חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן ריא
סעיף א' האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר, בד"א שהוציא תחלה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב רק בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי"א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב:
ויש בזה שלשה שיטות הנה רוב הפוסקים סוברים, כשזוכר התנאי בשעת הנדר התנאי בטל והנדר קיים, וכשלא זכר התנאי בשעת הנדר הנדר בטל והתנאי קיים גם כשיזכור אח"כ התנאי ומבטלו כי בשעת הנדר לא הי' זוכר התנאי התנאי מבטל הנדר, והרמב"ם הביא שיש מי שהורה שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אא"כ יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, והמחבר כתב שיש לחוש לדבריהם, ושיטות הראב"ד כדעת היש מי שאומר דאינו צריך לזכור התנאי תכ"ד של הנדר, רק כשנדר ולא זכר התנאי ואח"כ כשיזכור התנאי אפילו אחר זמן מרובה שצריך תכ"ד של זכירות התנאי לשום אל לבו לקיים את התנאי, ובט"ז מיחס סברת הראב"ד ליש מי שאומר שהביא הרמב"ם:
ולתרץ סברות הראב"ד וסברות יש מי שאומר הוא כמ"ש הלחם משנה וכ"כ הרדב"ז שהם סוברים דרבא דאמר בנדרים (דף כ"ג) דצריך לזכור התנאי בשעת הנדר חולק על אביי דסובר דאם אינו זוכר התנאי בשעת נדר הנדר בטל, רק אם אינו זוכר כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים הנדר ופסקו כרבא כמ"ש תוס' שם דרבא ואביי הלכה כרבא, והנה רוב הפוסקים פסקו כאביי כיון דאמרינן בש"ס רב בר חנינא סבר למדרשי בפרקי אמר לי' רבא תנא מיסתם סתים כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ע"כ דרצה לדרוש כמו שאמר אביי דאל"כ לא שייך שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כמ"ש תוס' ור"ן ורא"ש שם ע"כ דגם רבא מודה לאביי ולא פליגי. ולענ"ד נראה דהנה דגם אי אמרינן דרבא חולק על אביי לית הלכתא בזה כרבא דהא בשעת הנדר הי' הנדר בטל מה לי כשיזכור לאחר זמן ואינו מקיים התנאי או כשלא זכר כלל. אלא ודאי דאמרינן דמחמרינן דאפשר דאם הי' זוכר התנאי בשעת נדר מ"מ הי' רוצה בנדר וזה תלוי אי אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש ופסק הלכתא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן אילו הי' יודע הי' מיאש ואפילו לדעת הט"ז ביו"ד (סי' של"א ס"ק י"ד) דבדניחתא דמצוה אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש ע"ש, מ"מ לא ידענא דאיך הוה נדר ניחתא דמצוה ולזה נראה ברור דדעת המחבר הוא רק לחומרא בעלמא כתב שיש לחוש לדבריהם. אך נראה דגם הפוסקים דסברו דצריך להזכיר התנאי בתכ"ד של נדר או שצריך לקיים התנאי בשעה שזוכר הוא רק שחוששין להחמיר אולי אם הי' זוכר בשעת נדר הי' מבטל התנאי וכן נראה מלשון התוס', וכיון דגם להפוסקים אינו רק מחמת ספק אולי אם הי' זוכר התנאי הי' מבטלו זה שייך באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן כללא דספיקא מדרבנן לקולא לא חיישינן כלל לומר דכמו דזוכר התנאי עכשיו ואינו מקיימו גם אם הי' זוכר בשעת הנדר לא הי' מקיים התנאי דמה"ת ניחוש לכך ורוב הראשונים דפסקו כאביי דגם בנדר דאורייתא הנדר בטל והנה מבואר בש"ע דהא דאמרינן כל נדרי בליל יוה"כ הוי כאילו התנו בהדיא מ"מ לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלת חכם כי אם לצורך גדול, והנה הטעם דלא סמכינן כ"א לצורך גדול, יש לומר כיון דהמחבר חושש לדעת הפוסקים דצריך לזכור התנאי בתכ"ד של נדר לא סמכינן על כל נדרי, או דחששו שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, הוא ג"כ רק בנדר דהוה מדאורייתא, אבל כשנדר על דבר שאין בו ממש דאינו אסור רק מדרבנן פשיטא דסמכינן על כל נדרי וא"צ לזה צורך גדול והנדר בטל אפילו להפוסקים דסברו דצריך להזכיר התנאי בתכ"ד מודים שהנדר בטל, ויותר מזה מיקל הנוב"י הובא בפתחי תשובה (סי' ר"ו) ע"כ נלענ"ד שאין שום חשש בהנדר וא"צ כלל התראה:
הר"ן בנדרים (דף כ"ג ע"ב) כתב דאין ראוי לומר כל נדרי כדי שלא יקילו ראשם בנדרים דהא התנח מסתם סתם לה, והריטב"א בה' נדרים (הודפס אצל רב אלפס בדפוסים המחודשים) הביא בשם ס' הישר לר"ת דתקנו דורות הראשונים לומר כל נדרי משום עמי הארץ שמרגילים בנדרים ועוברים עליהם בשוגג וכשנודרים אינם זוכרים תנאים דיוה"כ שבטלו התנאי וליכא בנידרא דידהו חששא מוטב שיהי' שוגגין ואל יהי' מזידין אע"ג דהתנא מסתם לה סתם היינו בדידהו דהוי חמיר' להו נדר לעמי הארצים אבל השתא דקיל להו נדרי הכי עדיף לן טפי. ומה שנהגו לו' בו ונסלח לכל עדת ישראל מפני שנודר בתוך שנתו ולא נזכר תנאי בטל נדרי' מדינא אעפ"י שמן הדין אינו עובר צריך כפרה וסליחה כמו דפירשו וד' יסלח לה, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכל נדרי מבטל הנדר גם כשזוכר שאמר כל נדרי אין הנדר מבטל התנאי, דהנה בנדר ברבים פליגי תנאי אי יש לו התרה אי לא ובנדר עד"ר פסקינן דאין לו התרה וכ' הרמב"ן בפ' השולח בחדושיו די"א דכי אמרינן ע"ד רבים אין לו התרה ה"מ חכם שעל דעתם הוא מתיר, אבל בבעל מדעת עצמו הוא מתיר על דעת רבים יש לו הפרה. וא"ת הא אמרינן דלמ"ד ברבים אין לו התרה גבי חכם בבעל נמי אין לו הפרה ולא יהי' ברבים חמור מעל דעת רבים י"ל שאני על דעת רבים משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה הוא נודרת אעפ"י שאמר על דעתינו אנו משביעין אותה ירדה התורה לסוף דעתה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה הלכך אם רצה הבעל להפר יפר, אבל ברבים למ"ד אין לו הפרה טעמא אחרינא הוא משום דכל מילתא:
דעבידא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למשלפה וה"ה הבעל, והנה אנן פסקינן דגם ברבים יכול החכם להתיר כי התורה נתנה כח להחכם שיכול להתיר גם במילתא דאיתעבד בפני תלתא ויותר אבל כשהוא מתנה תנאי ברבים שכל הנדרים אשר יעשה עד זמ"פ יהי' בטלים וכשנדר ומבטל התנאי לא מהני דכי פסקינן כר"י דדיבור מבטל דיבור בגיטין (דף ל"ה) דוקא אם הדיבור המבטל דיבור הראשון הוא אלים כמו דיבור הראשון אבל אם הדיבור הראשון הוא ברבים ואלים אין הדיבור השני יכול למשלפו ולבטלו דהא לר"ל אין דיבור יכול לבטל כלל הדיבור א"כ גם לר"י דיכול לבטל הוא דוקא כשהדיבור הראשון אינו יותר אלים מדיבור השני והריטב"א בר"פ האומר כתב דהיא צריכה לחזור בפני שנים דאל"כ אין הדיבור רק מחשבה ויש לי בזה אריכות, והנה בכל נדרי איתא בט"ז וכן בא"ר דאף שהוא תנאי להבא החמירו להחזיר בג' ואם נעשה התנאי ברבים גם הנדר אשר ירצה לבטל התנאי צריך להיות עכ"פ בפני שלשה ברבים וביחיד אין הנדר מבטל דיבור של התנאי, ובזה יש לתרץ מה שתקנו הראשונים לומר כל נדרי כדי לבטל הנדרים ולא חששו למאי דאמר ר' הונא בר חיננא דתנא מיסתם סתם לה, דתנא לא שנה על יחיד שרוצה להתנות כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. כי גם כשיזכור התנאי יקל וכשזוכר התנאי הנדר קיים. אבל הראשונים תקנו כפי ראות עינם שיהי' התנאי נאמר ברבים וא"כ גם כשיזכור אם לא ינדור ברבים התנאי קיים. וכמדומה לי בעיני שהדברים נכונים, עכ"פ בנידן דידן בדבר שאין בו ממש נראה ברור דאין באיסור ממש: