבנן לא חלה עליו ואיתא בש"ך (ס"ק כ') דאין השבועה חלה עליו שיעבור עליו אלא צריך להתיר ומביא בשם ר"ל בן חביב דדבר שהוא מדרבנן חמיר טפי מחצי שיעור דח"ש הוה מריבוי דכל, ואיסור דרבנן הוה בכלל לא תסור או שהעמידו דבריהם כשל תורה ובשב ואל תעשה יש בידם להתקיע דבר תורה, והרמב"ן לשיטתו דאינו בכלל לא תסור וצריך התרה, וזה דלא כדברי הט"ז שרצה להשוות דעת המרדכי מם דעת הרמב"ן, עכ"פ לדעת הרמב"ן ברור דהוא רק מדרבנן, ואפילו לשיטת הרמב"ם הוא דוקא תקנות ב"ד הגדול שהיו סמוכים כי על זה נאמר בתורה ע"פ אשר יורוך ולא תסור, לא כל תקנות הקהל, פשיטא דגם אם הוא לעשות סייג וגדר השבועה חל וצריך התרה, ודברי הט"ז לא זכיתי להבין ולא לבד אשר תקנות הקהל אינו רק מדרבנן, נראה דגם אם נתנו חרם אינו מדאורייתא, ומה דמצינו דיש כח ביד ב"ד להחרים הוא רק ב"ד הגדול כמו ברק ועזרא כי גם זה בכלל ע"פ התורה אשר יורוך. אך מה אעשה דהיש"ש הובא בש"ך ובט"ז (סי' רי"ח) אם גזרו בחרם ובאיסור שלא לאכול דבר זה הוה דאורייתא דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין למגדר מילתא, נראה מפשטא דלישנא דא"צ ב"ד גדול וסמוכים ואולי הטעם דשליחות דקמאי עבדינן ולזה נתנו כח לעשות סייגים וגדר. אך צריך להבין דהא הב"ש (בסי' ס"ו) כתב לחלק בחרם דר"ג ובין לא יוכל לשלחו כל ימיו דאיסור דלא יוכל לשלחו הוה איסור דאורייתא נראה דחרם דר"ג אינו רק מדרבנן, וצריך לומר דדבר שאינו משום סייג וגדר רק בשביל טובת העיר כתב הט"ז ג"כ דהוה דרבנן התקנה ובזה גם החרם אינו רק מדרבנן דחר"ג דנעשה לטובת האשה אינה רק מדרבנן א"כ תקנות הקהל לטובת העיר גם בחרם אינו רק מדרבנן, ואם שיש כמה וכמה תשובות לדבר, פשוט דחרם הציבור הוה דאורייתא ואיננו כדאי לפלפל בדברים מכ"ש ח"ו לחלוק, האמת יורה דרכו דחרם הקהל לטובת העיר שיחול על מי שלא קיבל בפירוש עליו החרם אינו רק מדרבנן וראי' דחרם בלא שבועה אינו רק מדרבנן דביוסף פירש"י שמות (ג' י"ט) כי השבע השביעו את בני ישראל שיוסף השביע לאחיו והשביעם שישבעו את בניו להעלות עצמותיו, מה היה צריך להשביע שישביעו את בניהם כיון דהשביע אותם השבועה חל על בניהם:

הנה כיון דהטעם דחרם ב"ד בדבר שהוא משום סייג א"א לומר רק דשליחות דקמאי עבדינן ומבואר בנ"י (סי א') דשליחותא דקמאי אינו רק מדרבנן והא דרצה הנ"י להוכיח דהוה דאורייתא דהא מקבלים גרים, לא ראה דברי הרשב"א ביבמות דכתב דלכך מקבלים גרים מהא דאמרינן בש"ס כריתות (דף ט') אלא מעתה דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני כיון דכתיב לדורותיכם א"כ נהי דצריך שלשה אבל סמוכין לא בעי דכתיב לדורותיכם עכ"ל. ולפ"ז גם להפוסקים דסברו דהוה דאורייתא ועשו אותנו לשלוחין מ"מ בדבר שהוא לטובת העיר לבד נראה פשיטא דאינם יכולים מדאורייתא כיון דלא ציוה התורה לעשות עפ"י התורה אשר יורוך רק בדבר שהורו הם ואכן במילתא דאיכא סייג וגדר שליחתייהו קעבדינן אבל לא נתנו שליחות לכל ראשי העיר וטובי' שיהיה בידם לתקן תקנות להטיל החרם ובע"כ יהיה מהצורך לקבל, דהא אפילו החרם דר"ג שלא לגרש בע"כ כתב הב"ש באה"ע (סי' ס"ו) דלא הוה רק מדרבנן ואף שבת' הר"ן כתב דחר"ג הוא מדאורייתא וכן המרש"ל הובא בט"ז ובש"ך יו"ד (סי' רי"ח) ע"כ דיש לומר דחדר"ג לענין שלא לגרש בע"כ אינו משום סייג וגדר רק לטובת האשה אינו רק מדרבנן, וחדר"ג שלא לישא ב' נשים אולי יש משום סייג וגדר, א"כ מכ"ש חרם הקהלה לטובת העיר דאינו רק מדרבנן:

ובכל זאת חלילה לי לומר קבלו דעתי ולכל תופשי תורה אבקש שיעיינו בהיתר שכל מי שירצה להשיב ולשאול בדברי ההיתר הזה יבא במכתב אלי וישיג תשובה ברורה על נכון בעזהשי"ת כיד הד' הטובה עלי אשיבנו: אמנם בכל זאת קודם שאסגור שער ההיתר אכתוב להלכה למעשה מי שקנה בית קודם ההיתר להוי יודעים כי נתכונו לדבר איסור ועלתה בידם דבר ההיתר מ"מ צריכין סליחה וכפרה וד' אלקי צבאות יצילינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ומעתה ד' יברך את ישראל ויסיר ממנו כל מחלה וכל פגע וכל קללה וכל רעש ומדון ותבקע צורים ותפוצץ סלע:

המחלוקות וד' יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויגאל אותנו בקרוב וייחד לבנו לאהבה וליראה את שמו וליחדי באהבה ויברך את עמו ישראל בחיים טובים ושלום א"ס:

סעיף רלח:

סעיף ד' אם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה:

הנה זה לשון הרמב"ם (בפ"ה מה' שבועות ה' ז') שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני וכן תוס' שבועות (דף כ"ג) כתבו כאן דליכא אלא איסור בעלמא לא מושבע ועומד חשיב לי' וכן פסק המחבר בסי' זה, ועיין בש"ך שהביא שם תשובות הרשב"א סימן תרי"ו דחולק וס"ל דאין שבועה חלה על חצי שיעור והביא ראי' לדבריו ביומא (דף ע"ד) איתא יום הכפורים אסור באכילה אסור ענוש כרת הוא אמר ר' אילא לא נצרכה אלא לחצי שיעור הניחא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה אלא למ"ד חצי שיעור מן התורה מותר מאי איכא למימר דאיתמר חצי שיעור ר"י אומר אסור מן התורה ור"ל אומר מותר מודה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא מחייב עליו קרבן שבועה וכ"ת כיון דאית לי' היתר מן התורה שבועה חלה א"כ מוכח דאי סבירא לן דחצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חלה. ולכאורה ראיות הרשב"א קושי' אלימתא על שיטת הרמב"ם, ונלענ"ד דהנה הא דאין שבועה חלה על איסורין כתבו דאין הטעם מטעם דאין איסור חל על איסור רק מטעם שמושבע ועומד מהר סיני וא"י לאסור עצמו מה שהתורה אסרה עליו מכבר, ונ"מ אם נשבע על נבילות וטריפות אי אמרינן אאחע"א עכ"פ איסורא רכיב עלה, ואי אמרינן מטעם דמושבע ועומד לא חל כלל השבועה וראי' לזה דהש"ך (בסי' זה ס"ק ה') כתב בנשבע שלא לאכול נבילה אם הוא חולה שיש בו סכנה גם להתיר השבועה א"צ, ואי אמרינן דאיסורא רכיב עלה הי' צריך להתיר, ובזה ניחא מה שהקשו על שיטת המרי"ט דס"ל דהא דאמרינן אין אחע"א היינו לחייבו שתים, אבל אם התרו משום אחת מלקינן ליה, והקשו עליו מהא דאמרינן בשבועות בנשבע ליתן לפלוני אילימא צדקה לעניים הא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב נתן תתן לו. מה קושי' הא לענין מלקות מיירי וכיון מקודם לא הוה איסור מלקות רק איסור עשה מי גרע הלאו שלא התרו בו מעשה כמו בלאו אי מתרין בו רק באיסור הבא עליו לוקין א"כ מכ"ש שחל על איסור עשה דילקה, ולפ"ז ניחא דשבועה לאו מטעם אין אחע"א אתינן, רק שאינו יכול לחייב עצמו בשבועה מה שכבר חייב לעשות מצד גזירות התורה:

ובזה יש לומר דסברות התוס' והרמב"ם דחצי שיעור לא הוה מושבע ועומד מהר סיני דהנה הרמב"ם (בפ"א מה' חמץ ומצה ה' ז') כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ועמדו עליו למה ליה להרמב"ם לדרוש מטעם דכתיב לא יאכל תיפק ליה דהא חצי שיעור אסור מן התורה בכל איסורין, והרלב"ח תירץ הובא במשנה למלך דהא דחצי שימור אסור ילפינן מחלב דכתיב כל כמבואר ביומא (דף ע"ד) וליכא למילף חמץ מחלב דחמץ הי' לי' שעת הכושר, ולפי דבריו יש לתרץ מה שהקשו על הא דמתרץ הש"ס ביומא לא נצרכה אלא לחצי שיעור דמאי לו לתנא לאשמעינן ביוה"כ דחצי שיעור אסור מן התורה ליתני דחייב כרת וממילא ידעינן דחצי שיעור אסור כמו כל איסורין, ולפי"ז ניחא דהו"א דיוה"כ חצי שיעור מותר דאי אפשר למילף מחלב ואשמעינן התנא דחצי שיעור אסור מן התורה אך קשה באמת מנ"ל דאסור ביוה"כ חצי שיעור דהא מחלב אי אפשר למילף וגם מחמץ לא ילפינן דחמץ אסור בהנחה, וגם קשה דא"כ בכל חייבי לאוין מנ"ל דחצי שיעור אסור מן התורה, והי' נראה קצת ראי' לשיטת המשנה למלך (בפי"ג מה' שגגות) דיש חלב דאינו חייב כרת ואסור מן התורה מ"מ קשה ביוה"כ מנ"ל דחצי שיעור אסור, ולזה נראה דהנה במשנה למלך הקשה עוד דאיך יליף הרמב"ם מלא יאכל דחצי שיעור אסור מן התורה דהא אכילה בכזית משמע ותירץ בשם סמ"ג דאכילה משמע כל שהוא רק דאתי הילכתא ומפקיע לקרא ממשמעותו ומוקי אכזית ובלא טעמא דחזי לאיצטרופי הוה אמרינן כמו דמפקיע הילכתא מלענין עונש כן הפקיע מלענין איסור רק כיון דאית לי' סברא דחזי לאיצטרופי לא מוקמינן הילכתא רק לענין עונש ולא לענין איסור והקשה כמה קושיות והוכיח דאכילה משמע דוקא כזית וחצי שיעור אסור מטעם דחזי לאיצטרופי, ונראה לכאורה דאי אמרינן דאכילה בכל שהוא משמע רק דהילכתא הפקיע הקרא ממשמעותו לענין עונש אבל לענין איסור הקרא כדכתיב בכל שהוא, חצי שיעור אסור מן התורה כלאו שאין בו מלקות ולא היה השבועה חל דהוה מושבע ועומד מהר סיני, אבל אי אמרינן דלא יאכל בכזית משמע רק דאסור מטעם דחזי לאיצטרופי נהי דסברא הוה דאורייתא כמבואר בתוס' פסחים בסוגיא דמשרת מ"מ מושבע ועומד לא הוה וחלה השבועה:

ועוד נראה דאכילה בכל שהוא משמע רק דהילכתא הפקיע הקרא ממשמעותו לענין עונש ולענין איסור וחצי שיעור הוא הלכה למשה מסיני דהנה הא דאמר ר"י חצי שיעור אסור דחזי לאצטרופי כתב הצל"ח בסוגיא דמשרת דכיון דיכול לאכול עוד חצי שיעור לכך חייב, א"כ אם אכל ביום ז' של פסח בבין השמשות או ביוה"כ חלי שיעור שאי אפשר עוד לאכול חצי שיעור אינו אסור מן התורה דהא לא חזי עוד לצרף ומתרץ בזה דלכך כתב הרמב"ם בחמץ דחצי שיעור אסור מן התורה מקרא דלא יאכל ובדרך זה דרכו כמה וכמה אחרונים, ולענ"ד נראה בפרושא דחזי לאיצטרופי, דהנה בסוגיא דמשרת הקשה הש"ס לר"ע דסובר דהיתר מצטרף לאיסור למה לי קרא דאסורי נזיר מצטרפין דא גם היתר מצטרף לאיסור, ומתרץ הש"ס איסור והיתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה, וכתבו התוס' נזיר דאיסור ואיסור מצטרף בכדי א"פ, ואיסור והיתר צריך לאכול בבת אחת, ולזה אומר ר"י דחצי שיעור אסור מן התורה דחזי לאיצטרופי דהיינו כיון דבאיסור הלכה דכזית בכדי א"פ מצטרף ע"כ דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר הוה חצי שיעור היתר גמור והיתר ואיסור אינו מצטרף בכדי א"פ למאן דסובר דהיתר מצטרף לאיסור מכ"ש היתר והיתר דחצי שיעור מן התורה מותר דאינו מצטרף אלא ודאי דחצי שיעור אסור מן התורה ולכך מצטרף, וכוונת ר"י כיון דחזי לאצטרופי אם יאכל בכדי א"פ מוכח דחצי שיעור אסור, ובזה ניחא מה דאשמעינן התנא ביוה"כ דחצי שיעור אסור, דהנה לרבי דסובר דיוה"כ מכפר אפילו לשאינו שבים הקשה הש"ס בכריתות דכרת יוה"כ לרבי היכי משכחת לן ומוקי הש"ס דאכל בבין השמשות או דאכל ונחנק, א"כ לכאורה לרבי ביוה"כ לא משכחת כזית בכדי א"פ דהא כיון שהי' שעות לכפר נתכפר לו מה שאכל כבר וכיון דלא משכחת כזית בכדי א"פ לרבי ביוה"כ הו"א דחצי שיעור מותר, דכל עיקר הוכחה דר"י דחצי שיעור אסור כיון דחזינן דחייב באכילת פרס, לכך אשמעינן תנא דחצי שיעור אסור דיוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור כמבואר בש"ס כריתות (דף י"ח) והמ"ל (בפי"ב מה' שגגות) א"כ גם ביוה"כ משכחת צירוף בכדי א"פ ומוכח דחצי שיעור אסור מן התורה, וכיון דהא דחצי שיעור אסור מן התורה הוא כיון דכזית בכדי א"פ מצטרף, וא"כ לא נאסר חצי שיעור רק מטעם הילכתא ולא הוי מושבע ועומד מהר סיני וחלה שבועה:

אך לכאורה קשה דנהי דלא הוה מושבע ועומד וחלה שבועה מ"מ איך אפשר לחייבו בשביל שבועה הא אין איסור חל על איסור אפילו על חצי שיעור כמבואר בתוס' מעילה:

(דף ט"ז) ד"ה אמר רב דחצי שיעור נבילה, וחצי שיעור טמאה לא מצטרף והכרו"פ (סי' פ"ז) כתב דאף אי חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ יכול איסור אחר לחול עליו כיון דליכא כי אם איסור בעלמא ומביא ראי' מן הא דשבועה חלה על חצי שיעור, ודבריו תמוהין דבהדיא מבואר בסוגיות הש"ס דמעילה דאין אחע"א אפילו על חצי שיעור והא דשבועה חל על חצי שיעור הוא מטעם דאיסור שבועה חמיר דחייב מלקות וקרבן אחצי שיעור א"כ לא מבעי' לשיטת רש"י חולין (דף ק"א ע"ב) דשבת חל על יוה"כ כיון דשבת חייב מיתות ב"ד ויוה"כ אינו רק בכרת, א"כ גם על חצי שיעור ליכא רק איסור ובשביל השבועה איכא מלקות וקרבן והוה איסור מוסיף או חמור, ואפילו להחולקים על רש"י מודים אם חלל שבת ויוה"כ והתרו בו דחייב מיתה כי ב"ד ממיתין לי' דהא על יוה"כ לא נתחייב מיתה, רק בחלל בשוגג ס"ל דלא הוה איסור מוסיף עיין בשעה"מ (פי"ז מה' א"ב) אבל בטומאה ונבילה לא נתוסיף חמור באיסור האחרון יותר מן הראשון אינו חל. ואח"ז ראיתי בתשובות בית אפרים שכתב כדברי ותמה על הכרו"פ, א"כ כיון דעל חצי שיעור לא הוה מושבע ועומד כיון דאינו אסור רק מהלכה שפיר דאיסור שבועה חל דיש חומר באיסור שבועה דחייב על חצי שיעור, אך זה ניחא לדידן דפסקינן כר"י דאית לי' דגם איסור שבועה חל בכולל, אבל לר"ל דסובר שבועות (דף כ"ד) דלא אמרינן איסור כולל בשבועה וגם איסור מוסיף נראה דאינו אל כמו דמוכח בתוס' שם שהקשו לר"ל איך חל איסור הקדש על איסור חלב א"כ נהי דחצי שיעור לא הוה מושבע ועומד מ"מ לא יכול לחול דאין אחע"א, וליכא למימר דשבועה הוה מוסיף או חמור דהא באיסור הבא ע"י עצמו לית לי' אחע"א, א"כ לר"ל סובר הש"ס שפיר דאי הוה אסור מדאורייתא אין שבועה חלה על חצי שיעור מטעם אחע"א ולא מטעם דהוה מושבע ועומד מהר סיני כי על חצי שיעור אינו מושבע ועומד: ובזה יש לתרץ מה שתמהו על הרמב"ם, דכיון דלא יאכל משמע כ"ש רק דהלכתא אפקי' לקרא ממשמעותי' הן לענין עונש והן לענין איסור, רק כיון דכזית בכדי א"פ מצטרף מוכח דחצי שיעור אסור דאי היה מותר לא היה מצטרף, אך כיון דמשמעותי' דקרא משמע בכ"ש, רק כיון דלענין מלקות אין לוקין רק בכזית דאתי הלכתא למפקע הקרא ממשמעות' א"כ לענין איסורי הנאה דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' מ"א דלא מחייב מלקות כמבואר במל"מ (פ"ה מה' יסה"ת) וכיון דליכא עונש בהנאה ולא הי' הלכתא לענין הנאה ולא נפקע הקרא ממשמעותי' ונאסר בכ"ש מה"ת א"כ הוי איסור הנאה לאו שאין בו מלקות, וכשיאכל איסור הנאה כ"ש עבר על לאו שאין בו מלקות ואיסור אכילת חצי שיעור לענין אכילה לא הוה רק איסור תורה מצד הלכה. א"כ אי אפשר על חצי שיעור של איסור הנאה לחול איסור אכילה, כיון שיש עליו מכבר לאו של תורה מצד איסור הנאה, ואף דהוה בת אחת, דהא גם באיסור ב"א אם אחד חמור אין השני חל, ואפי' לשיטת הש"א דבאיסור ב"א אף אם א' חמור או מוסיף שניהן חלין הוא דוקא כששניהם שוין בגדר האיסור, אבל כשאחד יש עליו איסור תורה והי' לאו שאין בו מלקות והשני הוא רק איסור מצד הלכה אינו חל, וכיון דאינו חל על החצי שיעור איסור אכילה, אי אפשר להצטרף בכדי א"פ שיהי' חייב עונש, כמו אם הי' ח"ש מותר דלא הי' מצטרף כנ"ל, ולזה דברי הרמב"ם ז"ל מזוקקים, דבהלכה י' כתב דכזית בכדי א"פ מצטרף, ובה"ז כתב דאסור לאכול כל שהוא מטעם דלא יאכל משמע שלא יהי' בו שום היתר אכילה אפי' בכל שהוא, וכיון שהתורה אסרה באכילה חצי שיעור מטעם איסור אכילה שפיר מצטרף, דאי לא הי' מפורש בקרא לאסור חצי שיעור לא הי' דומה לשאר איסורין דבשאר איסורין אסור ח"ש מטעם הלכה דכזית בכדי א"פ מצטרף ובחמץ אי אפשר לחול איסור אכילה של חצי שיעור על איסור הנאה והי' ג"מ דלא מצטרף בכדי א"פ לענין עונש:

נמצא לשיטת הרמב"ם דהא כל שהוא באסורי הנאה אסור לאו מטעם הלכה לבד נאסר רק דמפורש בקרא לא יאכל דאפילו כל שהוא במשמע והוה לאו שאין בו מלקות דאינו חל השבועה, ונראה לכאורה דגם בחלב יש לספק אם חל דהא בחלב דרשינן מכל דחצי שיעור אסור ונכתב בקרא ונהי דבכל אסורין חל דאי אפשר למילף מחלב כמו דאיתא בר"ן בשבועות דחלב איסור כרת הוא ולא הי' שעת הכושר, אבל חלב גופי' אסור מרבויא ואין שבועה חלה דהוה מושבע ועומד או כיון דלא אתי רק מרבויא לא הוה מושבע ועומד וחל: לשיטת הרשב"א דסובר דאין שבועה חלה על חצי שיעור קשה מהא דאיתא שבועות (דף כ"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצין בכמה כיון דמתאכל על ידי תערובות דעתי' אכזית או דלמא כיון דלא בעיני' אכלו לי' אינשי דעתי' אכל שהוא תיקן, בעי ר' אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל מרצין בכמה כיון דכזית אסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתי' אמשהו או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית, פרש"י כי אשתבע אהיתרא אשתבע על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני מוכח דשבועה חל על חצי שיעור עיין תוס' שם, ונר אה דהנה הר"ש (בפ"ב דטבול יום) מסופק אי חצי שיעור ע"י תערובות אסור מן התורה ורצה להוכיח דמותר מסוגיא דמשרת ודחי מחולין האי פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא בעי' מר ברי' דר"א לשעורי בתלתין אמר לי' לא תזלזל בשעורין דרבנן ועוד הא אמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה מוכח דגם ע"י תערובות אסור חצי שיעור, ויש שמחלקים כשיש כזית בכדי א"פ הוא אסור מדאורייתא ואם אין בתערובות רק חצי זית מותר מד אורייתא (עיין בפרי מגדים בפתיחה להלכות תערובות) וקשה מהאי פלגא דזיתא דתרבא, ונראה דצריך להבין מדוע לא יהי' חצי שיעור ע"י תערובות אסור מן התורה מה לי כשהוא בעין או ע"י תערובות דהא גם ע"י תערובות חזי לאיצטרופי אם אוכל מהתערובות שני זיתים ויש בתוכן איסור שליש זית ואוכל אחר זה בכדי א"פ עוד שני שלישי זיתים. וצ"ל כסברות הח"צ בתשובה (סי' פ"ו) דמטעם חזי לאיצטרופי לבד לא הי' נאסר חצי שיעור רק כיון דאחשבי' באכילתו ולזה לענין בל יראה חצי שיעור אינו אסור דלא עשה שום מעשה ועיין מ"ש (בסי' תמ"ב), והנה ר' שמעון סובר דכל שהוא למכות, וכתבו תוס' בהרבה מקומות בשם הר' יקיר דדוקא בעין אבל ע"י תערובות לא וכתבתי בסוגיא דמשרת (סי' תמ"ב) דסברתו הוא כסברות הרמ"ה הובא בריטב"א מכות דהא דאמר ר"ש כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשבי' לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל שוגג לא אחשבי' באכילתו עיי"ש, וכיון דטעמא דר"ש דחייב בכל שהוא מטעם אחשבי' דוקא אם אכל בעין אבל אם נתערב ואכל לא מוכח דאחשבי' באכילת האיסור רק התערובות חשוב גבי', א"כ כיון דסברות חזי לאיצטרופי בד לא מהני רק דצריך לאחשיבי' לאיסור א"כ בתערובות דלא אמרינן אחשבי' חצי שיעור מותר מדאורייתא, וביומא (דף ע"ד) חצי שיעור ר"י אומר אסור מן לאיצטרופי אסורא קא אכיל, ר"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא ואיתבי' כ"י לר"ל כל שישנו באזהרה ישנו בעונש כו' חצי שיעור הואיל ואין בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב, והקשו בתוס' למה לי טעמא חזי לאיצטרופי הא מכל חלב ילפינן דחצי שיעור אסור ות הר"ן דמחלב ליכא למילף ע"ש והא דהקשה ר"י לר"ל דלמא בחלב מודה נראה דהקשה לו כיון דאמר ר"ל אכילה אמר רחמנא וליכא א"כ פליג על סברא דחזי לאצטרופי כיון דאין אכילה פחות מכזית א"כ כיון דבחלב אסור א"כ דגם חצי שיעור הוה אכילה ונהי דהלכתא אפקי קרא ממשמעותי' דאין עונשין רק על הכזית מ"מ אסור מטעם דחזי לאיצטרופי' מתורה כיון דחזי:

לפ"ז בחלב לא מטעם חזי לאיצטרופי אסרינן רק שהתורה אסרה מריבויא דכל חלב ואין חילוק בין תערובות או בעין כמו דכזית אסור בין ע"י תערובות בין ע"י בעין, וכן מפורש שם בחולין ברש"י דכ' ועוד הא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מן התורה וחצי שיעור מנין ת"ל כל חלב ע"ש וכוונתו כיון דילפינן מכל חלב גם ע"י תערובות אסור, לפי זה יש לומר דבכל אסורין לבד בחלב חצי שיעור ע"י תערובות מותר מן התורה, א"כ יש לומר דגם הרשב"א מודה דאיסור שבועה מתלי תלי וקאי אי משכחת רווחא חל א"כ כשנשבע על חצי שיעור איסור אם נתערב דמטעם חצי שיעור מותר מן התורה, אבל מטעם שבועה אסור דנגד איסור שבועה נתערב שיעור שלם כמו כזית בשאר אסורין, א"כ בחרצן דאין דרכן לאכול בעינא רק על ידי תערובות מבעי' לי' לש"ס אי דעתי' הי' על הכזית והוה איסור שבועה כמו איסור חרצן דחצי שיעור מותר ע"י תערובות או דדעתו היה על חצי שיעור ואסור גם ע"י תערובות:

ועדיין לא נתקררה דעתי בזה, דלפ"ז צריך לאוקמי שנשבע שלא לאכול חרצן זה או כשאומר שאני טועם כמבואר בנדרים (דף נ"ב) וש"ע (סי' ר"י) ועוד דהא הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה כתב ור"י ז"ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו כשאין ממשו של איסור כזית בכדי א"פ הלכך אין לוקין עליו אבל איכא אסורא דחצי שיעור דאורייתא מוכח דס"ל דחצי שיעור ע"י תערובות אסור מדאורייתא, והרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות (ה' ב') כתב כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרין ואם נמצא בהם טעם חלב שהי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא הי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים (ובהלכה ג') כתב דממשו הוא אם יש כזית בכדי א"פ אבל פחות מכזית בכדי א"פ נקרא טעמו ולא ממשו ואינו אסור רק מדברי סופרים מוכח דגם בחלב בחצי שיעור ע"י תערובות אינו אסור מדאורייתא וקשה קושיות הר"ש הנ"ל:

חצי שיעור של איסור חוץ מאסורי אכילה, דעת החכם צבי בתשובותיו (סי' פ"ו) כיון דאיסור חצי שיעור ילפינן מכל חלב דוקא באסורי אכילה ילפינן, אבל בשבת או תלישת שער בנזיר אף דשייך חזי לאיצטרופי מ"מ לא נאסר דחזי לאיצטרופי לחוד לא מהני, דתוס' בסוגיא דחצי שיעור כתב דאיצטריך חזי לאצטרופי כדי שידעינן דדרשה גמורה הוא כל חלב לרבות חצי שיעור אבל חזי לאצטרופי לבד לא מהני, ולענ"ד נראה בכוונת הענין דבברייתא קתני אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב, והנה אי דרשינן כל הוא פלוגתא דתנאי, ולפ"ז לא הי' מוכח דחצי שיעור אסור לדידן דהברייתא אתיא כמאן דדריש כל ובתוס' פסחים (דף מ"ג ע"ב) כתבו דהיכא דאיכא סברא דרשינן לכ"ע כל ולזה צריך שפיר לסברות דחזי לאצטרופי וכיון דאיכא סברא דרשינן כל, היוצא מדבריהם דסברות חזי לאיצטרופי לבד לא מהני רק עיקר הוא דרשה דכל ואי אפשר למילף רק באיסורי אכילה, ולכאורה מוכח כן לישנא דהרמב"ם (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) שכתב ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור משמע דוקא באיסורי אכילה וכן (בפ"א מה' שבת) כתב וכל מקום שנאמר שעושה דבר זה פטור ה"ז פטור מן הכרת ומן המלקות אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואסור מדברי סופרים (ובפי"ח מה' שבת ה' כ"ג) כתב המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור מוכח לכאורה דאינו אסור רק מדרבנן, אך מה שעומד לנגדי דהרמב"ם (בפ"א מה' גניבה) כתב אסור לגנוב כל שהוא דין תורה וכתב ה"ה ודין פחות משו"פ בממון כדין חצי שיעור באיסורין. חזינן דגם לבד אסורי אכילה חצי שיעור אסור, והנה (בפ"א מה' גזילה) כתב הרמב"ם ואסור לגזול כל שהוא דין תורה וכתב ה"ה דין זה מתברר בסוגיא דד' מיתות ב"ד וקשה אמאי בהלכות גניבה כתב דהאיסור הוא מטעם חצי שיעור ובה' גזילה לא כתב דהאיסור הוא מטעם חצי שיעור רק שמבורר הדבר בסוגיא דסנהדרין, ונראה דהנה בגזל הקשה הש"ס בישראל אסור הא בר מחילה הוא ותירץ נהי דבתר הכי מחיל לי' צערי' בשעתי' מי לית ליה פירש"י צער' בשעת' מי לית ליה הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד נזקקין להשיבו דבתר הכי מחול ולפ"ז נראה דאם גזל פחות משו"פ ואחר זה עוד פחות משו"פ לא מצטרף לאיסור גזל דהא כבר מחול החצי פרוטה ולזה כתב ה"ה דאיסור מבורר מתוך הסוגיא, דהיינו כיון דבשעת גזל אית לי' צערא, אבל בגניבה דלא ידע הניגנב אשר ימחול ויאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ואם יגנוב עוד חצי פרוטה קודם שנתוודע להניגנב מצטרף כתב דהאיסור הוא מטעם חצי שיעור, והסמ"ע כתב בגזל ג"כ דאסור מטעם חצי שיעור וס"ל דגם בגזל שייך חזי לאיצטרופי אם אינו מוחל, והנה במעילה השיעור שו"פ ואם נהנה בפחות משו"פ נראה לכאורה לדעת הח"צ דאינו אסור רק מדרבנן והרמב"ם (פ"א מה' מעילה ה' ח') כתב המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ונראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם הי' מזיד עכ"ל מוכח דאסור מדאורייתא הוא רק דלא מלקינן לי' ומוכח דלא כדעת הח"צ, אך נראה דבמעילה אין ראי' כל כך כיון דחזינן דהרמב"ם חלה הא דאין לוקין מסברתו משמע דהו"א דמלקינן לי' ג"כ היינו כיון דעל פחות משו"פ אין ב"ד נזקקין ובהקדש אמרינן ב"מ (דף נ"ה) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון א"כ כיון דחזינן דהתורה קפיד בהקדש גם אפחות משו"פ נהי דקרבן וחומש לא מחייב דהכי הלכתא אבל מלקות הו"א דחייב כתב הרמב"ם דאין לוקין אבל מ"מ אסורא דאורייתא עביד והרשב"א בגיטין (דף י"ג) על הא דאמר רב המקדיש ידי עבדו אותו עבד לוה ואוכל ועושה ופורע, והקשה הש"ס עושה ופורע קמא קמא קדיש לי' בפחות משו"פ פירש"י עד שלא תצטרף בפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משו"פ, והקשו בתוס' דתנן בהזהב (דף נ"ה) חמש פרוטות הן ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות משו"פ ואומר ר"י דאין בדעתו של המקדיש שיחול על פחות משו"פ והרשב"א כתב לתרץ קושי' זו נהי דודאי דחל הקדש אכל שהוא, מ"מ אין מועלין בפחות משו"פ כדתנן התם הנהנה בשו"פ מעל אבל בפחות משו"פ לא מעל אע"ג דבעלמא אסורא דרבנן מיהו איכא הכא שרי לכתחלה דניחא לי' להקדש דלא לימות עבדי', והקשה ר"מ ז"ל דהא מ"מ כי אכיל פחות משו"פ זימנא אחרינא מצטרף ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות צירף את המעילה לזמן מרובה ע"ש, נראה מבואר דרק כיון דמצטרף למעילה קשי' לי' אבל הא סבר הרשב"א דאינו אסור רק מדרבנן והוא כדעת הח"צ דרק באיסורי אכילה חצי שיעור אסור אבל בהנאה של הקדש לא אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה, ולולי דמיסתפינא הייתי אומר דגם דעת הראשונים שהביא הרשב"א ג"כ כדעת הרמב"ם דיש פחות משו"פ איסור מעילה מדאורייתא מטעם דחזי לאיצטרופי דלא כדעת הח"צ, כי באמת לכאורה קושיות הר"י והרשב"א על שיטתם הוא קושיא אלימתא כיון דמעילה מצטרף לזמן מרובה מאי מהני הא דעושה פחות פחות משו"פ, ולזה נראה דאף דמעילה מצטרף לזמן מרובה מ"מ אם שילם הפחות משו"פ ואחר התשלומין יהנה עוד הפעם בפחות משו"פ בודאי דאינו מצטרף למעילה דבשלמא איסור אכילה או קוצר כחצי גרוגרות בשבת לא נתכפר לו החצי שיעור הראשון ממילא כשאוכל עוד חצי שיעור או קוצר חצי שיעור מצטרף, אבל במעילה אם שילם הפחות משו"פ כבר נתכפר לו כמו בגזל אם יגזול פחות משו"פ וישלם ויגזול אח"ז עוד פחות משו"פ פשיטא דלא עבר על הגזילה כי האיסור הראשון כבר פרח אף שיש לחלק קצת מ"מ אם שילם כבר לא נשתייר עוד לשלם קרן רק פחות משו"פ ואם אין קרן לשלם פרוטה אינו חייב מלקות או קרבן:

והא דתנן דמצטרפין למעילה היינו דלא שילם דהא הא דמצטרפין מיירי גם לענין שוגג ואם שילם כבר הי' לו ידיעה ואנן פסקינן דיש ידיעה לחצי שיעור עיין משנה למלך (פ"ג מה' שגגות) א"ו מיירי בלא שילם עדיין והנה בגיטין בעבד קשה מה משני הש"ס על הא דעושה ופורע בפחות משו"פ פירש"י עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה, וקשה דהא בהקדש הב"ד נזקקין לו אף על פחות משו"פ, אך כיון דניחא לי' להקדש א"צ לשלם, אם כן כיון דא"צ לשלם הפחות משוה פרוטה ממילא דאינו מצטרף כמו אם שילם כבר וכיון דאי אפשר להצטרף החצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן, אבל באינש אחרינא דמועל בפחות משו"פ אסור מדאורייתא כיון דמצטרף לזמן מרובה, אך הרשב"א הי' בקי בדבריהם יותר וכתב אע"ג דבעלמא אסורא דרבנן מיהא איכא מוכת דסובר דגם במעילה פחות משו"פ אינו אסור רק מדרבנן, ורש"י בשבת (דף ע"ד) כי מתיר לאפות פחות מכשיעור פירוש נהי דחיוב חטאת ליכא אסורא מיהא איכא דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה מפורש דלא כדעת הח"צ בתשובה וכבר הרגיש בזה המשנה למלך (בה' שבת) אך עכ"ז אינו ראי' לשאר איסורין, דגם בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה, וכיון דחזי לאיצטרופי הוא סברא דרשינן כל לרבות חצי שיעור. היוצא מדברינו דדין זה אם חצי שיעור אסור בכל אסורי תורה לבד איסור אכילה תליא באשלי רברבי:

איסור כולל:

סעיף י' שבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה או אפילו אמר שבועה שלא אוכל סתם חלה השבועה גם על הנבילה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים חלו שתי השבועות על התאנים: גרסינן במס' שבועות נזר בקבר צריך שיהוי למלקות או לא, והקשו שם בתוס' דלפי מה דאיתא במס' נזיר (דף מ"ב) כהן שהי' לו מת על כתיפו ונגע במת אחר יכול יהי' חייב ת"ל ולא יחלל יצא זה שהוא מחולל ועומד, א"כ מה בעי רבא כשנדר והוא בבית אי בעי שיהוי למלקות או לא אמאי ילקה על השהי' הא הוא כבר מחולל ועומד, ותירץ ר"ת דהכא איירי כשנטמא סמוך לחשיכה פירוש מוסיף טומאה יום אחד עיי"ש בתוס':

עפ"י הצעה זו נבין ונשכיל לישב מה שהקשו הראשונים על מה דאיתא במסכת מכות (דף כ"ג) גבי יש חורש תלם אחד וכו' ואיתא שם בגמ' האי תנא איסור כולל ל"ל איסור מוסיף א"ל, והקשו הראשונים א"כ כהן ונזיר אמאי חייב ב' איך יחול איסור נזיר על איסור כהן, ולפענ"ד נראה לתרץ, דהנה באמת על ר' יוחנן דא"ל בנזיר (דף י"ח) בכשנדר בבית הקברות חייב מלקות ע"ש לא קשה קושיות התוס' דשבועות הנ"ל דהא מחולל ועומד, דז"א דהא דעומד בבית הקברות קודם שנזר לא נתחלל ככהן שנתחלל קדושת כהונה פעם אחד, אבל כאן בנזיר עדיין לא נתחלל קדושת הנזיר ושפיר דחייב מלקות, דלר"י לא צריך לתרוצי ר"ת דכיון דלא נתחלל עדיין קדושת נזיר כמ"ש, אך על בעי' דר"ל איירי אי בעי שהי' הקשו תוס' שפיר איך יכולין לחייב על השהי' הא בלא שהי' כבר נתחלל עדיין קדושות נזיר ומאי מוסיף לי' השהי' טומאה, ותירץ ר"ת דמיירי שנטמא סמוך לחשיכה, ונראה דגם בכהן כשעומד בקבר ונדר ג"כ לא אמרינן שכבר נתחלל ועומד, דנהי דקדושת כהן נתחלל אבל קדושת נזיר לא נתחלל דהא לא נדר בנזירות עד עתה, ולפ"ז אתי שפיר אי אמרינן אין איסור חל על איסור בכולל ולא חל הנזירות על הכהונה, א"כ לא נתחלל קדושת הנזיר דהא לא הי' חל כלל הנזירות, וקדושת הכהונה נתחלל מצד קדושת הכהונה וכל זמן שאינו פורש עצמו מהקבר אין נאסר לטמאות את עצמו, ואסור לטמאות מצד קדושת נזיר כיון דפרח האיסור כהונה חל איסור נזירות, ונגד נזירות לא נתחלל עדיין לחייב ודו"ק כי הוא עמוק:

עוד קצת חדושים ממכות (דף כ"א) בסוגיא דאיסור כולל:

מכות (דף כ"א) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין החורש בשור ובחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושבועות ויו"ט וכהן ונזיר, א"ל ר' זעירא לר' מני ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט מגו דחלה עלי' שבועה בחול חלה עליו שבועה ביו"ט מידי דאיתא בשאלה לא קתני, והרי הקדש בבכור והרי נזיר אלא האי תנא איסור כולל לית לי', והקשו התוס' בפסחים (דף מ"ז) ד"ה ומוקדשין פ"ה דמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך ובחמור דהוא. קדושת בדק הבית חייב מטעם הזיד במעילה, ובחנם דחק דבשור גופא מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת, וקשה לר"י דהא מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך הרי הקדש ומשני בבכור ופריך הרי נזיר והשתא מחמור הוה לי' לאקשויי, ומפרש ר"י דחשיב תרי לאווין משום כלאי זרעים וכלאים בכרם, ולפר"י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודיה ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי מוקדשין, והנה על פירוש המשניות להרמב"ם שפירש דכלאים בכרם חייב משום תרתי ומקדשים דחייב מטעם הזיד במעילה, נהי דקושיות התוס' מידי דאיתא בשאלה לא קתני לא קשה דהוא פירש לפי המסקנא, אבל קשה א"כ אמאי לא נחשוב שור בכור חייב משום לא תעבוד בבכור שורך והוי לי' ט', עוד קשה קושיות המפורשים על שיטות ר' מנחם עזרי' (סי' קכ"ב) דכתב בנדר תחלה ואח"כ חל עליו יוה"כ דחל יוה"כ משום מוסיף, מוכח דהיכא דשבועה קודם חל א"כ אמאי משני האי תנא איסור כולל לית לי' אכתי ליתני שאמר בחול, והוי יו"ט מוסיף:

ונ"ל כל זה דהנה קשה לכאורה לפי שיטות רש"י ורמב"ם דחייב מטעם הזיד במעילה וצריך להיות שו"פ דאל"כ אין חייב כמבואר בתוס' פסחים שם וקשה הא החרישה בעצמו אינה הנאה רק הנאה במאי שמשביח הקרקע והוי לו לאסור החרישה שלא יהנה מהחרישה ולא מועל וגם מטעם יו"ט הוי לי' לפטור אותו דהחרישה הוי מקלקל, והא דחייב על החרישה בעלמא כיון דבשדה החרישה לזריעה קיימא כמבואר בתוס' פסחים (דף הנ"ל) ד"ה כתישה ביו"ט מי שרי, אבל בכאן ע"כ הדין דהחרישה אסור דהא אסור לו להנות מקדשים והוי מקלקל, אך נראה דהנה בע"ז (דף מ"ט) איתא גבי שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לתוך העיסה קאמר ר"א היכא דנפלו בבת אחת לעולם קאמר לך זה וזה גורם מותר ודעת התוס' שם ד"ה שאם נטע והבריך דלא הוי זה וזה גורם רק בזבל וקרקע או אילן באילן דהוי ענין אחד אבל אגוז וקרקע דהם ב' ענינים לא הוי זה וזה גורם, א"כ לא קשה כאן לשיטות הרמב"ם דהשור הוי חולין א"כ הוי זה וזה גורם ומותר, ולדעת רש"י דהשור הוי בכור ג"כ לא קשה דבכור אין האיסור רק העבודה ולא הנאה דאין מועלין בבכור, אך הא דעובד בבכור אי העבודה מותר נראה דתלוי בפירושי דרש"י ותוס' חולין (דף קט"ו) דאיתא התם א"ר אשי מנין לבשר וחלב שאסור בהנאה ת"ל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך אסור אלא מעתה החורש בשור וחמור לתסור פירש"י דהקושי' הוא על הזרעים, ותירץ הש"ס ק"ו משבת מה מעשה שבת דמותר מכ"ש הזרעים, ואין דומה לבשר וחלב דאוכל התועבה גופה אבל מעשה שבת או הזרעים אין אוכל התועבה גופה, ותוס' פירשו דהקושי' הוא השור והחמור לתסור ומתרץ הש"ס השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי' ולגבוה מנ"ל דשרי דכתיב מיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדו בהן עבירה, וא"ת הזרעים והדישה לתסרו דמקרא דאלה ע"כ לא משתרי לגבוה אלא בעלי חיים, וי"ל דלא שייך לאסור מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה, וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלא חרישה אסור להנהיג בשור ובחמור, ולבאר תירוצם נראה דבלא תחסום אסור משום בהמה, אבל לא תחרוש אסרה: התורה המלאכה והו"ל למיסר המלאכה בהנאה ותירצו דגם בלא מלאכה אסור להנהיג בשור וחמור והנה בבכור האיסור העבודה א"כ הוי בכל. מה שתיעבתי לך ונראה ג"כ אם עבר וגזז דאסור הגזיזה מדאורייתא דרק בתלש כתב הרמב"ם (בפ"א מה' מעילה) דאסור מדרבנן דתלוש אין כגזוז כמבואר ברמב"ם (שם ה"ז) ואף אי הגזיזה היה מותר העבודה היה אסור דהתוס' הקשה בצירם אוזן בכור יהיה אסור ותירצו כיון דהתורה התיר קדשים שהוממו הוי כשנפל המום מאליו, א"כ גם בגזיזה דאם נשר השיער מעצמו מותר לא הוי כל מה שתיעבתי לך, אבל בעבודה לא שייך זה אך האמת גם הגיזה אסור כמש"ל, וכן בהטיל מום בקדשים כתב הרמב"ם (בפ"ד מה' פסולי המוקדשים דאסור משום כל מה שתיעבתי לך ועיין במ"ל (פ"ד מה' בכורות), א"כ ניחא דרש"י לשיטתו דהזרעים אינו נאסר והוי, זה וזה גורם. אבל אי הוי פירש דגם השור הוא מטעם מעילה היה אסור העבודה, ולפמ"ש דלשיטת התוס' אסור בבכור העבודה ניחא קושית התוס' שהקשו בשור לחודי' היה משכחת ליה איסור כלאים, ולהנ"ל ניחא דאי בשור לחודיה היה נאסר החרישה ועל יו"ט לא הוי לו לחייבו על החרישה כמש"ל:

ראיתי לכתוב כאן קצת חידושים מאיסור חל על איסור:

איתא בכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו חייב, נימא דאית ליה לר"מ איסור חל על איסור, נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה הקושיות שבסוגיא, א) תוס' הקשו אמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה ומתרצים מידי דאיתא בשאלה לא קתני, ומוקדשין דתנא אע"ג דהוה בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. וקשה דהא בשבועות מקשה הש"ס קושיתם ומתרץ דמוקדשין מיירי בבכור, א"כ נהי דתוס' כתבו דבסוגיא דהכא לא מוקי הש"ס בבכור דהא אמר אקדשי' מגו דאיתוסף, מ"מ קשה אמאי לא מתרץ הש"ס בשבועות כמו שתירצו תוס' דכיון דנשחט ונזרק דמן ליתא בשאלה. ב) קושית תוס' בשבועות לר"ל דל"ל איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו אמאי חייב אשם מעילות דהא הקדש הוה איסור הבא ט"י עצמו כמו דהקשה הש"ס שם על הא דמשני איסור הבא ע"י עצמו לא תנא והרי הקדש פירש"י אשם מעילות. ג) פירוש המשניות לרמב"ם מפרש המשנה דאיסור חל על איסור אינו רק בשלשה עקרים בת אחת כולל ומוסיף, ואמיתות הדין הזה שהיה אוכל נטמא קודם שהביא שתי שערות בשנים המסוימים וכשיגיע לפרקו ואסור עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת הרי אלו שני איסורין באין כאחד, וחייב ג"כ במעילה על האכילה הזאת, לפי שקודם שהיתה הבהמה קודש הי' אסור לאכול חלב ומותר ליהנות ולפי שהוקדשה נאסרה בהנאה הוה איסור מוסיף וחייב אשם מעילות, וכשנעשה נותר איתוסף איסור לגבוה איתוסף בה נמי איסור אכילה ואם אכלו ביוה"כ איתוסף עליו איסור על כל המאכלים וזה איסור כולל והדברים תמוהין דאי מתניתין מיירי בכה"ג מנ"ל איסור מוסיף ואיסור כולל חל דלמא אין כאן אלא איסור בת אחת כגון לאחר דנעשה נותר ולאחר שחל עליו יוה"כ הביא שני שערות, ויותר יש תימה שכתב דחייב מעילה על אכילה זאת מטעם מוסיף, כיון דכתב דאיסור חלב ואיסור טומאה חל בבת אחת כי נטמא קודם הבאת שתי שערות וחל בבת אחת א"כ ע"כ דהבהמה זו כבר היתה קודש קודם שהביא השערות וחל בבת אחת, א"כ גם האיסור מעילה הו"ל איסור בת אחת והש"א בה' יוה"כ הניח בצ"ע וכתב שדבריו קשה להולמן והנה לענ"ד קושיתו ממעילה דמעילה וטומאה הי' איסור בבת אחת קשה על הש"ס ג"כ דאמאי צריך לומר מטעם מוסיף דהא כשהקדיש הבהמה חייב משום מעילה ומשום טומאה, ולזה נראה דהנה איסור טומאה אינו רק לאחר שקרב המתירין כמבואר ברמב"ם (פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין) ואיסור מעילה בקדשי קדשים הוא משהוקדשו ולפי סוגית הש"ס הוה טומאה כולל דנאסר בחתיכות טהורות שאין בהן מעילה כמו בשר חטאות ואשמות וקדשים קלים וחלב יש מוסיף כיון דאסור בהנאה. אבל לשיטת הרמב"ם דמוקי דנטמא קודם שהביא שתי שערות ובא איסור חלב ואיסור טומאה בבת אחת וע"כ דמיירי שנזרק דמו קודם שהביא שתי שערות דאל"כ הי' חלב קודם א"כ גם איסור מעילה חל כשהביא שתי שערות אפילו אי מיירי באימורי קדשים קלים דלאחר זריקת דמן מועלין בהן. ואי באימורי קדשי קדשים מכ"ש דחל בבת אחת דהא איסור מעילה היה קודם איסור טומאה כי איסור טומאה אינו רק לאחר שקרב המתירין. ולקושיתו שהקשה מנ"ל לרב דחל כולל ומוסיף דילמא כל הד' חטאות ואשם אחד הוא מטעם איסור בת אחת כי כשהביא ב' שערות נאסר בכולן. יש לומר דאי המשנה אתי לאשמועינן רק בת אחת למה לן לפרש כל הני דאיסור בת אחת מוכח מדחל טומאה וחלב. אלא ודאי דאתי לאשמועינן דחל כולל ומוסיף. אך הקושיא ממעילה הוא קושיא חמורה דהא הוא איסור בת אחת עם טימאה כיון שהבהמה היתה קדושה קידם שהביא שתי שערות. והיה אפשר לומר למאן דסובר דקונם כללי מועלין וקונם פרטי אין מעילה. והיה נראה הטעם דכיון דלא נאסר לכל עלמא אין מועלין. א"כ נגד איסור מעילה צריך לומר דחל מטעם מוסיף ואכ"ע. דאי אינו חל רק למי שהביא ב' שערות כי לכ"ע איסור חלב קודם ואינו חל איסור הנאה של הקדש על חלב גם הוא אינו מועל ולזה דייק הטעם דמועל משום מוסיף ואסור לכ"ע. אך כפי הנראה מסוגיא דמאן דסובר דאין מעילה בקונמות ג"כ בכולל אינו מועל רק פדיון מהני. ולדידן גם בקונם פרטי היה מעילה אף דאינו נאסר רק עליו לבד. ולזה נראה דהא דאיסור בת אחת חייל הוה מטעם דהי מיני' מפקת כמבואר בתוס' רי"ד במס' קדושין. ולמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אם חל שני איסורים בבת אחת ואחד הוא כולל או מוסיף על האיסור האחר יש לומר דאם היה האיסור חל מקודם היה האיסור השני חל עליו כיון דהוא כולל או מוסיף. ואם היה האיסור שהוא כולל או מוסיף חל מקודם לא היה האיסור השני חל עליו. א"כ גם כשבאין בבת אחת יש לומר דרק האיסור הכולל או מוסיף חל ולא השני כיון דאין האיסור הזה חל בזה אחר זה גם בבת אחת אינו חל וחל רק האיסור כולל או המוסיף לבדו והאיסור אחר שאינו מוסיף ואינו כולל נדחה, ולפ"ז אם לא הי' הקדש איסור מוסיף הי' הטומאה איסור כולל כי נאסר בכל הקדשים והן באותן שמועלין בהן והן במאי ששייך לכהנים שאין מועלין בו, וכיון דהאי תנא סובר כולל ומוסיף כי אם לא כן למה ליה למיתני כל הני איסורין, איסור מעילה גם כשהוא איסור בת אחת עם הטומאה לא היה חל, ולזה צריך הש"ס לומר דהקדש הוה מוסיף וחלין שניהם, ובזה ממילא מתורץ דהא גם נותר ויוה"כ אפשר למשכח בבת אחת כשהביא שני שערות ביוה"כ, דא"כ היה יוה"כ כולל כל הדברים ולא הי' חל הטומאה וחלב על יוה"כ:

ועכשיו נבא לתרץ מה דקשה על תוס' שהקשו קושית הש"ס בשבועות ומתרצי תירוץ אחר, דהנה בשבועות הקשה הש"ס למאן דל"ל איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו ותוס' הקשו בכאן סתם קושיתם ולא הקדימו למאן דסובר באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל, ולזה נראה דהנה למאן דאית ליה כולל בשבועה אם נשבע שלא לאכול תמרים וחלב אלו ואכל התמרים ונשאר עליו איסור שבועה שלא לאכול חלב וכשנשבע לקיים האיסור לא מהני שאלה כמבואר (בסימן רכ"ח סעי' ט"ו) דעל איסור אינו מועיל התרה בדיעבד מכ"ש באיסור דאורייתא, וע"כ הא דמשני הש"ס מידי דאיתא בשאלה לא קתני הכונה כיון דאיסור שבועה איתא בשאלה אף:

בשבועה זו לא מהני שאלה כיון דאיסור שבועה בעצמו הוא בשאלה לא קתני, ולזה הי' מוכרח לתרץ דמיירי בבכור ולא הי' אפשר לתרץ דלאחר זריקה לא מהני שאלה כיון דהקדש בעצם הוא בשאלה. אבל קושית התוס' בכאן ליתני שבועה שלא אוכלנו היינו אפילו למאן דלית לי' כולל באיסור שבועה רק דש"ס מוקי דמתניתין מיירי שאכל כוליא בחלבה דהא יוה"כ צריך כותבת והקשו תוס' ליתני שבועה שלא אוכלינה הכוליא ואם אכל החלב אסור לאכול הכוליא מצד השבועה, וע"ז תירצו כיון דלא נשאר רק ההיתר הכוליא מהני שאלה וקשה מהקדש ותירצו לאחר זריקה לא מהני שאלה, ותוס' סברו בנשבע שלא אוכל ככר זה וחזר ונשבע שלא יאכלנו והפר הבעל השבועה הראשונה חל שבועה השני אף דבעל מיגז גייז כיון דיש מקום אשר השבועה יחול כמו בכל איסור חל על איסור כמבואר בשעה"מ (בפי"ט מה' איסורי ביאה) ובפרי מגדים באו"ח להלכות פסח בשאלה אי נשבע על חצי שיעור ע"ש:

בשבועות משני הש"ס דהא דלא תנא שבועה דכי קתני דבר דצריך שיעור ושבועה חלה על חצי שיעור והקשה הש"ס הרי הקדש פירש"י דא"צ כזית ומשני הא בעינן שו"פ פירש"י והיינו שיעורא, נראה דהא המתניתין לא אתי לאשמועינן רק דאיסור חל על איסור וכיון דשבועה חלה על חצי שיעור א"כ לר"ע דסובר דבסתם אם נשבע כונתו על חצי שיעור א"צ לאשמועינן דחל דפשיטא דחל ואפילו לרבנן כיון דבמפרש על חצי שיעור חייב ומשכחת דאיסור שבועה יחול על איסורין לא תנא והקשה הרי הקדש ג"כ א"צ כזית א"כ משכחת דאיסור הקדש יחול על איסור אם אין בו כזית ומשני הא בעינן שו"פ באם שהכזית אינו שו"פ יש בו איסור חלב ואינו מועל כיון דאינו שו"פ ואינו דומה לשבועה, וכתבו בתוס' הא בעינן שו"פ הומ"ל דהא אוקימנא בבכור, והדברים תמוהין כמו שתמה בת"ח דהא גם באימורי בכור א"צ כזית, ונראה דהנה במתניתין תנא טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין הא מיותר דפשיטא דנותר הן מן המוקדשין, אך לפי הסוגיות הש"ס בכריתות דנותר חל דהוה מוסיף אתא לאשמועינן דנותר מן המוקדשין היינו מן כל המוקדשין שהקדיש ואי הי' תנא סתם נותר הוה אוקמינן בבכור ולא מטעם מוסיף הוא דחל דבבכור החלב ואיסור הקדש בהדי הדדי אתא בצאתו מרחם והקשה הש"ס כיון דהמשנה אתא לאשמועינן במאי דתנא מן המוקדשין דהקדש חל על חלב וטמא דהא הקדש א"צ שיעור ואמאי תני מוקדשין ולא תנא שבועה, אבל לאוקימתא דמוקי דמתניתין מיירי בבכור לא תנא כלל מן המוקדשין לאשמועינן דחייב מטעם אחע"א כי אם הי' תנא טמא שאכל חלב והי' נותר הי' ידעינן דחייב אשם תלוי דלשיטת התוס' לא אתא לאשמועינן כלל איסור בת אחת לא הי' אפשר לו להקשות אמאי תנא מוקדשין דחייב אשם דהא באמת לא תנא מוקדשין לאשמועינן דאיסור חל על איסור כן נראה לע"ד בכונת דבריהם, ולפי שיטת הרמב"ן הובא במשנה למלך (בפי"ג מה' שגגות) דחלב שעל הטחול אסור מן התורה ואינו קרב על גבי מזבח ואי חייב כרת או לא מפלפל המשנה למלך שם יש לומר דגם לאוקימתא דמוקי בבכור תנא נותר מן המוקדשין דהיינו מה שעולה למזבח ואינו חייב על חלב הטחול ששייך לכהן אשם מעילות. ועוד יש לומר דהנה לכאורה צריך לעיין נותר ביוה"כ ונותר חל על חלב כיון דאיתוסף איסור לגבוה איתוסף איסור להדיוט, כיון דנעשה נותר ביוה"כ הוא מהקרבנות שהי' נקרבין בעיוה"כ א"כ קודם שנעשה נותר הי' אסור ליקרב למזבח כי אברים ופדרים של עיוה"כ אינן מקריבין ביוה"כ ואיסור נותר פשיטא דאינו חייב רק לאחר שעלה עמוד השחר והי' צריך לאוקמי' שנעשה נותר עיוה"כ ולא נשרף ביום אך כיון דהש"ס מוקי מתניתין כר"מ ור"מ סובר דאיברי חול קריבין בשבת כמבואר ביומא (דף מ"ו) א"כ יש לומר כונת המשנה והי' נותר מן המוקדשין ביוה"כ הכונה דנעשה נותר ביוה"כ מ"מ חל איסור נותר על החלב מטעם דאיתוסף איסור לגבוה דקודם שנעשה נותר הי' מותר להקריב על גבי מזבח כי אברים ופדרים של ערב יוה"כ קריבין ביוה"כ, ויהי' איך שיהי' עכ"פ לאוקימתא דמוקי בבכור לא אתי לאשמועינן במה דתנא מן המוקדשין לאשמועינן דאיסור הקדש חל על איסור חלב והי' משני שפיר דלכך לא תנא שבועה לאשמועינן דחל כיון דחל על חצי שיעור:

הרמב"ם (בפ"י מה' תרומה ה' י"א) נזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ולא את החומש וכתב הכ"מ הטעם דכיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתי' הוא והוא כמו סך בשמן של תרומה והכונה דבבכורות (דף ל"ז) איתא המוכר בשר לחבירו ונמצא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזור להם את הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש. קצה בהם יחזור להן הדמים ושאין הנפש קצה בהן ינכה להם את הדמים, וסברת הרמב"ם דאכילת איסור דאורייתא אף בשוגג לא הוה הנאה כמבואר בסמ"ע סי' רל"ד) וכיון דלא הוה הנאה אינו חייב חומש, ולכאורה גם בהקדש אם אכל חלב בשוגג אמאי חייב אשם מעילות דהא לא נהנה מהקדש כיון שאסור לו לאכול גם אי לא הי' הקדש, והא דכתב הרמב"ם האי דינא בנזיר ששגג ושתה יין ולא כתב סתם דאם אכל תרומה אסורה בשוגג דאינו חייב רק קרן יש לומר דלכאורה הי' נראה כיון דהטעם דאכילת איסור בשוגג לא הוה הנאה היה מקום לומר דהנה בתרומה אם אכל כזית או שתה כזית חייב חומש ונזיר אינו חייב כי אם שתה רביעית יין הו"א כיון דכזית יין אינו רק חצי שיעור ואינו חייב מטעם נזיר והוי האכילה הנאה ויתחייב חומש, אשמועינן בתוספתא דמ"מ לא הוה הנאה ואינו חייב רק קרן א"כ אמאי חייב כשאכל חלב בשוגג חומש ואשם, שוב ראיתי דהא הרמב"ם (בפ"י מהלכות תרומות ה"ז) כתב אבל השוגג שאכל תרומה ביוה"כ משלם קרן וחומש וקשה דהא לא הוה הנאה, אפשר דשם מיירי שהי' מזיד על יוה"כ דהא בתוספתא קתני רנב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין וכיון דהי' מזיד על יוה"כ ושוגג על התרומה חייב וכן באוכל תרומת חמץ בפסח לר"י הגלילי דחייב קרן וחומש דהיינו כשהי' מזיד על החמץ אבל אם הי' שוגג גם על החמץ לא הי' חייב דאכילת איסור בשוגג לא הוה הנאה, אבל בסוגיא הי' שוגג על כל האיסורין אמאי חייב חומש דהא לא הוה הנאה וחפשתי ומצאתי ברדב"ז שהקשה מהא דאיתא בהרמב"ם דנזיר ששתה יין אינו חייב חומש ובאכל תרומה ביוה"כ דחייב חומש ומתרץ דאכילת יוה"כ חשיבה אכילה לחייב עליו קרבן אבל הנזיר השותה לא חשיבה אכילה כיון שאינו מתחייב עליו כלום והוא דבר חדש לענ"ד:

תוס' שבועות הקשו אליבא דר"ל דל"ל כולל באיסור הבא ע"י עצמו אמאי חייב אשם מעילות דהוה איסור הבא ע"י עצמו כמו שהקשה הש"ס על הא דמשני איסור הבא ע"י עצמו לא תנא והרי הקדש פירש"י אשם מעילות וכן הקשו מחולין מהא דאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים מטעם כולל ונראה דהנה בסו"פ גיד הנשה פליגי ר"י ור"ל באיסורי אכילה ר"י מחייב על הנאת גרונו ור"ל סובר דהנחה בתוך מעיו בעינן ואינו חייב אם אכל והקיאה, דהנה הפלוגתא הוא באיסורי אכילה, אבל בהקדש דהחיוב הוא מטעם הנאה גרידא פשיטא דר"ל מודה דעל הנאת גרונו חייב משום מעילה, א"כ לר"ל א"צ לענין איסור מעילה טעם מוסיף כי בהנאת גרונו אין חייב על איסור חלב וטמא אם הקיאה ולענין מעילה חייב, והא דאיתא בש"ס בכריתות דמטעם מוסיף חייב קרבן מעילה הוא אליבא דהלכתא דפסקינן כר"י דבאיסור אכילה חייב על הנאת גרונו, מלבד זה יש לומר דר"ל מוקי מתניתין כמ"ד בס"פ דם השחיטה דבקדשים איסור חל על איסור דהתורה גילה בפירוש דבאימורין יש מעילה וטומאה, (וצ"ע קצת דהרמב"ם (בפי"ח מה' פסולי המוקדשין) פסק דאם אכל אימורין בטומאה חייב משום טומאה וכן במעילה (פ"ד מה' מעילה) דמועלין באימרי קדשים קלים והוא כמ"ד דסובר בפירוש: ריבה התורה אימורין לטומאה ולמעילה (ובפ"י מה' שגגות) כתב המתניתין דהכא דחייב ד' חטאות ואשם אחד מטעם מוסיף וכולל), אך מחולין הקשו תוס' שפיר דבגיד הנשה של עולה אינו חייב מלקות מטעם מעילה רק כמו שכתב המשנה למלך (בפ"א מה' מעילה) דאם אכל בשר עולה ואין בכזית שו"פ חייב משום דכליל תהי' לא תאכל, ואם שו"פ ואין בו כזית חייב משום מעילה, ואי אית בי' כזית ושו"פ חייב משום שתים והנה בחולין איתא דהקדש הוה כולל ובכריתות אמרו דהוה מוסיף כמו שהרגישו בתוס', ונראה דבכריתות דכזית שו"פ דהא מביאין קרבן מעילה הוה מוסיף, ובחולין לא שוה הכזית שו"פ ואינו חייב על הכזית משום מעילה לא הוה מוסיף כיון שאינו מועל כמ"ש הש"א דמחמר בהמתו לא הוה מוסיף על יוה"כ כיון דאינו חייב על מחמר, א"כ בחולין בגיד הנשה של עולה אינו חייב מטעם מעילה רק מטעם כליל תהי' לא תאכל מקשו תוס' שפיר דהא איסור ע"י עצמו אינו חל בכולל לר"ל כי מה דמרבינן מכל חלב לד' אימורין למעילה הוא רק איסור מעילה אבל לא לענין איסור כליל לה' לא תאכל, ובזה גם דברינו ליתא כי זה הלאו הוא מאיסורי אכילה ולא מאיסורי הנאה ואינו חייב לר"ל רק בהנחה בתוך מעיו:

ובגוף קושית התוס' יש לומר דהא דסובר ר"ל באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל הוא דוקא בשבועה, דכולל היינו כיון שהוא חל על זה חל ג"כ על זה ובשבועה יהי' הכולל כיון דחל על תאנים חל נמי על חלב, יש לומר דהנה בשעה"מ (פי"ב מה' נדרים) הביא דיעות במאי דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אי זה דוקא כשחל מעיקרא ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אבל מי שהי' לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי עלי עולה ונמצאת אחת מהם טמאה לא אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחת לא חל דהו"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דמעיקרא אין מקום לחול על מקצתו קרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה וחל על הטהורה ע"ש ולפ"ז יש לומר דר"ל סובר דגם אי מעיקרו אין מקום לחול אמרינן הותר מקצתו הותר כולו ובירושלמי מס' שבועות מבואר בהדיא דסובר דבזה אמרינן הותר מקצתו הותר כולו א"כ כשנשבע שלא לאכול תאנים וחלב אינו חל בכולל כיון דחל על תאנים חל על חלב כי אפשר לומר להיפוך כיון דעל חלב לא חל גם על תאנים אינו חל דהותר מקצתו הותר כולו, ור"י סובר דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק כשחל והותר ע"י פתח אבל כשלא חל מעיקרו חל על מה שהי' יכול לחול, ולזה אמרינן דגם אם לא יחול על חלב יחול על תאנים אמרינן כולל ולפ"ז לא קשה מהקדש על ר"ל דכיון דחל ההקדש על הבהמה ואי אפשר לומר דלא יחול, חל על החלב בכולל ואינו דומה לשבועה:

עוד מענין הנ"ל:

הרמב"ם (בפ"י מה' תרומות ה' י"א) נזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם רק הקרן ולא את החומש וכתב הכ"מ כיון שהוא אסור ביין של חולין לאו שתי' הוא וכונתו דבבכורות איתא המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים מה שאכלו אכלו ויחזור להם את הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים שאין הנפש קצה בהן ינכה להם את הדמים וסברת הרמב"ם דסובר בכל איסורי דאורייתא לא הוה הנאה אם אכל בשוגג ולזה פטור בתרומה מחומש, והראב"ד הי' לו גירסא בתוספתא דחייב בחומש והא דמוכר בשר ונמצא בכור יחזור להם הדמים הטעם משום קנס כמו דאיתא בסמ"ע (סי' רע"ד), והנה באו"ח (סי' קצ"ו) סובר הרמב"ם דעל אכילת איסור אין מברכין והראב"ד חולק וסובר דאין מזמנין אבל מברכין דהא נהנה והרמב"ם לשיטתו כאן דאכילת איסור בשוגג לא הוה הנאה ופטור מחומש ואין מברכין ג"כ כי אין זה הנאה, ואם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכין עליו, והקשה הט"ז דלשיטת הרמב"ם דסובר דאם אכל איסור בשוגג לא יברך גם בשאוכל איסור במקום סכנה לא יברך כי אכילת איסור לא הוה הנאה, והמחבר באכילות איסור בשוגג פסק דאינו מברך ובחולה שאוכל בשעת הסכנה דמברך, ואפשר לומר באוכל איסור בשעת הסכנה דמברכין נובע מרבינו ירוחם שהביא בשם הרמ"ה והרמ"ה הובא ברא"ש יומא (דף פ"ג) ס"ל דאיסורין הותרו בפקוח נפש ולא שנדחו וכיון דס"ל דהותרו הוה הנאה, והמחבר פוסק בכל דין בפני עצמו דהיינו בפקוח נפש פוסק כרמב"ם ורשב"א ור"ן דנדחה ולא הותרו אם שאין מבואר בפירוש (בסי' שכ"ח) דפוסק כן כתב הפ"מ שם (ס"ק ט') דנראה דהב"י פסק כן, ובאוכל אכילות איסור פוסק כרמב"ם דאין מברכין דלא הוה הנאה. מ"מ באוכל במקום סכנה פוסק דמברך כיון דלדעת הראב"ד מברכין על אכילת איסור במקום סכנה, ודעת הרמ"ה והרא"ש דהותר ומכריע שמברכין, והנה מ"ש הרדב"ז (בפ"ו מה' תרומות) על האי דינא דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דלשיטת הרמב"ם אינו משלם רק קרן ולא חומש דלא הוה הנאה ובאוכל ביוה"כ חייב חומש דהטעם כיון דחייב חטאת חשיבה אכילה אבל נזיר אינו חייב קרבן לא הוה אכילה, וצע"ג מצד הסברא, והי' נראה יותר לומר דמיירי דהי' מזיד על יוה"כ וממתניתין דיש אוכל דמיירי דהי' שוגג על החלב ויוה"כ לפסק הלכתה דפסקינן בפירוש רבתה תורה את האימורין למעילה נראה דבקדשים חייב על אכילת איסור כי דוחק לאוקמי הקרא דהי' מזיד על החלב ושוגג על ההקדש, ועוד יש לחלק בין תרומה והקדש כי הקדש חייב קרבן וחומש גם על הוצאות רשות מהקדש גם אם לא נהנה כמבואר במעילה (דף י"ח) על אכילתו ואכילת חבירו ע"ש בתוס', אבל בתרומה אינו חייב רק על אכילה וכיון שיש איסור אחר על האכילה ולא הוה הנאה אינו חייב חומש:

לפי דינא דהרמב"ם דבתרומה אינו חייב כשאוכל אכילת איסור כי אכילת איסור אינה הנאה, יש לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ל') שהקשו לאביי דסובר דזר שאכל תרומה במזיד דפטור מלשלם לרנב"ה דמיתה בידי שמים פוטר מדין תשלומין, א"כ באוכל תרומה בשוגג אמאי חייב לשלם, ולכאורה צריך להבין קושית התוס' דהא כפי מסקנת הש"ס אין המיתה פוטרו רק בתחב לו חבירו לבית הבליעה א"כ משכחת שפיר דשוגג חייב בשלא תחב לו חבירו וחייב קר וחומש על אכילה ואין קלב"מ פוטרו כיון דהוא לכפרה וצ"ל דקושית התוס' הוא כיון דהתורה אמרה סתם כי יאכל קודש בשגגה ונתן לכהן את הקודש וחמישיתו יוסיף עליו מיירי ג"כ אם אכל כשתחב לו חבירו ג"כ כמ"ש תוס' זבחים (דף ק"י) וכשתחב לו חבירו אמאי לא פוטרו המיתה מהקרן וכיון שאינו משלם קרן אינו משלם חומש, אך בתרומה בשוגג אי אפשר לאוקמי הקרא כלל בתחב לו חבירו דהא תוס' מסיק שם בד"ה לא צריכה דהחיוב הוא כיון שנהנה בפרוטה אף דלא הי' שוה בשעת הבליעה רק פחות משו"פ מגלגלין עליו את הכל א"כ בתחב לו חבירו דנפסד קודם בליעתו משו"פ אין לחייבו ממון רק כיון שנהנה משו"פ אף דלא הפסיד לכהן רק פחות משו"פ מ"מ מגלגלין עליו את הכל כיון שנהנה הא אכילת איסור לא הוה הנאה ולא נהנה כלל וע"כ דהא דחייבו בתרומה בשוגג:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה