חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן רכו
המחבר סעיף א' חל הנדר עיין בש"ך (ס"ק ב') ולא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקתה:
גרסינן בגמ' ביצה (דף יו"ד) בש"א לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובה"א עומד ואומר זה וזה נוטל אמר ר' חנן בר אמי מחלוקת בבריכה ראשונה דבית שמאי סברי גזרו דלמא אתי לאמלוכי וב"ה סברי לא גזרינן וכו' והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין פירש"י שם דסוף הטומאה לצאת גזרו חכמים ולקמן (דף ל"ז) וכי לית ליה רבי הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' פירש"י שם בדאורייתא כגון טומאת מת לית לי' ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני מדאמרו בסוכה דהלכות טומאה הכי גמירו להו וכן בעירובין (דף ס"ח) דמוקי הש"ס פלוגתא דב"ש וב"ה בברירה פירש"י דפתח שעתיד לצאת מטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירא לה. ונראה דהנה אף דפתח שעתיד לצאת מטמא מיד דהכי הלכתא היינו כשיוצא באמת דרך אותו פתח, רק בשעה שיצא הטומאה כבר הכלים אינן נמצאין הלכתא דמטמא, אבל אם הטומאה אינה יוצאת באותו פתח אח"כ מנ"ל דטמא ואמאי צריך כלל לברירה, וגם קשה כשיש פתחים הרבה כולן טמאין דלא ידעינן דמהי מינייהו הטומאה יוצאת הא ספק טומאה באין בו דעת לשאול טהור, עיין תוס' נדה (דף ה') ד"ה כשחברתה נושאת במטה, אך הא ל"ק כיון דפתח אחד בודאי טמא אין זה בגדר ספק טומאה כמ"ש פ"ק דנדה אך קושי' הראשונה קשה מאוד ולזה פירש"י דגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאות טמא משם, הכוונה אף דאינה יוצאת כיון שיש דרך לצאת משם גזרו, וכשהפתחים נעולין כל פתח ופתח דרך לצאת טומאה וכיון דגזרו חכמים על דרך שיוצאת הטומאה צריך לבוא לידי ברירה, ומאי דמשני הש"ס דר"א לית לי' ברירה בטומאה כיון שהוא מדאורייתא, הכוונה כיון דהפתח טמא כשהטומאה יוצאת דרך אותו הפתח מדאורייתא ושם בטומאה דרך לצאת הוא מדאורייתא לא אמרינן ברירה כמ"ש התוס' עירובין כיון דשם מעשר מדאורייתא גם במעשר שהוא רק מדרבנן לא אמרינן ברירה, ולזה אף דהלכתא גמירי דסוף הטומאה לצאת טמא מיד היינו אם יוצאת וחכמים גזרו על דרך הטומאה לצאת אף שאינה יוצאת והרמב"ם פסק דהפתחים טהורין למפרע ולית לי' הא דכתבנו דכיון דשם טומאה הוה מדאורייתא לא אמרינן ברירה, אח"כ ראיתי בשער המלך (פ"ח מה' עירובין ה"ז) דפירש כן סוגיות הש"ס בביצה רק דהוא כתב דכיון דטומאות מת מדאורייתא ובזה לא תירץ דעת רש"י דסותר עצמו וצ"ע, ולפמ"ש הדבר נכון בדעת רש"י, עכ"פ דרש"י ורא"ש וכן הרמב"ם פסקו כרבא ור' אושעי' בעירובין דב"ה מטהרין הפתחים למפרע דלא כר' אושעי' בביצה (דף ל"ז) עיין תוס' עירובין דר' אושעי' אינו ר' אושעי' דביצה והוא מהתוס'. והברטנורה (בפ"ז מה' אהלות) כתב ג"כ דסוף הטומאה לצאת הוא מדרבנן והוא כמ"ש ברש"י, רק דפסק כיון דטומאה דסופו לצאת ויוצא הוא מדאורייתא לא אמרינן ברירה כמ"ש תוס' עירובין (דף ל"ז) ולא קשה קושיות התוס' שם, א"כ דברי הש"ך נכונים:
ועוד יש לומר כיון דהרמב"ם בפ"א מה' עירובין כתב דדבר שהוא מדברי הסופרים יש ברירה, ולהרמב"ם כל דבר שבא מהלכה משה מסיני דברי סופרים מיקרי סובר דיש ברירה, וביותר יש לומר דהא דפסקינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הטעם דמספקא לנו אי אמרינן ברירה אי לא, ובדאורייתא מחמרינן ובדרבנן לקולא, א"כ לשיטת הרמב"ם דבר שעיקרא מהלכה משה מסיני ספיקא לקולא כמ"ש בפ"מ ביו"ד (סי' כ"ט) לכך מטהר הרמב"ם הפתחים למפרע וסוגיות הש"ס בביצה יש לומר לפי מה שכתבו דלכך הרמב"ם פוסק דספק בהלמ"מ הוא לקולא דאזיל לשיטתו דס"ל דכל דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ולא החמירו בספק היכא דגוף הדבר הלמ"מ, אבל להפוסקים דפסקו דס' דאורייתא מה"ת לחומרא גם בהלמ"מ אסור, וכבר כתבו המפורשים דיש בזה פלוגתא דתנאים ואמוראים א"כ סוגיות הש"ס אזלינן למאן דסובר דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא גם בהלכה למ"מ לחומרא ולזה לא אמרינן ברירה:
כאן חסר הרב המחבר את הסיום: