אור ברסלב
חידושי מהראך חלק ב יו"ד › סימן קכז

חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן

יו"ד · סימן קכז

סימן קי

מנכד המחבר ה"ה הרב הגאון החריף המפורסים מהו' יחיאל מיכל הכהן ז"ל: סעיף א' אם בפעם וכו', עיין בש"ך (ס"ק ג') שהקשה שם דהא כללא הוא לא יקום עד אחד באיש וגו' דע"א אינו קם רק, לשבועה, ונהי דקיי"ל עד אחד נאמן באיסורים היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכא מיגו אבל במקום דליכא לא הא ולא הא לא מיסתבר כלל דע"א יהא נאמן להכחיש הבע"ד ולהפסיד ממונו ואף בדאיכא מיגו ק"ק דהא כתבו הרא"ש והטור בח"מ (סי' ק"ח סי"ד) דאינו נאמן, (וכה"ג הקשו, התוס' בי' יוחסין, והרא"ש פ"ק דמציעא ושאר פוסקים אמ"ש רש"י דהיכא דאין מקחו בידו:

נאמן לומר לזה מכרתי אי נקט זוזי מחדא דאמאי יהא נאמן טפי מע"א דעלמא עכ"ד אע"ג דהי' בידו מתחילה) וכו' ע"ש:

ונראה לתרץ דהנה הא דנאמן כשיכחישו הוא רק לגבי אחרינא, אבל להבעלים כיון דמכחישין אותו פשיטא דאין אסור לו היין כמ"ש בהג"ה, והנה לגבי אחרים כיון דאין יודעין ע"כ אף דהבעלים מכחישין אותו הוי חד לגבי חד הוי ספק ויהי' אסור אפילו היכא שלא הי' בידו מעולם דספק איסורא לחומרא, אך זה אינו דהא כיון שיש ספק מוקמינן להדבר בחזקת היתר ולהכי שרי לאחרינא והנה היכא שהי' בידו כתבו דבידו מבטל להחזקה כיון שיש בידו לשנות החזקה ומיושב היטב כיון דהיה בידו פעם אחת א"כ איתרע החזקה מעיקרא ולא הוי כלל חזקה וכיון שמכחישו הוי חד לגבי חד ולהכי אסור היין מספק לכ"ע, ובשלמא גבי ממונא שפיר אינו יכול להוציא ממון מחבירו בעידותו דהא חבירו מכחישו אבל הכא אסור לאחרים דאין מכחישין אמריו, ולדידי' דהיינו להבעלים המכחישין באמת שרי ליה ודמי ממש לדיני ממונות ואתי שפיר:

ביבמות (דף קי"ז) בתוס' ד"ה הא לא נשאת כו' וא"ת דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזא"ז דהיינו בהתירוה להנשא ובפ' מי שקנא (דף ל"א) משמע דמיירי עולא בכל ענין בין בב"א בין בזא"ז דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה וכו' אמר עולא תני לא היתה שותה. ונראה לתרץ דהנה הש"ך ז"ל בסי' זה מבאר דבאיסורין לא אמרינן כל מקום שהאמינו התורה ע"א הרי הוא כשנים שלא יוכל אחר להכחישו, דכמו דהאמינה התורה לזה כן האמין התורה לאחר, ורק בעד אומר מת דהאמינו לזה שהאומר מת משום עגונה ולא לזה שאומר לא מת, וכן בסוטה בעד טומאה דהאמינה התורה דכתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה. ויש להקשות ע"פ דברי הר"ן ז"ל וכמה פוסקים דע"א מהימן בדבר שבערוה היכא שאינו מעיד נגד החזקה, וא"כ בשלמא בסוטה דהעד שאומר לא נטמאת הוא מעיד נגד החזקה כמ"ש בש"ס רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, אבל בעידי מיתה דהעד שאומר לא מת אדרבה מסייע לי' חזקת חי ואשת איש, וממילא מהימן העד אחד מדאורייתא, וניהו שהאמינו חכז"ל גם להעד הראשון מ"מ גם העד השני נאמן ואמאי חשיב עד הראשון כשנים כיון דגם העד השני נאמן והוי כמו באיסורין דאין הראשון חשיב כשנים וכנ"ל. ונראה ליישב דרש"י ז"ל כתב לעיל (דף פ"ח) ד"ה ועשו שתי נשים כו' ומחזקת אשת איש יצתה לה עפ"י ראשון ע"ש היינו בהתירוה להנשא עפ"י העד יצתה מחזקת א"א א"כ ניחא היטב דהעד שאומר לא מת כשבא אחר שהתירוה להנשא ויצתה מחזקת א"א, והעד בא להעיד נגד מה שיצתה מחזקתה שפיר לא מהימן דהוי דבר שבערוה כיון שיצתה מחזקת א"א והוא בא להעיד להיפך, ומתורץ היטב קושיות התוס' דבכאן בב"א כיון דלא יצתה עדיין מחזקת א"א חשיב נמי העד הב' כשנים וכנ"ל וא"ש בעזה"י: ולפי סברת הש"ך הנ"ל, מיושב גם קושיות התוס' בסוטה שהקשו לעולא דסובר אפילו בב"א כל מקום שהאמינו התורה לע"א הרי הוא כשנים, א"כ הא דתנן עד אחד אומר אכל ועד א' אומר לא אכל מביא אשם תלוי יביא חטאת דהא התורה האמינו לזה כמ"ש או הודע אליו חטאתו, ולהנ"ל מיושב דהא גם העד השני שאמר שלא נתחייב חטאת ג"כ האמינו התורה דהא נאמן לומר שהי' שומן ולא חלב שלא להביא קרבן וגם הא ילפינן דהיכא שהוא מכחישו פטור מלהביא קרבן וכן כשאחר מכחישו, א"כ כיון דגם להשני האמינו התורה ל"ל לומר דיתחשב העד שאמר אכל כשנים:

ועוד נראה לתרץ מה שהקשתי לשיטת הפוסקים דסוברים דבדשב"ע מהימן עד א' היכא שאינו מעיד נגד החזקה, מהא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהשני יצטרך להיות נאמן כראשון כיון דאדרבה החזקה מסייע לו, דהנה השב שמעתתא (ו' פ"ג) הקשה כיון דדבר שבערוה מממון יליף וגבי ממון אפילו ליכא חזקה אין ע"א נאמן דהא סימנים וסימנים ועד א' יניח דע"א כמאן דליתא דמי אלמא דלא מהני ע"א אפילו ליכא חזק"מ דבאבידה ליכא חזק"מ, ונראה לתרץ דהתוס' (דף פ"ח) ד"ה מידי דהוי אטבל והקדש וא"ת והיכא ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבשב"ע פחות משנים ואור"י דאי הוי שייך למילף מטבל והקדש הו"א דהא דאין דבשב"ע פחות משנים הנ"מ לאוסרה על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נאמן, א"כ שפיר אמרינן דהא דאינו נאמן בדשב"ע הוא באם מעיד נגד החזקה אבל באינו מעיד נגד החזקה מהימן ע"א, והא דכתיב ערות דבר יליף דבר דבר מממון הוא רק לאסור ולא להתיר, וא"כ שפיר כתב הר"ן גבי נתקדשתי ואינו יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי דנאמן הואיל ואינו מעיד נגד החזקה רק לברר החזקה ולהכי נאמן דשם הוא להתיר, אבל לאסור באמת אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו היכי שאינו מעיד נגד החזקה מטעם דבר מממון וכמו שלא מהני בממון כן לא מהני לאסור דהא דכתיב בערות דבר הוא לאסור אבל לא להתיר. ומיושב הקושי' הנ"ל, דהעד אומר לא מת אף שאינו מעיד נגד החזקה אפ"ה אינו מהימן בדשב"ע לאסור וכנ"ל וא"ש. ובעיקר הקושי' הש"ש הנ"ל י"ל דגם גבי סימנים וסימנים איכא חזקה דהמוצא מוחזק כהא דכ' התוס' בכתובות גבי רוב ישראל דמוצא אבידה חשוב מוחזק אפ"ה מחזיר לו אבידה דבזה רובא עדיף וכמ"ש בתה"ד (סי' שי"ד) דלא מהני הך טעמא שהנפקד תופס בחזקת שניהם לידחות דין כל דאלים גבר וכן בשנים אוחזין לענין מגו בא כו', והא דבאבידה לא מהני חזקה נגד הרוב משום דלאו מדעת בעלים בא האבידה לידו ולענין שנים אוחזין בא' חשבינן להו מוחזקין לענין שלא נאמר כל דאלים גבר וגם לענין דהוי מגו להוציא עיי"ש, א"כ להכי אין נאמן העד בסימנים וסימנים דהוי ג"כ להוציא מהמוצא אבידה דהוי נמי חזק"מ וכנ"ל. וכאשר עיינתי היטב ראיתי כי אין התחלה לקושי' הש"ש כלל מהא דסימנים וסימנים ועד אחד, דשם אף דאין חזקת ממון אפ"ה הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ובאיסורין אפילו שאינו מעיד נגד החזקה אפ"ה לא מהני כלל העד כשמכחישין אותו אפילו בהכחשות הבע"ד מש"ה לא מהימן העד דהא אידך מכחישו ששלו הוא, ובפירש מבואר בהר"ן חולין (דף צ"ז) דע"א נאמן בטביעת עין באבידה ע"ש, הרי מבואר בפירוש דע"א מהימן בממון היכא דלא הוי חזקת ממון כמו באבידה ומש"ה כתב הר"ן ז"ל שפיר דגבי דבר שבערוה מהימן עד אחד היכא שאינו מעיד נגד החזקה דילפינן דבר דבר מממון כנ"ל:

הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה גבי בית תיהא וכו' תימא דהא פסיק רישא וקיי"ל כר"ש בפ"ר לא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי דהא אמר התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו בחמה מפני החמה כו' והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי עכ"ל, מבואר בדברי הר"ן דפ"ר הוי רק מעשה אבל לא חשוב הנאה, וקשה שהרי בש"ס שבת (דף ק"ג) בתלש עולשין אם לאכילה כגרוגרת ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ופריך בש"ס אטו כולו לא ליפות הקרקע נינהו הא אביי ורבא דאמר תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ומתרץ דקעביד בארעא דחבריה דהוי פ"ר ולא ניחא לו כיון דאין לו הנאה, ולדברי הר"ן הנ"ל אפילו בעביד בארעא דידי' לפטור דליהוי כעביד בארעא דחברי' שהרי גם בארעא דידי' לא חשוב נהנה דאינו מתכוין לעשות להאיסור והוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ מאי נ"מ בין ארעא דידיה לארעא דחברי', ויש לתרץ כיון דמיירי לענין חטאת בשוגג א"כ שפיר מכוין גם להנות בהיופי קרקע בשלמא במוכרי כסות שפיר אמרינן דבודאי לא ניחא לי' לעשות איסור לכוון ליהנות ולהכי אמרינן דלא מכוון ליהנות ולהכי:

אמרינן דלא מכוין ליהנות ולהכי לא חשבינן לה מידי, אבל לענין שוגג לא שייך זה ודו"ק:

עד כאן דברי נכד המחבר זצ"ל:

השמטה:

אמר המעתיק התשובה הזאת נשמט מחדושי מהרא"ך חלק אורח חיים סימןנ"ג, ואמרתי להציגנה פה בסימן הזה כי מין במינו אינו חוצץ, והתשובה הזאת השיב גיסי הרב הגאון הצדיק זצ"ל להני תרי המאורות הגדולים לחותנו ה"ה אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל בעל המחבר ולמחותנו הרב הגאון החריף המפורסם מו"ה ישראל יהושע זצ"ל אבדק"ק קוטנא. השאלה לא מצאתי ונכרת מתוך התשובה סימן קמה:

תשובה הנה ע"ד רש"י מה שכ' משכו וקחו מי שאין לו יקח מן השוק, דהואיל דהמצריים הי' עובדים לצאן א"כ הי' נעבד, רק כיון שמכרו בטל ואינו רק מאיס והתורה התירה, והשיג עליו ר"ת דנעבד להרמב"ם וכל הפוסקים אסור אפילו ביטל. הנה לא מצינו ברמב"ם רק באשירה שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן בה' בכורים כתב דאשירה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים, ומלבד שיש לחלק בין בע"ת שאין נדחין לאשירה שנדחה ומטעם יש דחוי אצל מצות, באמת ה"ה כתב (פ"ת מה' לולב ובלח"מ פ"ד מ"א) דרמב"ם מחמיר באשירה שביטלה לענין מצות יותר משאר ע"א, דלולב יצא, וכן שופר, וא"כ מדהביא הדין באשירה שביטלה ולא הביא סתם בע"ז שבטלה, מוכח דדעת הרמב"ם דנעבד שבטלו שרי לגבוה נמי, דאל"כ אמאי לא הביא לגזרין ולמערכה ולבכורים מע"א שלא נטעו מתחלה לכך, אלא דוקא אשירה שנטעו מתחלה לכך חמיר, הן אמת דהרמב"ן בע"ז (דף מ"ז) סתר שם הפי' הראשון דלגבוה נמי בביטל מותר, דלא מצינו ביטול לנעבד ומוקצה ולא גרע מכלים של בית חוניו דאסורין אף שאינו שלו שלא נאסר כלל מכ"ש כשבטלן ע"ש. אבל לכאורה מ"מ צדקו דברי חותני נ"י, דמבואר בתוספתא דפסחים דפסח מצרים מותר באתנן ומחיר משא"כ בפסח דורות, א"כ א"ש ללמוד מאתנן דדיו כאתנן דמותר בפסח מצרים, א"כ ממילא מותר כשבטלו גם לדעת הרמב"ן בפ"מ, ולכאורה תמוה דבע"ז (נ"ב ב') הביא הריטב"א קו' הרמב"ן נבעי נמי בכלים של בית חוניו למ"ד ע"ז הוא ולאחר שבטלום, והא נעבד גמור הוא, אלא עכצ"ל דהרמב"ן סובר דנעבד שבטלה לא מתסר רק מטעם מאיס או קנס כמו כלים של בית חוניו והיינו הך, עמ"ש (בדף מ"ז) ג"כ משום דדמי לכלים של בית חוניו, אבל לפי"ז תמיה על הריטב"א דאזיל בשיטת הרמב"ן וכתב אהא דמשני אאבני מזבח לתברינהו. ל"ת עליהם ברזל, דלרווחא דמילתא כתב כן דבלא זה פסול כדין ע"ז שבטלה דיש דחוי, הא הך תירוצא דלתברינהו נאמר רק לדחות פשיטות דכלים של בית חוניו אסורין והא אי כלים של בית חוניו מותרין א"כ ע"ז שבטלה ג"כ מותרת לגבוה א"כ ל"מ לשנויי דיהא ע"ז שבטלה, אלא ע"כ דאף אי ע"ז שבטלה אסור מ"מ כלי של בית חוניו יוכל להיות דמותרין, א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהיכי היה מצי למבעי למ"ד כלים של בית חוניו הוי ע"ז. ולכן מה שנ"ל דעיקר סברת הרמב"ן, דאיסור נעבד לגבוה ילפינן מק"ו דאתנן, וכשם שאין ביטול לאתנן כך אין ביטול לעבו"ז, והנה באתנן אי לאו קרא דבית דבא לרבות רקיעים לא היינו מרבין אף למזבח דשמושי קרבן לאו כקרבן וא"כ כיון שרש"י פירש בתמורה דרקיעים היינו ציפוי למזבח א"כ י"ל לפי"ז דכלי שרת מותר לעשות מאתנן מן התורה והוא ממנחות (דף צ"ט) דילפינן למעלין בקודש ממחתות החטאים מעיקרא משמשי המזבח ועכשיו מזבח א"כ ה"נ נהי דאסרה התורה אתנן לרקיעים שהוא מזבח אבל לכלי שרת שהם משמשי מזבח לא מצינו, וא"כ שפיר נכונים דברי הרמב"ן דכלים של בית חוניו אף אי ע"ז הוא כשבטלו ראוי שיהא מותר מטעם נעבד, ורק מקו"ח דתקן שאינו מועיל ביטול, א"כ דיו לבא מן הדין להתיר כלי שרת כשבטלו וא"כ שפיר מצי למבעי אף למ"ד ע"ז אי בטלה. משא"כ אאבני מזבח ששקצום שפיר הקשה דמזבח אפי' באתנן אסור א"כ לא הוצרך הגמ' לשינויא דל"ת עליהם ברזל ורק לרוחא דמילתא כ' כן:

עתה אחר נודעו לנו כ"ז נוכל להציל הראב"ד ובעלי תוס' מהשגת הרמב"ן שפירשו דבעיא דר"ל לולב מהו למצוה דלכתחלה מבעיא ובדיעבד יצא ותמה עליהם דהא לגבוה ודאי פסול וא"כ כיון דבעיא ר"ל אי מצוה כלגבוה דמי משמע דאף בדיעבד פסול אף כשבטלו, אך להנ"ל אמינא דדעתם דבעיות הגמ' אי מצוה כלגבוה דאינו פסול כקרבן או מזבח רק כמו כלי שרת ובכלי שרת כיון שהוכחנו דבביטל מודה הרמב"ן דלא מיתסר ונהי דהרמב"ן סובר בכלי בית חוניו אף בדיעבד פסול י"ל דהם סוברים כמ"ש הרמב"ם סוף ה' ביאת מקדש דכהן שעובד עבודתו כשירה ומכ"ש כלי דע"כ לא בעי בע"ז רק אי כלים דלאו בני דעה נינהו לא קנסינהו א"ד ל"ש, א"כ כלים ודאי דאינו פוסל הקרבן והרמב"ם דנקט בכהן מכ"ש לכלים, וא"כ ממילא כיון דכשר כלי בית חוניו בדיעבד א"כ גם למצוה או דלגבוה אינו רק לכתחלה וניחא פרושא קמא שהביא הרמב"ן, וגדולה מזה י"ל לדעת התוס' דאף אם לא בטלה סוברים התוס' דלכלי שרת אין להם דין נעבד דמן הבקר ומנחתם לא ידעינן למכשירי קרבן ועיקר מכשירי קרבן מאתנן ילפינן, וא"כ ממילא שרי בכלי שרת. ולכן שפיר בדיעבד כשר של עב"ז אף שלא נתבטל, ואי שאסור להדיוט הוא וא"כ אסור ממשקה ישראל זה לא שייך רק בקרבן דמצות לאו ליהנות ניתני א"כ בכלי שרת אף של ע"ז כשרין, ונהי דמצוה לאו להנות ניתנו לא משתרי לכתחלה כמו מודר הנאה דלא יטול, אבל כלי שרת שנתקדשה להיות טעון גניזה ודאי דהוי כדיעבד וכשר אי לא טעמא דמאיס לגבוה לזה אינו רק לכתחלה אבל לא בדיעבד שיפסול, ועוי"ל דבשלמא בלולב אסור לכתחלה ליהנות מאיסור הנאה, משא"כ כלי שרת לעולם איסור הנאה הוה דהקדש איסורי הנאה אלא דלא אפשר בלא"ה, א"כ מ"ל חד איסור הקדש מ"ל שגם הוא ע"א דג"כ מותר לכתחלה, אי לאו טעמא דמאיס וקנס שקנסו בכלים, וראיה גדולה מהא דפשיט לכלים בית חוניו מכלי אחז ואמר ברוך המקום שהחזיר לי אבדתי הא מה מציאה מצא הא שם ע"א הי' ועשה בה. מעשה אסרה כדמוכחן בנ"ד מכלי אחז. ולדעת הרמב"ן צריכין לדחוק דהך מקשה סבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה ובאמת קשה למה נפסוק כן כיון דכשל עוזר, דראי' מאחז אינו דאנן קיי"ל דיאסר דשא"ש ע"י מעשה, ואף להדיוט דעת התוס' בכמה דוכתי דאסור, א"כ היכא פשיט לכלי בית חוניו, אלא ע"כ דגם בכלי שרת של ע"א רק מטעם מאיס אסור ולא מטעם נעבד ותליא אי קנסו כלים דלאו בני דיעה אי לא, ואין להשיב דא"כ הדרא קושי' לדוכתה דא"כ אמאי לא בעי בגמ' אף למ"ד בית חוניו ע"א אי כלים אסורין, דכיון שכ' דלדעת התוס' אף מה שאסור משום ע"א מן הדין אי לאו קנס או מאיס אין בו ליתא דנעבד. אבל נ"ל דהך מעיקרא ל"ק, דבשלמא אי בית חוניו לא ע"א א"כ חזינן דקנסו לכהנים שלא מן הדין יש למבעיא אי קנסו גם בכלים דלאו בני דיעה, אבל למ"ד בית חוניו ע"א א"כ מה דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו אל ישמשו במקדש מקרא דלא יגשו לכהן לי הוא מעיקרא דדינא, וראי' מדהדין דקרבנו אינו ריח נחוח א"כ כלים דליכא קרא מנלן למיסר כלל ולא הי' מקום לבעיא אי קנסו בכלים, ובזה מיושב קו' הרמב"ן גם לדעת האומר דמשמשים יש לו ביטול שהקשה נבעי למ"ד ע"ז הוא ולאחר שבטלום דאדרבה למ"ד ע"א הוא ודאי כלים מותרין דלא מצינו שום קנס כלל, אבל למ"ד לא ע"א א"כ חזינן דקנסו כהנים של בית חוניו א"כ איכא למבעיא בכלים וזה נכון. והרמב"ן דאייתי סייעתא דסובר דגם מטעם קנס בדיעבד פסול, א"כ י"ל דסובר דכהן:

שבפ"ז דא"ק ריח ניחוח ג"כ מטעם קנס, לפי"ז י"ל, שפיר דנעבד לקרבן אסור אע"פ שבטלו גם לדעת התוס', והא דבעי בע"א צמרה מהו לתכלת יובא לקמן:

עתה נחזי בשיטת הרמב"ם (בפ"א מה' ציצית) הביא דצמר פסול לציצית ותמוה דמ"ש מלולב של ע"ז דפסק דיצא, ולכאורה י"ל דסובר כדעת התוס' לחלק בין לכתחלה לדיעבד וציצית דאין נפקותא אם יצא רק מכאן והלאה אם ילבוש בגד לעולם כלכתחלה ופסול אבל בלולב כ' דיצא אם נטל, ומכאן יש לדקדק דהרמב"ם סובר גם בנעבד שבטלו דבדיעבד כשר לקרבן ואעתיק לשונו (פ"ד מא"מ) המשתחוה להר אע"פ שהוא מותר אבניו אסורים וכן המשתחוה למעין כ' פסולין לנסך אשרה שבטלה אין מביאין ממנו גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה וכן קרנים לחצוצרות כו' הכל פסול, כל שם של ע"ז לא יעשה למלאכת הקודש עכ"ד. הנה בכולן כתב וכן ואילו באשירה שבטלה לא כ' וכן, לכן נראה דהפסיק הענין דאבנים למזבח הוא ילפינן מאתנן שפסולין בדיעבד ואין המזבח מקדש, וכן המים לנסך וכ' מאתנן ילפינן, משא"כ אשירה שבטלה סובר הרמב"ם דלא ילפינן מאתנן לענין ביטול דביטול ל"ש באתנן כלל רק מטעם קנס או מאיס כמו כלים של בית חוניו, אין מביאין מעציו גזרין ואם הביא יצא, וכן לבגדי כהונה דפסול לכתחלה ובדיעבד לא, לכן לא כתב באשירה שבטלה וכן, להפסיק דכל הני אינן רק לכתחלה כמו שמסיים כל שם ע"ז לא יעשה משמע רק לכתחילה. ולפי דרכינו למדנו דנעבד שבטלו כשר לקרבן. אבל עדיין קשה כי אחרי שחדשתי דל"מ למילף מאתנן רק דאסור למזבח ולא לכלי שרת א"כ הא דבעי ר"פ צמרה מהו ופריך אי לבגדי כהונה היינו בעי' דרמב"ח, מאי דומיא הא רמב"ח איירי לענין מזבח דשם שפיר פסול אבל מנין לן דנעבד פסול לבגדי כהונה, אבל לאחר עיון נראה דל"ק דהנה בעי' רמב"ח אי יש שינוי בנעבד והקשו תוס' די לבא מן הדין להיות כאתנן דלא מיתסר שנוי ולכן י"ל דבאמת רמב"ח לא דן מק"ו דאתנן דא"כ לא הוי בעי כלל אי יש נעבד במחובר או מכשירי קרבן כקרבן, רק רמב"ח בעי מסברא אי כל הנך אסורין בנעבד א"כ שפיר קבעי נמי אי יש שנוי או אין שנוי, וממילא י"ל דה"פ דאי לבגדי כהונה קבעי א"כ ע"כ לאו מק"ו דאתנן דא"כ דיו לבא מן הדין דלכלי שרת יהא מותר רק מסברא היינו בעי' דרמב"ח דכל מכשירי קרבן אחת הוא, ואי מטעם מאוס בעי ואף לציצית וא"כ היינו בעי דר"ל: ובזה אמינא ליישב דברי הרמב"ם שכ' דצמרה פסול לבגדי כהונה ולציצית דהא קיי"ל דיש שנוי בנעבד והכ"מ דחק לחלק בין שנוי גמור, אבל נ"ל דהרמב"ם מפרש כדברינו דרמב"ח לאו מק"ו דאתנן בעי ורק מסברא בעיר אי יש שנוי, דבאמת תי' התוס' שם אהא דדיו לבא מן הדין דבעית רמב"ח אי מדרבנן יש שנוי בנעבד אבל מדאורייתא ודאי יש שנוי ומותר משום דיו כאתנן, תמוה היכי פשיט מר זוטרא מולד נעבד הא בשלומא מחובר דליכא קרא רק מאתנן גמרינן א"כ מדאורייתא אין אסור בנשתנה משום דיו וה"ה דרבנן לא אסרו, אבל נעבד בבע"ח דגמרין מבן הבקר א"כ שפיר מנא לן למשרי שנוי מדאורייתא שפיר אסור ולד נעבד, ולפמ"ש ניחא דלרמב"ח דרק מסברא בעי אי שנוי מתיר בנעבד א"כ מה לי מחובר או בע"ח, ולפי"ז ניחא דלדידן דקיי"ל כרבא דילפינן מחובר מאתנן א"כ שפיר פסק בקמת חיטים דכשרה למנחות דיש שינוי דדי לבא מן הדין ולא שייך לומר דלא קנסו בכלים רק שקול לו דין כלי שרת כמו קרבן ממש שפסול מטעם נעבד וכן כשביטלו שלא יועיל כמו שאינו מועיל לכהן ששב, אבל בנשתנה לקרבן כשרה מן התורה ובבע"ח לא שייך לומר דיו דבע"ח לא ילפינן מאתנן א"כ שפיר שנוי לקרבן כמו ולד נעבד מדאורייתא פסול וה"נ שפיר לבגדי כהונה וציצית קנסו ואינו מועיל שנוי כלל, ודוקא רמב"ח דסובר דמחובר ילפינן מסברא משאר נעבדים בעי בשינוי אי מדמינן מחובר לנעבד דבע"ח אי נאסור מדאורייתא אי מטעם קנס, אבל לדידן דמחובר לא מצי למדמי רק לאתנן א"כ במחובר לא קנסו בנשתנה דלא מצינו קנס ומאוס במחובר, אבל בצמר שפיר פסול אף דנשתנה דקנסו למצוה וראי' גדולה יש לי להביא מהא דכלי אחז דגנזם נהי דלא פרקינהו משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בה הדיוט, דלדעת הרמב"ן הך סוגיא אזלי דא"א דשא"ש להדיוט דאל"כ היכי מדמי לכלי בית חוניו וכמ"ש, א"כ עדיין קשה אמאי לא התיכו הכלי שהן של מתכות דאין עושין כלי שרת של עץ ויכול לעשות מהם כלים אחרים והוי שנוי גמור כמבואר פ' הגוזל, אלא ע"כ דמשום מאוס לא מהני שנוי למישרי או משום קנס כמו בנעבדו דל"מ שנוי כלל, דמחובר שרי בשינוי לגוף הקרבן א"כ לא קנסו חכמים יותר דלא קנסו רק לכלים שיהי' כמו גוף קרבן, אבל אשינוי לא קנסו, משא"כ בע"ח דלמזבח פסול נשתנה כמו ולד נעבד א"כ ה"ה דקנסו למצוה נמי, ולכאורה י"ל ראי' דנעבד שבטלו שרי לגבוה מהא דתמורה (דף כ"ט) מנה"מ דנעבד שרי להדיוט מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וקשיא דלמא איירי כשלא ביטלו שבזה להדיוט נמי אסור ולפ"ז רק מכח דהסברא מחייבו כאן דגלי קרא דנעבד מקרי אף להדיוט לא מחלקינן א"כ שפיר לבתר שתירץ ר"פ דממשקה ישראל שמעינן דגלי קרא דגבוה חמור מהדיוט דאל"כ למ"ל קרא לגבוה, וא"כ אף אי מקמונן כשביטלו מ"מ גם כשלא ביטלו מנא ידעינן למיסר להדיוט דל"ש תירץ התוס' דאדרבה חזינן דגבוה חמור מלהדיוט וכל דליכא קרא לאסור הדיוט ממילא מותר. ובזה נראה ליישב קושיות התוס' תמורה (דף כ"ח ע"ב) דבעי למילף נעבד מאתנן ואמרינן או חלף והקשו בתוס' דאמאי לא נימא דלחומרא מקשינן כדאמרינן בע"א (דף מ"ו ע"ב) לענין מחובר ולפ"ז ניחא דהנה ודאי הך סברא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הוא כשהסברות דומות ושוות זה לזה אבל כאן מן הסברא ראוי לומר דנעבד לישתרי בבע"ח לגבוה, דאי ניליף מאתנן ודאי לא יאסרו להדיוט, ודיו לבא מן הדין וא"כ אי נקיש לחומרא יהי' לגבוה אסור ולהדיוט שרי וזהו באמת אי לאו קרא לא הוי מחלקינן בין הדיוט לגבוה, א"כ ראוי לומר להיפך דלקולא מקשינן ובשניהם מותר להדיוט ולגבוה ומוטב משנאמר לחומרא דאז א"א לומר דלהדיוט נמי אסור דהא דיו לבא מן הדין, ואין לומר דלמה לא נחלק בין הדיוט לגבוה הא גם באתנן חילקה תורה בין הדיוט לגבוה, ז"א דבאתנן לבשום פעם לא אסרה תורה להדיוט, אבל בנעבד אי נתפס שם ע"א עליו אף להדיוט יאסר כמו דבר שאין בו רוח חיים, ואי לא אף לגבוה יהי' מותר לכן שפיר פריך דנילף לקולא, משא"כ לבתר דגלי קרא דמן הבקר דבע"כ אסור לגבוה וממילא ידעינן דלהדיוט שרי ממשקה ישראל, א"כ חזינן דחלה איסור נעבד וע"א לחצאין לגבוה ולא להדיוט ממילא במחובר נמי אין מהפלא דלהדיוט מותר ולגבוה אסור, א"כ שפיר לקולא וחומרא לחומרא מקשינן:

ונחזור לענינינו בנעבד אי בטלי אי שרי י"ל דהרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן ולא מטעמי', דהוא סובר בע"א ממש שנאסרה להדיוט דמהני בטול למצוה ואף קודם בטול י"ל דכשרה כיון דיוכל ע"י זה לבטל אמנם משתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וכן לבגדי כהונה ולחצוצרות משום דאין בע"ח נאסר להדיוט וא"כ לא מצינו בטול לגבוה כלל דאיך נבטל דבר שלא נתפס בה שם ע"א רק התורה מיאסה לגבוה בשלמא לולב של ע"ז בתלוש דחל עליו שם מ"ז שנאסר אף להדיוט, א"כ כשנתבטל ונעקר שם ע"ז לענין הדיוט גם לגבוה הותר ודומה לזה מצינו ביבמות (דף מ') דכשם שהותר לצרעתו הותר לקרויו וא"כ אף בלא ביטול כשר למצוה ואף לגבוה שרי מה"ת כשבטל, אבל כל הנך דבהמה ובע"ח א"מ ביטול כלל דביטול לא מצינו רק בדבר שחל עליו שה ע"א, אכן אשרה שבטלה פירש"י בע"א (דף מ"ז) דנוטל מה שהחליף, א"כ כוונת הגמ' שעיקרו מותר ותוספתו אסור להדיוט א"כ אם ביטל התוספת ועשה ממנו לולב סובר הרמב"ם שאסור מפני העיקר דעיקר מותר להדיוט:

סעיף י' מחבר כשתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש לי של טבילתה, ועיין בחו"ד (וס"ק י"ד) בביאורים שהביא בשם הראב"ד בס' בעל הנפש (דף ו') וראי' מנדה (דף ס"ו) מהאי איתתא דכל אימת דהוה סלקא מטביל' מצוה וכו' ולטבילה ולתשמיש חיישא דהוי כמו וסת המורכב לקפיצה וימים דחיישא בפעם אחת כמבואר (בסי' קפ"ט בש"ך ס"ק מ"ח) ומכאן מוכח דלא כהש"ך לקמן (ס"ק ל"ה) שכתב דתשמיש כקפיצה דמיא דאי תשמיש גם כן כקפיצה דמיא מהיכא תיתי יהיה לה קביעת וסת לטבילה ולתשמיש אטו וסת שנקבע מחמת שני אונסין הוי קביעת וסת אתמהא וכל שבג"פ לא הוי וסת קבוע לא חיישי בפעם אחת אלא ודאי דתשמיש כאכילת פלפלין דמיא כמ"ש התוס' נדה (דף ס"ו) משום הכי חייש ג"כ להרכבה, והא דלא חייש לתשמיש לבד בפעם אחת הוא מטעם שכתב הט"ז (בס"ק ט"ז) משום דלא מפקינן לה מבעלה משום חשש דוסת שאינו קבוע משא"כ בליל טבילה דאין כאן רק חשש לענין יום וסתה בלבד חיישא עכ"ל שם. ואפשר לומר בראתה דם מחמת תשמיש יש לתלות דהתשמיש גורם או מחמת חימוד התשמיש ראתה כמו דאמרו בש"ס (דף כ') האי דם חימוד הוא ע"ש ובחדושי הר"ן, וחימוד הוה כאכילת פלפלין, רק מסתמא לא אמרינן דמחמת חימוד הוא רק דתשמיש גורם והוה כקפיצה דהוא וסת האונס, אבל בליל טבילה מבואר באה"ע (סי' ר"מ) דחייב לפוקדה כמו ביוצא לדרך דאמרו בש"ס אשה משתוקקת לבעלה, א"כ שפיר דתלינן בחימוד וחימוד הוה וסת הגוף ולא אונס. ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשה על הא דא"צ לפרוש ליל של טבילה ג', דהא הוסת הוא מורכב מטבילה ותשמיש וצריך עקירה כעין שנקבע, ולהנ"ל יש לומר דכל החשש בליל טבילה אינה מטעם תשמיש רק מטעם חימוד ותלינן דהראי' הי' לא מחמת תשמיש רק מחמת חימוד ולזה אם עברה ליל ב' לא חיישינן תו אף בלא עברה ושמשה כמ"ש בסדרי טהרה, (עיין מש"ל על הכנ"י דמתיר ליל טבילה סמוך לוסתה) ובמקום דליכא למיתלי בחימוד דהיינו שאין בעלה בעיר בליל טבילה וכדומה הוה הטבילה כקפיצה:

שם רמ"א ואם ראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה וכתב הט"ז (בס"ק י"ד) זה אינו דומה למ"ש הש"ע בסמוך בענין חשש ראיות ליל טבילה דשם תלוי החשש באותה לילה דוקא והנה הרב בעל מ"י הבין דברי הט"ז אלו דאם ראתה ג' פעמים בליל טבילה מחמת תשמיש אף שלא היה תשמיש היתר בינתיים דאינה אסורה רק בליל טבילה ומותרת בימים אחרים, והמציא מזה דאם ראתה ג' פעמים רצופין ביום ידוע בחודש מחמת תשמיש דאינה אסורה רק לאותו יום הידוע, וחלילה מלומר כן וישתקע הדבר ולא יאמר להמציא קולא אשר לא אשתמיט שום פוסק קדמון ואחרון לומר כך ואם כדבריו לא היה מתחבטים בפירושא דהש"ס נדה (דף ס"ו) בהא דאמר התם ואם יש לה וסת תולה בוסתה והיה להם לפרש כפשוטא שאם יש לה וסת לראיות אלו הג"פ שראתה לוסת שוה דתולה בוסתה ולא במחמת תשמיש עכ"ל שם. ולכאורה יש לתרץ דהא שיטת המנ"י הוא לדידן דוסת הקפיצה אינה נקבע רק עם ימים ותשמיש הוה וסת הקפיצה ולא נקבע רק עם ימים. ולכאורה צריך להבין לשיטת החו"ד דסובר דתשמיש הוה כאכילת פלפלין אמאי לא חיישינן לפעם אחת, ותירץ דכיון דאין כאן רק חשש וסת שאינו קבוע לא מפקינן לה מבעלה א"כ אמאי אסורה כשתראה ג"פ דהא לא נקבע וסת וא"צ רק לחשוש. וצריך לומר דברואה מחמת תשמיש יש ג"כ חשש דחולי הממלאה ונופצת אבל אי לאו חשש דחולה באמת לא היתה אסורה כיון שלא נקבע הוסת, א"כ לפי דס"ד דלא אסיק הש"ס להא דממלאה ונופצת ע"כ דהוי סובר דוסת מחמת תשמיש הוה כאכילת פלפלין ונקבע בג' פעמים, לא היה אפשר לפרש ואם יש לה וסת כקושיות החו"ד דהא התשמיש קובע וסת בלא ימים, אבל כפי מאי דאסיק הש"ס הא דאמר שמואל ממלאה ונופצת יש לומר שפיר דתשמיש הוה וסת הקפיצה דלא נקבע רק ע"י ימים ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המחבר עמש"ל הש"ך דסובר דתשמיש הוה וסת קפיצה מתוס' דכתבו דתשמיש הוי כאכילת פלפלין, ובזה ניחא דקודם דידע הש"ס מחולי הממלאה ונופצת הוי אמרינן דתשמיש הוי וסת כאכילת פלפלין. עכ"ז קשה לסמוך על המנחת יעקב למעשה: שם רמ"א אבל אם ראתה ג"פ רצופין אחר לידה לא תלינן בלידה עיין בחו"ד (ס"ק כ') בביאורים שהביא דברי הש"ך (ס"ק ל"ב) דאם ראתה בתוך ל"ג לזכר וס"ו לנקבה כיון דמן הדין דם טוהר הוא אין להוציא מבעלה דנהי דהחמירו וכו' וליישב דברי הש"ך נראה דהנה יש להקשות על הא דאסרינן רואה מחמת תשמיש כיון שכתב הר"ן דחולי הממלאה ונופצת הוה ספק השקול אי החולה במקור אי מהצדדין והש"ך מוכח דס"ל דרואה מחמת תשמיש הוא מכלל וסתות דרבנן וכעין זה הקשה בספר נודע ביהודה (סי' נ"ז) ע"ש עכ"ל שם. ולכאורה ארכבי' אתרי ריכשא דהא לפי סברתו דאמרינן דיש חולי הממלאה ונופצת אין הטעם מטעם וסת ולא שייך לומר דוסתות דרבנן ולא חיישינן שתראה דהא תראה מחמת חולי, ונראה לומר דסובר דגם מחמת חולי לא חיישינן שתראה כמו בוסת וצ"ע וסתר לענ"ד את דבריו שכתב בזה הסימן כמה פעמים:

ובדעת הש"ך יש לומר דחלוק ימי טוהר מימי עיבורה דהא הרמב"ן סובר דקובעת לוסת בימי עיבור ומניקה מ"מ לא קבעה וסת מימי טוהר לימי טומאה, א"כ נגד וסת תשמיש אף דלא מהני בימי עיבור כמש"ל כיון דבא ע"י מעשה, מ"מ טוהר אינה קובעת וסת:

שם ס"ק הנ"ל שכתב כיון דנוגע לענין דאורייתא לא מקילין אף דרבנן ע"ש. אמנם לבעל השלישי דהוא במקום עיגון מתירין אותה מטעם ס' וסת כמ"ש המחבר לעיל (ס"ק ג') רק לבעלה הא' לא מתירין ע"ש:

בחו"ד (ס"ק כ"ג) בביאורים הנה בהרשב"א ובשאר פוסקים דימו זה לגרושה ולשבויה, ולבי מגמגם בזה דשאני גרושה ושבויה דאין לה היתר ולא הוי פת בסלו אבל זו דמהני לה רפואה כמבואר (בסעיף ח') לא ידענא אם היא עוסקת ברפואות על ידי רופא ישראל שיאמר שירפאנה אמאי לא תהא כשאר חולה דהוי פת בסלו כמבואר בכתובות עכ"ל שם. המעיין ברשב"א יראה דבריו שכ' לשיטת רש"י דלא מהני בדיקה לבעלה והיא אסורה עליו עולמות ליכא למיחש טפי אפילו באסורי דאורייתא, ולדידן אסור כיון דלא הוה רק אסורא דרבנן ולא מהני מה שיש לה בדיקה דלא ימתין על הבדיקה כמו שכתב ה"ה לשיטת הרמב"ם ע"ש בב"י:

סעיף י"ג עד שתשמש, עיין בחו"ד בחדושים (ס"ק כ"ט) וכן אם התשמיש ראשון הוי בלא דם או שלא בדקה עצמה פעם אחת שוב אינה תולה עיין בביאורים עכ"ל שם. לכאורה נראה לשיטת הרמ"א דצריכה להרגיש כאב גם אם לא בדקה עצמה פ"א תלינן מכ"ש באשה שיש לה וסת דהרבה סוברים דכאב הוה כמכה:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה